מכינים פיצות עם ליאון וטוני, וספה

איזה טוני, תשאלוֹני?

טוני וספה!

הנה, תיכף נכין פיצה ויש גם את המתכון "הסודי" (!) של הרשת המוצלחת!

אנחנו אוהבים את הפיצות של טוני וספה שבעצם זה ליאון אלקלעי שהוא הטוני האמיתי (ואפילו יש לו וספה, כמדומני). במסגרת המיזם האוּבֶּר-תל אביבי של "מסעדות פתוחות" הצלחנו, נורית ואנוכי למצוא מקום באחת הסדנאות לפיצה. ואחר צהריים אחד של יום חמישי, התייצבנו, לא לבושים במיטב מחלצותינו לעבוד וללמוד.

ToniVespaPizzaWorkshop_9335_160310

אני עוסק שנים רבות בפיצה ביתית. אפילו סיפרתי על זה כאן בבלוג, באחד הפוסטים היותר פופולריים בבלוג. אני לא מתיימר להיות פיצאיולו (אופה פיצות –  pizzaiolo) מקצועי אבל אני מתנסה הרבה ומגיע לתוצאות נאות. אבל יש מה ללמוד תמיד ובטח ממישהו שבאמת לקח את העסק הזה ללב. לצורך העזרה הבאתי את שף הפיצות האישי שלי, שף לואיג'י פפרוני , לרשום כמה הערות ובכלל לתת השראה.

ToniVespaPizzaWorkshop_9340_160310

פיצה היא עולם ומלואו. כמה פשוטה ובכל זאת אפשר לעוף עליה למרחקים. פיצה, כשהיא סמרטוטית ומכוסה בזוועת העולם של דמויי גבינה היא הכי ג'אנק וג'יפה וסחלה שאפשר, אבל בצק שמרים טוב, רוטב עגבניות משובח ומוצרלה טובה יכולים לגרום לאדם לאושר אינסופי, ברמה דתית ממש.

הפיצה של טוני וספה היא טובה. אין עוררין או חולקין על זה (אם כן, אז חבל לכם להמשיך – אני יכול להמליץ על פוסט אחר שם אני מתגלח בתמונות). חלק יגידו שיותר מדי בצק או יותר מדי קשקושים על הפיצה – בבסיסה היא פיצה שמבוססת על בצק טוב ותנורים מעולים.

ניתן לליאון לדבר, הוא המומחה:

נפריד בין פיצה נפוליטנית לבין פיצה רומאית מודרנית. הנפוליטנית עשויה מקמח, שמרים, מלח ומים. היא נאפית בתנורי אבן המוסקים בעץ בטמפרטורות שמגיעות ל 600 מעלות (!). תוך שניות יש פיצה. הרומאית המודרנית היא pizza al taglio – פיצה לחיתוך – נאפית על מגשי ברזל מרובעים ונחתכת במספריים לפי הגודל שבוחרים – כמו בטוני וספה.

ראשית קיבלנו מתכון. המתכון הסודי (?) של טוני וספה  – טה טה דם!

הנה הוא לפניכן עם הערות שלי. אם לוחצים מקבלים אותו בגודל מלא

ToniVespa Pizza Dough x600

זהו זה ולא אחרת.

PIZZA_E_FOCACCIA flourקמח, שמרים, מלח ומים. ומה המרכיב הסודי?

הקמח הוא שונה ממה שאני משתמש בדרך כלל. ליאון הזהיר אותנו מהשטיבל שאני משתמש בו ודחק בנו להשתמש בקמח איטלקי בדרגת טחינה 00 (כמו ג'יימס בונד, בלי ה 7). קמח מושלם, בתחושה של פודרה ובעיקר – מדויק – תמיד תקבל את אותה התוצאה. אנחנו קיבלנו חבילה של קילו לאדם אבל אפשר למצוא אותם במעדניות ושאר מקומות. אחרי שניסיתי כזה וכזה, אני מודה שאכן הקמח מוצלח.

המרכיב הסודי השני הוא קשה יותר לשחזור ביתי – לי אין תנור אבן שמגיע ל 400 מעלות. אני מתגאה שיש לי אחד שמגיע ל 280 ויש לי אבן שמוט, אבל זה לא אותו הדבר. בסניף אלנבי של טוני וספה יש ארבעה תנורים, שני אבן ושני ברזל, נמוכי קומה כך שמקור החום קרוב לפיצה ויש להם ארובה לסלק לחות מהתנור – תענוג של ממש, אבל לא בבית ספרנו. בסוף אסביר איך אני פתרתי את זה.

כשליאון הדגים איך הוא מכין בצק ידני, בלי שום מיקסר או כלי עזר, זה נראה קל. אחרי יומיים כשאני ואוהד ניסינו את המתכון בבית, ככתבו וכלשונו  גילינו שבלי מיקסר זה לא פשוט. הבצק ממש גמיש ודורש לישה נמרצת ובלי שמן בפנים הוא מתנגד קשות.

ToniVespaPizzaWorkshop_9319_160310

urlאת הבצק הוא פתח ידנית על משוט ומרח עליו פשוט עגבניות מרוסקות. ליאון המליץ ואני מחזק את ידיו להשתמש ב Polpa – עגבניות מרוסקות, בלי הנוזלים והגרעינים והכי טוב בעגבניות איטלקיות משובחות שתמיד תהיינה אותו הדבר. גם את המרכיב הזה ניתן למצוא בקלות בסופרים ובמעדניות. אני תמיד מכין רוטב מבושל עם בצל שאני מקרמל ויין  אדום ושאר ירקות וזה ממש טעים אבל גם האופציה הזו פשוטה.

לאחר שפתח את הבצק על משוט עץ ארוך ומרח אותו ברוטב, השליך אותו ליאון אל התנור – פיצה רוסה – פיצה אדומה נפוליטנית. כעבור כלום זמן בקעה החוצה פיצה ריחנית שהייתה מסוגלת להוריד את חניבעל מהפיל ולהשתחוות ארצה, במקום להתקיף את הרומאים.

ToniVespaPizzaWorkshop_9322_160310

כל משתתפי הסדנה קיבלו חתיכה וטעמה היה טעמו של הפרי האסור. לא להאמין כמה שזה פשוט וזה לוקח אותך לגובה. גם ליאון טרף חתיכה וקבע שזה "פשוט טעים!".

לאחר שהדגים לנו איך פותחים בצק לפיצה רומאית ואפינו אותה ושוב פעם קיבלנו טעימות (יוהווו!) חולקנו לצוותים, קיבלנו כדורי בצק ותחת פיקוחו של ליאון וצוות הטוני פתחנו אותם לפיצות. אני חשבתי שאפתח את הבצק בלי למצמץ, רק מלהסתכל עליו כי יש לי שעות בצק – אני הייתי גס מדי ונורית פתחה את הבצק כמו היתה מוחמד עלי – מרחפת מעל הבצק כמו פרפר ועוקצת כמו דבורה. ליאון חלק לה שבחים וחלק לי כאפה.

עם מגש הברזל, עליו פתוח הבצק שלנו נעמדו מאחורי הדלפק. המון פעמים עמדתי מעבר לדלפק והנה אנחנו כאן, מורחים בנדיבות רוטב וצריכים להחליט מה יהיה על הפיצה שלנו ועולם שלם של מגירות נפתחות מולנו ובכל מגירה יש משהו טעים.

קודם נכנס בצק עם רוטב לתנור האבן, לכמה דקות ואז יוצא. עכשיו מוסיפים מוצרלה מגוררת גס ואולי כמה תוספות והפיצה חוזרת לתנור ברזל להתיך את הגבינה ולבשל את התוספות. אז הפיצה יוצאת, מקבלת שמן זית ועוד תוספות עדינות והיא מוכנה.

ToniVespaPizzaWorkshop_9342_160310

יש תורה שלמה של מה נכנס לתנור בהתחלה עם הבצק ומה נכנס אחרי שהבצק יצא – מה יחזיק בחום הגבוה ומה צריך קצת חום (גבינה צריכה חום אבל לא להישרף). שלנו יצאו מעולות. ישר לקרטון של טייק אווי והביתה להאכיל את הגודזילות.

בסופו של אותו ערב הגענו למצב נדיר. כל ארבעת בני המשפחה הגיעה למצב של מנת יתר. כמו נרקומן שמבין ברגע האחרון שהוא הגזים, כך כולנו חשנו שהגזמנו קצת עם הבצק והגבינה כי פשוט שכבנו לנו בפינות שונות, כמו לוויתנים שנסחפו אל החוף, מלטפים את הבטן ופשוט נרדמים – אנחנו בגלל כל הטעימות והם בגלל כמות הפיצות והתוספות שעליהן (כי אנחנו עסקנו קצת בתעופה עצמית כשהגענו לתוספות).

ToniVespaPizzaWorkshop_9347_160310

זה היה פשוט מעולה. היה טעים היה כיף והיה גם פותח עיניים לכיווני פיצה חדשים לנסות בבית .

 

ואיך נכין בבית?!

 

במוצאי שבת שלאחר מכן הוזמנו שני נסיינים. מ' הסועדת פיצות על דלפקנו לאורך שנים רבות וע' שזאת לו הפעם הראשונה. אוהד ואני הכנו קילו של בצק בשיטה הידנית עד שנפלנו על מזבח התנגדות הבצק. אבל הפיצות יצאו נפלא, מזכירות את המקור מה שמוכיח שהמתכון הסודי הוא אכן קירוב מצוין.

תנור כמו של טוני אין לי, אבל יש לי פתרון, לאור כמה ניסיונות כולל אחד לפני שעה קלה. בעודי כותב ולוגם בקבוק יין אדום הריני מציע פתרון לשאלה איך אסתדר בלי תנור אבן של 400 מעלות ותנור ברזל נמוך קומה ביותר והקרוב ל 300 מעלות.

התשובה: אני מניח את אבן השמוט שלי (שקונים בחנויות בישול) על קרקעית התנור ומרים אותו למקסימום חום בלי טורבו – רק גופי חימום עליון ותחתון.

את הפיצה אני מניח (עם נייר אפיה) על האבן ישירות, עם הרוטב לכמה דקות 5-6 עד שאני רואה שהבצק תופח ומבעבע.

Pizza@Home_0586_160327

מוציא את הפיצה, מפזר גבינה ואילו שהם תוספות שדורשות חימום קל וזורק אותה פנימה על הרשת שמונחת שלב אחד מתחת לעליון. ככה החלק העליון של הפיצה מקבל חום והתחתון פחות. הבצק כבר אמור להיות מספיק נוקשה כדי לשבת על הרשת בלי להתקמט

לי יש מרית גדול, או כזה משוט להוציא פיצות שבניתי לבד (!) אבל אפשר לקנות כזה כי בטמפרטורות האלו קצת לא נעים לשלוח ידיים לתוך התנור. אפשר גם להצטייד בילד שישלוף את הפיצה אבל במקרה של זה, הוא גם מחסל אותה מיד אז זה לא כלכלי.

Pizza@Home_0591_160327

ועם פיצה אחרונה שיצאה, אותיר אתכם להוריד את המתכון ולהתחיל לפצות בעצמכן את עצמכן

Pizza@Home_0588_160327

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Food, photography, Playmobil | עם התגים , , , , , , , , , , | 2 תגובות

שוב אופרה?! סינדרלה זה לא לילדות??

שוב אני יושב בשורה 5 של האופרה הישראלית עם מצלמה ביד, מוקף בצלמנים וצלמניות נוספים ואחד יוסי צבקר. לפני 2300 שנה חי יווני אחד, אוקלידס שמו, שקבע שדרך שתי נקודות עובר קו אחד (גם יהודה עמיחי אמר את זה אבל זה לא ממש קשור). האם העובדה שאני נהנה מהאופרה השנייה בחיי בתקופה קצרה, עושה אותי חובב אופרה? האם עלי לרכוש מיד מנוי לאופרה הישראלית ולהמהם בחרישיות שאהבתי את מה שעשה ריקרדו צ'אילי בלה סקלה ולפנטז שיביאו כבר את ההפקה המדהימה של דון ג'ובאני בניצוחו של פאביו לואיסי או אפילו אולי את פלסידו דומינגו שמנצח עליה במט של ניו-יורק

אז זהו שעוד לא.

עוד לא יושב לי טוב העסק ואם אני לא רואה את הגיברת שרה על הבמה, אני לא ממש אקשיב לזה ברכב או באוזניות. זו חוויה אור-קולית לגבי.

LaCenerentola_0213_160316

ואז הגיעה ההודעה שיש סדנה של צילום באופרה הישראלית בהנחיית יוסי צבקר, צלם הבית של האופרה, מי שהנחה את הסדנה הקודמת שבה השתתפתי ובכלל צלם וג'נטלמן. אחרי הפעם הקודמת שצילמנו את האופרה הטרובדור (Il trovatore של ורדי) בא לי עוד פעם. להפנים את מה שהבנתי אחרי שראיתי את התמונות של כולם ואחרי ששמעתי את ההסברים של יוסי – שזה הרי הערך של ללמוד – לנסות, לבדוק את התוצאות ולנסות שוב ולקוות שיש שיפור בתוצאות (אחרת, חבל על הכסף והזמן, לך מצא לך משהו אחרי לעשות – כפי שאמרו לביטלס בזמנם). וחוץ מזה, את הפעם הקודמת סיימתי עם חום גבוה ושפעת שהשכיבה אותי לשבוע ברמת פירוק מרשימה – בא לי לנסות גם בלי חום של 38.9, כשבינתי איתי.

אז הפעם מצלמים את האופרה סינדרלה של ג'ואקינו רוסיני, או כפי שהיא ידועה יותר בשם לה צ'נרנטולה (נקרא כמו Che-ne-re-ntola מתחרז עם גונדולה ואיטלקי כמוה). אה, אתן נאנחות, סינדרלה – אנחנו מכירות היטב! אחיות רעות, אם חורגת מרשעת, אחת פייה טובה, כרכרה מדלעת וסוסים מעכברים, שעון של אמצע הלילה, נסיך יפה תואר, נסיכות ומעל הכל נעל זכוכית שכל אישה צריכה שתהיה לה.

אז זהו, שלא.

גם אני, צפיתי בסינדרלה של דיסני, מנגב את דמעות האושר בכל פעם שסינדרלה מצליחה למרות הדיכוי וההחפצה שהיא עוברת. אבל אצל רוסיני זה שונה – אין אימא חורגת, יש אבא חורג, אין שום קסם ופייה וכרכרה ושאר עניני נסיכות. הבשורה הטובה היא שיש נסיך, אבל היא מהולה בעצב על העובדה שאין נעל זכוכית (!) אבל יש צמיד מיוחד שברגע האמת יזהה את סינדרלה כמו צמיד של בית יולדות.

הנה, לצורך הבהרת העניין הכנתי מקרא קל – מה יש ומה אין אצל דיסני ורוסיני.

CinderellaCompared copy

אבל יש משהו אחד בלה צ'נרנטולה שמפריד אותה מהאופרה השנייה באמתחתי – היא קלילה וחמודה. אם באופרה הטרובדור יש כל הזמן מוות – אנשים הורגים או שרים איך הם יהרגו, או הרגו, שרפו, קיצצו, טיגנו, ערפו, עקדו ברגש את אויביהם – אז בלה צ'נרנטולה אין את כל זה.

LaCenerentola_9787_160316

זה סיפור קליל, מעין קומדיה של טעויות שבו סינדרלה קצת סובלת מאחיותיה. אין פייה, יש פילוסוף חכם שמוליך את העלילה חמוש בזקנקן, יש משרת לנסיך והחלפת זהויות בין המשרת לנסיך (על המושב למעלה המשרת  דנדיני מתחזה לנסיך רמירו העומד לידו). האב החורג הרשע הוא רשע קלות ובנותיו המרשעות הן רעות ברמת של תיכוניסטיות חמושות בווסטאפ.

LaCenerentola_9448_160316

אין לי, כאמור קילומטראז' של אופרות אבל זאת אחת הכי יפות שראיתי! היא פשוט ממתק צבעוני וקטן. הבמה חושפת לכאורה את כל הקסם של האופרה כשהיא מסתובבת מול עיננו והתפאורה, לכאורה, נחשפת לחלוטין כאשר להקה של שישה פנטומימאים עוזרת, בשקט (פנטומימה, כן?!) להוביל את העלילה ולהוסיף עוד אלמנטים קומיים ובמיוחד רגעים נהדרים לצילום.

LaCenerentola_9993_160316

לעיתים הייתי כל כך מוקסם ממה שהתרחש על הבמה שהיה לי קשה להרכין את הראש אל תוך העינית של המצלמה ולהצטמצם למקטע קטן. מדי פעם התרגשתי שאני מצליח להבין איזה משפט גם בלי לקרוא את מסכי התרגום. אבל הכל היה צבעוני וחמים ויפה ונחמד.

LaCenerentola_0054_160316

אנחנו מצלמים בחזרה כללית אבל בניגוד לפעם הקודמת, כשדניאל אורן עצר כל פעם את הריצה, לחדד, לגעור ולתת לנו קצת דרמה, הדניאל של הפעם (דניאל כהן, המנצח) היה רגוע ולא נתן לנו את הצד הפרימדוני של האופרה, של החתירה לשלמות האגו. והמוזיקה זרמה יפה וחלק והצפייה במנצח, בדניאל כהן, תרמה גם סימנים מקדימים לדרמה שעומדת להתרחש בבמה, נותנת הזדמנות להתיישב יפה במושב ולהכין את הלחיצה הגורלית!

LaCenerentola_0175_160316

הזמן זרם לו בנינוחות. גם התמונות נערמו בכמויות. אמנם נדמה היה לי שאני לא צובר כמו שותפי לשורה כששמעתי צרורות קליקים מטורפים מסביבי. יש משהו מלחיץ כשאתה שומע שאחרים מצלמים בטירוף ואתה לא מבין מה כרגע כל כך מרתק על הבמה. ואז אתה פשוט הולך, או ליתר דיוק, אתה נגרר על כורחך אחרי הלחץ החברתי כשכמות הקליקים והתקתוקים של המצלמות סביב מתגברים ואתה חוטף התקף קשה של FOMO (שזה פשוט Fear of missing out – הפחד שאתה מפסיד משהו שמוציא אותך לאירוע משעמם ומיותר אבל לא יתכן שיהיה שם משהו ואתה לא ).  אבל האופרה ארוכה – כמעט שלוש שעות ואז עם הזמן אתה מפתח עמידות ומחפש את הרגעים שלך

LaCenerentola_9837_160316

בהפסקה, ראית את החיוך על פני רוב המשתתפים שלרובם הייתה זו אופרה ראשונה ואני יכולתי ללפות עכוז בשקט לאחר שאני הוותיק בנושא (הלו, ראיתי כבר אחת קודם!) יכול להתרווח בשקט מתוך עמדה של בעל ניסיון. אז אתה שומע את הסטטיסטיקות של כמה הם צלמו, ורואה פריימים לדוגמה ואי נוחות מתגנבת ללב.

LaCenerentola_9550_160316

אבל בניגוד ליוסי שבא לעבוד וצריך למסור תמונות למעסיקיו כדי שיופיעו בכתבות למשל (כמו זו בעיתון הארץ) אני באתי ליהנות ולהתנסות, למשל בלהעביר את המצלמה לצילום בשחור לבן, ברגע דרמטי ולבדוק מה אני יכול להוציא מזה.

LaCenerentola_0107_160316

לבסוף זה הסתיים ונפרדנו כולם, כל הקבוצה, כשלכל אחד יש קוצים ללכת ולראות מה יצא. לפחות לא צריכים ללכת ולפתח תמונות. אבל אז מגיע הרגע הקשה מכל. יש עשרים אנשים שכולם רוצים להראות תמונות, כמו סבתות בגינת שעשועים, אבל כשמכפילים את זה בעשרים איש עם ניתוח של כל תמונה – זה יום לימודים ארוך.

כאן נמצא האתגר העצום מכל – איך אני הופך 972 תמונות (כן, גם אני זרמתי) לשלוש מובחרות?

קשה. אבל עשיתי זאת והשלוש שלי מופיעות כאן, אבל כיון שהבלוג הוא שלי ואתם אורחים, גמלתי לכם בעוד כמה.

LaCenerentola_9942_160316

ועד לאופרה הבאה (יש שמועה על רומיאו ויוליה – עוד פעם מתים!) – Arrivederci!

פורסם בקטגוריה Music, photography | עם התגים , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

חגפורים, חגפורים – חמודות ונערים

לאחר הכנות מדוקדקות והתרגשות גדולה מצד הדור הצעיר ויצירתיות של הרגע האחרון מצד הדור הפחות צעיר הגיע, כרגיל, היום הגדול!

לאחר שהחליטו שהן רוצות להיות אָיָה ואָווָה, גיבורות ספר הילדים המעולה של רינת פרימו ויניב שמעוני – "איה! אאוץ'! אווה!" (הכל תועד כולל מתכונים בפוסט הקודם לעצלנים בין באי הבלוג) קמו האחיניות שלי לבוקר של יום פורים

איה (מחופשת למיכל) מימין ואווה (מחופשת לאבישג) משמאל

Purim2016_1483_160322

Purim2016_1491_160322

היישר מדפיו של הספר שאם עוד לא קראתם אותו – אז כבר היום ניתן לשבת בסניפי צומת ספרים והשניים, לקרוא בשקט ולהחזיר למדף – אלא אם אתם מתהדרים בזאטוטים שאז זה ספר נפלא לשעות שלאחר המקלחת וברגעי המצוקה של כאב, לפני ששמים פלסטר פרוזן על הברך (שנו חז"ל – "עוד לא נברא כאב הבטן שפלסטר דורה על הברך לא פותר!")

השניים הפרטיים שחיים פה ביננו התעוררו ברגע האחרון

Purim2016_0338_160322

Hulk_(comics)_Character_Imageנדב שרכש לעצמו חולצה מנדפת של under armour הזמין אצל אמא שלו מכנסיים של ה Hulk והיא כמובן תפרה שרוואל סגול מתאים והפעוט המאושר מסתובב לו בבית ושואג שאגות מקפיאות דם כמיטב המסורת ובמיוחד לאחר שסיים את ההפקה של מגמת התיאטרון, הוא נכנס לדמות בשיטת האאוטסייד-אין ומזנק בצעקות רמות.

ולא, הבימבה לא שלנו, אבל פעוט אחר השאיל לנו אותה לצורך ההפקה המורכבת

 

Purim2016_0333_160322

לצידו של הענק הירוק הזועם ניצב אחיו עם חוש ההומור המעודן

Purim2016_0348_160322

אוהד תכנן, הגה, יזם, צייר, הכין, גזר והדביק לבד. למה התחפש הילד?

Purim2016_0363_160322

גם אני לא הבנתי. אח שלו, נדב, הסתכל עליו, חשב לרגע, אמר "אה, מגניב אוהד!" והלך לו, משאיר את הוריו בצד השני של התהום הדורית וההורית. פניתי לנער ושאלתי:

– "מה אתה מתחפש?"
– "לא ברור?", כך הילד
– "בוא ותעזור לי, תניח שכאילו לא הבנתי"
– "מי כותב Go?"
– "אוהד!!", אני אומר וחושש שלמרות שהוא גבוה יותר ממני ומתאמן יפה במכות, הוא עדיין יחטוף
– "זה כמו עידוד, אני מעודד"

לקח לי שנייה. אבל אז הבנתי ועכשיו אני עוד יותר חושש לשלומו של הנער

 

Purim2016_0366_160322

הוא מעודד.

של קבוצה שהמציא.

איך נאמר זאת באנגלית? מי מרים שלטים של !Go Vncouver Canucks כך ביציע?

A Canucks Fan

אני אתן לכן לעשות את המהלך הלוגי המלא כדי להבין למה התחפש הבחור ולנוד בראשכן בצער על העקמומיות. אבל הפעוט מבסוט בתחפושת שלו וזה מה שחשוב.

ואשאיר אתכן עם טעם מתוק בפה

Purim2016_1490_160322

פורים תשע"ו שמח!

פורסם בקטגוריה Creative, Family | עם התגים , , , , , , | תגובה אחת

פורים עם איה ואווה

במקום סודי, קרוב מאוד לכאן, גרה משפחה מיוחדת: אמא וילדותיה מיכל ואבישג. במקום אחר קצת רחוק  וקצת קרוב שהוא בעצם כאן, גרה דודה שלהם, נורית, עם שני בניה שכבר לא מתרגשים מפורים.

איזה מזל לנורית שיש לה את אבישג ומיכל שעדיין מתלהבות מפורים. ככה יש הזדמנות לבנות עוד תחפושת (חלקן תועדו מעל דפים אלו – האיש הבלתי נראה, אכילס, הוביט וגנדלף והיו עוד כאלו שלא זכו לתיעוד אבל עדיין נמסרות בידיים רוטטות מילד לילד)

aya_hhאז מיכל ביקשה להיות אָיָה ואחותה הגדולה אבישג, יישרה קו והחליטה שהיא תהיה אָווָה. שתיהן גיבורות ספר הילדים המעולה של רינת פרימו  "איה! אאוץ'! אווה!" שמלווה בציורים נהדרים של  יניב שמעוני. למי שלא קרא את הספר – לכו לחנות, בקשו את הספר וקיראו אותו בכמה דקות, הוא אפילו מנוקד שיהיה לכם קל.

אלו שגם את זה מתעצלים לעשות, אני מאחל לכם שתקראו אותו ערב, ערב, שלוש פעמים לפעוט  (למעשה, כשהפעוטות בבית גבוהים יותר ממני, יש בי געגוע לפעוט ריחני אחרי מקלחת שמתכרבל בחיקך ומחכה לשמוע סיפור – צריך לשכור כאלו מדי פעם). אז בגדול, במקום סודי, קרוב מאוד לכאן, גרה משפחה מיוחדת: אמא וילדיה איה, אי, אח ואאוץ´. כולם עובדים באותה עבודה: הם מרפאים פצעים. כל פעם שעמליה נפצעת, כמו אחות מיון שעושה טריאג', היא יודעת לפי חומרת הפציעה למי לקרוא שיעביר את הכאב או החולי.

מיכל רצתה להיות התינוקת איה, הקטנה בבנות המשפחה שיודעת לטפל במקרים קטנים של מכה או משהו שכזה

AyaOuchAwa__160318

ואילו אבישג הלכה על כל הקופה כשהודיעה שהיא רוצה להיות אווה, האימא של המשפחה על שערה הארוך והחלק וכל האקססוריז .

Awa

0y0o6mg46mdih9ib7bmx

וכמובן שנתחיל מהסוף, או כמעט הסוף כי הילדות עדיין לא התחפשו.

מימין אָיָה – קוקיות עם פפיון, מכנס עם כפתור גדול טייץ ונעליים עם שפיץ מסתלסל.

משמאל אָווָה – כובע קטן עם פרח, קרדיגן אדום, שמלה לבנה תיק גדול וכמובן טייץ אדום ונעליים עם שפיץ מסתלסל.

AyaOuchAwa_1915_160226

ממה נתחיל?

תיק תק, גוזרים עיגולים מקאפה (החומר הספוגי הזה שמדפיסים עליו תמונות) שיהיו דפנות של תיק לאווה, בסיס לכובע שלה והבסיס לכפתור של איה.

AyaOuchAwa_1872_160115

בשילוב עם רצועות סול (מי שצריך מכיר ויודע) נוצר כובע שנצבע מיד ומוצמד לו פרח מנייר

AyaOuchAwa_8253_160115

גם התיק מקבל את העיטור הספירלי שלו, כראוי לתיק של אמא אווה שסוחבת בו את השיקויים שלה. רצועת סול תחבר את שני הצדדים לתיק סגור.

AyaOuchAwa_8258_160116

הנעליים היו, כרגיל פרויקט. הן החלו את חייהן כנעלי סירה לבנות שניקנו לצורך האירוע. בעזרת נייר דבק (כמו מסקינג טייפ רק מנייר) ומנקי מקטרות  (לא יודע מתי פעם אחרונה מישהו ניקה עם המוצר הזה מקטרת אבל בשוק היצירה זה הולך חזק) נוצרו סלסולים בחרטומי הנעליים. קצות הנעליים כוסו בשכבה דקה של עיסת נייר כהכנה לצביעה לאחר שהכל יבש כמו שצריך.

AyaOuchAwa_1903_160213

כמה שכבות של צבע אדום כבאים והנעליים נראות נהדר

NAME_175730_160220

החרטומים נקבעו גבוה מספיק כדי שלא ישברו בזמן הליכה רגילה. הכל חושב ותוכנן מראש שנאמר, "גם ג'ימי צ'ו, התחיל איפשהו".

NAME_183458_160220

כל מוכן לשתי המתלבשות הצעירות – עכשיו רק צריך לחכות לפורים הרשמי ולקוות שיעמדו רגע בשקט אל מול עדשות האייפון המקומי. רק שלא יבקשו בשנה הבאה להתחפש לאריה בספרייה – אחת לאריה ושניה לספריה…

פורסם בקטגוריה Creative, Family | עם התגים , , , , , , , , | תגובה אחת

אשה, נדב, בית

גם בפעם השלישית בתוך יומיים, כשהסתיימה ההצגה והחבורה עמדה ונתנה קידה, הציפו אותי המון רגשות. הנה על הבמה,  עומד הילד הזה, נדב, שרק אתמול נתן לי יד והלך לגן ועכשיו הוא עומד על בימת תיאטרון בסוף של הסוף – בסופו של פסטיבל תיאטרון, בסופה של כיתה י"ב, בסוף הלימודים שלו ובעיקר בסופה של תקופה לחוצה של הפקה – והילד הקטן הזה במשך כשעה נתן הופעה מרשימה!

NadavSchoolPlay_9141_160307

כשעלה לתיכון, הפתיע אותנו נדב ותפר למתמטיקה (שאותה סיים בשנה הראשונה של התיכון) ולפיזיקה שבחר, גם מגמת תיאטרון. זה לא היה ממש בלתי צפוי כי ראינו את אהבת הבמה כבר בחטיבה, אבל זה עדיין 5 יחידות תיאטרון. אבל אם אפשר להעביר את התיכון בכיף (ולא בים) אז למה לא?

בי"א העלו הוא וחברו איתן דיאלוג והמחיזו אותו ובכיתה י"ב מגיע האתגר – הפקה של הצגת תיאטרון שלמה כאשר כל אחד בקבוצה צריך לקבל תפקיד על הבמה ומאחוריה – במאי, תאורן, עורך מוזיקלי, מחזאי שיערוך מחזה קיים לתנאי ההפקה וכו'.

אני לא אלאה את הקוראות בכל הלבטים, הקשיים, הלחצים והעצבים שליוו את ההפקה – גם אצל הנער וכמובן אצל הוריו שחטפו ותמכו. היו לא מעט אבל ברגע שעלה האור על הבמה ונדב שלנו ישב על הספה, מאחורי עיתון (לידו עדי ועל הכורסה נועה) הכל נשכח.

NadavSchoolPlay_8738_160306

"אישה, בעל, בית" הוא מחזה מאת שמואל הספרי. הסיפור מציג לנו את יואל (נדב) ואת אשתו נאוה (נועה) השואפת לשפץ את הדירה הישנה שהיא ויואל גרים בה, דירה שיואל גדל בה במרכז תל אביב. היא רוצה לשבור את הקירות ולזרוק את הריהוט הישן והספרים. אבל יואל מתנגד ונאחז בדירה, ובחדר הילדים ונאבק באשתו, משפחתו ובשיפוץ כדי לשמר את הבית בדיוק כפי שהוא : "פנינה ארכיטקטונית בסגנון הבאוהאוס". אבל נאוה לא מוותרת וכפי שאומר המחזה "אישה שנכנס בה השיפוץ, זה כוח טבע, זה טייפון, לא תוציא את זה ממנה גם בבוקסים". למתקדמים, הנה המחזה המקורי של הספרי (זהירות, PDF)

אישה בעל בית

כדי להתאים למגבלות ההפקה ולעובדה שההפקה היא ברובה נשית, המחזה שונה (בידי נדב)  אבל שמר על המרכז. הנה המחזה כולו, כפי שצילמתי בפעם השלישית שעלה:

(מוטב לראות אותו במסך מלא – ככה)

לעיתים היה קשה לראות את הנערות והנערים שנראו גדולים ממה שהם באמת ועל הבמה קמו ועלו אנשים בוגרים המתמודדים עם עבר קשה. לעיתים הם נראו צעירים, קטנים ומחופשים בבגדים של ההורים. מחזה לא קל הם בחרו לעצמם (נעמה, הבמאית בחרה אותו למען האמת והם בחרו בה), סיפור שנע בין קומי לעומקים קשים של יחסים רעועים, עם שכול והאשמות קשות שמוחזקות בבטן. סיפור כל-ישראלי שכולם יכולים למצוא את עצמם שם.

NadavSchoolPlay_8605_160306נאוה (נועה ברקוביץ') נכנסת ביואל (נדב אלקין)

הדמויות של יואל ונאוה היו קשות ודרמטיות. קשה היה לי יותר לנתק את נדב, והמניירות הכה מוכרות עם המחוות שאנחנו רגילים מהבית ולראות את יואל שסובל בשיפוץ ובורח לעולם דמיוני מדי פעם. נועה מבחינתי הייתה נאוה – ומבעד לזום של המצלמה ראיתי את העיניים שנמלאו דמעות ברגע הנכון.

NadavSchoolPlay_8891_160306

את קדוש, קבלן השיפוצים החליפה מזל שאותה שיחקה מאי בז'ה בקול מדוד ושקול, הצוק שאליו מתנפץ יואל שוב ושוב. היא הייתה השיפוצניקית מהגיהינום, עם חוכמת חיים שאותה היא מפזרת גם כשלא צריך.

NadavSchoolPlay_8674_160306מזל (מאי בז'ה) מוצאת נחמה בפטיש

מבחינה זו, כאשר מאי הניפה את נדב וטלטלה אותו כמו בחקירה שוב ושוב, אני רק יכולתי לחייך. בכל הצגה נוספת היא הניפה אותו יותר, מקבלת תעוזה.

NadavSchoolPlay_8629_160306

ציפה וסוניה – אימו ואחותו של יואל היוו יציאה קומית משעשעת ולא תמיד היה ברור שמתחת לשיער המאפיר והשטויות שיוצאות מהפה יש נערה בת 17.

NadavSchoolPlay_8667_160306סוניה (נעמה חלובה, מימין) וציפה (ליאור דוד, משמאל) מנסות להיזכר

האווירה בבית הספר בערב היא קסומה. יש פסטיבל תיאטרון ויש שש הפקות וכולם הולכים לראות את כולם. חברים באים לראות הצגות וכמובן המשפחות על ההורים, הסבתות, הדודות, האחים, חברים ושאר קרובים. אלו שלא מעלים הצגה באים לצפות בחבריהם. וברקע יושבת הבוחנת של משרד החינוך שהרי אחת ההופעות (השנייה משלוש במקרה "שלנו") היא ההופעה שתקבע מרכיב מרכזי בציון הבגרות.

היחידי ששיחק את עצמו היה רועי, שגם במחזה הוא בן 17, בלבטים שלפני גיוס ומולו נעמי, פסיכולוגית מנוסה (ואחותו של יואל)

NadavSchoolPlay_8646_160306רגע של עימות בין רועי (יואב טל) לבין נעמי (עדי זכריה)

המסתורין ביובל, הלוא היא דר שמעוני המרחפת לה בסצינות חלום נפתר לקראת הסוף ברגע של גילוי שמכווץ את החזה והלב.

NadavSchoolPlay_8976_160307יובל (דר שמעוני) מרחפת לה בחולמניות

אנחנו הלכנו לשלושת ההצגות – מסתכלים על התהליך שעברה החבורה – מהלחץ של הבכורה מול החברים, לשחרור בבחינת הבגרות ולהנאה שבניסיון והידיעה שזה הסוף בהצגה השלישית. ישבנו כל פעם במקום אחר, לקבל פרספקטיבה אחרת (וגם אני צריך לתפוס זוויות שונות של צילום) וצפינו בנער שהיה פעם פעוט חמוד עובר תהליכים על הבימה.

NadavSchoolPlay_8689_160306

NadavSchoolPlay_8967_160307

NadavSchoolPlay_9070_160307

ואחרי כ 50 דקות זה מסתיים, שוב ושוב. תשואות בעמידה, פרחים לכוכבות ונשיקות לכוכב שלנו.

NadavSchoolPlay_8729_160306

הם אולי לא מבינים, אין להם את המרחק הדרוש, אבל אני מקווה שהם יזכרו את הרגע הזה, את התקופה הזו עוד שנים ארוכות. הזמן והטבע האנושי יחליקו את הקמטים ואת הוויכוחים והכעסים. מה שיישאר היא התמונה הזו, של התענוג הגדול של הבימה עם נחשול של אהבה והערכה ממולם, כשהכל פתוח והדרך לפניהם. מי יודע, אולי עוד נלך לבימה לראות אותם באור הזרקורים.

NadavSchoolPlay_8733_160306

פורסם בקטגוריה Creative, Family, Thoughts | עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

נמר בבית ספר? חשבתי שזה רק בסיפור של קינג!

נמר בבית ספר. בהודו. נכנס ככה סתם, שלשום, באמצע היום, למתחם בית ספר בבנגלור , כנראה מאזור יער סמוך. הנמר שהה בבית הספר 10 שעות (שזה יום לימודים ארוך, אפילו בהודו), פצע 6 אנשים עד שהורדם ונתפס. זה הזכיר לי סיפור ישן של סטפן קינג, אבל זה אחר כך.

leopard9n-4-web

אני כמובן יכול להפנות אתכן לאתרים היסטרים רבים אבל יש אתרי חדשות ויש את ה BBC. יש שם אפילו סרטון ערוך בטוב טעם, בלי כל הדם המשפריץ באתרי החדשות ההודים!

אחת המצלמות בבית הספר קלטה את התקרית כשהנמר תקף את המורה למורשת הודו!

PlaymobilIndianTiger_8352_160210

יש כאן את הפנטזיה הסמויה של כל תלמיד מכיתה ג' ומעלה, שנמר יהרוס את בית הספר ואולי ישלח כמה מורים לחופשות. גם אני, כשאני קורא על הכיוונים שלוקח משרד החינוך וכשאני מדבר עם תלמיד התיכון ותלמיד החטיבה שבהישג ידי, גם אני רוצה לנשוך דמויות חינוכיות.

_88154257_88154251

אבל כשראיתי את הכתבה הזו והתמונות לא יכולתי שלא להיזכר בסיפור קצר (מאוד קצר!) של סטפן קינג.

לסיפור קוראים Here There Be Tygers ואורכו 3 עמודים. זה ייקח לקורא הממוצע 8 דקות. הסיפור נכתב  ב 1968 ונכלל ב 1985 בקובץ הסיפורים Skeleton Crew. הסיפור הוא לא פחות ממבריק ואני מבטיח שתסיימו אותו בחיוך רחב. הוא מספר על תלמיד כיתה ג', צ'ארלס שמו, שמת ללכת לשירותים אבל נתקל בבעיה קלה.

לא מצאתי עותק אינטרנטי של הסיפור, אבל איתרתי עותק חצי מסודר של הסיפור.  אפשר לקרוא אותו כאן (זהירות PDF – 85K). קחו כמה דקות, תקראו איך כותבים סיפור קטן שבכמה קווי רישום קטנים בונה עולם שלם.

ואז תחזרו לכאן ולתמונה הבלעדית שהביא צלם הבלוג, הנס שפק

PlaymobilIndianTiger_8356_160210

פורסם בקטגוריה Playmobil, Thoughts | עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

המחמם המפתיע לחורף – מרק לפת!

שבתי הביתה, מארצות הניכר לקור בלתי צפוי. בשעת ערב מוקדמת בשעה שכל בני הבית היו אי שם בעיסוקיהם הספורטיבים חשתי צורך עז לחמם את בטני. בא לי מרק!

אז פתחתי את המקרר לאחר כמה ימים שלא שהיתי במחיצתו. כמו אסטרונאוט שפותח בטעות חלון לאיוורור, כמעט נשאבתי אל תוך הריקנות הזו שבתוכו.

אפילו למרק אבן צריך משהו להתחיל ממנו. כמו אפסנאי בימ"ח התחלתי למנות את רשימת המלאי שבכל זאת מצאתי:

TurnipSoup_8309_160130 annotated

האמת שהשכנים תרמו תפוחי אדמה והלפתות על הטעמים החרדליים שלהם פשוט לחשו לי באוזן ואמרו שהם ישמחו להתלוות לגרגירי חרדל ולזרעי כוסברה. למרות שאני מחבב לפת ככה ישר מהמקרר, לפתות צריכות בישול. לפת, היא גם קרובת משפחה לכרוב ולצנון מבחינת הטעמים ולכן הלפתות ממש דורשות חרדל לידן.

אה, היה גם שום אבל הוא היה חולה ביום של התמונה אז הוא לא שם.

אז הכנתי מרק מכל אלו וזה יצא מעולה קשות. כל בני הבית חזרו לריח שבישר על חורף וטחנו כמות שהייתה אמורה להחזיק יותר זמן בערב אחד. כיון שהכל היה מאולתר אז אחרי כמה ימים חזרתי לנסות אותו שוב אבל הפעם למדוד ולרשום מה עשיתי במיוחד לטובת דנה שמתעצבנת ממני כשאני לא יודע איך יצא לי טעים (מה לעשות, אני מבשל כמו קשישה מרוקאית – "שמים פפריקה כמה שנכנס"). אז רשמתי וצילמתי.

הנה סיפורו של מרק הלפתות. למהירי ההחלטה וחסרי הסבלנות, בסוף יש את פינת הגאון על שם אודטה דנין.

סיפורנו מתחיל בבצל. פרוסות שיפתחו לטבעות. כיון שאני עומד  לטחון למרק את הצורה אין צורך להתאמץ ולחתוך לקטן ומדויק. הכל סבבה. אבל בא לי לתת למרק טעם חום וחרוך קמעה ולכן אני חותך את הבצל כדי שיהיה לו שטח פנים גדול – שיפגוש את הברזל הלוהט של הסיר כמה שיותר.

TurnipSoup_8317_160130

pnina_mastercehfpageאת כל השורשים חותכים לקוביות קטנות. ראשית, כמובן, צריך לקלוף אותן וכאון נכנס לתמונה ידידו הטוב של הבשלן – סכין הטורנה. כן, כמו שהפציעה פעם בחיינו הטלוויזיוניים פנינה טורנה, אושיית ריאליטי ומוניק, אשתו של השר הטלוויזיוני רובי פולישוק,  כך מפציעה הסכין המאוד שימושית הזו.

סכין טורנה (מצרפתית tourné knife או לעיתים גם נקראת bird's beak knife) היא סכין שלפי שמה הצרפתי היא מסתובבת. זה להב חד, קצר ומקומר שבשלנים, טבחים וגם שפים בעלי שם משתמשים בו. במסעדות רואים שפים עם סכין כזה כשבקצהו תקוע פקק של בקבוק יין כדי שלא ידקור (למרות שזה קטע של פעם, היום זה פחות בסטייל כששפים יותר מודעים לתדמית שלהם ואיך הם יראו באינסטוש).

אבל סכין טורנה חדה היא תענוג בקילוף. אפשר לקנות כאלו ב20 ש"ח וברגע שהן מתקהות (בסוף זה קורה) שמים בצד וקונים חדש. את החדש קונים ב80 ש"ח, מאבדים אותה ("אבל זה בבית, בסוף נמצא את זה") וקונים שוב חדשה ב 20 ש"ח וחוזר חלילה.

נחזור למרק.

קולפים את הקולרבי, לפתות, תפו"א וחותכים לקוביות בינוניות. כאלו של 2 ס"מ. את התבלינים אפשר לקלות בסיר הריק, והיבש, ואז לטחון אותם במכתש ועלי או יש לטחון אותם כדי שלא תהיינה חתיכות מעצבנות במרק.

TurnipSoup_8324_160130

אמרו חז"ל שלא בוכים על בצל שנחתך אבל כדאי לתת אותו בסיר לאחר שחומם בו קצת שמן זית שם הוא יישאר עד שישחים ויהיה סמרטוטי משהו. הסוכר שבבצל מתחיל להתקרמל ונותן את הצבע החום הזה והריח הזה המעולה שבא להתעלף.

TurnipSoup_8326_160130

. כשהבצל שחום וקצת קיבל חריכה (יש הבדל בין שרוף לקצת קיבל חריכה – כן?!) מוסיפים את שאר ירקות השורש

TurnipSoup_8333_160130

וגם אותם מערבבים ונותנים להם להחרך ולקבל טועמים.

ברגע שנוסיף מים לסיר, טמפרטורת הבישול תהיה 100 מעלות בדיוק. אבל תהליכים של התקרמלות והעמקת טעמים בירקות קורים בטמפרטורה של מעל 140 מעלות ולכן צריך לתת לעסק להתחמם ולהגיע לטמפרטורות האלו ולטעמים להתפתח ואז להוסיף מים. אני יכול להמליץ על הבלוג המצויין  "מדע בצלחת" שם תקבלו הסבר מדעי יותר על תגובות מאיאר ולמה זה טעים.

תפוחי אדמה, שום פרוס גס ופטרוזיליה קצוצה נכנסים לאחר שהלפתות מראות סימנים חומים, יחד עם התבלינים ממשיכים עוד לאדות כמה דקות ואז מוסיפים את המים. כ ½2 ליטר של מים ומביאים לרתיחה. מוסיפים מלח (כל הירקות האלו יסחבו המון מלח אז כדאי לטעום בסוף שוב. כ 40 דקות של בעבוע קל יביאו את הירקות לריכוך מלא. מוציאים קוביות לדגימה ועם סכין הטורנה בודקים אם הן רכות. אם לא, עוד 20 דקות וחוזר חלילה.

TurnipSoup_8336_160130

טוחנים למרק את הצורה. או בבלנדר או במוט (זהירות, לא לשרוט את הסיר!) עד שלא נותר זכר לכלום. טועמים ומתקנים מלח, פלפל, מביאים לרתיחה שוב לכמה דקות ומגישים.

מעולה עם קרוטונים, לחם כפרי או מקלות לחם משעשעים שמכינים בצד. מעולה לילדים שחוזרים קפואים מאימון, לאמהות שקר להן אחרי הפילאטיס ולאבאים שחזרו גם הם ממקום קר ומנוכר.

TurnipSoup_8344_160130

 

פינת הגאון על שם אודטה דנין

 

מצרכים ל 6 מנות יפות או 8 מנומסות לאורחים שצריכים לשמור מקום:

  • 1 בצל גדול או 2 קטנים – פרוס לפרוסות
  • 3-4 לפתות בינוניות (לא הגדולות חסרות הטעם – לכו על קטנות יותר) – קוביות 2 ס"מ
  • 1-2 קולרבי בינוני – קוביות של 2 ס"מ
  • 2 תפוחי אדמה – קוביות גדולות
  • צרור קטן של פטרוזיליה – קצוץ גס
  • 2-3 שיני שום קלופות ופרוסות גס
  • 3 כפיות של זרעי חרדל (חנות תבלינים או טבע)
  • 1 כפית של זרעי כוסברה (זהירות, משתלט על הטעם)
  • 4 כפות שמן זית לטיגון
  • ½2 ליטר מים
  • מלח, פלפל

שלבים:

  1. בשמן זית מטגנים את הבצל עד שהוא שחום, רך ומתחיל להראות סימני חריכה חומים
  2. טוחנים את התבלינים במכתש ועלי כמה שיותר דק – שלא יפריע בשיניים אחר כך
  3. מכניסים קולרבי ולפת בקוביות וממשיכים עוד כמה דקות עד שמראים סימני חריכה
  4. מוסיפים תפו"א, שום, תבלינים ופטרוזיליה וממשיכים עוד 2-3 דקות
  5. שופכים מים לסיר עם מלח, פלפל ומביאים לרתיחה. מסירים קצף אם יש, מכסים, מעבירים לאש קטנה לבעבוע של 40 דקות
  6. אחרי 40 דקות בודקים אם הכל רך. אם לא – עוד 20 דקות וחוזרים לשלב 6.
  7. טוחנים את המרק בבלנדר או במוט עד שאין זכר לכלום
  8. בודקים טעמים, מוסיפים מלח אם צריך ומחזירים לאש לרתיחה
  9. מגישים מיד עם פחמימה ריקה ומנחמת ליד – קרוטונים, לחם כפרי, מקלות לחם או שקדי מרק לילדים.
פורסם בקטגוריה Food | עם התגים , , , , , , , , , | 5 תגובות