איך ישנים במקדש על הר קדוש?

ובכן. ישנים טוב.

קצת קשה על הרצפה ובכל זאת הקדושה אופפת אותנו אבל בחוץ גשם והכל טבע יפה. וקר. ממש ממש ממש קר. בלי לציין שמות או להצביע על אנשים אבל אלו מאיתנו שלא ישנים הרבה וקמים מוקדם יהיה להם יותר קל לקום לתפילת הבוקר.

KoyasanDay1_4979_180411

בשעת בוקר מוקדמת עזבנו את קיוטו בתחושה שאפשר היה עוד. אפילו אם נתעלם ממקדשים ודומיהם – יש עוד המון מה לעשות. אבל לא באנו להנות (לא סתם טסנו עם LOT – חברת התעופה הפולנית.

עולים להר הקדוש. הר קויה הידוע בשפתם  Kōya-san. פסגת גבוהה המוקפת סביב 8 פסגות אחרות, עטורה יערות עבותים ומהווה את המרכז העולמי (והיפני) של הזרם הבודהיסטי של שינגון או אם אצטט בנוצרית שם קל יותר להסביר – Shingon sect of Esoteric Buddhism

סוכנת הנסיעות שלנו והמפיקה הראשית של המסע היפני ויו”ר הנהלת הבלוג – נורית, זוגתו שתחייה, דאגה לנו לחוויה יפנית אחרת. על פסגת ההר עומדים מעל 110 מקדשים. 50 מהם מארחים אנשים כבית הארחה. ישנם אנשים הנשארים ימים, שבועות, חודשים וגם שנים. אנחנו נישאר לילה אחד של לינה במקדש ונקום מוקדם לטקסי הבוקר ותפילה. הלינה שם היא יפנית לחלוטין ופשוטה, עם חדרי שירותים וחדר רחצה משותף לכולם. מה שטוב לנזירים של קויה-סאן, טוב גם לנו.

המסע מפרך. מרחקים שבלי רכבת ועם מערכת תחבורה ישראלית היו לוקחים הרבה יותר אבל צפוי מסע ארוך והמון רכבות להחליף בלי לדבר על זמן “קושיליראבק! לאיפה עכשיו?”

בזמנו שנורית בדקה איך מגיעים מקיוטו לקויה-סאן, גוגל פירט מסלול ארוך רצוף רכבות. ויום אחד גוגל הודיע שאין דרך להגיע. זהו. לא הבנו מה קרה אבל הנחנו שיש איזה גליץ’ או באג במערכת האח הגדול של גוגל. אבל נקפו השבועות וגוגל לא מוצא דרך להר. נורית בדקה ואני חפרתי ומתברר שגוגל הם לא אח גדול אלא אח עצום.

טייפון פגע בהר וגרם למפולת בוץ ואבנים שקברה חלקים מהמסילה. היפנים עובדים אבל גוגל לא יודע לומר לנו איך נגיע להר. בסוף מצאנו אתר יפני שסיפר את הסיפור והבטיח שיש אוטובוס שיעקוף את הקטע הקבור ויקשר רכבות אבל לא ידענו איך ואיפה. סמכנו על אלוהי ישראל ובודהה שידאגו לנו. בעיקר סמכנו על היפנים שציינו באתר אחר את ה 30 למרץ 2018 כתאריך פתיחת המסילה מחדש.

לוקחים רכבת לאוסקה, העיר השנייה בגודלה ביפן, שם עומדים תמהים מול השלטים ועשרות אלפי האנשים שיודעים לאן הם הולכים ומחפשים את הקו שייקח אותנו לקויה-סאן. עולים על הרכבת ונוסעים עוד שעתיים ואז הרכבת שכתוב היה עליה שתגיע לקויה-סאן עוצרת ומודיעים שזו התחנה האחרונה. וערימת אשכנזים מבולבלת יורדת וכמה יפנים לרציף במקום שנקרא האשימוטו והוא נראה די נידח. והרכבת שהביאה אותנו עד הלום ויש עליה שלט של קויה-סאן פשוט חוזרת אחורה ונעלמת. ועכשיו נעשה סגריר יותר וקר יותר ולא ממש מובן עד שלאחר כמה דקות, על אותה המסילה מגיעה רכבת זהה אבל מהכיוון השני ועוצרת. הכרטיסן שיורד עונה לכולם בסבלנות שזו הרכבת ועולים עליה.

אחרי כמה דקות הבנו. הרכבות פשוט עשו מרוץ שליחים. מהנקודה שבה העבירו אותנו השיפוע של המסילה מתחיל להיות גבוה והרכבת מאיטה בטיפוס לכיוון בסיס ההר.. הנוף האורבני מתחיל להעלם ואני פשוט נעמד ליד הדלת ומסתכל החוצה בהשתאות על יערות ועמקים וטרסות חקלאיות וישובים קטנים וחורשות במבוק ופרחים הצומחים בפאתי היער וזה כל כך שונה מיפן שראינו עד כה.

KoyasanDay1_4918_180411

והמסלול מטפס ומטפס וכל פעם יש תחנות קטנות ונידחות שאני לא מבין את עצם קיומן כי לא רואים ציוויליזציה מסביב אבל תמיד עומד איזה קשיש יפני או שני ספרדים אופנתיים.

ועד מנהרה ועוד מקום קטן ואז חולפים על המקום שבו קרתה המפולת. כמות עובדים מרשימה וציוד כבד והרכבת נעה קדימה (מחר, יעמוד לידנו איש של הרכבת ואני אטריד אותו בשאלות והוא יצביע על המיקום המדוייק ויסביר שהם חילצו מסילה אחת ובנו מסוט זמני והרכבות חולפות על אותו סט פסים עד שכל הקוו ישוחזר. ככה אני, חוזה את העתיד על כל פרטיו)

KoyasanDay1_4923_180411

עוד גשר יפה, עץ אדום מעל מים סוערים ובודהה קטן שישמור עליו והרכבת מחליקה בצרימה לעצירה, עוד יותר באמצע כלום. אבל יפה. וממש קר. בלי רוח בלי כלום. קור פשוט. כזה של לא הרבה מעלות.

KoyasanDay1_4924_180411

הפעם היינו מוכנים. כולם רצים למעלה, לתחנה הבאה של הרכבל שיטפס על ההר. מזל ששלחנו את רוב הציוד הלאה.

ליפנים יש מערכת דואר מרשימה. אתה עומד במלון בקיוטו ואומר שאתה רוצה לשלוח שתי מזוודות שיגיעו למלון בקאנזאווה בעוד יומיים. הם מודדים את המזוודות (גודל בלבד), גובים 100 ש”ח בערך ונותנים קבלה. המזוודות נשלחות עם דואר יפן ויגיעו בשעה המיועדת. פלא אמיתי. אז להר אנחנו עולים עם מזוודה אחת מלאה בכל בגד חם שיש לנו.

ועולים על הרכבת האחרונה להיום. חמש רכבות החלפנו .יצאנו בבוקר, לפני שמונה בבוקר (עם עצירה לאסוף מאפים) ולאחר 5 דקות טיפוס על ההר אנחנו מגיעים סוףסוף לאוטובוס שיביא אותנו למקדש ‘שלנו’.

KoyasanDay1_135245_180411

כמעט שש שעות חלפו ואנחנו עומדים בשערי Muryokoin – המקדש ובית ההארחה שלו שבו נבלה את הלילה.

KoyasanDay1_4925_180411

היופי פה הוא שונה. ראשית הכל מוקף יערות. השילוב של האדום של המקדשים והירוק של היער נפלא. שנית. בגלל הגובה של ההר (800 מטר מעל פני הים) והקור, פריחת הדובדבן מאחרת. בעוד שבטוקיו כבר העסק סוגר עד לשנה הבאה, בקויה-סאן רק מתחילים וזה כל כך יפה

KoyasanDay1_4930_180411

KoyasanDay1_4948_180411

זרקנו את המזוודונת במקדש ורצנו מטה למרכז המבקרים – בימי רביעי יש סיור מודרך באנגלית ובשלוש יש סיבוב אחרון ומתחיל גם קצת גשם אז צריך לרוץ וחוץ מזה למקדש יש לו”ז מוקדם וצריך לחזור אליו לעשות צ’ק-אין בחמש וכבר בשש וחצי יש ארוחת ערב.

במרכז פגשנו את קוזו, המדריך שלנו להיום – איש חביב שעושה רושם שיודע המון אבל אומר מה שהוא יכול ולא מה שהוא רוצה. הוא נתן לנו כרטיס ביקור ייחודי אז אני משתף. יש בו הסבר על חמשת היסודות שמרכיבים את העולם, לפי הבודהיזם, והצבעים שלהם ואת המשפט שעלינו לומר בטקס ואת הפרטים של שוזו שמדי פעם התבלבלתי וקראתי לו קוזו (של שמו של המפגע הידוע מנתב”ג – אני מתנצל שוזו!)

KoyasanDay2_card_5039_180412

פה פגשנו גם את רבקה (Rebecka) וריצ’רד ובנם הפעוט ג’ספר. הם כמו האקדח במערכה הראשונה של צ’כוב. חכו.

במקרה שמתי לב שהנצחתי את שוזו (פינה שמאלית תחתונה) וריצ’רד (מנשא כחול עם גג אדום לגשם ובתוכו את ג’ספר שקצת חולה) וכל זה

KoyasanDay1_4937_180411

אתם מכירים כבר את השיטה. בזמן שמתארגנים, תנו לי ואספר מה זה כל הקויה-סאן הזה, קובודאשי, זרם השינגון ושאר ירקות.

הסיפור מכיל עובדות היסטוריות וכאלו שקצת פחות.

סיפורנו מתחיל במאה השמינית לספירת הנוצרים. נזיר בודהיסטי ודמות היסטורית בשם קוקאי (Kūkai) שלאחר מותו (טוב, אני אגיע לזה) קיבל את השם קובו-דאשי (Kōbō Daishi) שהיה גם משורר ומלומד וגם צייר קליגרפיה מוכשר וממציא (הוא בנה את מערכת ההברות שביחד עם האלפבית הסיני, הקנג’י, הוא הבסיס ליפנית הכתובה עד ימנו). קוקאי למד בנארה (שם היינו שם רק אתמול) ובגיל צעיר הוכנס ברזי הבודהיזם שרק החל להתפשט ביפן. הוא נהג להתבודד בהרים ולזמר מנטרות עד שהסתבך עם טקסטים שלא תורגמו מהמקור ההודי כפי שצריך. הוא הצליח להתברג כפקיד למשלחת רשמית יפנית שיצאה בברכת הקיסר לסין ושם מצא לו את המורה שלו. לאחר שנתיים חזר ליפן, מלא במגילות ותרגומים וידע רב, גם מעשי וגם בודהיסטי. לא אלאה את הקוראים בכל התהליכים שעבר מול הקיסרים השונים שהכירו בזרם הבודהיסטי שביקש להקים כשונה מהזרם הקיים ביפן. בתחילה ישב 14 שנה בפאתי קיוטו עד שהפך לראש המקדש טודאג’י בנארה, זה שמותקף היום על ידי צבאים ומונה לדמות ראשית בממשל הקיסרי. שנים חלפו ועוד קיסרים עד שקיבל רשות רשמית לעלות להר קויה ולהקים שם מרכז רוחני.

האמת שסיפורו ההיסטורי מרתק. הוא באמת היה איש אשכולות פרט להיותו דמות חשובה בבודהיזם. עכשיו מגיעים קטעים משעשעים. לפי הסיפור, לפני שיצא לסין זרק לאוויר את ה Vajra שלו, חפץ משונה ששמו בסנסקריט הוא גם יהלום (רמז למנדלת היהלום) וגם ברק והמשמש בפולחן הבודהיסטי ואז כשקיבל את הרשות להקים את המרכז של זרם השינגון בהר קויה עלה להר וחיפש את ה Vajra שלו. כיון שההר מוקף בשמונה פסגות אחרות, ראה בו הגשמה של נמדלת היהלום שהיא אחת המנדלות המרכזיות של הבודהיזם (הפגודה שלמעלה נמצאת לפי האמונה במרכזה של המנדלה) וגם בדמות פרח הלוטוס, הפסגות המקיפות את ההר הן כמו עלי הכותרת של הפרח החשוב לבודהיסטים (הוא יפה ומושלם וגדל בתוך ביצות וסחלה – מתוך ג’יפה עולה יופי מושלם).

אז הוא פגש צייד שנתן לו את שני כלביו – זכר ונקבה, שחור ולבנה שיעזרו לו לחפש את ה Vajra שלו. למחרת פגש אישה שנתגלתה לפניו כאלה. היא הודתה שהצייד היה התגשמות של בנה ונתנה לקוקאי את הרשות להקים את המקדש המרכזי שלו בהר והבטיחה שהיא ובנה יישארו בסביבה להגן עליו. כך, במקום שבו נתקעה ה Vajra בעץ, עשרות קילומטרים והרבה שנים אחרי שהשליך אותו בנה קוקאי את מרכז זרם השינגון. כיון שבסין, לא המשיכו באמונה הספציפית הזו, למעשה ביפן, בהר קויה נמצא המרכז.

הנה הוא, הדימוי שמופיע בכל במקום עם ה ווג'רה הזו שלו ביד ותמיד היד עקומה ככה.

אין לי שום כוונה להסביר את כל כללי הזרם – מה עוד שאיני ממש מבין אותם אבל וויקיפדיה תשמח לספר על בודהיזם בנוסח השינגון. אני רק יודע שעוד עובדה היא שלקראת מותו הופיע בחלומו של קוקאי מורו, הסיני וציווה עליו להיכנס למדיטציה לעד (Eternal Meditation) עד שיופיע הבודהה העתיד לבוא. האמונה של שינגון ובכלל היא שבקצה בית הקברות של קויה-סאן, בלב האזור הקדוש ישנו מאוזולאום בו מודט קוקאי שנקרא לאחר מותו שלא באמת קרה כנראה, קובו-דאשי. כל יום בשעה 10:30 נערך טקס בו מציעים לו מנחות של אוכל כדי שיזין את עצמו בהמתנה לסוף הימים.

זה בכמה פסקאות הסיפור בכללי. יש המון פרטים ששמענו ועצם העובדה שמדובר באנשים באמת חיו ופעלו והשאירו חותם עושה את יותר מעניין מאנשים עם זקן שייבשו את הים ועברו בתוכו בחרבה, או איזה פרחח שעצבן את הרומאים שתלו אותו על צלב.

שוזו לקח אותנו לסיבוב וסיפר לנו חלק גדול מהדברים האלו וענה בסבלנות על כל השאלות שלנו (שלי בעיקר – אני חופר). עברנו איתו ב  Danjo Garan – קומפלקס המקדשים חשוב של השינגון בודהיזם ואחד המקומות הכי קדושים בקויה-סאן, על הפגודה שבו, המבנה שבו (הוחזקו בעבר) ספרי הקודש, המגילות של כל הסוטרות.

שוזו ציין על כל דבר, בעליצות לא ברורה – “זה נשרף 7 פעמים… זה נשרף 5 פעמים…”. באזור גבוה, מקדשי עץ גדולים המושכים ברקים לא שורדים לאורך זמן. כל המקדשים נבנו מחדש, חוץ ממבנה קטן בצד שנחשב אוצר לאומי כי הוא מקורי מתקופת ההקמה של המרכז.

KoyasanDay1_4942_180411

נזירה, די נדירה בעיר שכולה נזירים, אחת מ 40 היחידות בעיר

היה מעניין ללמוד ממנו על הדברים הקטנים. על נתיב העלייה לרגל שמסתיים בקויה-סאן. מתברר ששוזו עצמו עשה את הנתיב לפני שנים כחופשה מהעבודה.אבל הוא עשה אותו ברגל על כל 55 המקדשים שצריך לעבור בהם ולא באוטובוס תיירים. מתברר שיש הרבה סינים ואשכנזים ואפילו יפנים שעושים חלקים מהנתיב סביב ההר כמסלולי טיול. אבל אנחנו לא ערוכים ואין לנו זמן. הסתכלתי בקנאה בטיילים שעוברים גם הם בעיר ורשמתי לי לפעם הבאה.

ביקרנו גם ב Kongōbu-ji מקדש וקומפלקס המתפרש על שטח גדול והוא המקדש הראשי של זרם השינגון הבודהיסטי ומתהדר בכמה וכמה אלמנטים יפים – דלתות האולמות מצויירות ביד אומן ומספרות, בסוג של קומיקס עתיק את סיפורו של קוקאי – סצינות מפורסמות מחייו, למשל ההפלגה לסין וההגעה למנזר הסיני שם למד ועוד. המקדש מתהדר בגנים, כמו שראינו כבר בקיוטו אבל בגודל הרבה יותר גדול (לטענת מקורות זרים – הגדול ביותר ביפן).

KoyasanDay1_4970_180411

על חצץ לבן מונחים סלעים שחורים ואפורים האמורים לייצג שני דרקונים העולים מתוך העננים, דרקונים המגינים על קויה-סאן. האמת שאם תסתכלו בתמונה הבאה, הצלחתי לייצר זוית שבה יש משהו שדומה לראש של דרקון.

KoyasanDay1_4963_180411

וכמובן שבמקדש חשוב וגדול שכזה, עולת הרגל הנלהבת צריכה לקבל עדות שהייתה פה המעיל, הצעיף ושאר השכבות למטה מעידות על הקור ועל הגשם הקל שהחל לרדת, מאיים להפוך לגשם כבד.

KoyasanDay1_4958_180411

לאורך הסיור קשקשנו עם הזוג השני – ריצ’רד, פרופסור למשפטים בריטי ורבקה, בעלת חברה יעוץ לאירועים בינלאומיים, גרמניה ושניהם חיים בדרום אפריקה. איכשהו נוצר קליק והמשכנו לדבר גם אחרי הסיור, במיוחד שלמדנו כי בימים הקרובים אנו נעבור מסלול זהה בשל הפסטיבל שכולנו רצים לכיוונו בטאקאימה.

יש משהו קסום בטיול בסגנון הזה שבו אנחנו מתחברים לאנשים שבשום מקום או הזדמנות אחרת היינו מדברים איתם. לרוב הפגישות הן קצרות ושטחיות ואילו הפעם היה משהו בזוג השני שמצא חן בעיננו (וכנראה שגם הפוך). זה כמו ספינות בערפל – נפגשות וממשיכות הלאה. אבל משהו אחד קיבלנו מהם – את האמונה במזג האוויר של הנורבגים.

yr-logoבעוד שאנו שואלים את גוגל מה מזג האוויר, ריצ’רד נשבע בדיוק של אתר (ואפליקציה למובייל) נורבגי בשם YR (או אתר http://yr.no). לטענתו הוא משתמש בהם שנים והם מדוייקים להפליא לכל מקום בעולם. רק אומר שבימים שלאחר כך גילינו תלות קשה באפליקציה הזו שהפתיעה בדיוק שלה (ברמת השעה – הגשם יפסק ב 11 ואז ב 11:03 הוא נפסק) עד שנטבעה מטבע הלשון: “ומה אומרים הנורבגים?”

אבל אין המון זמן להכיר כי אנחנו על לוח זמנים של המקדש. צריך להגיע עד חמש לכול המאוחר ולהתארגן בחדר כי בשש וחצי יש ארוחת ערב.

אנחנו ממהרים דרך העיר השלווה, עוברים עוד מקדש ועוד מקדש. המזג הולך ומקדיר והגשם מתחיל לרדת ביתר שאת. אנו מגיעים ופרח נזירות חייכן מציג אותנו לחדר שאותו הצגתי למעלה ולשאר המיקומים החשובים – אזור השירותים (גם פה יש אסלות מחוממות ובטמפרטורה של הערב זו ברכה) וחדר המרחץ המתהדר באמבט טבילה ציבורי כמו כל בית מרחץ יפני מסורתי, לא ממעיין חם אלא מדוד חם אבל לפי כל כללי הטקס היפני. המסדרונות מכוסים שטיחים ואנחנו מטופפים בכפכפים מכוערים שקיבלנו (קטן מדי לי, גדול מדי לה) בחדר מציג לנו הפרח (הוא מתלמד) את היוקאטה שלנו, קימונו כותנה פשוט ודק ששימש בעבר כקימונו קייצי והיום מקובל כלבוש ביתי ולבוש לשינה. החגורה מקופלת בצורה מדהימה שנורית מחייבת אותי לצלם ואז ממהרת לדגמן יפניות ראויה.

KoyasanDay1_4977_180411

KoyasanDay1_4983_180411

החדר שלנו רחב ידיים ומסודר עם אזור ציבורי ואזור פרטי הכולל שני פוטונים מגולגלים שאותם נפתח לשינה מאוחר יותר. הכל פשוט ויפה.

מתארגנים ומסתדרים, מתכוננים לארוחת הערב ואז נקישה בדלת הנייר. נזיר בדלת להודיע שארוחת הערב תוגש בחדר. מאוכזבים משהו, כי קיווינו לפגוש עוד אנשים ולראות מעבר לחדר, אנחנו מפנים מקום בחדר הקדמי ואז מגיע הנזיר עם מגדל מגשים. להפתעתי הרבה הוא מסדר את כל הערימה בחדר שלנו ויוצא.

KoyasanDay1_4986_180411

כאן המקום להסביר את החשש מארוחת הערב. כשנורית הזמינה לנו את המקום היא הקפידה לומר לי שנקבל ארוחת ערב בודהיסטית צמחונית. כל האתרים שקראה דיברו על הארוחה ואתרים רבים, במיוחד בעברית מסרו תיאור של ארוחה סגפנית שאין מה לאכול והמליצו להתארגן בהתאם. אנחנו קנינו כמה מאפים וצ’יפס כחירום והסתכלנו ברכבת איך זוג צרפתי שכנראה קרא אתרים דומים מאביס עצמו בארוחה של חמש מנות כמיטב המסורת הצרפתית.

הארוחה הייתה לא פחות מנהדרת. המנזרים כולם מתמחים בארוחה מסוג  shōjin-ryōri – ארוחה מורכבת, צמחונית רבת טעמים וסוגים. הכול היה טעים והרבה דברים היו משונים שכמותם לא אכלנו כולל טופו מיוחד ורב טעמים.

KoyasanDay1_4988_180411

לא מבין את כל המתלוננים. היה מבחר, טעמים וטקסטורות, יופי וכמות מספקת. ישבנו בנחת, אוכלים בהנאה, נהנים מהרגע ומהחוויה, על הטאטמי כשמעבר לדלתות נייר האורז אנחנו שומעים את הגשם יורד על הגן הנשקף מהמסדרון. לא יכולתי לבקש יותר.

התברר לנו, עוד קודם משוזו ואז אחר כך מנורית שבמנזר שלנו חי נזיר שוויצרי. קורט גובלי (Kurt Kubli Genso) שמו, חי שנים רבות במנזר ונורית נתקלה בו במסדרון ופיתחה איתו שיחה (היא יותר מדי מושפעת ממני). הוא הסביר שהמנזר נראה מודרני כי הוא אכן חדש. בעיר שעשויה כול כולה מעץ ישן ונייר שריפות הם דבר רציני והמנזר העתיק לא עמד בשום תקן אז פירקו אותו ובנו עליו מבנים חדשים לפי כל התקנים ובהזדמנות זו גם בנו אותו לאירוח. הוא אפילו לקח את נורית לאולם התפילה שאליו אנו אמורים להגיע בבוקר.

אחרי שסיימנו לאכול ולנוח קלות מעמל יומנו יצאנו אל אולם המרחץ. נפרדנו בנפנוף לשלום  (רחצה נפרדת – נשים וגברים) ונכנסנו. לשמחתי אחד הנזירים, בחור סיני רזה להחריד (אני יודע, ראיתי אותו ערום) נכנס שנייה לפני ויכולתי לחקות את הפעולות ולחסוך מעצמי פדיחות מיותרות).

מתפשטים, לוקחים מגבת ניקוי קטנה, ריבוע בד חד פעמי ונכנסים, עירומים לחלוטין לאולם הרחצה מהמבואה המחוממת. שם יש סוללות ברזים רבות, שרפרפי פלסטיק קטנים וגיגיות קטנות.

שוטפים את הספסל במהירות ויושבים עליו כשהפנים לקיר ורוחצים עצמך בטוש. בגיגית הקטנה מוסיפים סבון ומקרצפים את כל הגוף עם המגבת וסבון ואז נשטפים שוב, קמים, שוטפים את הגיגית והשרפרף ועכשיו אתה מוכן להיכנס למים. פוסעים בזהירות אל הבריכונת הקטנה והמהבילה ובזהירות נכנסים כי המים ממש חמים. ויושבים בפנים. זה מנזר אז זה פחות אירוע חברתי אבל זה עדיין כיף.

אנשים נכנסו ויצאו ואני ישבתי בפנים, מפשיר גופנית ורוחנית. ליאות מקסימה פשטה באיברים והזמן האט את מרוצתו. כל הקר הזה והרכבות והנסיעות והגשם – הכל נראה רחוק כשהאדים מהאמבט הגדול הקיפו אותי. הרגשה נהדרת למרות הידיעה שתיכף אצטרך לצאת אל העולם הקר.

יציאה, שטיפה חוזרת בלי סבון הפעם ונסיגה מהירה להתלבש כי פשוט קר, למרות כל החימום.

אני חוזר לחדר, לובש את היוקאטה שלי ומרגיש יותר יפני מיפני. ערכת התה המונחת בצד עם תרמוס גדול מלא במים רותחים וסוג של סופגנייה שנקנתה הבוקר סוגרים את התמונה לכלל שלמות.

היו לי תוכניות לצאת ולהסתובב בבית הקברות שבוודאי מואר יפה, אבל טוב לי. אני רך וחם, כמו ג’חנון שזה עתה הגיח מהתנור בשבת בבוקר. למי יש כוח לצאת את המנזר בחושך, בקור ובגשם שהתחזק משמעותית.

נורית מגלגלת לנו את הפוטונים ומכינה הכל לשינה ונרדמת תוך שניות. אני פותח מחשב. צריך לכתוב, לתעד, לערוך תמונות. יושב לי במנזר, על ראש של הר, מרגיש מוזר, יושב, כותב ומאושר.

KoyasanDay1_195645_180411

חום של תנור ותה עושים את העבודה שהחלה ברגע שחזרתי נקי וחם מבית המרחץ. אני מנקר קשות על המקלדת, כותב שטויות עם שגיעים והמון ללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללל שכאלו.

זמן לישון לצלילי הגשם והרוח שדופקת בחלונות ואשכנזים שעוברים במסדרון ולעיתים שוכחים שהם בבית עם קירות נייר. לצאת לשירותים – אתגר של קור ורצון חזק ואז אני מאבד את ההכרה על הטאטמי בחושך לצלילי הנשימות של נורית והגשם הזורם, נושא תפילה לבודהה ולנורבגים שמחר מזג האויר יהיה טוב יותר. בידיעה שבשש יש טקס אני נרדם.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , , , , , | תגובה אחת

בודהה אקסטרה לארג’ ובמבי מעצבן

איזה חמוד במבי? רק שומעים במבי וחושבים על צבי קטן ומנוקד, עדין וחמוד עם נקודות עדינות ועיניים לחות ומלאות הבעה.

במבי יכול להיות גם מטרד. כמו שאתה נתקל בסנאים הראשונים בסנטרל פארק או ברקון מתוק ואינטליגנטי בסטנלי פארק. חיית בר שהסתגלה לחיים לצד האדם ועכשיו היא חבילה קטנה של מתיקות.

אז כן. וגם לא.

הנה במבי חמוד, בא לברך חתן וכלה ביום חתונתם! כמו שלגיה בשעתה הגדולה.

KyotoDay4Nara_4736_180410

(נשבע שזה לא מבויים – הנה לחצו על התמונה לאיכות גבוהה)

והנה במבי לא חמוד וכמו מנהיג פועלים כריזמטי דורש את שלו ומיד.

KyotoDay4Nara_4744_180410

KyotoDay4Nara_4758_180410

הם כן חמודים אבל הם יכולים להיות מעצבנים במיוחד אם יש ילדים מעורבים בעסק שכן הצבי היפני (על במותיך חלל?) הוא לא בדיוק חתול או סנאי שאתה יכול לעשות לו בזזזזז וילך. אין לי תרגום טוב למילה pest אבל זה מה שהם, כמו יונים גדולות עם פרווה על ארבע ולפעמם קרניים שעוזרות לבטא צרכים בצורה טובה יותר.  אבל למרות כל זאת, אני הייתי מוקסם מהם, מהבמבים האלו המצחיקים.

רגע. צריכים להתחיל מסודר.

בוקר טוב. יום אחרון לקיוטו לפני שממשיכים הלאה. נראה שיש עוד מספיק דברים לראות ולעשות פה לעוד חמישה חודשים אבל מה לעשות, יפן קוראת לנו ומחר נמשיך הלאה.

לפני שנצא לנארה, טיול יום ביום שמש יפיפה עוצרים לאסוף מאפים בתגלית שלנו בקיוטו – מאפיית Shinshindo באמצע של האמצע, ממש ליד המלון שלנו. היפנים למדו גם את רזי המטבח הצרפתי ורזי האפייה האירופאית אבל בדיוק שלהם, בתשומת לב לפרטים ובקשת הטעמים שהם מכירים, לקחו את זה שלב קדימה ולכן אתה יכול למצוא בכל מיני מקומות בתי מאפה שמוציאים קרואסונים ופקאצ’יות וסקונס ובריושים נפלאים אבל עם אבקת תה ירוק, מאצ’ה או מלאים במשחת שעועית אדומה מתוקה או משהו בסגנון.

המלצה: מאפיית וארוחת בוקר ב Shinshindo – מאפייה מאז 1913
(הנה אתר ביפנית)
Shinshindo Sanjo Kawaramachi, Japan
(ועכשיו גיליתי שיש להם סניפים)

כל בוקר עצרנו ב Shinshindo וכל יום לקחנו Scones עם תה מאצ’ה ופוקצ’יות מעולות עם חביתה ובייקון בפנים וכל יום עוד מאפים לדרך. יש ימים של אוכל יפני משונה על הבוקר ויש ימים של קפה ומאפה.

KyotoDay5_094340_180411

עם מאפי בוקר וקפה לתדלוק יצאנו לדרך, לנארה, עיר ליד קיוטו שהיא בירתו של מחוז בשם הזה (Nara) ובית לבודהה הברונזה הגדול בעולם ולכ 1,200 צבאים יפנים המתרועעים עם התיירים. העיר נארה נוסדה ב 710 לספירת הנוצרים והייתה למעשה הבירה הקבועה הראשונה של יפן. לכן יש דיבור על תקופת נארה בהיסטוריה ולכן למקדשים הבודהיסטים בה, שהוקמו בתקופה השיא שלה יש חשיבות גדולה והם מהמרשימים ביפן. הגדול מכולם הינו טודאי-ג'י, שלטענת היפנים הוא בניין העץ הגדול בעולם. זה קל להגיע מקיוטו כי יש קו רכבת שנקרא Nara Line. אז פשוט עולים עליו ונוסעים…

KyotoDay4Nara_4648_180410

KyotoDay4Nara_094503_180410

ויורדים בתחנה מרכזית נארה ומתחילים ללכת. תוך דקה נתקלים בצבי הראשון והוא אטרקציה נהדרת. אני חושב שיש לי עשרות תמונות צבי. אולי יותר ממאה כי הם פשוט הלהיבו אותי בהתחלה ואחר כך גם ואפילו כשהפכו למטרד קל הם עדיין במבי חמודים, אז צילמתי.

KyotoDay4Nara_102511_180410

גם כשנורית עמדה ובדקה מול גורמי השמיים ומפות גוגל (איך טיילנו לפניהן?) הם באו לעזור, הצבאים האלו או ליתר דיוק, באו לראות איך נעזור להם.

KyotoDay4Nara_4656_180410

KyotoDay4Nara_4686_180410

אבל אי אפשר לגשת לבודהה הגדול כך סתם. עוצרים קודם כל לקבל השראה וסוג של משחק מקדים במקדש הבודהיסטי שנחשב לאחד מ”שבעת המקדשים הגדולים” –   Kōfuku-ji שמיד הזכיר לי לי את קופיקו אבל רק בשורוק.

KyotoDay4Nara_4696_180410

קופוקוג’י הוא קומפלקס מקדשים שהגדול שבהם, קופוקו-ג’י עצמו נמצא בשיפוצים. הבעייה עם מקדשי העץ העצומים האלו שבסופו של דבר הם דורשים טיפול מסיבי. כל מקדש שאנחנו עוברים, המקומיים מציינים בגאווה – זה נשרף 7 פעמים והשער הזה נשרף 5 פעמים אבל הפסל הזה ניצל והמסמר הזה הוא עוד מהמבנה הראשון אז הוא קדוש יותר. היום הם משפצים ומסדרים אותם וכולל את קופוקוג’י שרוב אוצרותיו הועברו למבנה בצד ואז צריך לשלם בכל מקום וזה מעצבן (נכון לאפריל 2018 אבל הם פותחים מחדש ב אוקטובר 2018). אבל קופוקוג’י פחות עמוס בתיירים ויותר מלא בצליינים יפנים העושים את מסע העלייה לרגל שלהם באחד מהנתיבים העתיקים שעוקבים אחר התפתחות הבודהיזם ביפן.

לבושים בטוניקות לבנות, נושאי מקל הליכה מסורתי מעוטר וחובשי כובע קש חרוטי (שאותו מסירים בכניסה למקדש – נראה שרק אנו היהודים מאמינים בכיסוי ראש במקום קדוש) הם עוברים מקדש, מקדש – לרוב ברכבות אבל יש כאלו שעדיין הולכים עשרות קילומטרים בדרכים העתיקות המובילות אל הר קויה – קויסאן שאליו נצא גם אנחנו מחר.

KyotoDay4Nara_4710_180410

וכל הצליינים ונורית אוספים בספרים המיוחדים את חתימות המקדשים שהם עוברים בהם. לכל מקדש יש חותמת משלו שנקראת goshuin (御朱印)  וקליגרפיה ייחודית (או שתיים שעליך לבחור איזה גרסה אתה רוצה) ואז מחתימים לך את הספר (שהוא כמובן ה goshuinchō (御朱印帳)) ומישהו מצייר ביד בטוחה את הקליגרפיה המתאימה ואז אם את נורית, את מצטלמת באושר עם החותמת החדשה.

KyotoDay4Nara_4697_180410

אם אתה צליין, אתה מעמיס את מוט ההליכה וממשיך – או לאוטובוס התיירים או לדרך האבן.

אחרי שסגרנו את הנקודה הזו ויש עוד חותמת בספר – אפשר להמשיך לדבר שאליו באנו – מקדש טודאיג’י, אבל לא לפני שנפלס דרכנו דרך עדר צבאים.

KyotoDay4Nara_4747_180410

הבודהיזם מאוד ניכר בנארה, שהייתה מרכז חשוב בבודהיזם היפני ובכל פינה ופינה יש בודהה קטן שיושב לו בשקט ומחכה לתפילה או מנחה.

KyotoDay4Nara_4715_180410

הספיציפי הזה, היה מקור משיכה לתיירים אשכנזים בגלל פסלי הילדים עטויי הסינרים האדומים אבל למעשה זה די עצוב כי זה מקום לנשמות הילדים שמתו כתינוקות (או הפלות שיותר נפוצות היום ביפן מאשר פעם) והוריו של הילד מתפללים ושמים מנחה כדי שנשמתו תוכל לעזוב ולהמשיך הלאה. אז זה נראה חמוד וקטן אבל בעצם זה קצת עצוב וקטן.

איזה מזל שיש צבאים שירימו את המורל!

כל פארק נארה שסביבו ובתוכו ישנם את הקומפלקסים של המקדשים מלא בהם. לפי המסורת, אל הרעם היפני הגיע לנארה רכוב על צבי ולכן מאז הם קדושים שם, ולפי אמונות יפניות מגינים על העיר נארה ועל המדינה כולה. יש עדר שהוא חיית בר, לא חיה מבויתת שמסתובב בפארק ויש מערכת שלמה של רוכלים שמוכרים סוג של קרקרים שהצבאים אוהבים. הם לא מתקרבים לרוכלים אבל ברגע שמזהים שמישהו קנה – הם יגיעו לבקש את שלהם.

הבעיה מתחילה שאנשים לא מבינים שהם יקחו את הקרקר, בין אם תיתן להם אותו או לא. בכל השטח פזורים שלטים מעולים כגון זה

KyotoDay4Nara_4716_180410

“שים לב!”, אומר השלט בפירוט יפני טיפוסי, “כנגד ארבע דרכים הבמבי החמוד יכנס בך! נשיכה, בעיטה, דחיפה והטלה לרצפה”. שימו לב שההתקפות מסוימות שמורות לקשישות ואחרות לילדות קטנות.

אותי הקסימו השילובים בין המתלבשות שראינו כבר בכל אזור קיוטו והקרקרים והצבאים. אבל אז ראיתי את הזוג הצעיר.

KyotoDay4Nara_4727_180410

הם הלכו בפארק, עם צלם. כן, גם הם כמו המתלבשות שכרו בגדים, אבל פה זה משהו אחר. זו הגרסה היפנית לשכור שמלת חתונה וחליפת חתן. הם היו חמודים ונרגשים (יותר מאוחר עמדו ממש לעמוד בטקס הנישואין – לא ברור לי איזה – שינטו, קתולי, בודהיסטי – היפנים לא ממש דתיים אבל הם אוהבים טקסים). הם הילכו מעדנות בפארק, כמו זוג מהאגדות עם צלם ומאפרת או משהו בסגנון (הצלמים היפנים נושאים מזרון קטן כדי לא לשכב או לכרוע על הרצפה – מזרון או כיסוי ואז כורעים)

KyotoDay4Nara_4751_180410

הזוג שמח לדגמן זוגיות טרייה לאשכנזי עם המצלמה.

KyotoDay4Nara_4743_180410

זה אותו אשכנזי שהתיידד עם במבי חביב (יפני נחמד נתן לי בלוטים שאסף לתת לצבאים וזה נראה לי יותר מתאים מקרקר). בניגוד לחתול גדול, הצבי היפני אינו מגרגר כשמלטפים אותו ואם לא מאכילים אותו אז הנימוס הראשוני עובר והוא פשוט עוזב והולך לאשכנזי אחר.

KyotoDay4Nara_120148_180410

מיותר לציין שהצבי היפני שכח שהוא אוהב בלוטים ופנה להטריד ילדה שתצטרך פסיכולוג בשנים הקרובות

KyotoDay4Nara_4758_180410

KyotoDay4Nara_4870_180410

אבל די עם הצבאים שמשתלטים פה על הכל. באנו לראות בודהה.

KyotoDay4Nara_4775_180410

הדרך למקדש טודאי-ג’י (Tōdai-ji) נותנת מושג למה שהולך לקרות בפנים כי היא עמוסה סינים, אשכנזים ויפנים. וגם יש שער עץ שנראה מרחוק גדול עד שאתה מתקרב ורואה שהוא עצום. אל הרעם ואל הרוח מחכים משני צידיו והיופי שאני מצאתי בו הוא העץ הניכר, בלי צבע, בלי איפור והסוואה  – פשוט רואים שזה מבנה עץ עתיק למדי. הוא כמובן לא עתיק כמו המקדש אבל עדיין. מרשים בגודלו.

KyotoDay4Nara_4778_180410

ואז עוברים בתוכו ויוצאים אל גן עצום ובו בניין עץ שהמילה עצום מקטינה אותו

KyotoDay4Nara_4791_180410

KyotoDay4Nara_4852_180410

על הגג שני קישוטים.

אם מצמצמים מעט את העיניים ונותנים לדמיון להפליג ימה וקדמה רואים שאלו הם זנבות דגים, הצוללים במים. ומה יש בין בקו המחבר בים שני זנבות הדגים, כאן, בדוגמה הזו בקו הגג?

מים, צדיקים שכמוכם, ניחשתם נכון. בין שני זנבות הדגים הצוללים יש מים מטאפוריים. כלומר, כל הבניין שמתחת לקו הזה הוא מתחת למים ולכן תבוא עליו הברכה והוא לא יישרף.

KyotoDay4Nara_4852_180410 (2)

רעיון מקסים, אני חייב לומר אבל מי שסיפרה לנו את זה, מדריכה יפנית חביבת מטעם ה YMCA (לא סיפרנו לה שאנחנו יהודים, שלא תחשוב שבזבזה את זמנה לריק), גם סיפרה לנו שהמקדש הגדול והעצום הזה העשוי המון עצים יבשים וטובים נשרף פעמיים כבר בעבר. כלומר עיננו חוזות בבניין הבית השלישי של מקדש טודאג’י. וכל פעם בנו אותו מחדש קטן יותר ועל שטח מצומצם. שרטוטים המראים את מתאר הבית הראשון מראים בניין עוד יותר גדול וגבוה. זה מדהים איך הם בנו בניינים כאלו עם רק טכניקות עץ, נחישות והמון ידיים עובדות. ודיוק. המון המון דיוק. והפעם שמו דגי זהב (ממש זהב, רבותי, לא סתם צהוב – עלי זהב דקיקים). לפי הרשומות של המקדש – 2.6 מיליון איש ביפן של 743 לספירה תרמו משאבים לבניית המקדש כדי שהבודהה יגן על יפן מאסונות ומאדם. ומאות אלפים מהם עבדו בבניית המקדש ויציקת הבודהה (אותן רשומות מדברות על 350 אלפי אנשים המעורבים רק ביצירת הפסל).

הבודהה הגדול ה Daibutsu, יושב בפנים, בחשכת האולם הגדול. בגובה של 16 מטר (בניין של חמש קומות) הוא גורם אפילו לציניקן כמוני, יראת כבוד. הבודהה העצום, על כל 500 טון ברונזה ו130 קילו של זהב המרכיבים אותו יושב לו על מושב מוגבה עם 36 עלי לוטוס עצומים שעל כל אחד מהם חקוקים מראות וכתובות ברמת פירוט מרשימה. הוא עשוי בדמותו של הבודהה הקוסמי, (למבינים או אורית,  זהו ה Vairocana Buddha), ראשו עטור כתר של 960 ‘תלתלים’ או בליטות שמספרן וסידורן אומר משהו למאמינים ויש לו כמובן עין שלישית שפעם בשנה פותחים מולה חלון גדול והבודהה יכול לצפות בעולם ולא רק לשמור עליו בחשיכה.

כולם מצלמים את הבודהה, ונדחפים, אז זזנו הצידה ודווקא עם מצלמת הטלפון הצלחנו להנציח רביעייה – הנהלת הבלוג בין שתי בודהות (בודהים? בודהאות? איפה אבשלום?). הגדול הוא זה מימין, ואני חייב לומר שהתמונה מורידה לו לפחות 13 מטר בגובה (כמו שמצלמת טלוויזיה מורידה 5 קילו).

KyotoDay4Nara_130039_180410

אני חייב לומר שזו נראית אמונה מאוד נעימה. המאמינים ורואים אותם לפי פניהם הנרגשות עוברים, זורקים מטבעות מתפללים בתשומת לב וממשיכים לבודהה הבא כי יש שם המון, שכל אחד אחראי למשהו אחר, בהיותו התגלמות אחרת של הבודהה. למשל ה Kokuzo Bosatsu שהוא הבודיסטווה של זיכרון וחוכמה שאליו מתפללים תלמידים במיוחד בתקופת בחינות (למרות שהאמונה שלי אומרת שגם ללמוד עוזר לפחות במידה שווה או יותר). הנה הוא שם, ליד נורית. רק לסבר את האוזן, בודיסטווה הוא מישהו שהגיע לרמה של הארה אבל בחר שלא לעבור הלאה אלא לעזור להמונים (ולתלמידי בית הספר) להתקדם בעצמם ולנסות להגיע להארה.

ויש פרחים והמון קטורת (רק להיזכר בזה גורם לי להתעטש) וזמירה (איך לתרגם chanting) חדגונית. זה נראה לעין אשכנזית מאוד נחמד ונעים – לעומת שלושת הדתות שאני מכיר יותר שהן קשות וחדות ודורשות יותר מדי.

KyotoDay4Nara_4812_180410

ואפילו פסלי הנזירים הלוחמים השומרים על הבודהה אוחזים מכחול ומגילה בידיהם ולא מושיטים יד לנארי (סוג של חנית יפנית עם להב שיסוף) התלוי על הגב.  מעין ‘וכיתתו חרבותיהם למכחולים’

זהו Komokuten אחד מהגיבורים השומרים על הבודהה (במקדש הקודם, קופוקוג’י למדנו על קיומם של ארבעת המלכים האלוהיים ו12 הגיבורים השומרים על הבודהה). הוא עומד על שד שאותו הכניע ומחזיק מכחול ומגילה כסמל לחוכמה וניצחונה על הרוע והרשע.

KyotoDay4Nara_4820_180410

הנה פרט מהתמונה (קושיליראבק המצלמה החדשה רואה יותר טוב ממני באולם החשוך) עם מכחול ומגילה.

KyotoDay4Nara_4820_180410 (2)

בעוד אני משתעשע בפליימובילים (לא יצא מעניין מספיק – אבל יש המון מגניבים באינסטוש – הנה תעיפו מבט), נורית הלכה לקבל עוד חתימה במקדש החשוב כל כך לבודהיזם ולנורית. החותמים שם היו רציניים ולא איזה סתם צעירים, אלא קליגרפים מבוגרים שהניפו מכחול והנציחו את הביקור למאמינה החדשה.

הנה היא עם הקליגרפיה, הבודהה הגדול וההתגלמות של קנון, עוד בודהיסטווה.

KyotoDay4Nara_4839_180410

ועם נחילי המאמינים, האשכנזים והמוני ילדי בית ספר יפנים זרמנו החוצה. הכמות של המבקרים היא ענקית אבל האולם כל כך גדול שהוא מקטין את כולם אבל עדיין יש זרימה. באחורי האולם, בבסיסו של עמוד עץ יש חור. האמונה טוענת בתוקף שהחור הוא בגודלו של נחירו של הבודהה הגדול ומי שעובר דרכו יזכה להארה. ילדות בית ספר יפניות בתלבושת אחידה קצרצרה מחליקות דרך החור בקלילות ציחקוקית אבל אחרי שראינו איך אנגליה בגודל סביר נתקעת קצת החלטנו שלא ניקח קיצורי דרך להארה ונגיע לנירוונה בדרך הקשה ולפחות נימנע ממבוכה על כל ממתקי הרחוב היפנים שאנחנו בודקים. למרות שהדת ביפן מופרדת מהמדינה (דרישה של האמריקאים המנצחים) עדיין כל ילד בית ספר יגיע לנארה לקבל ברכה במיוחד בתחילת בית ספר חדש – עם כל הכיתה ומורה מקריח עם מגאפון.

עברנו גם במוזיאון של המקדש אבל למרות שיש בו מוצגים מרשימים שהוצאו עם השנים מהקומפלקס הוא באמת למתקדמים וזרמנו החוצה אל המתלבשות החינניות (את הלא חינניות לא צילמתי. שוביניסט) וכמובן אל עדרי הבמבים שאחרי שאכלו כל כך הרבה ביסקוויטים כבר נרגעו ופחות הציקו. בשם הצבי היפני אני מבקש את סליחת הקוראות – הם עדיין בתקופה שהעם היושב בציון קורא לה ‘לעשות חורף-קיץ’ – מחליפים את תלבושת החורף בכזו קייצית ולכן הם מדובללים ועוד לא צימחו את הקרניים.

KyotoDay4Nara_4795_180410

KyotoDay4Nara_4760_180410

המדריכה שביקשה להדריך אותנו בטודאי-ג’י ועשתה עבודה קצרה אך טובה, השביעה אותנו שנעצור באחד מגני הזן של נארה, Isuien Garden. זו פנינת חמד נסתרת לדעתה. לקח לנו זמן למצוא וכשהתייצבנו אל מול השומרת דוברת האנגלית היא בישרה לנו שהגענו לגן הלא נכון וגן Isuien נמצא לצד הכניסה שבה נכנסנו אבל היא שומרת על גן ציבורי והכניסה לאשכנזים היא ללא תשלום (יפנים משלמים) ובגן שאליו רצינו להגיע צריך לשלם. אם אנחנו כבר כאן וכולנו חדורי בודהיזם לא נסתכל?

KyotoDay4Nara_4874_180410

רק אנחנו ומשפחה רומנית הגענו לגן הנסתר. אז היה מי שיצלם אותנו (ואותם כדי לשלם טובה על טובה)

KyotoDay4Nara_4878_180410

כתבתי על זה כבר, אבל אני מת על גני הטחב שלהם (moss garden). זה יותר ירוק מרך ובא לך ללטף את זה, כמו את ראשו של במבי שבע. 50 גוונים של ירוק וזה רק בנקודה אחת. והם יושבים ועם קוצץ ציפורניים זעיר עוברים על זה בשקט במשך 287 שנה וזה יוצא יפה. כל כך פשוט.

KyotoDay4Nara_4883_180410

זה הנקודה שנורית הגיעה להארה והודיעה שדי לה כבר עם הבודהיזם. הרעב והרצון לראות משהו אחר שלח אותנו לצידה השני של העיר לאזור המסורתי יותר של נארה –  Naramachi. האזור משמר את נארה הישנה, בניינים קטנים, חנויות קטנות ובתים מסורתיים. במסעדה שרצינו לשבור בה את הצום הבודהיסטי היה תור של שעה ושתי דלתות ממנה לא הייתה נפש חיה אז אכלנו שניצל יפני נחות. זה גם עיקרון בודהיסטי של סגפנות. אבל זה עשה את העבודה ויכולנו לתור אחר מרכז הצעצועים המסורתי שנורית חשפה בחיפוש כלשהו.

KyotoDay4Nara_4887_180410

בבית יפני מסורתי מתקופת אדו, באחד מסימטאות נארהמאצ’י יש מוזיאון חופשי בשם Naramachi Mechanical Toy Museum (הנה קישור) – המנציח תקופה תמימה יותר של צעצועים מיכנים שכל ילד שיחק בהם, בלי מצב טעינה או וויפי.

KyotoDay4Nara_4885_180410

בית קטן עם כמה נשים יפניות מאירות עיניים ושמחות, כניסה חופשית והמון אנשים מחייכים. המבוגרים יותר מחייכים כי הם זוכרים. אני זכרתי המון צעצועי עץ כאלו שסבא מוקי הכין לנו ושיחקנו בהם כילדים צעירים. הילדים המסתובבים שם מחייכים בחיוך של גילוי איך שדברים פשוטים יכולים להיות משחק מרתק.

ומדי פעם, כשמגיעים יותר יפנים המארחת עורכת הצגה קטנה של תיאטרון צלליות קטן ביפנית ולאור קריאות השמחה, אני מניח שליפנים זה אומר משהו יותר ממני. הפוגה קלה ונעימה ולשמחתנו הצטיידנו במשפחה אנגלית בת שלושה ילדים ששמחו בשפה שהבנו וזה משדרג את החוויה.

KyotoDay4Nara_4892_180410

חזרה הביתה, לקיוטו עם כמה ממתקי ממולאים שעועית אדומה בדרך. יש לנו עוד מקום חשוב לעבור בו – קיבוץ של חנויות של מותג יפני מקומי בשם  Sou-Sou (קחו קישור) – שבע חנויות שכל אחת מתמחה במשהו אחר – חנות של נעלי טאבי (עם בוהן מופרדת – יש לי כבר, כמובן) אבל אופנתיות, כמו סניקרס יוקרתיים, חנות של בגדי גברים, בגדי נשים, בגדי ילדים, חנות של תיקים – הכל בסגנון יפני מודרני, לא מזכרות תיירים וממש ממש מגניב. מה שעוד מגניב שכל האזור סביב החנויות הוא סמטאות קטנות של ברים משעשעים שהמקומיים גודשים אותם – כמעט בלי אשכנזי אחד לרפואה – מקשה על קריאת התפריטים אבל נותן חוויה מעולה. אז קנינו, שתינו, אכלנו כמה דברים משונים ליד הבירה, השקנו כוסות סאקה בקריאת ‘קמפאי’ ויצאנו עטורי שקיות ואלכוהול חזרה למלון. מחר מתחילים לנדוד ברחבי מרכז יפן.

המלצה – קניות בחנויות Sou-Sou לאופנה ועיצוב יפני נוכחי
http://www.sousou.co.jp

ויש גם חנות ברשת
http://www.sousouus.com/

 

אשאיר אתכן עם תמונה מהבריכה המפרידה בין קופוקוג’י לבין נארמאצ’י – מפרידה בין קודש לחול ואפילו אגמצ’יק קטן של תיכנון עירוני מתהדר לו באווירת זן קטנה – מת על היפנים האלו. ואפילו צבים יש שם – מוקפים מים כדי שהצבאים לא יתקפו גם אותם.

KyotoDay4Nara_4721_180410

KyotoDay4Nara_4721_180410-2

מחר יוצאים להר שכולו קודש ובודהיזם – קויה-סאן

פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

זהב על המים – אבנים כמו שמיים

דיפ פרפל שרו על עשן על המים. אנחנו פתחנו את יומנו השלישי בקיוטו עם זהב על המים. זה אשכרה התנגן לי בראש כשפסענו בנחיל של תיירים – יפנים, סינים ואשכנזים דרך שעריו של המקדש הבודהיסטי  Kinkaku-ji ואל הווילה הזהובה שנראית כמרחפת מעל אגם שקט.

יש כל כך המון דברים לראות ולעשות בקיוטו שזה מייאש. ברור שאף אחד לא מבקר במאות המקדשים אבל יש כמה שהם הכי יפים ביפן שחייבים פשוט לראות, לא בגלל שזה נמצא באיזה רשימה, אלא כי זה באמת יפה מעבר לכל תפישה. הנבלות האלו, היפנים, הצליחו לתפוס איזה הרמוניה ואסתטיקה שאין בשום מקום אחר ואז פשוט שיפרו לאורך 400 שנה או יותר. או שהם הרגילו את העולם שהאסתטיקה היפנית היא יפה ואז פשוט נשארו עם מה שהיה להם. בערך כמו מה שאיקאה עושים.

אבל חזרה אל ה Golden Pavilion הביתן הזהוב הידוע של מקדש קינקוג’י. הנה מבט ראשון ומהמם על המקום ואז אני אסביר. לחצו על התמונה לקבל אותה בגודל ראוי יותר.

KyotoKinkakuji_4429_180409

זה יפה מעבר לכל הסבר. המים גם שלווים ברמה חשודה. אני צריך לבדוק אם דגים מסוגלים לחיות במים כבדים אחרת לא מבין איך המים לא זזים וזה אגם גדול מוקף אשכנזים עם מצלמות החובטים זה בזה עם מקלות סלפי כשהם מותחים אותם עד סופם ומסתובבים בלי להסתכל, אמר איתן בעצבנות אחרי שסינית חבטה בו עם מקל סלפי ולצערו לא איבדה את האייפון אל תוך האגם.

אז אציל מקומי בנה את הווילה/ביתן (ביתן יותר קל לי לכתוב וזה גם התרגום הכי קרוב) כבית קיט במאה ה14. אבל ב 1397 שוגון פורש בשם Ashikaga Yoshimitsu (גם שוגונים יוצאים לגמלאות אם הם מצליחים לא להיהרג או להתבקש להתאבד) איכשהו לקח את הביתן וכל הגנים הסובבים לעצמו והפך את הביתן למה שאנחנו פחות או יותר רואים היום. לאחר מותו, הוא ציווה שיהפכו את הביתן למקדש זן בודהיסטי (גם לשוגונים פורשים יש מצפון והם מנסים לכפר על כל החיים שהם קטפו – כמו לשים כיפה כשאתה מגיע להארכת מעצר). מ 1422 זה מקדש.

KyotoKinkakuji_4431_180409

KyotoKinkakuji_4438_180409

הוא חודש ושופץ עם השנים ומצופה בעלי זהב אמיתיים. הגן והאגם המקיפים את הביתן הזהוב הם בסגנון היפני של ‘נוף מושאל’ – Shakkei – סלעים ועצים הונחו במדויק כדי לדמות את הטבע במלואו כולל ההר הקרוב שעליו נבנתה גם נקודת תצפית משם אפשר היה לראות את כל המערך ולהתרשם מיופיו.

KyotoKinkakuji_4447_180409

KyotoKinkakuji_4448_180409

KyotoKinkakuji_4454_180409

ככלל, אם אתה בונה ביתן מוזהב, ואתה יושב בו ושותה תה משובח, אתה לא רואה את הביתן המוזהב. צריך ביתן מוכסף ממול שבו תשב עם תה לא פחות משובח וממנו תשקיף על נזר היצירה (שלך)

אני התלוצצתי כשכתבתי על ביתן מוכסף ולפני רגע גיליתי שיש עוד מקדש ובו תאומו של הביתן הזהוב שנקרא באמת הביתן המוכסף – מקדש גינקאקוג'י (Ginkaku-ji) כך שאני כבר חושב יפני.

KyotoKinkakuji_4479_180409

הגן המקיף מדהים. כל פינה ראויה לישיבה עם תה משובח. הכל נראה כאילו פראי אבל הוא לא. בכל מקרה היפנים מאוד תומכים. בעיקר בעצים עתיקים שכבר קשה להם, כמו למשל עץ האורן הזה שהתעייף קלות ואז בנו לו עריסה כדי שיוכל להמשיך לגדול אבל מונח בשקט על התמיכה שלו.

על כך נכתב בספר תהילים – “סוֹמֵךְ לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים”. זה בדיוק אותו הקונספט. עץ יפה. קשה לו. אז עוזרים.

KyotoKinkakuji_4451_180409

ואתה הולך בשבילים ומתפעל ובינתיים, עדר של גננים, רובם מבוגרים וצפונה עובדים בשקט ועושים משימות קטנות שנראות מיותרות אבל זו הדרך למעשה להגיע ליופי ולאסתטיקה הזו. למשל לאסוף עלים ושאר נפולת טבעית ולסרק את הטחב.

KyotoKinkakuji_4457_180409

או לעבוד עם מזמרה קטנה ולעצב עץ שסיים לפרוח כדי להסיר תפרחות סוררות או ענפים שלא שמעו על זן וגדלים לא נכון. ומיליון אשכנזים ויפנים וסינים עוברים לידו, מצלמים אותו, מסתכלים עליו והוא בשלו, בשלווה מסתכל על העץ דקה, מושיט מזמרה וגוזם ניצן קטן, נסוג לאחור ומסתכל שנית. וזה נראה אותו הדבר אבל הוא שוב בוחן את הענף ואז בתנועה החלטית, מוריד ענף שלם ליד.

KyotoKinkakuji_4486_180409

כמובן שגם כאן, נורית ניגשה ותמורת 10 שקלים קיבלה חתימה של המקדש ביומן המקדשים שלה שהולך ותופח.

KyotoKinkakuji_4492_180409

הפעם גם קיבלנו הסבר מה מופיע על הדף, שאיפשר לנו להבין שמימין למטה בדרך כלל זה התאריך ועוד דקויות.

KyotoKinkakuji_112138_180409

וחלקינו אף קיבל גלידה שחורה בטעם שומשום שחור. אבל, הגלידה הייתה בטעם וניל מלאכותי עם צבע מאכל ונגיעות של טעם שומשום אבל אין פחי אשפה ביפן! המקום היחידי שאפשר להניח גלידה בקונוס היא בבטן. אז נאלצתי לסיים אותה. הקטע שאין פחי אשפה בשום מקום גורם לנו (ולכל האשכנזים מסביב) לעוט על כל פח שלעיתים צץ ולפרוק כיסים ותיקים מלאים בעטיפות, בקבוקים ושאר דברים. הרבה פעמים אנחנו קונים אוכל רחוב ועומדים לידו לאכול ולא לקחת הלאה כי נאלץ להסתובב עם שיפוד דביק או כוסות או ניירות ולא בא לנו. הטענה הנפוצה היא שזה בגלל התקפת גז העצבים שהייתה ב 1995  במרכז טוקיו (15 נהרגו, 50 נפצעו קשה וקרוב ל1000 איש איבדו ראייה באופן זמני) בידי מחתרת מקומית. “אהה!”, אמרו היפנים, “למה להילחם בטרור כשאפשר לא לתת להם פחים!” (בפרפרזה על האימרה הידועה בעקבות הסכמי אוסלו “מי נתן להם פחים?!”)

KyotoKinkakuji_114700_180409

בעודי מתמודד עם הגלידה המקומית בגבורה יצאנו לכיוון המקדש הבא להיום, Ryōan-ji, קילומטר ומשהו מהביתן הזהוב ובמצב שרירי הרגליים המפותחים שלנו זה כלום. זרם האשכנזים התדלדל כי הם רובם משתמשים באוטובוס המקומי. למה ריואנג’י? כי בו יש את אחד גני האבנים הכי יפים ומוכרים בקיוטו וביפן כולה.

אבל לפני שנגיע, עברנו על גבי מסעדות שונות והריחות הזכירו לנו שאנחנו רעבים אבל לא רוצים לאכול במסעדה הזו, או ההיא שם. עד שעברנו ליד שער קטן שדרכו נשקף גן חמוד ותור. של יפנים. בזריזות עקפנו משפחה סינית שהיתה עלולה לסתום לנו את המסעדה ותקענו דגל על ידי זה שאמרנו “שניים בבקשה” למלצרית לפני שהסינים הבינו מה קרה (כך שילמו על עוולות העם הסיני שהיכה בי עם מקל סלפי מוקדם יותר. לא שכחתי ולא סלחתי).

המלצה: מסעדת גונטרו – GONTARO
http://gontaro.co.jp/english/kyoto/index.html
26 Hirano Miyaziki-cho, Kita-ku, Kyoto
075-463-1039

מסעדת סובה עם אפשרות לישיבה בשולחנות או על טאטמי. 700 מטר בערך מהביתן המוזהב. הסכמנו לחכות יותר לישיבה מסורתית והיא אכן על הרצפה בלי בור מתחת לשולחן בשביל אשכנזים. הזמנו ארוחה וקיבלנו כירה על השולחן עם מחבת נחושת יפה ובה מרק ומגשים של דברים לשים בפנים וחבית עץ קטנה עם אטריות אודון שאני כל כך אוהב אבל יש להן את הנטייה לתת צליפה אחרונה של רוטב או מרק לפני שהן נבלעות בפה. במקרה הטוב אתה משפריץ על עצמך. במקרה הרע אתה משפריץ על שותפתך לארוחה, אבל אם היא לא שמה לב וחושבת שלכלכה את עצמה אז יצאת בזול. כמובן שזה היפותטי. כך נודע לי, במקרה ואני רוצה לחלוק עימכן למקרה הצורך.

KyotoGontaro_4504_180409

KyotoGontaro_4509_180409

KyotoGontaro_4506_180409

כשכריסינו מלאות באוכל יפני משובח היה יותר נעים לצאת הלאה. זה לא ראוי לעמוד אל מול אחד מגני הזן המשובחים ביותר בקיוטו כשכל האנשים יושבים במדיטציה עמוקה, מתקדמים עוד שניים, שלושה שלבים קדימה להארה ואנחנו עומדים מעליהם עם בטן מקרקרת. עשינו את זה בשבילם, לא בשבילנו חלילה וחס.

בניגוד למקדש הקודם, שם הביתן המוזהב יושב ממש קרוב לפתח, ככה לתת ישר, בלי שום משחק מקדים, כאן יש הליכה נעימה בגן. כמו להכין אותך, עם פסל בודהה קטן בגומחה ביער ואי קטן עם גשר ועליו מקדש שינטו ושער הטורי הנחוץ (יואב תיקן אותי ודייק בעובדה שהשערים נקראים Torii עם עוד i שכזה אבל אני לא אקרא להם טוריי אז אמשיך בטורי ותזכרו בבקשה שיש שם שני i)

 

KyotoRyoanji_4523_180409

KyotoRyoanji_4525_180409

מובילות אותנו רגלינו אל Ryōan-ji הלוא הוא ריואנג’י בשפת הקודש. מה שעושה אותו ידוע הוא גן הזן היבש אותו סגנון הקרוי ביפנית kare-sansui. הרעיון הוא להביא את המתבונן למצב רוחני אחר, לעזור לו, תוך כדי התעמקות בגן לשחרר את המחשבות לדרכן ולהשאיר את הראש ריק ופנוי להתבוננות פנימית. הגן של ריואנג’י ידוע מאוד למרות שלא ידוע מי תכנן ובנה אותו.

KyotoRyoanji_4537_180409

יש 15 אבנים בגן. הם מסודרות בקבוצות כך שלעולם תיראנה לא יותר מ 14. יש מושבים ארוכים שעליהם אמור אתה לשבת, להסתכל על האבנים, על החצץ הלבן שמסורק כל יום להפליא. האמונה אומרת שרק מי שיגיע להארה, יוכל לראות בבת אחת, במבט אחד את כל 15 האבנים.

רצוי להגיע מאוחר יותר לגן, לתת לגל התיירים הראשון של הבוקר לחלוף כדי לקבל מעט יותר שקט ומקום טוב לשבת. הנהלת הבלוג אינה נוהגת לעשות מדיטציה אבל יש משהו מהפנט באבנים הללו, בחצץ הלבן המגורף בקפידה (כל יום טיפה שונה) ובחומה המקיפה ממול. ישבתי בשקט, מתרגל נשימות, כמו שאנחנו מתחילים בכל אימון ומנסה בכוח לשחרר את המחשבות. על כל מחשבה ששיחררתי באו עוד שתיים לבקר. התרכזתי בקווים, הלכתי עם העיניים על הקווים ולאט לאט הראש נרגע.

KyotoRyoanji_4542_180409

החומה היא חומת חימר שעבר תהליך חימום עם שמן ונבנה לחומה. עם השנים, השמן חילחל החוצה והשאיר סימנים ושאריות שונות שאין שום אדם בעולם שיכול לייצר כאלו דגמים. החומה היא מה שמשלים את המשולש – החצץ הלבן, הסלעים השחורים ומכוסי הטחב והחומה האדמדמה המקיפה את הגן.

גם במקדש הזה, נורית אספה חתימה, כראשונת המעריצות וכהרגלנו בקודש הזן, הרגע הונצח.

KyotoRyoanji_4546_180409

אני הילכתי לי במתחם הגן. זה מהפנט, במיוחד הרצון הזה שלי (שלנו?) לחפש משמעות באבנים, בצורות, בתבניות – ואין. ויש. כי כל מובן, פירוש או תובנה הם נכונים, כי אין פתרון לגן. הוא שם כדי שתחשוב, כדי שתעזוב כבלים של תבניות מחשבה ידועות ומוכרות ותצא לדרך אחרת.

לא פחות יפה אך פחות מוכר הם שאר הגנים שמסביב, ירוקים ויפים ומלאי הטחב הזה שאני מת עליו – רך, ירוק ונראה עסיסי.

KyotoRyoanji_4553_180409

מעבר לגינות הזן יש גן יפיפה עם עצים מלאים בפריחת דובדבן ושוב אנו מקבלים עדויות לאיכות התמיכה שמקבלים העצים מהיפנים. חלק גדול מהעצים נתמכים על ידי שלטונות המקדש, אבל גם כשהם תומכים, היפנים, הם עושים את זה אסתטי ויפה.

KyotoRyoanji_4560_180409

KyotoRyoanji_4569_180409

KyotoRyoanji_4572_180409

נורית קיבלה מכה של פריחת דובדבן, כפי שכל הזמן רצתה וציפתה – הטיול תוכנן במקור כדי לחזות בפלא, שאכן הוא פלאי. בטוקיו לא היו לנו את ההיצף הזה של עצים פורחים בגלל גלי חום שהגיעו השנה מוקדם מהצפוי וכאן – הכל פורח.

KyotoRyoanji_4566_180409

לרגע חשבנו שהיום יהיה יום רגוע ושליו, לאחר שרוקנו את הראש והכיסים מאשפה. אבל אז נזכרנו שיש בקיוטו תערוכה של האמנית היפנית קוסמה. כן, אני יודע. זה נשמע כמו קללה. יופי. אבל שמה הוא Yayoi Kusama והיא ידועה בכך שהיא מכסה הכל בנקודות. היא די מבוגרת כבר, לאחר שספגה השפעות ניכרות של תרבות פופ בניו-יורק העליזה של שנות ה 60 ויש לה מוזיאון שכנראה הוא ממש מהמם בטוקיו אבל דורש הזמנה של חודשים מראש. ואילו כאן במוזיאון הקרוי Forever Museum of Contemporary Art Gion, או FMOCA בקיצור (הנה הקישור) יש דלעת ענקית שלה ותערוכה של יצירות. אז אנחנו בדרך לשם תוך כדי הגילוי שלכבוד חודש אפריל ופריחת הדובדבן, אחת מבכירות הגייקו (זוכרים שדיברנו על גיישות?!) ומאיקו (מתלמדת) יערכו הופעה קצרה במוזיאון לכבוד המאורע. לא רע, תערוכה והופעה – שתי ציפורים באבן אחת.

KyotoForeverMuseum_4639_180409

הדלעת הענקית של קוסמה יושבת לה בחוץ  בלב רובע הגישות של גיון

בתערוכה אסור לצלם. היא קצת חדגונית, יש לומר ומכילה גם עבודות מוקדמות של האומנית שאולי הן חשובות להבנה רחבה של תחום היצירה שלה אבל הן משעממות. תביאו לנו נקודות וכמה שיותר!!!

בשתי קומות יש רק עבודה אחת שמותרת בצילום והיא אכן שווה את זה – מונחת לה סירה עשוייה בננות בד או משהו בסגנון, על בימה המעוצבת בהתאם. “סירה הנושאת את נשמתי”, נקראת היצירה מ1989

KyotoForeverMuseum_4632_180409

KyotoForeverMuseum_4636_180409

אבל לא באנו רק לחזות באמנות חזותית. באנו לחזות בשתי אמניות המייצגות את שיא התרבות היפנית המסורתית. פוסטרים בכל האזור מבשרים על כך ואני שרוצה מקום טוב מקדימה רצתי הלאה, אל האולם הקטן, שם ישבנו על הטאטמי וחיכינו.

בשעה המדוייקת עלו שתי נשים לבמה בטפיפה איטית. לפי כל מה שסופר לנו – אחת גייקו (כלומר גיישה מוסמכת) עם שיער בתסרוקת מורכבת במיוחד ואבנט קשור היטב והשנייה מאיקו (גיישה מתלמדת) עם תסרוקת לא פחות מורכבת אבל עם המגבלה שזה השיער שלה והיא חיה עם התסרוקת הזו והאבנט שלה (האוֹבִּי, כמו באובי וואן קנובי) קשור בצורה ששובלו מגיע לרצפה.

KyotoFMOCAGeishaPerformance_4590_180409

KyotoFMOCAGeishaPerformance_4581_180409

רואים את ההבדל בינן לבין כל המתלבשות שמסתובבות בחוץ. איכות ניכרת. הן טופפות בשקט כי צעדיהן מוגבלים על ידי הקימונו אבל נראות מרחפות באותו הגובה. המנחה הציגה אותן ביראת כבוד. הגייקו היא שם ידוע כנראה בחוגים המתאימים וזו הופעה מיוחדת שבה השתיים יבצעו שתי יצירות ידועות המהללות את פריחת הדובדבן.

ואז התחילה המוזיקה.

מוזיקה יפנית מסורתית לא ממש הרמונית לאוזן המערבית. אבל השירה שנוספה נשמעה צורמת למדי. הן לא שרו, או נגנו. אלא ישבו. והאזינו גם איתנו.

KyotoFMOCAGeishaPerformance_4583_180409

KyotoFMOCAGeishaPerformance_4584_180409

ואז קמו והחלו לרקוד. בתנועות זורמות אך איטיות הן נעו על הבימה הקטנה. אני מניח שזה טעם נרכש ואנשי המוזיאון היו נרגשים מההזדמנות לראות גייקו מופיעה ולא מתלמדות מנסות את כוחן. ניסיתי לראות את החן והמאיקו הייתה, לדעת שנינו יפה הרבה יותר אבל אין לי את קנה המידה לשפוט את מה שראינו

KyotoFMOCAGeishaPerformance_4592_180409

KyotoFMOCAGeishaPerformance_4594_180409

הן ביצעו יצירה אחת ואז המנחה הסבירה על היצירה הבאה שנראה, כולה נרגשת ונסערת ואז התחילה שוב המוזיקה ואותה נגינת כלי מיתר – קוטו ושמיסן והפעם איזה חליל וזמרת בקול יותר גבוה.

הן נעו, חלפו אחת על פני השנייה. הגייקו קיבלה יותר נקודות על ביצוע כי התנועות שלה היו חדות ומחושבות (כמו שמבצעים קאטה בקראטה) אבל המאיקו קיבלה את כל הנקודות כי הייתה יותר חיננית. הריקוד לא קיבל שום נקודה כי לא ממש הבנו מה קורה.

KyotoFMOCAGeishaPerformance_4610_180409

לאחר 15 דקות זה הסתיים והחלטנו שטוב שלא השקענו את השעה בצפייה במופע של בית הספר למאיקו (שנמצא מול המוזיאון) – מופע שניתן כל אחר צהריים – שעה של מיטב אומנות השירה והריקוד כפי שהן לומדות.

להירגע מההופעה הסוערת יצאנו לבדוק ולהשוות את גן הזן של המוזיאון לאלו שראינו היום והיה זה יפה ושליו. לא מצליח להבין איך מחזיקים כזה גן. איך מתחזקים, מסדרים, משכנעים את העצים לגדול בצורות הללו – דרושות שנים ארוכות. איך הם עושים את זה?

KyotoForeverMuseum_4626_180409

KyotoForeverMuseum_4630_180409

בדרך החוצה, בעוד נורית מחפשת את דרכה, ראיתי פתח והתקהלות קטנה. אם יש התקהלות, אני צריך להיות שם. הספקתי לראות, לרגע קט, את המאיקו ששמה פרח מזיכרוני, יוצאת חזרה לביתה דרך מרכז רובע הגיישות של קיוטו, גיון, כאילו שזה לא 2018 אלא 1800. היא נעה על הסנדלים האלו שלה, כמו שאני מדשדש בכפכפים כי היא חייה עליהם ובתלבושת הזו כבר שנים. לרגע אחד, האיר את פניה חיוך מתוק ויכולתי לראות את הצעירה שמתחת לכל המסורת.

KyotoFMOCAGeishaPerformance_4611_180409

פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

ארוחה הראויה לקיסר- גיון ננבה, טוקיו

כשסוגרים על כרטיסי טיסה ליפן, צריך לגם לסגור עם עצמך שאתה תשאיר מאחור כל עכבות בנוגע לאוכל. קשה להיות בררן ביפן כי בכל מנה הכי פשוטה יש עשרים מרכיבים וחמישה טעמים שאתה לא מכיר. זה מה שאמרתי לעצמי אחר שהתיישבנו במסעדת גיון-ננבה (Gion Nanba) בקיוטו,המכוכבת בכוכב מישלין אחד לארוחת Kaiseki.

בסוף הפוסט הקודם, השארתי את הקוראות במתח. לאחר משא ומתן קשוח נכנסנו, ללא הזמנה מראש, למסעדת גיון-ננבה. נורית מצאה אותה, באינטרנט ואנחנו החלטנו שנשב לאכול שם, בלי הזמנה. בסוף זה פעל.

לצערה של המארחת התפנה לה “רק” חדר עם מחצלות טאטאמי. העמדנו פני מצטערים ורצנו אל החדר לפני שתתחרט. אנחנו עמדים לשבת לאכול ארוחת קאיסקי למתקדמים.

בקיוטו הסגנון של Kaiseki נפוץ יותר מערים אחרות כיון שזה משהו מורכב שראוי לאצילים ולקיסרים שהיו בקיוטו. קאיסקי הוא סגנון בישול יפני קלאסי, יותר סוג של יצירת אמנות המאזנת להפליא בין טעם, טקסטורה, צורה, ריח והגשה מרהיבה. יש חוקים באיזה כלי יש להגיש קטגוריה זו או אחרת של מנה – למשל נתח צרוב באש פתוחה חייב להיות מוגש בצלחת חרסינה. יש כללים לסדר המנות למרכיבים ולצורת ההנחה. הכל רשמי ומסודר ומתועד, כמו שהיפנים יודעים. שף קאיסקי חייב להתמחות בהמון סגנונות של בישול ולהכיר טונות של מרכיבים כדי לייצר את המנות שחייבות להישען על מרכיבים עונתיים ומקומיים. השף של ננבה, אוסמו ננבה התמחה הקאיסקי כ 20 שנה עד שפתח את המקום שלו עצמו.

KyotoGionNanba_4391_180408

לשמחתנו קיבלנו חדר יפני פרטי אבל לשמחתנו הרבה עוד יותר, עם בור לרגליים מתחת לשולחן כך שאתה יושב כמו בן אדם ולא מעוך. התיישבנו זו מול זה וחיכינו בציפייה.

KyotoGionNanba_4389_180408

כל פעם נפתחת דלת ההזזה העשויה נייר אורז, מאחוריי ומלצרית עטוית קימונו מחליקה בשקט על בירכיה לתוך החדר הפרטי שלנו ומגישה לנו אוכל. תמיד יפיפה ומסודר באופן מרשים. לאחר כל תקרית ההזמנות, נשבר קצת הקרח וקיבלנו שירות מאוד מחויך אבל מקצועי ברמות מרשימות. לאט לאט הפשרנו (גם מילולית, ההמתנה בחוץ ב 6 מעלות הביאה אותנו למצב של קרטיב לימון).

והנה המנות:

מנה 1: אברי פנים של דג Sea Bream (סרגוס בעברית?) על מצע של מוס אספרגוס יפני אוורירי במיוחד, גבעולי ווסאבי מוחמצים, ג’ינג’ר יפני סגול ועוד איזה צמח הר מקופל.

KyotoGionNanba_4398_180408

KyotoGionNanba_4399_180408

קשה היה לי לאכול את הלבן הזה. לא מת על דגים ואם כבר אז חיים. אבל הנתח הזה, של חלקי פנים היה לי קצת משונה – מאוד שומני אבל השילוב של הרעננות של הג’ינג’ר והווסאבי עם זה היה טוב מאוד

סאקה חם הוזמן ללוות את הארוחה והרים גם את הטמפרטורה וגם את הרוחות. קיבלנו בקבוק יפה ובחירה של כוסות – האם קרמיקה גסה כשאין שתי כוסות זהות או פורצלן עדין. כל אחד בחר כוס והיין נמזג.

מנה 2: מרק חם עם טופו green grass, גזר צעיר, נצרי לפת יפנית (טורניפ) ודג, בקערות לכה יפניות המציינות את עונת הסאקורה, פריחת הדובדבן. כמובן שכלי האוכל חייבים להציג את עונות השנה

KyotoGionNanba_4401_180408

המרק מעולה, עם טעמים עמוקים. הטופו פשוט נמס על הלשון עם מליון טעמים והוא כשמו, מאוד מרגיש רענן ושונה לחלוטין ממה שאתן חושבות על טופו. המרקם פשוט נימוח. הדג, בסדר מבחינתי אבל שותפתי לארוחה התמוגגה – גם מהדג וגם מהעובדה שאני אוכל אותו. המרק השלים את תהליך ההפשרה שלנו ושכבות נוספות של ביגוד הוסרו (הכל טוב, לא התפשטנו לארוחה בעירום, רק להגיע לחולצות)

מנה 3: סשימי של  (משמאל, לכיוון השעון מהווסאבי) דיונון, טונה שמנה (טורו), סרגוס לבן (sea bream) ונתח yellowtail אדמדם

KyotoGionNanba_4402_180408

סשימי, תאמרו, נו כבר אכלנו. אבל אחרי ארוחת הפלא בשוק הדגים של טוקיו הבנו שיש סאשימי ויש סאשימי נהדר. זה היה בקטגוריה השניה. הדיונון היה טיפ טיפה לעיס אבל סומנו בו פסים פסים כדי לפתור את הבעיה וזה היה מצוין. דווקא הנתח העבה של הילוטייל, לקח את המדליה מהטונה. שוב, הצלחת מותאמת לעונת השנה וניחנה באותו וואבי-סאבי (Wabi Sabi) – תפיסה אסתטית יפנית הגורסת שצריך להציג יופי שאינו מושלם כדי להראות שהעולם הוא בר חלוף. הצלחת לא מושלמת ושתיהן שונות ולא ממש עגולות והקרמיקאית החובבת מעבר לשולחן הביעה הערכה רבה לטכניקה.

מנה 4: מנה של סטייק בקר וואגיו צרוב עם רוטב פונזו ליד (Ponzu – שילוב של סויה, חומץ אורז, חזרת ובצל ירוק ועוד מרכיבים שלא טרחתי לאסוף).

KyotoGionNanba_4404_180408

וואגיו הוא זן הבקר ממנו מגיעים נתחי הקובה המפורסמים. זה לא קובה אבל הבשר נימוח, עם טעמים מאוד בשריים ועשוי בדיוק. השילוב של הנתח עם הרוטב החמצמץ והרענן הזה ביחד יצר בפה קשת שלמה של טעמים והוא היה כזה כיף אחרי כל טעמי הים והדגים. בהתחלה לא הבנתי למה התקמצנו עלינו ולא הביאו נתח ענק אבל כשהבנתי שהדרך עוד ארוכה, נרגעתי.

מנה 5: דג נחלים קטן, צלוי בשלמותו ולידו סושי של מקרל עם ציפוי דקיק של ג’לי ירוק עליו. תמנון קטן עם רוטב עגבניות ומכיוון שזו העונה, עם ביצת תמנון קשה ושעועית ירוקה. shellfish כלשהו (המבטא מקשה לעיתים) ברוטב מיסו לבן וירקות

KyotoGionNanba_4407_180408

כאן כבר איתגרו אותי.

הסאקה והאתגר גרמו לנורית לצחקק כמו ילדה בחנות ‘הלו קיטי’. אני, שלא אוכל דגים ושפתחתי בפסקה עם הצהרה קשה כל כך, התקשיתי. הרגשתי כמו בפרק הבלתי נמנע בכל עונה של ריאליטי סטייל הישרדות או המריוץ למליון שהם צריכים לאכול משהו שקשה לאכול אותו. את הדג הראשון אכלתי בחוסר אמון. טעם דגי מדי בשבילי ומסרתי את השני מעבר לשולחן לנורית שטרפה אותו בביס. כשאמרו מקרל, מיד חשבתי על מעדנייה רוסית וכל מיני דגים מעושנים שאין לי את היכולת לשים בפה שלי אבל המקרל היה חי, עדין, ופילם עדין של גלי ירוק שהונח עליו מלמעלה גם נתן לו צבע וגם איזה מתקתקות לא מובנת עם עוד טעמים שעבדו יפה עם השמנוניות של הדג. טעים.

התמנון היה טעים במיוחד עם הרוטב שהזכיר לי את הרסק של הג’חנון אבל ביצה קשה של תמנון היתה טעימה במפתיע ותרמה המון לאווירת הג’חנון. המשהו ברוטב מיסו היה מתקתק וטעים ומלא בטעמים וטקסטורות שאין לי שום דרך לתאר חוץ ממפתיע.

מנה 6: נתחים של red snapper צלויים קלות עם נתח של גלוטן חיטה חום צלוי ורוטב של חלמון ביצה. הגלוטן, כך נמסר, מוכן עבור המסעדה במקדש דאיטוקו-ג’י בטוקיו (Daitoku-ji)

KyotoGionNanba_4409_180408

למעשה הייתה פה השתחררות מסוימת כי קיבלנו מגש יפה לשולחן ונאלצנו לחלק לבד את האוכל למשתתפים בלי שיניחו אותו בכיוון הנכון.

KyotoGionNanba_4408_180408

טעים. הדג לא היה יותר מדי דגי, אז זה היה לי בסדר. מהצד השני של השולחן הושמעו גניחות עונג מרשימות כשנורית בצעה את הדג באושר. הגלוטן היה ממש טעים עם מרקם נגיס וטעם מרוכז של לחם חום כזה שלא היית מקשר עם משהו שננגס כמו גוש שומן כבש צלוי. המוח לא ידע מה לשדר כי זה טעם של לחם במרקם הממש לא נכון אז הוא מזג עוד כוסית סאקה.

מנה 7: שרימפ מבושל עם דיונונים קטנים על מצע של ירוקים – שעועית, פול ודאיקון חי (סוג של צנון יפני עם טעמי חזרת) רוטב של ג’לי צהוב מבוסס על חומץ עם טעמים הדריים וענף של ירק בר הנקטף בהרים עבור המסעדה בעונה הזו של תום החורף.

KyotoGionNanba_4410_180408

וואי. זו היתה מנה יפה כמו ציור. הכל הונח בכיוונים שונים ואיך שסובבת את הצלחת קיבלת תמונה אחרת. היה ממש קשה לשבור את הזה והכל היה טעים – כולל הדיונונים שמולאו במשהו רענן ולא ברור. המלצרית כבר הביאה חוברת הכתובה בקליגרפיה עם תרגום לאנגלית בניסיון נואש להסביר לי את המרכיבים השונים אבל החום והתחושה ההולכת וגוברת של התמלאות גרמו לי לוותר על המאמצים הבי-לטרלים.

אם בהתחלה המנות הגיעו בקצב מהיר, עכשיו הואט הקצב, וכל פעם מלצרית אחרת שאלה לשלומנו. כנראה שהפאשלה של ההזמנה שברה קצת את הקרח והעובדה שלא דרשנו התאבדות כוללת של צוות האירוח גרמה להן להיות יותר ידידותיות אלינו – או שזה הסאקה החם.

מנה 8: קערה חמה עם סלמון, נצרי במבוק טריים וצהבהבים, אצות מכמה סוגים וכדור של מוצ’י – כדור דביק של משחת אורז (אני מאוד אוהב את אלו) ממולא בקרם אפונה עדין. על כל זה מונחים פרחי ג’ינ'ג’ר עונתיים

KyotoGionNanba_4412_180408

בסלמון אני מותח את הקו. לא אוהב.

לפרוטוקול, אכלתי חצי נתח לפני שהשלכתי אותו מעבר לשולחן כמו אל שקנאית שמחכה לשאריות הדגים. כל השאר היה מדהים, בשילוב טעמים של חמוץ, מתוק ומלוח במידה. הכל כמובן בצלחות מעוטרות לעונה בפריחת הדובדבן. נראה לי שיש מאחורי המטבח מחסנים של כלי הגשה כי הכל עונתי וחוקי ארוחת הקאיסקי דורשים התאמה בין האוכל העונתי לבין צלחות ההגשה.

המנה הזו תיזכר לעד בגלל פרחי הג’ינג’ר. אין לתאר את התחושה שהם יצרו בפה. כמו זרמי חשמל כאלו שהרדימו את הלשון. לא חריף, לא תחושה של חזרת או ווסאבי. סוג של חוסר תחושה בלשון ועם זאת הטעמים התחדדו. מטורף להחריד עם שוליים של טעמי אניס בחריפות מסוג חדש.

המלצרית ציחקקה כשניסינו לתאר את שעובר עלינו ויצאה בסיבוב ברכיים ענוג.

מנה 9: חמוצים עונתיים – לשחרר את הלשון – אצה, כרוב אביב (Spring Cabbage) ומלפפון צעיר. מרק מיסו שכמותו לא אכלנו, בלי קיצורי דרך אלא מציר דגים איכותי ואורז עם פיסות דג sea bream ונתחי במבו מאוד צעיר שזו עונתו הקצרה בשנה.

KyotoGionNanba_4413_180408

טעים. האורז היה מעולה ללשון המשוועת לשיחרור והשילוב בין האורז, החמיצות הקראנצ’ית של הירקות והטעמים האדמתיים של המרק היו ארוחה בזעיר אנפין והמרק במיוחד העיר מחדש את הפה לאחר פרחי הג’ינג’ר. הייתה זו הכנה להתחלת הסוף.

מנה 10: מוס פריחת הדובדבן (Cherry blossom mousse)  עם תות ומנגו בתוך ג’לי של יין לבן. הכל מוגש בקערת עם עיטורי פרח הדובדבן מזכוכית כה עדינה שנראה כאילו היא לא שם.

KyotoGionNanba_4418_180408

למוס היה טעם עדין של דובדבן והיה טעים בטירוף, קצת חבל שרק כמות קטנה אבל אנחנו כבר אחרי מליון מנות. הג’לי היה מפתיע כי ברגע שהוא התמוסס בפה זה היה יין לבן חמצמץ וטרי שהשתלב מעולה עם התות ולמנגו היה טעם של מנגו משומר

מנה 11 ו 12: עוגה יפנית מסורתית מלאה במשחת שעועית אדומה מתקתקה ומכוסה בעיטורים ממשהו שאינו בצק סוכר, אלא רך, בטעמי פריחת הדובדבן וכוס מאצ’ה.

KyotoGionNanba_4419_180408

העוגה היתה אוורירית להפתיע ומלאה בדיוק בכמות הנכונה עם טעמים של ורוד ומתוק השעועית שהיו בדיוק הפוך מהטעמים המרירים והאהובים של המאצ’ה, אותו תה ירוק שהיפנים ואני אוהבים.

שעתיים חלפו להם ביעף. אכלנו המון אבל לא הרגשנו מפוצצים, מאידך לא ממש היינו רעבים. כל הסיפור, עלה כ 1,000 ש”ח כולל הסאקה (לאלו ממכם שתוהים) והיה שווה כל שקל וין. היה מאוד קשה לצאת מהמסעדה, כמו סינדרלה בשעתה ולדעת שיש לנו 15 דקות הליכה בקור אל המלון אבל היה לנו המון נושאי שיחה לדון בהם (“ואיך התמנון היה …. אני ממש נפלתי מהשילוב… קר לי פינקס!”)

הרי לכם הפרטים, שוב:

מסעדת גיון ננבה – Gion Nanba
http://kyotonanba.com
וילון אדום באמצע סימטה שמול הסטארבקס, בפתח הסימטה חנות ‘הלו קיטי’
להזמין מקום מראש ולסגור על איזה תפריט הולכים.

הנה, הנורית של הלפני. אחרי כבר לא היתה בי האנרגיה לצלם.

KyotoFushimiInari_202405_180408

פורסם בקטגוריה Food, Travel | עם התגים , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

אלף שערים לא יצליחו לכבות אותי

כמו תמונה ליד מגדל אייפל או בכיכר טיימס הניו-יורקית אין מבקר בקיוטו שלא הציג בגאווה תמונה מדהימה של מנהרה אדומה המורכבת מעשרות שערי טורי מבהיקים בצבע כתום-אדמדם ושחור. יש מליוני תמונות כאלו בעולם. בטלפון סלולרי הכי פשוט ועד לציוד כבד, חצובות ושעות בוקר לא הגיוניות.

גם לי יש.

KyotoFushimiInari_4103_180408

ראיתי כאלו המון. אבל כלום לא מכין אותך ליופי הזה והידיעה שיש יותר מ 1,000 שערי טורי מעל הדרך העולה להר. כולם בצבע המיוחד הזה שהנוצרים נתנו לו את השם Vermilion שאין לו שום תרגום מחוץ לספר צבעים של טמבור.

KyotoFushimiInari_4092_180408

KyotoFushimiInari_4120_180408

אז הבוקר שמנו פעמינו למקדש פושימורי-אינרי (Fushimi Inari-Taisha הידוע בין המטיילים דוברי העברית – מקדש השועל!). אנצל את הזמן ברכבת ממרכז קיוטו (קיהן ליין לתחנת Fushimi-Inari) להסביר כמה פרטים. ככל שאנחנו מתקדמים אני חופר ליותר יפנים בראש ומקבל תמונה טובה יותר של עולם המושגים, התרבות והאמונה היפני. המציג אינו מומחה ליפן אבל התמחה בחפירות קשות לאנשים ויכולת לדובב אנשים זרים ברחוב (לפחות הילדים לא כאן לומר לי “די, אבא!”) אז אם יש כאן בוגר תואר שני בלימודי יפן – בחיאת, אבל לפחות תגיבי.

אינרי הם סוג של קאמי. קאמי הם הישויות שאותם דת השינטו, הדת המקורית של יפן סוגדת להן. הקאמי הם אלים פשוטים, תופעות טבע, מקומות, פריט בנוף (הר, למשל), יצורים או פשוט תכונות ואיכויות רצויות. זה ממש נחמד. יש מליוןת’לפים מקדשי שינטו ובכל אחד יש משהו שיברך אותך לכיוון מסוים. רוצה אהבה, יש מקדשים עם קאמי של אהבה או סתם מקדש ליופי (שם נורית ואחרות משחו מים על פניהן כסגולה ליופי). ויש אינרי. האינרי הם שועלים.

KyotoFushimiInari_3968_180408

למה שועל? הדבר החשוב ביותר ליפני בימי הביניים, לפני שטעינה לטלפון הפכה לדבר הכי חשוב, היה אורז. אורז זה אוכל, זה חיים, זה יכולת למכור ולקנות, זו פרנסה. את האורז מגדלים בקושי רב (זה מורכב לגדל אורז!) ואחר כך מאחסנים אותו. ואז באים עכברים ואוכלים את האורז. השועלים מחסלים עכברים ולכן הם הבטחה לאוכל, לפרנסה ולשגשוג כלכלי. לכן במקדשי שינטו המֶקַדשים הצלחה חומרית תמיד יוצגו שועלים. שני שועלים שיחזיקו בפה תמיד משהו הקשור לאורז – מפתח למאגר האורז, מגילה של ספר החשבונות של האורז, כדור אורז עטוף באצה, ענף עשיר מלא בגרגירים, או שיאזנו כלי הנושא ברכה על זנבם.

KyotoFushimiInari_4180_180408

אנשים קונים וקושרים להם סינרים כמחווה ומנחה. זה קצת בעייתי בעיני – שועל אלגנטי עם מבט של רצח עָם (עכברים, כן?!) וסינור מטופש. ועוד אדום.

KyotoFushimiInari_4114_180408

KyotoFushimiInari_4026_180408

מקדש פושימי-אינרי כאן בתחנה שתיכף נרד בא, הוא קומפלקס שלם של חמישה מקדשים הפזורים על צלעותיו של הר אינרי. יש 4 ק”מ של שבילים המתפתלים בינהם. מעל השבילים יש יותר מ1,000 שערי טורי. קראתי שיש מעל 10,000 טורי על ההר, גדולים, קטנים וענקיים. אבל המספר האהוב על כולם הוא 1000. באופן מפתיע זה גם מספר התמונות שיש לתייר הממוצע של הדרך.

KyotoFushimiInari_4105_180408

טורי הוא שמו של השער הזה האדום, המפריד בין עולם האנשים לעולמם של הקאמי. פירוש השם הוא ציפור והשערים כאילו פורשים כנפיים וממריאים.

אנשים ובעיקר חברות ועסקים תרמו את השערים הללו הגדול מעל השביל. מאחורי כל שער רשום מתי הותקן ומי תרם אותו. יש גם ממש קטנים להניח על קבר או מונומנט כאלו בגודל של 30 ס”מ.

KyotoFushimiInari_4162_180408

KyotoFushimiInari_4081_180408

אין צורך לדחוף. יש מקום רבותי! מהרו והקימו שער ביפן!

הגענו. יאללה לדרך.

זה יום ראשון. היום הכי עמוס בשבוע. ההיגיון אומר לא להגיע ביום ראשון אבל אתמול נודע לנו במקרה, כי בכל שנה, ביום ראשון שנופל ב8 לאפריל או יום הראשון הכי קרוב לאחר ה 8/4 יש פסטיבל, תהלוכה וריקודים בשם Sangyo-sai (הנה לוח האירועים של המקדש, באנגלית). אז ברור לנו שיהיה צפוף אבל בכל זאת, פסטיבל זה לא כל יום. זה שלנו נערך בשעה 13:00:00.00 ולכן הוחלט שנצא לא מוקדם מדי כדי לא לחכות זמן ארוך.

ראשית נורית צריכה להחתים את ספר המקדשים שלה. בכל מקדש שאנחנו מבקרים (בכל רציני) יש מקום שבו מחתימים ספרים מיוחדים ורושמים ברכה בקליגרפיה עם שם המקדש והתאריך, הכל בידי אמני קליגרפיה. במקור, נועד לעולי רגל אבל גם אשכנזיות עם ספר חתימות עובד.

KyotoFushimiInari_3966_180408

ומתחילים לטפס בתוך המון גועש.

KyotoFushimiInari_4108_180408

איפה ההמון, אתם שואלים.

ובכן, הטיול למקדש פושימי-אינרי בקיוטו ייקח לכם יותר זמן משאתם מתכננים. את רוב הזמן, אתם תעמדו בתוך שדרות הטורי העולה או היורדת ותחכו שהאנשים יצאו לכם מהתמונה. או שתקדימו מאוד בבוקר ותעלו ברגע שיש אור (ראינו תמונה כזו, של לקום ב 4:30 בבוקר). או שתמתינו.

אנחנו (לא רק שנינו, הגזע האנושי) רוצה להנציח זיכרונות ממקומות בעזרת אביזרי צילום. אבל אנחנו רוצים להראות שרק אנחנו שם, שזה מקום בתולי שרק מתי מעט זכו לשזוף עיניהם בו. למרות שיש מליון אנשים על ההר כול מיליון האנשים יחכו ש 999,998 האחרים יעברו וירביצו את התמונה שמעידה שהיו שם לבד.

אני לא משהו מיוחד. גם אני חיכיתי. לעיתים עם מאתרת מומחית שמכילה אותי ויודעת שלא תוכל להמשיך בחייה או בטיפוס אם אני לא אצליח להוציא את הפריים שלי.

ולעיתים נחמד לתפוס אנשים בינות לשערים

KyotoFushimiInari_4174_180408

רוב האנשים מגיעים למקדש פושימורי-אינרי עולים חצי שעה עד לפלטפורמה הראשונה, עושים סיבוב וחוזרים הלאה. ויש הרבה שמטפסים את עד למקדשים שלמעלה. זוג ישראלי מבוגרים מאיתנו המטיילים 7 חודשים כל שנה שפגשנו בסיור, רמז שיש דרך סביב ההר והיא מאוד יפה. לא בדיוק הבנו איך ואיפה אבל אחרי הבוכטה הראשונה של השערים מצאנו סימון קטן ימינה, עם שלט עץ צנוע שמפנה לשביל שבהחלה מטפס אחורה לכיוון התנועה.

אמרנו, יאללה. נבדוק.

בינגו. התברר שזה השביל. אם בתוך השערים העולים יש 100 אנשים למ”ר פה יש 0.02. הדרך צרה ומתפתלת ודי מהר חוצה יער במבוק שגמר אותי מרוב אושר.

KyotoFushimiInari_4004_180408

במבוק הוא דשא. הוא גאוות המשפחה של משפחת הדשאים. כשאתם מסתכלים על ריבוע הדשא שיש לכם, או בפארק הקרוב, דעו שכל עלה דשא יודע שבמזרח יש לו את הקרובים הרחוקים שהם באמת רציניים המתנשאים ל40 מטר עם צמרת עבותה.

KyotoFushimiInari_3996_180408

רואים על הפנים שלי שאני הרוס מאושר למראה כל הבמבוק הזה.

KyotoFushimiInari_3990_180408

גם נורית הפגינה חיבה לעשב הגבוה הזה. חדות העין יכולות לשים לב שדי קר עדיין בבוקר.

KyotoFushimiInari_4001_180408

והשביל מתפתל מעלה, בתוך טבע יפיפה וריק מאדם, אפילו ביום ראשון שיש פסטיבל.

KyotoFushimiInari_4010_180408

ויש בדרך עצירה בבית עלמין שצריך להיות בודהיסטי כי היפנים נולדים בדת השינטו ומתים בודהיסטים אבל גם אליו יש שערי טורי נוספים שאינם כלולים בספירה.

KyotoFushimiInari_4016_180408

ובפנים עוד שועלים ומצבות מכוסות טחב יפה, ירוק ורך והכל שליו ונעים וגם משפחה מקומית שבאה לבקר הוציאה כלי ניקוי, ערכו מסודר ושמו מנחות יפות.

KyotoFushimiInari_4038_180408

ואז יוצאים אל האור, לשביל שעובר בין עצים רגילים לכמה בתים מכוסי גגות רעפים מוכי טחב וממשיכים למעלה תוך קללות “נבלות, איזה יופי יש להם!”. בינות לעצים מתגלים גם כמה עצי דובדבן, מי עדיין בפריחה ומי סוגר את השנה כבר.

KyotoFushimiInari_4044_180408

שם גם נגלה לי סוד פריחת הדובדבן היפנית ולמה היא כל כך יפה. לתדהמתי ראיתי איש לא צעיר במיוחד שלא לומר קשיש יפני עומד על סולם ממש גבוה ועם מספריים קטנות עובר ענף-ענף וגוזם אותו כדי ששנה הבאה הפריחה תהיה עוד יותר נכונה ומרשימה. עמדתי מולו אולי 5 דקות והוא לא גמר חצי ענף

KyotoFushimiInari_4047_180408 (2)

הנה תראו (המצלמה מכילה כמות פרטים וחדה יותר מהמספריים שלו, אני חייב להראות)

KyotoFushimiInari_4047_180408

KyotoFushimiInari_4047_180408 (3)

בכל מקום אתה רואה אותם. בדרך כלל מבוגרים ועוברים על דשא, שיח, משטח שלם ומגרפים או עוברים פינצטה של סידור גבות על משטח בגודל מגרש החניה של איקאה (ראשון, כן? לא הקטנצי’ק של נתניה) ותמיד בריכוז מוחלט ואז אתה מבין שכל היופי הזה, הוא מתוכנן, בנוי ואולי העץ הזה שנראה כל כך יפה על הרקע של הפגודה, הוא לא מקרי. הוא נשתל כאן, עם פריחה בצבע מתאים וטופח איזה 50 שנה או 350 שנה עד שגדל נכון והוא פורח בקונטרסט המושלם.

פונים ועולים לעוד יער. הפעם של עצים סטנדטים וחוצים דרך המובילה מטה עם שילוט למפל. לא באנו להינות וחייבים לראות מפל. אז ירדנו. מפלונצ’יק נופל על אבן ובדיעבד גילינו שזה גם מקדש, להתפלל ולערוך טקס מים שבו אתה עומד תחת המפל ונושא תפילה חרישית. גם ככשלג סביב.

KyotoFushimiInari_4053_180408

ליד המפל שילוט שאומר שאם בא לך לראות סדנת גילוף בעץ אז תיגש. נורית אמרה לא, אני חופר וחייב למצות את העניין. ככה פגשנו את קושו.

KyotoFushimiInari_4057_180408

קושו (Kohsho Oiwa, הנה האתר שלו כולל תרגום לעברית של ארז) מחזיק סטודיו לגילוף ופיסול על מורדות הר אינרי. בשקט ובאנגלית טובה הוא מסביר על עבודתו, על ההר ובכלל הוא חומר גלם טוב לחפור לו בראש. הוא מפסל ומגלף יותר מ20 שנה ויש לו שם כמה עבודות מדהימות כולל פסל של התחממות גלובלית שעליו הוא חוזר כל כמה שנים וגם שועלי אינרי נפלאים. הוא גם משחזר פסלי בודהה גדולים ממקדשים, משמר ומתקן אותם והעיסוק הזה והכלים הזכירו לי את סבא מוקי שהיה אומן שיחזור בעצמו ואת כלי הגילוף שלו אני שומר עדיין. העבודות שלו, העובדה שהוא מגלף בעץ ריחני והשועלים בפרט הזכירו לשנינו אמן גילוף אחר, רחוק משם, מקסיקאי בשם זֶנִי פוּאֵנְטֶס החי בכפר קטן ליד וואחקה. הוא מפסל אלבריחס (Alebrijes המככבים גם בסרט פיקסר האחרון, קוקו) מעץ קופאל ומקפיד לעקוב אחר הצורה הטבעית של העץ, אותו פגשנו בטיול ההוא, הגדול וקנינו ממנו גם יצירות לרוב כולל שועל יפיפה שעומד לנו בסלון. הנה הסיפור מאז, מהטיול ההוא, הגדול ותמונות של זני פואנטס ושל הגודזילונים נדב ואוהד שהיו בגודל פצפון.

ישבנו אצלו, מְסֻבִּין, והיינו מספרים ביציאת מקסיקו עד שבאו תלמידים ואמרו רבותינו, הגיע זמן להמשיך). נפרדנו וקנינו שועל עץ קטן מגולף, חלק וריחני כהוקרה על האירוח. שועל חלק ויפה שגולף ללא שימוש בנייר שיוף אלא החלקה איטית במפסלות (ואז שוב נתקענו בשיחה על היתרונות של שיוף מול גילוף עד שבאה נורית ונתנה בי מבט). הנה השועל שלנו ופסל הצפרדעים הבוקעות מהמים שבו קושו השתמש בחתיכת עץ אחת ועקב אחר צורת העץ והמעבר מהקליפה הבהירה לתוך הכהה.

KyotoFushimiInari_4056_180408

מכאן זה פשוט טיפוס במדרגות יפות בתוך היער עד שמגיעים לשערים הראשונים המובילים אל המקדש שבראש ההר. סיבוב מהיר שם ואנחנו מתחילים בירידה, עכשיו בתוך מנהרת הטורי אבל פנוי לנו יותר כי ההר והמדרגות מסננים את הלא-מאמינים

KyotoFushimiInari_4084_180408

KyotoFushimiInari_4068_180408

בכיוון שבו אנחנו יורדים השערים חתומים ביפנית שזה נראה לי מהמם אבל אם צריך שערים חלקים פשוט מסתובבים לצד השני ומצלמים

הירידה מטה איטית כי יש המון שעולה אבל אנחנו מעודדים את המתנשפים ואומרים עוד קצת, זה לא נורא. הקטע האחרון שאותו עושים רוב האנשים בלבד ויורדים הכי צפוף, כולל מתלבשות שאני לא מבין איך הן עולות בקימונו ההדוקים שלא מאפשרים להזיז את הרגליים, אבל לתמונה מבויימת היטב צריך לסבול

KyotoFushimiInari_4137_180408

זוג סיני ספונטני ממש

חגיגת הצילומים נקטעה כשהסתכלנו על השעון. כל הרעיון היה להגיע לפסטיבל בשעה 13:00:00.00 שעון קיוטו שנערך למטה. את שאר הדרך שעטנו מטה במהירות רומסים בבוז תיירים מתנשפים (איזה מזל שעלינו מאחור ולא ראו אותנו מתנשפים). הקדמנו ולכן יצאנו לחפש מזון משונה בדוכנים הפרושים סביב כל מקדש גדול (גליל אורז עטוף בבייקון על האש וקציצות סרטנים על מקל – משונה מספיק?) וב 12:55:00.00 נעמדו בהמתנה איפה שהשוטר או הסדרן המצועצע הורה לנו לעמוד – בפוזיציה מושלמת.

13:00:00.00 עבר. גם 13:07 עבר. כלום. נאדה. הסדרן ששיבה זרקה בו, הפגין חוסר אמון מוחלט. הוא הסתכל בשעון כל 27 שניות (היה לו שעון נוסף למדוד מתי להסתכל בשעון הראשי) ודיבר עם סדרן אחר שגם הוא לא האמין שזה קורה.

באיחור של יותר מ15 דקות יצאה התהלוכה לדרך. מאז כהונתו של השוגון קאוובנגה במאה ה13 כאשר טייפון, ארבה ורעידת אדמה התרחשו באותו הרגע לא נודע איחור שכזה ופניהם הנפולות של הסדרנים שעיניהם חיפשו חרב חדה אמרו את זה.

KyotoFushimiInari_4188_180408

התהלוכה עברה עם מנחות למקדש המרכזי, שם האשכנזים לא הורשו להיכנס ונדחקו החותה לראות מבחוץ. מספר אינסופי של מגשי אוכל הועברו, דגים, בשר, ירקות הכל מעוצב להפליא, כמנחה לאלים. ואחר כך שרו ושרו ושרו ולקחו להם את האוכל. עכשיו עברה תשומת הלב לבימה הקטנה מימין שם השכלנו לעמוד מראש (שואלים סדרן נפול והוא עונה) עם אווה, רוסיה שחיה באמריקה ומטיילת ביפן לבדה. גם כאן היה איחור שנראה היה לי שאוכלוסית הסדרנים של קיוטו תרד בצורה משמעותית בסוף היום ואז החלה ההופעה.

ראשית עלו הנגנים ואז הגיעו ארבע פרפריות

KyotoFushimiInari_4207_180408

KyotoFushimiInari_4210_180408 (2)

KyotoFushimiInari_4219_180408

הן היו לבושות כפרפרים, עם כנפיים ובגדים עם פרפרים ומחושים ורקדו ריקוד לכבוד פריחת הדובדבן כשענפי דובדבן בידיהם. ריקוד איטי מאוד שאיפשר לי לצלם בשקט.

KyotoFushimiInari_4210_180408

KyotoFushimiInari_4238_180408

KyotoFushimiInari_4255_180408

KyotoFushimiInari_4257_180408

שני ריקודים, עשר דקות ופרחו להן. לשירת התקווה, הקהל יעבור לדום.

בדרך חזרה החלטנו באופן ספונטני לעצור במקדש Tōfuku-ji Temple פשוט כי עברנו בתחנה וזה נראה לנו מעניין.

הכל ריק. ועצום. מקדשי עץ ענקיים ואין נפש חיה.

KyotoFushimiInari_4326_180408

שם נתקלנו באחד מגני הזן או kare-sansui ("dry landscape") הכי יפים בקיוטו והפלא ופלא. הכל ריק. אין יפנים ואין אשכנזים.

KyotoFushimiInari_4279_180408

KyotoFushimiInari_4276_180408

שקט. יש מסביב למקדש הזן בודהיזם הזה ארבעה גני זן והוא כנראה ידוע אבל לא מספיק. אפשר לשבת ולבהות ולהיכנס לראש שקט. לתרגל נשימות לאט ולהירגע.

אפילו את המצלמה העברתי לשקט כדי לא להפריע לשלווה.

KyotoFushimiInari_4300_180408

גן האבנים אמור לדמות קבוצת איים בים. הוא פשוט ויפה. שני הוא גן טחב מהמאה ה 20 של משבצות טחב ההולכות וגדלות ומתפשטות. מכל פינה זה נראה אחרת וזה כל כך יפה ושליו ואנשים יושבים ובוהים ואני מקנא בהם שהם מצליחים לכבות את הכל ופשוט להיות בגן.

KyotoFushimiInari_4289_180408

KyotoFushimiInari_4284_180408

בחוץ יש גשר מפורסם עם גן מייפל. אבל גם סוגרים ב 16:00 וגם צריך לבוא ולראות אותו בסתיו כשהמייפל מאדים ונושר. אז הנה הגשר אבל מבחוץ

KyotoFushimiInari_4339_180408

עכשיו הכל סביבנו במגמת סגירה ואנחנו נעים חזרה למרכז קיוטו.

יש לנו פנטזיה לאכול ארוחת ערב הכי מדהימה שאפשר במסעדת מישלן יפנית. אין לנו הזמנה ואין לנו מושג איפה היא. אבל יש לנו אמונה וכידוע לכל אוהד מכבי, בלי אמונה, צסק”א לא הייתה אוכלת אותה.

בדרך לרכבת יש המון בתים וגנים קטנים שאפשר להציץ ולהתעלף מרוב יופי.

KyotoFushimiInari_4271_180408

KyotoFushimiInari_4345_180408

קיוטו פשוט מהממת לאורו של סוף יום. השמש השוקעת צובעת את הדובדבן בצבעים של זוהר וזה דורש עוד תמונה ועוד תמונה ועוד סלפי ששולחים לילדים.

KyotoFushimiInari_4349_180408

KyotoFushimiInari_4363_180408

KyotoFushimiInari_4366_180408

את המסעדה שלנו gion nanba חיפשנו המון ולא מצאנו. היא מתחבאת בסימטה קטנה ואין שלט. מי שלא יודע שלא יבוא. אין בעיה.

נקישה על דלת העץ היפנית ומארחת בקימונו מופיעה.

– “אין לנו הזמנה, אבל נשמח לאכול…” – כך אנחנו
– “בלי הזמנה???” – המארחת שגבותיה המשורטטות התרוממו עוד יותר בהפתעה
– “תגידי מתי. היום. מחר. מחרתיים. אבל בערב, כן?”
– “רגע. אבדוק”. במצוקה קשה היא הולכת להביא את היומן הידני ונרגעת. “היום ב 19:00”
– “תרשמי אותנו. זה עוד 30 דקות”, אנחנו נושמים לרווחה ומאייתים את שמי והיא חוזרת עליו, משועשעת.
– “איזה ארוחה תרצו? ב 8,000 ין? 10,000? 13,000? 15,000?”
– “לא יודעים, אפשר אחר כך?”
– “אה…. טוב”, כך היא, במבט של חוסר שביעות רצון.

אז הלכנו לשרוף חצי שעה, נכנסים בחנויות, מודדים דברים שלא צריכים וקונים פסלים קטנים ומזכרות חיוניות. בשעה 19:00:00.00 אנחנו שם בדלת.

– “כן?”, שואלת מארחת אחרת
– “יש לנו הזמנה ל 19:00”, כך אנחנו בנון-שאלנט. “אנחנו פה”
– “שם בבקשה?”
– “איתן!”
– “אין לי הזמנה בשם כזה” היא קובעת בהחלטיות ומתחילה לסגור את הדלת
– “אבל הזמנו פה! לפני חצי שעה! רשמתם את השם שלי – איתן!” צווחנו בחוסר אמון, כל הקוליות נעלמת בבת אחת
היא נכנסת לברר וחוזרת בפנים לבנות. כנראה, שבגלל שלא בחרנו ארוחה ההיא הבינה שלא ונתנה את המקום היחידי שהיה למישהו אחר. היא מתחילה להתנצל ואנחנו, כמו כריש שמריח דם מתחילים ללחוץ. היא שולפת ספר, יומן הזמנות שנראה כמו הצרות של כולנו ומתחילה לבדוק יום-יום, שעה-שעה. אין כלום.

אז קורה הנס.

היא מסתכלת טוב. מביטה לאחור, מתייעצת ומקבלת החלטה מיניסטריאלית.
– “תבואו ב 20:20 או 20:30”
– “נהייה פה! רק תרשמי אותנו. איתן, 2 בבקשה”
– “יש לי רק חדר טטמי מסורתי”, אומרת המארחת ואנחנו מתחילים שוב לזרוח.
– “לקחנו!” אנחנו צווחים באושר
– “איזה ארוחה תקחו, יש לי ב…”
בירור מהיר מה כוללת כל ארוחה בגדול ואנחנו סוגרים על ארוחה של 13,000 ין לאדם – 420 שקל לראש. למדנו את הלקח ואנחנו מבררים היטב שהכל מתועד. יש לנו שעה וחצי לשרוף וקר ממש ואין לנו חשק ללכת למלון ומיד להסתובב חזרה ולחזור.

אז צריך לשרוף זמן ולנורית יש עוד מקדש שהיא רוצה לשאת בו תפילה – Yasui Konpira-gu Shrine. מקדש שינטו פתוח 24/7 שיש בו אבן קדושה בצורת אמה – אותם שלטי עץ שעליהם רושמים ברכות ושומרים במקדשים. יש באבן חור ולו יכולות מופלאות.

אם זוחלים דרך החור מאחור לצד הקדמי, היא תחזק מערכת יחסים רצויה. מקדימה לאחור תשבור מערכת יחסים לא רצויה, לא רק בין אנשים אלא גם בין אנשים לאלכוהול, לכסיסת ציפורניים, דריסת זקנות ועוד. כותבים את הבקשה על פתק מיוחד, הנקרא "קטאשירו" (katashiro תמורת 100 יין) וזוחלים. לאחר מכן מדביקים את הפתק על האבן והכל יתממש.

אז נורית זחלה. במשך היום יש תור ענק. בלילה היינו לבד.

KyotoFushimiInari_4373_180408

המשכנו הלאה ברחובות החשוכים והשקטים. עברנו במקדשים שהומים ביום ושלווים בלילה. נשאנו תפילות חרישיות במיוחד שלא ישכחו אותנו במסעדה ושלא יהיה כל כך קר (היה 6 מעלות ורוח).

KyotoFushimiInari_4382_180408

ב 20:20 עמדנו פעם שלישית בערב מול הדלת הלא מסומנת.

KyotoFushimiInari_202405_180408

ב 20:35 היא נפתחה ואנחנו הוזמנו פנימה. אל קודש הקודשים של מסעדת Gion Nanba. ועל כך, בפוסט הבא. רק אומר שהייתה זו ארוחה שלא תאמן.

KyotoFushimiInari_174421_180408

גיישה נדירה בסמטאות גיון, רובע הגיישות

פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

שינקנסן! קיוטו!

עיצרו כל דבר חסר משמעות שאתם עושים כרגע (אבל תמשיכו לקרוא). עכשיו גלגלו את המילה שינקנסן על הלשון. אימרו אותה בקול רם – שינ-קנ-סן. רק השם מעביר רטט ומתגלגל על הלשון כמו רכבת של 300 קמ”ש.

ShinkansenToKyoto_3719_180407

זה יבוא כשוק מחריד לקוראות הבלוג אבל מודה אני שיש בי גם גיקיות מסוימת. אני רואה רכבת כזו ומתרגש. עוד כשהייתי ילד שמעתי על רכבת הקליע היפנית, The Bullet Train ובכלל השם הזה – Shinkansen מבטיח רבות. נסו שוב לומר אותו בהגייה יפנית נבחנית. זה פשוט מעולה.

לצרפתים יש את הTGV שלהם וגם הסינים כבר שברו את שוק הרכבות המהירות עם רכבות ה Maglev שלהם אבל היפנים היו קודם. פירושו פירושו המילולי של השם "שינקנסן" ביפנית הוא "קו ראשי חדש" ובמובנו המילולי מתייחס למסילות החדשות שהונחו לצורך בניית רכבות ממש מהירות. הרכבות המקומיות נעות על מערכת פסים שונה, צרה ומפותלת יותר שלא מאפשרת תנועה מהירה. רכבת שינקנסן על גלגלים נמדדה ב 443 קמ”ש וכשניסו להעלות אותה למערכת של ציפה מגנטית (magnetic levitation הלוא היא שיטת ה Maglev) הרכבות נעו ב 580 קמ”ש. זה ממש מהר. אורכה של ישראל מקיבוץ דן בצפון ועד מעבר טאבה הוא 430 ק”מ. רק לסבר את האוזן.

ShinkansenToKyoto_3694_180407

נורית היתה מאוד משועשעת מהאושר שלי במסע הזה לרכבת. קנינו כרטיסים מבעוד מועד, ובשל ערנותה היא שמה לב שאנשים בוחרים צד מסוים כדי לראות את הר פוג’י בדרך. בירור ליד מכונות הכרטיסים עם איש הרכבת והזמנו כרטיסים מטוקיו לקיוטו ב 450 ש”ח לכרטיס (!) אבל את הדרך עושים מהר ובנוחות במקום להיסחב יום שלם ברכבות מקומיות איטיות ואוטובוסים.

מטוקיו לקיוטו רצוי לשבת ליד חלון בצד הימני של הרכבת לחזות בהר פוג’י, אם הוא לא מכוסה עננות.

אני הסתובבתי בתחנה כמו ילד קטן, מתלהב לראות את הרכבות נכנסות ויוצאות, כמו דרקוני מרוץ מנומנמים, לפני שהם פותחים בתאוצה. הכל חלק ובנוי למהירות, כמו, כמו, כמו רכבת מירוץ!

ShinkansenToKyoto_3713_180407

ShinkansenToKyoto_3732_180407

אפילו על הגג יש לשינקנסן סנפירי מהירות, אני מניח לשבור את הרוח ולא להעמיס על חיבורים הנמצאים על הגג אבל זה עוד יותר מרשים – הבנייה הזו למהירות רבתי.

ShinkansenToKyoto_120751_180407

ShinkansenToKyoto_3742_180407

זה כמו טיסה. יש מקום מסומן, כיסא נוח שיכול להישכב לאחור, שירותים והודעות חרישיות. הנסיעה חלקה וקצת מאכזבת כי רציתי לחוש את המהירות. אבל לא ממש חשים אלא רק שמקומות רחוקים על המפה מגיעים מהר מהצפוי. אה, אין wifi לזוועתי כי התכוונתי להשלים פערי כתיבה כי אני עומד לצאת את קיוטו ויושב וכותב על הכניסה לעיר…

ממש לפני שיצאנו את תחנת טוקיו יצא לי לראות איך היפנים מרבים את רכבות השינקנסן בשבי

KyotoDay1_093718_180407

 

לא הרבה זמן אחרי שעזבנו את טוקיו התחלנו לראות פסגה מושלגת באופק, משחקת, מתעתעת בין העננים ותנאי השטח.

ShinkansenToKyoto_3756_180407

הר פוג’י במלוא הדרו מופיע לזמן קצר וגורם לי לשאול את נורית שהסתכלה עלי במבט תוהה – “על פוג’י שמעת? פירמה!”

ונעלם ואנחנו ממשיכים לטוס בינות לערים, כפרים וסתם שטחים כפריים עד שבשלווה ובנחת רכבת הקליע מחליקה אל קיוטו. כשעתיים לאחר שעזבה את מרכז טוקיו. והופ אנחנו במרכז קיוטו, הבירה הישנה של הקיסר ולפני שמספיקים בכלל לומר “בנזאי!” כבר אכלנו באיזו סמטה והתייצבנו לסיור החינמי של קיוטו עם Mayu שדיברה אנגלית מעולה, חלמה יום אחד להיות זמרת בדיסניוורלד ובינתיים מעבירה סיורים. קצת שטחית מבחינת מידע אבל נותנת כיוונים והתחלה להבין את המקום הענק הזה, קיוטו.

קיוטו היתה בירת האימפריה ליותר מ 1,000 שנים עד שמרכז הכוח עבר לטוקיו. הקיסר נשאר לו בקיוטו כתפקיד סימבולי והשוגון טוקגאוואה הרים בירה בטוקיו. בשל ההתנגדות של הנרי ל. סטימסון , מזכיר המלחמה האמריקאי בתקופת מלחמת העולם השנייה, הוסרה קיוטו מבנק המטרות האמריקאי. הוא גם התנגד, כמי שהוביל את תכנית מנהטן לאחר שהוצעה כאתר פיצוץ לפצצה האטומית השנייה לאחר הירושימה (ההנחה הייתה שכמרכז האימפריה העתיק, אם תמחק מעל האדמה – הקיסר ייכנע מיד). כתוצאה מכך, קיוטו נשמרה כשהייתה, על כל בתי העץ שלה, קרוב ל 2,000 מקדשים ועוד כמות אדירה של אתרי מורשת אנושית שבה.

KyotoDay1_3778_180407

לאחר הקצב המהיר וההתקפה הכוללת על כל החושים של טוקיו, קיוטו נעימה על העין והאוזן. המרכז לפחות שטוח למדי וגם האורבניות בשכונות היותר חיצוניות, רגועה מבחינת גובה.

KyotoDay1_3855_180407

הסיור לקח אותנו ראשית אל רובע הגיישות. יש חמישה רבעי גיישות בקיוטו. אנחנו גרים ליד Gion שהוא הידוע מכולם. אני אנצל את ההזדמנות להסביר את הבלבול הידוע בין גיישה וזונה.

היפנים משתמשים בשני מונחים – גייקו (Geiko) ומאיקו (Maiko). מאיקו היא מתלמדת. היא מתחילה רשמית את ההכשרה בגיל 16 ותעבור 5 שנים ממש קשות עד שתהפוך לגייקו – אמנית האירוח והבידור. גייקו לא עוסקות במין. בתקופת הכיבוש האמריקאי זונות התלבשו בקימונו וצבעו את פניהן בלבן אבל את הקימונו פתחו עד לשחלות וכך נוצר הדימוי של הגיישה כזונה. אבל היא ממש לא.

KyotoDay1_3809_180407

שתי מתלבשות במקדש Yasaka Koshin-do – מקדש הקופים

הגייקו מבדרת את אורחיה בשיחה, בשירה, נגינה, ריקוד, לעיתים היא משוררת או קליגרפית מוכשרת.  היא המארחת המושלמת. היום אין הרבה כאלו ביפן. מדברים על כמה מאות בודדות בכל יפן. ההכשרה מאוד קשה. התסרוקת המוגבהת הזו היא למשל מכשול. המאיקו מעצבות אותה פעם בשבוע משערן שלהן ולכן הן לא יכולות לישון על כרית, אלא רק עם כרית קשה מתחת לצוואר כשהראש והתסרוקת באוויר. גייקו כבר יכולות לחבוש פאה. מאיקו מקבלות ערב אחד פנוי בשבועיים ותמיד חייבות להיות לבושות בביגוד מסורתי. ועוד ועוד.

KyotoDay1_3906_180407

מתלבשות סיניות ברחובות Gion

כך הסתובבנו לנו ברחובות Gion הצרים. זה כל כך יפה שזה מדהים. כל הזמן עוברות נשים לבושות קימונו, אבל כולן מתלבשות – שוכרות קימונו ליום ומתחפשות. חלקן נראות מגוחך וחלקן נראות מעולה. חלקן אף מלבישות את בן הזוג שנסחב לצידן בדרך כלל לא באושר רב. לעיתים הן גם שוכרות צלם שמביים אותן. המשחק שלנו הוא לזהות מי מתחפשת ומי אמיתית ומי מאיקו או גייקו. יש אמיתיות ברחוב, נשים יפניות שיוצאות לבושות יפה בקימונו האחד שיש להן. לרגע אחד הבחנו במאיקו חוצה במהירות את הכביש ונבלעת בבית שכנראה הוא בית תה שבו היא מארחת. המאיקו קלות לזיהוי כי את האבנט שלהן, ה Obi הן לובשות מאחור פתוח, כמעט עד הרצפה. ארוחה עם גייקו תעלה לפחות $1,000 והיא בהזמנה בלבד. אנשי עסקים ופוליטיקאים הם אלו שבדרך כלל זוכים לכבוד.

KyotoDay1_3875_180407

KyotoDay1_3875_180407-2

עוד שתי מתלבשות ברחובות קיוטו

יש כ 2000 מקדשים בקיוטו. יש מקורות שאומרים 1600 ויש 3000. אי אפשר לראות אפילו חלקיק מהם אבל עברנו דרך כמה. למשל    Yasaka Koshindo Temple ולפעמים מקדש הקופים (לא לבלבל עם יער הקופים). אלו הם kukurizaru המסמלים קוף, מהסדרה של see no evil, hear no evil, speak no evil. תולים אותם בפתחי בתים. תמיד שלישיה למזל.

במקדש הקטן הזה, אנשים קונים את הכדורים הללו שמחזיקים כדור קטן נוסף, כותבים עליהם בקשה ותולים במקדש בערימות צבעוניות להפליא.

KyotoDay1_3810_180407

או מקדשון קטן החוגג ומציין את הבאת התה (כן, זה ששותים) ליפן מסין

KyotoDay1_3787_180407

KyotoDay1_3798_180407

זוג שהתלבש על אמת לרגל יום חתונתם

ויש מקדשי ענק כמו מקדש Yasaka שנצץ לו באור יפיפה לאחר שהגשם הטורדני שירד כל אחרי הצהריים פסק והקשת הפציעה. ביחד עם כמה מתלבשות זו היתה התפוצצות של צבע.

KyotoDay1_3839_180407

KyotoDay1_3813_180407

זוג ביום חתונתם, מדגמנים זוגיות בריאה

מההדרכה הלא ממש סבבה קיבלנו בכל זאת כמה טיפים שאחד מהם היה שמקדש Kiyomizudera כרגע מואר בלילות כחלק מפסטיבל אורות מקומי לתקופת אפריל. הטיפוס אליו בגשם היה מאתגר והקור שהחל לשרור נתן אותותיו בשרירים ובסבלנות של שנינו.

בדרך גילינו מקדש מסוג אחר שאני אוהב מאוד – חנות של סטודיו ג’יבלי שכבר ביקרנו אצלם בטוקיו. כמובן שעצרנו לבדוק (יש בפנים טוטורו בגודל טבעי!) מה יש וכמובן שלא הצלחנו לצאת בידיים ריקות אבל הרבה יותר ריקות ממה שחשבתי שתהיינה

KyotoDay1_3894_180407

KyotoDay1_3897_180407

ושבנו לטפס אל המקדש המסורתי יותר. הנה לפני הטיפוס כשהגשם עוד לא חשב לחזור לחיינו

KyotoDay1_3917_180407

ומתקרר והולך וגושם יותר ויותר אבל נעשה יותר יפה כששמש אחר הצהריים נעלמת לה והאורות נדלקים

KyotoDay1_3919_180407

למעלה יש פגודות מרשימות. עוד לא הבנתי מה תפקידה של הפגודה במערך האמונות של היפנים אבל הן נראות מעולה.

KyotoDay1_3930_180407

המקדש המרכזי כרגע בשיפוצים אבל הגודל שלו מדהים, כולו עשוי עץ ולידו מרפסת שממנה נשקפת קיוטו בחשיכה אבל הרוח נשבה קרירה ומטה וקצת קשה לעמוד ולבהות בקיוטו כשאתה דומע ולא מאושר אלא בגלל הגשם והרוח שמעיפה לך אותו לפרצוף.

כדי להתנחם, חזרנו לרחם.

חלק מהקומפלקס של המקדש מכיל גם מקדשון בשם .Tainai-Meguri מילולית, Tainai פירושו רחם, Meguri, פירושו להתהלך או לבקר. אבן מתחת למקדשון יש מנהרה חשוכה לחלוטין שעושה כמה פיתולים והחושך בפנים הוא מוחלט. אתה הולך ויד שמאל שלך אוחזת במעקה שמרגיש כמו מחרוזת תפילה, חרוזים, חרוזים. ההליכה המנהרה שקולה למסע בחשכה לקראת הארה. ובאמת לבסוף יש הארה בדמות פנס חלש שמציג את אבן חלקה עם סימן בקצה הכיפה שלה. צריך כל מאמין לסובב את האבן ולהביע משאלה, מה שכמובן עשינו. ויצאנו.

KyotoDay1_3940_180407

בתוך היער ישנה עוד פגודה (שנסגרת מוקדם). השביל אליה וכל העצים היה מקסימים כשהכל מואר.

KyotoDay1_3944_180407

כאן הזיכרון נחלק. אני יודע שהלכתי לצד לעבוד על חשיפות ארוכות ואילו נורית לא הבינה לאן נעלמתי. נוסיף קשה כי קר, עייפים, רעבים וגם הגשם מציק והרוח. אז רבנו קצת והטיול הפך להיות יותר אמיתי שלא הכל תמונות יפות בבלוג.

אבל אנחנו מספיק מכירים אחד את השנייה כדי להרים בכל זאת את הראש. מה שעוד עזר זה גילוי איש שחותם בפנקס שנורית החלה לאסוף – מחברת חתימות מקדשים. הוא חתם בתשומת לב, בקליגרפיה תמה ואז, נאמנים למסורת עתיקת יומין (שעיקריה הונחו במו ידי אתמול), הנה נורית וחתימתה החדשה.

KyotoDay1_3951_180407

תמונה אחרונה לפני שנקפא למוות כי לא בנינו על כזה קור והמלון רחוק. היישר ממרפסת העץ המרשימה הצטלמנו לנו יחדיו. לא באנו מוכנים למכת הקור והגשם והרוח הזו.

KyotoDay1_191139_180407

פסענו באומללות משהו בהמשך השביל למטה דרך עוד מקדש (שהיה הסיבה המקורית שטיפסנו למעלה) – מקדש המים הטהורים (Otowa-no-taki) שם מעיין נקי נשפך דרך שלושה מרזבי אבן אל בריכה שגם היא מכילה כמה אבני זן. הרעיון הוא להשתמש בכוס בקצהו של מוט ארוך וללגום (לא מהכוס) את מי המעיין המבטיחים בריאות, אריכות ימים והצלחה בלימודים. אנחנו הוספנו גם ברכה לזוגיות ולגמנו ברוב טקס את המים הטעימים.

למרות שהבטחנו זה לזו, ברגע של חולשה, שלא נגיע מאוחר למלון וננוח בשקט – שוב הגענו רצוצים לחדר הקטן, שלפחות בו לאסלה היה הפעם שלט רחוק – יש למה לחכות!

KyotoDay1_100004_180411

פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , | תגובה אחת

טוקיו אסאקוסה, ריקשה ולמה חשוב לעמוד בתור ברגע שרואים אותו

איך שיצאנו את פתח תחנת הרכבת, של אסאקוסה ראינו תור לפני חנות שכולו יפנים בלי אשכנזי אחד.

חצינו את הכביש בריצה קלה ומתוך נסיון רב שנים, פשוט נעמדנו בתור. אחת עומדת ושני הולך לברר למה בעצם עומדים בתור. והתור הוא תור. תור ארוך מסודר ואיטי.

הנה תור עם אשכנזייה אחת שם באמצע. ילדים, עיזרו ליפנים למצוא את נורית

TokyoDay4_3497_180406

כמה שאלות והצצה לתוך החנות היפיפייה, כל כולה עומדת בסימן פריחת הדובדבן וגיליתי שאנחנו עומדים בתור לחנות שהיא בין הטובות בטוקיו רבתי (!) לאכול בה את החטיף שאני אישית מת עליו – Dorayaki

 אני חוטף כאלו בכל מקום שנראה ראוי. יש סרט שלם הסובב סביב החטיף הזה, סרט שהוצג בארץ בשם 'אן' (הנה הקישור ל IMDB) המספר על בעל דוכן של דוריאקי שלא מצליח עד שזקנה מסתורית פולשת לחייו ומלמדת אותו גם על הכנת החטיף וגם על החיים. סרט יפה ומתוק.

שני פנקייקים ובינהם משחת שעועית אזוקי אדומה מתקתקה (Dorayaki לאדומה, Torayaki לממרח שעועית לבנה). כזה טעים, זה סוף העולם. בלי לדעת, נעמדנו בתור הארוך והישר המוביל היישר אל תוככי חנות קאמג’ו Kamejuu (亀十) Asakusa

TokyoDay4_3503_180406

התברר אחר כך שהיא שקולה לאבו חסן, עלי קראוון המקורי, שם בסמטת הדולפין ביפו. הם מייצרים 3,000 יחידות ביום וכשנגמר, אז אין יותר. תקנה משהו אחר. אז היפנים מגיעים מכל טוקיו מוקדם ונעמדים בתור.

TokyoDay4_3512_180406

בפנים, זה מקדש. הכל יפה, מצוחצח, עובדים לבנים רוחשים במהירות, עוטפים חבילות של דוריאקי טריים בקופסאות מהודרות שנעטפות למתנה ביצירות פאר במהירות ובלי סרט מידבק או שום עזרה.

לקח לנו זמן למצוא מקום לשבת ולאכול אבל רבותי, זה טעם גן עדן.

אנחנו הבוקר באסאקוסה, רובע “עתיק” של טוקיו שמשמר יפה את העיר כפי שהיא הייתה בעבר. במרכזו עומד הסיבה שכל התיירים מגיעים והוא המקדש הבודהיסטי סנסו-ג’י (בכלל, הסיומת ג’י מעידה על מקדש בודהיסטי). זה אחד המקדשים, Senso-ji הכי פופולרים בטוקיו וכתיירים אנחנו מחוייבים, על פי כל האמנות הבינלאומיות לחזות בו. חוצמזה, הרובע אמור להיות ממש יפה וכבר יש לנו שקית ממש מעוצבת יפה עם ערימה של דוריאקי לארוחת הבוקר אז יאללה, תביאו.

אפשר ללכת למקדש, הוא ממש קרוב. השער הראשי נמצא ממש ליד תחנת הרכבת

TokyoDay4_3521_180406

יש אנשים שבוחרים בדרך יותר גיקית לתור את העיר, בתור דמות נינטנדו חביבה בקארטינג ברחובות

TokyoDay4_3528_180406

ויש אנשים שזורמים עם עובדת היותם תיירים בארצם של בני ניפון ומשום כך הם צריכים לעשות סיור קצר בעיר תוך כדי הדרכה באנגלית שבורה בריקשה.

איך שיצאנו מתחנת הרכבת ראיתי אותם. צעירים יפנים שזופים, חלקם עם מכנסיים צמודות קצרות, חלקם עם מכנסיים צמודות מאוד-מאוד קצרות (לקוראות הבלוג, חלקם נראים ממש טוב עם זה) וכולם עם נעלי טאבי של נינג’ות אומרים שירה לבריאות וכושר. אלו הם רצי הריקשה.

אז בחרתי לנורית אחד ממש שווה שגם יוכל להתמודד עם העובדה ששני האשכנזים הללו לא הפסיקו לאכול מהרגע שנחתו. כמו לבחור סוס מרוץ, זה קצת מצחיק ואולי מחפצן אבל היי, חיפצון הפוך גם הוא מותר. הנה הנהג שלנו (הוא חברמן) ששמו פרח מזיכרוני אבל הוא התחיל בפי אז נקרא לו פיט.

אה, עם שקית דוריאקי

TokyoDay4_3555_180406

הושיבנו בריקשה, פרש על ברכנו האצילות שמיכה אדומה עשירה, הניף את הריקשה בעדינות אין קץ ויצא לדרך. סיבוב של 30 דקות עם הדרכה לשני אנשים – 9,000 ין שהם כרגע 300 ש”ח. שווה.

פיט רץ בקלילות כאילו אין איזה 80 קילו אחריו (שנינו שוקלים 40 קילו כל אחד. כאלו אנחנו. גז אציל).

TokyoDay4_3531_180406

ברגע זה, הטרידו אותי שני דברים. אחד, הוא רץ באמצע הכביש. השני, לא הייתי בטוח במילות השיר ‘פרש, של חיים נחמן ביאליק  – האם המשורר שורר “רוץ בן סוסים” – כלומר רוץ בן לגזע הסוסים או “רוץ בין סוסים” – כלומר רוץ בינות לסוסים הדוהרים. בכל מקרה הוא רץ ובירור קטן למען הקוראות – מדובר ב”רוץ בן סוסי

מדי פעם עצר המנוול, בלי להתנשף אפילו, והסביר באנגלית שעבורי הלכה ונעשתה יותר נהירה עם הזמן כשהאוזן הלכה והתכיילה לדיאלקט המיוחד של פיט לאנגלית. נורית רק חייכה ואמרה, “כן!” בהתלהבות אין קץ ואחר כך שאלה אותי “מה הוא אמר?”

זה באמת היה אחלה סיור כי כיסינו המון דברים שלא היינו מבינים לבד וקיבלנו הדרכה לא רעה בכלל וכל הזמן אספנו locations במפות גוגל כדי לחזור למקומות שווים. הנה למשל תיאטרון קומדיה יפני שבו יש כל הזמן, כך נראה הופעות של קומיקאים יפנים, ידועים יותר ופחות ביפנית והומור יפני שיש לי תחושה שזר לא יבין

TokyoDay4_110906_180406

רואים את האצילות הקורנת מאיתנו, בנהרה של אושר.

TokyoDay4_3534_180406

והוא רץ דרך רחובות צדדים, כמו waze אנושי, עוצר מדי פעם להצביע על בית מרחץ עממי יפיפה או חזית כלשהיא שהסביר עליה בהתלהבות לנורית שחייכה אליו במתיקות ואמרה לו “כן!”. התברר לנו שזו עבודה מועדפת לסטודנטים כי מרוויחים ממש יפה, רצים בחוץ ומקבלים כושר ושיזוף, הזדמנות לשייף את האנגלית על מבקרים שלא יכולים לברוח ואולי גם לקטוף איזה אשכנזייה מדי פעם.

אבל ככה ראינו גם את הרחובות הלא מתוירים, את העובדה שזו עיר שחיים בה ולא רק מוכרים בה מזכרות למליוני התיירים

TokyoDay4_3547_180406

עצירה קלה באיזור הגיישות המקומי. אתקן תפיסה מוטעית שגיישה היא מילה יפה לזונה. אז לא. גיישה היא טאלנט – מישהי שמגיל צעיר לומדת בבית ספר מסורתי ורק בגיל 21 שכזה, אלה ששורדות את התנאים המאוד קשים ומגלות כישרון שירה, ריקוד, נגינה, שיחה, משוררות וחיתוך מלונים בצורת מיקי מאוס מסוגלות להפוך לגיישות ואז הן סוג של יחידת בידור מושלמת – היא תצטרף לחברתך ותהייה מסוגלת לשעשע עד אין קץ – לא מין או משהו שכזה.

אין היום כמעט גיישות. אף אחת לא רוצה לעבור את המסלול הזה יותר. אבל פה באסאקוסה היה רובע של גיישות שעדיין פעיל במידה מסויימת אבל להזמין ארוחה עם גיישה יכול לעלות מאות דולרים לאדם. אמנם אנחנו על ריקשה עם שמיכה עשירה, אבל בואו נירגע.

TokyoDay4_112251_180406

נפרדנו בדמעות מפיט החסון שהעניק לנו איזה שקר כלשהוא מחברת השכרת הריקשות. ויצאנו להמשיך בתיירות המקדש.

כמו כל מקדש, כמובן הוא מלא בדוכני אוכל משונים ונהדרים ואז אני יכול לאכול ארוחת בוקר (לפני הדוריאקי) של שיפוד קציצת סרטנים. מת על זה. עם קצת חריף זה פשוט נהדר.

TokyoDay4_115140_180406

סנסוג’י, ידוע גם בשם מקדש אסאקוסה קאנון, הוא מקדש בודהיסטי ענק וצבעוני להפליא. רואים שהוא בין המקדשים  הכי הפופולריים בטוקיו לאור ההמונים. האגדה מספרת כי ב 628 לספירת הנוצרים, שני אחים דייגים דגו פסל מוזהב של אלת הרחמים , בנהר הסומידה, זו האלה הידועה בשמה Kannon. ראש הכפר מיד זיהה שזה פסל קדוש ומיהר להקים לה מקדש במקום. מאז אף אחד לא ראה את הפסל אבל זה לא מפריע ל 30 מליון אנשים לבוא כל שנה ולהתפלל שם לאלה קאנון. המקדש הוקם בשנת 645 ולכן הוא העתיק יותר בטוקיו ואילולי האמריקאים לא היו מטפלים בו ביד חמה ושורפת בהפצצות על טוקיו במלחמת העולם השנייה חלקים גדולים יותר שלו היו שורדים. אבל הכל מתוקן והיפנים בסוף ניצחו.

TokyoDay4_3630_180406

והמקדש יפה. ענק, אדום ומלא תיירים. הנה שער הרעם המוביל אליו עם שני אלים – אל הרעם ואל הרוח משני צדדיו  ופנס נייר עצום במרכזו שבתחתיתו דרקון ענק!

TokyoDay4_3585_180406

המקדש מפוצץ באנשים ובמיוחד באנשים לבושים תלבושת מסורתית. הם לא באמת מקומיים שלבשו חג אלא רובם הם תיירים ששכרו קימונו וכל מה שדרוש למשך היום. קל מאוד להבחין בין תיירת ליפנית מקורית.

אם היא לובשת קימונו במקדש – היא תיירת. המתלבשות ניכרות בקלות, על פי הקשר שיש על (אוֹבּי בשפתם) ולפי העובדה שהמקומיות כמעט ולא לובשות קימונו כי זה יקר ולא נוח. אבל אני מה אכפת לי שרובן הן תיירות סיניות ולא מישהי יפנית שאכן השקיעה בלבוש. זה ממש יפה ועושה את העבודה מבחינתי.

TokyoDay4_3563_180406

מתלבשות מסורתית מטהרות את עצמן לפני הכניסה לשער המקדש

והן בכל מקום. המתלבשות הללו. שוכרות קימונו ליום, אם הן באו עם בן זוג, הרבה פעמים הוא גם מתלבש והם מהדסים להם בכפכפים הלא מוכרים ברחבי העיר ונמשכים למקדש כמו חרקים לאור. במקדש הן רוב הזמן מצטלמות סלפי או משפיטות עוברים ושבים שיצלמו אותן. חלק גדול מהן סיניות שנראות בהתחלה כמו יפניות אבל במבט שני רואים את ההבדל.

TokyoDay4_3603_180406

TokyoDay4_3641_180406

נדיר לראות, לפחות באסאקוסה אבל אפשר לראות מדי פעם אישה יפנית בלבוש מסורתי של ממש. הן לא כלכך צבעוניות ואין להם מקל סלפי ביד. למשל ראינו כמה כאלו ליד בית הספר שנמצא בתוככי השכונה לרגל יום פתיחת הלימודים. רואים את ההבדל מיד.

TokyoDay4_3550_180406

TokyoDay4_3557_180406

ובינתיים אנו סוקרים את המקדש. נורית החליטה לבקש מהפנתיאון המקומי ברכת מזל.

בכל מקדש יש איזה צורה של משיכת מזלות. בפינת עשה-זאת-בעצמך יש תיבה עם מקלות במבוק בפנים וחור קטן. אתה משקשק בהתכוונות את הקופסה עד שהחיכוך מוציא מוט אחד החוצה ועליו מספר שאותו אתה מחפש בארונית ומוציא גורל. אם הגורל הוא טוב, אתה מבסוט והולך הביתה ברוגע בידיעה שהאלים שומרים עליך.

הנה נורית חופרת במגירות כדי למצוא את גורלה.

TokyoDay4_3574_180406

TokyoDay4_3576_180406

יצא אחלה מזל. האלים נענו לבקשותיה.

מעודד מההצלחה יצאתי אני לשאול את מזלי.

EItans bad luxk

לי לא יצא טוב. אפשר לומר שהובטחו לי קטסטרופות קשות במיוחד לי, לבני ביתי וכל חברי. אבל היופי פה במקדש ובכל מקדש אחר הוא שאם הברכה לא לרוחך אתה יכול פשוט להשאיר אותה שם. אתה קושר אותה היטב ויוצא והמזל הרע לא עוקב אחריך. אחר כך מגיע איש תחזוקה של המקום, אוסף את כל הברכות והמזלים הרעים ואני מניח שהוא שורף אותם. אז את המזל שלי השארנו שם והמשכנו להסתובב.

הכל יפה. ממש קשה לצנן את ההתלהבות ולא לדחוף לכן 200 תמונות שיש לי מכל זוית במקדש. אבל אני חייב לסנן ולבחור וזו עבודה לא פשוטה (אני יורד מכמה מאות תמונות ביום לעשרות בודדות ופחות).

TokyoDay4_3619_180406

הגילוי החשוב הנוסף של נורית היה שלכל מקדש ביפן יש קליגרפיה. אפשר לקנות ספרון יפה מהמקדש ובכל מקדש למסור אותו לחתימה ויושב מישהו או מישהי ועם סט חותמות בדיו אדום, מכחול ואבן דיו יוצר עמוד שהוא הסימנים של המקדש ועוד כמה פרטים. זה יפה, זה מדהים לראות את התהליך וזה נתן לנורית אתגר בחיים.

לא פלא שהיפנים המציאו את הפוקימון. הסיסמה של פוקימון היא “pokemon gotta catch em all” וכך נורית שמה לה למטרת חיים, להחתים את הספר בכל מקדש שאנו עוברים וכבר הצטערה על כמה שראינו ולא החתמנו. אני שמתי לי למטרה לצלם אותה עם החתימה בכל מקדש.

ויהי ערב ויהי בוקר – חתימה ראשונה:

TokyoDay4_130041_180406

כל עסקי הברכות והתפילות קצת עייפו וגרמו לנו לרעב. לקחנו המלצה של פיט, הסוס האנושי ויצאנו לאכול.

המלצה:
מסעדת  ASAKUSA IMAHAN
לארוחה טובה של שבו-שבו או סוקיאקי בליווי בשר Wagyu משובח. לא זול, אבל תפריט הצהריים סביר יותר ומכיל את אותו אוכל נפלא רק קצת פחות. הנה האתר http://www.asakusaimahan.co.jp/english

3-1-12, NISHI-ASAKUSA, TAITO-KU, TOKYO, JAPAN.
111-0035

אז הגענו למסעדת Imahan בלי לדעת למה ומי. זה נראה טוב אך לא ממש זול ועממי. אחרי המתנה של חצי שעה התפנה עבורינו שולחן ובמרכזו גריל קטן. בחינת התפריט העלתה שיש בפנינו שתי אפשרויות – או שָבּוּ –שָבּוּ שבו מקבלים מרק רותח על הגריל במרכז השולחן ומבשלים את האוכל בפנים או  Sukiyaki שם צולים את הבשר ושאר תוספות ברוטב מיוחד.

הפריסה מרשימה. עוד ועוד צלחות זורמות לשולחן, להבת גיהנום נדלקת במרכזו של השולחן עם מחבת ברזל על הלהבה. והכל מתלהט.

TokyoDay4_3660_180406

הנה המחבת, לבת ולבן ולמי שמתעניין.

בשעה 12, אלו הם גושי גלוטן חיטה. עם כיוון השעון, בשעה 1 כרישה, ב3 טופו שומשום, נתחי בקר  Wagyu שהוא סוג של בקר המגודל ביפן ושבשרו משויש להפליא. אחריו כרוב כלשהו, אטריות אורז ובצל חי שהלך והיתטגן לו.

TokyoDay4_3651_180406

הכל יאמי וטעים. עם צ’ופסטיק ארוך משחקים עם תוכן המחבת. מדי פעם הופכים, בוחשים, מזיזים ומוסיפים עוד נוזלים כשצריך. וזה מתבשל וטעים בצורה לא רגילה. ארוחה איטית של דיבורים על הטיול, על העולם שהשארנו אחרינו, הורים, ילדים ודיברנו על יחסי הציבור המעולים שמקבלות הפרות של קובה לעומת אחרות מאותו הגזע.

לבסוף, בלי שחשבנו שזה יגיע – האוכל נגמר.

TokyoDay4_143002_180406

יצאנו חזרה אל תוככי הכרך. הרשו לי לומר מילה אחת על התחבורה הציבורית היפנית.

TokyoDay4_3485_180406

קושיליראבק. באנגלית זה שתי מילים – “F#$^ing Awesome!”

הכל מתקתק כמו שעון יפני. אמנם, בלי מפות גוגל קצת יותר קשה להתמצא, אבל הרכבות, האוטובוסים – הכל עובד יפה, מגיע ויוצא בדיוק מוחלט. הצפיפות בתחתית ידועה ומוכרת וגם התורים המסודרים. על הרצפה מצוירים פסים שביניהם ממתינים הנוסעים שאמורים לעלות לקרון או לאוטובוס. כשמגיע, הדלת תעצור ממש ליד. מדויק. קודם יתנו ליוצאים לצאת כאשר לא חוסמים את דרכם ואז הנכנסים זורמים פנימה.

כשהייתי בטוקיו לפני שנים רבות עוד נתקלתי בדחפנים המקצועיים – אנשים שדחסו את הקרון בקריאות רמות ודחיפות קשות בתחנות היותר עמוסות של טוקיו. כנראה גם היפנים משתנים כי למרות העומסים העצומים, אותם דחפנים פסו מהעולם ואיתם נעלם מקצוע עתיק יומין של “דחסן לרכבות” שהיה קיים עוד לפני שנולד רוברט סטיבנסון.

הרכבת נשאה אותנו מצידו האחד של הכרך לאמצעו ומבחינה מטאפורית – אין הפכים יותר גדולים מאסאקוסה לגינזה.

גינזה

גינזה היא השכונה הכי יוקרתית בטוקיו ונחשבת לאחד מאזורי הקניות הכי יוקרתיים בעולם. כל בתי האופנה הכי יקרים בעולם, כל חברות הרכב, כל מותג, בינלאומי או מקומי יש להם חנות – או במפלס הרחוב עם חלון ראווה עוצר נשימה או במגדלים העצומים המרכיבים את הרובע. אתה עומד מול חנות ויש 9 ואפילו 13 קומות שלעיתים כל קומה היא חנות מותג אחרת.

האנשים נראים שונה בגינזה. כן, יש את כל התיירים אבל המקומיים שם נעים במהירות החלטית, נשים מהדסות על עקבים דקיקים ויוקרתיים, עדויות מותגים אבל לא מצועצע, הגברים בחליפות מחויטות ומדי פעם מרעים את הרחוב איזה רכב ספורט, למבורגיני או פרארי שנדמית כמו נמר בכלוב קטן של רמזורים.

TokyoDay4_3683_180406

הכל פועם באורות, מתקיף אותך מכל הצדדים

את גינזה תגלו לבד. פשוט מסתובבים בעיניים פעורות וקולטים את כל הרעש הסביבתי הזה פנימה. בוהים כמו איזה מוכרת גפרורים בחנויות שמוכרות שמלות ב $5,000 ונעליים שמתחילות ב $1,000. לחנויות היותר מרשימות יש שומרים חמורי סבר המונעים מהפּלֶבֶּאים עם הסניקרס והתרמיל הגדול להיכנס לעולמם המוגן של בעלי חשבונות הבנק המרשימים.

רק פנינה אחת אני יכול לתרום פה. לא הרחק מהשדרות הנוצצות עומד לו מגדל קטן שהוקם ב 1972 והיה לרגע חזון ארכיטקטוני שנראה שישנה את העולם.

TokyoDay4_3679_180406

מגדל הקפסולות של נקגין (Nakagin Capsule Tower) נבנה כמגדל המורכב מ13 קומות של קפסולות מודולריות היכולות לשמש לעסקים או לינה לאנשים עסקים. יש 140 כאלו שכל אחת מהן היא יחידה בגודל קטן (בגודל 3.8×2.1×2.3 מטר עם חלון עגול הפונה החוצה).

הקפסולות בנויות להיות מוחלפות וכך ניתן, לפי האדריכל היפני קישו קוראקווה לשנות יעודים, לחבר קפסולות וליצור חללים מודולריים. זה היה אמור להיות פתרון פשוט למצוקה של דיור ומקום. משהו, שב1972 נראה כהתוויית דרך לחיים מודרניים.

אבל, המגדל הלך וננטש ומאז 2006 יש מאבק בין הדיירים והחברה שקנתה את הזכויות על המגרש בגינזה. בשנים האחרונות, לאחר קמפיין פייסבוק מוצלח יש עדנה לבניין והכרה בערך הארכיטקטוני שלו אבל מצד שני את המים החמים למעט הדיירים שעוד נותרו ניתקו ב 2010 אז אני לא הייתי מתקרב לשם כי מי יודע מתי הם התקלחו לאחרונה.

המגדל מרשים בתחושה שהוא מעביר של חזון שלא התממש, איזו קריאת תיגר והצעה לעתיד שלקח פנייה אחרת והשאיר את המגדל עומד כעדות לדרך שלא נלקחה.

בדרך החוצה, אחרי ראמן מהביל וטוב (כי ממש קר וקצת גשם וכשיפנים אומרים שהראמן יהיה חריף תאמין להם. אין להם הומור) עצרנו במקדש צריכה נוסף שם נורית שמחה אבל היתה חזקה (אולי עייפה) ולא צרכה שום מוצר של ‘הלו קיטי’

TokyoDay4_202345_180406

 

 

פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , , | תגובה אחת