חיי שמפניה – קצת תרבות בלונדון!

עמדתי ובהיתי בקיר הסירים.

לקח לי כמה שניות להבין מה זה. כשפסעתי פנימה לחדר חשבתי שאלו לוחות שעונים, גלגלים או ג'אנטים של רכב. רק מקרוב ראיתי שאלו הם סירים.

אחר כך קראתי שאת הקיר יצרה האמנית הסעודית Maha Malluh וכשהבנתי ששם היצירה הזו, התלויה על הקיר בגלריה סאצ'י הוא  Untitled (Food for Thought series), 2016 זה היכה בי.

ChampagneLifeLondon_114638_160126

233 סירים. כולם מפויחים, עם מרק שגלש, עם אורז שלא ירד בזמן מהאש, מאש מדורה או אש גלויה, אש לא מבויתת או סתם סיר שעבד המון זמן.

ChampagneLifeLondon_114923_160126

אלו הן המון נשים שהאכילו המון משפחות. הן האכילו יותר מאלף איש. ונשרף להם האוכל מדי פעם. הן עבדו מעל להבות שפייחו את תחתית הסירים, חלקם סירי ענק, לא למשפחה קטנה שאנחנו מכירים אלא למשפחות גדולות אולי לאירועים.

כל הסירים האלו הן אלפי ועשרות אלפי שעות של מאמץ, של ניצול, במקום שאין לנשים יותר מדי זכויות (סעודיה), בוודאי לא לנשים שעומלות על האוכל.

ChampagneLifeLondon_115017_160126

אבל מצד שני, יש פה גם אלמנט של האכלה, של טיפול והזנה ואולי גם העצמה נשית – הנה קבוצה של נשים שדאגה למאות ואולי אלפי אנשים לארוחות יום-יום. כל זה מהכותרת Food for thought.

את הסוס לא הבנתי.

עמדתי והסתכלתי עליו, משועשע לגמרי.

אבל לא הבנתי.

ChampagneLifeLondon_114720_160126

הפסל הזה, של סוס מפוחלץ, ספק עומד ספק טובע בבלון כחול שנראה רך אבל הוא קשה כמו שרף, מושך המון תשומת לב. יש לסוס הבעה משונה אבל הוא פחות מסביר את עצמו. הפסל הוא של האמנית Soheila Sokhanvari האירנית ושמו  Moje  Sabz מתייחס ל"תנועה הירוקה" (אני מאוד אוהב מנה פרסית שנקראת חורשט סבזי שהיא ירוקה גם אז אני אניח ש Sabz זה ירוק) שניסתה למרוד בשלטון האירני ב 2009  והכדור הטורקיז כאילו מסמל את התקווה שהאוויר יצא ממנה והיא תוקעת את סוס המהפכה (אני באמת מנסה פה, אבל זה לא בא לי בקלות!). יש גם חמור עיסת נייר עקוד בחדר, ביצירה שנקראת חמור ירושלים, Jerusalem Donkey, של האמנית הקנדית Mia Feuer, שנוצר בעקבות ביקוריה במחסומים שבין ירושלים לשטחי הרשות הפלסטינית. וכל זה רק בחדר הראשון של התערוכה!

ChampagneLifeLondon_115101_160126

בכל מקרה הסוס  הטובע בכדור מככב ברוב בכרזות והכתבות על התערוכה שנקראת ‘חיי שמפניה’ או כפי שהמקומיים מעדיפים Champagne Life  בגלריה סאצ'י בלונדון.

הגלריה שיושבת לה בבניין יפה באמצע שכונת צ'לסי היוקרתית בלונדון שייכת לאיש הפרסום צ'רלס סאצ'י ולכבוד שנתה ה30, יצאה עם תערוכה שכל כולה אמנות נשית, אבל לא כאלו ידועות ומוכרות, אלא 14 אמניות מכל העולם. אני לא ממש מומחה אמנות ולא ממש מתיימר להטיף כאן אבל לא ראיתי קשר בין היצירות פרט לעובדה שהשלטים בצד אמרו שזו אישה שיצרה את זה.

אבל, התערוכה ממש יפה והבניין על 15 האולמות שלו הוא בדיוק בגודל הנכון כך שבשנייה שמתחילים להתעייף, זה נגמר ויש חנות מגניבה.

לאמנית הסרבית Jelena Bulajić מוקדש חדר משלה, עם פורטרטים עצומים של אנשים קשישים. בתחילה חשבתי שאלו תצלומים המוגדלים לגודל עצום

ChampagneLifeLondon_115705_160126

אבל כשהתקרבתי הבנתי שזה ציור מטורף והשלט הקטן הסביר לי שהיא מציירת עם שמן מעורבב עם אבק אבנים – אבקת גרניט, שיש, גיר ושאר מינרלים. מקרוב, זה נראה כמו מפת דרכים של קמטים ושנים שחלפו. אולי זה מה שרצתה לומר על זיקנה. אבל הפרטים הם מטורפים, כולל ההשתקפות בזכוכיות המשקפיים.

ChampagneLifeLondon_115715_160126

Jelena Bulajic x400

ואולי זה סתם מיומנות טכנית שמונחת על הקרנת צילומים על קנבס עצום?

לא יודע ולא עוסק בביקורת אמנות, אבל עדיין החדר מרשים, במיוחד בשל הגודל העצום של הפורטרטים הללו והיכולת שלך לגשת עד שאפך נוגע בבד (זה גלריה של כבוד, אין מחסומים או שומרת בנעליים אורתופדיות שתעיר לך).

הנה דוגמא מהאתר של האמנית לגודל של התמונות               2015 Photo by Jelena Bulajić

ואם בתערוכה נשית בלבד הגודל כן קובע, אז אולם נוסף, למעלה, לקראת סוף התערוכה ממש מביא אותה בגודל

 

ChampagneLifeLondon_122714_160126

בחדר אחד יש סליל חוטים ממש ממש גדול.

אין לי מושג מה הוא מסמל אבל הוא מאוד משעשע ולידו יש כדור צמר שכזה – שניהם עשויים מחוטי נחושת דקים כעובי שערה.

ChampagneLifeLondon_122302_160126

שניהם של האמנית Alice Anderson שלה זה קל"ב כיון שהיא תושבת לונדון. הכדור, קוטרו 2 מטר והוא נקרא '181 ק"מ' אז אולי זה אורך החוט שממנו הוא גולגל. הסליל ממש מושך את העין ואת הילדים.

ChampagneLifeLondon_121917_160126

ובקומה העליונה, בין אם זה קשור או לא לנושא התערוכה (נשים יוצרות) יש אוסף שממש בועט לך בבטן של אמנית בשם Aidan שהיא חצי אזרית (מאזרביג'ן) וחצי רוסיה שעובדת באיטליה. היא יוצרת פסלי שיש בשחור ולבן שמדברים על נשים בעולם המוסלמי.

זה נפתח בשלוש נשים עטויות בורקות שנראות מאחור כמו שלושה קונוסים של שיש שחור בוהק

ChampagneLifeLondon_123305_160126

342_t275

אבל כמו שלמדנו בכבש השישה עשר:

מִי שֶׁמַּבִּיט בִּי מֵאָחוֹר
לֹא יָכוֹל לִשְׁאֹל אוֹתִי
שְׁאֵלוֹת שֶׁשּׁוֹאֲלִים מלפנים
מִי שֶׁמַּבִּיט בִּי מֵאָחוֹר

ובאמת כשנעים באולם (שיש בו עוד דברים, פסלים ויצירות) הנשים מתגלות.

לא שחלילה רואים אותן, אבל הן נגלות כבנות אדם. מכוסות מכף רגל ועד ראש, אבל זה גם משהו.

ChampagneLifeLondon_123451_160126

התערוכה רצופה עבודות שמשתמשות בשיש כמו היה בד, על כל כפליו ונראה כאילו הוא נשפך ומצד שני יש בהן המון משמעויות. כמו למשל שתי הידיים האלו המציצות מקפלי שרוול של בורקה או ניקאב מוסלמי אבל הן מזכירות לי גם מִחראב – הגומחה בכל מסגד הפונה לכיוון התפילה למכה

ChampagneLifeLondon_123414_160126

בשלושה ארבעה חללים Aidan מצליחה לדבר על הנשים בעולם המוסלמי אבל גם להראות כמה פנטזיות של שליטה של האישה שמתחת לבורקה בגבר.

ChampagneLifeLondon_123707_160126

וכל היופי הזה פתוח לרווחה וגם חינם בגלריה סאצ'י בלונדון, עד ל 9 במרץ 2016

הנה האתר הרשמי, http://www.saatchigallery.com

Champagne-life-cover

Champagne Life is at the Saatchi Gallery, London until 9 March

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Thoughts, Travel | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

אין זכר שלא ניסה – מנסה זקן בשלבים

הגשם הוא מסימני החורף, כמו גם סוודרים, מרקים מהבילים וחמין. אה, ושפעת קשה. אבל יוצאים מזה, שעירים יותר וצריך לקבל החלטות!

אני בדרך כלל לוקח חיסון, יחד עם כל המשפחה אבל השנה אני מודה – הם לקחו ואני שכחתי. הם עברו את הדקירה הקטנה וזה עובר ואני דחיתי למחר שלא בא עד שערב אחד, חזרתי עם חום גבוה ובאותו לילה התחלתי לבעור. לא זוכר מתי ראיתי מדחום בפה שלי עם מספרים מעל 39 מעלות. זה משהו שקורה לילדים קטנים, לא לי.

לקח לי שבוע לצאת מזה, שבוע שבו הייתי חולה כמו כלב וייטנאמי שפג תוקפו. המוח שלי הפך לקוטג' ופשוט הייתי מסכן. אמנם נורית סעדה אותי יפה, במלוא מרק העוף אבל זה היה מתיש.

כמובן שתער לא עלה על פני, בזמן ששכבתי במיטה, קודח מחום והוזה לי כל מיני שטויות שנראו לי מאוד אמיתיות באותו הרגע. התקלחתי כל פעם, להוריד את החום והזיעה אבל לא ראיתי לנכון להתגלח.

אחרי שבוע, גדל לו זקן. כמה מחמאות נשיות ביום שחזרתי למפעל חיממו את ליבי וגמרתי אומר בליבי להמשיך ולראות לאן זה ילך. גם זכרים הודיעו לי שאני נראה יותר מסוקס ואפילו אצל הקצב נתנו לי טיפים לטיפוח.

BeardShaving_8294_160117

מיותר לומר שנורית לא ממש חיבבה את הזיפים החדשים האלו, זיפים בדרך לזקן. היא גייסה שותפים שהתריעו בפני שזה לא נראה טוב ועושה אותי קשיש/שמן/דוקר/רחב/דרדסבא/וכו' .

הערב, אחרי שבועיים פלוס נמאס לי.

אין זכר שלא ניסה זאת. מגלחים לאט ומנסים להיות כל פעם משהו אחר. כל סגנון יש לו דמות מוכרת, אם זה לינקולן, לנון, אלביס, אופנוען  ועוד.

אז ניסיתי את כולם ולטובת המדע צילמתי את עצמי

BeardGradualShave

אני מקווה שעם הזיפים ילך גם השיעול המעצבן שהשפעת הותירה אחריה, אבל אני מודע שזו מזכרת להרבה זמן.

פורסם בקטגוריה photography, Thoughts | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

לילה באופרה או הטרובדור על העדשה

אומרים על אופרה שזה טעם נרכש. יש טעמים שרכשתי – וויסקי סינגל מאלט, אבוקדו ותוכנית הספורט של 103FMויש טעמים שניסיתי לרכוש אבל ללא הצלחה – חצילים, למשל, סלמון ותוכנית הספורט של 102FM. ניסיתי אופרה בעבר. לפני שנים רבות אפילו עטינו את מיטב מחלצותינו ושמנו פעמינו אל האופרה הישראלית, עם שמנה וסולתה של העשירון לחזות במדאם בטרפליי של פוצ'יני שהרי היא אופרה למתחילים.

לא עבד. העיבוד לא היה טוב, הסופרן לא הייתה סופרנית מספיק, הטנור לא מת – לא יודע. הלכתי משם, בלי להסתכל לאחור. עד שהגיע ההודעה.

סדנה לצילום באופרה, בהנחיית יוסי צבקר צלם הבית של האופרה הישראלית וגולת הכותרת היא צילום חזרה גנרלית של האופרה "הטרובדור", בהפקה שמגיעה מאיטליה בניצוחו של מנצח מפורסם – דניאל אורן – וזמרים מחו"ל.

Il_Trovatore_7953_151228

מה לי ולאופרה? מה לי ולטרובדור? כל מה שאני יודע על אופרה ועל זו ספציפית למדתי מגרושו.

גרושו מרקס.

marx-brothers-a-night-at-the-opera-2

בסרט המעולה של האחים מרקס, מ1935,A Night at the Opera, שאותו היה לי בקלטת וידאו ושראיתי אותו 78 פעמים בערך אם לא פי שניים, יש אופרה. הטרובדור. אנשים רציניים שרים והאחים משתטים בסרט שגם 80 שנה אחרי שיצא, עדיין מצחיק (הנה, כל הסרט כאן)

אבל לא רק האחים מרקס הטעימוני טעמה של אופרה. למדתי ממקורות שונים נוספים כמו באגס באני וגם טום וג'רי שכולם בילו באופרה.

Tom and Jerry. La donna è mobile. Rigoletto. G. Verdi

073720-looney-tunesbugs-bunny-at-the-symphony_sonycentre

 

מעודד מהידע הרב שיש לי באופרה, הצטרפתי לעשרים המאושרים. קודם יערך לנו סיור מקיף באופרה ומאחורי הקלעים והכנה לאירוע, לאחר מכן, מפגש בו נהיה בחזרה גנרלית עם התזמורת, המנצח, הזמרים, תלבושות תפאורה תאורה והכל – שם, הוסבר לנו, נוכל לשוטט במרחבי האולם, למצוא את הנקודה המופלאה, משם ניקח כל אחת ואחד את הפריים המושלם. מפגש מסכם ייתן לכולם הזדמנות לראות, להראות, לקנא, לבקר ולשאול.

Il_Trovatore_8094_151228ליאונורה מבכה את מר גורלה

מה אומר לכן, קוראות יקרות?

היה מ-ה-מ-ם בא' רבתי!

ראשית, המקום מדהים. זה כמו כפר קטן מאחורי הקלעים. הכל מזין את הבימה העצומה. חדרי תלבושות שמכילים כל תקופה כל צבע, אורך, טעם וכיוון. גם עיוור צבעים וקהה חושים ילך לאיבוד שם.

Il_Trovatore_7614_151221

Il_Trovatore_7631_151221

אולמות של ציוד תאורה, חלקי תפאורה, קוליסות, ארגזי פריטי הצגה ומיליון פרטים שצבא של מאות אנשים עובד עליהם כמו קן נמלים מתוקתק – הכל בספירה לאחור לבכורה.

יונת בורמיל, מנהלת יחסי הציבור והעיתונות של האופרה סיירה איתנו. היא ויוסי צבקר, הצלם, ציירו בפנינו את המכונה הענקית הזו – 500 איש שמרימים אופרה אחת. הגאונות, הצבעוניות והרגישויות של זמרי האופרה שנדרשים ליכולת אינטלקטואלית מרשימה, לצורך לשיר מושלם בשפה לא מוכרת תוך כדי התנהלות בהפקה שלא תמיד דוברת את שפתך. כך יכול טנור יפני להשתתף בהפקה צרפתית של אופרה רוסית ולשיר ברוסית וגרמנית כאילו היה הוא לנין בכבודו ובעצמו.

השיחה עם יוסי צבקר התגלתה כתענוג אמיתי. פרט להיותו איש נחמד להפליא הוא סוחב איתו ניסיון עצום ורב שנים, עוד מימי העיתון המיתולוגי חדשות דרך צילום כל התרבות הישראלית, אבל הוא לא נגרר מהר לדיוני צמצם וחשיפות, אלא חולק מניסיונו איך להיות צלם וג'נטלמן, להניח מצלמה בצד ולדבר עם מושאי הצילום כדי שלא ירגישו מאוימים, לתת כבוד למופיעים וברגעים השקטים כשתקתוק המצלמה עלול להפריע – לעצור ועוד.

ביום הגדול הגענו כולנו עמוסי ציוד לעייפה. חצובה ועדשות ורבים הגיעו עם כמה מצלמות. חלק העמיסו ניסיון קודם, חלק באו נקי. אני באתי עם כאב ראש (שבדיעבד יתגלגל לו לשפעת קשה – אבל זה לא ידעתי אז).

מה שעוד עשיתי זה לקרוא את סיפור האופרה ותנו לי לומר לכם שאפילו לטלנובלה בוליביאנית ירודה יש עלילה יותר הגיונית. יש את ליאונורה שהרוזן הרשע די-לונה מאוהב בה אבל היא כמובן אוהבת את הטרובדור המסתורי שהוא קשור לצועניה הקשישה אזוצ’נה שפעם אבא של הרוזן שרף את אמא שלה אבל לא לפני שהיא חטפה תינוק אבל בעצם היא שרפה תינוק מרוב בלבול ואולי לא ובכלל העלילה לא מפריעה לאופרה ולאונורה תעשה הכל להציל את הטרובדור אבל הוא בראש שלו זה די-לונה ואמא שלו והיא גם מסובכת.

Il_Trovatore_7878_151228אזוצ’נה הצוענייה נזכרת בשירה מפורטת איך הלהבות כילו את אמה

אני חייב לומר זאת: האופרה יפה. היו קטעים ששכחתי שלא באתי ליהנות, אלא לצלם, ושקעתי במושב מזדמן, מקשיב ומביט. נדהמתי לגלות כמה אני מכיר מהאופרה, הודות לידידי האחים מרקס. הבמה ענקית ומרשימה, ליאונורה שרה נהדר ובגלל שזו הייתה חזרה, יכולנו לראות איך הקסם נוצר. העצירות של התזמורת והכיוונים של הזמרים והכלים לדגש מסוים, התאורה שהולכת ומתדייקת.

האופרה, אורכה כמעט שלוש שעות. היא גם איטיתתתתת. עומד זמר דקות ארוכות ושר את עצמו בכל כוחו ללא הגברה. כמעט סטטי. אפשר לרוץ קדימה, לתקריב. אפשר ללכת אחורה לתמונה רחבה ואפשר לשבת ממש על שפת בור התזמורת ולהציץ בשקט רב (!) בדניאל אורן מנצח.

לראשונה הבנתי את משקל הניצוח. מדי פעם הוא עצר ונתן הוראות. או שדרש "יותר דולצ'ה!", "פורטה כאן ואז פיאניסימו" ואתה שומע איך התזמורת הגדולה הזו נענית ושומע את ההבדל. הוא מנצח בתנועות גדולות, בהומור אבל קשוח.

Il_Trovatore_7817_151228

אני הוקסמתי מספר התווים שלו.

Il_Trovatore_8100_151228

יוסי הסביר לנו שלמנצח יש את התווים של כולם. את כל התפקידים בכל רגע נתון והוא מכיר את כל 165 הדקות של האופרה בעל פה, על כל כייליה ותפקידיה. אין זה דבר של מה בכך. ואתה רואה במחברת את כל השנים שהוא מנצח על האופרה הזו, את הניסיון, את הטעם המיוחד שהוא מעניק לאדון ורדי. ואתה רואה על פניו את שביעות הרצון שמתחלפת בשנייה בהבעת כאב ואז הוא עוצר ומתקן או מכוון הלאה וממשיך.

כואב לי הראש ברמות פלא אבל כשאני מתרכז בלהבין איך אני מצלם את הפריים שבא לי עליו, זה נעלם. אני מוקסם מהיופי על הבמה ובגלל שאני מרוכז בלחפש את הפריים הבא שלי אני שם לב יותר למיקום של האור על הבמה, לקומפוזיציה, איפה כל אחד עומד, לא מתוך מקום של חובב אופרה שנהנה לראות את הטרובדור שלפניו אלא יותר כמו צייד שמנסה לראות איך יוכל להוריד יותר ברווזים בירייה אחת.

Il_Trovatore_7759_151228פרננדו, מפקד המשמר מספר לחיילים על הרוזן די-לונה

ההנאה מעוברת בתסכול . שאלתי עדשה מעולה אבל המצלמה שלי, לא ממש תואמת לעדשה ואני נתקל במגבלות. אני מחליף לעדשה הישנה שלי אבל זה לא עובד כמו שאני רוצה וזה מביא לי את הסעיף. אני יודע לתפעל את המצלמה שלי ומנסה כל מיני דברים ומצליח יותר או פחות. מצלמה דיגיטלית – מצלמים בכמויות ואח"כ בוררים.

בשביל זה באתי, לא? להתנסות וללמוד וכזכור לי אין פרנסתי תלויה בכך.

Il_Trovatore_7855_151228מנריקו, הטרובדור, שר את יגונו

מדי פעם אני חולף על פני אחד מחברי הקבוצה. בהתחלה כולם התרוצצו ועם הזמן והצטברות הפריימים האנשים נעשים יותר מיושבים בדעתם.

גם אני הולך ודועך. שוב, בחוכמת הבדיעבד אני יודע שניצני אותה שפעת הנצו באותו הזמן וגם האורך מתחיל לתת את אותותיו וגם דניאל אורן מתחיל לתת בצוות את אותותיו ומגלגלים כל פעם לאחור קצת וחוזרים וחוזרים וחוזרים…

Il_Trovatore_7785_151228

Il_Trovatore_8005_151228

ואז כמו כל אופרה טובה, זה נגמר בטרגדיה איומה וכל הטובים מתים והרעים מבינים שהם רעים אבל זה מאוחר מדי ותמיד יש תקווה שאולי בערב הבא יהיו פחות רעים, שאולי למדו את ליקחם, אבל זו האופרה, בייבי, הם לעולם לא לומדים…

Il_Trovatore_8183_151228לאונורה מאושרת שנגמר

כשזה נגמר, אוסף אותנו יוסי, מזכיר לנו את המשימה שביקש – לצמצם את כמויות התמונות המטורפת שכל אחד צילם לבודדות, מספר חד ספרתי של פריימים לפגישה של ביקורת עבודות – לא פשוט להעיף כאלו שאתה אוהב. זו משימה לא פשוטה למרות שלי יש 'רק' כ 500 תמונות מהערב

אני נהניתי. אפילו מהאופרה נהניתי. כל התרגיל היה מהנה ושונה מבחינתי. השיחות עם יוסי היו פוקחות עין למרות שברגע שזה הסתיים, רציתי רק לסגור עיניים. שעות אח"כ עם חום גבוה יצאתי אל שפעת חורף של שבוע. היה פחות כיף.

פורסם בקטגוריה Music, photography | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

קלקסיקו חוזרים לפורמט משפחתי

כמו ציפורים נודדות, גם קלקסיקו (Calexico), הלהקה האמריקאית-מקסיקאית חזרה לארץ עם בוא החורף (זה חורף, זה?!). אך הפעם הכינותי, מבעוד מועד, את הנוער לכך שהם חוזרים וארבעה כרטיסים נרכשו איך שהגיע הציוץ הראשון. אמנם תיאטרון גשר אינו המקום האידיאלי להניף בו ישבן מצד לצד לצלילי הגיטרות והחצוצרות של קלקסיקו אבל זה מה יש (למרות שבסוף המנוולים הוסיפו הופעה שניה בבארבי שהוא מקום יותר מראוי).

CalexicoAtGesher_6332_151117

צפינו בג'ואי ברנס, וקלקסיקו ב 2013, בביקורם הקודם וזה היה יותר ממעולה. אני חובב את המוזיקה שלהם מאוד, על השילוב בין רוק גיטרות אמריקאי דרומי לערסיות שמיובאת מעבר לגבול, ממקסיקו, על חצוצרות המריאצ'י והקצב הנפלא – העמקתי בפוסט הקודם – אז למה לחזור?

בספר משלי נאמר "חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל-פִּי דַרְכּוֹ–    גַּם כִּי-יַזְקִין, לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה." (משלי כב, ו). רק שבמקרים מסוימים אני חושב שהכוונה היא לחֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל-פִּי דַרְכִּי – ללכת לשמוע מוזיקה חיה, להתכונן להופעה ולהתעמק בשירים זה גם חינוך. ועל החינוך הזה הייתי מוכן לקחת את השניים באיומים שאם הם באים, למחרת הם קמים לבית הספר באושר רב וכששירה חדשה בפיהם. שניהם נשבעו ולאחר מסע רב תלאות הגענו אל המושבים המיוחלים.

CalexicoAtGesher_6238_151116

הגענו בזמן להופעה של להקת לולהמארש, שהייתה לא מוכרת ודווקא חיממה את האווירה במין אינדי פולק שכזה. מה שהכי משך את העין או את האוזן היה נגן הבס המזוקן, מתי גלעד שיש לנו פינה חמה בלב כ 33% מג'ין בורדו החביבה על רוב המשפחה (חוצמזה הוא בסיסט מעולה)

LolaMarsh Collage

ירדו לולהמארש עלו קלקסיקו. התרווחנו במושבנו ממתינים לקצב הזה המוכר, לחצוצרות שירימו את הגג. אבל ג'ואי ברנס שעלה ראשון והחל לשיר, החליט שאם אנחנו יושבים על כסא, אז לא כדאי שנקום ממנו.

CalexicoAtGesher_6248_151116

ההופעה החלה יפה אך שקט. מקסים ומלודי אבל פונה אל הראש ולא אל הרגליים שחשבו שכבר תפזזנה בשלב הזה של הערב. שירים חזקים אבל איטיים, פחות מציגים את המנוע המקסיקאי. עד שהגיע Cumbia de donde מהאלבום האחרון שלא היה בחומר הלימוד להופעה אבל שם נשלפו החצוצרות והרגל החלה לתופף קלות על הרצפה והנוער הראה סימנים של שמחה זהירה.

מרטין וונק שנראה כמו פרחח הפליא לנגן בחצוצרה כמו מריאצ'י אמיתי למרות שאין לו שפם וג'ל בשיער. בכלל יש בקלקיסקו אוסף של מוכשרים רבגוניים

CalexicoAtGesher_6256_151116

הנה רשימת השירים, למיטיבי הלכת כפי שפורסמה ע"י הלהקה בחשבון האינסטגרם שלה.

12231073_532722363570997_244947250_nGesher Theater Playlist – Source: Calexico official Instagram

הנוער כבר הראה סימני עייפות כשג'ואי הציג את השיר השקט והיפה Two Silver Trees. נדב שהגיע ישר מאימון שחייה נראה מיואש קלות כשציפה שירימו אותו ובמקום זה קיבל שיר יפה, נוגה אבל בלי בעיטת האנרגיה שקלקסיקו הפגינו בביקורים הקודמים שלהם או בהופעות החיות באינטרנט.

CalexicoAtGesher_6260_151116

היה זה כאילו ג'ואי ברנס ושותפו ג'ון קונברטינו תכננו לנו מופע ישיבה ולקחו שיקולים של מה ישאיר כמה שיותר ישבנים דבוקים לכסא כי זה אולם מכובד.

CalexicoAtGesher_6341_151117

באיזה מקום זה הפריע לי. הרגשתי שיש לי מחויבות לשני הבנים. סיפרתי להם על כמה היו ההופעות הקודמות מעולות, איך זרמה אנרגיה מדהימה מהבמה אל הקהל שהחזיר אהבה. לא שחסרה הייתה אהבה באוויר אבל השירים השקטים הרדימו את האווירה. הלהקה, שבעה במספר החליפו כלים כמו שאני מחליף גרביים צבעוניים – פעם חצוצרה, פעם הקשה, פעם קלידים, פעם אקורדיון אבל כל פעם שחצוצרה הורמה לנשיפה החיוך הכולל של כולם התרחב.

CalexicoAtGesher_6308_151116

שלא יובן לא נכון. הם היו מעולים. אני לוקח קלקסיקו שקט על פני הרבה אחרים. זה לא שסבלנו ורק חישבנו מתי זה יגמר, אלא אתה מצפה לקינוח שוקולד מעולה ומקבל מאפה תפוחים מצוין – זה נפלא, אבל לא מה שציפית לו.

CalexicoAtGesher_6297_151116

48 דקות (אבל מי סופר) נהדרות אך איטיות חלפו עד שהגיעה ההשראה – Inspiracion המקסיקאי ששינה את האווירה והכניס את המקסיקו אל התיאטרון היפואי בחסותו של החצוצרן שאפילו שר – ג'ייקוב ולנזואלה.

CalexicoAtGesher_6280_151116

אבל אחר כך חזרו קלקסיקו וברנס בראשם, לשיר את היופי שלהם שהמשיך להשאיר ישבנים על כסאות. היה מעולה אבל נדב, למשל כבר התנדנד כלולב בסוכות, נע בין עייפות למלמול מילות השירים ואוהד שם עלי ראש מדי פעם בין אקוסטיקה שקטה לחטיבת נשיפה.

הלהקה היא בעצם שניים ג'ואי ברנס ושותפו ג'ון קונברטינו  וקבוצה מוכשרת להפליא שמלווה אותם שנים וביניהם נגן הגיטרה חאירו זבאלו, הידוע גם בשם דפדרו שנתן צבע רוקיסטי קצת, מאזן את המקסיקו בכיוון של אמריקנה (למרות שהוא ספרדי ונראה כמו מישהו שלא שווה להרגיז אותו). בשירים מסוימים התיישב עם גיטרת ברכיים שזה השם שהחלטתי עליו ל Lap Guitar וצבע אותם בצלילי קאנטרי

CalexicoAtGesher_6290_151116

אבל הוא, בנקודה מסוימת, אחרי המחצית, הוביל את המהפך. נראה שקלקסיקו ידעו עוד מראש שצריך לשים להיטים ולשנות כיוון  ואז החל הקצב לעלות. כמו פטריות ביישניות אחרי הגשם החלו מתנתקים ישבנים מהמושבים של תיאטרון גשר. אני מיהרתי לעמוד, גורר אחרי את שאר המשפחה בסגנון עדות ה"אבא עושה בושות"

גרסת הכיסוי שלהם לשיר של Love משנות השישים –  Alone again or – הרים את אחרון היושבים. החצוצרות נשלפו והפייסטה החלה!

CalexicoAtGesher_6313_151116

CalexicoAtGesher_6357_151117

עד הסוף וההדרן כולם כבר עמדו. זה מצחיק לראות איך עובד לחץ חברתי בעיניים. מדי פעם איזה קבוצה התיישבה ואז הסתכלו מסביב וקמו שוב, או שכמו חיידקים בצלחת פטרי החלו לזלוג לצדדים ולהושיב עוד מישהו עד שנתקלו במישהי שעמדה ופיזזה ולא הבינה רמז. אם הייתה מספיק חזקת אופי הרי שפתאום מסביבה החלו אנשים לעמוד שוב וכך המשיכה הדינמיקה של לשבת לקום.

הלהקה כברה כולה קדימה והמשיכה עם "Crystal Frontier" שנתן תנופה יפה להדרן. כשעלו מחדש הם צ'יפרו את הקהל עם כיסוי מ-ע-ו-ל-ה "The One I Love" של REM שנדב הסתכל עלי במבט משונה ושאל למה זה מוכר לו.

CalexicoAtGesher_6334_151117

את Corona והלהיט המקפיץ  Guero Canelo הם הפכו לחגיגה בטברנה עם הקפצות מהקהל כשדפדרו הוא המוציא והמביא עם הגיטרה – עורך דיאלוג עם הקהל – משמיע רצף ונותן לנו להשיב. הם רצו לכל כיוון השראה ופתאום הופיע באמצע השיר El Cuarto De Tula של בואנה ויסטה.

CalexicoAtGesher_6366_151117

הסיום היה בדיוק מה שזכרתי מההופעה הקודמת – חצי שעה של אנרגיה מתפרצת. קיבלנו אמריקנה נוגה וחגיגה מקסיקאית.

כשעלו האורות הייתה שביעות רצון. הנוער התעורר ואומנם לא פיזז ונענע ישבן אבל הם נהנו ולי רווח שבסופו של מופע, אני עמדתי בהבטחה שלי

CalexicoAtGesher_6373_151117

הגשם שהפתיע אותנו בחוץ היה בדיוק במקום, נותן לנו לרוץ ולהוציא את הכל בסמטאות של יפו עד למכונית שהמתינה ברחוב החשוך. אני חושב שלפני שהמגבים סיימו את הסיבוב הראשון, אוהד כבר ישן. מזל שאני כבר לא צריך להרים אותו אל המיטה.

וכך נסענו אל תוך הלילה הרטוב, עם חיוך רחב ושיר בלב. עד לביקור הבא של הכנופיה בארץ.

פורסם בקטגוריה Family, Music | עם התגים , , , , , | 2 תגובות

החזר השקעה – לומדים כלכלה עם נוטלה

היום נלמד מושג כלכלי חשוב – החזר על השקעה. נעשה זאת באמצעות הממרח האיטלקי המופלא – נוטלה.

אבל אני לא יכול פשוט להסביר, נכון? זה נוגד לחלוטין את אופיי ואת אופי הבלוג. למה להסביר פשוט אם אפשר ללכת אחורה 3 צעדים, או 30 ולספר סיפור בדרך?

סיפורנו מתחיל בתמונה אחת מהאינטרנט:

Nutella spreader Bistro

כמובן שכולכן מכירות את WMF, פירמת סכו"ם גרמנית מובילה. הם יצרו סכין למריחה מושלמת של נוטלה עם להב המותאם בצורתו לצורת צנצנת נוטלה כך שאפשר להגיע אל הפינות שמתחת ל'כתף' המעצבנת של הצנצנת ולחפור משם ממרח. הסכין מופיע עם הלוגו של נוטלה, כך שאני מניח שהדבר נעשה ועוצב בהסכמה, אם לא בשיתוף של פררו (כן אלו מכדורי השוקולד שמגישים בבית השגריר).

נאמן לכלל שקבע חבר פעם – "אם רוצים, אז מוכרחים!" החלטתי שאני צריך את המוצר הנחוץ הזה שאינו מותרות בכלל אלא חור ענק שנפער בחיי. שנים אנו אוכלים נוטלה על חלה בשבת בבוקר בלי להבין שזה כמעט שם, ניסיון מוצלח, אבל לא זה לא ממש זה.

אבל איך משיגים – אני מוכן להשקיע 9 אירו שהם פחות מ 40 ש"ח כרגע. היו כמה ניסיונות למצוא בלדרים ממדינות אירופה השונות שאליהם שולחת WMF. נערכו כמה מחקרי עומק, על המוצר, שם בין השאר גיליתי שיש סוגים שונים של צנצנות במקומות שונים בעולם.

20120308-nutellafaceoff-mainPhotograph: Carrie Vasios

בצפון אמריקה יש צנצנות בצורת כוס, שלא ראויות לסכין המיוחד ואילו באירופה אלו הן הצנצנות המוכרות. הבנתי שיש גם הבדלים בטעם, לטובת האירופי הנפוץ בארץ (סקירה מלאה, נמצאת כאן).

לבסוף נמצא הצדיק. הוא נשלח לחנות WMF במדרחוב הראשי של פרנקפורט, הלוא הוא ה Zeil ופסע החוצה עם חבילה. בחבילה ארוזים היו ביחד הסכין, ישתבח שמו, וספר מתכונים בצורת צנצנת נוטלה עם 30 המתכונים הטובים ביותר (!) בשפה הטבטונית.

NutellaKnifeROI_5342_151024

NutellaKnifeROI_5347_151024

עכשיו נגיע לסיבה לשמה התכנסנו:

מה זה החזר על השקעה?

החזר השקעה הוא מדד כלכלי פשוט שמעריך את התוצאות הפיננסיות של השקעה, למשל רכישה, פרויקט, מניות או כל סוג השקעה אחרת. הוא מודד את היעילות של ההשקעה בכך שהוא מחשב תוך כמה זמן תוחזר ההשקעה ומתי תעבור ההוצאה לרווח. אפשר להוסיף למדד רבדים שונים של מציאות (עליית מחירים, מדדים, בלאי, ירידת ערך וכו').

אם ניקח את ההשקעה שלי בסכין הנוטלה ונתעלם משינויים בשערי מטבע, עליית מחירי הממרח הקשורה Nutella Jar Wasteלמדדי יבוא ומדדי גידול אגוזים באיטליה ופשוט נעריך את העובדה שאחוז מסוים מכל צנצנת הולך לאיבוד כי אי אפשר להגיע אליו (רק עם אצבע וליקוק האצבע בתנועה סיבובית, אבל זה משהו שאדם מכובד לא יעשה – לפחות לא כשילדיו צופים בו ונפשם הרכה מתערערת). אני אסמן לצורך הדיון את האזור המבוזבז באדום ואניח כ 7%בזבוז מסך תכולת הצנצנת.

בביתנו צריכת הנוטלה מתבצעת בעיקר בשבתות בבוקר, עם חלה טובה המגיעה מהאמא של מאפיות החלה – הלוא היא מאפיית ויז'ניץ בבני ברק. אבל, אם נשארת חלה ליום ראשון, כשהגודזילות לא טוחנים אותה עד הסוף, אוכלים גם ביום ראשון.

NutellaKnifeROI_5353_151024

לקחתי את הלוח וביצעתי את החישוב הבא, עם עיגולים קטנים במספרים, להקלת ההסבר. להסבר מפורט פנו לנחמיה שטרסלר, לא אלי.

Blackboard ROI Calc

כלומר, אם נמשיך כך – תוך שלוש שנים הסכין תשלם על עצמה.

כן, אני יודע שזה ילדותי ולא ממש מדעי, כי מי קבע שנמשיך כך וחוצמזה, אפשר להגיע לממרח האבוד בדרכים אחרות ועוד מיליון נקודות אחרות. אבל אני מסביר כאן עיקרון כלכלי ולא בא לחפור.

NutellaKnifeROI_5349_151024

ויש עוד נקודה אחת קטנה.

את הסכין קנה לי יוסי במתנה. הנה לך מודל החזר השקעה מוצלח!

ועכשיו, אני אמרח לי עוד פרוסה בשכבה יפה של נוטלה עם הסכין המושלם לנושא ואחשוב על החזר ההשקעה.

NutellaKnifeROI_5359_151024

מעניין אם לוטוס כבר עובדים על הסכין שלהם….

פורסם בקטגוריה Food, Thoughts | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה

סופר, מנתץ ואסטרונאוט מדברים על מאדים

זה נשמע כמו התחלה של בדיחה וזה באמת מצחיק ומרתק. שעה שבה ישבו ושוחחו, מול המצלמות, אנדי וויר, הסופר שכתב את "The Martian" (שאני המלצתי עליו בחום), קומנדר כריס הדפילד, אסטרונאוט קנדי משופם (!) להפליא, ואדם סבאג', האיש עם העבודה הכי מגניבה בעולם, חצי מהצמד של Myth Busters.

הם יושבים, לאחר ההקרנה של הסרט ומדברים. זה מרתק, משעשע וגם מדהים לעיתים

maxresdefault

למי שלא מכיר את השלושה משמאל לימין :

משמאל – אנדי וויר הסופר שכתב את הספר. הוא מסביר את התהליך המרשים שעבר עם הספר שהחל כבלוג בהמשכים, עבר דרך אמזון, כמעט בחינם ואיך הוצאות הספרים והוליווד רדפו אחריו, בלי שום  ניסיון מצידו לדחוף. הוא מספר על הטעויות שעשה, טעויות מדעיות ואיך ברגע שזה פורסם מיד כתבו לו כימאים, פיזיקאים וכו' לתקן אותו.

imagefull-851

Author Andy Weir in NASA's Mission Control Center Image: NASA  / James Blair and Lauren Harnett

download-11באמצע, האיש עם אחת העבודות הכי מדהימות בעולם, אדם סבאג' שחולק יחד עם ג'יימי היינמן את הסדרה  המצוינת MythBusters שבה הם מפוצצים, מעיפים, בונים, מייצרים ועורכים ניסיונות שלרוב הם מצחיקים ויותר  מכך לבדוק מיתוסים ידועים – האם קליע שנורה במטוס אכן יוצר חור ענק שכולם נשאבים דרכו? האם אפשר להניף בן אדם עם בלוני הליום?,בדיקת המיתוס על תותח העוף הקפוא ועוד.

סבאג' הוא הגיק האולטימטיבי עם מספיק נסיון וקרדיט וגם היכולת להרים כל דבר שהוא (למרות שבתוכנית ג'יימי הוא המוח ההנדסי יותר) אבל הוא משמר סקרנות ילדותית ממש ולכן הוא מארח את הסדרה הזו של קליפים שבאחד מהם מתבצע הראיון הנ"ל.

השלישי, מימין הוא הכי מרתק. קומנדר כריסchris-hadfield הדפילד (Chris Hadfield)הוא אסטרונאוט קנדי (כן, אני יודע, תמחקו את החיוך). הוא טס בשתי משימות מעבורת ושהה בתחנת החלל הבינלאומית 144 יום כאשר הוא היה המפקד של התחנה, על צוות של 5 אסטרונאטים. אני התוודעתי אליו כיון שהוא לא הפסיק לשלוח טוויטים ותמונות טאמבלר  ואין דבר מגניב יותר מלקבל ציוץ בשידור חי מאסטרונאוט משופם שכרגע עובר מעליך. האסטרונאוט הכי חברתי, מלשון רשתות חברתיות ועם זאת, טייס קשוח ואדם עם נסיון חלל רחב וסיפורים מטורפים (רק תקשיבו לסיפור שלו על האסטרונאוט האיטלקי שמטפל בשקט בעובדה שהוא טובע במים בתוך חליפת החלל שלו בעודו מרחף, או בסיפור שלו עצמו איך הוא התעוור לחצי שעה בזמן שעשה Space Walk – האנשים האלו לא אנושיים).  אם הסיפורים בספר ובסרט נשמעים אסוניים, הוא מדבר על דברים אמיתים, צרות של ממש שקורות עכשיו בתחנת החלל.

לשמוע את הדפילד מדבר, זה מרתק. לתומי חשבתי שעם תחנת החלל, הכל בטוח ונחמד. כן, ההמראה והנחיתה מסוכנות, כפי שהדגימו צוותי הצ'אלנג'ר והקולומביה אבל חשבתי שבמסלול זה יותר בטוח. אז מסתבר שלא…

תכל'ס שבו ותסתכלו. שעה מרתקת אפילו אם אתם לא ממש בעניין. למה מה יש לראות? עוד הישרדות? עוד סדרה ישראלית או אנשים צועקים זה על זה באולפן? יאללה, הנה זה בא:

פורסם בקטגוריה Thoughts | עם התגים , , , , , , , | תגובה אחת

לבד על מאדים – תבחרו, ספר או סרט

לפעמים זה מפתיע. אתה לא חושב שאפשר לעשות את זה אבל למתרגמי שמות הסרטים יש כוחות על. הספר, במקור, נקרא The Martian, אבל המאדימאי לא נשמע טוב אז לכן תורגם הספר ל'לבד על מאדים' (אולי להזכיר את 'לבד בברלין' וגם כי זה מה שקורה בספר). אבל שום דבר לא יכול להוביל ל'להציל את מארק וואטני' כפי שנקרא הסרט בבתי הקולנוע בארץ, מחווה ל'הציל את טוראי ראיין' שכן  שבשני הסרטים, מאט דיימון משחק את מי שצריך להציל אותו – טוראי ראיין והאסטרונאוט מארק וואטני.

CPNFluMWIAAkg8y

לפני שאמשיך עלי להצהיר  – אין הלאה ספוילרים. מעבר לעובדה הפשוטה שעומדת בבסיס היצירה ושמתגלה בדקות הראשונות של הקריאה, השמיעה או הצפייה – מארק וואטני, אסטרונאוט במשלחת נאס"א למאדים ננטש לבדו על המאדים כשהמשלחת נאלצת לברוח, משהו כמו מקולי קאלקין, ועכשיו עליו לנסות ולשרוד למשלחת הבאה שתגיע עוד 4 שנים, כשהוא נמצא עם ציוד שאמור להחזיק משלחת של שישה לחודש. אם לצטט את אחת מהאמרות הידועות כבר מהספר, מארק, שכותב מעין יומן מוקלט ודרכו אנחנו יודעים מה הוא חושב ומה עובר עליו, אומר – "I'm going to science the hell out of this"

וזה בדיוק מה שנהדר בספר הזה.

The_Martian_Book_-_Hebrew_Book_Designcover1

אני הגעתי אליו בעזרתו של עידן שזרק משהו. התחלתי אותו כספר שמיעה, בפקקים היומיים למפעל. יש לי לפחות 30 דקות לכל כיוון במקרה הטוב ואין טוב. כ Audiobook הוא מבריק. הקריין,  R. C. Bray עושה קולות, מבטאים וצועק יחד עם מארק. אחת הדמויות בספר הוא הודי, והטקסט שלו נקרא במבטא הודי קל והאוסטרלי זוכה גם הוא למבטא שונה. זה מחייה את הספר ברמות מטורפות.

אבל, די מהר הגעתי למצב שקשה לי לחכות למחר בבוקר לשמוע מה קרה ולכן הוספתי לארסנל גם את הספר בקינדל וכך הגעתי לרצף – בבוקר שומע בדרך למפעל, בערב שומע בדרך חזרה, זוכר את המשפט האחרון ובלילה מחפש אותו בקינדל וממשיך משם. טיסה אחת לצ'ילה עזרה לשים קץ לספר וסיימתי אותו בחיוך.

אז למה לקרוא את הספר?

כי הוא כתוב מעולה. כי הוא ספר מדע בדיוני מז'אנר שנעלם – "מדע בדיוני קשה", Hard Science Fiction. אין רעים בספר. כולם טובים. הרע הוא היקום על חוקי הפיזיקה הנוקשים שלו. מארק וואטני נלחם במציאות של כוכב מאדים העוין למדי, נלחם בעובדה שהוא צריך מים וחמצן ואוכל. זה בדיוק הז'אנר הזה של מדע בדיוני שנציגו הידוע ביותר היה ארתור סי. קלארק וגם אייזק אסימוב. הספרים שלהם וגם זה, כאן, נצמדים לעובדות – לפיזיקה, לכימיה, לאסטרופיזיקה וטווים עלילה שיכולה להתקיים בעתיד, או בעולם אחר אבל תהייה נאמנה לכללי היסוד של היקום. לארי ניבן, אחד הסופרים החביבים עלי, כתב גם ספרים כאלו, כמו סדרת Integral Trees שבה יש חיים בטבעת של אטמוספירה הסובבת חור שחור ובמרכז הטבעת שבה אין אדמה אלא רק שמיים גדלים עצי ענק, 50 ק"מ אורכם הצפים להם באוויר ובהם חיים אנשים.

הדוגמה הכי טובה שמיד קפצה לי לראש, היא הסיפור הקצר – "המשוואות הקרות" מאת טום גודווין שכתב אותו ב 1954. שווה לקרוא אותו, הוא די קצר, כאן, באנגלית ואם אתם לא מזילים דמעה בסוף – אין לכם לב!

ככה כתוב גם הספר הזה. לעיתים זה מייגע. כל מיני חישובים של כמה חמצן אדם צורך ביום וכמה יש לו במיכל ואז אם הוא יפריד כך וכך קוב של אויר אז זה ייתן לו ככה וככה. או כמה מרחק יש לו על בטרייה ואז לפי כמות שעות האור וניצולת התאים הפוטו-אלקטריים ובלה-בלה-בלה. יש לי מספיק ידע פיזיקלי כדי להעריך את המאמץ אבל לפעמים פשוט דילגתי הלאה, מאמין שהסופר עשה את העבודה נכון.

אבל לכל גיק, זה ספר מעולה. אפשר לדלג על החישובים ולהתעמק בסיפור אבל זה נותן נופך נהדר. נאס"א יוצאת כאן מצוין והכל מעוגן היטב במציאות הנאס"אית על תקציביה המתדלדלים, על הפולקלור של משימות אפולו השונות וכל מה שנלמד שם.

21322829193_593d101a47_zתמונה: ארכיון אפולו, נאס"א – וולטר שירה, מפקד אפולו 7 מביט החוצה לכיוון כדור הארץ

אנדי וויר הוא גיק. הוא התחיל לכתוב את הספר ב2009, חוקר את כל הנושאים ונזהר לדבוק בעובדות. הוא פרסם את הסיפור בבלוג שלו בהמשכים וכשהתחיל ביקוש, הוא הסב את הפרקים לספר קינדל והחל למכור אותו באמזון עבור 99 סנט. כשהספר טיפס לראש מצעד המכירות הטלפון מהוצאות לאור הגיע. אחר כך צלצלו מהוליווד.

שווה לראות את הסרט?

מאוד!!!

אחלה סרט שבעולם!

 

הסרט מאוד מפשט את העלילה, מוציא את הפיזיקה מהכיתה ומשאיר אותה בחוץ, ליד הדלת – נוכחת ולא נוכחת. אבל הסרט זורם חלק ושוב, אין רעים. יש רק את חוקי היקום, את ניוטון , את קופרניקוס ואת קפלר. לא חייבים לקרוא את הספר לפני אבל תיהנו יותר מהסרט אם כן. בכל מקרה, זה סרט מעולה, גם למי שלא חובב מדע בדיוני והוא נראה נהדר. יצא לו, לרידלי סקוט ומאט דיימון הוא מארק וואטני מצוין. גם ה 3D נראה סבבה, אבל לא חובה אם רוצים לחסוך.

תכלס, שווה לצרוך את הספר ואחריו את הסרט.

או להיפך.

או רק אחד מהם – אבל שווה. ואחריו לחזור לדברים הישנים והטובים של ארתור סי. קלארק ואחרים. מזל שהתחיל חורף ויש תירוץ להתכרבל עם ספר טוב. הי, יש לכם עוד סיפור קצר לקרוא.

פורסם בקטגוריה Thoughts | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה