טוטמו לא לגמרי על התדר

תבינו, טוטמו הייתה נהדרת, כמו בפעם הקודמת שראינו אותה, אבל לא ישבה טוב על התדר. התדר בתל אביב הוא לא רק מקום. הוא הוויה, הוא אקוסיסטם שלם ומקום שבו מגניב להיות אבל הוא לא חלל מוזיקה שיכול להכיל את הצלילים האינטימיים הרכים והאלקטרונים של טוטמו.

Totemo@Teder_8449_180619

היה מגניב. באנו, ישבנו על בירה ופיצה מעולה של אייל שני ואז עלתה רותם אור הלוא היא טוטמו ואיתה דן קרפמן על בס וקלידים ורן יעקובוביץ' על תופים. לשניהם היו גרסאות אלקטרוניות של הכלים, עם תופים אלקטרונים וסמפלרים שבישרו על הבאות. המוזיקה של טוטמו שונה. בקיטלוג ההכרחי של כל חובב מוזיקה, טוטמו מגיעה ממחלקת האינדי ובהחלט שייכת לאגף האלקטרוני אבל פה מבחינתי נגמר הקיטלוג.

הנה, תטעמו, Hits שלה, שהתפרסם יותר בשל הקליפ המקורי שצילמה שהנציח את השלבים שעברה במהלך מלחמתה במחלת הסרטן |(שממנה החלימה, חמדולליה), קצת יפני שכזה אבל רך, נעים עם שילוב טעים של אלקטרוניקה

היא אחרת שכזו בנוף הנוגים עם גיטרה או הרוק'נרול של גיטרה-תופים-בס. לא שיש משהו רע באלו אבל טוטמו באה אחרת. כמו שהיא שרה ב Hits

In my mind
You're the very essence
Of the present future
Celebrating your indifference

היא דמות של הווה אחר.

אבל נחזור לתדר וטוטמו ברשותכם. אמנם חלק מהאנשים המשיך לשבת במקומו, עם בירות, פיצות ושאר חומרי עישון אבל חלק נע קדימה לכיוון הבמה והריע. היו אפילו ששרו בעיניים עצומות את המילים לשירים הישנים (מ2016 ולא אלו החדשים). אבל משהו לא זרם.

Totemo@Teder_8437_180619

אולי זה אני. אולי זה כבר הזיקנה, המרירות והפולניות שקפצה עלי אבל אנשים דיברו בקול רם ממש לפני. חו”לניקים שאמרו להם שפה, בבית רומנו, מגניב. אחרים פשוט נהנו מערב הקיץ החמים ומהאווירה ולא ממש צפו וככה דיברו, שתו, נכנסו אחורה וקדימה ופשוט הציקו. הסאונד לא ממש עשה חסד לדקויות של המוזיקה ולמרות הההתרגשות הניכרת של טוטמו והלהקה ההרגשה נעצרה אחר כמה שורות וכמה אוהדים שרופים. הם חזרו מסיבוב הופעות אירופאי מוצלח שכלל גם הופעה בפסטיבל בעיירה הפולנית עם המשקל הכי כבד, אושוויינצ'ים. אולי בגלל זה, בקהל הביתי האוהד הם עפו גבוה.

Totemo@Teder_8452_180619

ראינו אותה לפני חצי שנה בערך, בהופעה בטיילור מייד באלנבי. נכון שזה היה קטן יותר אבל זה ישב יותר טוב והסגנון הקברטי של המקום עזר למקם את המוזיקה שלה יותר נכון. נו, זה לא היא, זה אני.

Totemo@TailorMade_223606_170708

המוזיקה שלה היא שטיחים על גבי שטיחים של צלילים. אני מניח שלאחר הניצחון הלאומי של נטע ברזילי והעובדה שלופר ושאר אלקטרוניקה עכשיו הם נחלת הכלל, יש לאגף האלקטרוני של מחלקת האינדי טיפה יותר יחסי ציבור קלים אבל לטוטמו יש את הסגנון שלה שבאמת בולט מעל השטח, חוץ מהחיבה שלה לחלוקים דמויי קימונו והעובדה שהיא פשוט יפה. הנה, תקשיבו ל SeeSaw

זה פשוט יפה.

הנה, לסקרנים, האלבום שלה מ 2016 כולו על באנדקמפ – אפשר להקשיב ואפילו לתרום לעצמכם ולה ולקנות אותו.

 

 

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Event, Music | עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

מטעות לטעים – חקלאות מרפסת וכרוב ניצנים חופש אסיאתי בשומשום

היא באמת חשבה שזה פרח ושתלה אותו באושר רב. זה לא היה פרח אלא שתיל רך ותמים של כרוב ניצנים שפשוט גדל וגדל לממדים של אודרי 2 מחנות קטנה ומטריפה.

כבר סיפרתי את סיפורו של אותו צמח, בפוסט קודם כאשר הבנתי שעלי לגזום את העלים כדי להכניס את הצמח למצוקה ושיתחיל לייצר את הכרובונים. זה מה שיצא בפעם הקודמת כשהיו לי המון עלי כרוב חופשיים

אבל כרוב הניצנים אינו איזה עץ שאוכל לשבת בצילו ולקרוא את מוספי השבת וצריך לסיים את הסיפור הזה.

זה נגמר הפעם במנה של כרוב ניצנים אסייתי בשומשום וסויה (בסוף מתכון גם למי שלא טועה ושותל)

BrusselSproutsLunch_7175_180428

אז ביום שמש של אחרי יפן נפלה ההחלטה. אם אני מכין יקיטורי עוף (שיפודים יפנים שכאלו) אני צריך אלמנט ירוק ומריר ליד. יומו של הכרוב בא. הוא צמח יפה מאוד, שתה לי הרבה מים

BrusselSproutsLunch_7156_180428

BrusselSproutsLunch_7152_180428

אבל לא לעולם חסד.

מה שגיליתי הוא שלמנוול יש שורש רציני ודרושה חפירה ומשיכה חזקה, כזו שמאיימת לתת אותותיה בגב, בטח כשאני לא רוצה לפרק את כל מה שמסביב. אז חפרתי ומשכתי בעודי מזמזם את שירו הידוע של לוין קיפניס על אליעזר והגזר:

מְשׁוֹךְ בָּגֶּזֶר, מְשׁוֹךְ בָּגֶּזֶר –
אֵין כָּמוֹהוֹ גֶּזֶר!
מְשׁוֹךְ יָמִינַה, מְשׁוֹך גם שְׁמֹאְלָה
אֵין הוּא זָז הַגֶּזֶר!

בסוף יצא המנוול. משתי האדניות שם נשתלו השתילים העדינים למראה

BrusselSproutsLunch_7171_180428

גדל יפה הבחור, שתה הרבה מים, קיבל הרבה שמש, הפך להיות הבריון של האדנית, מטיל חיתתו על כל הצמחים האחרים שנרתעו ממנו אבל זהו. תם שלטון העריצות הכרובי.

BrusselSproutsLunch_7173_180428

בעוד מי הבישול מבעבעים פירקתי את הכרובונים משני הצמחים, השריתי במים כדי להסיר את החול שדבק בהם והכנתי כך:

כרוב ניצנים אסיאתי בסויה ושומשום

לא חייבים לגדל, אפשר לקנות טרי בחנות או רחמנא לצלצלן, לקנות קפוא.

חומרים

  • כרוב ניצנים – חבילה
  • 2 כפות (או יותר) של שומשום. אפשר לערבב לבן ושחור
  • 2 כפות שמן ניטרלי בטעם (קנולה, חמניות וכו’)
  • 1-2 שיני שום כתושות
  • 2 כפות רוטב סויה
  • 1 כף דבש
  • 1 כף מיץ ליים או לימון
  • 2 כפות מי ברז
  • 1 כפית שמן שומשום

ראשית, שולקים את הכרובונים בהרבה מים רותחים ומלח, בערך 5 דקות עד שהם מתבשלים בצורה שווה. מוציאים, מסננים ושמים בצד

  1. במחבת יבשה קולים שומשום – 2 כפות או יותר לפי איך שאוהבים, ומערבבים, מקפיצים עד שהוא מתחיל להתפצפץ. מניחים בצד
  2. באותה מחבת, מוזגים שמן ניטרלי בטעם – קנולה וחבריו – 2 כפות בערך ומוסיפים 1-2 שיני שום כתושות.
  3. לפני שהשום משחים, כי לא צריך עוד מריר זורקים פנימה את הכרובונים וצורבים אותם קלות
  4. מוסיפים – 2 כפות סויה, 1 כף דבש/סילאן, 1 כף מיץ מליים (רצוי) או לימון (מצוי), 1-2 כפות מים כדי שלא יישרף מהר. מערבבים ומצמצמים את הרוטב עד שמסמיך. ברגע האחרון מוסיפים 1 כפית שמן שומשום שנשרף מהר ולכן מערבבים ונותנים לו עוד 10 שניות
  5. מערבבים פנימה את השומשום הקלוי ומגישים.

זה ממש דקות, אל תתלהבו שיש 6 שלבים. זה פשוט וטעים יותר עם כרובונים טריים וממש מעולה עם כרובוני חופש

BrusselSproutsLunch_7175_180428_SQUARE

פורסם בקטגוריה Food | עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

מורצ’יבה בתל אביב–חוויה משפחתית

שתי משפחות ניצבו זו מול זו בהאנגר 11 במוצאי שבת האחרונה. מצד אחד אוהד ואנוכי. מצד שני על הבימה ניצבה משפחת מורצ’יבה המורחבת – שני האחים פול ורוס גודפרי, הזמרת סקיי, בעלה סטיב גורדון ובנה ג’ייגה (Jaega). ממש כמו ששייקספיר פתח את רומיאו ויוליה “בֵּין שְׁנֵי בָּתִּים כִּבְדֵי־כָּבוֹד בָּעִיר”.

Morcheeba@TLV_213654_180609

הסיבה לאיחוד המטורף הזה הוא שאנחנו באנו לשמוע אותם. מורצ’יבה הוקמו בשנות ה90 ע”י שני אחים פול ורוס גודפרי ופרצו לתודעה עם צירופה של הזמרת סקאי אדוארדס (או פשוט סקאי). הם פיתחו לעצמם סיגנון שרכב הרבה על גלי הטריפ-הופ האהוב עלי. הם מנגנים ערבוביה של סגנונות – אלקטרוניקה רכה עם אלמנט צ’יל אאוט, פופ, דאב, היפ הופ, טריפ הופ וגם קצת דאנס. האלבום שלהם מ 1998 שנקרא Big Calm חביב עלי מאוד, רך ונעים על האוזן, לא משהו שיעיף לכם את הסכך אבל ממש סבבה. ומשם הם המשיכו, ייצרו להיטים אבל לא שרפו את גלי האתר (פרט לגל קצר בסופשבוערגוע של גלגל”צ בסוף שנות ה90). תמיד נראה היה לי שנשארו כזו להקה של לא משמיעים ברדיו אבל כולם מכירים.

מתישהו הכרתי אותם לאוהד שחובב מאוד את מאסיב אטאק, פורטיסהד ושאר הילדים לאומת הטריפ הופ. הוא ממש חיבב את מה ששמע וכשראיתי שהם באים לארץ, לא קניתי כרטיסים.

בימים האחרונים לפני ההופעה כשפרסומות החלו לצוץ בכל מיני אתרים (הודות לגוגל ופייסוש) נתקפתי FOMO קשה. הבטחה למחיר טוב והנחה קלה העבירו אותי לעמדת רכישה ושני כרטיסים נקנו.

אמנם את סופהשבוע העברתי בקמפינג עם אחת אחיינית לרגל בת המצווה אבל בערב לקחתי את הנוער הפרטי שלנו ושמנו פעמינו אל נמל תל-אביב שלא הראה סימנים של רגיעה לאחר מצעד הגאווה. לצערי, לא הבאתי את המצלמה האימתנית הפעם אז תסתפקו בתמונות מהסמסונג המזדקן בחן

שוב, גברים בני 40+ ששיערם מאפיר (אלו שעוד יש להם) ובנות זוגם הרכיבו את הקהל. אמנם ירידה בגיל הממוצע מההופעה של מוצ"ש הקודם אבל עדיין – לא הקהל של נועה קיריל. האנגר 11 היה 70% מלא לאורך כל הערב, אז לא היה כל דוחק ומדי פעם אף הרגשנו איוושת מזגן. היה מקום לפזז ולזוז אבל אז עלו גיא ויהל ולפחות סביבנו כיבו את השמחה. חבר’ה נחמדים עם להיט אחד אבל לא נפלנו.

מיד אחריהם עלו פועלי במה לסדר את הבמה להופעה הראשית. אחד מהם התעכב ארוכות על הגיטרות ובאמת בדק לעומק כמה גיטרות. באמת התרשמנו ממנו. עד שמישהי באזור העלתה תיאורית קונספירציה:

“אולי הפועל זה מורצ’יבה? הרי אף אחד לא יודע איך הם נראים”.

פועל הבמה המקריח סידר בקבוקי בירה ומים על המוניטור וירד. כיבו את האור והוא עלה עם שאר חברי הלהקה, בירך את הקהל והתחיל לנגן. דממה שררה באזורינו. קשה היה לקבל שהשמנגוץ הזה הוא רוס גודפרי, אחד משני האחים שהקימו אותה כבר ב 1996. אחרי שהחלו לנגן עלתה מחוללת האנרגיה הכי גדולה במזרח התיכון – יותר מהכור באירן – הזמרת סקאי אדוארדס שחזרה להרכב שהקפיצה קדימה ועזבה.

Morcheeba@TLV_223348_180609

וואלה היה מעולה.MorcheebaSetList

התחילו ממש חלש. אבל סקאי הרימה את הקהל.  היא זזה מופלא, שרה מדהים ודיברה עם הקהל כל הזמן בין השירים.

היא נראתה כמו אמזונה, או לוחמת מסאי. רינת קורבט שבה פגשתי על רצפת האולם ושעובדת איתי קבעה שהיא נציגת ממלכת וואקנדה לישראל.

היא לא הפסיקה לרוץ, לקפוץ, ללכת, לחזור. הכל בחיוך רחב על עקבים מטורפים כפי שהתגאתה בהם ומניירות חיוניות של ‘ערב טוב תל אביב’ ועוד חידודים בעברית.

קול מדהים יש לסקאי ולמרות שהם הוציאו רק לפני שבוע אלבום חדש (הם התפרקו אבל חזרו לאחרונה לפעול יחדיו) הם לא הפילו עלינו יותר מדי שירים חדשים. היא סיפרה סיפורים שמשכו לתוך שירים, כמו הביקור שלהם בחוף ימה של תל אביב שהוביל בצורה טבעית לשיר “The Sea”, אחד מהלהיטים הכי חביב על שנינו.

רוס הלך והתחמם, עד שלקח את המיקרופון וקרא לשלום ואחווה וסיפר שהם לא הבינו למה לא לבוא לישראל לאור הקריאות שקראו להם באנגליה. “זו הפעם הראשונה שאנחנו כאן” הוא שב ואמר “ונהדר פה". כמובן שזכה למחיאות כפיים שאיימו לפרק את ההאנגר כי גם תל אביבים מאפירים מגלים תחושות גאווה לאומית כשצריך.

אז חוץ משניים-שלושה שירים מהאלבום החדש שלא חושב שאף אחד בקהל עוד הספיק לעבור עליו הם תקעו להיט אחרי להיט. Otherwise, Part of the Process,Blood Like Lemonade ועוד כמה. כדי לתבל את הערב, רוס גודפרי, האח היותר מדבר סיפר על אבא שלהם שהיה משתכר ומשמיע להם תקליטים של ניל יאנג ואז הם ניגנו את Don't Let it Bring You Down של יאנג. הם הוסיפו אחר כך את Let’s Dance של דייויד בואי, זיע”א שהרים את ההאנגר

Morcheeba@TLV_223704_180609

אמרתי כבר שהיה סבבה?

מורצ’יבה, לדעתי, הופתעו מאוד מהשליטה של הקהל בחומר. אולי לא ציפו לכזו קבלת פנים ודי מהר התחממו וראית שהם נהנים. אולי חוץ מפול גודפרי שהיה על הקלידים ועל עמדת הדיג’י מאחור וכמו שאוהד אמר לי, נראה כמו דמות שברחה מהסרט סנאץ’ – בריטי קרח עם טרנינג אדידס רכוס עד סופו ומבט אדיש עד קר. לשניהם היה סקסאפיל של פקידי שומה, מחוז דרום, בדסק הוצאות מיוחדות

Morcheeba@TLV_224642_180609

אבל לאזן את זה – סקאי הייתה אדירה ומעלה. לאחר  שפלטה שהיא בת 46 הבנו שהיא זה היא, המקורית ושהיא לא בת 28 כמו שחשבתי (בהתחלה חשבתי שהיא מחליפה ולא הזמרת המקורית) ושיש לה 4 ילדים ואז הציגה את המתופף הצעיר כבנה (ג’ייגה – Jaega) והערכתי אליה הרקיעה שחקים.

Morcheeba@TLV_233949_180609

מילה אחרונה חייבת להיאמר לתאורה המעולה שהפכה את המקום למועדון בחו”ל. זה נראה מעולה, נשמע טוב (למרות שהיו כמה מקרים של סאונד אוייש), לא היה חם מזיע, היה מקום לפזז גם מטר מהבמה – כל זה גרמו לאוהד לאושר רב ולכן לי לאושר עוד יותר רב (כי הוא נהנה מההופעה ואני גם מההופעה וגם מזה שהוא נהנה ושר בקול ניחר את מילות השירים).

Morcheeba@TLV_231856_180609

אפילו אלוהי החניה שסידר לנו חנייה מול הירידה מהגשר בנמל הפניק אותנו. למרות שנראה שמורצ’יבה סירבו לרדת גם מההדרן ואדון גודפרי עוד המשיך עם הלופר שלו גם לאחר שירדו – דקות לאחר שנפתחו דלתות האולם ורוח ים קרירה זרמה – ישבנו במכונית חזרה, כשסקאי אדוארדס לואטת בחשיכה היישר מהספוטיפיי.

מצאתי הופעה שלהם בברלין מהשנה, אז הנה, תתרשמו לבד

 

פורסם בקטגוריה Music | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

חוה אלברשטיין שרה עם שלומי שבן לשבט הלבן

רק בדרך לאמפי שוני הבנו שאנחנו בדרך להופעה של חוה אלברשטיין ולצידה שלומי שבן. לא הופעה ששניהם שרים, אלא חוה שרה ושלומי מלווה. זה לא שינה כלום אבל היה זה תרגיל בהתעוררות כי לא חשבתי לבדוק את זה קודם לכן.

ChavaShlomi_7942_180602

ההודעה על ההופעה הופיעה בפברואר ותוך שלוש דקות היו במיילי שני כרטיסים כי שמעתי רק קולות התפעלות מהמופע. אבל מאז היו מליון דברים ולא ממש טרחתי לבדוק מי מופיע ומי שר.

הכל טוב.

בבית אמא שמענו הרבה חוה אלברשטיין. גם את תקליטי הילדים וגם את השירים הקלאסים. במיוחד כמובן זכור לי האלבום האלמותי ‘חוה ועודד בארץ הקסמים’ שממנו לקוח השיר שהוא זכרון ילדותי משמעותי ‘עוג מלך הבשן’. זו הייתה התחפושת שלי בגן טרום חובה, לפי תמונת העטיפה עם גלימה אדומה ארוכה וכפתור זהב גדול הרוכס אותה. במיוחד אני זוכר את העלבון שחשתי שאנשים החמיאו לי על תחפושת אחשוורוש ולא הבינו שזה עוג מלך הבשן.

כבר אז לא הבינו אותי.

הנה, תקשיבו לקלאסיקה (1971)

אמא שלי אפילו הייתה עם חוה בצבא, בנות אותו גיל, אז חשתי בבית למרות שמעולם לא היינו בהופעה של אלברשטיין.

דלתות האמפיתאטרון שמבצר שוני אמורות היו להיפתח ב 19:30. ב 19:50 המקום היה 70% מלא. כצפוי, השבט הלבן הגיע במלואו.

אני אומר זאת בחיבה. אני גם שייך לשבט הזה. אבל הקהל ברובו היה מבוגר, ששמע את חוה אלברשטיין כבר במופע היחיד שלה ב 1969 וזוכרים מה ינקה אמר להם באותו ערב. הם כולם הגיעו, חמושים בכריות וז’אקט שלא יהיה קר והמון פגישות מקריות. אחד המעוזים האחרונים של השבט. די מהר האמפי התמלא כפי שמעולם לא ראינוהו. דחסו אותו היטב וב 21:00 כבו האורות, כמובטח, כי סדר צריך להיות והשניים עלו.

ChavaShlomi_7866_180602

אלברשטיין ללא גיטרה. בלי שום דבר להתחבא אחוריו. גם לא מוזיקלית כי לידה יש פסנתר ושלומי שבן, אלגנטי כתמיד וזהו. אין להקה או כל דבר שייתן לה סיוע.

היא הייתה מדהימה.

יש לה קול נפלא. חם, גמיש להפליא, בגבוהים ובנמוכים, בשירה השקטה ובעוצמה. וכל זה בוקע מאישה קטנה עם תלתלים ו 71 שנים.

ChavaShlomi_7847_180602

שלומי שבן נראה שמבין לחלוטין את מקומו. הוא משמש בקודש. פסנתרן מחונן ומעבד מוזיקלי מעולה הוא ישב שם ונעלם מאחורי הקלידים. מלווה ברגש אבל לא נע קדימה לקחת מקום במופע. הוא נתן לה את מסלול ההמראה, בעיבודים שהיו ליד הקלאסיקות כי בכל זאת, אלברשטיין עבדה עם כל הגדולים – משה וילנסקי, מתי כספי (יבדל”א), נעמי שמר, אהוד מנור, נחצ’ה היימן ועוד. לא שוברים יצירת מופת שנבנתה בידי טובי המוזיקאים שהיו פה, אבל אפשר להוסיף ולעטר ומדי פעם לצאת הצידה.

ChavaShlomi_7912_180602

התפאורה הייתה מסך שמשתפל והופך מקיר אחורי לרצפה. עליו היו עננים ומדי פעם הופיע אלמנט מהשיר האחרון ששרה, בצורה פשטנית למדי אבל לא באנו לוידאו ארט מטורף. למשל ברוש שמופיע ב’תפילת יום הולדת’ (“אלוהים שלי אשר מאחורי הברוש”) וביקתה בשיר ‘סולווג’

היא לא באה לעשות שירה בציבור. העיבודים הקצת שונים מקשים והרפרטואר שמכיל גם שירים שפחות מוכרים (למרות שתמיד יש מישהו בקהל שפולט אנחת רווחה). היא גם עצרה לדבר אל הקהל ולקרוא סיפורים שכתבה מתוך מילון עברי ישן או מאיסוף של הוראות בימוי ממחזות ישנים שהפכה לסוג של סיפור. יש שירים שהמקצוענים מכירים. יש שירים שאנחנו מכירים אבל לא ממש יודעים לפזם. אבל אין פזמון שלא מצטרפים אליו.

ההגשה שלה נהדרת. לא סתם היא עומדת על במות יותר מחמישים שנה. היא שולטת בקהל ובקול בכל רגע נתון והיא בלי נוסטלגיה. נראה כי החיבור לשבן נוסך בה אנרגיה וכל פעם שהוא מפליא בקלידים היא מסתכלת בו במבט מלא גאווה ולמרות הרוח הקרירה שנושבת בשוני בתחילת חודש יוני, החום ביניהם זורם מהבמה.

אחת הפעמים היחידות ששבן מופיע במלוא הדרו היא כשהוא חוצה את הבמה לפסנתר עומד לידו תוף גדול לעיבוד דרמטי ומפסנתר ומתופף (לא זוכר איזה שיר…)

ChavaShlomi_7927_180602

ChavaShlomi_7923_180602

וכל פעם חוה מפתיעה. למשל ב’לונדון’ ששלומי שבן לקח לכיוון קברטי לחלוטין, ממש קורט וייל, היא עוברת לשיר אותו במיומנות מרשימה, שונה לחלוטין מהסגנון שאנחנו מזהים איתה.

אני נמסתי לחלוטין כשהגיעה ל’בלדה לסוס עם כתם על המצח’. מת על השיר הגלותי והכל כך יהודי הזה. יש בו הכל – סיפור מצחיק, חוכמה יהודית והמון יידישקייט וכמו שהטלטאביז כבר פיצחו – חזרה על מוטיב מוכר לשימחת הקהל.

כשהגיעה לשיר את ‘שקיעתה של הזריחה’ (“אין ספק ש… אין ספק ש…, זוהי שקיעתה של הזריחה”) הסתכלתי על נורית בתמיהה והייתי מוכרח לבדוק אם זה שלה ופורטיסחרוף רק חידשו, למרות שדי הייתי בטוח שזה שלהם (זה שלהם, היא חידשה). היא שרה אותו בכוונה מלאה וממש עשתה אותו שלה. היא גם יצאה לבלוז קטן באמצעו של שיר עם ‘The man I love’ של גרשווין (שבן הוסיף את הפתיחה של ‘רפסודיה בכחול’ של גרשווין לאחד השירים לשמחתי הרבה).

שלושה הדרנים נתנו השניין. כמו שהיא אמרה, נראה ששלומי לא רוצה לרדת. אבל בהדרנים הוא נע קדימה. כשלקח מיקרופון (והיא אמרה “עכשיו תשמעו שהוא יודע לדבר…”) עם השיר של שניהם שהוא כתב "’תרגיל בהתעוררות’ שביצעו נהדר.

היא הסתכלה עליו בשמחה כשחזר להדרן אחרון עם אורגנית קטנה שנראה שגנב לבן שלו והפעם הוא ליווה אותה אבל בצליל אלקטרוני פשוט. שני מוזיקאים מוכשרים על הבימה. כל אחד מהם נותן השראה לשני ולוקח אותו למקומות אחרים. הם עמדו שם, שווים.

ChavaShlomi_7963_180602

אבל לפני שכבו האורות, אלברשטיין פנתה לשבן ודפקה לו בוסה של הערכה וכמו אם הגאה בבנה המוצלח וזה היה רגע מצוין לסגור.

ChavaShlomi_7964_180602

קשה להשיג כרטיסים, אבל שווה. גם לאלו שלא גדלו עליה. אתם מכירים את השירים. זה בסדר.

פורסם בקטגוריה Music | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | 3 תגובות

טוקיו, חזרנו אליך שנית – סיכום וסיום

כמו גודזילה שחזרה שוב ושוב לטוקיו, גם אנחנו חזרנו לטוקיו בסוף הסיבוב. רק שגודזילה חוזרת לחרב את טוקיו ואנו באנו ליהנות שוב.

רק אמש חתכנו מהאקונה, לאור מזג האוויר שלא ממש איפשר את ההמשך ולקחנו רכבת חזרה לטוקיו. לאט לאט, התבהרו השמיים ככול שעזבנו את אזור ההרים, הרכבת הלכה והתמלאה באנשים לבושים יותר מתוחכם, יותר חליפות, יותר נשים לבושות אופנתי, הנוף הלך והפך אורבני עד שנכנסנו שוב לתחנת שינג’וקו העצומה.

זה הפתיע מאוד איך הכל נראה מוכר. אנחנו כבר כמעט שלושה שבועות מסתובבים ביפן ודברים נעשו ברורים ופשוטים. הרחובות שסביב לתחנה היו ממש מוכרים כי זה האזור שהיה סביב המלון שלנו. אנו חוזרים למלון שפתח את הסיבוב, לא מתוך נאמנות אלא מתוך הכרה שהוא היה הכי נוח ועם החדר הכי גדול כדי לארוז את כל הדברים שנוספו בדרך (וגם יש לנו מזוודה ותיק שם).

אבל יש בנו נינוחות. הכל נראה מוכר וידוע. כשהיינו כאן בפעם האחרונה, בתחילת הסיבוב כל דבר היה זר, משונה, מפתיע ולא מוכר. המון מיומנויות שאספנו לסביבה העירונית היפנית, לרכבות, לאוכל  – עכשיו הכל פשוט וזורם.

רצינו להוסיף יום למלון המוזמן, כי הסטנו יום מהאקונה לטוקיו אבל לא היה מקום. רצינו לנסות מלון קפסולה, רק ללילה אחד, כדי שנוכל לומר שהיינו שם. אבל, מסתבר שקפסולות לא מארחות גברים ונשים יחדיו וצריך למצוא מלון שיש לו גם וגם וכבר לא היה מקום ותכל’ס היינו צריכים לשלם הרבה כדי לקבל מעט. אז מצאנו פתרון אחר בדמות חדרון פצפון שלא היה רחוק מקפסולה. ויצאנו לתור את האזור הידוע בשם Piss Alley – הייתי מתרגם לסמטה מסריחה – סמטה קטנה וארוכה המתחילה ליד תחנת הרכבת של שינגו’קו ומלאה בברים שהמילה קטנים גדולה עליהם וכולם מגישים את אותו יקיטורי (שיפודים יפנים) ובירה. הנה מיקום אם בא לכם

עצרנו שם בפינת רחוב (זו ששלחתי אתכם אליה) בדוכן ראמן שמגיש שלוש מנות ראמן שנקראות מספר 1, מספר 2 או 3. יש שמונה מקומות, תור ארוך ושני טבחים שעובדים בקצב מהיר בטירוף. אתה מסיים ללגום, מניח את הקערה וקם. כמו שאמר אלברט, עליו השלום, מחומוס טעמי הירושלמי – “לבלוע, לא ללעוס!”

TokyoPissAlley_7051_180418

אחרי שהרגענו את הרעב והרגשנו “טוקיו,חזרנו אליך!” המשכנו לתור ולחפש מקום לשבת. כל מקומות מגישים את אותו התפריט ואת אותה הבירה. כולם בגודל של חדר האמבטיה שלכם – אולי קצת פחות.

מזמינים בירה וכמה שיפודים ונהנים מחוויה באמת פשוטה

TokyoPissAlley_7043_180418

TokyoPissAlley_7058_180418

כל פעם שמישהו רוצה לצאת – כולם יוצאים כי יושבים על ספסל ונשענים על הקיר האחורי – אין לעבור מאחור. גריל קטן, ערימה של שיפודים, דלפק פצפון ומקרר עם סוג בירה אחד. מסעדה, אבל משעשעת.

המטרה של הימים האחרונים בטוקיו הם גם לראות דברים קטנים שלא ראינו ולקנות דברים שלא קנינו.

בשל חיבתי העזה למטבח שלי ולכל מה שאני מייצר בו, מצאנו את עצמנו למחרת בבוקר בפתחו של רחוב Kappabashi-dori, רחוב קאפבאשי שגם נקרא Kitchen Town.

TokyoLastDay_7060_180419

קילומטר של חנויות שקשורות בכל מה שאוכל, פרט למוצרי מזון. כלי מטבח לכל דבר יפני, כלי אוכל, דברי חשמל, דגמים של אוכל שרואים בחלונות ראווה, כל מה שמסעדה תצטרך, כולל שילוט, בגדים – הכל מהכל. תנו לי שבוע ואעבור חנות חנות ולא אשבע. אני חסיד גדול של הקומפלקס של מיסטרל, בדרום תל אביב – אז כזה רק בגודל של עשרות חנויות לאורך קילומטר וכולן מוכרות כל מה שיש לו איזה קישור להכנת אוכל או שתייה.

אז יצאתי ברכוש גדול. כל מה שאצטרך כדי להכין Onigiri – אותם משולשי אורז, מחבת נחושת לטאמגו, כל מיני כלים קטנים שישדרגו את הסושי שלנו. כל מה שצריך כדי לשתות תה (חוץ מקומקום שנורית סירבה לקנות). וגולת הכותרת – שני סכינים שרק מלהסתכל עליהן אפשר להיחתך – סכין דגים מפלדה עשירת פחמן שמגיעה לחדות של איזמל מנתחים וסכין נוספת. שתיהן במקדש הסכינים היפני של Kamata. המתחרה הכי גדול, Kamasa נמצא במרחק של בלוק או שניים ואלו הם יצרני סכינים בין הנחשבים ביותר בטוקיו, שניהם כבר כמעט מאה שנה של סכינאות. אושר רב המגולם בסכין אשר מסוגל לחתוך ג’ירף שלם באיבחה אחת (לאורך, רבותי, לא לרוחב!).

בנקודה מסוימת נורית חשה עומס רגשי מסוים והודיעה שנמאס לה.

ארוחת סושי קלה והמשכנו הלאה, לדברים יותר רוחניים

TokyoLastDay_7069_180419

אלו הם Hokkigai או surf clams – משונה וטעים

 TokyoLastDay_7063_180419

רוחני יותר – מוזיאון ומרכז האוריגמי –  Origami Kaikan  – שם נורית חזרה לשנות העשרה שלה כשחיוך תמידי על שפתותיה. כמה קומות עם חללי תצוגה וסדנאות של אוריגנמי, וואשי וצביעת ניירות עבור שני האחרונים. היא קיוותה להיכנס לסדנה אבל נרתעה כששמעה שיש סדנה של 4 שעות שבה לומדים להכין את הגלימה של בובת הקיסר שעליה כרגע מתמקדים (4-5 שיעורים ויש בובת וואשי מדוייקת של הקיסר). אז במשך שעה הסתובבה בחנות, בוחנת ספרים, ניירות לקיפול, קיטים ושאר דברים חשובים. אני איבדתי את היכולת להתנגד לאחר הסיור הממושך ברחוב המטבחים, ברחוב קאפבאשי.

עוד תותים נהדרים ומחית שועית בטעם מאצ’ה בתוך כדור בצק אורז והלאה. משם זו פשוט קפיצה קטנה לחלל הגלריות המעולה 3331 Arts Chiyoda.

TokyoLastDay_143421_180419

היינו שם, בחצר, ביומנו השני בטוקיו. בית ספר שכונתי שעצר פעילות כי אין מספיק ילדים בשכונה, עוד אספקט של יפן כמדינת כל זקניה. יפן מזדקנת ולא נולדים מספיק ילדים – פירמידה דמוגרפית הפוכה. ואז בית ספר ישן מוסב לחלל גלריות מגניב קשות.

TokyoLastDay_7101_180419

הכיתות הישנות הפכו לחללי תצוגה, יש בית קפה מעולה ופעילות לילדים, גם לילדי האשכנזים.

כך למשל פגשנו את Asakura Kouhei – יפני חביב עם כישרון ציור מרשים ואנגלית מצחיקה שהגיב נכון כשנורית הראתה לו עבודות של אוהד – התרשם ברצינות. הנה, יש לו אתר http://www.asakurakouhei.com

TokyoLastDay_7075_180419

הוא מצייר סצינות טבע מטורפות בתוך דמויות של חיות. רמות הפירוט הן מדהימות.

TokyoLastDay_7073_180419

TokyoLastDay_7072_180419

הנה עשיתי לכן זום שתראנה

TokyoLastDay_7086_180419

המסדרונות קצת מדכאים אבל כל חלל תצוגה מפתיע. או בשיעמומו – כל מיני פרוייקטים של התחדשות עירונית שלא ממש נוגעים בנו או אמנות מטורפת כמו של Kang Sukho  הקוראני שבוחר ספרים, שם אותם בקופסת פלסטיק ומזין פנימה טרמיטים שהוא אוסף בטבע. הטרמיטים אוכלים ובונים מחילות בספר ויוצרים משהו חדש. הבחירה שלו בספר שלעיתים היא פוליטית מאוד ומה שקורה לספר – פשוט מרתק

לפרוייקט הוא קורא Trans-Society ויש גם ספרים וגם צילומים לאורך חודשים ושנים שמראים את השינוייםTokyoLastDay_7081_180419

מצאתי סרט שלו, מתצוגה ישנה בסיאול

עמדתי שם והבטתי בספרים ובמחילות, במגזינים הישנים ובסרטונים שמראים את הטרמיטים וזה משהו אחר. בכיתה הבאה יש פוסטרים מרתקים וכך הלאה.

יש גם חללים לילדים אבל לנו אין פה שום ילדים לשים בחלל המשחק.

TokyoLastDay_7093_180419

TokyoLastDay_7094_180419

כפי שציינתי, היינו שם במקום, בחצר במסגרת סיור חינמי שלקחנו ביום לאחר הנחיתה. אבל אז, עץ הדובדבן שבחצר פרח במלוא העוצמה

TokyoDay2_2971_180404

ושלושה שבועות אחרי, אין אפילו פרח אחד על הרצפה. אותו עץ בדיוק.

TokyoLastDay_7103_180419

כבדים בחוויות ובשקיות המשכנו הלאה כשהערב יורד על הלילה לפני האחרון. זינוק מהיר ל Roppongi hills, אזור שלא ממש ביקרנו לפני, הביא אותנו לבר שלא רצינו לשבת בו ולמקדש טמפורה שממש רצינו לשבת בו אבל נגמר להם הכל () ואז מצאנו את Warayakiya Roppongi – איזאקיה, או בר יפני שמתמחה בגריל קש.

רק בגלל זה רציתי לשבת שם, חוץ מהעובדה שהמקום סופר מגניב ומלא אנשים מגניבים – הרבה יפנים וגם אשכנזים.

המלצה:
בר-מסעדה  Warayakiya Roppongi
צריך להזמין מקום
(יש עוד סניפים שלהם)
הנה מיקום: https://goo.gl/maps/wLEV3aJ41ND2

במרכזו, בור ענק עם ארובה אימתנית. הם ממלאים את הבור בקש יבש ואז מציתים אותו והוא נדלק בחום עצום ומהירות גבוהה, כמו שכולנו מכירים משיחים יבשים שזורקים למדורות ל”ג בעומר. על הדבר הזה, הם צולים בשר. זו צורה אלימה ומהירה לבשל משהו ומאוד משעשעת.

ואיך זה יוצא?

TokyoLastDay_222853_180419

מעולה ומבחינתי בדיוק בדרגת העשייה הנכונה להנות מבשר ווגיו משובח. עם כוס סאקה או בירה – הערב פשוט זורם נפלא.

למען האמת נכנסנו לשם בגלל שרצינו לאכות ב Tempura Mikaku שנמצא מעבר לסימטה אבל כשנכנסנו בערב, בערך בשמונה וחצי, תשע, אמרו לנו שני הטבחים הבאים בימים שלא נשאר להם כלום מה לטמפר ושכל הנבלות שבאו לפנינו אכלו את הכל. זה אמור להיות אחד ממקדשי הטמפורה המקומיים וממש רצינו ארוחת טמפורה אבל אכלנו קש.

אז למקרה הצורך, הנה הם:

המלצה – מסעדת טמפורה ב Roppongi
Tempura Mikaku

http://www.tenpura-mikaku.com
הנה מיקום (זו סמטה קטנה): https://goo.gl/maps/JpHpYN55sTt

בבוקר קמנו ליום אחרון של טוקיו.

בשקט, סגרנו מעגלים.

חזרנו לשוק הדגים של צוקיג’י לאחר שהיינו שם בהתחלה. למען האמת, הלכנו, בראש ובראשונה לבקר את הסושי של שני הזקנים. אז עוד לא קיימתי מצוות המלצות אז הנה הם:

TokyoLastDay_7117_180420

המלצה – מסעדת סושי בשוק הדגים של טוקיו
Tsukiji Itadori Bekkan
הסושי הכי טוב שאכלנו בטוקיו, בין הכי טובים בטיול, אם לא הכי.
נמצא במסדרון פנימי בבניין בין שני רחובות בשוק
הנה מיקום: https://goo.gl/maps/anTcx1p9dBw

רק כששלפתי את סושימן הפליימוביל הם נזכרו באשכנזים המצחיקים. רק זקן אחד היה הפעם, ואיתו מישהו נוסף אבל לאחר שלושה שבועות של אוכל יפני, אין שום דבר שמתקרב אליהם, לסקאלופ הטרי, לשרימפ המים המתוקים ולטונה שלהם. מושלם.

TokyoLastDay_7114_180420

את שאר הבוקר בצוקיג’י בילינו בלקנות מוצרים (אצות מובחרות, תה משובח) וקומקום תה. נורית פסלה עשרות, אם לא מאות קנקני תה במבט מצמית וקבעה שזה לא זה. עד שנמצא הקנקן הראוי ויכולנו להמשיך בקארמה שלנו.

TokyoLastDay_7143_180420

TokyoLastDay_7143_180420-2

תפילה האחרונה במקדש שינטו וחותמת אחרונה. הפעם כבר מבקשים דברים רחוקים יותר, גדולים יותר כי חוזרים, עוד קצת מעט, לשיגרת החיים.

TokyoLastDay_121924_180420

את שארית טוקיו העברנו בקניות בשיבויה, מתישהו צריך ללכת ולעשות קניות מתוך כוונה ולא על הדרך. לפנות ערב, חזרנו מי מרוצה יותר ומי פחות לחדר למשימת האריזה הלא תאמן. נורית, קוסמת האריזה, שתוכל לארוז קרקס על פיליו ונמריו לתוך תיק כלי רחצה שינסה מותניה, אני ניסיתי להצטמצם ככל שיכולתי, לעמוד בפינה ולחשוב טוב-טוב על מה עשיתי.

לבסוף הכל היה ארוז ונצור, הכל על סף המותר ויכולנו לנום ולקום מוקדם לנסיגה מהירה וקלילה מטוקיו דרך וורשה וחזרה לבית.

כמה מילים לסיכום הטיול

אני כותב את המילים האלו כחודש לאחר שחזרנו. כן, התאריך למעלה הוא של היום ההוא ביפן אבל אל תאמינו לאינטרנטים האלו.

כשהמראנו חזרה לאחר שלושה שבועות, חשנו שהיה מדהים. בפרספקטיבה אחורה של חודש, מדהים זה קצת מקטין את החוויה. זה היה יוצא דופן גם בחוויות טיול שלנו. יפן היא משהו אחר. תקופת הזמן, של שלושה שבועות נתנה לנו את היכולת והכלים לשקוע עמוק לתוך החוויה, והניתוק שהשרינו על עצמנו (בלי שום הודעות פוש בטלפונים, בלי שיחות אלא עם בני משפחה, לא אתרי חדשות, לא מיילים – כלום) פתח אותנו לספוג ולהיטמע.

יפן היא באמת שונה מכל מקום אחר. כאילו, חייזרים נחתו באיים האלו והם מקיימים קשר עם שאר העולם אבל עדיין חיים את החיים שלהם. דברים פשוט אחרים – אם זה האוכל והרכבות והבניינים וכל הדברים השונים כמו מחוות גוף, ההצבעה המהירה על הקופה הרושמת עם כף היד כאילו מציגה אותה לפני כל פתיחה שלה וההשתחוות של הכרטיסן לכל רכבת עוברת. הכל שונה. התרבות שונה לחלוטין וזכינו להיטמע ולקלוט.

יכול להיות שהגענו כבר מראש מנקודת שפל של בריאות ומשפחה ואז העצבים היו חשופים יותר, החושים יותר חדים והנכונות לשקוע עמוקה יותר. זה היה לנו נפלא מבחינת שנינו לבד, לראשונה מזה שנים ארוכות לאורך זמן שכזה (אני מסתכן ומנחש שהפעם האחרונה שהיינו כך היו לנו מוצ’ילות על הגב).

יפן מדהימה אך לא זורמת. דרושים תכנון והכנה, מה שלנו הולך ונעשה קשה. למזלנו, נורית ערכה תכנון אבל בכל זאת יצא לנו להתרסק על כמה סלעי עקשנות יפנית שבה הגמישות המחשבתית שלנו הייתה קצת יותר מדי לסדר היפני (מבחינת הזמנות מראש ושאר מעקפים קטנים של טיול). אבל הם צודקים. סדר צריך להיות ומאוד נהנו מהעובדה שהכל מסודר ומתקתק.

זה לא קשה לטייל ביפן, אבל צריך להיות קשוב. פתוח ולתת מעצמך – הם בסוף יצליחו להעביר את המסר. לעיתים זה מתסכל – לא רק השפה שהיא בלתי מובנת לחלוטין, אלא הבדלים עמוקים יותר של תפיסות תרבותיות. אבל מחייכים, לא מתעקשים וכמו באומנות לחימה, זורמים סביב.

ואם כבר אומנות לחימה, השנים הארוכות שאני עוסק בנינג’יטסו תרמו יותר משחשבתי – מעבר ליכולת לשבת בסזה (Seiza, על ברכיים ועקבים תחת לתחת) המון תובנות על כבוד ומנהגים, על תנועות קטנות – הרבה פעמים ידעתי שזה מה שצריך לעשות ובמקומות הכי פחות צפויים (כמו במקדש בקויה-סאן) היפנים הגיבו בחיוך לאשכנזי שידע. לי זה העצים את החוויה.

טוקיו ליפן היא כמו ניו-יורק לשאר ארה”ב. זה לא מייצג וזה אחר. שמחנו שחזרנו לטוקיו אחרי שחידדנו את היכולות היפניות וזו היתה חוויה נהדרת. הביקור בטאקיאמה בפסטיבל שהיה עוגן לטיול והכל נבנה סביבו – זה הוסיף המון שעות רכבת ואני מניח שבלי הפסטיבל הייתה זו טעות. עדיין אנחנו לא יודעים אם הפסטיבל שווה את הריצה (במסלול שאנחנו הרכבנו) אבל העלייה והלילה במקדש בקויה-סאן היו חוויה נפלאה ואחד מגולות הכותרת של הטיול.

יש טבע ביפן והוא יפה ואחר ונותן נקודות מבט על שאר התרבות היפנית וצר היה לי, לנו, שלא הענקנו יותר זמן לטבע, למסלולי הליכה וטיולים ויתר התרכזנו בחוויות עירוניות. עדיין, ראינו טבע וטעמנו פה ושם כדי להבין שזה עוד פן מרתק כי נכון שיש טבע בכל מקום ויש עוד מקומות על פני הכדור שיש בהם טבע דומה אבל המקדש הקטן בפסגה של ההר או שני הפסלים המברכים את ההולכים בשביל – מכניסים להקשר אחר ומעבירים את החוויה לרמה אחרת.

בא לנו לחזור, אולי הפעם עם הילדים, לעוד שקיעה עמוקה. אמרנו את זה על הרבה יעדים ולחלקם אכן חזרנו אבל זה דורש תכנון עמוק יותר. אבל אין ספק – אני צריך עוד.

למי שרק נחת בערימת הפוסטים הללו, אפשר לדלג להתחלה ולהתקדם עם הזרם. יש רק 18 פוסטים.

אני אסיים את השידור הזה, היפני בתמונת הסיום.

הגענו הביתה במוצאי שבת בערב. הילדים היו לבדם בבית וביקשתי מנורית להיות בשקט. הנחתי שהם כרגיל מחוברים בחדרם לאוזניות ומחשב, משחקים, רואים עוד קליפ ביו-טיוב ורציתי להיכנס ולשבת על הספה עד שמישהו ישים לב אלינו.

ברגע שהמפתח נגע בכיסוי המנעול, נפתחה הדלת בסערה ושני גודזילים הגדולים ממני זינקו עלינו באושר רב מטפסים עלי כמו על עץ. היה כיף ביפן להיות זוג זוהר וזה נהדר לחזור ולהיות שוב משפחה. אז הנה הסלפי ששלח את המסר – חזרנו.

BackFromJapan_212257_180421

פורסם בקטגוריה Playmobil, Travel | עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

פיקאסו בערפל – האקונה

את היום פתחתי ב 44 מעלות. בעוד זוגתו נמה, נעורתי לקול טיפות הגשם המכות בחלון. בדרך כלל אני ממש מבסוט מזה, אבל היום לא. זה לא ממש עוזר לתוכניות היום. מסלולי הליכה כבר לא נעשה, אבל גם תיירות צריכה נוף.

הדרך הנכונה להתמודד היא לטבול באונסן הפרטי שלנו.

Hakone3rdDay_6986_180418

פותח את תריס הגלילה ומביט אל היער מצידו השני של הרחוב. יש חלון שנועד להגן על פרטיותי והוא כרגע מגן עלי מהגשם אבל השילוב של המים הרותחים והאויר הקר והירוק והטרי כל כך שמגיע מהצד השני הוא משכר. שקעתי לי פנימה לאמבט העץ נותן למים לערסל אותי בשלווה.

ארוחת בוקר ארוכה במיוחד ומבט דרך החלונות הבהיר שיש לנו בעית ראות קלה. יש ערפל ממש כבד וגשם שאמנם נחלש לירידה לא פוסקת אבל לא המטח של הבוקר. אבל יש מליון דברים משונים לנסות בארוחת הבוקר ובמיוחד יש לנסות מבטי בוז למזנון האירופאי ולאנשים שנדרשים אליו.

התוכנית היום היא להיות תיירים. לקחת שוב את הרכבל אבל להמשיך הלאה אל צידו השני של ההר המשתפל אל האגם, לשוט על האגם בספינת פירטים ולתור את חופו השני. בדרך חזרה לנסות ולעצור במוזיאון האמנות הפתוח. פתוח מלשון פתוח תחת כיפת השמיים, או במילים אחרות פתוח תחת ענני הגשם.

הערפל כבד.

הנה המעבר מעל הלוע שרק אתמול, אחרי הצהריים עברנו מעליו. לא רואים מטר.

Hakone2ndDay_6668_180417

רק בצידו השני של ההר, מתחילים לראות משהו דרך הערפל.

Hakone2ndDay_6669_180417

אין כמעט תיירים. מי יבוא לרכבל במזג אוויר שכזה שאפילו לא רואים את הר פוג’י כמו שמובטח?

רק אנחנו וזוג קנדי מטורונטו שהגיע לחתונה של חברה שלה שתתקיים עוד שבוע בקיוטו ובינתיים מנסים לדחוס הכול בשבוע. המשכנו איתם עד לרציף של ספינת התיירים שתוביל אותנו על האגם לעוד תצפיות ונופים ומקומות שמהם לא נראה את הר פוג’י מאציל כבוד ואושר על האגם.

Hakone2ndDay_6679_180417

אין לי מושג למה היפנים שמו אניות פירטים על האגם, ברמת פירוט עד לתותחים שעל הסיפון. אבל אני מה אכפת לי – אני תייר, ואל תבכי לי ילדה. חייכי יפה לשרה מטורונטו במקום לבכות

Hakone2ndDay_6689_180417

לא יודע אם התמונה מעבירה את התחושה, אבל ממש ממש קר. ואפור וגשום וערפילי.

Hakone2ndDay_6712_180417

חיכינו בשקט לנקודה שבה פוג’י אמור להעטיר עלינו את יופיו ובקושי ראינו את ההר הקרוב. גיחכנו בשקט וניצבנו אל מול הרוח כמו הפירטים שאנחנו.

הספינה האטה ועצרה בצידו השני של האגם בתחנה הראשונה שלה ואנו עמדנו עם ג’ייסון ושרה על הסיפון ודיברנו. שוב, החיבור המידי הזה עם אנשים זרים שעוד מעט ייעלמו מחיינו לעד אבל כרגע, יש אינסטנט חברות.

אבל אז עבר צל ממול. מבט מהיר וגם אני וגם הקנדי מרימים מצלמה. עוד דיה שחורה (Black Kite) בגודל של מטוס נוסעים מעופפת לה ממול.

אין לי את העדשה של הציפורים פה, אבל יש לי אחלה מצלמה עם חיישן בגודל של סניף איקאה אז הצלחתי לקרופ קצת דיה.

Hakone2ndDay_6754_180417

Hakone2ndDay_6720_180417

Hakone2ndDay_6734_180417

באופן מרשים הציפור ירדה אל המים לתפוס דג אבל בניגוד לדייג שברקע, שמעמיס את תנובת היום אל הרכב, הדיה שלנו ירדה פעמיים אבל לא העלתה דג ברגליה. לא נראה שמזיז להן כל הנוכחות של האנשים ולמעשה נראה שגם לאנשים לא ממש מזיז הנוכחות הציפורית. אולי הגורם היחיד במשוואה שמתרגש פה זה אני?

Hakone2ndDay_6727_180417

זה כבר כמה ימים שלא ראינו את שערי הטוריי האלו וכאן, בהאקונה אנו זוכים לאחד גדול במימי האגם, מסמן את הדרך למקדש האקונה

Hakone2ndDay_6770_180417

Hakone2ndDay_6777_180417

יש לי תחושה שבקרוב אנחנו נהייה בצד השני של התמונה, אבל בינתיים מפליגים בנחת עד לנחיתה על חופו של האגם. פרידה מהקנדים שממהרים לחזור, יש להם חתונה על הראש ואנחנו פוסעים מעדנות לחופו של האגם. קר לנו וגשום קלות ובחיפוש אחר משקה חם מצאנו בית קפה לא קטן אבל טעים וכולל נוף לאגם. כן, אני יודע שזה קצת תיירותי ולא ממש בסמטה חשוכה עם נקישה סודית אבל:

המלצה:
בית קפה Bakery and table
(היפנים לא משחקים בשמות)
http://www.bthjapan.com/hakone.php
מיקום על המפה https://goo.gl/maps/SuwnG7vRXRK2

לוקחים מאפים למטה או עוגות למעלה, יושבים על החלון וצופים באגם ואוכלים משהו משונה עם כאילו ביצה שחורה בפנים אבל פריך וביצה משוקולד.

Hakone2ndDay_6789_180417

והנה לקוח אחד מרוצה, לאחר שהתחמם, שתה קפה ואכל מאפים שווים. רואים את שלוות הנפש.

Hakone2ndDay_6802_180417

הדרך למקדש ממש קצרה. אנחנו יודעים שזו הפעם האחרונה למקדש יפני בטבע, כי מכאן יוצאים חזרה לטוקיו ומסיימים את הטיול. אנחנו אפילו משתעשעים ברעיון לקצר את השהייה בהאקונה, כי מזג האוויר לא יאפשר את תוכניות הטיול המקוריות וטוקיו תספוג כל כמות זמן שנשקיע בה ללא מאמץ. אבל בינתיים, אנחנו פה, הולכים שלובי יד, טפטוף קל מעיר את היער ברעשים קטנים של שקט ופשוט שלווה.

Hakone2ndDay_6812_180417

Hakone2ndDay_6814_180417

Hakone2ndDay_6818_180417

במיומנות שאמנם לא ניצלנו כמה ימים נשאנו תפילה קצרה במקדש – משיכת חבל ופעמון, השלכת שני מטבעות של חמישה ין (למזל),קידה כפולה, מחיאת כף כפולה למשוך את תשומת הלב של אלי האגם, נשיאת תפילה המכוונת הלאה וקידה אחת אחרונה לתודה.

המקדש קטן מתמזג לו יפה ליער ולהר שמעליו. הכל משרה שקט ושלווה בכוח שאפילו קבוצה של גמלאים סינים בוטים לא ממש מזיזה לאף אחד.

בעוד שנורית הולכת לקבל חתימה בספר ביקורי המקדשים שלה אני יצאתי לתור ולבדוק את אגדת המפלצת של אגם אשי.

בתקופת נארה (היי, היינו שם!), כך האגדה מספרת, התיישבה לה באגם Kuzuryū, שכולנו מכירים בשם ‘המפלצת עם תשעת הראשים’. היא די השתוללה ויצרה שטפונות והריסות ודרשה קורבן. הכפריים נאלצו להסכים והוחלט להטיל פור ע”יי יריית חץ עם נוצות לבנות לשמיים והבית שבו יפגע בנפילתו – ביתו של בעל הבית תוקרב למפלצת (למה תמיד בנות?). מכאן מגיע הביטוי היפני השגור כל כך בפי כולנו – לירות חץ עם נוצות לבנות, פירושו להטיל פור, לקבוע גורלות.

נזיר גיבור בשם מנקן (Mankan או בעברית, מי הגבר כאן?) הגיע להציל את המצב. הוא הכניע את המפלצת שהפכה להיות טובה וכזו שיש להתפלל אליה. מקור אחד טוען שהוא קשר את המפלצת לסלע תת מימי שנראה כמו עץ ומקור אחר (במוזיאון הגיאותרמי) טוען שהוא בנה את המקדש של האקונה. אמנם קשירה היא טיפול מיידי ויעיל אבל הוא לא מסביר את המקדש אז אני אניח את העובדות כאן ואלך.

Hakone2ndDay_6822_180417

כיון שיש המון אנשים שמחכים לחתימה על הספר אני משתעשע לי עם מזרקת המפלצת, הלו היא Kuzuryū וסמוראי הפליימוביל שיכניע אותה, שוב.

Hakone2ndDay_6834_180417

הסינים הסתכלו עלי במבטים שנעו משעשוע ועד למבטים של רחמים על האשכנזי שמשחק בצעצועים ונשכב על הרצפה ליד המזרקה. אבל אז הגיע נורית עם החתימה המיועדת. פה הם קצת רימו ולא ממש הביא קליגרפים אלא עבדו עם יותר חותמות, אבל מקדש זה מקדש.

Hakone2ndDay_6835_180417

כתיירים, חובתנו היא לעצור בטוריי הגדול ולהצטלם כמו התיירים שאנחנו. אני לא מעיז לחשוב מה יקרה אם יבדקו בשדה התעופה, בהגירה ויראו שהיינו שם ולא הצטלמנו תחת השער הפונה לאגם. לפחות לא עשינו כל מיני העמדות מרהיבות כמו היפנים והסינים.

Hakone2ndDay_6861_180417

האוטובוס הביא אותנו ליעדנו הבא, אחת מגולות הכותרת של האקונה – Hakone Open-Air Museum, כי בעברית המוזיאון הפתוח הוא לא ממש מעביר את המשמעות כי לא כל כך נעים לראות מוזיאון סגור.

ומה הבעיה במוזיאון תחת כיפת השמיים – גשם. יש מטרייה, מעיל, נחישות ורעב לאומנות. זה יספיק לנו.

Hakone2ndDay_6888_180417

המוזיאון, נפתח ב 1969 והוא המוזיאון הפתוח הראשון ביפן. הוא ממוקם על צלע ההר בהאקונה, עם נוף מדהים לכל כיוון ויש בו מעל 120 פסלים ענקיים שראויים להיות מוצגים בחוץ, במקום שאפשר לקבל פרספקטיבה. 70 דונם של שבילים, יערות, כרי דשא, ביתנים ופסלים של הפסלים הטובים ביותר בעולם – רודין, מירו, הנרי מור, בראנקוזי, ליפשיץ, מודליאני וביתן שלם של 300 יצירות של פיקאסו. לא בדיוק מוזיאון משה במעלה משה – מוזיאון מדרגה עולמית שקונה אמנות כבר עשרות שנים (עם גיבוי של תאגיד תקשורת מאחוריו).

יש המון פסלים וגם אם אתם לא ממש בקטע של אמנות – זה יפה ברמות של אושר. פשוט לכו לכם בשבילים, שלובי ידיים ותיהנו מחוויית נוף ואני בטוח שמשהו יקפיץ לכם את הוואו.

הנה כמה שפשוט התלהבתי. אני מודה שאחר כך השקט פשוט לא נתן לי להרים מצלמה לעין.

Hakone2ndDay_6880_180417

La Pleureuse – המתאבלת, יצירה של הזוג הצרפתי, Claude and Francois-Xavier Lalanne. האישה בוכה אל תוך בריכת הדמעות שלה – מהמם, במיוחד שהגשם בוכה עליה.

Hakone2ndDay_6890_180417

Sturm (סערה?) פסל של עוד זוג, Martin Matschinsky and Brigitte Matschinsky-Denninghoff שעולה כסערה אל תוך עצי הדובדבן הפורחים.

Intersecting Space Construction של Ryoji Goto היפני בונה חלל מפסלי גברים ונשים, שחורים ואדומות

Hakone2ndDay_6896_180417

Hakone2ndDay_6899_180417

שני ספסלי ביצות עין למנוחה, אבל מי נח בגשם הזה על ביצה רטובה.

Hakone2ndDay_6905_180417

כל מי שעבר במרכז פומפידו בפריז יזהה את Miss Black Power של הפסלת הצרפתייה Niki de Saint Phalle, הולכת לה גאה ושחורה עם תיק יד דרך האחו הירוק.

Hakone2ndDay_6907_180417

יש גם על מה לטפס במוזיאון, מגדל ופסל שהוא מתקן משחקים לילדים עד גיל 12 (הוא לא יחזיק משקלים גדולים יותר) והנוף מרהיב.

Hakone2ndDay_6921_180417

הנה, פסל ענק שנראה כמו משחק ילדים, ג’נגה ובתוכו מתקן שעשועים עצום, סרוג, סוג של משחק העשוי מסריגת Crochet. המבנה נקרא Woods of Net והוא נבנה על ידי Tezuka Architects. לפניו, כדי שיהיה מתאים לרוח הילדותית, פסל של הפסל הספרדי חואן מירו.

Hakone2ndDay_6947_180417

ואם כבר ספרדים, ביתן פיקאסו מכיל כ 300 יצירות של האיש, מכל התקופות וחלקן אפילו לא ידענו שהוא ידע לעשות כאלו, יצירות זכוכית ויצירות קרמיקה ענקיות ומרשימות.

Hakone2ndDay_6941_180417

ביתנים נוספים מכילים עבודות פיסול שלא ממש יחזיקו בחוץ כמו Blue Venus – S41 של הצרפתי Yves Klein.

Hakone2ndDay_6936_180417

ולסוף אחת החביבות עלינו – עדר של זברות חסרות ראש הדוהרות להן דרך אולם הכניסה של אחד הביתנים. רק שיצאנו גילינו ממה הן בורחות ואת שם היצירה – Cheeta של Michiri Shibata (רמז – מי סגורה בחוץ?)

Hakone2ndDay_6953_180417

רטובים ועייפים חזרנו למלון כשכל תוכניות הערב התפוגגו להן למראה האונסן. שוב טבילה והתחממות באונסן הציבורי ואחר כך הדבר הפשוט ביותר היה לאכול ארוחת ערב במלון, לבושים ביוקאטות שלנו ונזהרים לא לטבול שרוולים ברוטב.

לקח לי שעה עם טלפונים לשירות של אתר אקספדיה האמריקאי ושיחות באנגלית שבורה עם צוות המלון לבטל את היום הבא במלון כי אין טעם במזג האוויר הזה. זה היה קשה כל כך. המלון לא גבה את התשלום עדיין ואקספדיה הודיעו להם שהם מוותרים למלון ולי על כל קנס שינוי ועדיין – הצוות לא הצליח לגבש את הגמישות המחשבתית שהם פשוט יכולים לשנות את ההזמנה ולשחרר אותי לדרכי. אני כבר התחלתי לוותר וראיתי את עצמי מבלה יום שלם באונסן, עד שאהפוך גם אני לשחור אבל נורית תמכה בתוכנית ההתנתקות ולבסוף השתכנעתי גם אני וגם המלון. קשה לומר שהיפנים זורמים.

בבוקר, נפרדנו שוב מהאונסן הפרטי ויצאנו. ניכרה התבהרות קלה בערפל ולכן ניסינו את מזלנו ועלינו פעם שלישית אל ההר ברכבל, אולי יצא הפוג’י ממחבואו.

אמנם הפעם הלוע ניכר, ושוב רואים את האדים, אבל אין פוג’י ואין נעליים.

Hakone3rdDay_7028_180418

עצרנו לראות את סדנת היצירה ב Gora, ליד המלון ואני הוקסמתי מנפחי הזכוכית (שקנינו גם מיצירתם), ארוחת עשר קלה במרכז הפארק של Gora, ממאנים להיפרד ויצאנו לדרך, לטוקיו. תם ונשלם הסיבוב ואנחנו חוזרים למקור, יום אחד לפני הזמן. זה עוד יעלה לנו ביוקר.

לטובת כולם ובראשית לטובתנו אנו, צילמתי את המקום המשוער של הר פוג’י, כפי שהוא נראה מהרכבל ובעזרת חישובים ודוגמאות הדבקתי פוג’י בגודל הנכון. הנה, ככה זה יכול היה להראות.

Hakone3rdDay_7032_180418

פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

טובלים על צידו של הר געש – האקונה

יש שיר של דני ליטני "לפתח הר געש" שמו השואל איך אנשים מתעקשים לחיות לפתח הר הגעש. הרי ניתן למצוא פינות שקטות ללא עשן ורעש, עם אדמה מוצקת וטובה שלא תרעד תחת הרגליים. נו, טוב, כל היפן הזאתי היא לפתח הר געש אבל האקונה נמצאת ממש על הר הגעש.

כל הטיעון הזה מתפוגג לאיטו ונעלם כשאציג את המעיין החם שיש לנו במרפסת האמבט הפרטי במלון הספא המהמם.

Hakone3rdDay_7004_180418

היישר מטאקיאמה, יותר משש שעות של רכבות שונות דרך מפעילי קווים שדורשים כרטיסים מסוג אחר, דרך נאגויה ואודווארה הגענו אל האקונה – Hakone. בסוף גם נסענו ברכבת שטיפסה את ההר בזיגזגים, Switchback בלעז, כל פעם עוצרת, מסיטה את המסילה לזו שעולה ועושה רברס עד להחלפה הבאה. ואז הגענו לתחנה הנמוכה של רכבת ה Fenicular – שאין לי מילה בעברית לתאר אותה, רכבת על מתלול, כמו הכרמלית ולא רכבל שגם אותו לקחנו

הנה הפניקולר, עוצר לנו בתחנת Gora. אפשר לטפס רגלית אבל ההר תלול והיאוש גדול

Hakone3rdDay_102434_180418

והנה הרכבל. רואים? יש הבדל!

Hakone1stDay_6555_180416

אז בעוד שאנו מתניידים בשלל רכבות מכל הסוגים, הרשו לחזור למסורת עתיקת יומין ולהסביר מה בדיוק קורה כאן.

אנחנו כבר מתקדמים לסוף הטיול, לצערנו הגדול. אדריכלית הטיול, קיסרית המיקומים, מלכת התכנון ואוצרת החוויות תיכננה שלבסוף נגיע לחוויה שונה לחלוטין על מורדות הר הגעש האקונה. מצד אחד, דאגה לנו למלון ספא מפנק, ההיפך הגמור מהחדר הפשוט והמצחיק שהיה ביתנו בטאקיאמה ומצד שני דאגה לנו לתכנון הכולל מסלולים בחיק הטבע הגעשי. ממש מושלם, שלא לומר מוש.

אבל נורית מתכננת תכנונים ומזג האוויר והנורבגים של YR.no צוחקים (נו, תחזרו אחורה להבין את חשיבות הנורבגים). מזג האוויר הגשום נסע עימנו כל הדרך הארוכה מטאקיאמה ועננים כבדים מכסים את השמיים.

האקונה וכמה עיירות סביבה יושבת כ 100 קילומטר מטוקיו, לחופו של אגם אשינוקו, על הר געש העונה לאותו השם וידועה בנוף המהמם, במעיינות החמים שבה ובעובדה שהר פוג’י הקדוש ליפנים וסימלה המוכר ביותר של האומה נשקף במקומות שונים ויפים. כל המעיינות החמים האלו והפעילות התרמית גורמים לכך שהאזור ידוע בריבוי האונסן שבו. אונסן, הוא בית מרחץ ציבורי הבנוי סביב מעיין חם ויש כללי טקס ברורים ומובהקים של הרחצה. בשביל זה גם אנחנו מגיעים.

החשש ממזג האוויר שלח אותנו ישירות להר הגעש. קראנו במקורות שניתן להגיע עם הרכבת האלכסונית אל תחנת הקצה של הרכבל ומשם אפשר להגיע להר הגעש. אבל לא הבנו שהרכבל עובר מעל הר הגעש בנונשלנטיות ממש לא יפנית.

Hakone1stDay_6563_180416

אתה שט לך ומחפש את הר פוג’י שלא ממש רואים ואז פתאום הלוע מתחתיך.

זה לא ממש הלוע של ההר, אלא עמק שהוא חלק מהקלדרה שנוצרה לפני כ 3,000 שנה כשהר האקונה התפוצץ לו ויצר עמק ענק שעד היום עובד. סילוני קיטור ואדי גופרית עולים מהאדמה ברעש שגורם לכל הסצנה להראות כמו משהו היישר מהגיהינום.

 

Hakone1stDay_6573_180416

פעם היו שבילי הליכה סביב לעמק שאפשרו גישה אל מרכז המבקרים ואל האטרקציה הכי גדולה – מעיין הביצים השחורות, אך לפי מה שהבנתי, לאחר שרצף של רעידות ושאר פעילות וולקנית פתחו לוע חדש ב 2015 אז השביל נסגר. אחזור על זה שנית. 2015. לפני שלוש שנים. באפריל 2015 שמו לב שיש נפיחות קלה בצד ההר. כמו דלקת שכזו. במשך החודש שלאחר מכן, כמות הרעידות הוולקניות עלה במרוצה וכל האזור נסגר לשנה ונפתח מחדש אבל בזהירות יתרה כי יש הבדל בין לדבר על משהו שקרה לפני 3,000 שנה ואז אתה אומר ‘נו, זה היה מזמן’, לבין משהו שקרה זה עתה. חוצמזה, יש עכשיו עוד ארובה וולקנית שפולטת אדים בשצף קצף.

Hakone1stDay_6575_180416

אבל העסק פתוח ומרכז המבקרים בעמק עם השם השטני Ōwakudani עובד ללא הרף. ראשית, יש שם מוזיאון מצחיק בשם Hakone Geo Museum שהוא חובה גם אם אתם לא מצוידים בילדים. הוא מסביר תופעות וולקניות בצורה פשוטה ובשימוש במוצגים שחלקם דורשים הפעלה (לדמות פעפוע של גזים דרך מים רותחים עם משאבת אופניים – תנו לי עוד ועוד!) וחלקם מאפשרים השתתפות פעילה.

Hakone1stDay_6583_180416

שם למדנו איך רותמים היפנים את כל הוולקניות הזו לבתי המרחץ ועל הדרך מייצרים כמויות מטורפות של גופרית.

אבל, הלהיט הכי גדול של Ōwakudani  הן הביצים השחורות.

Hakone1stDay_160638_180416

ביצה רגילה שבושלה במעיין חם במקום. בגלל שיש במים הרבה גופרית וברזל, הם יוצרים ריאקציה עם הסידן בקליפת הביצה ומכסים אותה בסולפאט ברזל (Iron Sulfate) שהוא שחור. אבל עזבו את הכימיה. זה ממש ממש ממש מגניב!

500 ין, 16 שקל קונים לכם שקית נייר עם 5 ביצים ומלח. חיפשנו שותפים לחלוק את הרכישה אבל קיבלנו מבטים אטומים אז החלטנו שבעצם זה לא נורא לאכול שתי ביצים. את החמישית שכחנו בתיק ונזכרנו לאחר זמן מה.

Hakone1stDay_6599_180416

קצת מאכזב למצוא בפנים ביצה קשה, רגילה, כמו זו שאכלנו רק לפני שבועיים בליל הסדר. טעימה, אבל רגילה.

Hakone1stDay_6608_180416

גם שף הפליימוביל נדרש לעניין וגם הוא הביע את אותו אושר

Hakone1stDay_6630_180416

אבל כל הביצים הללו והמזג המעונן גרמו לנו לרצות עוד יותר לחזור אל מלון הספא שעוד לא בדקנו ולכן שמנו פעמינו אל המלון.

עוד לא הזכרתי שום מלון במסגרת הבלוג ויפן אבל אני אחרוג ממנהגי.

המלצה:
מלון Laforet Club Hakone Gora Yunosumika, Hakone

הנה ב TripAdvisor
מיקום בגוגל
חדר בר השוואה ליערות הכרמל, עם ספא פרטי ואונסן – פחות מ 1,000 ש”ח ללילה, כולל ארוחת בוקר

אני מסתכן בלהראות פרובינציאלי, אבל זה מעניין לי את העכוז השמאלי אז הנה הסרטון שצילמתי עם כניסתנו לחדר כדי לחלוק עם הבנים

ולא. אלו לא קימונואים, כמו שציינתי אלא יוקאטות – קימונו כותנה קייצי פשוט שהפך בשנים האחרונות לבגד בית מקובל. תוך דקות החלפנו וליפנים היינו!

Hakone1stDay_6663_180416

וככה ירדנו לאונסן, לבית המרחץ הציבורי של המלון. אמנם יש לנו אחד בחדר, אבל חייבים לנסות את הדבר האמיתי. לא באנו ליהנות ויש לי, לפחות, מחויבות מסוימת לקוראי וקוראות הבלוג.

כשהיינו בקויה-סאן עקבתי אחרי כללי הטקס ועכשיו חזרתי כתלמיד שקדן. אמנם אסור להכניס מצלמות לאונסן, אבל חיכיתי שיתפנה וצילמתי בעירום ובכלל יש לי דרכון ישראלי, אז זה מותר.

לאחר שמורידים את היוקאטות ומניחים בסלסלה נכנסים לחדר הבא שם יש מקלחות ובריכה חמה היישר מהר הגעש שלמעלה. חייבים להתקלח לפני ולהסתבן היטב עם המגבת הקטנה שמחכה בחדר. יושבים על השרפרף עם הפנים לברז ושוטפים הכל היטב, מסבנים ושוטפים ואז שוטפים את השרפרף כמחווה לבא בתור.

Hakone2ndDay_6975_180417

ואז, תוך כדי השמעת קולות ‘וואח, וואח, וואח’ חרישיים ושאר קרכצן מתיישבים פנימה לתוך המים הרותחים באנחת רווחה. יש עוד כללים אבל אתם תחפשו אותם אם זה רלוונטי. אין ריח גופרית עז, אבל המים עשירים במינרלים. כל מעיין מבטיח מזור לרשימה ארוכה של בעיות אבל עזבו. העיקר זה החום הזה המופלא.

אחרי שהבאתם את הגוף למידת החום הרצויה, אפשר לפסוע החוצה, אל הבלקון שם יש עוד אמבט ויש גשם שיורד לך על הראש והוא קר והרעש של הגשם הנוקש על הגגון ושילוב של פכפוך המים הוא קסום.

Hakone2ndDay_6969_180417

מדי פעם, אפשר לצאת ולשבת בחוץ קצת כדי להתקרר. האוויר באפריל ממש קר אז זה נושך בכל המקומות. כן, יש עוד זכרים ערומים אבל יאללה, אז מה. החשש הכי גדול הוא לא להחליק.

אחרי הטבילות הממושכות כשאתה רך כמו בצק פיצה חוזרים להישטף כדי להסיר את הגופרית ושאר הדברים המזינים ויוצאים אל חדר ההלבשה שם יש גם סלון תסרוקות וטיפוח מרשים. אני לקחתי שם סכין גילוח ודפקתי אחד הדוק והרגשתי מיליון ין לפחות.

Hakone2ndDay_6977_180417

להשלמת הערב, יש לנו מקומות במסעדה טובה. אמנם לא גיון ננבה של טוקיו אבל לאדון Nobu, השף הכי מפורסם של יפן שיש לו מסעדות מצליחות בכל העולם, יש גם מסעדה באזור, 700 מטר במורד ההר מאיתנו. רק שהפעם הזמנו מראש.

המלצה:
מסעדת ITOH DINING by NOBU

http://itoh-dining.co.jp/hakone/index.html
מיקום: https://goo.gl/maps/nGwjpVpYmqD2

אז ירדנו מיוקאטות, עלינו על מיטב מחלצותינו וצעדנו מעדנות במורד ההר אל המסעדה, שלובי ידיים, נינוחים. אנחנו כבר יותר משבועיים, לבד, מנותקים לחלוטין משאר העולם, ללא חדשות או ידע כלשהו על מה שמתרחש מעבר לד’ אמותינו. רק הבית תורם סיפורי בריאות שהולכת ומשתפרת לאור התקופה הקשה שלפני. זוגיות במיטבה, במיוחד אחרי שמורקה ונרחצה היטב. לא זוכר מתי היינו ככה, כל כך נינוחים וביחד ורכים.

ואז הגענו.

Hakone1stDay_200739_180416

הושבנו לבר שמצידו השני שף ומשטח לוהט. לקחנו סאקה משובח ובחרנו בתפריטים שונים ויצאנו לדרך.

ראשית, מנת פתיחה, סאשימי של  Red seabream עם פתיתי מיסו יבש ופלפל חלפניו מקסיקאי (שהרי נובו מחבר בין המטבח היפני המסורתי לזה הפרואני בסגנון מטבח ה Nikkei)

Hakone1stDay_201422_180416

לאחר מכן, הוגש לנו מרק בצל ירוק ולאחריו סלט של שרימפס וחזרת ברוטב לימון פיקנטי. כל השילובים האלו של חם, קר, חריף, חזרת, חמוץ היו מעולים והדליקו את כל המנורות בראש

Hakone1stDay_202757_180416

כאן עלינו מדרגה. השף שלף שני נתחי דג והחל צולה אותם במיומנות לפנינו.

אני לא אוהב לאכול דגים.

אבל, כשיצאנו ליפן השארתי בבית את הביקורתיות ואת השיפוטיות (לגבי אוכל, כן?) וקבעתי עם עצמי שאנסה. עד כה, העברתי לנורית רק מנה או שתיים בכל הטיול ואכלתי דברים שאני לא הייתי מאמין על עצמי.

Hakone1stDay_202916_180416

ואז הוא הגיש לנו. נתח צלוי אבל לא לרמה שזה כבר נורא דגי. בחום מטורף הוא חרך אותו ובישל ואז בזק עליו רוטב יוזו, אותו פרי הדר יפני.

טעיםםםםםם. ממש נימוח והרוטב הזניק את הכל למעלה עם חמיצות מעודנת שהשלימה את החמאתיות של הדג. רך, טעים עם קרום פריך קמעה – מושלם, קבע זה שלא אוכל דגים.

Hakone1stDay_203627_180416

כאן התפצלנו. אני קיבלתי נתח של כבד אווז עם רוטב כמהין  על טוסט קטן ומושלם. לא ממש יפני אבל נפלא

Hakone1stDay_204644_180416

נורית נשארה בים והזמינה חצי לובסטר עם צדפות סקאלופ צלויות. השף פתח באש והתקיף מכל הצדדים.

Hakone1stDay_204838_180416

Hakone1stDay_210130_180416

אני בחרתי בסטייק. מספיק כבר עם כל הים הזה ויש פה סטייקים נפלאים. שוב, לא kobe אבל בקר Wagyu שהוא באותו אזור חיוג. השף צלה אותו וחתך אותו לגודל ביס. טעים ברמות שבא לבכות אבל לא נעים. מה, תשב לך במסעדה חשוכה, של שף ידוע, על צלע של הר געש שרק לפני שלוש שנים יצר עוד ארובה וולקנית ותבכה אל תוך הסטייק המשובח שלך? למה?

Hakone1stDay_210003_180416

וקינוח של עוגת גבינה ומאצ’ה (תה ירוק יפני מריר) עם גלידת וניל ורוטב תפוזים.

Hakone1stDay_212336_180416

כשסיימנו, כבר התחילו לנקות ולסדר את המסעדה לקראת סגירה. השף שלנו ביקש את סליחתנו ושייף את המשטח הלוהט לרמה של יצא-עכשיו-מהמפעל. עם ניירות שיוף וספוגים קשים הוא וחבריו החזירו את המסעדה למקור.

שקלנו את מצבנו. אנחנו נינוחים, חמימים וטוב לנו. טיפה שתויים וקר בחוץ ויש לנו 700 מטר של טיפוס בשיפוע מטורף. Haven’t the jewish people suffered enough?

מונית, שתיקח אותנו 700 מטר למעלה. 700 ין. אחד לכל מטר. 22 השקל שהושקעו הכי טוב לאחרונה. הבעיה היחידה היתה שהנהג לא לקח אותנו עד לחדר. אבל הסתדרנו ושקענו לתוך מיטות הענן שלנו וזהו.

מחר מצפה לנו יום גשום. נראה מה נצליח להציל מהתוכניות המקוריות.

אני אותיר אתכן עם השיר היפיפה של דני ליטני ודן אלמגור. אני כבר השתמשתי בו, אבל בבלוג אחר לפני הרבה שנים – בטיול ההוא הגדול, למורדות הר סט. הלנס. יש התיישנות ולכן מותר לי.

תקשיבו לשיר. אני יודע שיש לו משמעות נוספת שהיא תמיד אקטואלית בישראל, אבל תנו דעתכן גם לפשט ולא רק לדרש

לפתח הר געש

דני ליטני

מילים: דן אלמגור
לחן: דני ליטני

כשאתה קורא בעיתונים
על התפרצות הר געש בסיציליה
על קבורתם של שני כפרים שלמים
בניקרגואה בצ'ילה או בהודו

כשאתה קורא בעיתונים
אתה שואל את עצמך מדוע
מדוע זה שבים האיכרים
דווקא למדרונות אשר בגדו

מדוע זה אינם נסים משם
ומחפשים מקום יותר בטוח
שבו יוכלו סוף סוף לחיות בשקט
אחת ולתמיד

הרי אחת לכל כמה שנים
כך בפרוש כתוב בעיתונים
שוב תתפרץ הלבה מן ההר
ותאיים לקבור את כל הכפר

מדוע זה לחזור הם מתעקשים
מדוע את הכפר אינם נוטשים
אחת ולתמיד

יש לפעמים אתה פוגש תייר
והוא שואל אמור נא לי מדוע
מדוע מתעקשים אתם לחיות
דווקא לפתח הר הגעש

הרי ניתן למצוא עוד בעולם
פינות שקטות ללא עשן ורעש
ואדמה מוצקת וטובה
שלא תרעד מתחת רגליכם

מדוע זה אינכם זזים מכאן
ומחפשים מקום יותר בטוח
שבו תוכלו לחיות סוף סוף בשקט
אחת ולתמיד

הרי אחת לכל כמה שנים
כך בפרוש כתוב בעיתונים
שוב מתפרצת הלבה מן ההר
ומאיימת שוב על כל הכפר

מדוע זה אתם כה מתעקשים
מדוע את הכפר אינכם נוטשים
אחת ולתמיד

ואז פתאום אתה מבין אותם
את האיכר שעל הצ'ימבוראסו
ואת האם שעל הפוג'יסאן
ואת הילד על הוזוב

גם הם יודעים ודאי שבעולם
פינות שקטות יותר מהר געש
ואדמה המוצקה מזו
שבו טמונים בתי אבותיהם

גם הם יכלו אולי לזוז משם
ולחפש מקום יותר בטוח
שבו יוכלו סוף סוף לחיות בשקט
אחת ולתמיד

אך הם דבקים למדרונות ההר
ומחכים אולי, אולי מחר
ומקווים ליום שכבר יבוא
שבו ההר ישקוט מזעפו

ואז על הבזלת השחורה
איך אז יוריק הדשא ויפרח
אחת ולתמיד

פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה