המתוקתקות של פטרה

אי אפשר שלא לראות אותן בפטרה. את המְתוּקְתַּקוֹת. יש גם מתוקתקים, אבל הן פשוט נהדרות. אין פה שום גנאי או זלזול. יש בי הערכה אין קץ אליהן, גם אם אני לא לגמרי מסכים עם התופעה.

נתחיל בהגדרה מילונית: מְתוּקְתֶּקֶת – מְתֻקְתָּק – יעילה ומאורגת, עשויה היטב. הכוונה בדרך כלל לנשים שהן מאוד יעילות ובהשאלה גם נראות מסודר ומחושב, הכל יושב בדיוק לפי התכנון, השיער מושלם, האיפור כמו בפרסומת וכל פריט לבוש מדוייק. ואז הן מצטלמות בפטרה. היישר לאינסטגרם.

בין השנים 2000 ל 2007 התקיים קמפיין רציני באינטרנט שמטרתו הייתה לבחור את שבעת פלאי תבל החדשים. הרשימה המקורית הגיעה אלינו מיוון העתיקה ולא כולם שרדו. המון אומות ומקומות התחרו בקמפיין ההוא, כי היה ברור שהוא יפתח זרם של תיירות מכל העולם. ב 2007 עוד לא היו סמארטפונים ואינסטגרם ופייסוש. אף אחד לא שיער שזה לא יהיה זרם של תיירות אלא שטפון. פטרה נבחרה לאחת משבעה פלאי תבל החדשים והשאר זה היסטוריה (אלו הם השבעה – פטרה, פסל ישו הגואל מעל ריו, מאצ'ו פיצ'ו, צ'יצ'ן איצה, הקולוסיאום, טאג' מהאל  והפירמידה הגדולה של גיזה)

מאז, מקפידים כולם להצטלם בכל אחד מהמקומות ויש הרבה תיירי אינסטגרם שמקפידים לבקר בכל הרשימה כמעין צ'קליסט ולהצטלם בכל אחד ואחד מאלו עם התג המתאים. כטייל עומק זה נראה לי קצת מצחיק, שלא לדבר על שטחי ,לא ידידותי לסביבה וקולוניאליסטי. אבל היי, יוצאות אחלה תמונות

שבוע לפני שיצאנו לפטרה התחלתי לעקוב באינסטה אחר התגית של פטרה (petra# ) כדי להבין מה מצלמים שם, איך מצלמים, מתי מצלמים. שמתי לב שיש ז'אנר שלם של תמונות, לרוב של נשים, שנראה מרהיב, מיליון דולר. הכול נראה מושלם והן באתר ריק מאנשים, כמו אותו שוויצרי בורקהרדט (Burckhardt) שהיה האירופאי הראשון שהגיע לפטרה ולא נתקל בשום תייר אחר, רק בעיזים.

התמונות שתראו הן ממש דומות. אין הרבה גיוון. כולם מנסים להיראות כמו התמונה ההיא הטובה שראינו.

אני לא לופת פה עכוז. גם אני נופל למשבצת הזו, בתמונות של תייר. סלאח למשל, המדריך הירדני שלנו ידע בכל מקום מה הנקודה האופטימלית ואיך להחזיק את הטלפון.

ובחזרה למְתוּקְתַּקוֹת.

כשהגענו לירדן ולפטרה, הקפדנו להיכנס לאתר מוקדם בכל הימים כי היו לנו מסלולים ארוכים וצריך היה להתחיל אותם מוקדם ולמרות שנכנסנו ב7 בבוקר לערך, הן כבר היו בדרכן החוצה. לבושות היטב, השיער אחרי פן, הכל מושלם ומונח במקום. עם החצובה ומישהו שיחזיק ויכוון את המצלמה. ראיתי גם שתיים שעלו על הכרכרה החוצה כי לא ממש לבשו משהו שראוי ללכת בו בשטח, עם חצובה ותאורה.

מרשים קשות. איזה השקעה!

אבל הן לא ממשיכות הלאה. הן מצלמות במונומנט הראשון ומייד עוזבות אחורה, למלון המגניב לצילום מרהיב על שפת הבריכה.

לאחר התעמקות בתמונות ובמהות התקתוק כפי שהיא נראית בשטח, מאחורי הקלעים של התמונות אני גאה להציג את המדריך שלי . המדריך נכתב עבור המתוקתקות אבל מיועד למתוקתקים באותה המידה

חמש דרכים להיות מתוקתקת בפטרה

1. קומי מוקדם או ממש מאוחר

כל צלם מתחיל יודע שיש שתי הזדמנויות לאור מופלא, מה שנקרא שעת הזהב. זריחה ושקיעה. אור רך, זהוב שמלטף ומחמיא ומגיע גם בזוית נמוכה כדי להאיר את מה שצריך. יתרון נוסף במקום עמוס כמו פטרה ובטח באחד משני המונומנטים הכי מצולמים – צריך להקדים לפני האספסוף או להגיע אחרי שכולם עזבו. האתר נפתח בשש בבוקר. צריך להיות בפתח בשעה הזו ולהתקדם מהר.

יש מקומות מוכרים וטובים לצילום – על הצוק מעל בית האוצר, על הסלע שליד המדרגות שעולות לאותה המרפסת או פשוט לפנים . במערה הקטנה בסלע שמול המנזר וכו'. אפשר להיכנס בערב לנסות צילום של אחרי הצהריים ואז לחזור בבוקר. הבעיה היא שכרטיס הכניסה ממש יקר.

2. קחי כרכרה

עד שקמת ב4:47 בבוקר לעשות בייביליס או פן, סידרת הכל ותיקתקת – חבל על הזיעה והאבק. קחי בכניסה את אחת הכרכרות שנוסעות פנימה והחוצה. כך גם תגיעי מהממת כפי שנכנסת וגם לפני האספסוף או מתוקתקות אחרות שלא השכילו לקרוא את המדריך הזה

הנה מישהי שלא לקחה כרכרה אבל אז הנעליים מסגירות חוסר השקעה

3. התנופפי ברוח המדבר

על מנת להדגיש את איתני הטבע בעומדך מול הפלא האנושי הזה של פטרה עלייך להכניס אלמנט טבעי כמו רוח ואיך תציגי משהו כזה בתמונה אם לא באמצעות הרוח המבדרת את שיערך או צעיף או שובל השמלה שבחרת בקפידה. יש בזה גם משהו שנראה טבעי ולא מבויים, למרות שיש מצב שחבר שלך עומד ועושה פו עם הפה או מניפה. אבל זה נראה מעולה

אפשר רק לפרוש בנון שלנט את השמלה הרחבה, שעובדת לפי עיקרון ההכבדה שגילה וניסח פרופסור אמוץ זהבי. עיקרון ההכבדה קובע שפרט בטבע לעיתים מכביד על עצמו בצורה בולטת, כמו זנבו של הטווס הזכר שמקשה עליו לברוח מטורפים ומבליט אותו מאוד – כל זאת על מנת להפגין את בריאותו, יכולתו יוצאת הדופן ותכונותיו השוות.

אם את מצטלמת עם לבוש שממש לא נוח להסתובב איתו במדבר ובלטפס איתו, הרי את משקיענית, מתוקתקת על ומודל להשראה. אז רצוי לפרוש את הכל בצורה מפורשת כדי שכולם יראו ויעריכו

לפעמים אין מה שיתנפנף ברוח וזה גם סבבה

4. הפני מבט אל הנצח

המבט חשוב. הכי טוב זה מבט בחצי סיבוב לאחור בקטע של "מה? אתה מצלם אותי? אבל למה? זה כל כך לא חשוב מול הנצח שעומד מולי?" או פשוט מבט בסגנון עדות ה "'what? little old me?!"

על המבט להיות בעיניים חצי סגורות, כזה מהורהר ופילוסופי. אופציה מכובדת נוספת היא פרופיל שמביט אל האופק או פשוט מאחור, שם צריך להשקיע יותר בשיער אבל האיפור פחות חשוב

View this post on Instagram

Petra Jordan 🇯🇴

A post shared by Nicky Puggy (@nickypuggy) on

View this post on Instagram

📍 P E T R A 𝕁𝕠𝕣𝕕𝕒𝕟𝕚𝕒 🇯🇴 𝒰𝓃𝒶 𝒹𝑒 𝓁𝒶𝓈 7 ℳ𝒶𝓇𝒶𝓋𝒾𝓁𝓁𝒶𝓈 𝒹𝑒𝓁 ℳ𝓊𝓃𝒹𝑜 •🗻Petra es considerada por la UNESCO como Patrimonio Cultural, una de las ciudades más Preciosas de todos los tiempos y es una de las 7 Nuevas Maravillas del Mundo creada por el hombre (la ciudad fue escogida por más de 100 millones de personas por internet) . •🗿Petra es una ciudad (de Roca Tallada) muy Antigua y se calcula que tiene más de 9000 años antes de Cristo. •📍PETRA se encuentra en el interior de la Montaña de Arabah (es una Montaña de Rocas de color Rojizo) era tan importante por que era un Pasaje Comercial que conectaba las ciudades del Mar Muerto y el Golfo de Aqaba. •⛏Eran Expertos en Tallar Piedra (Escultores) y lo que se comercializaba en esta ciudad era textiles, alimentos, esculturas en piedra. Atrás mío está el Edificio “El Tesoro” así se conoce la entrada a este lugar y eso no es todo, Es una Ciudad Completa tiene Coliseo, Templo, Casas y un Edificio donde están las Tumbas (Todo tallado a mano) . •🏞El recorrido es a Pie 👣 pero puedes alquilar Camello, Caballo y hasta Burro si deseas, todo depende de tu Presupuesto💸. •🌄Eso si es una Ciudad Súper Especial! #petra #jordan #amman #thetreasury #heritage #view #life #travel #happy #perfect #day #picoftheday #travelgram

A post shared by Carolina ⓄⒿⒾⓉⓄⓈ (@carolinanm_) on

5. אל תשכחי אקססוריז

גמל עובד טוב.  

אקססוריז עובדים. מוסיפים ענין וקונטקסט. מה יותר טוב מלהוסיף גמל לתמונה? גמלוניות הגמל מדגישה את חן המתוקתקת. גמל זה מדבר ופטרה זה מדבר!

ויש גם מי שהשקיעה ממש באקססורי מושלם – תינוק, משולב בטכניקת המבט המצועף לאחור והמתנפנפים באוויר. דוז פואה!

גם חתול יכול לעבוד (מי רואה חתול?!) ולא חסרים חתולים בפטרה

ומילה למתוקתק המטייל

גם מתוקתקים יש אבל אין פה את ההשקעה ורובם מסתפקים בכאפייה. כאלה אנחנו, פשוטים וישירים עד כאב, בלי ההשקעה והתכנון

View this post on Instagram

#petracityofmysteries #jordan

A post shared by Daniel Felipe Farfan Gutierrez (@danielfarfan33) on

View this post on Instagram

Getting lost in the ‘Lost City’

A post shared by Alex Zotos (@alexandros_z) on

זהו. להדפיס ולשמור. פוסט זה מוגש כשירות למתוקתקות ולמי ששואפת להיות כזו. אבל אפשר גם לטייל עם נעלי הליכה, מכנסיים טכניות וחולצה גדולה ונוחה. הכל טוב. העיקר שמטיילים

מחר חוזרים לטייל, עוברים לוואדי רום וליום האחרון של ההרפתקה הירדנית

פורסם בקטגוריה photography, Travel | עם התגים , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

סובבים את פטרה ובנותיה – פה קבור האהרון

זה סיפורם של שני אחים. האחד חי בצילו של השני, למרות שלא נופל ממנו בכלום. פשוט שונים. עדיין יש מתחים, יריבויות ותמיד ניסיון להיות זה שהוא ממש בסדר לכיוון מעלה, תוך יריבות עם האח.

כן, משה ואהרון לא ממש הסתדרו. מה חשבתם? נדב ואוהד? הם סבבה. אבל אהרון ומשה, זה סיפור אחר.

אחד דומיננטי אבל כבד פה. הייתי אומר מגמגם אבל בטח אני פוגע ברגשותיהם של אנשים רבים בציבוריות הישראלית אז אומר שהוא היה לקוי שפה. השני היה בצילו של אחיו, התקנא בו אבל קיבל תפקיד משני בסיפור. היו כמה פעמים שזה נגמר בבכי. כמו אז, שאהרון עם מרים הלכו והתבכיינו אצל אלוהים שמשה לקח אישה שחורה (נו, שם כותבים כושית אבל זה ישן אז אני אתאים לימינו אנו).

מה שמספר הסיפור במדבר י”ב הוא שהם הלכו והלשינו וקיבלו לפרצוף שאלוהים אוהב את משה יותר. עוד דוגמה שלא הייתה עוברת שום פסיכולוג מודרני שאומר שלא להראות יותר אהבה לילד אחד מאחרים.

ולמה אני נופל עליכם עם סיפור משה ואהרון?

כי היום הולכים לבקר את אהרון. אבל האהרון מת מזמן וזה עצם העניין. הולכים לבקר אותו בקברו שנמצא על הר. המקומיים קוראים לו ג’בל הֲרוּן.

PetraDay3_134542_191018

תקציר הפרק הקודם

אנחנו ביומו השלישי של מסע הליכה בן ארבעה ימים, סביב פטרה והאזור. כל בני המשפחה מהלכים ביוזמה מבורכת של נורית. לא אלמן ישראל ואנחנו לא ממש לבד, אלא קבוצה שכבר חוברה לה יחדיו בטיול מאורגן דרך אקו טיולי שטח והמדריך שמורה לנו את הדרך הוא גלעד דנון, כפרעליו יחד עם סלאח המדריך המקומי.

את פטרה כבר חצינו מכמה כיוונים וטיפסנו על שני הרים באזור. קשה לי לקבוע מה יותר מדהים – שכיות החמדה הארכיאולוגיות, הטבע המטורף ביופיו או פשוט הנוף המאדימי הזה.

היום מתחיל כמו קודמו, ביקיצה מוקדמת, ארוחת בוקר מהירה, מילוי המון מים בכל כלי האגירה כי גילינו ש3 ליטר לאדם לא תמיד מספיקים. ואז בשבע בבוקר מכתפים תרמילים ומתחילים ללכת מפתח המלון אל שער פטרה הנמצא 300 מ’ מאיתנו.

קבר אהרון? למה מי מת?

בספר במדבר, בפרק כ’ משה מסתבך עם פרשת הסלע והמים. אלוהים אומר לו דבר לסלע ויצא מים ומשה, קשיש נרגן בפרק הזה כבר, חסר סבלנות ודופק לסלע מכות עם המקל. המים יוצאים וכולם שותים ומבסוטים ומי כמוני, שסוחב שלוקרים משקשקים במים מבין מה זה ללכת ביום חם בלי מים, אבל אלוהים נעלב מהבעת חוסר האמון הזה. האמת, צודק משהו.

לכן הוא מודיע למשה ואהרון (מרים, אחותם מתה כמה פסוקים לפני) שהם לא יזכו להיכנס לארצישראל. בנימוס, מודיע האל לאהרון על מותו הקרב ובא ואיפה בדיוק זה יקרה.

"וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה הֹר הָהָר. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר. יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה. קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר. וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה. וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר."

יש כמה מקומות שטוענים לכתר הֹר הָהָר (Hor HaHar) וכנראה שכולם מדברים על הר קטן שעומד על הר גדול. כמו ערימה קטנה על גדולה. ליד פטרה יש הר שעליו יש גוש סלעי גדול, כמו עוד הר אבל קטן. אז כולם החליטו שפה זה הר ההר. נוצרים, יהודים ומוסלמים. המיקום די הגיוני כי זה באזור נחלת האדומים התנכיים. יוספוס פלביוס (מיודענו יוסף בן מתתיהו) כבר טען שזה שם. אז המוסלמים באו ובנו שם קבר למעלה על ההר. וצבעו אותו לבן שיהיה יפה ובולט למרחוק.

הנה הוא שם. יש נקודה לבנה למעלה. זה הקבר. ואלו אנחנו. ממהרים לקבר, למרות שהוא מת ממזמן.

PetraDay3_4084_191018

ההר מתנוסס לו 1340 מ’ מעל פני הים וצריך לחצות את כל האתר של פטרה, ואז לצאת לדרך הליכה של כמה קילומטרים טובים, כולם כמובן בעלייה. ממקדש קאסר אל-בינת יש עוד כ 12 ק”מ לשביל הטיפוס. סה”כ נרוויח בין 500 ל 600 מ’ עליה היום.

שוב יצאנו מוקדם כדי להימנע ממזג אויר ממש חם ומההמונים. לי יש תכנון לצילום פליימוביל שווה אז אני ונדב דופקים הליכה מהירה לתוך האתר, להגיע לפני ערימות האיטלקים. בעודנו מהדסים במהירות פנימה, חולפות על פנינו מתוקתקות הבוקר בדרכן החוצה (על תופעת המתוקתקות אשוחח מאוחר יותר או בפוסט נפרד, רק אומר שזה הכינוי שלי לבנות האינסטגרם שמגיעות להצטלם באתר ואינן יכולות ממש ללכת ולהזיע לפני הצילומים.)

אז עשינו גם כמה תמונות בסיק. מה רק להן מותר?!

לקצת הסברים על פטרה, סיק ושאר ירקות אשלח אתכן לפוסט הקודם

PetraDay3_4047_191018

PetraDay3_4048_191018

המטרה שלי היתה להגיע לפסלי הקרוואן. בסיק, הקניון הצר המוביל על העיר, ברגע מסויים מתחילי פסלי שיירת גמלים בגודל כמעט טבעי. נבטי וגמל, נבטי וגמל וכך הלאה. הפסלים שוברו ברבות השנים ובלי מדריך לא שמים לב אליהם אבל אתמול סלאח הסביר לנו עליהם והיום רציתי להתייחס אליהם בכבוד.

PetraDay3_4060_191018

מהגמל נשארו רק הפרסות, הכרס החצובה בסלע ומתאר החלק האחורי. אני מבין למה מנתצים פסלי אדם (לא תעשה…) אבל מה עשה לכם הגמל החביב?

הנה, למתקשים בראייה, הנה סימולציה

PetraDay3_4060_191018_Layered_600px

ראיתן?

ובעודי שכוב על הרצפה, כמו נבטי שבור הגיעה הקבוצה, דילגה בנון שלאנט לצידי והמשיכה. חלפנו על פני בית האוצר שוב. הוא עדיין מדהים וגם שאר המבנים, אבל אין כבר את ההתלהבות הראשונית. יש תחושת “יאללה, קדימה שדוחפת קדימה” ורצון להתקדם לפני חום היום. כמו אתמול, ככל שהעמקנו פנימה, הנוכחות של התיירים ירדה (שלא לדבר על המתוקתקות שלא עוברות את בית האוצר). כשהתחלנו לטפס פנימה לשטח היינו כבר לבד, חוץ מילדי הבדואים המתרוצצים מסביב ומבקשים “Biscuit, please”. אין ממש סימון שבילים ולמרות שאנחנו מתחילים על שביל שנראה ברור, אין לי מושג איך מסתובבים פה לבד (תשובה: לא מסתובבים לבד, או לוקחים איזה ילד ומשלמים לו כסף)

PetraDay3_4070_191018_Layered_600px

זה כבר יום שלישי שאנחנו הולכים. מהרבה בחינות, הגוף זוכר שצריך לעבוד ולפחות לגבי, כלום לא תפוס והשרירים זורמים. שני הגודזילים מהלכים כאילו כלום, אוהד עדיין מצבן את הנוכחים כשהוא נע מעלה ומטה כשלא אכפת לו לרדת ולעלות רק כדי להצביע על משהו. נורית סוחבת יפה בעלייה ולא אוכלת יותר מדי שמן אז המצב טוב. אבל עדיין מדי פעם עוצרים לתפוס נשימה, לשמוע הסבר על עוד מבנה ועוד מקדש ועוד קבר. פטרה זה באר שלא מפסיקה להעניק עוד אוצרות. מה שאנחנו רואים עכשיו הוא פחות מרשים אבל עדיין, אנחנו קילומטרים מהמרכז ועדיין יש מבנים. זה רק מראה את גודלה העצום וכמות ההשקעה של הנבטים בבניין העיר וכמה עוד יש לחפור ולפתח כדי למצוא עוד.

כאן כבר יש קברים חפורים בסלע שמשמשים למגורי בדואים. עקרונית, אסור להם אבל זה מספיק רחוק והם כנראה עושים את זה מספיק שנים שאף אחד לא אומר כלום.

PetraDay3_4079_191018

זה מדבר אבל הוא לא צחיח. הגובה והעובדה שיש גם מים גורמת לכך שאנחנו נתקלים מדי פעם בסוג של חצב מקומי שפספס לחלוטין את העובדה שזמנו עבר והוא פורח בכל הכוח

dav

תמונה: אוהד אלקין

את הפקעות אנחנו רואים בכל מקום, אבל מדי פעם, על עמוד קצר, יש גם פרחים. גם עצי הערער, הג’וניפר המדבריים מעטרים את המדרונות של ההר. מסיבה שגם האינטרנט לא ידע להסביר וגם לא המטיילים, הגזעים מסולסלים ומרוטים. זה יפייפה ועושה את זה עוד יותר מרשים, כזה עץ קשוח יותר ולא איזה עץ לפלף עטיר מים שחי לו חיים נוחים.

PetraDay3_4131_191018

אוהד מצלם עץ ערער, ג’וניפר, קשוח

dav

ענף מסולסל עצמאית של עץ ערער. תמונה: אוהד אלקין

אנחנו הולכים בקצב טוב, למרות המנוחות מדי פעם וההר שנראה ממש רחוק בבוקר מתקרב כל הזמן אבל נראה שהולך ונעשה גבוה יותר. המציאות מכה על הפנים. ההר לא יבוא אלינו, אנחנו נאלץ להתחיל ולטפס. מדי פעם הכיפה הלבנה שעל פסגתו, מחוז חפצנו עושה טובה ומראה פניה אבל זה עדיין נראה רחוק.

PetraDay3_4087_191018

הטיפוס נעשה יותר קשוח ברגע שהשביל עולה מעלה. השביל מפריד בין האנשים, בין הסיבולת לב-ריאה ופחות סיבולת. אבל אף אחד לא נשאר מאחור. הטור נפרס יותר כשנדב למעלה, דבוק לסלאח. באמצע הדרך, כדי לאסוף את שולי הטור אנחנו לוקחים הפסקה ארוכה יותר. אמנם ממש חם, אבל יש רוח קרירה שעולה במעלה ההר, פורעת שיערות ומייבשת חולצות מנדפות זיעה.

הנוף מרהיב.

PetraDay3_4093_191018

לא רואים כל כך את המבנים הגדולים של פטרה, אלא את הסלעים האדומים האלו וההרים המעוגלים של אבן החול הרכה והפסגות החדות של אבן החול הקשה יותר. זה יפה כל כך וגם מאפשר לתת לדופק לרדת ולזיעה להתייבש אז עושים את עצמך מביט בפילוסופיות רעבה על הנוף ומסדירים נשימה.

אם ברעב עסקינן, אנחנו לא רעבים עדיין אבל ארוחת הצהריים מהלכת מאחורינו – חמור עם שקי אוכף ובדואי בתספורת אלי אוחנה בימיו הטובים. אנחנו הולכים, והבדואי יושב בנחת והחמור סוחב אותו ושקי אוכל ומים. אין צדק.

EliOhana

אלי אוחנה בימים טובים

זוכרות את ההר על ההר? בסוף מגיעים אליו. ככה מאחורה, בלי שישים לב. מטפסים ומטפסים ופתאום אנחנו למעלה וצריך להקיף את ההר כדי להגיע למדרגות שיובילו אותנו על ההר שעל ההר, אל הֹר הָהָר.

המדרגות תמיד יתפסו אותך בהפתעה. כמה שאתה כבר חם והשרירים גמישים, פתאום לטפס סטים ארוכים של מדרגות זה חדש ומעייף אחרת.

PetraDay3_4130_191018

מאמץ אחרון ואנחנו למעלה, על הפלטה שלמעלה. כל האזור שמתחת אוסף מי גשמים לבור אגירה שמיועד לעולים לרגל המוסלמים שהיו עולים לקברו של הנביא הרון, מבחינתם.

מעלינו יש מבנה קבר, ציון. בניין קטן ועליו כיפה לבנה. יש סט נוסף של מדרגות שעולה לגג המבנה ואנו עולים לראות את הנוף

PetraDay3_4123_191018

PetraDay3_4112_191018

על גג הקבר, עם זיו שמתרגל “אני לא אסתכל והמצלמה לא תתפוס…”

יש רוח נפלאה והבטון קר וזה נהדר. אנחנו יושבים למעלה והתחושה היא נהדרת ומיוחדת. אני לא ממש אדם מאמין אבל אני יכול להרגיש את ההוד וההדר ויראת הכבוד שהמקום מייצר. אנחנו גבוהים מעל כל מה שמסביב ויש שקט שחודר לעצמות ותחושת הישגיות של מסלול ארוך וטיפוס.

המבנה סגור ובכלל יש רגישות יותר ליהודים, כרגע. לפני כמה חודשים, באוגוסט 2019 כמה מאות ישראלים, חסידים ונחמנים הגיעו לאתר לקראת יום הציון של מותו של אהרון (איך יודעים את זה? בואו ונניח את זה בצד – כמו שיודעים את יום פטירתו של יהודה בן יעקב בהילולה בקברו שמתחת לבית שלנו)

הם ערכו הילולה, ללא אישור של השלטונות או של הוואקף הירדני שאחראי על המקומות הקדושים (לא שאני חושב שהיו מקבלים, אבל יש סדר). השלטונות הודיעו על סגירת המקום לישראלים ולפני שתשאלנה, יש פקח בדואי שחי בסמוך ואי אפשר להסתיר קבוצת דתיים מהבדואים שמסתובבים בשטח. הם בדואים. הם רואים. הנה הידיעה ב YNet עם הסיפור והנה סרטון שצילמו באתר הידברות בתוך הקבר. קשה לומר שיש כאן באמת הידברות…

שלטונות ירדן סגרו זמנית את העלייה אבל כשהגענו מותר היה לעלות. אנחנו נתבקשנו שלא לייצר שום פרובוקציה במתחם ואחרי שראינו והצטלמנו, ירדנו אל האזור שמתחת לקבר, לאזור הנייטרלי ושם ישבנו לארוחת צהריים בשטח. לא היינו לבד וכל שאר המטיילים והמדריכים שלהם היו ישראלים. חופש סוכות עושה את שלו.

אכלנו. שתינו תה מתוק עם חלווה מתוקה עוד יותר. שתינו ספל קפה קטן והכל נהיה טוב יותר. נדב פרש לו מהקבוצה וישב, מנדנד רגליו מעל מדרגת סלע (לא דואגת! יש מתחת עוד מדרגה!)

נגשתי אליו וישבנו, מביטים בנוף בשתיקה של ביחד. נותנים לרוח לעטוף אותנו ולשקט המיוחד. נוף כזה גבוה מרחיב את הנשמה, במיוחד לאחר שהוצאת אותה להגיע לכאן. יש לי את נדב כאן, בלי שום מסך ובלי שום הסחת דעת. אמנם אנחנו היינו בקצה הנמוך של הטור והוא היה בקדמי ולכן לא היה לנו זמן דיבור בדרך אבל ישבנו וקצת שוחחנו, עם הפסקות ארוכות כשהעיניים שותות את המרחבים.

תענוג.

אני לא לוקח את זה כמובן מאליו שבגיל 21 הוא מצטרף לטיול שלנו. אני מניח שהטבע והמאמץ משכו אותו. אין לנו צורך בשיחת עומק. פשוט להיות. בן ואבא.

PetraDay3_0011_191102

ג’ודי תפסה את הרגע הנהדר הזה. צילום: ג’וֹדי לב

ונגמר השקט.

צריך לרדת. אוספים את שאריות הארוחה. החמור שלא טיפס את המדרגות ונשאר קשור למטה, יקבל את שאריות הירקות המותחלים (מורן דאגה לו) והבדואי זכה בכל שאר המצרכים. הסדר מוצלח לכולם.

הירידה יותר נינוחה. אנחנו יודעים את הדרך ויודעים שעכשיו רק צריך ללכת חזרה. הלכנו כבר כ 14 ק”מ. אז נלך חזרה. מדרגות, חמור שמחכה קשור ליד ומקבל מלפפונים נהדרים והמשך. גלעד מנחה אותנו למסלול אחר, כדי שיהיה מעניין.

מאוד מעניין. יש סלעים נהדרים ואוהד עוצר לצלם כל סלע שלישי. לפעמים הסלעים נראים כמעט אורגניים בדוגמאות תחרה עדינות להפליא.

dav

צילום: אוהד אלקין

בעוד שאנו יורדים עולה מולנו קבוצה נוספת, כמובן שמדברת עברית. נראה שהגיעו בכמה טנדרים שאנחנו רואים למטה. בי עוברת תחושת הישג. משהו בסגנון “פחחחחחחחחח, אנחנו באנו ברגל ואלו פשוט הוקפצו לכאן”. נראה לי שאני לא הייתי לבד. גלעד, שסוגר את הטור, הולך לידי עם הרגליים הארוכות שלו וכשאני מציין את זה, הוא אדיש.

כאן דוקטור, התחלתי לחשוד. אבל כשהגענו למטה והבנתי שבמקום ללכת איזה 12-13 ק”מ חזרה אנחנו חוזרים בטנדרים. נדב ואני טיפסנו באושר לארגז של טויטה היילוקס ישנה. ברור ש Hilux! זה רכב אגדי שאין אפשרות להרוס אותו. הנה תראו את החלק ראשון משלושה שתוכנית הרכב הכי בריטית שיש מנסה לחסל אחת כזו

(יש עוד שני חלקים משעשעים – שני ושלישי)

נדב, שעטה מסיכה כנגד האבק בריאותיו, נראה כמו טרוריסט, רק שהכובע המאוד גיקי שלו מנע את הרושם הרע.

PetraDay3_150130_191018

הרכבים הורידו אותנו לאחר נסיעה מטלטלת קרוב לפטרה ושם שוחררנו לגורלנו. אחר הצהריים חופשי בפטרה. כל כך הרבה זמן חופשי ומה עושים איתו. אנחנו עלינו לכנסייה הביזנטית שיש בה מוזאיקות יפות ולהביט בקברי המלכים קרוב יותר. אבל זה קרה לנו לבסוף.

PetraDay3_4145_191018

פטרה כבר לא נראית כזו מלהיבה. זו פעם רביעית בשלושה ימים.

אז עצרנו עם כולם לשתות משהו קר. ולנוח בבתי הקפה המאולתרים שיש באתר. תחושת סוף קלה עומדת באוויר. אנחנו עומדים לסיים את היום השלישי ומחר עוזבים לוואדי רום. אז מצאנו חתולים שבאו להתפנק כאלמנט מרגיע (לא לכולנו).

יצאנו בשלווה, מביטים בתיירים ותנועת המתוקתקות שבאות להצטלם באור השקיעה פנימה. הילכנו בשקט מתוך תחושת עליונות מוצדקת כי אנחנו כבשנו את פטרה ברגלינו.

עד שהגענו אל בית האוצר, שוב נעור בי רגש הוואו.

PetraDay3_4172_191018

הייתי בטוח שליבי יהיה גס כבר בכל החול המגולף הזה אבל זה כל כך מדהים ושונה שעמוק בקישקע, משהו זז וזה לא היה החומוס של הצהריים.

עמדנו אני והאישה שאיתי ונתנו מבט אחרון בפטרה. לא יודע מתי אחזור לשם, אם בכלל. אבל זה משמח אותי שהגענו עד הלום.

PetraDay3_4170_191018

הדרך החוצה היתה יותר מדי מוכרת אבל הלכנו ודיברנו, אני והילדים, בעוד שנורית והגר הלכו ושוחחו להן יחדיו. כלום לא בוער. אנחנו צריכים לחזור למלון ולצאת למלון חדש, גבוה יותר במעלה ההר בגלל איזו החלטת הסוכן המקומי או איזה שקר כלשהו. אין בעיה. הכל ארוז וסבבה.

כשהתמקמנו בחדר המשפחתי במלון החדש, פתחתי חלון ולשמחתי הספקתי לראות באור אחרון את ג’בל הרון, ומעליו, זורח באור נורות הלד את הקבר של אהרון, אללה ירחמו.

PetraDay3_4187_191018

ארוחת ערב עמוסת איטלקים. השף הירדני הכין אינטרפטציה ירדנית ללזניה להאכיל אותם ואנחנו ארבעתנו עולים למיטה באנחה עמוקה של מנוחה שהרווחנו בכבוד. מחר שוב קמים מוקדם ויוצאים אל וואדי רום.

פורסם בקטגוריה Family, Travel | עם התגים , , , , , , , , , , | 3 תגובות

סובבים את פטרה ובנותיה – וואו בן אלפי שנים, בארות ומזבחים

רגש יכול להיצמד למקום. אם מספיק אנשים חשו את אותו הרגש באותו המקום, כמו ריח שום הוא נדבק לאבנים ולסלעים וישפיע הלאה, על האנשים הבאים שיאמרו לעצמם “המפפפ, זה מריח כאן כמו שום” וכך הלאה. בדיוק כך, בקניון המוביל לתוך פטרה, הסיק המפורסם, יש נקודה בה מבעד לחרך הצר מופיעה פטרה ואנחת “וואו!” נסחטת מליבך באופן כמעט לא רצוני.

PetraDay2_3877_191017_Layered

המבנה הכי מפורסם בפטרה הוא בית האוצר, או החזנה. הנבטים גילפו את החזית הידועה באבן החול אי שם בין המאה הראשונה לפני הספירה, למאה הראשונה לספירה. כך או כך היא עומדת שם כבר אלפיים שנה. הכניסה הראשית לפטרה הייתה ונותרה דרך אותו קניון צר, סדק טבעי שהורחב על ידי החתרנים הבלתי נלאים האלו. אתה הולך לאורך יותר מקילומטר (אלא אם לקחת עגלה או חמור) בקניון צר שקירותיו בגובה יותר ממאה מטר ורוחבו לעיתים מטרים בודדים ואז, ברגע אחד, הפיתול האחרון מתיישר לך ואתה רואה פנימה, כמו שראה סוחר אדומי לפני אלפיים שנה או סנטוריון רומי, לפני, אהה, אהה, אלפיים שנה.

PetraDay2_3891_191017

אולי הם לא אמרו “קושלירבאק! וואו!”. יכול להיות שהם מלמלו מילת התפעלות אחרת כמו “יא ווארדי!” או “Ecce! Me­hercle” (לטינית ל Behold, by Hercules). אבל אני חושב שגם סטיבי וונדר היה עומד שם ומתפעם, כי פשוט הקירות ספוגים במיליוני התפעלויות אנושיות שנספגו לאיטן באבן החול הרכה וזה משפיע עליך, גם אם יש לך לב של אבן חול.

תקציר הפרק הקודם

אנחנו ביומו השני של מסע הליכה בן ארבעה ימים, סביב פטרה והאזור. כל בני המשפחה מהלכים, גם אם זה חם וקשה זוכרים שאת כל הטוב הזה יזמה נורית (בלי ציניות). אנחנו לא לבד, אלא בטיול מאורגן דרך אקו טיולי שטח והמדריך שמורה לנו את הדרך הוא גלעד דנון, כפרעליו יחד עם סלאח המדריך המקומי.

אתמול חצינו את הגבול ועשינו מסלול ארוך מפטרה הקטנה, דרך ההר, אל אֵד-דֶיִר, הלוא הוא המנזר הידוע ועלינו חזרה דרך הכניסה האחורית, בלי לעבור בשכיות החמדה של פטרה. היום נתחיל כמו שצריך.

פטרה, העיר בסלע

“לא באנו ליהנות” היא סיסמה שגורה בפי וגלעד אף חזר עליה והוסיף “באנו לטייל ולא ליהנות”. לפיכך כשהשעון צלצל ב 05:45:00 היה זה ברור. קמים, מתארגנים מהר. הילדים, לאור החינוך המוצלח שעברו קמו עצמאית בחדר שלהם והיו מוכנים לפנינו. ארוחת בוקר ירדנית ואנחנו בחוץ ב 06:45 לטקס המים.

מהו טקס המים?

תמיד אני לוקח שלושה ליטר מים לאדם מהלך בטיול. תמיד הצמחים מקבלים את השאריות אבל אתמול גמרנו את המים עד תום. ולכן, כל בוקר ממלאים מים עד הסוף. כיון שמי הברז לא ראויים לשתייה, גלעד, מדריכנו היקר, מטהר כמות גדולה של מים (בלי טעם!) ואנחנו מוזגים ברגש לבקבוקים, שלוקרים ושאר שקיות מים. 19 אנשים, כ5 ליטר מים לאיש, ארבעה ימים – מעל 250 בקבוקי פלסטיק שלא נזרקו לפח. כבר אמרתי כפרעליו?!

לפני שבע בבוקר אנחנו בתנועה. הולכים לשער של האתר שנמצא כ 300 מטר מפתח המלון ומשם אוספים את סלאח וממשיכים בהליכה מהירה אל האתר. הכוונה היא להקדים את ההמונים ולנסות לראות את האתר לפני שהוא מוצף.

בהתחלה אנחנו עוד מתלהבים מהקברים הראשונים. מקוביות אבן ענקיות עם חור בראשן שהרוח המדברית שורקת דרכן ולכן הן נקראות קוביות ג’ין (Djin Block) כי לעוברי האורח זה נשמע כמו שריקות של שדים.

PetraDay2_3838_191017

שדים לא פגשנו אבל חתולים בכיף והם קיבלו אותנו בפיהוק רחב.

PetraDay2_3841_191017

ואז נכנסים לסִיק. קניון צר שהתחיל כתופעה טקטונית והורחב על ידי הנבטים שניצלו את קווי השבר ופתחו את הקניון.

בינתיים, כשאנחנו הולכים בסיק בואו ונדבר רגע על הקונספט של העיר האבודה, The lost city of Petra.

באמת?

למה מי איבד אותה?

פטרה לא היתה אבודה מעולם, כמו שגם מאצ’ו פיצ’ו בפרו לא היתה אבודה. כמו שפאלנקה במקסיקו לא הלכה לאיבוד, גם אנגקור וואט הקמבודי לא אבד מעולם וגם לא טיקאל הגוואטמלית. אני הלכתי לאיבוד פעם בפתח תקווה כשנגמרה לי הסוללה בטלפון והלך הוויז. זה באמת אבוד. אבל פטרה ושאר חברותיה לרשימה המכובדת היו מוכרות למקומיים תמיד. האדם הלבן, המערבי, שלא לומר האשכנזי הוא זה שלא ידע עליה וגילה אותן מאוחר יותר והחליט שהן אבודות. הבדואים התגוררו במערות ובקברים מאז ומתמיד והם לא הרגישו אבודים. נראה שלבדואים יש קשת רגשות רחבה, אבל תחושה של איבוד לא נכללת שם.

אז בואו ונוריד את הדיבור השלילי הזה של ‘העיר האבודה’.

ונחזור ללכת בסיק בשקט, אחרי שהורדנו את זה מהלב.

PetraDay2_3854_191017

עד לפני כמה שנים חול כיסה את הרצפה, פרט למקומות שבהם הרומאים, (כפרעליהם) ריצפו. כשהרומאים מרצפים, זה מחזיק אלפי שנים. הסכנה הכי גדולה בסיק היא דריסה על ידי אחת העגלות המובילה תיירים שאינם מיטיבי לכת או מתוקתקות. על תופעת המתוקתקות אשוחח מאוחר יותר או בפוסט נפרד, רק אומר שזה הכינוי שלי לבנות האינסטגרם שמגיעות להצטלם באתר ואינן יכולות ממש ללכת ולהזיע לפני הצילומים.

PetraDay2_3871_191017

PetraDay2_3864_191017

הסיק מרשים. הוא גבוה, צר מאוד ומלא בתצורות סלע נהדרות ושרידים של מערכות המים המתוחכמות שהובילו מים אל תוך העיר. שאריות של פסלי שיירות גמלים, פסלי אלילים נבטים (הדת הנבטית הייתה דת ערבית טרום-מוסלמית. הם עבדו את האל הערבי דושרא שהוא פשוט אבן או הר). אבל כולם נמתחים לרגע הזה, של החשיפה, להצצה הראשונה.

PetraDay2_3921_191017

אין מה לומר. המבנה הזה, בית האוצר או אלחזנה בערבית מדהים. כן, הוא בלגן מוחלט מבחינת סגנון, כמו איזה נובוריש שבונה וילה עם עמודים רומיים, כותרות קורינתיות, עיטורים מצריים וכל מה שנראה לו מרשים. אבל זה עובד נפלא. החזית היא למעשה ריקה מתוכן. יש חלל קטן בפנים וההשערה שזה היה מאוזילאום למלך נבטי (ארטאס הרביעי, אם אתן מתעקשות). הנבטים החתרניים האלו פשוט הורידו שכבות של אבן ופיסלו את החזית הזו, עם כל הפסלים המדהימים המעטרים את החזנה. המקום נקרא בית האוצר כיון שהייתה אגדה שאוצר מוחבא בפנים, כי הדורות שאחרי הנבטים לא האמינו שמישהו משקיע ככה בלי שיש שם איזה אוצר. עקבות הקליעים שנורו למבנה כדי לחפש אוצר, עדיין ניכרים.

אי אפשר שלא לעצור ולצלם. יש מיליוני תמונות, אבל גם אני חייב לצלם. ברור לי שכל זווית וכל צורה שאבחר כבר נוסתה בעבר אבל אני חייב. כולם תיירים וכולם חייבים להצטלם עם החזנה.

PetraDay2_3909_191017

ויש את המתוקתקות. במיוחד בבוקר, מגיעות נשים כשהן מתוקתקות – פן מושלם בשיער, איפור קל, שמלה או שיער ארוך פזור שיתבדר ברוח הבוקר והן מצטלמות בפוזות ידועות, ב”אופס, במקרה תפסת אותי….” ומעלות לאינסטוש. יש אבטיפוס שלם של תמונות כאלו. יש לי המון מה לומר על כך אבל אז אני אשמע כמו זקן נרגן, אז אעצור.

גם מקרוב, בית האוצר הוא מעורר השתאות. האבן שממנה הוא נחצב ניכרת בכל מקום ויש משחקי צבע וצורה ומרקמים והלב מתמלא יאוש במחשבה על כל העבודה שהושקעה פה לחשוף את החזית שהתחבאה לה בתוך הסלעים.

אוהד נפעם גם מקירות הסלע המקיפים את החזנה, שהמים והחול גילפו בהם חריצים וחרירים שנראים מרחוק כמו קליגרפיה שגולפה ביד אומן.

dig

צילום: אוהד אלקין

ככל שהזמן נוקף הרחבה מתמלאת יותר ואנחנו נעים הלאה. יש בשורות טובות ורעות. הטובות הן שאחוז ניכר מהמבקרים עוצרים כאן. בטוח שהמתוקתקות לא ממשיכות הלאה. זה גם בשורות רעות כי אם הגעתם עד לכאן, לא תמשיכו הלאה?

אנחנו מושכים הלאה, דרך הרחוב המתרחב, המרכזי של פטרה. דרך האמפיתאטרון המרשים, דרך קברים הפרושים על הצוקים מסביב. הרבה קברים נשארו. חלק גדול מתושבי פטרה חיו בבתים ששילבו עץ או אוהלים משערות עיזים – זה לא השתמר בכלל. אבל קברים, לא חסר. עדיין, המקום מרשים. לכל כיוון שתביט, ניכרים עקבות ופתחים של קברים או מבנים, כולל את המכלול עוצר הנשימה של קברי המלכים, מעל לרחוב הראשי.

גם קניות לא חסר. יסלחו לי אחינו בני ירדן, הבדווים האצילים ושאר חברי לטיול אבל 98.7% ממה שכל החנויות בפטרה מוכרות יוגדר כג’אנק על פי אמנת לאס ווגאס לזבל תיירותי. פגיונות ממתכת מפוקפקת, צמידי כסף עם פיתוחים העשויים פח מבריק, שטיחים שראינו גם במרכז אמריקה ושאר קשקושים. רק הכחל הבדואי מפיל ברשתו חלק ניכר מהמטיילות ובראשן המטיילת הפרטית שלנו. בדואי, דמוי ג’וני דפ מורח בשרמנטיות מיומנת משחה שחורה מפוקפקת סביב העין בעודו מסביר כמה זה מעולה. כמובן שכמה וכמה בקבוקונים נרכשו והקבוצה המשיכה הלאה כשחלק מהנשים מביטות אל המדבר בעיניים מצועפות ומבט פתייני.

PetraDay2_3931_191017

ג’וֹדי, יעל ונורית לומדות על יתרונות הכחל הבדואי

אחרי שנרכשו, בנוסף גם עותקים מספרה הנוקב של מרגריט ואן גלדרמאלסן (“הייתי אישתו של בדואי”) ולאחר שסלאח וגלעד הרחיבו דעתנו בהסברים על תושביה הקדומים של פטרה וכל הכובשים שעברו במקום והשאירו חותמם בארכיטקטורה של המקום הגיע הזמן להזיע בצורה מרשימה יותר. יורדים ברחוב הרומי המרוצף, דרך שדרת העמודים אל מרכז העיר וממנו זונחים את הזרם התיירותי.

מטפסים אל אום-אל-בִּיַארָה – אם הבארות

ככל שחדרנו פנימה אל תוככי פטרה כמות התיירים דעכה. כמו באירוע כיתתי, לקראת הסוף, כשהנותרים צריכים לסדר את הכיתה חזרה. כשיצאנו מהמקדש הגדול והחלנו מטפסים נשארנו מהר מאוד לבד, בלי שום מטיילים סביבנו. כמו שאמר בזמנו זוהר ארגוב:

בָּדָד, בַּמִּשְׁעוֹל אֶל הַאֵין
בָּדָד, בַּנָּתִיב לְלֹא כְּלוּם
בָּדָד, עִם הַזְּמַן הַבּוֹרֵחַ

בָּדָד, כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ אנדודה
בָּדָד, בַּמִּדְבָּר הַלּוֹהֵט
בָּדָד, גַּם דְּמָעוֹת הֵן רַק הֶבֶל
שִׁיר מִזְמוֹר אֵין לַסֵּבֶל

אנחנו עולים על הצוק הזה משמאל לסלאח. אוּם-אל-בִּיַארָה (Umm al Biyara), אם הבארות או אם בורות המים. צוק גבוה מעל פטרה שראשו מעוטר במישור משופע ובו בורות מים רבים ומערכת שמורידה מים לעיר.

PetraDay2_3949_191017

הדרך מטפסת. כרגיל, מתחילים בחול טובעני ותובעני, ממשיכים בדרך סלעית ואז מגיעים למדרגות. אין באום-אל-ביארה שתי מדרגות דומות. לא זהות, אלא שונות לגמרי. אחת בנויה לרגליו של גמד וזו אחריה דורשת סולם כדי לעלות עליה. האחת צרה והשנייה רחבה למדי. הכל מוכן לשרירי הירך, לשריר הגדול הארבע-ראשי.

PetraDay2_3976_191017

מדי פעם השביל חוזר להיות שבילי שכזה, עם עוד עצי ערער קשוחים. אנחנו באמצע המדבר, בגובה של מעל 800 מ’ מעל פני הים ויש עצים. עצי הערער (Juniper) נראים מאוד מסוקסים, כמו גרסת הנינג’ה של העצים. הם גם נורא יפים. הם העצים שמעטרים כל מערבון מכובד וגדלים במקומות שקשה להאמין שיוכלו לקיים עץ כזה גדול. טעמתי את הפירות והם בכלל לא מזכירים לי ג’ין וטוניק, אז עזבתי.

PetraDay2_3974_191017

הם גם מספקים צל קטן בדרך הלאה, במעלה ההר והמדרגות. אוהד ספר כ860 מדרגות אבל לא עולים רק במדרגות אלא גם על משטחי אבן ארוכים וחמימים המשקיפים על הנוף המאדימי שנשקף ככל שעולים מעלה.

PetraDay2_3978_191017

נדב. הוגה.

לבסוף, באנקת שרירים וזיעה הגענו אל הרמה שעל פסגתו של אוּם-אל-בִּיַארָה. למען האמת, הצוק, או ההר גם עומד לבדו, כמו מצדה, אבל הנבטים לא עשו מזה עניין ולא טרחו ליצור נרטיב של מאבק והקרבה, מקסימום הקרבת זיעה בטיפוס. מי צריך את זה כשיש למטה פטרה וממול את הר המזבח (תיכף יגיע, סבלנות).

ובכן. הגענו אל הלמעלה. פלטה שטוחה אך משופעת מה שהועיל לאספני המים הקדומים להזרים מים אל בורות האגירה. קצת מבאס לטפס למעלה בשביל מים, כי נראה לי שמזיעים 28% מהמים שתצליח לאסוף אבל במדבר, כל בור נצבר.

Petra Umm Biyara waterhole - Vered Kuttner

גלעד מדגים בור מים וקסם עם יד. צילום: ורד קוטנר

כאן גם נפתרה תעלומת הצהריים כשבדואי וחמור הופיעו, עם שקי אוכף מלאים בכל טוב, ירקות טעימים במיוחד (בצלים נפלאים! מתוקים כאלו), פיתות דקיקות, קופסאות שימורי סרדינים, טחינה וכו’. אני עפתי על החומוס בקופסאות טטרפאק, כאלו כמו של שמנת מתוקה. לא שהטעם היה משהו מיוחד, אבל כשרעבים בקצהו של הר תלול בפטרה, בדרך כלל, לא ממש בררניים בחומוס שלך, בטח עם טחינה טובה, פיתה דקה ובצל שרק הזיכרון אליו מעלה לי דמעות.

Tetra Brik® Aseptic carton package with Mezete hummus, 135g

ישבנו בנקיק קטן בצד. חצי צל וכולם נכנסים לפעולה, מי להכין, מי לחתוך ומי להעמיס. קשה היה להאמים אבל בהתחלה היו רגעים של שקט שכולם התרכזו בלאכול – הורדנו כמה קלוריות, אז צריך מהר להחזיר שלא יחסר. אבל תה טוב, חלווה מתוקה להחריד אבל מתאימה למצב עשו יופי להרגעת הקהל. קפה קטן של חזרה לפעולה והעניין של כולם חזר ונדלק. כשרעש הבטן המקרקרת נדם, אפשר לדבר על שוכני המקום, על מערכות המים ועל התרבויות שחיו כאן (כולל מבנים ניאוליתים מלפני 9000 שנה).

PetraDay2_4000_191017

PetraDay2_3997_191017

מה שרואים הכי טוב מקצה ההר היא העובדה שצריך לרדת אותו במיליון מדרגות וברכיים, לחצות את העמק ולטפס על ההר שממול. למה? כי באנו לטייל, לא ליהנות.

אז יורדים.

ופוגשים חרדון מקומי שגורם לכל המגדירים לעצור ולהתווכח האם זה חרדון צב, חרדון מצוי, או דרקון קומודו גמדי עם ראש כחול. אני מאמין באוהד ובחרדון מצוי.

PetraDay2_4010_191017

PetraDay2_4007_191017

הירידה הייתה קלה מהמצופה, למרות המדרגות והכל. אולי כי כבר אכלנו ואולי בגלל הסיבה המיסטית בעטיה תמיד הדרך חזרה קלה יותר. אבל אנחנו לא חוזרים. פנינו אל המזבח.

עולים אל גֵ’בֶּל אַל-מַדְבָּח – הר המזבח

חשובנה בבקשה על האות הלועזית U. הסתכלו עליה. נסו לתאר כיצד אתן עומדות על קצה ה U, למעלה ומביטות עין בעין, tête-à-tête, בצידה השני. ואז יורדות את הקו הימני, הליכה מהירה בחולות שבתחתית ה U ואז צריך לטפס את הצד השני כן?

כך ירדנו מהר בורות המים, הילכנו לנו בחולות האדומים של פטרה ובערוצים המבתרים את השטח לכיוונו של קבר החייל הרומאי. באמצע, נתקלנו בחצב שגרם אף הוא לדיון מפולפל, האם הוא מקדים, מאחר את זמנו או שבשל האקלים והגובה הוא פורח בדיוק מוחלט בזמנו. השארנו את החצב ניצב והמשכנו.

PetraDay2_4013_191017

קבר החייל הרומאי הוא בין הקברים הכי שמורים ויפים בפטרה ואינו במסלול התיירים הברור מאליו. חזית מרשימה עם שלוש דמויות שבהם דמות ברורה של חייל רומאי. זה מכלול שלם עם אולם אירועים ממול שחצוב באבן כל כך יפה שאפילו הנבטים לא כיסו אותה. כמו עורקים של שיש עשיר במיוחד, בצהוב, ורוד, שחור, אדום, כתום וכל מה שביניהם. הכל חצוב לעומק הסלע ומשויף חלק. הרמתי את המצלמה לעין ולא ראיתי איך אני תופס את היופי הזה. יש מיליון תמונות באינטרנט. לכו לחפש.

הקבר יושב לו על תחילתו של שביל קדוש, המוביל אל מתחם פולחני בראש ההר. הנתיב המשיך הלאה, לטפס והגענו אל המכלול של מקדש הגן (The Garden Temple or Garden Tomb). עוד קבר חצוב בסלע עם עמודים גדולים וחלל פנימי לפניו שבו ישנו בור מים שניכרים בו עוד זכר לקשת שאולי החזיקה גג. זה נראה לגמרי מקום שבו טובלים, אולי כטהרה.

לפני שנמשיך ונטפס הרשו לי להזכיר תקרית בוטנית וזואולוגית שהשאירה חותם ניכר במשפחה המטיילת.

dig

כּוּשָן ארסי, בלאט! צילום: אוהד אלקין

זהו כּוּשָן ארסי. חגב רעיל להפליא שיושב לו על שיח מסוג מסמור סינַי (לא מסין, אלא חצי האי סיני). אליבא ד’גלעד יש שיח אחד כזה בארץ עליו עולים לרגל הבוטנאים. וכאן? יש אותו כמו זבל. צמח רעיל שהחלב שלו יכול לגרום להאטת קצב הלב עד למוות. מי כן אוכל אותו? חגב שמן שיש לו עמידות לרעל אבל הוא מוציא אותו מחוץ לגוף ויכול להתיז אותו למרחק קצר לצריבה ועד לפגיעה בלב (של חיות קטנות, כן?!). למה ההתרגשות?

בהיות אוהד בכיתה ה’ הם נתבקשו לכתוב עבודה בביולוגיה. כל הילדים בחרו משהו פשוט ומוכר ורק אוהד, הזואולוג הצעיר, בא והודיע שהוא כותב עבודה על הכושן הארסי. לא שמענו עליו מעולם ואין יותר מדי כאלו בארץ. הוא מצא אותו במגדיר החרקים שלו והחליט לחפור לעומק. הוא כתב עבודת מחקר מרשימה על החגב שאני בטוח שהמורה לא שמעה עליו לפני ואחרי מעולם. והנה כאן, שיח מסמור מלא בכושנים שכרסמו את כל עליו והם יושבים עליו, שמנים ואיטיים כמו משפחה אחרי הצ’ולנט של שבת בצהריים.

PetraDay2_4017_191017

בעוד גלעד מסביר לנו את כל זה, אוהד עמד בצד, זורח מאושר, מהנהן ונותן לי בשקט פרשנות נוספת (לא נכנס לדברי גלעד, מפאת הכבוד). הוא צילם אותם בשמחה רבה. מצחיק איך החגבים האיזוטריים של כיתה ה’ הופיעו פה פתאום לאחר שבע שנים.

ממשיכים לטפס. הפעם קל יותר כי אין מדרגות והשיפועים משתנים כל הזמן וגם עצרנו לראות דברים וגם השמש כבר פחות קופחת. השביל ממשיך מעלה, אל אזור הפולחן שלמעלה ואנחנו נתקלים בעדות הבאה לעובדה שהיה זה שביל מקודש לעולי רגל. מזרקה מפוארת כדי שיוכלו העולים לרחוץ רגליהם ולהיטהר בדרך אל האתר הקדוש שבפסגה.

PetraDay2_4018_191017

אריה גדול חצוב בסלע ושאריות של מערכת מים (חרך ריבועי בחלק העליון של התמונה) שהובילה מים מלמעלה ודאגה שיצאו מפיו של האריה.

למי שלא רואה אריה, ישבתי והכנתי משהו פשוט (מה פשוט, מה? ישבתי על זה איזה שעה וחצי, בלאט!)

PetraDay2_4018_191017_3D_Lion

רק שהאריה של הנבטים היה שמח יותר, עם זנב למעלה וראש מורם. אבל זה קירוב טוב.

מזרקת האריה עושה את העבודה ואנחנו מטפסים באיזו ציפיה דרוכה. זה לא סתם שביל, אלא שביל שסותת ברגלי אנשים שעלו לרגל. נתיב קדוש שעברו בו לפני אלפי שנים, תחת אותה שמש של אחר הצהריים, בדרך אל המזבח למעלה.

בין ההיסטוריה של השביל, אי אפשר להתעלם מהטבע. האור של אחר הצהריים צובע את הסלעים בצבעים רכים לאחר שהרוח, החול והמים פיסלו אותם לצורות מטורפות. הכל מלא בתבניות שאי אפשר לסתת או לתכנן אותן

PetraDay2_4020_191017

PetraDay2_4021_191017

והשביל עולה ומטפס.

הסימנים של מקום פולחן הולכים ומתרבים. שלושה מונוליטים מאבן, אובליסקים שכאלו בולטים בשטח, כמו שער אל המדרגות המובילות את המאמינים אל המתחם שלמעלה. שם, על משטח אבן מסותת עומדים מזבח ומקום להקרבת קורבנות. כל המתחם חצוב בסלע. פשוט הסירו את כיפת ההר והשאירו את המונומנטים חצובים. בפטישי אבן ואיזמלים ידניים. ממש פשוט.

PetraDay2_4025_191017

עלי לפחות זה משאיר רושם עז. המזבח (מימין) עם המדרגות שמובילות אליו ולשמאלו מקום מסודר להקרבת קורבנות עם כיור חצוב להניח את הגדי או מה שזה יהיה ותעלות להוליך את הדם. ממש מאורגן.

זה מדהים. תמיד אתה שומע, קורא, רואה בסרטים על המזבח בפסגת ההר. אתה קורא על עקידת יצחק וגם שר כל חנוכה בקול ניחר (ואם אתה מדליק נרות עם אבא שלי, אז גם שרים קול ב’)

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי
לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי
וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ
מִצָּר הַמְנַבֵּחַ
אָז אֶגְמֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר
חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ

מולי, אני רואה את זה ממש. מזבח קדום שנראה לחלוטין פונקציונלי. לבוא, לשחוט ולשרוף. יצא לי לאחרונה להיות נוכח בטקס הכנה להקרבת קורבן הפסח של נאמני הר הבית שם הם הקריבו גדי (סיפור ארוך שלא העליתי לכאן כי קצת לא היה לי נעים מהאנשים) וזה יושב לי בראש וממש מתלבש בדיוק על מה שאני רואה.

באמת ובתמים מרשים.

PetraDay2_4027_191017

ומאחורי המזבח? הנוף של פטרה, הקברים המלכותיים ורחוק באופק, המנזר מאתמול. אני עומד עם אוהד ומביטים בשמש היורדת לאיטה ובצללים המתארכים על פטרה.

זה רגע כל כך רציני שהייתי חייב לשבור אותו.

PetraDay2_4036_191017

מכאן אנחנו בירידה לכיוון היציאה מפטרה. הולכים בקצב טוב, כשהלאות מתפשטת לה בשרירים והאור הולך ומזהיב ואז מתחיל להכחיל. אנחנו מגיחים מהמסלול אל דרך היציאה מפטרה, הולכים בינות לתיירים המפונפנים שלא יודעים שאנחנו משהו מיוחד. אנחנו הלכנו היום משבע בבוקר, 16-17 קילומטר, עלינו משהו כמו 600 מטר וירדנו 400 לפחות.

יותר מאוששים, לאחר מקלחות ואוכל יצאנו חבורה לקרוע את הכפר בניצוחו של גלעד. הקריעה התבררה כבליסה של כנאפה ושאר מתוקים בכנאפייה הכי טובה מבין השלוש של וואדי מוסה (לפי גלעד המצוי במקום ובדק את הנושא בכובד ראש). לי אין שום נקיפות מצפון לתקוע את הבצק והדבש הזה. אני מרגיש שהרווחתי את זה בכבוד. אולי שרפתי 2000 קלוריות, אז מה יקרה אם אתקע 50,000?!

כל הסוכר והקפה בדם לא מזיזים בכלל ברגע שהראש פוגש בכרית שעל המיטה. מחר שוב קמים בשעה קשה והולכים לבקר את אהרון הכהן במקום מנוחתו האחרונה.

PetraDay2_0009_191028

כל הקבוצה, על אום-אל-בִּיַארָה

פורסם בקטגוריה Family, Travel | עם התגים , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

סובבים את פטרה ובנותיה – מנזרים ונהנים

מדי פעם, מישהי, לא חשוב מי, הרימה פניה המיוזעות והארגמניות אל השמיים ונשענה על סלע. “זוכרת של מי הרעיון היה?” הקפדתי לשאול, מחזיר שערה סוררת לאחור ומחכה שתמשיך ללכת.

סוכות 2019 והמשפחה יצאה לסבוב את העיר שבאבן, את פטרה ובנותיה. אני מכיר את קוראות הבלוג ששבעו ממני מרורים בסיפורים על אופרות, על מסלולים ארוכים על אוכל בשבתות ואתן כאן ועכשיו את המסקנות:

פטרה מדהימה. הטבע שסביב לה אפילו עוד יותר. ירדן של הכפרים והוואדיות מרתקת ולא חשנו שום איום וממש בא לי לחזור.

זהו.

הנה המשפחה לאחר קילומטראז’ רציני צופים אל ה”מנזר”

PetraDay1_3813_191016

עכשיו אפשר להתחיל.

בפרוץ הסוכות ובהעדר תוכניות ודכדוך כללי הפציעה נורית עם הצעה. בואו ונממש חלום ישן לראות את פטרה, העיר בסלע. אבל לא סתם יום טיול מאילת אלא חריש עמוק. מעט קריאה הביאה אותה למסקנה שעדיף טיול מאורגן, להקלת הבירוקרטיה וגם ההבנה שהשטח סביב לא ממש מסומן כראוי ואפשר בקלות ללכת לאיבוד.

בחרנו חברה שהציעה מסלול של ארבעה ימי הליכה עם מדריך. להסיר ספיקות, אין לי פה יומרות להחזיר מידע – החברה היא אקו טיולי שטח והמדריך שליווה אותנו בשלווה ובנחת, היה גלעד דנון, כפרעליו.

המון דברים ראשונים. פעם ראשונה שארזנו לבד ולא אכפת היה לנו שיש אולר במזוודה וליטרים של מים עלינו. עוברים לארץ אחרת, שולפים דרכון בלי שום טיסה. זה היה כל כך משונה שנורית, כמעט שכחה את דרכונים. זו גם הפעם הראשונה שאנחנו יוצאים כמשפחה בטיול מאורגן. פעם אחת אי שם בשנות ה 90 יצאנו נורית ואני, החברה שלי דאז, הסתובבנו באי הבריטי עם חברת טיולים מגניבה בריטית לצעירים. מאז טיילנו תמיד עצמאית, גם במקומות הכי לא שגרתיים. הצקנו למפעילי הטיול בהמון שאלות כדי לוודא שהקבוצה והטיול יתאימו לנו ואנו להם.

יצאנו אחר הצהריים בנסיעה לאילת, בגשם שוטף. לינה בחדר אכסניה זול ונקי באילת ובבוקר חוצים לירדן. רגעים ראשונים של פגישה עם חבורה של 18 איש שיזיעו את נשמתם החוצה איתנו בימים הקרובים. חלקם מכירים מטיולים קודמים או חברים שהגיעו יחדיו. ביניהם אנחנו משפחה אחת – אמא, אבא, נדב, אוהד. קשה להאמין שנזכור את כל השמות וכל כך הרבה על חייו של כל אחד ואחד מאותם זרים מוחלטים אבל זה מה שהליכה של ארבעה ימים תעשה.

המעבר יחסית פשוט, בטח כשיש מדריך וסוכנים מיומנים. כל שנותר לעשות הוא להמתין ולעבור כמו עדת ברווזים ממושמעת בין התחנות.

PetraDay1_075344_191016

תמונות גדולות של המלך ממתינות לנו בצד השני, ליד אוטובוס תיירים קטן עם המדריך הירדני והשוטר הדרושים לנו לפי החוק. המדריכים הירדנים ימשיכו ללוות אותנו בימים הקרובים אבל הם מספקים פרספקטיבה מרעננת ולא היוו כל מגבלה.

הנוף מהאוטובוס, בתחילה מוכר. זה נוף הערבה, אבל השילוט השונה, המכוניות השונות והאנשים עם הגלביות שעומדים ליד המכוניות לא מותירים שום מקום לספק. אנחנו בירדן. בעוד שאנו עושים באיטיות דרכנו לכיוון פטרה במעלה ההר והכבישים המשובשים גלעד מספר לנו על ירדן, על הגאוגרפיה, ההיסטוריה והמון על האנשים שזה אותי אישית מרתק. הם שכנים ולמרות שמולאים בימים אלו 25 שנה להסכם השלום איתם, אנחנו לא ממש התחברנו. לגלעד, כדובר ערבית ומי שמסתובב הרבה בירדן היו הרבה תובנות על האנשים ומבט מפוקח על מערכת היחסים הישראלית-ירדנית בגובה פני השטח והאבק.

יום ראשון – פטרה הקטנה, ג’בל אֵד-דֶיִר, המנזר של פטרה

תוכנית היום הראשון היא פשוטה. לאחר המעבר לירדן אנחנו נוסעים לפטרה לאסוף את המדריך הירדני שיוביל אותנו הלאה, כדרוש לכל קבוצה מעל ארבעה מטיילים. משם נמשיך ישירות לפטרה הקטנה (נו, חכו הלאה) ומשם נעשה דרכנו במסלול מדברי אל חלקה האחורי של העיר ההיסטורית. נצא את האתר לפנות ערב בהליכה עד לכפר הקרוב ומשם נוקפץ למלון. פשוט.

פרקנו מהרכב בשערי פטרה הקטנה, לאחר שהצטרף לחיינו סלאח, המדריך הירדני החייכן שכל הזמן הזכיר לי את אינדיאנה ג’ונס. גם ככה השמות פטרה ואינדיאנה ג’ונס שזורים זה בזה בשל סצינת הסיום המרהיבה של הסרט השלישי שמתרחשת בפטרה. גם בסצינה המדוברת וגם בסרט הראשון מופיע סלאח, חברו המצרי של אינדי וטובע את מטבע הלשון הידוע

Asps! Very Dangerous! You go first… (0:34)

הנה סלאח מתחת לאחד המבנים בפטרה הקטנה, המעוטר בציורי קיר מרשימים (בפנים, בפנים!)

PetraDay1_3626_191016

בואו ונעשה סדר רגע, כנהוג פה מזה שנים. על פטרה אני לא צריך לספר לכם וכל מה שאטרח ואכתוב כאן, הוא כלום לעומת כמויות המידע שיש ברשת. רק אומר שפטרה היא עיר קדומה, עירם של הנבטים, אותם שבטי נוודים שיצאו מחצי האי ערב, מאות שנים לפני שההוא נצלב בירושלים. הם הקימו אימפריית מסחר משגשגת וברגע מסוים החלו להתיישב ולהקים ערים לאורך נתיבי המסחר שלהם, רצף שכלל את פטרה שהלכה וגדלה בעקבות ההשתלטות הרומית. פטרה שגשגה במאות האחרונות לפני הספירה וקצת אחרי והחלה לדעוך. בשיאה היא השתרעה על יותר מ250 קמ”ר (ירושלים של היום היא בשטח של 125 קמ”ר). בשיאה הייתה זו עיר גדולה עם מים זורמים, תיאטרון, מוסדות שלטון ומרכז סחר אזורי שבו חיו נציגים של כל האימפריות האזוריות (לפי האלים שסגדו להם בפטרה, כולל מצריים, אדומיים ועוד).

פטרה הקטנה נמצאת בפאתי פטרה. יש אומרים שזו שכונה מפוארת, כמו סביוני פטרה ויש הטוענים שבגלל כמות בורות המים והדרכים מדובר בנקודה שאליה הגיעו שיירות המסחר (הקראוונים) ומדובר במעין פארק תעשייתי מחוץ לגבולות העיר, כמו פטרה פיתוח. יש בפטרה הקטנה כמה שכיות חמדה יפות ושלט עם הבטחה שקשה לעמוד בה.

PetraDay1_3635_191016

ובכן, הנוף מהמם. כל זמן שזה הראשון שאתה רואה בפטרה. אבל זה היה הראשון שלנו, אז הכל טוב.

PetraDay1_3650_191016

החתולים הבדואים שמסתובבים באתר, חמודים קשות והרבה יותר רזים מחתולי הרחוב הישראלים, ללא הזקנה מקומה שנייה שמאכילה אותם. לא מזי רעב, אבל יודעים שכדאי לעשות עיניים לתיירים

PetraDay1_3675_191016

ולאחר שערכנו טבילת אש ראשונה בפטרה הקטנה יצאנו לדרך. הולכים בשבילי המדבר, מפטרה הקטנה ראשית דרך חול מדבר ואז בטיפוס קל על אבן

PetraDay1_3698_191016

PetraDay1_3736_191016

PetraDay1_3706_191016

העלייה רצופה. אנחנו מטפסים לאיטנו. פטרה, רבותי, שוכנת לה מעל 800 מ’ מעל פני הים. ירושלים היא קצת מעל 700 מ’. יש מה לעלות. הנופים מדהימים. נופי מדבר עם סלעים שלעיתים נראים כאילו נמסו להם, ולמעשה הם באמת עשו זאת בהיותם אבן חול שרגישה לרוחות ולגשמים שיורדים באזור. זה לא מקום שחון לחלוטין ויש צמחים ועצי ערער (Juniper) שלי הזכיר מיד ג’ין של הטוניק כי הטעם הדומיננטי בו הוא גרגרי ערער. אבל אין ג’ין אלא מים חמימים בשלוקר. אני מאוד מחבב את המסלול כי הוא לחלוטין פראי. אין מעקות, אין סימונים ולעיתים הדבר היחיד שיש בשטח זה סלאח שחוצה שדה טרשים בבטחון של מי שעשה זאת כבר. לעיתים עולים מדרגות אבן מעצבנות כי הן לא אחידות ובעיקר מעצבנות את השריר הארבע-ראשי הגדול של הירך.

לפעמים הולכים על מדרגות סלע הנמתחות לצד ההר בלי שום דבר שיעצור אותך הלאה. לאט, שיחות מתחילות להיקשר עם אנשים שהיו זרים לחלוטין חצי יום מוקדם יותר.

PetraDay1_3761_191016

עוצרים למנוחה אצל בדואי קשיש בתצפית שאם הייתה ראות ראויה לשמה, היינו רואים את יישובי הערבה. הוא מגיש לנו תה מתוק שמזין את הנשמה כשדגל ירדן מתנפנף ברוח ועוזר לי לייבש את הזיעה. ההליכה לא קשה אבל השרירים עובדים חזק. אני ניסיתי לשמר את הכושר מאז הTMB (נו, רק כמה פוסטים אחורה, ל Tour de Mont Blanc). אוהד נהנה מהכושר המדהים של הנעורים ונעזר ברגליים ארוכות שפשוט לא נגמרות – צעד אחד שלו זה שניים של נורית. נדב מחזיק יפה והתחרותיות דוחפת אותו קדימה ונורית באמת בסדר אבל מאדימה קשות ולפעמים עוצרת לתת רגע מנוחה.

PetraDay1_3751_191016

PetraDay1_3765_191016

המון זמן עבר מאז שטיילנו ככה ארבעתנו. האמת היא, שלפני הטיול הזה סחבתי את כולם למסלולי ההכנה החביבים עלי בהרי ירושלים, אבל זה לא אותו דבר. כרגיל, בעליות, אין חברים. לפעמים צריכים את הנשימה כדי להמשיך ולשים עוד רגל אבל זה יחסית רגוע ואנחנו מדברים ביננו וגם עם האחרים אבל יש תחושת משפחתיות נעימה שהיא כבר לא מובנת מאליו, לא עם שני הגודזילות האלו.

PetraDay1_3762_191016

ממשיכים הלאה והשמש קופחת לנו על הראש. חם מאוד והמים נלגמים במהירות. מדי פעם פורצת רוח מהירה שעוזרת לקרר אבל אנחנו ממשיכים הלאה, חייבים לעבור את עמדת הכניסה לתחומי האתר של פטרה לפני ארבע אחה”צ כסלאח וגלעד מגבירים קצב ומבטיחים הבטחות של מנוחה אחרי הבוטקה.

לוקחים עוד סיבוב ובאופק יש משהו שנראה כמו לקוח מאיזה ציור מהמזרח הרחוק. פגודות כאלו באופק.

PetraDay1_3772_191016

אני ואוהד מתדרדרים לסוף הטור כי מוצאים כל מיני חיפושיות ודברים וכולם מזדרזים קדימה לכיוון המבנה הרחוק. אבל ככל שאנחנו מתקרבים, יותר פרטים מתגלים והמבנה תופס נפח ואנחנו מבינים שזה ענק.

PetraDay1_3780_191016

וככה, מאחור, בשקט הגענו אל “המנזר” הוא אֵד-דֶיִר. 45 מטר גובהו, 50 מטר רוחבו והוא כולו חצוב מהסלע. פשוט סילקו את כל ההר מסביב, עם פטישים ואיזמלים וחצבו אותו החוצה. כפי הנראה הוא נחצב ושויף במאה השלישית לפני הספירה, לפני שהיהודי הצנום הזה עיצבן את הרומאים בירושלים, כקבר למלך עבדת הראשון, מלך נבטי שהביס את אלכסנדר ינאי החשמונאי בקרב בגולן וגם את אנטיוכוס (אבל מת בקרב) לזכרו הוקם הישוב עבדת על ידי הנבטים ועם ישראל כיבד את זכרו בהקמת סניף ארומה מתחת לעיר עבדת.

PetraDay1_3790_191016

“המנזר” הוא האתר השני הכי מוכר בפטרה ואפילו כיכב בסרטים כמו הסצינה המופרכת לגמרי בסיומו של סרט הרובוטריקים השני Revenge of the Fallen

והנה אוהד וסוס

PetraDay1_3818_191016

זה קשה להעביר את היופי הזה בתמונות או דיבורים. זה פשוט לא נתפס, במיוחד לנו, שהרווחנו את האתר לאחר הליכה של יותר מ 10 ק”מ וטיפוס. העובדה שאחרי שראינו את כל הטבע והסלעים ואז פתאום המבנה המסותת הזה קפץ עלינו נתן לנו פרספקטיבה. איך מכל האבן שמסביב, ההרים האדמדמים האלו והצוקים שעליהם הילכנו וטיפסנו חצבו יצירת מופת שכזו. כשמתקרבים, רואים איך ניצלו הנבטים הללו את התבניות והסלסולים שבסלע. אבל הם ציפו הכל בטיח להגן על האבן הרכה (יש שני סוגים של אבני חול – רכה ממש וקשה שהיא גם ככה רכה – כאן זו השנייה). אבל הטיח נעלם במקומות שונים, הנמוכים יותר והטבע חוזר ודורש להפעיל את כתישת הזמן.

אפשר לשבת ולהביט ב”מנזר” שעה. בטח בסופו של יום, אבל יש לנו עוד הליכה ארוכה הלאה.

יוצאים למרכז האתר ומשם נצטרך לטפס לכפר אום-סייחון הסמוך ונראה שלפי הזמן, נצטרך לעשות זאת בחושך ולפי התחזית והעננים המתחשרים מעלינו – גם בגשם.

הבטיחו חושך – קיימו. הציעו גשם – נתנו. קיבלנו טיפוס על כביש היוצא מהאתר שנסגר לפני שעזבנו אותו. החשיכה ירדה וגם גשם קל ומעצבן. הכביש גם חיכה שיהיה חושך ואז קפץ ונעשה נורא תלול ואנחנו אחרי שקמנו באילת בחמש וחצי בבוקר ואחרי משהו כמו 15 ק”מ ועליות. בואנה ונאמר שהיה מתאגר.

אבל לפני שהתחלנו, קיבלתי על הרכס הסמוך, בינות לענני הגשם והשמש השוקעת מתנה

PetraDay1_3830_191016

משם, נסיעה קצרה למלון בכפר וואדי מוסא, מקלחות, ארוחת ערב משותפת ויחסית שקטה בשל העייפות. לדעתי, כל 18 חברי המשלחת כבר ישנו עמוקות כשהשעון הראה 21:00 בממלכה ההאשמית. מחר קמים לפני שש בבוקר להתארגן ולצאת

פורסם בקטגוריה Family, Travel | עם התגים , , , , , , , , , , | 3 תגובות

שנת תש"ף טובה – תהא שנה פיצוץץץץ!

זה שוב קורה. למרות כל הנסיונות שכגד שנה חדשה עומדת בפתח ונחזיק אצבעות ששנת תש"ף תהיה שנה פיצוץ!

חשבתם שזה לא יגיע? הרגע הזה שההוא ששוב מפציעה בחיי כולנו שנה טובה עם פליימוביל? למה מה קרה? מאיפה יש לו סבלנות?!

טובי הצלמים, אנשי הקריאטיב, מומחי הטקסט והמדיה (אני, כן?!) יצאו ליום הפקה והביאו לכם את הבשורה לשנה הקרובה, שנת תש”ף (האקדמיה ללשון העברית קבעה שתש”ף ולא תש”פ – גם תחקירים נערכים פה).

אז שתהיה לכולנו שנה של פריחה, של פעילות, פרנסה, פיצות (במידה), פיתות (רק כשטעים), פחמימות טעימות. שנה של פרופורציות אך ללא פְּרִיצוּת וללא פוזה. העיקר – שתהיה שנה פוריה.

זה ממש מגיע לנו. באמת. לאחר 5,780 שנה מגיעה לנו שנה פשוטה יותר.

PlaymobilShanaHaBima_3483_190921_600px 96dpi

באמת. בואו ונעשה מאמץ. כולם יחדיו מיום ראשון הקרוב.

פורסם בקטגוריה Playmobil | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה

סובב מון-בלאן #6 – מתגלגלים אל הסוף

היה זה רובספייר, ממנהיגי המהפכה הצרפתית שטען “שסופם של כל הדברים הטובים להיגמר”. חזרה על אדמה צרפתית לאחר שהגענו לשאמוני מהמסלול שהתארך והתבלבל ראינו כבר את הסוף קדימה. את סוף הטיול כן?

למעשה, סיימנו את קטעי ההליכה ועתה נותרו לנו יום וחצי עד לפרידה. ניצלנו אותם כהלכה. אז תנו לי לספר קצת ולסכם את הכל.

תקציר הפרקים הקודמים

השנה אנחנו, שבעה חברים עוד מימי בית הספר, נחליף קידומת. לכבוד האירוע החלטנו לעשות משהו בקנה מידה שקצת גדול מעלינו והחלטנו לצאת לאירופה ולהלך בשביל המקיף את הר המון בלאן ועובר בצרפת, איטליה ושוויץ – ה TMB, ה Tour du Mont Blanc. אנחנו כבר הולכים כמה ימים, חצינו כמה מעברי הרים ומצרפת לאיטליה. אתמול מסלול הליכה ידוע ומוכר התארך באופן משמעותי עם ירידה פסיכית והגענו למלון בשאמוני הרבה מעבר לתכנון.

שאמוני, הרים סביב לה

וועדת לינה של החבורה השכילה ושריינה לנו מלון שווה, עם ספא בשאמוני (Heliopic Hotel) ככה לסיים את הטיול בנימה אופטימית. התכנון היה לעשות שני חצאי ימים של הליכה ואז פינוק אבל אחרי יום ארוך מאוד אתמול ההחלטה הייתה לעשות יום פינוק מלא. לצאת ולטור את העיר ואז לשרוץ בספא

יפה השאמוני הזה שלהם. עיירת סקי גדולה, מוקפת בהרים ויערות ומשוייפת עד הסוף לתיירות. הכל יפה ופורח ונחמד

TMB_Day7_33_190703

נחמד לקום בשקט בחדר בלי שום יציאה מוקדמת, מקלחת סבבה שיחה נעימה עם אבי השותף שלי לחדר הפעם ואז כולנו הולכים בשלווה לארוחת בוקר מושחתת. יש מספיק זמן לאבי ודרור להפגין אינטלקט ולשחק משחק אחד של שח

TMB_Day7_6704_190703

אבי קספרוב (ימין) נגד דרור קרפוב (שמאל)

יושבים ברחוב בקונדיטוריה ואוכלים ארוחת בוקר ענקית (טעים ב Aux Petits Gourmands). יש גם תחושה של המון זמן וגם תחושה של הכל מותר לאכול אחרי שהוצאנו כל כך הרבה אנרגיה וקלוריות בימים האחרונים שזה סבבה.

למען האמת, המכנסיים שלי קצת גדולות עלי. זה מצחיק אבל הדברים גדולים עלי. נו, גם זה יעבור.

TMB_Day7_194626_190703

היופי של שאמוני הוא באנשים ברחוב. רוב האנשים באים לעשות ספורט. אין אטרקציות בעיר שאינן ספורטיביות. יש רכבל נוף מטורף שעולה למון-בלאן ושוויתרנו עליו למראה התור והמחיר אבל כל שאר הדברים באזור הם ספורטיבים ולכן התיירים נראים כולם רציניים. כל הזמן עוברים אנשים משופצרים ברחוב, עם ציוד להליכה, טיפוס, גלישת צוקים, אופניים וכו’. כפכפים או נעלי הליכה כבדות. אין מקום לסתם קשקשנים. זה טוען את הרחוב באווירה מגניבה של שרירים מסוקסים ורצינות. ואז יש אותנו. אנחנו כבר באווירת סוף קורס. הולכים לאט עוצרים בחנויות (הכל מלא בחנויות לציוד ספורט – לכל ספורט מוכר או לא).

העיירה נגמרת די מהר אם אין לך משהו מיוחד לחפש אז חזרנו לשרוץ בספא במלון. יש בו את כל החשודים המיידים בדמות בריכה, סאונות, חמאם, ג’אקוזי וכו’. מה שהקסים אותי ועוד לא ראיתי כזה הוא חדר קרח שנראה כמו בפנים של איגלו. קפוא בפנים, עם קרח שנשפך כל הזמן ואפשר לשפשף חזק על העור עד שכואב, או סתם לשבת ולקרר את השרירים.

TMB_Day8_171944_190704

ישבנו בשקט, נהנים מהשלווה של הספא. ישבתי עם הספר שלי בקפסולת קש תלוייה מהתקרה הגבוהה אל מול הבריכה וקראתי לי בשקט, מדי פעם נשמט לשינה, רק כדי למצוא שדרור כמובן צילם אותי בסדרת תמונות מביכות. כשרוני כל כך.

TMB_Day7_6726_190703

זה נהדר. אחרי ימי ההליכה הזו, לתת לכל השרירים לנוח, סאונות וקרח כאילו היינו ספורטאים אולימפיים אבל זה unwinding מעולה. ככה לרדת מהמאמץ וההרפתקה הזו בשקט. זה גם מתאים כי הספר שלי עומד להיגמר ואני בולע אותו בקצב הולך וגובר (Damnation של Peter Beck – כתבתי עליו בפוסט הקודם). כל מה שמצפה לנו זו ארוחת ערב אחרונה של כולם. מחר אחה”צ מחכה לנו הסעה לג’נבה, לדשה התעופה לקראת הטיסה ארצה. להם לפחות. אני פוגש את נורית בשדה התעופה לכמה ימים של זוגיות.

אבל אי אפשר כל הזמן מנוחה, אז אירגנו למחר בבוקר טיול אופניים!

מתגלגלים ביער

שאמוני, הרים סביב לה ויערות. המון שבילי הליכה וגם שבילי אופניים. תמורת סכום סמלי שכרנו כולנו אופני הרים אימתניות עם מנוע עזר. שלא כמו כל בני התשחורת המאיימים על שלום הציבור על מדרכות ארצנו, כאן חייבים לפדל כדי שהמנוע יכנס לפעולה. לא פידלת, לא נוסע.

TMB_Day8_093735_190704

ולדרך.

יש המון שבילים מסביב, ביערות. אני לא רוכב מדופלם – רק בגיל 35 למדתי לרכוב (לא לרכב – ראו מה האקדמיה אומרת) בלי גלגלי עזר. מה לעשות. בעיה משפחתית. אני רוכב סביר אבל לא ממש טכני והשבילים הם לחלוטין פשוטים ויפים ואם יש קושי, פשוט נותנים למנוע לתת דחיפה קלה וזהו אתה מדווש כמו תותח, מסתכל בבוז על כל המזיעים האלו בלי המנוע.

TMB_Day8_23_190704

TMB_Day8_120825_190704

אז עלינו וירדנו, ורכבנו ליד נחל ודרך נחל שצינן אותנו. תפסנו תחת ועלינו עליות שלא הייתי חולם לעלות בכוח רגליי בלבד וחלקן לא באמת העזתי לרדת ברכיבה ובלי לדפוק חשבון ירדתי לצד האופניים. חלקנו, כמו רוי, רוכבים בצורה מסודרת יותר והפגינו שליטה מרשימה אבל המנוע סוגר פערים בקלילות.

TMB_Day8_104121_190704

TMB_Day8_110447_190704

אבל אי אפשר הרפתקה בלי איזה אתגר ולקראת סוף תקופת ההשכרה של האופניים, דרור החל לפגר מאחור וגילינו שיש לו פנצ’ר ואין לנו דרך לתקן. חיל חירום נשלח חזרה לעיירה ואנחנו התפננו לפרק את הגלגל ולחכות לפנימית חדשה. למזלי, יש לאוהד אופני Scott לא חשמליות עם בדיוק אותם גלגלי “19 אז זה היה מוכר להפליא. לפני שנה בערך הודעתי לאוהד שרוכב מדי פעם שאנחנו צריכים ללמוד להחליף פנימית כי זה יכול לקרות ואז אין זמן ללמוד והנה זה השתלם.

TMB_Day8_130554_190704

צוות פנימית חזר עם כל מה שצריך ובמאמץ משותף החזרנו את דרור למסלול (למסלול האופניים, שום כוח בעולם לא יחזיר אותו למסלול החיים המוכר).

TMB_Day8_6766_190704

חזרנו למלון, לספא ולרגיעה עד לשעת היציאה חזרה.

TMB_Day8_103204_190704

זה היה משונה להסתכל על הכביש חזרה לשדה התעופה. לפני שמונה ימים הגענו נרגשים ומלאי חששות לגבי המסלול, מזג האוויר, הסינכרונים של כל הדברים ובגדול, הכל עבד והתכנון של כל ועדות הטיול היה מצויין.

יצאנו שבעה, אנחנו שישה לאחר שירון נאלץ לחזור לארץ ועוד מעט הם ישארו חמישה כשאני אעזוב את החבורה כדי להיפגש עם נורית שכבר פעם לקחה אותי מהחבורה הזו.

זה היה משונה להיפרד מכולם בשדה התעופה. הם נוסעים למלון בשדה ויצאו לטיסה שממריאה בשבע בבוקר. כן, אני אראה את כולם שוב והיה סבבה וגם כיף להיות לבד אבל זה הרגשה מצחיקה אחרי שחזרנו לחיות אחד בתוך השני כמו פעם, כשהיינו נערים.

יצאתי מהרכב, כיתפתי את התרמיל ושמתי פעמיי אל תוך הטרמינל, בלי להסתכל אחורה על הפרצופים הדבוקים לשמשה (אני מקווה שהייתה שם דמעה ולא אנחת רווחה).

ישבתי בספסל אל מול תחנת הרכבת ואחרי שעה קלה, הבחנתי בקהל בפנים מוכרות.

TMB_Day8_191615_190704

תוך כמה דקות היינו על הרכבת, דוהרים הלאה מג’נבה המשעממת אל לוזאן (Lausanne). מלון, מקלחות, החלפת בגדים לכאלו שלא לבשתי כל הזמן ונעליים של אנשים רגילים ואנחנו בביסטרו קטן ומוצלח ונורית מתלוננת שאני לא מפסיק לדבר ולספר על כל מה שקרה והיה וזה לא להאמין.

מזל שהגיע האוכל. שבלולים למנה ראשונה מישהו?!

TMB_Day8_220801_190704

איך אסכם את הטיול שלנו ב TMB?

אני כותב את הפוסט הזה יותר מחודש אחרי. החוויות הראשוניות שקעו ויש לי כבר הרבה זמן להרהר.

זה היה מדהים.

זה לא רק הטיול. ההכנות היו משהו משמעותי – מבחינתי כל נושא הכושר והעלאת יכולת גופניות היו משהו משמעותי. אני עדיין ממשיך בשגרת האימונים, חבל לקלקל.

אין שום דבר שמשתווה לחוויה של multi-day hike. העובדה שאתה הולך ממקום לינה אחד לבא במשך ימים גורמת לגוף ולנשמה להמריא. ברור לי שעשינו משהו קטן לעומת מסלולים שאנשים הולכים (בדיוק פגשתי את עדן שהלך ממקסיקו לקנדה ודיברנו על זה).

וכמובן חבריי למסע היו גורם אחר. בכל זאת חברים הכי ותיקים שיש לי. זה לא רק ההרים המדהימים שיישארו לי חרותים בזיכרון, אלא כל החברים על רקע ההרים. זה השאיר על כולנו חותם גדול. כולנו היינו בחו”ל וטיילנו אבל זה היה משהו מיוחד לכל אחד ואחד מאיתנו. גם אם היו כל מיני נקודות חריקה כי בכל זאת מדובר בשבעה קשישים נרגנים שקמים בלילה להשתין הן היו מינוריות ונשתכחו לחלוטין. אנחנו כבר מדברים על המסלול הבא.

היה תכנון טוב, הפטנט של הקפצת תיקים גדולים משותפים ממקום למקום ממש הקל ועשה לנו הרבה יותר כיף. כולם יצאו בשלום וחזרו בשלום. בגדול, מזג האוויר חייך אלינו ואי אפשר שלא להזכיר את הנופים שלא יאמנו של האלפים וכל האנשים שיוצאים אל הטבע ורוח ההרים מחברת את כולם יחדיו.

TMB_DAY4_111210_190630

תם ונשלם מסע סובב מון-בלאן 2019. מכאן זה בירידה.

פורסם בקטגוריה Sports, Travel | עם התגים , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

סובב מון-בלאן #5 – מתברברים בשחקים ב Lac Blanc

מפה זה טוב. כזו משובצת על השולחן במסעדה איטלקית או כזו מפורטת כשאתה עומד במרומי ההר, וצריך למצוא את דרכך הלאה כשהתנאים משתנים. בכל מקרה, ערכה של מפה הוא גבוה.

היו לנו מפות, בטלפון של ירון שנסע בפתאומיות בחזרה וגם הלכנו עד כה בנתיבים הכי “רשמיים” והכי מתויירים, בלי סטיות לשבילי צד בכל. אבל קורה ומתברברים. ברוח הבלוג מזה שנים ארוכות, אני אמנע מליצור מתח ואומר שלמרות רגעים טיפה מתוחים בדרך, הכל הסתיים בשלום, כצפוי.

TMB_Day6_132031_190702

מימין: דרור, רוי, עופר, אבי, רונן, אנוכי

תקציר הפרקים הקודמים

השנה אנחנו, שבעה חברים עוד מימי בית הספר, נחליף קידומת. לכבוד האירוע החלטנו לעשות משהו בקנה מידה שקצת גדול מעלינו והחלטנו לצאת לאירופה ולהלך בשביל המקיף את הר המון בלאן ועובר בצרפת, איטליה ושוויץ – ה TMB, ה Tour du Mont Blanc. אנחנו כבר הולכים כמה ימים, חצינו כמה מעברי הרים ומצרפת לאיטליה. אנחנו עומדים להתעורר בעיירת הסקי ההררית  Courmayeur ולהמשיך הלאה.

חוצים חזרה לצרפת

לפי התכנון, אין לנו מספיק זמן לבצע סיבוב שלם של ה TMB. אולי כבר יש מספיק כושר ואולי אפילו רצון אבל זה לא התכנון והיה ברור שמתישהו נצטרך לחתוך את הלופ הטבעתי העגלגל ולחצות לצד השני. היום נעשה זאת דרך מנהרה קסומה העוברת מתחת להרים ולמון-בלאן עצמו. יש רכבל מ Courmayeur שעולה למון-בלאן ויורד לצד השני, לצרפת. חישוב מהיר הראה שמדובר בהוצאה רצינית (לפחות 80 יורו לאדם) לעומת הסעה שתעלה לשישתנו (ירון עזב אותנו בפרק הקודם) כ 120 יורו ותיקח הרבה פחות זמן.

התכנון היום הוא לעשות קטע בצד הצרפתי העולה לאגם הכלוא בינות להרים, קטע הידוע בשם Lac Blanc. האגם נמצא בגובה של 2,352מ’ מעל פני הים ולצידו אפילו יש בקתה. הכוונה שלנו שההסעה תיקח אותנו לתחילת המסלול, נעלה כ 900מ’ לאגם ואז נרד אל העיר שאמוני שם נלון. יש רכבלים שיורדים לעיר ועל כך בנינו, כדי לקצר ולשמור על הברכיים. ידענו גם שהרכבל הראשי שיורד (ועולה) לאתר הסקי הסמוך, רכבל La Flégère סגור לשיפוצים אבל הפייסבוק של כל הישראלים הסביר שפשוט ממשיכים לרכבל הבא ויורדים איתו. נשמע פשוט. רמז דק – זה לא היה פשוט

TMB Day6 Trail Map

לאחר לילה סוער מבחינת גשמים וברקים, האויר האיטלקי היה קריספי ממש וקשה היה להאמין שיכול להיות יפה יותר. עלינו על הוואן שחיכה לנו ויצאנו בדרכנו לפה הפעור של מנהרת מון-בלאן – הישג הנדסי מרשים שאורכו יותר מ11 ק”מ ולוקח כ 20 דקות לחצות מצד לצד.

נרגשים, נכנסנו באיטליה ומשועממים יצאנו חזרה לאור השמש בצרפת. נסיעה קצרה נוספת ועצרנו בפתח השביל. נפרדנו מהנהג שהתחיל חביב, נעשה פחות כשגילה שהישראלים המשוגעים רוצים שיקח אותם מעלה והלאה לפתח השביל וחזר להיות חביב לאחר שקיבלנו בהבנה את תוספת המחיר והתלבשנו שוב עם כל הציוד. לאחר יום קליל אתמול, זה היה משעשע לחזור לציוד מלא ולהתכונן לטיפוס. (אפילו מצאתי את פתח השביל על המפה)

TMB_Day6_092952_190702

השלטים כרגיל מספרים סיפור חלקי. הטענה היא לכמעט 3 שעות לאגם. רוי, שעשה את הקטע הזה לפני שנה, הזהיר אותנו שזה לא מסלול לחוששים מפחד גבהים כיון שהשביל עולה מהר לגובה ואז את שארית הדרך עושים על סולמות וחבלים ומדרגות תלולות בסלע. אין לאף אחד מאיתנו חששות כאלו אז יאללה לדרך.

TMB_Day6_093918_190702

השביל מתחיל ביער. אדמה רכה ומדרגות עץ וסלע שמראות כיוון אחד – מעלה בזיג זג רצוף. הכל ירוק בצורה מטורפת וריח כבד של אדמה ושל צמחייה. אין יותר מדי בוץ אבל האוויר לח כזה ומתחיל להתחמם (אנחנו עוברים גל חום ששוטף את כל אירופה)

TMB_Day6_094507_190702

TMB_Day6_09_190702

אנחנו מטפסים בקצב טוב. כרגיל, מי מהר יותר ומי לאט יותר, מי בשירה קצובה ומי בנשיפות קצובות. אנחנו חולפים על פני מטיילים עמוסי ציוד ויש סוסונים אנושיים שחולפים על פנינו עמוסי ציוד טיפוס לעייפה. שוב, גם חלקם של הצרפתים המבוגרים יותר לא נופל ועוברים אותנו גם מטיילים שהייתי מפנה להם מקום באוטובוס, כשהם מסלסלים שריקות בחולפם על פנינו, מאירי פנים ומאירי “בונג’ור!”. בולט במיוחד אדם מבוגר עם ילד שמגיחים מאחור וממשיכים הלאה. זכורנה אותו. עוד נפגוש אותו הלאה.

TMB_Day6_39_190702

ככל שאנו עולים הצמחייה נעשית נמוכה יותר, העצים דלילים יותר וכל פעם מגיח העמק ממול והוא מדהים. ממש כמו סימולציה לעמק שנוצר מקרחונים עם הפסגות המקיפות ושני קרחונים עצומים התלויים מעליו (לא סתם קרוי העמק בשם הציורי  Mer de Glace – ים הקרחונים) ומהם גולשים מפלי ענק. המנוחה עשתה את שלה וזה נראה יותר קל למרות שמדובר פה בטיפוס ואולי הגוף שהתרגל כבר לעבודה הזו לוקח את זה בקלות. אנחנו עולים ועולים עד שרואים מעלינו קירות סלע זקופים ואת אלו שעקפו אותנו עם ציוד הטיפוס.

עצירה באחו, ליד עוד סימון שביל ורוג’ום של אבנים (זה לא רוג’ום בערבית אלא בצרפתית – רו-ג’ום עם דגש על הג’ ומתחרז עם בום). אנחנו עוצרים למנוחה, לחטוף משהו קטן לאכול, לתדלק את המכונה. אני סוחב עדיין חבילות של בשר מיובש, beef jerky אמריקאי. מצד אחד, זה חלבון טעים ומהווה אבן בניין מצויינת לשרירים. מצד שני אין לי סוכר שהוא רמאות כזו, דלק לעכשיו, מהיר שנשרף בדקות ונותן כוח רגעי. בפעם הבאה צריך לשלב. כולנו גם עסוקים בצילומים והנצחות. הנוף הוא מדהים והמזג חם אבל לא חום מזעזע. מולנו, הקרחונים העצומים והמפלים שזורמים מהם. מסוק עובר לו בינות להרים, נמוך בעמק, כשאנחנו צופים בו מעליו. זה מזכיר לי את הספר שאני כרגע קורא.

TMB_Day6_14_190702

לפני שיצאנו, ארזתי את הקינדל שלי. הכי פשוט. קורא ספרים דיגיטלי שמאפשר לקרוא גם בחושך, לרגעים האלו של דעיכה לקראת שינה והרגעים של הבוקר השקט, לפני שכולם קמים ומתחיל הכל. כדי להעלות את העניין, חפרתי ומצאתי ורכשתי ספר מתח שקורה פה באלפים. זה לא ספר מופת אבל הוא אחלה ספר והוא מודרני – Damnation מאת Peter Beck מ 2018 והוא נפתח כשמסוק טס באלפים בין ההרים ומנסה לנחות. זה העמוד הראשון ואני עומד פה באלפים ורואה מסוק מנסה לנחות. רק שבספר זה לא נגמר טוב (נו, זה קורה בעמוד הראשון, תרגיעו).

36911456

זה נהדר לקרוא על נופים שאני רואה כל יום וכשהגיבור טום ווינטר יוצא להרים – הוא ואני רואים את אותו הדבר.

הנה, אני אפילו מנסה להנציח את הרגע באחו, כשאנחנו נחים לפני הזינוק הלאה.

TMB_Day6_114226_190702

והנה דרור מנציח אותי מנציח את הרגע

TMB_Day6_6534_190702

אחרי מנוחה קלה וכמה שיחות טלפון – חלקן מקצועיות (לא שלי), חלקן שיחות וידאו רק כדי להוציא לצד השני את העיניים עם סריקה איטית של הנוף. כל השיחות הן תכלס מדהימות כי אנחנו יושבים פה על הר, בגובה מעל העמק שם יש עיירות אבל ברור לנו לחלוטין שזה יעבוד, בלי לדפוק חשבון על הסיבוכיות של תקשורת ככה, עם וידאו אל הארץ.

מנצלים את העובדה שיש עוד אנשים בשטח המנוחה לצלם את התמונה שפתחה את הפוסט, של כולנו וחדות העין תבחנה כמובן ששוב דרור החליף בגדים.

ממשיכים לטפס הלאה בשביל. הצוקים נראים קרובים מתמיד.

TMB_Day6_105715_190702

ואז השביל מסתיים. בקיר.

מסביבנו יש צוקים, מגיחים ישר למעלה ועל חלק מהם כבר פרושים חבלים ומטפסים שעברו אותנו עמוסי ציוד כבר דבוקים לפני הסלע ועולים. מכאן אנחנו ממשיכים על סולמות. בעוד שאנחנו מתארגנים לעלייה (מהדקים דברים, מקפלים מוטות הליכה ומאבטחים לתיק ועוד) חבורה קטנה מטפסת על עמוד סלע ענק המזדקר מצלע ההר. זה לא נראה טפיס אבל כמו נמלים שקדניות הם זוחלים במעלה העמוד והנה כבר מישהו עומדת למעלה וצועקת באקסטזה. TMB_Day6_53_190702

לתת לכן קצת קנה מידה, הנה אותו עמוד אבן ענק במבט מלמעלה. זה מזכיר את השאלה שתיאולוגים נוצרים שברו עליה את הראש לאורך מאות שנים – “כמה מלאכים יכולים לרקוד על ראש סיכה?”

TMB_Day6_12_190702

בזמן שאנחנו מתארגנים (ודרור מחליף חולצה שוב) נשלף מקל הסלפי שלי

TMB_Day6_112021_190702

משמאל: רוי, רונן,אבי, אנוכי, עופר ודרור

מכאן יש קטע שהוא ממש לא למי שסובל מפחד גבהים. אוסף גדול של סולמות וחבלים מחכה לנו. אני ממליץ לקרוא את הפסקאות הבאות בישיבה ולא להביט למטה.

VintageSnakesLadders

ישנם מסלולים עם סולמות גם בארץ, נחל אוג תחתון למשל, מסלול נחל צפית-תמר (שהתפרסם בצורה טרגית), ברכת צפירה (שגם התפרסם בצורה טרגית, המממ, צריך דוגמאות נוספות) או נחל גוב (שם אוהד בזמנו נקע כתף, מה יהיה עם הדוגמאות האלו?!). אבל באלפים כמו באלפים – ארוך יותר, נמצא בגובה גבוה יותר והרבה יותר ירוק מכל מסלולי המדבר.

ברור לי שהמסלול בטוח לחלוטין. ביום חלש בעונה עוברים בו מאות אנשים אם לא יותר. יש הרבה אנשים שיעדיפו לדלג על הקטע הזה ולהגיע מכיוון אחר, תוך שימוש באחד הרכבלים שיקפיץ אותם לגובה אבל אנחנו סבבה עם לטפס וזה גם שינוי מבורך לשרירים – לתת לעוד שרירים הזדמנות לבטא את עצמם. גם הידיים התחזקו בהכנות לטיול הזה וגם שרירי הכתף רוצים להגיח לקדמת הבמה ולהראות מה הם יכולים לעשות – די עם עריצות הארבע ראשי!

הקטע הבא מאופיין בסולמות

TMB_Day6_28_190702

חבלים (שהם מוטות ברזל שתקועים בקיר ועוזרים לך ללכת על שביל או לאורך סלע צר מאוד – והעיקר? לא לפחד כלל)

TMB_Day6_112801_190702

והמון מדרגות כאלו חביבות שתקועות בסלע אבל בלי שום מעקה להפריד בינך לבין קרקע המציאות הקשה

TMB_Day6_113740_190702

ההבדל מכל אותם מסלולי מדבר יהודה שציינתי קודם הוא שכאן הנפילה היא הרבה יותר גבוהה וכשאתה עולה, אתה רואה רחוק ורואה שקוף.

TMB_Day6_113010_190702

אז מטפסים.

אני לא מתבייש לומר שחלק מהמדרגות, עברתי עם הידיים, להרגיש טיפה יותר בטוח, וחלק פשוט בטיפוס מדרגות רגיל, מודה ל14 הקומות בבית שאותן עליתי וירדתי בחודשים האחרונים.

TMB_Day6_120936_190702

אבל זה לא נגמר בסולמות. אחרי קטעי הסולמות ממשיך ההר לעלות בשלווה וגם אנחנו איתו, חלק בשלווה וחלק בשלווה משולבת בהתנשפות. לפחות לא עוברים אותנו כל מיני צרפתים מסוקסים עם ערימות חבלים וגרזינים בקלילות. הם נשארו לעלות ולרדת על הסלעים.

וכמובן שמתחילים קטעי השלג ואגמונים קטנים הכלואים בין הסלעים. יש להם צבע טורקיז נפלא, מכל המשקעים שהקרחונים גרסו מהסלעים בחורף, שכן אלו הם מי הפשרת שלגים ואני מניח שיעלמו לאיטם במהלך חודשי הקיץ. אפילו גבי מים הנבלות האלו עושים יותר גדול ויותר יפה

TMB_Day6_56_190702

זה נחמד לפגוש שוב שלג בטיפוס, מקרר את הגוף ועדיין קשה בעלייה. אנחנו כבר מספיק חכמים שלא לפרוץ דרכים חדשות ולטפס באותו נתיב שכבר הלכו לפנינו ודחסו את השלג למשהו שלא שוקעים בו.

TMB_Day6_39_190702-2

רונן מסביר שלג כשמאחוריו עופר, דרור ואנוכי בירוק

TMB_Day6_133427_190702

אני, עם הפנים אל העתיד (ולא זה לא ממש כרס, זה רוח!)

והבקתה כבר למעלה, במרחק נגיעה. כמו שאמרתי כבר בימים קודמים, הגוף התרגל למאמץ ולא שלא התנשפתי ועליתי לאיטי, אבל זה היה יותר קל. הספיקה גם עצירה של 10 שניות כדי להסדיר את הנשימה ולהמשיך הלאה. זה שרואים את הבקתה שמסמלת כרגע את נקודת העצירה והמטרה שלנו ממש עוזר, כי היא כבר כאן, מעלינו. את הקטע האחרון עשיתי עם הטלפון בשיחת וידאו לילדים, שיראו את הנוף (למרות שהם התלוננו שהמצלמה שהייתה תלויה לי על רצועת החזה זזה יותר מדי בגלל הנשימות שלי. נודניקים)

TMB_Day6_6686_190702

אבי, רונן ורוי מטפסים את הקטע האחרון לבקתה

פתאום מזדמנת לנו פגישה משעשעת:

אתן בוודאי זוכרות את האדם המבוגר והילד שחלפו על פנינו בקלילות בתחילת המסלול (נו, ביקשתי לזכור!). בעוד אנו עושים את דרכנו לאט למעלה, ורואים את הבקתה, חולפים על פנינו אותם שניים בדרכם מטה, אחרי שהגיעו לבקתה, שתו משהו קל, ועכשיו יורדים. רוי תחקר אותם במיומנות משתמש בכישוריו המקצועיים ובצרפתית.

מתברר שהם סבא ונכד. בן 75 ובן 12. הסבא שאל את הנכד “מה נעשה היום?” ובמקום לשבת על יוטיוב כמו ילד נורמלי ולתת לסבא שקט, הוחלט לטפס לאגם הלבן, בגובה 2352 מטר. הסבא כנראה עושה את זה מאז שהוא היה ילד ולא נראה שהוא מתקשה. להיפך, הוא עודד אותנו בצרפתית טובה והבטיח שרק עוד קצת.

זה נהדר. וזה לא ממש יוצא דופן שם. הייתי מאחל זאת לכל אחד וגם לעצמי אבל אין לנו ממש את התשתית והתרבות לטפס בהרים (ובכן, חסרים לנו הרים) כל שבוע מגיל 7 ועד גיל 87.

TMB_Day6_135443_190702

ואז הגענו אל האגם הלבן

למען האמת ציפיתי קצת ללוך נס או מינימום כינרת או אגם טיטיקה הזכור לטובה מהטיול לדרום אמריקה. הוא עדיין מדהים והוא כמו כמו שניצל שנזכרת ברגע האחרון והוצאת מהפריזר לשיש – הוא ברובו קפוא עדיין.

TMB_Day6_04_190702

לחצנה לגרסה גדולה יותר

ורונן, עם טכנולוגיה סלולרית טובה יותר

לא יודע למה אגם לבן. כשהוא לבן, אז הוא קפוא וזה לא אגם. כשהוא אגם הוא כחול כזה יפה אבל בכל מקרה הוא יושב לו ככה בין הפסגות המערסלות אותו בנינוחות וזה כל כך יפה. ההשתקפות של הפסגות והשמיים והמון ציפורים שמלהטטות במרחק אפס מהאדמה. ניסיתי לצלם אותן אבל הן מהירות יותר. שיחה מהירה לצפר הבית הבהירה שזהו זג-צהוב מקור – Alpine Chough – סוג של עורב. וויקיפדיה הסבירה שהוא “מעופף מצוין, והוא מבצע לעיתים סיבובים, התהפכויות וצלילות מסוגננות, שבמהלכן הוא מקפל את כנפיו, צולל כלפי הקרקע ונוסק למעלה ברגע האחרון. הוא נצפה מעופף בגבהים שמעל 8,000 מטרים מגובה פני הים

TMB_Day6_02_190702

יש פה בקתה, Refuge du Lac Blanc, בגובה של 2,352מ’ עם מסעדה ואפשרות לינה. לא עצרנו לאכול אלא ישבנו ללגום מים קרירים ולחשב את המסלול הלאה.

מצד אחד אנחנו יודעים שהרכבל הקרוב, ב La Flégère (או פלֵגֶ’ר כמו pleasure רק עם פ’ רפוייה) סגור לשיפוצים לפחות עוד חודש. מצד שני, התחזית מבטיחה סערה שתיכנס במהלך אחה”צ וגשם ולא ממש בא לנו ללכת בגשם. מצד שלישי צריך גם לרדת מההר כי הלילה אנחנו ישנים בשאמוני (למרות שהמלון עדיין מסרב לקבל את התיקים בשל בירוקרטיה צרפתית ואטימות הגובלת בניצנוץ קשה – אבל זה יפתר בשיחה עצבנית לקבלה). מצד רביעי, יאללה צריך לזוז.

TMB_Day6_11_190702

בקתת Refuge du Lac Blanc, בגובה של 2,352מ’

אז כמו גיבורים התגברנו על היצר לשבת וללגום משהו ויצאנו לדרך. בקבוצת הפייסבוק הישראלית של הTMB דיווחו שהרכבל הקרוב ( La Flégère ) סגור והציעו ללכת לרכבל הבא בתור, Le Brévent ואיתו לרדת לעמק ולהגיע לשאמוני למנוחה ולנחלה.

יצאנו לדרך לכיוון המשוער. אמנם נעצרנו אני ואבי ליד קבוצה מתנשפת שהחזיקה מפת נייר של האזור ונראה היה לנו שלקחנו את השביל הלא נכון, זה שעולה ולא זה שיורד לכיוון  La Flégère אבל נראה לנו שזה הכיוון הכללי הנכון וידענו שאנחנו צריכים לדלג על הרכבל הקרוב ולכן הצטרפנו לטור שהמשיך בדרך הגבוהה יותר ביציאה מ Lac Blanc ולא עם כל האספסוף שהלך לרכבל הסגור או רוב האנשים שחזרו למסלול הסולמות.

מתברברים קלות בשלג

ברגע שהבקתה נעלמה מאחורינו, המסלול הפך פנוי יותר וטיפס כל הזמן. פה כבר התחלתי לחשוד, דוקטור, כי איפה כולם ומה הם יודעים שאני לא?

המסלול היה נפלא. הרבה פחות מטויל ויותר בתולי. בהתחלה התוואי היה ברור, והיה קל לעקוב אחריו. השלג כיסה חלקים גדולים מהשביל והמשכנו הלאה על השלג הדחוס שהבהיר שמישהו הלך לפנינו כאן.

TMB_Day6_145626_190702

די מהר שמנו לב שאנחנו עוקבים אחרי סימן דרך. היו אלו עיגולי צבע גדולים, בצהוב וסגול המצוירים על סלעים, בדומה לסימני השבילים המוכרים מהארץ

TMB_Day6_37_190702

אבי עם סימן שביל ומעט שלג

די מהר זה הפך למשחק, עומדים בנקודה בה השביל נעלם ומחפשים קרוב ורחוק למצוא סימן נוסף. לעיתים למעלה, לפעמים נמוך יותר ואז הולכים אליו. מחר נגלה עופר ואני במרכז מטיילים שהסימון הזה הוא ל Via Ferrata החוצה את האלפים ותכלס אם היינו ממשיכים עליה, היינו יכולים לחצות את כל האלפים.

TMB_Day6_152533_190702

רוי מהלך על ההרים

העובדה שלא ראינו אף אחד הפיחה בנו רוח קרב והגברנו קצב בצורה מרשימה. משום מה, חתרנו למעלה, למרות שירדנו ועלינו, הכיוון הכללי היה למעלה. לעיתים השביל נעלם כולו מתחת לשלג ורק הנקודה הסגולה ממול סימנה לאיפה צריך להגיע. לפעמים פשוט לא מצאנו את ההמשך ונתפרשנו סביב כדי לחפש את הדרך.

TMB_Day6_29_190702

בדיעבד, כמו שדורה החוקרת אמרה – צריך לצאת עם מפה. אני מאמין גדול בטכנולוגיה העתיקה הזו של מפה מודפסת על נייר ואם יש צורך, אז גם מצפן כדי לדעת איך להחזיק אותה. יש לה זמן סוללה עצום והיא גם עובדת כשאין קליטה. אבל לא הייתה לנו מפה…

hqdefault

היו כמה קטעים טיפה יותר מאתגרים. בנקודה מסוימת כבר לא היו עקבות על השלג והיינו צריכים לפלס את דרכנו במדרון מושלג שהשביל קבור תחתיו. במקרה בקטע שכזה הייתי ראשון בטור והלכתי באיטיות, נסמך קשות על מקלות ההליכה ונוטה חזק כלפי מעלה, מודע כל הזמן לשיפוע ולמדרון שהתמשך לו מטה. זה לא הכי בטוח שבעולם אבל ברגע הזה כשכבר צברנו נסיון והתקדמנו הלאה והתנאים מעולים, פשוט נזהרנו והתקדמנו באיטיות ובדממה.

הנה דוגמה. נטייה חזקה ימינה כמו חלק גדול מהעם ושלג טהור ונקי תחת רגלינו

ככל כשהתקדמנו התחלנו לראות קווים שחורים באופק. כבלים של רכבל. כמו הפיראט בתצפית שצועק “אדמה, אהוי!”, לראות את התוואי של הרכבל הוא סימן טוב ועדות שאנחנו בכיוון. זה גם נסך אנרגיה נוספת בשרירים כי אנחנו כבר הולכים שעה וחצי או יותר מהבקתה.

TMB_Day6_160037_190702

ואז הגענו אל הרכבל. ראשית נתקלנו במגדלים של המעליות שנראו קצת, אההם, נטושות ולידם יעלים אלפיניים מדובללים.

TMB_Day6_55_190702

טיפוס מהיר מעלה ואנחנו באתר הרכבל.

TMB_Day6_17_190702

יעלים יש בשפע אבל אין אנשים. זה כבר יותר משעשע. מתברר שטיפסנו לרכבל גבוה יותר, שהוא חצי הדרך לפחות לרכבל שאליו תכננו ללכת אבל לא רואים שום שביל מ L’index אל Le Brévent. אנחנו עומדים בקצה של מעלית הסקי של L’index, בגובה של 2,595מ’. לא בדיוק לאיפה שתכננו להגיע.

TMB_Day6_163637_190702

עמדנו באתר הנטוש. מנסים להבין איך ממשיכים. אני מודה שאני אישית קצת התחלתי לדאוג. מדובר בשעת אחר הצהריים. נכון, השמש שוקעת מאוחר ולא נורא קר אבל עדיין מצפים לסופה שתיכנס ואין פה ממש מחסה או מים ולא ברור איך ממשיכים.

לא זכורים לי ויכוחים קשים אבל היו דיונים. עמדנו וניסינו להבין מתוך קליטה איטית של מפות גוגל ומפת מסלולי הגלישה שהרי זה אתר סקי בראש ובראשונה איך ללכת.

מעלינו עדייו יעלים, מסתכלים בשעשוע על החבורה הזו שמדברת בשפה המשונה הזו. מה אכפת ליעל?

TMB_Day6_48_190702

אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים, מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי?

בסוף הוחלט. נעקוב אחר התוואי של מסלולי הסקי. בסופו של דבר המחליקים מגיעים חזרה לציוויליזציה אז אם נלך על מדרונות הסקי, נגיע בסוף. השאלה היא מתי. אנחנו ב 2,600 מ’ והיעד שלנו הוא שאמוני ב 1000מ’. צריכים לרדת 1,600מ’ ומי יודע כמה קילומטרים בדרך.

אז התחלנו.

צר לי, אבל אין תמונות. אני הייתי טיפה לחוץ, ועם עופר התחלנו לחשוב את מי נאכל ראשון לאחר שניתקע (היה לי את הלדרמן שלי עלי). השיפועים למטה היו מזעזעים ולא נורא מעניינים אבל אותנו בעיקר עניין לרדת מההר. אתה יורד וכל הזמן עם הבלמים והברכיים המסכנות עובדות קשה. אני חששתי לברך שמאל שלי שהגיעה דפוקה מהבית אבל חיזקתי מאוד את הרגליים בדיוק בשביל זה והודיתי לאל שרכשתי שני שרוולים לתמיכה בברכיים שעשו אחלה עבודה (דיברתי על זה כבר כאן).

די מהר נכנסו לשיגרה. הולכים למטה ולמטה בסלאלום שכזה והתחלנו לראות מרחוק ולמטה עוד רכבל. בדיקה מהירה בטלפונים אישרה שזה הרכבל הסגור La Flégère אבל ראינו רכבים זזים ותנועה והנחנו שנוכל לשכנע מישהו לעזור לנו.

מה שלא עשינו זה לאסוף שלג נקי לתוך בקבוקי המים כי נגמרו לנו המים אבל הנחנו שברכבל יהיו ברזים. אין כמו חוכמת הבדיעבד. שעה לאחר מכן הגענו, אל La Flégère שנראה שבור לחלוטין. צרפתי חביב בבגדי עבודה הסתכל בתמיהה על ערימת הישראלים שירדה מההר.

– “בונג’ור מיסייה!”, בירכנו בכבוד את המקומי
– “בונג’ור…”, כך הוא
– “אנגלית אולי?”, שאלנו בתקווה, בהעדפה ברורה לבקשת עזרה בשפה נורמלית
– “לא. לא ממש”, כך הבחור המסוקס
– “טוב, איך מגיעים מכאן לשאמוני? אנחנו מחפשים את הדרך והלכנו לאיבוד”
– “אה, זה פשוט מאוד – הולכים על כביש הגישה ועוד שעתיים מגיעים”, חייך המסוקס
– “אולי תיקח אותנו?”, ניסינו רעיון, “עוד מעט תסיימו לעבוד ואז נבוא איתכם”
– “לא יכול”, החיוך נעלם
– “נשלם לכם…..”, ניסינו טקטיקה ישראלית ידועה
– “לא יכולים, אנחנו ישנים פה במבנה, לא יורדים למטה ואנחנו בונים את הרכבל והבקתה מחדש”
– “אז תרדו ותעלו, מה לא שווה לכם?!”, ניסינו חדשנות ותוקפנות ישראלית במקביל

הוא הובך קלות אבל לא נשבר. ממש חומר לקורס טיס. בודדנו אותו וניסינו שוב אבל הבנו שאין עם מי לעבוד פה ואם נמשיך ללחוץ פה לא נצליח אבל יחשיך לנו בדרך למטה.

אז הידקנו רצועות תרמיל והמשכנו ללכת על השביל שהתפתל לו בין עצי היער שכיסה את ההר בגובה הזה. בנקודה מסויימת אבי הציע לחתוך דרך היער כי זה פשוט יותר נחמד ללכת. המקטע הראשון היה באמת מקסים, עם קרקע קפיצית ממחטים וטחב ואפילו יותר קריר בינות לעצים. מצד שני, היה לנו תחושה שאנחנו מאבדים את השביל שברור היה שיורד לכביש הראשי למטה. אבל הכיוון הכללי היה טוב אז המשכנו. עופר שמשך קדימה לא היה שותף להחלטה וידענו שהוא סיבוב אחד קדימה וברור היה לנו שנחתוך את השביל ונפגוש את עופר.

אבל זה לא קרה.

TMB_Day6_LOST_190702_LRO

וככה המשכנו, למטה ולמטה וכל פעם שחתכנו את הכביש ניסינו לראות את עופר וכלום. שלחנו לו הודעות ברגע שנכנסנו חזרה לכיסוי סלולרי אבל לא הצלחנו למצוא אחד את השני. ברור היה שנגיע למטה אבל השאלה היתה איפה. הוא ירד על כביש העפר המוביל את המשאיות לאתר הרכבל ואנחנו ביער.

אחרי שעה ומשהו של ירידה מאז אותו פועל חביב התחלנו לראות שלטי כיוון. הפועל אמר לנו שהכביש יורד למסלול הגולף של שאמוני אבל השלטים הצביעו למקומות אחרים בכיוון הכללי של שאמוני. אז המשכנו לשם.

למטה ביער היה כבר חם, בלי רוח הפסגות ועוד לא מצאנו מים והזיעה דבקה בנו והעייפות כבר שרתה בשרירים. בכל זאת, הולכים מ 9:30 בבוקר וכבר משהו כמו 8 שעות הליכה רצופות וירידה מטורפת.

אז במעבר מים קטן נתתי גליץ’ פיצי עם הרגל. רק החלקונת קלה. מכה קלה בכנף ונעלתי את הברך לאחור, פנימה. צליפה מהירה וזהו. על אותה ברך שמאל שחששתי עליה חודשים.

זה כאב. ממש כאב. עצרתי. ישבתי וניסיתי. הכל זז. לא מרגיש נזק אבל וואלה כואב. הרגשתי כמו ילד שמחפש תשומת לב כי קיבלתי המון תשומת לב. עצרנו לקצת, כשהחברים מקוששים סוכר וקיבלתי סוכריה מרוי כי הייתי גיבור. לאט הכאב פחת ונעמדתי על הרגליים, הולך לאט, יותר חושש לעתידה של הברך. הדקות נקפו והמקלות עזרו ולאט הכאב נרגע. כמו ילד קטן, הסוכר עזר להרים את האנרגיה והרוח. אבל אין ברירה, חייבים להמשיך ולרדת ובתוך העצים מחשיך יותר מהר.

מילאנו מים במפלון קטן, מים קרירים שזרמו בשצף, בלי לחשוב אם אפשר או לא, פשוט היינו צמאים והמים עד כה ששתינו מהטבע היו נהדרים וטריים. גם עכשיו, זה היה מרווה וגמאנו כמו חמישה גמלים שנפלו על נווה מדבר (חמישה, כי עופר עדיין באיבוד, נע לכיוון הכביש).

השביל הוביל אותנו לאזור ה Petit Balcon Sud (הבלקון הדרומי הקטן) שם מצאנו להפתעתנו מעין בקתה קטנה עם מרפסת ענקית שכמה צעירים ישבו ועישנו וויד בשלווה. עצרנו לשתות קולה קרה וזה היה נפלא ברמות של הרבה יותר מהמים. זה היה קר, מתוק ושחור. כל מה שהיינו צריכים. ישבנו לכמה דקות כשאני קשוב לרגל שלי ומנסה להרגיש מה קורה. האמת שבמקרים של מתיחה, הגוף מוצף באדרנלין ואנדורפינים ואנחנו גם בפעילות גופנית מאומצת אז ברור שהכל הרגיש בסדר עם כאב קל.

מאוששים מהקולה המשכנו הלאה ותוך 40 דקות לערך התחלנו לראות מתחתינו גגות רעפים של שולי העיירה שאמוני. ואז חצרות בתים ואז פתאום הגענו לקצה של סמטה סלולה.

בתחילה חשבנו על אוטובוס. אבל גוגל הסביר שהמלון הוא בערך 20 דקות הליכה אז יאללה, מה זה 20 דקות הליכה לאחר 10 שעות?!

עופר, מסתבר כבר הילך על הכביש בואכה שאמוני וקבענו לחבור במלון. המשכנו ללכת בעיירה עד שהגענו למרכז ועצרנו. מסתכלים על כל האנשים שלא מבינים שאנחנו גיבורים. שירדנו את כל ההר הזה מאחורה בשלוש וחצי שעות. שחשבנו שאנחנו באיבוד. שהלכנו מלאנתאלפים שעות וקילומטרים וירידות והם רק טרודים באיפה יאכלו עכשיו.

TMB_Day6_59_190703

השמש החלה לשקוע ואנחנו הלכנו לאיטנו למלון הספא שלנו בקצה העיירה. כולנו בטלפונים. אני הרגעתי את המשפחה בבית שלא ידעו אפילו שהיה מקום לדאגה, בטח אחרי הנזיפה של משטרת שאמוני מלפני כמה ימים (הנה, כאן). בכניסה למלון, פגשנו את עופר, שמח וטוב לב. הולך לו בשלווה, עם מוזיקה מהטלפון, נהנה מהשקט שלו.

אחרי מקלחת ומנוחה קלה, אחרי שיצאנו לפאב ממול לבירה ופאניני, נכנסה הסופה. מטחי גשם עזים ליוו אותנו בריצה למלון.

זהו.

התכנון היה לתת עוד יום הליכה מחר, אבל לאור העובדה שתכננו יום הליכה בינוני היום ויום הליכה קצר מחר, הוחלט לקחת יום חופש מחר ולעשות ביום האחרון משהו קצר. באופן מופלא, לא נשמעו התנגדויות

לדואגות ודואגים – חודש אחרי, הברך שלי בגדול בסדר, מחזק אותה שוב וזה מסתדר. אבל אם מתחשק למישהו לפנק – אני ממש צריך את זה.

הנה הסטטיסטיקות משעון הפלא של רוי. הפעם הוא לא היה פלא כל כך, כי חסרים לנו כמה וכמה קילומטרים בעלייה (השלמתי את המפה למעלה לבד לאחר שהשעון התחיל מאוחר ופסק באמצע). נראה שהיו שם קרוב ל 30 ק”מ וירידה מטורפת בסוף של 1,600מ’ מ 2,600 ל 1,000

TMB Day6 Trail Data

זהו. נראה שההליכה הרצינית כבר מאחורינו ומחר יש לנו מלון מפנק במיוחד להירגע בו ולבדוק את העיירה לעומקה.

פורסם בקטגוריה Sports, Travel | עם התגים , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה