אופנועים בשמי קנזס

אם רק היה לי דולר אחד, על כל מי שהודיע לי שאני לא בקנזס יותר או ציטוט דורותי כלשהוא כשהסברתי שהמפעל שלח אותי לקנזס, הייתי יכול לפרוש מהמפעל לחיים של בטלה, ים וסריגה.

אז כן, המפעל שלח אותי לקנזס, ארץ הטורנדו, שדות התירס האינסופיים וארצה של דורותי הילדה בעלת הנעליים האדומות מהקוסם מארץ עוץ. יש שם מטה גדול ויפה של חברה גדולה ויפה ושם יש אנשים (גדולים? אולי בתפקיד) שדרשו לשמוע מה יש לי לומר. בדרך כלל יש לי מה לומר. אז שמתי פעמי ובאבחת טיסה טרנס-אטלנטית וטיסה פנימית במטוס שנשאר להם ממלחמת קוריאה שבו נאלצתי להרכין ראשי במסדרון – עומדות היו רגלי בשערי קנזס.

אבל אין לי רצון לייבש אתכן בסיפורים על עמל יומי. אני רוצה לחלוק חוויה מרשימה וטעם אמיתי של אמריקה, זו שאנו רואים בסרטים אבל לא אמריקה של ניו-יורק או סן פרנסיסקו. אמריקה של דגלים, פטריוטיות שזולגת כמו בירה באצטדיון, חוואים קשוחים וערימת מתאבדים על אופנועים.

באחד הערבים שמתי פעמי אל מרכז קנזס סיטי, הרחק מהפרבר בו עמלתי. יום לפני גם ביקרתי שם, באזור ה Power & light district שמולו ניצב ה Sprint Center, כמו יד אליהו שכזה, רק שכל יד אליהו, היכל נוקיה או מה שקוראים לו עכשיו, נכנס ליציע 204 של מרכז ספרינט. נתקלתי שם במסיבה שלמה ומליון אנשים. כשבררתי אצל שני שוטרים שנראו כמו מקרר של דלת כפולה, הם שמחו לומר לי שיש הופעה. The New Kids on the Block – מתאחדים. זה הסביר את כל הנערות בבגדים הקצרים ואת הנשים שהיו נערות בזמן ש TNKOTB היו רלוונטים – גם הן בבגדים קצרים מאז וקצת יותר שיכורות. כן, היה שם יחס של שלוש נשים על כל גבר וכולן נרגשות לקראת הפגישה המחודשת עם הילדים החדשים בבלוק הנושקים כיום לשנות החמישים שלהם.

מרכז קנזס סיטי כשהSprint Center  הוא הפיתה הענקית בחציה הימני של התמונה

אבל, כך נודע לי מהקופאית, שבערב הבא, אין הופעה מיותרת של להקת בנים פיקטיבית מסוף שנות השמונים אלא למחרת בערב מופיע בעיר ה Nitro Circus Live. בדיקה מהירה הבהירה שמדובר בחבורת משוגעים על אופניים ואופנועים שקוראים תיגר על חוקי המשיכה אל מול פני קהל שואג. זה נשמע טוב ולאחר דיון קצר שבו הסברתי לה שהעם היהודי שאני אייצג בכבוד סבל מספיק נמצא לי כרטיס במקום משובח אך כזה שעומד בתקציב.

למחרת  התייצבתי שוב, מסורק ורענן למצוא משהו אחר לחלוטין. לא מסיבה ולא נעליים. כשחניתי, עצר ליד טנדר בגודל של דירת שלושה חדרים וממנו ירדו אבא משופם עם ג'ינס מגוהץ וחולצה משובצת תחובה בחגורה עם אבזם מרשים. לצידו פסעו כחמישה בנים בלונדינים, שערם מסורק הצידה, כולם מגוהצים ומעומלנים ומנומסים לצד אמא בשמלה פרחונית. בתור חיכו לי אנשים בשיער ארוך ובגדי הסוואה, חבר'ה בחולצות של אופנועי שטח, מעט נשים והרבה red-necks. לא נפקדו פרטי לבוש מעוטרים בדגל. אמריקה, כבר אמרתי?

כשנכנסתי פנימה אל תוככי ההיכל, נעתקה נשימתי. גם בגלל הגובה ביציע שלי – שם האוויר היה דליל, וגם בשל הרמפה/מקפצה שעמדה לפני. 80 רגל שהם 24 מטר או 6 קומות של בניין. ממנה יזנקו אנשים אל מקפצות שונות ברחבי האולם, לקול צהלות הקהל.

כשהתיישבתי במקומי נאלצתי להודות שהיא צדקה, הקופאית. אני חולש על התמונה כולה בשורה שנייה של היציע, מספיק גבוה לראות את המופרעים מזנקים אל מה שנראה לי מוות ברור.

בזמן שכולנו ממתינים שיתחיל, בוא נסביר כמה דברים. Nitro Circus  הם חבורה מוכרת בכל העולם שמונהגת ע"י טרביס פסטרנה (Travis Pastrana) ורובם בוגרי X-Games שהם מעין אולימפיאדת אקסטרים על כל מה שמתגלגל – אופנועים, אופניים, סקטבורד, רולר-בליידס, קורקינטים ושאר דברים. כל פעם שעלה אחד מהמופיעים ( יהיו עשרות כאלו) נספרו תאריו והישגיו. מדובר באנשים שלא מאמינים לניוטון. אני לא סגור שהם יודעים מי הוא וגם אם ידעו, הם נפלו על הראש מספיק פעמים כדי לשכוח את ניוטון והתפוח שלו.

הנה פרסומת שלהם לסיבוב ההופעות האמריקאי. יותר טוב מהטלפון שלי.

 

וזה התחיל.

הרעש היה מטורף. הבנתי למה כל כך הרבה הגיעו עם אוזניות של טרקטורים. שני מנחים קולניים, שזימנו קבוצות של רוכבים. בעוד האופנועים מאיצים במעלה המקפצות ומבצעים פעלולים החלו לטפס הרוכבים הלא ממונעים במעלה 6 הקומות. אני לא מצליח להבין איך אופנוען עוזב את האדמה, מבצע עמידת ידיים על המושב, זוחל קדימה לאחוז שוב בכידון ולנחות בשלום. איך האופנוע ממשיך לו לעוף בשקט ובשלווה, כמו היה איזה שטיח מעופף בעוד הרוכב עושה הכל, רק לא רוכב. או שהוא עושה סלטות, אחורה, קדימה, ימה וקדמה.

כאילו שהזמן שלהם מפסיק לזרום. כמו בסרט המטריקס הם מאטים את היקום כדי להספיק לרקוד רומבה על אופנוע החוצה את האויר.

רוכבי האופניים עשו דברים מטורפים עוד יותר. סלטה כפולה ומשולשת. מעל, מתחת ולצד רוכבים אחרים. נרשמו לא מעט נחיתות ריסוק לצלילי "אאוץ'" כולל מהקהל והמנחים. מדי פעם, כשהודיע שעכשיו פלוני אלמוני ינסה בורג וסלטה על הקורקינט שלו, הם טרחו וסיפרו לקהל שאותו אחד ניסה את זה לפני חמישה חודשים בפרנקפורט, גרמניה ושם התרסק קשות. מיד מוקרן הקליפ שתיעד את הכל על מסכי הענק, כולל ריצת הצוות הרפואי. "כמה חודשי שיקום והוא חזרה כאן אתכם הערב, בואו ונמחא לו כפיים, נקווה שיצליח!"

ןהוא מצליח. אבל אחר לא. ומתרסק שוב. ומגיעה מישהי על אופנוע, יפה, חטובה עם כל אביזרי הבטיחות בוורוד זועק . זו הופעה ראשונה שלה אחרי שיצאה מבית החולים, והקהל לא יודע את נפשו. היא יוצאת לדרך, שיער בלונדיני ארוך מתבדר מאחורי הקסדה והיא מגיעה לרמפה ומתחרטת. ושוב. ושוב. ואני מחייך – שיש מישהי עם שכל, שמבינה שגם בקנזס האדמה הקשה מחכה למטה. ואז היא מזנקת והקהל מפסיק לנשום עד שהיא נוחתת בשלום הפעם כשלהבות ענק מחממות את האווירה. כשכל הקהל נושם יחדיו ביחד, כיפת האולם זזה.

הרוכבים חלקם אמריקאים וחלקם משלל ארצות – אנגליה, אוסטרליה, יפן, אירופה הקלאסית והכל. באחד מרגעי השיא מתחילה תחרות בין Team America לבין Team rest of the world. כל פעם שהאמריקאים נעמדים – הקהל מוחא כפיים כמו מטורף, משליך כוסות, כובעים ושכנים באוויר. כל פעם שקבוצת העולם יוצאת לדרך, דממה בהיכל, פרט לזוג כפיים בודד שמוחא בהתלהבות הולכת ופוחתת במרומי היציע. אחרי שנתנו בי מבט משונה, החלטתי בכל מקרה זה משחק מכור וחיי יקרים לי, יותר מלעודד ערימת מתאבדים שלא נראה שיגיע לשיבה טובה.

כמובן ש Team America נצחו, והמנחה ניחם את המסכנים שלא שפר עליהם גורלם להיוולד לאומה הגדולה בעולם.

תמונה אחת נחרתה בראשי, מכל שלוש השעות המטורפות הללו.. המטורף הגדול מכולם, הלו הוא Wheelz – בחור נכה, משותק מהמותניים מטה מלידה הסרטון שהציג אותו אכן מעורר השראה. ואז הוא הופיע ועשה חראקות וצלחות עם כיסא הגלגלים לתשואות הקהל.. בזמן שהעלו אותו במדרגות הרמפה – ארבעה נושאים אותו ושניים את כיסא הגלגלים המשופצר שלו, הסביר המנחה שהערב, אותו ווילז ינסה לעשות סלטה משולשת. "אבל", כך הקריין, ":כשהוא ניסה את זה בטורונטו זה לא נגמר טוב". הסרטון שהוקרן הציג את אותו ווילז שואט במורד הרמפה של 24 המטר, מבצע סלטה וחצי, נפרד מהכיסא ונוחת כמו בובת סמרטוטים והכיסא, עליו. "כן, זה היה קשה", הקריין מכריז, "הוא נזקק לניתוחים ואחרי תהליך שיקום ארוך הוא חזר אלינו!".

"מה יש לו להפסיד" אני חושב בעוד שהמופרע המשותק למחצה מזנק לסלטות שלו. לזוועתי, ולקול נשימה עצורה של הקהל, הבחור נפרד מהקרקע, נפרד מהכיסא ונוחת בצורה שלא נראית טוב אפילו ממקומי. צוות רפואי מזנק לבדוק והקהל שוקט. חצי דקה לאחר מכן שואג הקריין "הוא בסדר!!! והוא רוצה לנסות שוב!"

אני כמעט קם. לא יכול לראות את זה.

ומעלים אותו שוב, ומציבים אותו על הכיסא ואני חושב "איך אני יודע שהוא רוצה? אולי הם מתעללים בו שוב ושוב?" והוא יוצא לדרך בנסיון נוסף ושוב מתרסק. אני מסתכל וחושב על רומאים בקולוסיאום. ושוב צוות רפואי ושוב האידיוט רוצה לעלות ואני חושב "אין מצב שהראש שלו תקין" אבל הפעם מחליטים שמספיק כי צריך לעבור לקטע שבו רוכב מנסה לזנק לתוך כדור מתנפח ענק דרך חור קטן (רמז, גם בניסיון השלישי זה לא הולך).

וזה ממשיך עוד ועוד והפעלולים הולכים ונעשים מטורפים וליבי כבר  גס במתרסקים למיניהם. לבסוף, התפלאתי שלא עמדנו להמנון האבל מיהרתי החוצה לפקק המסודר אך המרשים.

הכל גדול באמריקה ומסודר – כך גם הפקק ביציאה מהחניה וכל הדרך אל הכביש המהיר. נהגתי לי בזהירות רבה, כשאוזניים עדיין לא מתרגלות לשקט הזה תחת שמי קנזס החשוכים.

ויסנטה אמיגו – פלמנקו צונן בבנימינה

פלמנקו זה אש. השירה היבבנית, מחיאות הכפיים ורקיעות הרגל וכמובן הגיטרה שמובילה את הכל נעה בין ליטוף עדין של המיתרים ואז בחבטה אחת מסעירה את החושים במהירות. לצערנו לפני כשנה הלך לעולמו הנביא הגדול של הפלמנקו, פאקו דה לוסיה שהייתי אידיוט מספיק לפספס אותו באשדוד לפני שנתיים. הוא הותיר אחריו דור שלם של גיטריסטים מושלמים (שבאופן משעשע שניים הופיעו השבוע כאן בארץ).

אנחנו הלכנו לשמוע את ויסנטה אמיגו, באמפי שוני, משאירים את טומטיטו לאשדודים.

לוינסטה אמיגו נקשרו תארים רבים. הוא מתואר בידי רבים כיורש של פאקו. הוא נולד וגדל בספרד באזור סביליה והתחנך בקורדובה – אין יותר פלמנקו מזה. הוא למד אצל וניגן עם כל הגדולים, ליווה את  קאמרון דה-לה-איסלה ( Camarón de la Isla – בתרגום – חסילון האיים – מגדולי זמרי הפלמנקו  של כל הזמנים) וזכה בגראמי הלטיני על האלבום שדרכו נחשפתי אליו  (הודות לעדן, כמובן) – Ciudad de las Ideas (עיר הרעיונות)  שבו יש את הרצועה המדהימה באותה השם – הנה תראו מהופעה ישנה, כשהוא היה צעיר ועם סוודר כחול. עכשיו הוא כבר לא נכנס לסוודר הכחול והוא עוד יותר וירטואוז.

מה שתמיד נחמד בהופעות מסוג זה בארץ, הוא שהן מושכות קהל מסוים ומלא כאלה שדוברין במבטא כַּבֶּד. לאורך כל המופע נשמעו קריאות בספרדית בסגנון Olé וזו שישבה בשורה ראשונה וצעקה מדי פעם ועל כל מעבר מפתיע שביצע ויסנטה – "!Te Quiero" (אני רוצה אותך או בתרגום חופשי – ויסנטה תעשה לי ילד!). זה נותן נופך, מעלה חיוך ומוסיף לאווירה. זה מקובל ונחוץ בפלמנקו (זה נובע מהמסורת הצוענית של פלמנקו, שם על מנת לחזק את הנגן שהוא בודד, הקהל זורק איזה מילה כדי שירגיש שהם איתו, כי אצל הצוענים הנוודים, להיות לבד, מנודה מהקהל – אין גרוע מזה)

השמש שקעה מעבר לחומות 'מבצר' שוני, בריזה נעימה החלה לנשוב כשויסנטה עלה לבמה, מחזיק את הגיטרה כמו כהן שנושא את כלי הקודש. עטוי חולצה לבנה מעומלנת היטב (בניגוד לשותפיו שלבשו את השחור המסורתי של פלמנקו, כולל חולצה מסולסלת ומכנסים עם פיתוחים לזמר). התיישב על הכיסא כשאורות הבמה כבו, עצם עיניו והחל לנגן.

הבן אדם וירטואוז מדהים. הוא לא ממש מחזיק את הגיטרה, היא צפה לו בין הידיים, זזה לרצונו כשהאצבעות רצות על המיתרים. הוא נע בין פריטה עדינה כשמדי פעם הוא עובר לסדרת חבטות  מהירה שסוחטת מהקהל קריאת נערכה ופרץ של מחיאות כפיים.

אני הייתי מבסוט. אמנם הייתי מעדיף מועדון חשוך ודחוס בסביליה, עם איזה צלחת של משהו קטן וטעים בלוויית כוס יין שנושך אותך בחזרה, אבל זה גם טוב.

אחר כך עלו גם פאקיטו גונזלס (Paquito Gonzalez) לכלי הקשה וקחון, אנייל פרננדז לגיטרת ליווי (Añil Fernandez) וכמובן אי אפשר בלי איזה זמר – רפאל דה אולטררה (Rafael de Utrera) שאולי הוא לא דייגו אל סיגאלה (ששמעתי בהנאה שנה שעברה באשדוד) אבל הוא היה בדיוק מה שצריך. בעוד שויסנטה ניגן וגם ליווה את עצמו – מנגינה וליווי, השלושה בעיקר עסקו בקצב, אם על הקחון או במחיאות כפיים קצביות ומדי פעם שירה מהירה עולה ויורדת מכיוונו של רפאל.

לא מבין את המילים. אני דובר קצת ספרדית, מבין יותר ממה שאני חושב שאני מסוגל אבל לא מבין אותם. השירה היא יבבנית במקצת עם עוצמות שלעיתים חששתי לשלמות כלי הדם של רפאל. אבל אני מת על זה.

הקטעים שויסנטה ניגן היו ארוכים. זה לא שיר פופ שמאיץ, עולה לפזמון ומסיים בבאנג תוך שלוש דקות. זה לוקח זמן להתחיל לאט, כשאתה מנסה לזהות למה זה יהפוך, אולי סוףסןף למשהו שאני מכיר, ואז המנגינה מסלסלת את דרכה בעוצמה גוברת ומאטה וחוזרת ועושה פאוזה קטנה שמחזיקה אותך על פי תהום ואז ממשיכה והופה, מסתיימת בבת אחת, בחתך לאחר איזה 8 דקות.

אבל. וידעתן שיבוא אבל. אבל, הוא לא ניגן שום דבר שהיה מוכר באופן מרשים. אני לא מתיימר להיות גרופי של מר אמיגו. הוא לא חבר שלי, אמיגו. אבל בכל זאת, זרוק איזה עצם מהאלבום הכי מוכר שלך, תן משהו שהקהל יזהה תוך שנייה ויפרוץ בתשואות. היו פראזות מסוימות בנגינה שזיהיתי כמשפטים מוזיקליים שלו אבל אתה לא מגיע לכאן כל יום חמישי אחרון של חודש, זה לא הזמן לאמת אומנותית.

הרגל לא קפצה. כן, הכל היה קצבי ומגניב אבל הוא לא הבעיר אש. הוא היה וירטואוז ומדהים אבל לא סחף אותי (בסקר לא מחייב סטטיסטית לאחר ההופעה עם יובל וגליה שלא הופתעתי למצוא אותם שם – גילינו שארבעה אנשים חשבו אותו הדבר בלי לתאם מראש). היה לו הכל על הבמה – זמר מצוין, איש כלי הקשה נלהב וחייכן עם משקפי היפסטר ויש לו את עצמו. תן גז, תרים את הקהל!

אבל הוא לא שמע לי והמשיך. אפילו כשהתחילו לצעוק שמות של קטעים שינגן בזמן שהתייעץ עם הלהקה מה לנגן – הוא בחר ללכת עם האמת שלו. ואז זה נגמר.

ההדרן כבר הרים חלק מהקהל על הרגליים. לא כדי לרקוד ולרקוע, אלא כדי לצלם עם טלפונים מקרוב. גם אז כשקראתי לו שיתקן דרכיו וינגן את Ciudad de las Ideas – הוא לא שמע לעצתי. ההדרן היה קצת יותר פלמנקואי מסורתי ורפאל היטיב לזמר, אבל זה לא הזניק את ההופעה לשמיים.

ואז זה ממש נגמר. והקהל החל להתפזר, חוץ מכל אלו שרצו הצידה לנסות ולצלם את הזמר ולהקתו  (או במקרה של דיוויד ברוזה, אני מניח לדבר אתו). אנחנו סיכמנו שהיה יפה ונהנינו מאוד אבל הוא יכול היה יותר. זה כמו לנסוע במכונית ספורט על הילוך ראשון, להגיע לגלידרייה איטלקית ולא לטעום,להחליף עם סטיבן הוקינג מתכונים לחומוס – אתה יודע שאפשר יותר, אבל זה לא קרה. כנראה שחיפשנו משהו יותר פלמנקו שורשי ופחות וירטואוזיות מדהימה. ברור לי שכמו שפיקאסו התקדם מעבר לרישומים מדהימים לדברים שלא כולם מבינים, גם ויסנטה מחפש דרך הלאה, מעבר לבסיס, אבל בחייאת ויסנטה – למה כאן?!

אבקש לומר שמה שכן הבעיר אותי היה מחירה של הנקניקייה שהשאירו העות'מאנים כשמכרו את חאן שוני לברון רוטשילד, אי שם ב1912. הנקניקיה עברה דורות ארוכים וראתה את לוחמי האצ"ל יוצאים לדרכם לפרוץ לכלא עכו – עד שאני רכשתי אותה, מיובשת ומקומטת במחיר מופקע.

אני אשאיר אתכן עם דוגמא למה שכן יכול היה להיות.

 

למי שרוצה עוד – האתר המצויין 'קפה גיברלטר' ערך ראיון עם ויסנטה לפני שבא – שווה לקרוא, כאן.

שידורי הבלוג מתחדשים – חזרתי!

אני אשתמש בנוסח הקתולי, אותו ראינו כולנו במיליוני סרטים. נכנס מישהו לתא הווידוי ואומר כך:

"סלחו לי, כי חטאתי ומחלו לי על כל פשעי. אלו היו  שני חודשים ושבעה ימים מאז שהתוודיתי כאן בבלוג."

המון קרה לאחרונה. גם בסטנדרט של כל הזמן קורה משהו, זה היה המון.  עזבנו את הדירה שהייתה לנו בית למשך כמעט 20 שנה ועברנו לדירה חדשה בתהליך קשה ומייגע שעוד לא תם. חגגנו בר מצווה על כל הספיחים ואירועי המשנה שכמעט נגמרו.היינו חולים. כל מיני בני משפחה ליוו בני משפחה אחרים במסע שואה רגשי ועמוק לפולין. והייתה הבגרות בתיאטרון שדרשה משאבים מכל בני הבית ועוד. בעבודה במפעל התחלתי לכתוב פוסטים מקצועיים לרוב ולייצר יותר חומר כתוב מתמיד, מה שניקז לי את כל החשק לבוא הביתה ולפתוח מחשב ולכתוב, לאחר שכל היום ישבתי וכתבתי טקסטים. בעיקר הזמן הלך והתפוגג – הזמן שלוקח לשבת ולכתוב, לערוך תמונות, לספר סיפור – זה זמן ולא מצאתי אותו. גם פתאום זה נוח. זה כמו להפסיק לרוץ. בהתחלה זה מעיק, אבל אחר כך אתה מגלה שבעצם זה די נוח לשבת על הספה.

בר המצווה של אוהד, ההוא שם משמאל

עם זאת, זה התחיל לכרסם. כל מיני דברים שעשיתי ולא סיפרתי. הופעות שוות של מירי רגב ושלום חנוך בבריכת הסולטן, זינוק מפעל קצר ללונדון שהפך לסופ"ש רווי הצגות ומופעים, דודו טסה מופיע כאן ליד הבית. מיליוני סיפורי זוועה מהווי הבנייה הישראלי שיגרמו גם לקשוח שבגברים למרר בבכי מר של השתתפות בצער וזעם.  גם השאלה הזו, מצד כל מיני אנשים "אז נו, הפסקת?!" וגם השאלה שלי לעצמי "אז, נו, הפסקת?!" גורמת לך לחשוב על זה. אתה יושב וחושב "אז, נו, הפסקתי?!"  ואתה עוד מגדיר א

אתה מתרגל לראות משהו, או לשים את העין בעדשה של המצלמה ולחשוב איך זה יכנס טוב בבלוג. איך לצלם את התמונה הבאה שתתאים לכותרת. מה יהיה אחר כך? זה כבר אוטומט, אבל זה לא עולה לבלוג, אלקטרונים שחורים על לבן. הדחף הזה לחוות כדי לתעד ולתעד כדי לחוות הולך ודועך אבל זה כאב פנטום שכזה.

אז הנה אני כאן. מנסה להתניע מחדש את עצמי. לא יודע אם איבדתי קוראות או לא, אבל אני כותב בעיקר לי, או לי של העתיד. אם כך, זה פחות משנה אם איבדתי קהל או לא.

מרחפים לי כל מיני רעיונות כתיבה בראש.  נראה אם אצליח להוציא אותם אל הפועל .

את פוסט החזרה בכתיבה אבקש לסיים במילותיו של המשורר האוסטרי  בן המאה העשרים, א. שוורצנגר.

נתראה שוב, בקרוב, אני מקווה.

פסח 2015 – מה נשתנה?

שוב הפסח נושב ובא, והלילה ההוא יהיה מלא שינויים. לא רק חג אביב, חג המצות או חג החירות, אלא גם חג השינויים כיון ששינויים רבים (טובים, רק טובים!) עוברים וחולפים עלינו.

עוד קצת, מעט, נשב לשולחן הסדר (תיקון, חלקנו – לא אלו שחוגגים בחופשה משגעת) ונשאל מה נשתנה – אז שיהא חג של שינויים ורצוי שכולם לטובה…

חג שמח, שקט, וכמובן כשר ומלא שינויים ומצות (עם נוטלה בבקשה, לא השחר, נוטלה!)

איך אפשר שלא להתאהב בג'יין בורדו?

צהרי יום שישי, מועדון האוזןבר מלא עד טבילת המרפק בבירה של השכן ואנחנו שם. מחכים לג'יין בורדו (כמו שחיכו לגודו). לפני זמן מה בהמתנה אחרת לאוהד שמעתי איזה יהלום קטן ברדיו, אצל קוטנר (כמובן) וחיכיתי לשמוע מי אלו. היה לזה צליל נקי, קטן ומאוד לא פה, מעין קאנטרי כזה עם מילים ברורות ויפות וככה מצאתי את ג'יין בורדו.

שלישיית פולק קאנטרי ישראלי (הגדרה שלהם). דורון טלמון כותבת, מלחינה, שרה ומנגנת טמבורין. מתי גלעד(מימין),מנגן קונטרבאס ומוסיף קולות. ואמיר זאבי (משמאל עם כובע מגניב) מנגן גיטרה אקוסטית, יוקללה וגם מעטר בקולות.

אולי שמעתם שיר שלהם ברדיו כיון שהם הצליחו להבקיע את חומות הפלייליסט הגלגלצ"י לאחרונה, שיר יפה עם רק קצת קאנטרי בשם "איך אפשר שלא" (להתאהב בך).

הנה, תקשיבו

 

שמעתי אותם ובאותו ערב מצאתי את האלבום שלהם לרכישה באתר באנדקאמפ, שם גם אפשר לשמוע אותו אבל חשוב יותר (במיוחד עם להקות ישראליות, עוד יותר במיוחד עם להקות ישראליות מתחילות וממש ממש במיוחד עם להקות ישראליות מתחילות וממש מקסימות) אפשר לרכוש אותו והרוב מגיע לידי האומן. כבר למחרת האלבום התנגן במלואו במכונית ואוהד שישב ליד עצר רגע את התעסקות בטלפון והודיע לי שזה מאוד יפה. די מהר פיתחנו כל אחד שיר אהוב (הוא "על סבון וחיסכון", אני "קרן שמש") וכששאלתי הודה שהיה שמח לראות אותם. אם הבן שלי מבקש ללכת לשמוע הופעה, כמובן שאמצא לו!

הנה אנחנו, באוזןבר, ממש מחכים שיתחילו כבר (כי הוא מחסל טוסטים בקצב מדאיג) וכמובן עם נורית שלא ויתרה ונדב שהסביר שזה לא ממש מעניין אותו לא הגיע.

אין לי מושג מי בקהל. אני יודע שהיו שם בני משפחה ובטח גם כמה חברים והמון אנשים שפשוט באו לתת הזדמנות למשהו חדש ויפה.

ואז הם עלו. שלושה, צעירים ונרגשים על הבמה הקטנה של האוזן בר. דורון תפסה את המיקרופון והחלה לשיר ונחת רוח התפזרה לה באולם.

המוזיקה של ג'יין בורדו היא אקוסטית ושואבת את מקורותיה הרחק מכאן, מאמריקה הרחוקה ממסורת של קאנטרי אקוסטי עם זמרת וגיטרה. הקונטרבאס של מתי גלעד מוסיף עמוד שדרה קצבי ועסיסי וממלא נפח. דורון שרה בקול קטן, ענוג, לא לוחצת כמו איזה רוקיסטית אלא שרה שאתה חייב לאהוב אותה. השירים שלה נסובים הרבה על אהבה ואכזבה, אבל אין בהם מרירות, אלא מתיקות מרירה שכזו, כמו שוקולד בלגי טוב. היא שרה על דברים קטנים, כמו בועות סבון במקלחת זוגית, על אוהב לשעבר שעובר ברחוב, על קרן שמש שמשחקת בחדר ועוד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני מכיר את רוב מילות השירים. אני יודע שאוהד גם מכיר לא רע אבל הוא פחות מרגיש בנוח לשיר בשקט עם המוזיקה אבל בחושך  אני לוחץ לו את היד והוא מחזיר לחיצה ואני מציץ בו ורואה את ההנאה. אני גם מציץ בנורית ורואה שגם היא מבסוטה גם מאוהד וגם מהשלישייה שמקדימה.

יש משהו מאוד אינטימי בהופעת צהריים באוזןבר. בחוץ יום קיץ חורפי ובפנים חשוך ונעים. גם דורון הרגישה ככה כשדיברה בין השירים וקצת סיפרה על השירים, על ההתרגשות על ההצלחה המפתיעה. הכל היה מחויך וכולם צחקו במקום. היא הקדישה את השיר "עינב" לבנות בקהל, שיר שנאה חמוד ועסיסי לזו שהיא תמיד יותר יפה, מוצלחת, שזופה גם בחורף, כשרונית ממך, ש"היא כמו מכה בזרת מרגל הכיסא" ולמרות שהיא מודיעה לקהל שעינב היא כלבה זה נשמע חינני.

ג'יין בורדו נשמעים מאוד מגובשים מוזיקלית (אני מניח שגם לא מוזיקלית), משלימים אלו את זו ובפתיחה של השיר שאני חיכיתי לו, 'קרן שמש', הם נעמדים כמו מקהלת ספרים ופותחים בהרמוניה יפיפייה.

אוהד חיכה לשיר 'על סבון וחיסכון' שבה דורון מציעה להתקלח בזוג כדי לחסוך אגורה או שתיים לטיול ושמח לגלות שדורון ביקשה להעלות את האורות וחילקה בועות סבון לקהל כדי שהאולם יתמלא בבועות בזמן השיר

אני לא יודע אם השירים של דורון אוטוביוגרפים. אם כן, אז חיי האהבה שלה עשירים אבל לא כל כך הולך לה. הם ביצעו שיר חדש שלא הופיע באלבום (הם הוסיפו כמה שירים חדשים, כמו להקה גדולה) שבו סיפרה על אהוב שעזב, קיפל את הבגדים, לקח את המזוודה וברגע של אכזריות קריפית, לקח לה את "הסוודר האהוב עם הצבי על החזה, קצת גדול וקצת מרזה". בכלל, בשירים שלה היא נאלצת להתאהב במישהו כי אי אפשר אחרת, או שעזבו אותה והיא רואה אותו ברחוב, היא שונאת את ה"עינביות" שבעולם שהן יותר מוצלחות ממנה ומספרת על מישהי שפשוט שותה וויסקי בכל מקום, אולי אחרי שכל כך נכוותה באהבה.

לשיר על הסוודר אין עדיין שם ובזאת אני ממליץ על שם לשיר – "הכל בסוודר". רישמו לפניכם.

אחרי שניסו וגילו שהקהל שר את המילים, גם כשדורון מפסיקה לשיר (נראה היה שזה הפתיע את חברי ג'יין בורדו שלא ציפו לשליטה כזו) הזמינה דורון חבר רביעי לבמה, מתופף סתור שיער (ששמו פרח מזכרוני כי דורון השוותה אותו להארי פוטר וזה השם שנתקע בזיכרון החלוד שלי) שהוסיף עוד נפח ומצא את מקומו יפה בין השלישיה.

לא נראה לי שההופעה הייתה משהו שהיה עובר באיזה ריאליטי של זמר נולד אבל זה היופי של כישרון. מתחילים מלמטה, בכל מיני מקומות קטנים, אוספים קהל שהולך וגדל ומגלים שהם יודעים את מילות השירים. לא נכנעים לתכתיבים של רייטינג, עורכים, מפיקי על, שופטים, וסטייליסטיות.

אגב, סטייליסטיות, לא יכולתי שלא לשים לב לדמיון של דורון ותלבושת המלח שלה לדמויות האנימה היפנית של סיילור מון (Sailor Moon) – גיבורות על נשיות שנלחמות ברעים עם כוחות האהבה והטבע. אולי הייתה כאן כוונת מכוון או שזה רק האסוציאציות חסרות הכיוון שלי.

ואז הם שיחקו בלרדת רגע מהבמה ומיד לעלות, כי הדרן זה הדרן וזה לא משנה אם אתם הסטונס או שלישיית ג'יין בורדו. ואז זה נגמר וקמנו ואוהד שהגיע קצת מעוך מבית הספר אמר שהיה נהדר וזה עשה לנו נהדר.

ובחוץ, דיזנגוף בצהרי שישי והעולם נראה נהדר כשיש מוזיקה בראש, שמש חמימה ושבת שלמה לפנינו. האם הואילה לצלם אותי ואת הג'מוס הצעיר שעומד לעבור אותי בגובה (ובר המצווה עוד לפנינו). כמובן שהוא היה רעב (זה כמו תינוק, צריך להאכיל כל שעה אחרת הוא בוכה). פתרנו זאת במקום המעולה החדש של ניר צוק "גארדן" בתוך הסנטר (!), על חורבות הבורגר ראנץ' שמגיש עופות צלויים ומבחר צ'יפסים שאפשר למות.

אז תזכרו, ג'יין בורדו. תקשיבו להם באתר בנדקאמפ, אולי אפילו תשקיעו כמה ג'ובות, תרכשו ותשימו על הטלפון לשמוע בפקק, כי זה שולח קרן שמש חמימה היישר ללב.

שבת שלוגה למהדרין

הכל נפל למקומו בצורה מעולה. יום שישי בערב – לילה הכי קר ב20+ השנים האחרונות . גשם יורד בעוטף נתב"ג אבל בואכה ירושלים, כבר בשער הגיא ממירים את הגשם בשלג שצונח לו בשתיקה רועמת, עוטף ברכּוּת לבנה את צמרות העצים. הכל, בהכנה לשבת שלוגה למהדרין.

בבוקר יצאנו לבדוק הכצעקתה. כמו חטיבת הראל פרצנו את הדרך לירושלים!

פשוט היינו בין הרכבים הראשונים שחלפו בדרך לירושלים לאחר שהסירו את החסימה מכביש מספר 1. די מהר התחילו כתמי הלבן שהלכו והתרבו לשמיכה המוכרת. חיוך רחב נמתח באוושת המזגן. יצאנו לכיוון הסטף. עמישראל עצר וחנה באמצע הכביש ברגע שראו ערימת שלג. המשכנו להר איתן ושם פשוט עלינו פנימה ברגל. אין לי יותר מדי מה לתאר ולספר – אני אתן לתמונות לומר את שלהן:

ענן חונה בעמק, למרגלות בית החולים הדסה, מחכה לטפס ולקרר את המדרונות

אוהד מכין כדור שלג להטלה. בקרוב יחטוף חזרה

כמו שציינתי, קשה למחוק את החיוך בשלג

סבכי שחור כיפה, מדלג לו בשלג, עד שמצא נקודה שהפשירה ואיזה משהו לנשנש

זוג חמוד שנטעו ביתם אל מול השלג. הוא בונה מיני-קרוואנים כאלו והראה לי בגאווה את ביתם לאחר כמה ימים של שהייה בשטח.

השקדייה פורחת, אין שמש פז זורחת. הציפור בראש העץ, מרוב קור כבר לא מצייץ. ט"ו בשבט יגיע חג לאילנות, ט"ו בשבט יגיע ואיתו בחירות.

כשחזרנו לרכב בדרכנו חזרה אל ארצות החום של עוטף נתב"ג שמחתי לקבל עצה טובה מהמכונית (שמעולם לא ראיתי אותה מעניקה את העצה הזו)

יצאנו  לדרכנו, לאסוף את הלומד והאורזת (מישהו צריך לעשות את העבודה בעוד אנו משתטים!) לחמין של שבת שהרי אין כצ'ולנט סמיך להפיג את הקור מהעצמות!

בוקר של חורף עם סיפורי חייו של מר פיקרי

(לדנה, שמה, מעבר לים)

לפעמים בא ספר שפשוט נוגע. ספר שמצליח לפרוט על כל נימי הלב. דנה, האחות שמעבר לים שלחה לי ספר שהיא אהבה, כשהיא מודיעה לי שיש ספרים שאסור לקרוא בקינדל. לאחרונה לא יצא לקרוא הרבה, בעיקר מדע בדיוני וקומיקס (ויותר מדי מאמרים של המפעל) אז שמחתי על ההמלצה וגם סמכתי על ההמלצה.

מזג האוויר התחשב בי וכשהשמיים התקדרו בשישי אחה"צ התיישבתי לי ופתחתי את הספר. הבוקר, בשבת, בתוך הפוך סגרתי אותו באנחה. ומצמצתי בעיני, חוזר מהאי השקט והנעים שלחופי ארה"ב ומסיפור אהבה לספרים לסיפורים, נפרד מכמה אנשים שחייהם עברו לפני לכמה שעות (מה לעשות, ספר טוב ואני קורא מהר…). מה לעשות. היא צדקה. גם ספר נהדר וגם אסור לקרוא אותו בקינדל כיון שהגיבור, איש ספרים בעצמו יוצא קשות נגד קריאת ספרים אלקטרונים ויש לכבד אותו.

זה הספר – The Storied Life of A. J. Fikry או, כפי שגיליתי הוא תורגם לאחרונה לעברית בשם סיפורי חייו של מר פיקרי.

בלי לקלקל ולחשוף יותר מדי, זהו סיפורו של איי.ג'יי פיקרי, בעל חנות ספרים באי קטן לחופי ארה"ב (אליס איילנד), איש קשה שכל חייו הם ספרים ושחייו הולכים ושוקעים עד לתפנית (שמגיעה מאוד מהר, אני לא הרסתי כלום) שבה הוא מוצא  תינוקת בחנות הספרים עם פתק שמבקש שישמור עליה כי אמה לא יכולה והיא רוצה שהילדה תגדל בסביבת ספרים.

לאורך הספר הממש קצר הזה כל הדמויות משתנות אל מול עיננו. המחברת, גבריאלה זווין משרטטת את האנשים ביד אומן, בכמה קווים חדים, בלי לתאר יותר מדי ואני מרגיש שאני מכיר את כולם: את איי.ג'יי הרטנן והציני, את מאיה התינוקת, את מפקד המשטרה האבהי, הסופר הכושל, הגיסה המרירה וכמובן את איימי האופטימית. כל הספר ספוג באהבה אמיתית לספרים ויקסום לכל מי שאוהב לקרוא. שוב ושוב חוזרת השאלה שהגיבורים שואלים "מה הספר שהכי השפיע עליך?", "מה הספר הכי אהוב עליך" ועל ידי התשובות אנחנו מכירים את האנשים שחולפים דרך הספר, כמו להעיף מבט בספרייה של מישהו, להעביר את העיניים על כריכות הספרים, על ערימת ספרי הבלשים בפינה, על הקלאסיקות, על מדף הטולקין, רבי המכר הפופולרים וככה להכיר מישהו. כל הזמן ניסיתי לחשוב מה הייתי עונה (לא סגור איזה ספר אני הכי אוהב)

  הנה תעודת הזהות הספרותית הפרטית שלי

זה פשוט ספר קטן, לא דרמטי במיוחד, לא מותח, אלא Feel Good Book שבטח ימצא את דרכו לסרט במהרה. כל אחד ימצא שם משהו להתחבר אליו וכשפיקרי מסתובב באי ובאזור ניו אינגלנד, הכל קם מול עיניך. כל פרק נפתח בהמלצה של פיקרי על סיפור קצר זה או אחר ואני מוצא את עצמי מהנהן, במיוחד כשהוא פוגע בבחירה אישית שלי. כשהתעוררתי בבוקר, מוקדם והבית היה שקט בבוקר של שבת שקעתי עמוק בפוך, מקשיב לגשם המטפטף בחוץ ופשוט נעלמתי לי לתוך הספר, משייט לי בנינוחות מעל לחנות הספרים שבבניין הויקטוריאני הסגול. לאט, לאט קלטתי שהדפים הולכים ואוזלים לי ונאבקתי להאט את הקצב אבל זה נגמר.

לא רוצה לספר יותר מדי, רוצה שתגלו לבד. יופי של ספר, קטן, נעים ועגול. יש לכן קישורים למעלה – קנו, תקראו ותגידו תודה לדנה.

צפון אמריקה בנחל כרמילה

עדיין אפשר להפתיע. בלי קטע פטריוטי ודגלים מתנופפים, אני אטען כאן שארצנו הקטנטונת נתברכה במגוון נופים מדהים ובשטח לא גדול. מסלול קטן וצנוע בהרי ירושלים סיפק קטעי הליכה שהזכירו מסלולים נשכחים ביערות של צפון אמריקה. לא הליכה בצילם של עצי סקוויה ואשוחי דוגלאס אלא רגעים קטנים של מסלול עם עצים נפולים, בריכות מים קטנות ואזוב רך ואף ציוויליזציה באופק. ביערות של אורגון זה יכול להמשך ימים. כאן זה נמשך כמה דקות עד שמישהו בג'יפ מיותר עובר ברעש מעליך.

שבת אחרי הגשם. לא התארגנו מראש אבל יש צורך ללכת, להוציא קצת אנרגיה, לנשום אויר טוב (גם אם זה בקושי) ולשטוף את העיניים בירוק. שוב לא התכוננו מראש אז מתארגנים במהירות ויוצאים קרוב. הפעם מסלול מעגלי בנחל כרמילה.

נוסעים עד לשער הגיא, פונים לכביש 39 לכיוון אשתאול. בצומת אשתאול עושים פרסה וחוזרים כמה מאות מטרים ונכנסים ימינה בשילוט ליער הקדושים יד אנה פרנק ומערת בני ברית. ממשיכים פנימה עד למערת בני ברית וחונים. כאן מתחילים (כל הפרטים על המסלול יש באתר טיולי). עולים בעליה המסומנת בסימול של שביל ישראל, עד לדרך ג'יפים מסומנת בשחור, משם הולכים במעין הליכה מנהלתית עד לסימון הירוק ויורדים עד לכביש בו באנו, המסומן באדום וחזרה למכונית. כולו שעתיים – שלוש. לנוחות הקוראות, הנה מתוך מפת סימון שבילים (מפה מספר 9).

ההתחלה שלנו הייתה קשה. שני הג'מוסים שלנו הוכבדו עם תרמיל גדול ומים משלהם. עברתי איתם על המפה הנ"ל, משנן להם את סדר צבעי המסלול ומפציר שימתינו בכל החלפת צבעים או פיצול משמעותי.

ידעתי למה אני אומר את זה.

המסלול נפתח בטיפוס. לאורך קילומטר בערך עולים 150 מטר בדרך מפותלת. שני עיזי ההרים פתחו מבערים ונעלמו לנו מהעין תוך דקה-שתיים. בתחילה עוד ראינו אותם מעלינו, שמענו שיחה ואז כלום. בבושה, אומר שאני לא בכושר וכנראה גם לא נורית, ולמזלנו היה נוף מדהים שנתן לנו תירוץ לעצור כל פעם

ולומר:  "תס….תס….תסתכלי על ה…על ה… הף..הף…הנוף!"

הצוק והנוף של נחל כסלון הוא נפלא. הכל ירוק, בתחילת החורף וקבוצות נרקיסים מבצבצות בתוך החורש. רוב ההליכה היא מוצלת ודי מהר נעלם הכביש ודרך העפר ופתאום יש טבע 360 מעלות מסביב וציוץ ציפורים שנשמע מסביב (כשהדופק יורד מספיק נמוך שאפשר לשמוע משהו חוץ מדפיקות הלב). כמו בפרסומת הישנה ההיא, אנחנו הולכים עם ומרגישים בלי – הולכים עם ילדים אבל מרגישים בלי.

לא, קוראות הבלוג הותיקות יזהו את שפם המובמבר שלי (מה שמעיד על הזמן שהפוסט בילה בבירוקרטיה של הסטודיו והעורך הלשוני). לא, עוד לא התחלתי חדש.

לכל אורך הדרך מטיילים אחרים מדווחים על ההתקדמות של זוג הפעוטות המטפס עד שאנו מגיעים לדרך הג'יפים ובצילה יושבים השניים. במסווה של דאגה כנה לשלומם אנו עוצרים להפסקה של תה.

הקושי היחידי בדרך השחורה הוא לזוז כשג'יפ עובר. אני מתקשה להבין את הכיף של משפחה שנוסעת במפלצת גדולה, חלונות סגורים, ילדים בטלפון ואין שום אתגר (גם פרייבט עובר ברוב המקומות). פשוט נוסעים מהר על דרך כורכר, מרימים לי אבק ומכריחים אותי לזוז כל פעם לשוליים. לפחות הנוף עדיין יפה.

אחרי משהו כמו 2 ק"מ על דרך העפר השחורה, המסלול עושה פרסה חדה שבשיאה הסימון המיוחל הירוק. עצירה לארוחה קלה, תזכורת למשפחתיות לפני ששני העמלצים הללו יכניסו לטורבו ויעלמו בהליכה מהירה.

לפחות לנו יש צלם שמסתובב איתנו ומנציח את יופיו של הטבע, הנס שפק, הצלם הפרטי של הבלוג שלא מתעצל ומנציח את המסלול.

נחל כרמילה הוא הפנינה האמיתית של היום. מהר מאוד הוא מתכנס לערוץ צר. כיון שירדו גשמים לאחרונה, רואים נביעות משכבות הסלע והגבים הקטנים מלאים מים. הכל ירוק ועסיסי ולרגעים, זה לא נראה כאן ועכשיו אלא באיזה יער מחטניים צפון אמריקאי. העצים שנפלו מזמן התכסו באזוב והכל יפה ונעים והרוח הקרירה שמנשבת פשוט דוחקת פנימה ריחות של אדמה רטובה וריח אורן כמו אמבטיה חמה וטרייה.

אבל זו לא אמריקה והכל היופי הזה נגמר די מהר, כק"מ וחצי של הליכה נעימה עד שפוגשים את הכביש האדום שבקצהו חנינו ושם ממתינים כבר שני הגמדים הפרטיים שלנו כשעל שפתיהם השאלה הנצחית:

"מה אוכלים עכשיו?!"

נרקיסים – פואמה, צלם ומשורר בהרי ירושלים

(לנדב שכרגע עושה מגן באנגלית)

יצאנו במשימת צילום נועזת, עם צלם המערכת, מר הנס שפק להרי ירושלים שם עדיין פריחת הנרקיסים בולטת ושולטתתת.

בעודי ממתין למר שפק שיגמור כבר עם הצילומים נזכרתי בפואמה של המשורר האנגלי ויליאם וורדסוורת' (William Wordsworth‏) שלדעתי למדתי אותה לבגרות (חלפו שנה או שתיים). זוהי הפואמה היפה Daffodils או בעברית – נרקיסים.

הַנַּרְקִיסִים מאת: ויליאם וורדסוורת' תרגם מאנגלית: אליהו ציפר כְּעָנָן בּוֹדֵד, שׁוֹטֵט נוֹדֵד עֲלֵי גִּבְעָה רְחַף, אוֹ עֵמֶק וּגְבָהִים, לְפֶתַע עֵת צָפִיתִי מִתְגּוֹדֵד – אֶגֶד נַרְקִיסִים מֻזְהָבִים, ‎לְצַד אֲגַם וְעֵץ שָחוּחַ, רִקֵּד פִּזֵּז בְּצַפְרִירָי‎ו, עִמוֹ מַשַּׁב שֶׁל רוּחַ. בְּלֹא לָפוּג, כִּבְרַק כּוֹכָב נוֹצֵץ וּבִקְרִיצָה שֶׁל שְׁבִיל חָלָב, וְנִמְתָּחִים בְּקַו אֵינְסוֹף אֵין-קֵץ, ‎אֶל תּוֹךְ מִפְרָץ אֱלֵי שׁוּלָיו. כִּרְבָבָה בְּמִנְסָרָה רָאִיתִי בְּהֶבְהֶק, רֹאשָׁם יָנִיעוּ בְּחֶדְוָה וּמְחוֹלָם שׁוֹקֵק. הָרוּחַ לְצִדָּם רִקְדָה, אַךְ הֵם – שִׁפְעַת בּוּעוֹת, שִׂמְחַת-חַיִּים וְהַמְּשׁוֹרֵר, בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, לֹא יוּכַל הֱיוֹת שָׁלֵם בְּקֶרֶב מֵרֵעִים בְהִלּוּלִים. ‎תָּהָה, בָּהָה, שָׁקַע בְּמַחֲשָבָה, כֵּיצַד הֵבִיאָה לוֹ אוֹתָהּ חָזוּת – ‎חֶדְוָה. וְלִפְעָמִים, בְּשָׁכְבוֹ עַל יְצוּעוֹ ‎עֵת מְנוּחָה, אוֹ עֵת הָגוּת, הֵם בּוֹרְקִים בְּתוֹךְ בָּבַת-עֵינוֹ כְּשִׂיא אֹשְׁרָה שֶׁל הַבְּדִידוּת. אָז יִמָּלֵא לִבּוֹ עָסִיס – לָצֵאת לָחוּל עִם הַנַּרְקִיס.

Daffodils by William Wordsworth I wandered lonely as a cloud That floats on high o'er vales and hills, When all at once I saw a crowd, A host, of golden daffodils; Beside the lake, beneath the trees, Fluttering and dancing in the breeze. Continuous as the stars that shine And twinkle on the milky way, They stretched in never-ending line Along the margin of a bay: Ten thousand saw I at a glance, Tossing their heads in sprightly dance. The waves beside them danced; but they Out-did the sparkling waves in glee: A poet could not but be gay, In such a jocund company: I gazed–and gazed–but little thought What wealth the show to me had brought: For oft, when on my couch I lie In vacant or in pensive mood, They flash upon that inward eye Which is the bliss of solitude; And then my heart with pleasure fills, And dances with the daffodils.

ואז נגמר מובמבר 2014

נורא פשוט. כל שנה, מובמבר נגמר ביומולדת שלי (הנה תזכורת למובמבר). אני צריך לקבל החלטה קשה, האם לשמור את השפם שכה רבות עמלתי עליו, עד שהפך מפלומה מביכה לסמל של גבריות מתפרצת או לשמור על הכללים של מובמבר ולגלח אותו למשעי.

השנה הלכתי על סגנון רטרו וזה פשוט הלך יפה ומרשים. מצאתי את עצמי יושב ומלטף את השפם בהיסח הדעת. גם הגיל עשה את שלו והצדעים הלבנים האפורים יצאו מושלמים.

ואז הגיע  רגע האמת. לגלח או לא?

בעבודה הדעות נחלקו. חלק היו נחרצים – "תעיף את הדבר הזה, זה נראה מגוחך / גיי / כוכב פורנו משנות ה70 / אופנוען מזדקן וכו'". חלק הרעיפו תגובות חיוביות, כולל מישהי שפשוט החמיאה עד כדי שכנוע. בבית, לא היה ספק: נורית הודיעה שהיא סבלנית עד תחילת דצמבר.

אז קמתי בבוקר ולקחתי החלטה.

אז זהו, הסתיים לו מובמבר 2014 ואני שמרתי על הכללים. אמנם לא  אספתי או גייסתי כסף אבל אולי בשנה הבאה אני אתן לאנשים לבחור את סגנון השפם תמורת תשלום סמלי שילך לארגון. בינתיים, אודיע שבסיום החודש, ארגון הגג הבינלאומי אסף $69,768,004 שכולם נתרמים למחקרים בנושא בריאות הגבר. לכל הטבלאות אפשר לקפוץ לכאן (קנדה מובילה!!!) ולראות את רשימת הארגונים שמקבלים את המימון – פשוט להציץ כאן (בדף מעוצב וברור להפליא).

זהו ועד לאוקטובר בשנה הבאה, אני מבטיח שלא לעסוק יותר בשפמים!