אבא וילד במלחמת הכוכבים 42 שנה

בינואר 1978 לקח אותי אבא שלי לסרט. קראו לו ‘מלחמת הכוכבים’ ובעיתון היה כתוב שזה ‘מערבון בחלל – סרט שכולו “כיף” '(כך במקור). זה היה בקולנוע שביט בגבעתיים. הוא הקפיד לקחת אותי להמשכים. מאז הסרט שפתח את השלישיה הראשונה אני הקפדתי לקחת אותו תמיד ולפני כמה ימים, בינואר 2020, 42 שנה לאחר מכן, אני לקחתי אותו לסרט שגם לו קראו מלחמת הכוכבים וזה היה הפרק התשיעי שסגר את הסאגה.

42 שנה רבותי, 42 שהוא משמעות החיים לפי סאגת מדע בדיוני אחרת. לסרט הראשון הוא לקח אותי ב 1978 – ככה אני נראיתי אז עם חולצת סטיב אוסטין שלי והמלאכיות של צ’רלי ומודל לגו שמזכיר את הבית על המפל של פרנק לויד רייט.

Eitan_1978_500px

ככה הוא נראה אז, צעיר עם שפם שחור גדול

ElkinFamily_1978_600px

וככה נראינו שלושתנו – לאחר 42 שנה ותשעה סרטים שחלקם הגדול אכן תרם לעובדה שגם אני וגם הוא האפרנו קשות. יש דמיון גם בין אוהד, לבין הצעירה הזו שנותנת מבט צידי בתמונה שמעל.

20200110_212825_500px

42 שנה.

שלושה סרטים נפלאים (4,5,6), שלושה סרטים איומים (1,2,3), שני סרטים חצי קלאץ’ (7,8) ואחד שרק אומר עליו “נו, באמת” (9). כל אותם שנים ראינו את הסרטים יחדיו. אבא וילד. אמנם בתמונה האחרונה יש שני אבא ושני ילד אבל עדיין, אבא וילד. תמיד יוצאים ויש מה לומר על הסרט. אבא מקפיד לציין שהקטע המוזיקלי של המנון האימפריה בנוי בקצב ארבע ולכן הוא מאיים.

אז אמר לי את זה אולי ב 1980 כשראינו ביחד את הסרט ומאז סיפר לי את זה שוב. וגם לאוהד.

והוא צודק!

הנה ניתוח מבריק של הקטע, של ה Imperial March. שווה מאוד לקרוא ולהיווכח שהאינטרנט הוא מקום מופלא!

אני זוכר את ההליכה ההיא לסרט. אני הייתי בן 9 וזה היה קולנוע שביט בגבעתיים, קולנוע גדול שעמד שם מול מה שהיום נקרא פארק אדית וולפסון. היום החלל הזה מאחסן חנות שופרסל שנקראת עדיין שופרסל שביט שלי. לאורך הקיר, הייתה וויטרינת זכוכית שבה היו מוצגות תמונות, פריימים מהסרט ואני זוכר שאני עומד משתאה מול תמונה של איש זקן בגלימה חומה ובידו מוט מואר.

ShavitCinema

אבא שלי סיפר לי ברבות השנים על חברו אהרון גולדמן, אדם דתי עם הרבה בנים שהקפיד לקחת אותם אחד אחד לסרט כדי שיוכל להסביר אישית לכל אחד מה קורה.

אני הייתי מוקסם. אפילו הפוסטר של הסרט השאיר עלי רושם

800px-מלחמת_הכוכבים_כרזה_עברית_הפרדה_גבוהה

ואני חייב לומר שההוא של ינואר 2020 לא ממש השאיר רושם כלשהו

800px-C6BB25DF-806C-43E1-B6C8-150926E9B1A2

תם ונשלמה הסאגה. טוב שכך כי זה כבר קצת איבד. זה לא אני, ולא הוא. אם צעיר הבנים, אוהד איבד תקווה חדשה אז מה יגידו אפורי השיער?!

פורסם בקטגוריה Family | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

ההופעה הסודית של עילי בוטנר – הכי טוב מחתרתי

הכי טוב מחתרתי. גם הפתעה זה מעולה. הכי טוב מחתרתי בהפתעה. גם  סודי זה סבבה וגם מוצלח. אז אפשר לסכם שהופעה מוצלחת שהיא מחתרתית, סודית ובהפתעה זה ממש מעולה. וחינם. חינם זה הכי טוב. מה יותר טוב מחינם תשאלו? כלום! שוב דבר לא טוב יותר מהופעה מחתרתית וסודית שהיא גם מוצלחת וגם חינם.

פתאום הגיע מייל. בערב. לא נראה מרשים אבל שאל מי רוצה לבוא להיות קהל בהופעה סודית של עילי בוטנר וילדי החוץ בבסקולה. רק 100 כרטיסים יועמדו לציבור.

ElaiBotnerSecretShow_235738_191223

הכי טוב הופעה מחתרתית וסודית שהיא גם מוצלחת וגם חינם וגם אתם לא תוכלו להגיע כי יש מחסור בכרטיסים. כלכלת חֵסֶר על שם המנוח סטיב ג’ובס ותורי האייפון המשתרעים עד לשדרה השישית. אז הזדרזתי לקחת שני כרטיסים. היה לי ברור שלא תהיה בעיה למצוא פרטנר. מה אני, אהוד ברק שלא מוצא פרטנר?

אז ההיא לא ממש בא לה וההוא לא בא לו טוב ובכלל מי זה עילי בוטנר ולמה הוא שומר ילדים בחוץ? מה זו ההפקרות הזו?

אז חשבתי על א’ הבת של. היא חובבת את מר בוטנר עד מאוד וברור היה לי שהמחתרתיות והצמצום יקסמו לה. לפני הצקצוקים, דיברתי עם אמה של א’ וקיבלתי את ברכת הדרך ואז שאלתי. לא סיימתי להסביר והיא קיפצצה בחיוביות.

ההוראות כללו את ההודעה שהמופע יצולם ואנחנו עלולים להופיע בתיעוד. מספיק פעמים עמדתי בצידה השני של ההפקה אז לא התרגשתי מדי.

הגענו בלילה, לבסקולה. במקום התור הרגיל לא היו אנשים, רק כמה מעשנים וערימת טפסים במשפטית מדוברת בפונט גודל 7. חתמנו ונכנסו לחלל המוכר של הבסקולה (צילמתי פה כבר).

רק המעגל המסודר וציוד הצילום הפזור כבר הרים, לא רק לנו אלא לעוד 98 איש מסביב. הקהל היה ממש מעורב כשאני מרגיש נינוח ומושך טיפה את ממוצע הגילאים למעלה אבל בשביל זה יש את א’ שתאזן.

ElaiBotnerSecretShow_222822_191223

מחכים קצת, א’ נראית מבסוטה ואז מתחילים לרוץ.

מודה אני שבין שנינו – א’ ואני – ברמת ההיכרות עם פעליו הרבים ושיריו של מר בוטנר – היא בי”ב ואני בכיתה ו’. מכיר יותר משחשבתי אבל כשראינו את הפלייליסט מודבק, כפי שהם בדרך כלל, אני לא הייתי סגור על מה זה מה והיא קיפצצה באושר. אחר כך כל פעם הודיתי שאני מכיר את השיר ובכלל כוח העל שלי הוא לנחש את מילות השירים הלאה ולהישמע כאילו אני שר אותם יום יום במקלחת.

כשהם התיישבו והתרווחו על הכסאות הלא נוחים בעליל, א’ תדרכה אותי מהר מי זה מי, למה, מאיפה הוא, מה הייחוס שלו ועוד פכים קטנים של ידע נחוץ.

ElaiBotnerSecretShow_225521_191223

מקצועניות היא שם המשחק של החבורה הזו. התיישבו ותיכף יצרו אינטימיות וחמימות ובלי יותר מדי גינונים התחברו לקהל הקטן שהקיף אותם. בהחלט מעורר סימפטיה. במיוחד לאדר גולד, הזמרת, שהגיעה ממש חולה ואנחנו שעמדנו מאחוריה וראינו אותה דועכת מדי פעם עודדנו אותה למרות כשהיא התניעה את הגרון, זה לא ממש ניכר

ElaiBotnerSecretShow_232931_191223

הנה, ב”היא יודעת” היא ידעה להסתדר

זו הופעה קצרה, כמה שירים וזהו, לצורך צילום הופעה אקוסטית חלק ממפעלות דיזר (Deezer) ישראל שהיא אפליקצית מוזיקה כמו אפל מיוזיק או ספוטיפיי. למען האמת אני תומך בדיזר בתשלום חודשי והיא אפליקציית המוזיקה שלנו מסיבות שונות ובעיקר כי להם יש אופציה משפחתית ואוסף שירים גדול משל כולם שם אני יכול למצוא את עילי בוטנר ומיד לאחריו רוק איטלקי משנות החמישים, שירי רועים מהאנדים הבוליביאנים ואז את הפו פייטרז האחרון. פסקה זו לא נכתבה בחסות אף אחד. תרגיעו או תשלמו.

ElaiBotnerSecretShow_231022_191223

הם הריצו הופעה שלמה ואז נעצרו לצרכי ההפקה והצילומים. כאן מתרחש הקסם. תום גפן שישב לידנו הזמין את הקהל לבקש שירים והם פשוט החלו לשיר לעצמם

(למרות שא’ ביקשה את פאוץ’ הם דבקו בקלאסיקות)

בטייק השני הם עשו ראן שלם, את כל ההופעה באותה התלהבות ואנחנו עוד יותר קרובים. אם אני הבמאי, הייתי לוקח בעיקר את הטייק השני שהיה טעון בהרבה יותר אנרגיות של הקהל וגם המבצעים שהיו משוחררים הרבה יותר

ElaiBotnerSecretShow_235111_191223

ככה זה נראה במצלמות לפי הסטורי של meyt@

ElaiBotnerSecretShow__191224

לקח לי זמן להיזכר (וגם ד’, אמא של א’ נזפה בי למחרת) שאוהד שרגאי זה ההוא מכוכב נולד שהיה מעולה ועם משקפיים. אבל הוא עדיין מעולה ויש לו עדשות. ואז הוא חטף את הטלפון של א’ לטיול קצר

ElaiBotnerSecretShow_235607_191223

שעה וחצי של מוזיקה מצויינת, אווירה נהדרת ובעיקר מחתרתיות כי אף אחד אחר לא ידע על זה ולא הגיע.

רק הסטורי ידע, סיפר אבל הוא נעלם לתוך הזיכרון הדיגיטלי של הרשת ורק מי שהשכיל לשמור יכול להראות – אני וא’ שם מאחור (מתוך חשבון האינסטה של deezeril@)

ElaiBotnerSecretShow__191224-2

המון פעמים אני מסיים פה פוסטים באמירה שנפלטנו אל הלילה הקר. אבל באמת היה נורא קר בחוץ ובפנים היה חם בכל כך הרבה מובנים שהשינוי הזה היה מטלטל.

אז אחרי שתי הופעות זה נגמר. אנחנו הודינו לזמרים ולכולם על ההופעה ולא התדרדרנו לרצף סלפים עם כולם, הודות לאיפוק של א’ שהרי לי אין מעצורים. מזל שהייתה איתי מבוגרת אחראית.

ואז נפלטנו אל הלילה הקר מסתננים החוצה מהופעה מחתרתית וסודית שהיא גם מוצלחת וגם חינם וגם אתם לא הגעתם.

פורסם בקטגוריה Music | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה

איש מת הולך ובועט בבטן

כשהאורות עולים ואתה נשאר יושב, מסתכל קדימה ואומר “וואו, מה זה היה?” וממצמץ כדי לסדר את הראש – משהו חזק קרה. אתה יודע שזה לא באמת אבל הקסם של הבמה עושה את זה כל כך אמיתי שאתה פשוט מרגיש. מרגיש את זה בבטן וגם בראש שמנסה לקפל את כל הרגשות ולעטוף אותם בעטיפה יפה כדי שתוכל לדעת מה באמת אתה חש.

לפני רגע ראיתי הוצאה להורג על הבמה. ברור שזה שחקן והכל רק בכאילו אבל הבטן לא ממש מאמינה לראש. כשהמסך ירד והאור עלה אני עדיין ניסיתי לעכל את התחושות. סיפור מרתק שלוקח אותך רחוק ועמוק לתוך מציאות אחרת.

DeadManWalkingOpera_3539_191209

אז מה פה קורה פה?

איש מת הולך או בשמו הלועזי המוצלח הרבה יותר – Dead Man Walking היה סרט עוכר שלווה שיצא בשנת 1995. טים רובינס ביים את זוגתו, דאז, סוזן סרנדון ואת שון פן. הסרט היה מבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של הנזירה הלן פרז'אן שסיפרה על ניסיון חייה ומערכת היחסים הסבוכה שנוצרה בינה לבין נידונים למוות בכלא המרכזי של לואיזיאנה. בפרט על החיבור שלה עם רוצח ואנס שנידון והוצא להורג בכלא.

Dead man walking movie poster

ב 2000 הוצגה לראשונה אופרה באותו השם בבית האופרה של סן פרנסיסקו. האופרה נכתבה על פי הספר והיא אופרה אמיתית לפי כל הכללים.

כן. עוד פעם אופרה.

לקוראות שכבר די להן, אתן יכולות להסתכל בתמונות ולהמשיך הלאה. לכל השאר – אפשר להמשיך לקרוא כיון שאני אדבר על החוויה, איך זה לראות אופרה באנגלית מודרנית ומה קורה כשהתזמורת לא מגיעה. אולי גם אדון בעונש המוות באמריקה ואזכיר את ג’ון אוליבר – כך שאני אישית הייתי ממשיך לקרוא ומתפעל מהתמונות!

למי שלא מכיר – אני חלק מקבוצה קטנה ואיכותית של צלמים שיש לה את הזכות לצלם בחזרה הגנרלית באופרה הישראלית, יומיים לפני הפרמיירה החגיגית. המנחה שלנו הוא הצלם והג’נטלמן יוסי צבקר (גם הוא כפרעליו) והבלוג מכיל כמות נאה של סיפורי אופרה, קלילים, כי אני לא רואה עצמי מאותם מכורי אופרה (הנה, כאן)

מתחילים.

סיפור הסרט והאופרה הוא די ישיר וקרה במציאות. זוג צעיר (במציאות היא הייתה 18 והוא 17) שהתבודדו ביער ונתקלו בשני אחים שאנסו אותה ורצחו את שניהם. האחים נאסרו והואשמו ברצח מדרגה ראשונה. הבכור שגם הוביל את הפשע המחריד הזה נידון למוות ואחיו שהיה קטין בזמן ביצוע האונס והרצח נידון למאסר עולם ללא אפשרות לקיצור.

DeadManWalkingOpera_2519_191209

בזמן שחיכה להוצאה להורג אלמו, זה שמו במציאות, אלמו פטריק סונייֵה – יצר קשר עם נזירה קתולית בשם הלן פרז'אן שקיבלה על עצמה להיות ליועצת הרוחנית שלו בדרכו לעולם הבא. היא ליוותה אותו עד לרגעיו האחרונים כשהיא לא לגמרי בטוחה באשמתו אבל יצרה קשר מיוחד עימו ועם משפחתו. הוא הוצא להורג בסופו של דבר ב 1984.

DeadManWalkingOpera_2600_191209

הנזירה הלן נוהגת לכלא בלואיזיאנה ועושה פפפפפפ….

עשו מזה אופרה?!

כן.

ואחת מעולה.

כל האופרות שצילמתי בשנים האחרונות (וזו העונה הרביעית אני חושב שאני שם) היו קלאסיות. רובן, מעל מאה שנה ויותר – מהמאה ה17 ואילך. גם אם היו ‘מודרניות’ אז היו מבוססות על מקור קלאסי (כמו האופרה חלום ליל קיץ שמבוססת על שייקספיר). כאן יש לנו עסק עם אופרה שנכתבה לפני 20 שנה ומבוססת על ספר מ 1993 ועוסקת לחלוטין בעולם המודרני ובשאלות מוסריות קשות של ימינו אנו. האופרה גם מושרת באנגלית פשוטה וברורה והיא לחלוטין לא ארכאית.

DeadManWalkingOpera_2645_191209

טכניקת חשיפה ארוכה עם כותרות על שם פרנסואה (חשיפה ממש ארוכה והסטה המצלמה)

יש באופרה שוטר! אבל לא שוטר ונציאני מהמאה ה16 או שוטר ספרדי שבא לאסור איזה צוענייה או משהו אלא שוטר על אופנוע! אפילו קנס על מהירות יש באופרה!

DeadManWalkingOpera_2632_191209

יש כומר של הכלא שמנסה להניא את הנזירה הלן מכל ההסתבכות הזו עם מי שאין ספק באשמתו והוא גבר מת מהלך – אבל היא לא שועה לבקשתו ומתעלמת ממנו (הוא מוצג כנכלולי ומתחת לזה)

DeadManWalkingOpera_2701_191209

DeadManWalkingOpera_2667_191209

ברגע שנכנס לבמה האסיר, ג’וזף דה רושה (מייק מייז) עובר חשמל (כן, אני יודע) בקהל. הוא מושלם. גם יש לו קול ומבטא אמריקאי עם ניגון דרומי מתאים, אבל הוא גם נראה גדול וקצת (סליחה מייק, אבל אתה בטח לא קורא את זה) רד-נק עם הלסת המרובעת, השפם הזה והקעקועים. יופי של ליהוק.

DeadManWalkingOpera_2822_191209

DeadManWalkingOpera_2807_191209

הסיפור כולו מסתבך ומחייב אותי להוציא את העיניים מהמצלמה כשהוריהם של שני הילדים שנרצחו נכנסים לתמונה ומכריחים את הנזירה להסתכל על הצד השני – וגם אותנו.

DeadManWalkingOpera_2902_191209

כניסת המשפחה לתמונה, האמא האוהבת והפשוטה שנותנת קצת רקע למקום שממנו הרוצח והאנס יצא כמובן מוסיפה עוד נדבך ולמרות שברורה אשמתו (ואנחנו, בניגוד לכל האחרים ‘ראינו’ את המעשה המחריד בתחילה) מוצג פה רוך  שרק מוסיף תסבוכת לסיפור. לזכות האופרה והשחקנים, הם כולם משכנעים. זה לא עוד קומדיה קלילה אלא דרמה והשחקנים עושים עבודה מעולה בלהעביר את התחושה (האבאים קצת צעירים מדי כדי להיות אבאים אבל, בארה”ב הברית, הכל יכול להיות)

DeadManWalkingOpera_3252_191209

DeadManWalkingOpera_3240_191209

אז איפה זה פוגש אותך?

כפי שכבר אמרתי, זה לא שעשועים בין אצילים או אישה סקוטית שמאבדת את שפיותה לפני מאתיים שנה. האופרה והסיפור הם מעכשיו.

דבר ראשון, כאופרה – אני התרשמתי להפליא מהצורה שבה העבירו את הלחץ והתחושה של הכלא שסוגר.

DeadManWalkingOpera_2991_191209

עצם העובדה שהכל התנהל באנגלית שאני יכול להבין והבנתי את הטייפקאסטים, שלוהקו מעולה כי אלו הם אנשים שאנחנו יודעים איך הם מתנהגים – הוסיף לי המון. אני מניח שיהיו טהרנים (Purists ולא תושבי העיר טהרן) שיגידו שזה לא באמת אופרה כי כל מה שנכתב מאז שוורדי מת, זה הצגות חנוכה. אני, חולק על זה וחושב שכמו שהאופרה החדשה יחסית שראינו לפני חודשים, הנוסעת, שעסקה בשואה – יש מקום לדברים חדשים שקצת מפיחים חיים חדשים בצורת האמנות המאוד ותיקה הזו שזכות קיומה תלוי בהרבה מאוד אנשים מבוגרים שעוד הולכים לאופרה.

DeadManWalkingOpera_3364_191209

מה שהרים לי ממש בחזרה שבה צילמנו היא עובדה פשוטה שלא היתה תזמורת.

בדרך כלל, בחזרות הגנרליות שאותן אנו מצלמים יש תזמורת מלאה והיא עושה חזרה יחד עם כל המכונה הגדולה הקרויה אופרה. הפעם, מסיבות אלו ואחרות לא הייתה תזמורת אלא מנצח (פטריק סמרז) ופסנתר בלבד.

DeadManWalkingOpera_3258_191209

זה היה נהדר!

בתחילה חששתי שזה יהיה משונה מדי אבל דווקא הצליל הזה של פסנתר חם עם מסורת הפסנתר של המסבאה האמריקאית (תחשבו על הקאובוי הבודד הנכנס למסבאה עם הפסנתרן שתכף יצלול למחסה) התאים לחום הזה של לואיזיאנה שהקרין מהבמה

היה פה גם עיסוק בדברים מאוד עקרוניים ועכשוויים – עונש מוות, הזכויות המוסריות של אנשים שביצעו פשעים והאם הצורה שבה גודלו, הסביבה שבה הם חיים ואמות המידה של החברה סביבם – האם זה מצדיק את העונש.

ברור לי שהסיפור המוצדק משטיח מאוד את המציאות – למרות שהפשע שאכן בוצע במציאות היה איום ולא היה ראוי ששני האחים יראו את אור השמש לעולם (אחד הוצא להורג באפריל 1984 והאח הצעיר מת בכלא ב 2013 בגיל 57 ממחלה). כל זמן חזרתי גם לספר שקראתי מזמן, שירת התליין של נורמן מיילר שזכה בפרס פוליצר עם הספר הזה (מ1973). הספר עוקב אחרי סיפורו המדהים של רוצח, גארי גילמור שמו שנאבק על זכותו להיות מוצא להורג. ספר עוכר שלווה ומעולה.

frontcover

וכשמוליכים את ג’וזף אל מותו – אי אפשר להישאר אדיש

DeadManWalkingOpera_3416_191209

DeadManWalkingOpera_3511_191209

אבל כמו כל אופרה – זה נגמר כשהגיבור מת.

הגיבורה שרדה את האופרה אבל אי אפשר לסיים את האופרה כשכולם חיים. זה נוגד את המסורת הזו. עדיין, כשכל מיני גיבורי וגיבורות אופרה מתו עד כה, זה לא ממש הטריד את מנוחתי. אבל הפעם, לקחתי את זה איתי במחשבותיי החוצה.

DeadManWalkingOpera_3564_191209

לסיכום, אשאיר לכם משהו שווה. הנה התוכנית של ג’ון אוליבר – מנחה תוכנית התחקירים הכי טובה שיש וגם תוכנית התחקירים הכי מצחיקה שיש – שעוסקת בהוצאות להורג בזריקה קטלנית – קחנה את הזמן וצפנה (יש ליוטיוב גם כפתור Watch Later – לשמור לערב)

פורסם בקטגוריה Music, photography | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

הופ ו501 פוסטים בבלוג

אני יושב כאן, מקיש ורושם פוסטים כבר שנים. כותב מכמנים ארוכים ומשתדל לשמור על שנינות והגינות. והופ פתאום רואה את המספר הזה, מציג לו למעלה ומבשר לי שכבר כתבתי 500 פוסטים בבלוג הזה מאז יולי 2010 שאז פתחתי את הבלוג הזה (שלא לדבר על הבלוג המיתולוגי שתיעד את הטיול היותר מיתולוגי).

זהו הפוסט ה 501 בבלוג.

לא יודע מה איתכן, אבל ברגע שאני רואה 501, יש לי אסוציאציה ישירה. גם אם זה יהיה במספר רכב חדש (יש המון כאלו כרגע, עם 501 בסופם).

מה זה 501?

Levis Two Horse Logo_2462 600px

זה הג’ינס המיתולוגי ביותר, המלבוש הכי איקוני בתרבות המערב מאז זר הדפנה והטוגה של מיודענו יוליוס קיסר. תיכף נגיע אליו.

501 פוסטים. זה המון. זה שעות על גבי שעות שישבתי וכתבתי טקסט. למי? לרוב, לעצמי. זה לא בלוג מקצועי שזכות הקיום שלו היא ההמונים המבקרים בו. אני לא מוכר כלום (למרות שאת א’ הצפוני זה משגע), אין לי פה איזה אג’נדה להעביר. אין פה אפילו כיוון כללי, רבאק. פעם היו המון חיים אישים שלנו וילדים וזה תפס כיוונים ככל שאני גדלתי והחיים השתנו. עכשיו יש פוסטים על אופרה שאני בטוח שכולכן קוראות בשקיקה, עם קערה של פופקורן ליד.

פעם גם הייתי כותב יותר. הפוסטים של פעם היו קצרים יותר ותכופים יותר. אבל דברים משתנים, המון ויזואליה שאני מצלם עברה לאינסטוש (תסתכלו שם ויש גם פה בצד, משמאל –> הצצה). לעיתים הגיג קצר שהיה הופך פעם לפוסט מוצא דרכו לטוויטר וגם יש לי פחות זמן. אין פה התנצלות כי אין על מה. למען האמת כיום, היחס הוא 1:4 – רק אחד מתוך ארבעה או חמישה רעיונות לפוסט מוצא את דרכו לבלוג.

אבל –

כשאני יושב, זו המדיטציה הכי טובה בשבילי. הטקסט זורם וזה סוג של zone, איזה שלווה שיורדת ומוגבלת רק בקצב התקתוק האיטי שלי יותר בעברית. אבל הכתיבה שזורמת לכל כיוון, בלווית מוזיקה (ברוך בורא פרי הסטרימינג, שהכל נעשה בדברו) היא איזה שחרור כזה ושקט. זורמת הלאה.

הזורמת זה הכיף והבעיה. אני מתחיל במשהו ואז רגע בודק את עצמי כי חשוב לי לדייק ולהיות נכון. אם כתבתי על מערת המלח בהר סדום שהחזירה לעצמה את התואר מערת המלח הארוכה בעולם לאחר שמערה אירנית לקחה את התואר לפני 13 שנה, אז ברור שאאתר את שם המערה האירנית, אקרא כמה דפים עליה ואז משם אסתעף לקרוא על החוקר האירני ומה קרה לו בתקופה של עליית משמרות המהפכה ואז משם אזכר בספר ההוא על רוס פרו, המיליארדר האמריקאי (שמת לא מזמן) שבפרשה חצי עלומה מימין ואימן כוח פשיטה שהורכב ממנהליו הבכירים של הקונצרן שלו שיצאו לחלץ שני מנהלים שנכלאו בימים הראשונים של המהפכה האיסלאמית באירן (ספר מדהים של קן פולט “על כנפי נשרים”, או באמזון)

רואים?

זה ממשיך וזורם ויכול לקחת שעה ויותר. זה כיף, זה מאיר וזה מלמד – אבל זה לא מקרב למטרה שהיא בסופו של דבר להדק טקסט ולהוציא אותו לאור.

ועל כך אומר so fucking what – בעבודה יש חשיבות להוציא מהר. פה פחות.

ובכלל עוד לא דיברתי על הצילום של הפליימוביל שלקח יותר ממה שחשבתי שייקח אבל נהנתי מכל רגע ואז קצת ניקיון פוטושופי לנקות את האלמנטים שמאחורי הקלעים ואם לכתוב זה מדיטציה, לצלם את הפליימוביל זו הנאה ופרץ של יצירה שהוא יותר מהרואין (כך שמעתי, באמת שלא בדקתי – גם לי יש גבולות) והזמן עומד מלכת.

אבל מה עם הג’ינס? הבטחת!

אז הנה דוגמה לזורמת. ראיתי 501 פוסטים. מיד חשבתי על ליוויס ואז יצאתי למסע מרתק בעקבות ליוויס וה 501 המיתולוגי.

ה 501 נולד כמעט לפני 150 שנה, כשאיש בשם הבלתי אפשרי Löb Strauß (משהו כמו לוּבּ שטראוס עם המון אוווו בלווווב) היגר לסן פרנציסקו של 1854 לפתוח סניף של חנות הכולבו של אחיו ואימץ את השם Levi Straus או לוי שטראוס. הוא בנה תכנית עסקית פשוטה – יש בהלה לזהב? יש המון כורים חדשים שמגיעים לא מוכנים? מי ימכור להם כל מה שצריך? אדון שטראוס!

הכל טוב עד שיום אחד פנה אליו לקוח בשם יעקב דווידס ( Jacob Davids ) חייט במקצועו שהייתה לו הארה:  הוא הבין שיש בעיה עם מכנסיים לכורים – הם נקרעים כי הבד לא מוצלח והם ממלאים כיסיהם באבנים שמכילות זהב ומהמשקל הכיסים נקראים. הוא יצר דגם של מכנסיים מבד אחר שנקרא דנים (Denim) והפטנט הגדול היה זה:

Levis Rivets

מסמרות נחושת בנקודות התורפה לחיזוק הכיסים והסגירה של הפתח הקדמי. הם רשמו על זה פטנט ויצרו גם את הסמל הזה עם שני הסוסים:

Two horse Logo on Jeans

בהתחלה עוד קראו לזה the two horse brand עד שב 1928 חברת ליוויס רשמה את השם Levi’s כמותג.

Two Horse brand

רואים?

בסך הכל רציתי להבין קצת על הלוגו של ה 501 כדי שאוכל לצלם את התמונה. צללתי לשעתיים לפחות

Left Horse 600px

גיליתי את הסרטון הזה שמספר את מה שאני חפרתי בקלות רבה

ואז גיליתי את עולמם המופלא והמסוכן של ציידי הדנים – לא נורבגים שלוקחים רובה לקופנהגן, אלא אמריקאים משוגעים שמחפשים ג’ינסים ישנים במכרות נטושים במערב ארה”ב. כמו זה למשל

עכשיו יש לי המון מידע, חסר חשיבות, על ג’ינס, ליוויס והבהלה לזהב. אני בטוח שאמצע מקום להשמיע אותו.

או שפשוט כרגע עשיתי זאת.

אז לחיי ה 501 פוסטים והלוואי שיהיו עוד 500 כי זה מוצא מצוין וסיבה נהדרת להמשיך ולנסות, ללמוד ולשמור את השריר הזה של הכתיבה מתוח.

Right Horse 600px

פורסם בקטגוריה Playmobil, Thoughts | עם התגים , , , , , , , , , | תגובה אחת

לעומק המלח – טיול מדהים בעומק מערת המלח הארוכה בעולם

אני גאה לומר שלכל אורך הסיור לא ביקשתי אפילו פעם אחת קצת מלח לשים בסנדביץ’. בכל זאת, 10.2 ק”מ של מערת מלח, הארוכה בעולם. מערת מלח זה משהו אחר. הקלישאה של נוף ירחי ותופעות טבע מטורפות לא ממש מעבירות את הייחודיות של המקום הזה.

לפני שאני צולל לנבכי המערה רק אומר שלא העזנו להגיע לשם לבד, אלא עם מדריך מנוסה שמכיר את המערה, את כל סיבוביה ויודע את שמו של כל עטלף שפגשנו. היה לנו גם נשק סודי שקוראים לו אוהד. עם הרגליים הארוכות, האנרגיה הבלתי נגמרת והסבלנות ללכת ולחזור ולעזור ולהושיט יד שמגיעה עד לאינסוף.

SaltCave_4434_191116

גילוי נאות: כל התמונות צולמו בחושך מוחלט. זו לא מערה מסודרת עם תאורה ושביל אלא מערה פרועה, כמו שמופיעה בטבע. קשה עד כמעט בלתי אפשרי לכוון את הפוקוס ולכן צריך מקור אור נוסף שיעזור לפקס ואז לצלם. סחבתי פנימה תיק מלא ציוד צילום עם פלאש גדול וחצובה אבל היה שווה. חלק מהתמונות צולמו בטלפון כי מה לעשות כשאתה תלוי, זוחל, מאוזן על שפיץ – לא שולפים מצלמה גדולה.

SaltCave_145410_191116

הכל התחיל בפטרה

הכל התחיל בפטרה. הקבוצה שנבנתה סביב הטרק ההוא בפטרה התגבשה מספיק וכשעלתה שם ההצעה לטיול במערת מלח”ם, הייתה היענות נאה. ברמה המשפחתית, נדב פרש בשיא, כי לא חש נוח במערה צפופה. אז יצאנו שלושתנו. שבת בבוקר, וצריך להגיע ליממלח ב 8 בבוקר. אז קמים מוקדם, אוכלים ויוצאים. שנדביצים ופנסים הם מה שבעיקר דרוש. וסוללות. הפתיע אותי אבל החלפתי באמצע המערה סוללות בפנס הראש.

SaltCave_051228_191116

יצאנו בגשם קל. חששנו קצת מזה, אבל גלעד דנון, כפרעליו, המדריך שאספנו לחיינו בפטרה הרגיע שאין סכנה של שטפון באזור או במערה ואפילו העלה תקווה לראות זרימת מים במערה. אז המשכנו דרומה, חברנו לחבורה, סיבוב מהיר של הקפצות ומכונית בסוף המסלול, בתרגול הידוע ועלינו דרך מישור עמיעז אל הר סדום. השארנו את הרכבים, כיתפנו תרמילים ויצאנו למסלול הליכה של שעתיים לערך שיביא אותנו גם להבנה טובה יותר של הר סדום והגיאולוגיה המשונה שלו וגם אל פתח לתוך המערה.

SaltCave_4301_191116

הר סדום הוא תופעת טבע מיוחדת. בלי להיכנס לכל מיני מילים קשות, בטח בשבת בבוקר אחרי שקמנו בחמש רק אומר שהוא התרומם מהימה הקדומה שהייתה עשירה במלח בשל זרימה איטית של מי ים פנימה מהים התיכון ואידוי מהיר בשל החום. המלח שקע והתאבן לו כשהוא יוצר שכבות של מלח וביניהן גבס, סלעי דולומיט ושאר דברים קשים שעושים איה כשהם פוגעים בך. העובדה המשעשעת היא שההר עשוי רובו מלח והוא כלוא בין לוחות ושכבות סלע קשות משני צידי הבקע הסורי-אפריקאי והם לוחצים עליו כמו הורים על ביתם הרווקה. מלח, גם כשהוא קשה וסלעי מתנהג כמו נוזל איטי מאוד והוא נלחץ למעלה וההר גובה ב 9 מ”מ לשנה. יותר במרכז מאשר בשוליים. בתהליכי השחיקה שהוא עובר בעשרות אלפי השנים האחרונות נחשפו שכבות המלח ולמרות שאין הרבה משקעים באיזור, עדיין יש מדי פעם ומלח מומס ממש חזק במים וכך המים חתרו בשכבות המלח ויצרו נחלים תת קרקעיים ומערות. מה שעוד נוצר הם פירים מפתיעים מאוד שלכן רצוי להסתובב בזהירות באיזור, כי יש מקומות ששכבות קרקע דקיקות מכסות פיר שרק מחכה למישהו.

 SaltCave_092305_191116

הנוף הוא יותר מצחיח. עם אדמה שרובה מלח אין יותר מדי דברים שיכולים לצמוח. אם אין צמחים אין יותר מדי חיות למרות שגלעד עט בזינוק מרשים ותפס חרדון מדבר קטן. לזכותו של החרדון, נאמר רק שהיה מוקדם והיה לו קר וחוצמזה, שבת בבוקר באמצע הר מלח – מי חשב שיבואו אנשים?!

SaltCave_4304_191116

הסיור המשיך בנוף המופרך כשמדי פעם עוברת אחורה אזהרה (בקצה ירידה תלולה שממש מאיצה בך להאיץ, יש פיר – לא כדאי להאיץ). יש מדי פעם מעברים משעשעים כמו הגשרון הזה שהסלע סביבו התמוטט – אני לא דרכתי עליו אלא דילגתי בקלילות

SaltCave_4326_191116

או גבעת הציץ – תופעת טבע ידועה פחות שבה יש גבעות בתצורה גיאולוגית הידועה בכינוי ציץ (נדיר למצוא שניים מושלמים, זה לצד זה)

SaltCave_4306_191116

לבסוף – לאחר הליכה, טיפוס וירידות הגענו לקצה ואל תצפית לבריכות האידוי של האחים עופר שנקראות בטעות יממלח.

SaltCave_4310_191116

SaltCave_4328_191116

כאן הוכר לי לראשונה המושג דוֹלִינָה – סוג של בולען שנוצר כששכבות המלח מתמוססות עם חתירת המים לאורך שנים ואז אזור שלם מתמוטט פנימה ויוצר סוג של שבר בנוף. אני מסתכן כאן ואומר שדולינה היא סוג של בולען שרק פתוח בצידו האחד. בדולינה המסוימת הזו נחשפה כניסה למערת מלח”ם.

SaltCave_4313_191116

מערת מלח”ם – הנה אנו באים

מערת מלח”ם שקיבלה את שמה מפרופסור עמוס פרומקין, מי שהקים את המרכז לחקר מערות (מלח”ם) ולמעשה כתב את התורה בנושא מערות מלח. הוא הוא גילה וחקר עשרות קילומטרים של מערות, לא רק באזור הר סדום אלא בכל הארץ אבל למערת המלח הזו הוא קרא על שם המרכז שבראשו הוא עומד. בשנת 1981 הוא עמד בראש הסקר הראשון שבדק את המערה והם הגיעו למסקנה שהמערה המיוחדת הזו מגיעה לאורך של 5.5 ק”מ. ואז ב 2003 חוקרים אירופאים שבדקו את מערת 3N באירן שם יש גם תופעה של הר מלח הגיעו למסקנה שהיא באורך של 6.5 ק”מ וכך האירנים ניצחו אותנו והאיום האירני רק גדל. בכלל, ההר שם גדל בקצב של כמה ס”מ בשנה והמערות הרבה פחות יציבות.

13 שנה הורדנו את הראש בבושה על הניצחון האירני ואז השנה, לאחר סקר מאוד מעמיק (!) של כמה צוותים ישראלים ואירופאים (כלומר פחות משוחדים) נמצאו מעברים שלא נחקרו קודם לכם וחוברו מקטעים שחשבו שהם מנותקים ואורכה של מערת מלח”ם עודכן ל 10.2 ק”מ  – משאיר את האירנים מאחור, מעשירים אורניום בעצבים. הנה מאמר שמתאר את השתלשלות האירועים במערה

SaltCave_111607_191116

ירדנו לעומק הדולינה, דורכים על סכיני מלח חדים. בתחתיתה ישבנו בצל לתידרוך לפני הכניסה, אכילת שנביץ מעולה שאבא הכין לכולם וכפי שגלעד דרש – לשחרר כל לחץ טבעי כי במערה לא משאירים שום סימן – גם לא משתינים – ייקחו דורות עד שזה יעלם וגם לא מזהמים כלום. כמו המוטו שמופיע בפארקים בארה”בImage result for take only photos leave only footprints"

מדליקים פנסים, מקפלים מוטות הליכה, אוספים כל מה שצריך ואנחנו צוללים אל החושך על ערימת אבנים ועפר עם קרן שמש שחודרת פנימה כמו באינדיאנה ג’ונס

 SaltCave_111859_191116

מכאן אנחנו ממשיכים פנימה ודקה אחר כך החושך הוא מושלם. אין אפילו פוטון אחד שמגיע מבחוץ. אם מכבים את פנסי הראש החשיכה היא מוחלטת בלי שום מקור אור. גילינו שמה שגלעד הזהיר אותנו אכן מדויק – בחשיכה ובהסתמכות על אור הפנס אומדן המרחק נפגם וגם אם נראה לך שזו קפיצה קטנה או צעד פצפון – זה לא. כיון שחילוץ מהמערה הוא מבאס במקרה הטוב, לא עושים שטויות ודואגים לצעוד בזהירות בלי זינוקים או קפיצות.

SaltCave_114759_191116

למען האמת חשבתי שזה יהיה לחוץ וקטן ולא ציפיתי לאולמות הענקיים שנפערו לפנינו. תצורות סלע מטורפות עם שכבות שהולכות לכל כיוון. פסים של מלח ולעיתים שקיפויות משונות בסלע. הקרקע חולית ומכל כיוון יש בולדרים עצומים.

SaltCave_4347_191116

SaltCave_4350_191116

אני לא שמעתי אותם בהתחלה אבל הצעירים יותר שמעו. המערה היא בית גם לעטלפי חרקים שתקתוקיהם נשמעים לאחר זמן מה גם לאלו ששמיעתם ירדה ברבות השנים. המשעשע הוא שהעטלפים מחרבנים על רצפת המערה, שם חיפושיות קטנות שמצאנו אוכלות את הגללים (מסכנות, חיות בחושך ואוכלות חרה) ואז עכבישים אוכלים את החיפושיות ואז עטלפים אוכלים את העכבישים. האקונה מטטה. מעגל החיים מושלם.

אבל תכלס, את רוב מזונם מוצאים העטלפים בחוץ. הם יוצאים החוצה דרך הפירים, החרכים ופתחי המערה ופושטים על החרקים שבחוץ. אבל תודו שיותר מגניב זה המעגל הקטן שבפנים (גם אם הוא לא ממש מדוייק)

SaltCave_4340_191116

בכל רגע המערה מספקת פלאים חדשים שסוחטים מקרבך איזה וואו לא רצוני.

מערת הפלאים

נטיפי מלח דקים בצורה מטורפת, כמו חוטים דקים שיורדים מהתקרה. עדינים ולבנים ומחזירים את האור, פשוט כי הם מלח.

SaltCave_115200_191116

לעיתים הנטיפים נראים כמו פונפונים על חוט. צבירי מלח על חוט מלח ארוך ודק. הסיבה שאוהד ויוני מרימים את הראש בהשתאות היא – א. זה מהמם ומדהים ויפה להפליא, ב. זה חושך מוחלט ואין לי סיכוי לעשות פוקוס אם לא יאירו לי. המערה חשוכה לגמרי, ממש כמו משטר האייטולות סביב מערת המלח האירנית שהיא כבר לא הכי ארוכה בעולם.

SaltCave_4358_191116

ישנם גם זקיפים במערה, מטפסים לאיטם בחשיכה עם המלח שמתגבש מטיפטוף איטי מהתקרה. המערה יבשה לחלוטין אבל בכל זאת מדי פעם יורד גשם (פחות מ 50 מ”מ שנתי באזור) ואז מתחולל טפטוף. כלומר זה לא מערת הנטיפים – בקושי יש מים ואז אם כבר עולה זקיף או יורד נטיף – צריך לתת כבוד.

SaltCave_4421_191116

ראינו גם חיבורים של נטיף וזקיף. אבל בהתחשב שההר זז ועולה ומשתנה ונוסיף את העובדה שגבישי המלח מתנהגים כמו נוזל איטי מאוד תחת לחץ, העמוד אינו ישר אלא מתפתל סביבו כמו קפיץ, אבל לאט. מאוד, מאוד לאט.

התופעה הכי יפה הם פרחי המלח. גלעד עצר והראה לנו כמה כאלו. זה משהו שקשה להסביר כמה הוא עדין ויפה.

SaltCave_4416_191116

הם עדינים יותר מזכוכית שנשפו אותה. שקופים למחצה, שבריריים ומדהימים. אסור לגעת בהם, בטח אם מבינים שכל התקרבות אליהם תשבור מאמץ ארוך של הטבע שטרח ויצר אותם. מבחינתי, לשים לי כיסא גבוה, תאורה רכה מסביב ואני יושב ומסתכל בפרחי המלח במשך שעה. זה יפה בצורה שלא ממש עוברת בתמונה. השילוב הזה של העדינות הבלתי נתפסת שבוקעת ככה מהסלע הקשוח – מדהים.

SaltCave_4419_191116

SaltCave_4338_191116

ההתקדמות איטית במערה. לעיתים הולכים בשורה על הקרקע והרבה פעמים צריך לעבור מעל בולדרים או לטפס למטה, נצמדים לזיזים בסלע. השרירים עובדים, ללא ספק ואני יכול לומר שהרגשנו טוב מאוד את שרירי הרגליים והידיים בערב. בסלע ‘החיבוק’ כפי שהוגדר על ידי הקבוצה עליך לחבק בולדר גדול ולעבור פינה של 90 מעלות, מפאה אחת למשניה בלי תמיכה רצינית וכמה זיזי סלע להישען עליהם בביטחון רב יותר ממה שיש לך ולדרוך על ברך של גלעד כדי להשלים את המעבר.

והיה קטע זחילה. בקצהו של אולם לא ראינו שיש המשך אבל ליד ערימה של נטיפים שבורים יש פתח למטה ליד הרצפה. סלע עצום נשבר ומהווה תקרה בגובה של 70 ס”מ במעבר נמוך וארוך שרצפתו היא נחלון קטן שלא ברור מתי הוא זורם ואם יש שם משהו מעבר לזרזיף.

אז יורדים לברכיים וזוחלים פנימה. המעבר רחב מאוד 6 מטר לפחות ואורכו מעל 10 מ’ (הכל מוערך בערבון מוגבל  – ישנן מדידות מדויקות). הנה אוהד מבצע פזצט"א ומתחיל לזחול פנימה בעוד שאני מנציח שברי נטיף שמצאתי על הרצפה).

SaltCave_115236_191116

אני יורד לקרקע המציאות הקשה אחריו וזה התגלה כקל לגמרי, בתנאי שהליכה על שש לא מטרידה אתכן. גם אם צריך לדחוף תיקים וציוד לפניך – כמה דקות וזה נגמר. מדהים לראות שהכל כמעט מסותת. זה נראה כמעט כמו בטון אבל זה לא. הסלעים נשברים פה יפה. אולי זה בגלל שמלח מתגבש למרובעים.

 SaltCave_115332_191116

אנחנו די העמקנו במערה. לי לפחות אין מושג לאן הלכנו. אני משאר שהמערה התקדמה בקו ישר למדי פנימה אבל אני איבדתי כל קשר לעולם החיצוני ולכיווניו.

SaltCave_4367_191116

די חם במערה וגם האוויר קצת עומד. דווקא כשזחלנו, בגלל המעבר היותר צר הייתה זרימת אוויר יפה מולנו, שציננה את הזיעה קצת וריעננה את הפנים. העמקנו פנימה, הולכים בטור ומדברים בשקט, מתוך איזה יראת כבוד שכזו ששמורה לעומק האדמה. לא עצרנו לרגע, גולשים ועוברים וממשיכים פנימה. עוצרים רק כדי לעבור איזה מחסום איטי יותר אבל זורמים הלאה. לא שמנו לב, אבל הזענו ובשילוב עם האבק כולנו התכסינו בשכבה דקיקה של פודרת מערות.

אחרי זמן מה, בנקודה שנדמתה העמוקה ביותר שהגענו עצר גלעד למנוחה קצרה. פתאום כולנו שמנו לב שחם לנו, השרירים עבדו וצריך רגע מנוחה בחשיכה לתת לנשימה להירגע ולתת לחושך לעטוף.

SaltCave_4368_191116

העצירה הייתה למנוחה וגם להציג לנו סלע מרשים מלא בקוביות מלח ענקיות ושקופות (מעל נורית בחולצה הלבנה בתמונה שמעל). כל אחת מהן בגודל כף יד. מלח מתגבש בצורה של קוביות. תחשבו מלח גס במטבח. אבל בדרך כלל בטבע הוא מתערבב עם עוד מינרלים ששוברים את המבנה הקובייתי שלו אבל כשמים מכילים תמיסה רוויה של מלח (זיכרו את שיעורי הכימיה בתיכון) בסביבה שקטה, לא מופרעת ומוגנת בסדק – הוא יכול ליצור קוביות ענק והן שקופות כמו זכוכית. כן. הרמתי גם שבר מהסלע וטעמתי. מלוח. תאמינו לי.

SaltCave_4376_191116

הנה עוד פורטרט קבוצתי בלב האדמה – בלי אני כמובן כי אני מצלם בחשיכה. מתמקד על תווי פנים מוארים חלקית ומעוור את כולם עם פלאש חזק.

SaltCave_4411_191116

ואלו שמות (מימין לשמאל): יוני, יעל, זיו, נורית, אוהד, ורד, ג’ודי וגלעד כפרעליו

אבל הנה אנחנו, המשפחה החוקרת (פחות הנדב שלא רוצה ללכת בחושך)

SaltCave_4414_191116

האור בקצה המערה

קשה לי לומר לאיפה המשכנו, אבל פתאום היה קצת אור. כמה קרני אור תועות החלו להפציע ואחרי החושך המוחלט זה היה ניגוד נהדר. עקפנו כמה פינות ופתאום אנחנו באולם שממנו אפשר לצאת דרך פתח קטן לאור.

קצת לפני עצר גלעד ושלף שלד של עטלף. הסיפור הוא שהוא מצא עטלף מת לפני שנים ושמר אותו להדרכות שכאלו והעטלף מתפורר לאיטו לאורך שנים רבות כי בסופו של דבר המערה והאוויר בה יבש ומלוח כך שהוא משתמר למרות שמדובר במשהו עדין להפליא. למדנו קצת על העטלף ומבנה השלד שלו מראה שהוא יונק, רק שהאצבעות שלנו ממלאות תפקידים אחרים אצלו. למעשה העטלף הוא היונק היחידי שמעופף במלוא הרצינות (לא סופר ממטר כל מיני סנאים שנופלים בצורה מבוקרת).

אחרי שהמנוח הונח במקום מנוחתו האחרון (עד לקבוצה הבאה) המשכנו לכיוון האור.

SaltCave_4391_191116

ממש האור שבקצה המנהרה. רציתי לצעוק שלא ילכו לאור הלבן אבל הם הלכו וזה היה סבבה כי יכולתי לצלם בעוד שהחבורה התיישבה לנשנש ולהכין קפה בתחתית פיר מלח עמוק.

SaltCave_4404_191116

יכול להיות שעברנו לידו. אולי זה הפיר שאוהד הציץ בזהירות לתוכו. מתי שהוא, מאות שנים אחורה או יותר,  נסדק הסלע שלמעלה שכיסה את שכבות המלח ומי הגשמים החלו להמיס את המלח ויצרו בור עמוק ששוליו מוגדרים היטב וכמעט חלקים.

ישבנו שם, בארובה הזו וכאילו פיסת השמיים שהציצה מלמעלה נתנה לנו זכות לדבר בקול יותר רם. היה נעים, נשנשנו עוגיות תוצרת בית ושאר מגדים, שתינו תה חם וקפה שחור מהביל, מקפידים שלא להשאיר שום זכר או זבל כי חבל.

בעוד שכולם יושבים למנוחה אני חמקתי לאולם החשוך שממנו הגענו לנסות משחקים בחשיפה ארוכה. העמדתי מצלמה על חצובה (כי סחבק סוחב על הגב חצובה), פתחתי צמצם, כיוונתי חשיפה של 15 שניות ויצאתי להסתובב במערה עם הפלאש ביד, נותן הבזקים לכיוונים שונים ומאיר את החלל בצורה כזו. רק כשהאטתי נרשמו רישומי רפאים שלי בתמונה. הירוק הוא המסך של הפלאש שעזר לי למצוא את דרכי בחשיכה.

SaltCave_4393_191116

זה כל כך מצא חן בעיני שניסיתי את זה שוב עמוק יותר בתוך החושך. בעוד שרוב הקבוצה המשיכה פנימה לראות עוד פיר אני נותרתי באולם נפלא עם יוני ונורית. חצובה, מצלמה, פוקוס על הנטיפים, נעילת פוקוס כדי שהמצלמה לא תנסה שוב ולא תצליח. ואז ביקשתי מהשניים לכבות את האור.

המוח לא מסוגל לתפוס כמה חושך זה. העיניים מתרחבות לגודל של צלוחית קפה אבל זה לא עוזר כלום. אין שום אור. כלום. נאדה.

שיננתי את המסלול שעלי לעשות והילכתי לי בחושך, מבזיק מדי פעם (15 שניות, F7.1, ISO800). עשיתי זאת כמה פעמים עד שעלה בדעתי להשאיר פנס אדום חלש מתחת לחצובה כדי לא אפגע בה בחושך ואז ממש יצאתי לשוטט בחושך. האור משמאל הוא החוזרים מהפיר שנכנסו לי למרות הצעקות.

לחצנה על התמונה לקבל אותה בגדול.

SaltCave_4432_191116

תמונה גדולה נמצאת כאן

זו הייתה נקודת המפנה. עכשיו חוזרים. אנחנו יותר משלוש שעות במערה והתקדמנו בערך קילומטר אחד פנימה. נערך משאל מהיר לגבי צורת היציאה (טיפוס בפיר משופע או לחזור על צעדינו) לאור העייפות של חלק מהנוכחים הוחלט שלא לקחת סיכונים מיותרים ולצאת כלאחר שבאנו.

הנה תמונה נדירה שלי, יושב, במערה ומחליט!

SaltCave_141945_191116

כמו שגלעד הבטיח, למרות העייפות לקח לנו פחות משעה לצאת. חלק מהמכשולים היו פשוטים יותר בדרך החוצה ואולי דווקא העייפות ביטלה לה פחדים למיניהם. עברנו שוב באולמות העצומים

SaltCave_112847_191116

זוחלים שוב דרך המעבר הנמוך, מטפסים שוב על הבולדר הגדול שצריך עזרה מלמעלה ולמטה אלא אם אתה גלעד או אוהד – ארוכי הרגליים ומתולתלי הרעמה. עד שמגיעים למעבר האחרון ומטפסים לכיוון הפתח שבתחתית הדולינה.

לגבי גודל האולם – שימו לב לפרופרציות של האנשים (השניים למטה משמאל הם נורית ואוהד – רק המשוגע נשאר לצלם ואז לרדת לבד בחושך).

SaltCave_4446_191116

ופתאום שמיים.

יצאנו בשעת אחרי הצהריים לתחתית המצוק וקרסנו על הרצפה. שנדביצים, שתייה, קפה, עוגיות וחשוב – תחנה מהירה מאחורי הסלעים.

באנו אל המערה ויצאנו ממנה. לא היה זה אירוע אפי היסטורי אבל וואחד טיול. אוהד היה אקסטטי לחלוטין.

SaltCave_4459_191116

לחצנה על התמונה לגרסה גדולה

היה עוד עניין קטן של לטפס את הר המלח ולרדת אל הכביש בשביל תלול להחריד. הבעיה היתה סכיני מלח שפרושים על כל השטח

SaltCave_160531_191116

הגשם ממיס את הסלע ויוצר חודים שכאלו, 15-20 ס”מ אורכם והם חדים כמו תער ושאתה מועד ושולח יד קדימה, אתה נחתך חתך נקי והלהב מחדיר לך לעומק הפצע מלח. ממש זורה לך מלח לתוך הפצעים. אל תשאלו איך אני יודע. נודע לי ואני רק רוצה לשתף.

אאוץ’.

היה כבר כמעט חושך כשהגענו לכביש וחושך כשסיימנו להביא את המכוניות.

נפרדנו שוב. זו פרידה שנייה כבר מהקבוצה הזו שחושלה לה באבק, שמש, הרים וחושך. לאורך כל הנהיגה חזרה אוהד לא הפסיק לדבר בהתלהבות. הוא הגדיר זאת כאחד הטיולים הכי טובים שעשה (ויש לו לבחור רף מאוד גבוה לאורך 17 השנים שלו). הוא אפילו מנסה עכשיו להגיע למרכז לחקר מערות כשנת שירות לפני הצבא (אז אם מישהו יש לו חיבורים וקשרים – זה הזמן להפסיק לקרוא וליצור איתי קשר).

חזרנו הביתה, גושי אבק מלוכלכים, עם שרירים כואבים – מי יותר דואבת ומי פחות. למחרת, הרגליים שרו שיר תפוס אבל באמת שהיה זה טיול נדיר.

SaltCave_4465_191116

ולמי שצריך – הנה הגלעד, פה בפייס שלו

פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה

זה נגמר בבכי – מנון, אופרה, סקנדל על הבמה

כמו שכל הסבתות אמרו, זה יגמר בבכי. צעירה תמימה בדרכה למנזר, ליי פרישות ותמימות, לוקחת פניה לא נכונה, מתאהבת ומתחילה בדרך מטה שבה היא מתעשרת, מתדרדרת, מאבדת כל עכבות, הופכת לפילגש וממשיכה בדרכה מטה בזנות ונוכלות  עד לסופה המר.

זהו. חסכתי לכם ערב באופרה.

OperaManon_0952_191105

בכל מקרה היא כבר ירדה מהבמה, אז זה סוג של תחליף.

שוב אני מוצא את עצמי באופרה, מבריג עדשות בחושך, בחזרה הגנרלית. עוד עונה שהחלטתי להצטרף לקבוצה הקטנה אך איכותית של צלמים שקיבלו את הזכות לצלם בחזרות הגנרליות של האופרה הישראלית, בהנחיית הצדמ”ור הגדול יוסי צבקר (צַלָמנו, מורנו ורבינו).

לא יודע איזו עונה זו כבר – רביעית אולי? היו לי הרהורי כפירה בתחילת העונה. המתמידות בבלוג תזכורנה שמאז ומתמיד לא הייתי איש של אופרה. זה לא שאני עומד בפואייה (איזה מילה, אה? פוּאָיֶיה הוא מבואת הכניסה באולמות ציבוריים) ויש לי מושג על מה האופרה שאני עומד לראות. גם זה לא טובה שעושים לי וזה לא תחביב זול במיוחד ולפעמים התסכול בחושך גדול (“נו, באמת, אין אור, מנוולים! למה אדום? ומי שם את העמוד הזה שם?!”)

אבל זה כמו חדר כושר צילומי (אם אצטט את הצדמו”ר). 7 פעימות אופרה בעונה. 7 פעמים שאני יושב שם בשקט וצריך להתמודד, כצלם עם תנאים לא פשוטים בחושך, כשערימת אנשים לבושים בקפידה עומדים ממול וצועקים, או לפחות שרים בקול גדול בשפה שלרוב איני מבין. הסקרנות הטבעית שלי גורמת לי לרכון אחורה, להאזין ולקרוא את התרגום שרץ סביב לבימה אבל כל פעם יש פריים יפיפה על הבמה ואני שומע גם את הקליקים של חבריי שיושבים סביב וה FOMO הישן קופץ לו פנימה.

OperaManon_1151_191105

בערב טוב, אני חוזר עם פחות מאלף תמונות (800 בערך בפעם האחרונה) ואז צריך למיין אותן ולזנוח מאחור תמונות מצוינות כי ההסכם הוא להביא למפגש שקורה אחרי כל אופרה לא יותר מחמש-שש תמונות.

כן.

לבחור 5 מ1000. קשה? מאוד. אחר כך יושבים בחדר החשוך וכל פעם מישהו אחר מציג ואתה רואה תמונה ואומר – “הי! גם לי יש אותה אבל בחרתי שלא להביא!”. זה בסדר. זה מתרגל צניעות והערכה. זה טוב.

הרמה עולה כל הזמן. כולנו בחדר הכושר הזה והאימון ניכר. הרמה מעולה ויש תמונות לעיתים שאתה עומד נפעם. איזה יופי. לא רק ביצוע אלא גם היכולת לתפוס מצב, רגש, סיפור שלם בפריים אחד. זה נפלא.

OperaManon_1184_191105

רגע!

רציתי לדבר קצת על מנון. אופרה שבה עלמה צעירה ותמימה העושה את דרכה אל המנזר להיות נזירה חסודה סוטה מדרכה בשל אהבה ומתדרדרת לחיים של פילגש, זנות רמאות ובסוף למוות. מבוססת על ספר שהיה סקנדל רציני בצרפת כשיצא ואפילו נאסר בהפצה מה שגרם עוד יותר לפופולריות שלו. האופרה מנון נכתבה פעמיים – בידי ז’ול מסנה הצרפתי (שזו האופרה שלו המוצגת בתל אביב) וגם בידי פוצ’יני האיטלקי.

הבמה בתל אביב נהדרת. האופרה מתרחשת בהרבה מקומות – פונדק כפרי, דירה עלובה בפריז, כיכר עיר, מנזר ומלון הימורים דקדנטי. במקום להרים תפאורות מורכבות בנו שם רצפת מראה ובעזרת אביזרים הם מרמזים על המיקום והמצב של מנון –

צעירה חסודה בכפר שמלאת תהיות על מה עליה לעשות מול הגברים שמושכים לכיוונים שונים

OperaManon_0619_191105

אישה מאוהבת בדירה עלובה בפריז, עם המזרון על הרצפה

OperaManon_0783_191105

מנזר ואהוב ותיק שמנון שברה את ליבו צריך להחליט אם להפסיק עם השטויות האלו של נזיר ולחזור למנון או להשליך אותה אל זאבי פריז ולבחור בישו (שמרחף למעלה ומתכתב עם הצלוב למטה – גוד דאםםםם זה נראה מעולה, If I may say so myself)

OperaManon_1076_191105

כלוב הזהב של העושר הסוגר מנון שהיא כבר אשת חברה המעניקה חסדיה לעשירי פריז

OperaManon_0987_191105

והנשים חמורות הסבר המקיפות את מנון בעוד פוגשת את אביו של אהובה הישן

OperaManon_1031_191105

לפעמים אני רץ עם דברים שאני רואה, מנסה טכניקות שלעיתים מתקבלות באהדה ולעיתים לא.

למשל, כשמנון, התמימה עדיין בוחרת בדה גרייה הצעיר שבו היא מתאהבת בפונדק הדרכים הם בורחים יחדיו מדודה שבא לאסוף אותה למנזר.

OperaManon_0683_191105

אני ראיתי אותם רצים ובא לי נורא להראות את שובל הריצה שלהם, להכניס איזו מהירות לעסק. זו טכניקת פוטושופ שלקחה לי כשעה עבודה על התמונה ולמרות שאני אהבתי את התוצאה, לא כולם חיבבו

OperaManon_0683_191105_TRAIL

או מנון הפריזאית החוצה את הבימה בהיסוס ומשאירה שובל של תנועה.

OperaManon_1106_191105_TRAIL

ולפעמים צריך פשוט לקחת את היצירותיות ולעצור את הצורך לקחת ולבנות עוד על אימאג’ אחד טוב. או אולי, לעצור את כל הקולות מסביב ולעשות מה שבא לי כי בסופו של יום – זה שלי מהבית.

OperaManon_1312_191105

פורסם בקטגוריה Music | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

הכל אדום וחום בוואדי רום

כשאהיה אסטרונאוט במאדים לפחות יהיה לי מיזוג בלחליפה. האמת שלא צריך כי הכי חם במאדים זה 20 מעלות, בצהריים בקיץ, בקו המשווה ואילו 153- בשאר הזמן. אבל אני לא אזיע כמו בוואדי רום, בירדן. מכל בחינה אחרת, זה אותו הדבר. אולי הפיתות הירדניות הדקיקות האלו, הטעימות, לא יהיו על מאדים. חוץ מזה – אותו אבק אדום, אותם הרים קשים, טרשיים שמזנקים עליך בבת אחת, נוף מאובק בחמישים גוונים של אדום.

PetraDay4_123301_191019

תקציר הפרק הקודם

אנחנו ביומו הרביעי והאחרון של מסע הליכה בן ארבעה ימים, סביב פטרה והאזור. כל בני המשפחה מהלכים ביוזמה מבורכת של נורית. כשאני אומר אנחנו אני מתכוון לקבוצה שחוברה לה יחדיו בטיול מאורגן דרך אקו טיולי שטח והמדריך שמורה לנו את הדרך הוא גלעד דנון, כפרעליו כפול ארבע ומדריך מקומי כפי שדורש חוק המלך.

את פטרה כבר חצינו מכמה כיוונים וטיפסנו על כל ההרים באזור (לפחות ככה זה מרגיש).יש תחרות יומיומית מה יותר מעיף את הראש למעלה – השרידים הארכיאולוגים של הנבטים, הטבע המטורף ביופיו או פשוט הנוף המאדימי הזה.

את היום הזה התחלנו במלון חדש ומרווח יותר לכיוון וואדי רום. את היום האחרון נבלה בטעימה קלה מוואדי רום (Wadi Rum) עם שני קטעי הליכה באזור, רק כדי לקבל מושג ולא ממש לחפור לעומק ואז סיכום בעקבה ואל הגבול, הרכב והדהרה הביתה אל המקלחת והמיטה המוכרת.

וואדי רום – אדום וחום

יש לנו שעה באוטובוס וכבר זה יום אחרון, אס”ק מוחלט (אווירת סוף קורס, רבותינו) וגלעד מחליט להרביץ בנו עוד ידע תרבותי ירדני ואנחנו משוחחים על פיירוז הלבנונית ועל זה שהשירים שלה כל כך מרימים שיש כל בוקר שעה ברדיו רק של שירים שלה, כי אין דרך אחרת לפתוח את היום. על אום-כולתום המצרית ועל עוד זמרים וזמרות, גם מודרניים יותר כמו ננסי אג’רם שהיא לבנונית אבל צעירה ויותר לכיוונים מודרנים

השירה מתערבבת בחלל האוטובוס כשאנחנו עוזבים את אזור פטרה וחוזרים דרומה לאזור הגבוה יותר של וואדי רום.

וואדי רום או וואדי רם הוא הוואדי הכי גדול בירדן ודרומה לו, כ 30 ק”מ נמצאת הפסגה הכי גבוהה בירדן ג'בל אום- דאמי שהוא 1854 מ’ מעל פני הים. גם וואדי רום לא טומן ידו והוא מכיל את ג’בל רם שהוא 1734 מ’ מעל פני הים (החרמון הישראלי גובהו 2,236 מ’ להשוואה). הוואדי הוא חתך גיאולוגי להסטוריה של כדור הארץ ומכיל סלעים קדומים מאוד שקדמו לשבר הסורי האפריקאי של ים המלח. סלעי אבן החול שוייפו היטב ברוחות ובשטפונות וקל לזהות את הרי הגרניט המזנקים מעלה מחולות המדבר בחוסר התחשבות. הכל מלא בתחמוצות ברזל שהחליד והתחמצן ולכן הכל בצבעי אדום וחום.

לא סתם צילמו באזור את הסרט המעולה The Martian ( להציל את מארק ווטני בתרגום מזעזע לעברית) שמספר על אסטרונאוט שננטש במאדים. רק צריך לדאוג שלא יעבור גמל והסט מוכן

THE MARTIAN

למרות המדבר יש מים באזור והרבה. יש גם הרבה מה לעשות ולטייל אבל זו לא הייתה הכוונה שלנו במקור ולכן סוכם שנעצור בכפר הנקרא וואדי רום ונטפס את שני קירות הוואדי לשני אתרים. לטובת הקוראות שלא רוצות מתח, הנה תמונת מהלווין המלווה את הטיול ודואג לכל מחסורנו.

ראשית נלך ונטפס למפל המסומן ב 1 שם הבטיח גלעד נוכל לשכשך בגב שהתמלא בשטפונות שהיו לפני ימים אחדים. ואז נרד מטה בזהירות רבה, נחצה את הכפר בגאווה ונטפס אל ‘עין לורנס’ – מעיין קטן הקרוי על שמו של אותו אשכנזי בריטי שהסתובב בירדן בתקופת מלחמת העולם הראשונה והידוע בכינויו – לורנס איש ערב (ולא בשמו תומאס אדוארד לורנס). הוא גם יותר מוכר באינטרנט כפיטר אוטול ולא בדמותו שלו.

Wadi Rum 3D Map

המפל האדום

גלעד עשה לנו תרגיל יפה ושאל באוטובוס מה רוצים לעשות. כאילו דמוקרטיה שכזו. האם לעשות מסלול קל וחביב או מסלול קצר, טיפוס קשוח וגב מלא מים? אחרי שלושה ימי הליכה רציניים, אף אחד לא ישבר ראשון ויאמר, “באמש’ך! תביא קל ורגוע!”. ההצבעה הייתה פה אחד וכמה דקות אחר כך מצאנו עצמו מבוססים בחול מדבר אדום ועמוק.

ממש קשה ללכת בחול הזה. יותר מחול ים, אתה שוקע בו ומוצא עצמך מבוסס לאט. ואז, כמו שהובטח, מתחילים לטפס על צוק. אבן הגרניט הקשה שורטת את הידיים כשאנחנו מפלסים את הדרך מעלה, אוהד עם הרגליים הארוכות שלו שלא נגמרות לעולם והמרץ הצעיר מדלג כמו עז הרים ונדב איתו. כל שאר הטור מטפס ואנחנו עולים מהר וגבוה וכך גם הדופק. גם אם נשמעו ספיקות לגבי ההחלטה הם היו שקטות כי צריך אוויר.

PetraDay4_095121_191019

אבל יש אמת בפרסום והטיפוס היה אכזרי וקצר. די מהר אנחנו על פלטת סלע וממשיכים פנימה לסדק בהר שחצב המפל המדובר. ראיון קצר עם אוהד (נדב רץ קדימה והלאה) העלה שזה לא היה קשה.

אבל, אין גב, אין מים ואין נעליים. הכל יבש ומלא חול. אפשר לנוח, לעשות קפה עם המים שעלו על הגב וליהנות מרוח נפלאה שמייבשת את הזיעה. השקט הוא שקט מדהים, ממש כמו במאדים.

PetraDay4_4209_191019

המשפחה המטיילת מתחת למפל היבש

המפל נראה לעיתים כמו ריקמה. אלפי שנים או יותר של מים עם סחף ושכבות סלע עשו עבודה

PetraDay4_4213_191019

dig

תמונה: אוהד אלקין

והנה האוהד בתוך הגב, משכשך ומצלם

PetraDay4_4210_191019

בהיעדר מים ולאחר שדחסנו פי 8 קלוריות יותר מאשר שרפנו בעלייה ירדנו לחצות את הוואדי לאתר השני – מעיין לורנס.

הכפר מזכיר כפרים שראינו באפריקה ובשאר מקומות. נידח לחלוטין אבל רואים שעבר מהפך תיירותי. הסרטים שצולמו פה והקרבה לעקבה הפכו את המקום למתוייר ומלא חוויות לאשכנזים, כמו טיולי ג’יפים וקמפים מגניבים מתחת לכוכבים. הטור שלנו התקדם, מביט בבוז בתיירים המפונפנים ובמתוקתקות (זוכרים?! הנה התזכורת). אנחנו צלחנו את הכל ברגל, עם אבק, וחול וטיפוס וכבר יום רביעי של כזה.

PetraDay4_115301_191019

עוצרים במכולת מקומית לאסוף צ’ופרים ושקיות אוכל לצהריים וממשיכים הלאה לצידו השני של הכפר.

עין לורנס

שוב מבוססים בחול, הפעם יש יותר צמחייה בשל נוכחות מים באזור. יש הרבה צמחים שנראים כמו אבטיחים קטנים שגלעד טרח והזהיר שהם רעילים – אבטיח פקועה או חַנדַ'ל בפי המקומיים.

PetraDay4_121645_191019

עכשיו הטיפוס מתון יותר אבל היום והחום חזקים יותר. העייפות של הימים האחרונים נותנת את אותותיה והכל יותר לאט.

בעודנו מטפסים, מואזין קורא לתפילה בכפר וקולו מהדהד בצורה יפייפיה בין הרי הגרניט. הד רודף הד וזה נשמע כל כך יפה ומרשים שעצרנו להקשיב

האזור מאוד עתיק. יש בו שרידים נאוליתים בני 9000 שנה ומשם הלאה, נבטים, רומאים, ערבים וצפונה. עברנו ליד סלעים מלאים בציורי סלע קדומים שיש המתארכים אותם כ 10,000 שנה לפני הספירה. רישומים פשטניים של חיות, דמויות ושאר סימנים – חלקם ברורים כמו גמל וחלקם סתומים לחלוטין. הם מונחים להם שם על הסלע שאמן קדום, לפני 12,000 שנה חרט לו בשלווה.

PetraDay4_4221_191019

PetraDay4_4220_191019

PetraDay4_4216_191019

עוד קצת והמים ניכרים. יש המון עצים, צמחייה ומתחילים לשמוע רעש.

PetraDay4_4214_191019

ואז הגענו.

קצת קטן העסק. מאוד רטוב ומלא צמחי מים אבל המעיין סגור לו במבנה אבן קטן המשמש גם כבריכת אגירה המזינה את הכפר למטה. אפשר להכנס ולחוץ אבל, נו, אנשים שותים את זה למטה.

PetraDay4_133316_191019

ישבנו, אכלנו ארוחת צהריים אחרונה בשטח. נינוחות וליאות ממלאות את האיברים ופכפוך המים משרה שלווה. שיחה קולחת עם אנשים שלפני ארבעה ימים הסתכלתי עליהם בעניין רב במעבר הגבול, כמו אודישנים לתוכנית ריאליטי ועכשיו אני מכיר אותם, מי הם, מה הם וראיתי אותם כשצריך לעלות מהמדרגה ה872 למדרגה ה873 בשיא החום.

רק ההוא עלץ ושמח

OhadDoesTheLawrence

לרדת זה קל. האוטובוס חיכה למטה. חלקנו עוד יצאנו עם גלעד לראות כנסיה ביזנטית חרבה לצד הכפר, אוחזים עוד קצת בסקרנות מהולה בעייפות. מבט אחרון אל הצוק שם טיפסו ארבע דמויות בגובה עצום ועלינו על האוטובוס חזרה בדרך לעקבה.

עקבה, אני בא

תחושת עייפות ומהולה ברגשות של סיום וחבל שנגמר. הכביש הלך והתמלא עד שנכנסנו לאיבה של העיר, אל המרכז. שוחררנו לכמה שעות של הסתובבות וקניות למי שצריך עד לארוחת ערב וסיום במסעדה מקומית.

אין לי מה לספר הרבה על עקבה. עיר. רק בערבית. שוק מעניין חלקית ומלא במוצרים זולים עבורנו, תבלינים, קפה וממתקים מקומיים. אני הצצתי בחנויות הדגים והצטערתי למצוא דגי שונית צבעוניים שנמכרים כדגים לאכילה

PetraDay4_4233_191019

ירקות מכוערים וטעימים, כמו שצריך אבל אני לא אעשה קניות למרות שאני מחבב את הז’אנר אבל לא רוצה לייצר בלגן בגבול

PetraDay4_4234_191019

וחוף יפה מלא באנשים ותיירים. יושבי מלונות הריזורט לא טורחים להגיע לחופים הדרומיים של הטיילת

PetraDay4_4237_191019

ארוחת ערב מעולה במסעדה ( Al Shami Restaurant ) בסמטאות השוק היוותה סיכום מצויין. למזלם, הם היו ערוכים, פרסו מגשים נדיבים של סלטים טעימים ובשר ודי מהר הרעש היחידי היה לעיסה ו”תעביר לי את הסלט?!”. לאחר מכן, רופפנו חגורה, פתחנו כפתור ופצחנו בסיכומים.

היה מעולה!

וואלה, לא יכול היה להיות יותר טוב.

אולי איזה שעתיים של שלג שנראה איזה יופי אבל זה לא ממש הסתדר. הקבוצה התגלתה כמעולה, עם אנשים שבאו לטייל ולא ללגום קוקטייל. טיול שטח מדביק אנשים (בד”כ) וגלעד, כפרעליו, התגלה כמדריך מצוין, גם בידע ובהעברה שלו וגם בדינמיקה של הובלת הקבוצה. לנו היה נהדר כמשפחה וזו הייתה חופשה מצוינת גם אם עבדנו בה קשה. זה השאיר טעם של עוד והיה ממש קשה להיפרד מהאנשים הללו שעד לפני ארבעה ימים לא הייתי מודע לקיומם. בשבע בערב, חצינו חזרה אל מגרש החנייה ואל הרכב שלנו שחיכה בשקט. חילוף אחד והגענו בשלום הביתה, עייפים ורצוצים. מזל שמחר חג ואפשר לנוח.

PetraDay4__191019 (2)

(נחשו מי מצלם?!)

פורסם בקטגוריה Family, Travel | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה