לזכרם של ג’ון לנון, רובין וויליאמס וג’ורג’ מרטין

ואחד בובי מקפרין, יבדל”א!

בשישי האחרון, ה 8/12 מלאו 37 שנים להירצחו של ג’ון לנון. בערב של ה 8 לדצמבר 1980 ירה בו מנוול בשם מארק צ’פמן ורצח אותו. אז לזכרו מצאתי באינטרנט פנינה נדירה ואמיתית.

קצת חזרתי אליו לכבוד התאריך והשמעתי משיריו. חיפשתי קצת ביוטיוב כמה דברים של לנון ונזכרתי באלבום שמאוד אהבתי ואפילו רכשתי את הדיסק שיושב בארון בשקט. לחיזוק, גם שבתי לפוסט שרשמתי בבלוג בעקבות מופע 30 השנה להירצחו, הנה כאן, עם נדב שנראה קטנצ’יק.

george martin in my lifeב 1998 הוציא ג’ורג’ מרטין, המפיק האגדי של הביטלס אלבום בשם In My Life כשם שירם של הביטלס. הוא בחר שירים ואמנים שונים לבצע את השירים בעיבודים שלו. כיון שהוא אחראי במידה רבה לצליל של הביטלס (וכונה תמיד The fifth beatle) אז כמובן שהוא יכול לקחת את היצירות שלהם ולהתעלות הלאה.

באיזושהי צורה, לא זוכר איך, שמעתי על האלבום ורכשתי אותו, באוזן כמדומני. חרשתיו קשות ורובו מפתיע ומצוין וכמובן מעובד מעולה.

יש שם אנשים שלא נראה לי ששרו פומבית לפני שמרטין פנה אליהם כמו גולדי הון או הרצועה הטובה מכולם עם שון קונרי המדקלם את In my life בקול עמוק ומשכנע.

הנה רשימת השירים לשיפוטכם. כמה הם קיטשיים וצפונה וכמה הם פלא של ממש.

Come Together – Robin Williams & Bobby McFerrin
2. A Hard Day's Night – Goldie Hawn
3. A Day In The Life – Jeff Beck
4. Here There & Everywhere – Celine Dion
5. Because – VANESSA MAE
6. I Am The Walrus – Jim Carrey
7. Here Comes The Sun – John Williams
8. Being For The Benefit Of Mr. Kite – Billy Connolly
9. The Pepperland Suite – George Martin
10. Golden Slumbers, Carry That Weight, The End – Phil Collins
11. Friends And Lovers – George Martin
12. In My Life – Sean Connery

ואז האינטרנט שלף קלטת ישנה שהומרה מ VHS לYouTube המתעדת את הנעשה מאחורי הקלעים של הקלטת האלבום ויש שם קטע ארוך ומרתק של רובין וויליאמס (זצוק”ל) עם ג’ורג’ מרטין (זצ”ל) המקליטים את שירו של ג’ון לנון (זצוקל"א) Come Together ביחד עם בובי מקפרין הווקליסט (יבדל”א). זה מרתק לצפות בזה, לראות את רובין וויליאמס במלוא עוצמתו ואיך הוא מתייחס בהדרת כבוד אך בהומור למרטין הבריטי היבשושי. יש שם גם את הקלטות השיר של גולדי הון (נחמד), ג’ים קארי ופיל קולינס.

ממליץ לשבת ולראות

וגם לאלבום עצמו אפשר להאזין ביוטיוב הזה שלכם – הנה ככה – אלבום המלא

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Music | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

תמונות בתערוכה. שלי.

ובכן, לא הרבה מאז שהגעתי למצוות, הגעתי גם לתערוכה.

לא. לא רק שלי, אבל בכל זאת, מכובד.

כזו ששמי מופיע על פתק קטן ליד ואנשים עומדים ומנסים להבין מה הייתה כוונתי ומחווים דעה על הטכניקה ושאר ירקות.

ממש משעשע.

הריגוש החל כשקיבלתי את התג בכניסה.

PhotoFestivalOpera_190405_171123

לא משתתף, או חבר במועדון, או מציג בחבורה.

אמן. לא פחות ולא יותר. הנה האמן ויצירה אחת חביבה

PhotoFestivalOpera_8931_171201

חמש תמונות ורצועת קומיקס שלי הוצגו כחלק מתערוכת תערוכת צילומי אופרה. ותיקות הבלוג בוודאי נאנחות עכשיו בפולנית מדוברת. “נו שויין, עוד פעם ההוא והאופרות שלו!”

בשנה ומשהו האחרונות זכיתי להיות חלק מקבוצה קטנה אך איכותית של צלמים שמגיעים בדבקות אין קץ לצלם בחזרה הגנרלית של האופרה הישראלית, יום, יומיים לפני הבכורה. כל זה בשיתוף עם האופרה שמגלים סובלנות ואיפוק ובנחייתו של צלם וג’נטלמן, יוסי צבקר.

הנה, כל הרשימות והחוויות והתמונות משבע האופרות שצילמתי בהן ואני עדיין לא ממש אוהב אופרה!

כיון שנבנה גוף עבודות מכובד להפליא ומרשים ולכן ראוי להעניק לו מקום מכובד. הבימה שנבחרה היא פסטיבל הצילום הבינלאומי או כפי שהוא נקרא עכשיו PHOTO IS:RAEL שנערך פעם בשנה ועכשיו בפעם החמישית הוא פסטיבל מרשים בהיקפו שמצליח להביא כל טוב מקומי ועולמי. זו לא ‘עדות מקומית’ או פסטיבל תמונות הטבע, אלא משהו יותר אמנותי (למרות שיש בו תערוכות דוקומנטריות). כיון שהפעילות שלנו באופרה היא תחת המטרייה של העמותה שמריצה את הפסטיבל היה זה טבעי. מחיר נקבע להשתתפות (להדפסות, תלייה וכו’), שולם והעסק יצא לדרך.

אייל לנדסמן, עוד צלם וג’נטלמן ומנכ”ל הפסטיבל התנדב לאצור את התערוכה ובמסגרת של כמה פגישות הלך וצמצם את כמות העבודות הנבחרות לעיתים למורת רוחם של המשתתפים אך הכל תוקן ברוח טובה. לא תמיד האוצר והצלם מסכימים – בשביל זה יש אוצר שמסתכל על הכל ורואה דברים אחרת.

התמונות שלי שנבחרו לתערוכה לא הציגו קו אחיד – כי אין לי קו אחיד.

מהאופרה ‘כוחו של גורל

LaForzaDelDestino_3174_170510 Sepia

מהאופרה ‘נורמה

הקומיקס שהכה גלים המתעד את האופרה ‘איפה השָלַט של הטלוויזיה?!’ (הנה היא במלואה)

והאחרון שנבחר היה דימוי מהאופרה ‘כוחו של גורל’ אבל בגרסת הפליימוביל החביבה

הנה

LaForza_01_Eitan_2870 Playmobil 600px

האתר שנבחר לפסטיבל כולו היה במגדל החדש הנבנה בתל אביב, מידטאון שמו, העומד על השטח שהיה פעם מחלבות תנובה, בין מגדלי עזריאלי לתחנת הרכבת. האופרה הישראלית אף היא הרימה את הכפפה והבטיחה להרים מופע פתיחה בתערוכה בהשתתפות זמרי האופרה ולהביא תלבושות כדי לתת לתערוכה נופך יותר, אמממ, אופראי.

ההזמנה שנשלחה לכולנו הרימה את הדופק. הנה אני, שם על ההזמנה. הפעם האחרונה ששמי הופיע על ההזמנה, עמדתי תחת חופה.

IMG-20171123-WA0001

ערב הפתיחה הגיע, מגולח, מצוחצח ומעונב הגעתי, מלווה בבני משפחה וכמובן חברי הקבוצה.

כגודל הציפיה, כך הייתה האכזבה.

היו המון תקלות בתערוכה, אבל היא הייתה חשוכה מדי, עמוסת תלבושות בכמויות שהסתירו את התמונות וגנבו את ההצגה. תמונת הפליימוביל לא קיבלה אור ותמונה אחרת הייתה מלוכלכת ומאובקת כאילו נשלתה מארכיון עתיק. מה שהרים לי את לחץ הדם והביא לי את הסעיף הייתה העובדה שהקומיקס שזכה לתגובות נלהבות הודפס קטן ונתלה כל כך נמוך שגם טיריון לאניסטר, הגמד ממשחקי הכס, היה צריך להתכופף.

הייתי מופתע מכמה זה הפריע לי. אני מחזיק מעצמי אדם שקשה להעליב אותו אבל זה ממש פגע. אני ממש כעסתי. גם שם וגם בלילה כשהגעתי הביתה והלכתי לישון. שאר חברי הקבוצה הסתובבו אף הם בחלל התערוכה עצבניים.

לאורך מופע הפתיחה שבו הוקרנו התמונות מאחורי הזמרים, רתחו הרוחות. במקום להסתובב כחתנים וכלות ביום כלולות, החבורה נעלבה עד גבה גלי.

PhotoFestivalOpera_203001_171123

גם עכשיו, בדיעבד, לאחר שהכל נסגר ופורק זה עדיין צורם. הפסטיבל כולו הופק בצורה מרשימה וכאן פגעו בציפור נפשנו. עזבו נפשנו – ציפור נפשי. הימים הראשונים התנהלו כשהודעות זורמות בקבוצת הווצאפ והיעלבויות שונות בעוצמתן עלו וצפו. זה ביאס עוד יותר שהקבוצה שחושלה לה יחדיו באש המוזיקה החלה להראות שברים.

בימים שלאחר הפתיחה יצא לי להיות כמה וכמה פעמים בפסטיבל ודיברתי עם כל מי שצריך. דברים קטנים קרו אבל הקומיקס שלי עדיין סבל מהזנחה. גם  תקלות אחרות לא תוקנו וצילומים נוספים סבלו מהזנחה

ואז קרה הקסם.

הייתי בשעת שישי בצהריים בפסטיבל ועליתי לתערוכה כדי לראות מה השתנה הלילה הזה. כלום לא השתנה אבל בזמן שעמדתי שם מסתכל על התמונות והנוף מהקומה ה 35 עברה מישהי בתערוכה. נעצרה מול התמונה שלי, הפליימוביל והסתכלה. אחר כך רכנה לקרוא את השלט הקטן, שלפה טלפון וצילמה את התמונה. גיחכה לעצמה, פנתה אלי, סתם לעוד מישהו שעומד שם בתערוכה ואמרה

– “זה מעולה, לא?”
– “תודה…”, עניתי, מחוייך
– “מה? זה אתה צילמת?” היא שאלה
– “כן…”

עברתי איתה על התמונות בתערוכה והיא שאלה שאלות ואמרה שזה ממש יפה. אחריה באו עוד אנשים והסתכלו. ואז ראיתי עוד אנשים מצלמים את התמונות והמון עצרו מול אותה אחת וצילמו

PhotoFestivalOpera_8932_171201

זה סובב לי משהו במוח.

כן, היו פשלות בתערוכה ונכון, שילמנו כסף טוב אבל זכינו להופיע כחלק מפסטיבל גדול ואנשים עומדים מול הצילומים ומדברים עליהם. זה עזר לי לשים דברים בפרספקטיבה ולזכות שוב בשלוות נפש (לפחות בגיזרה הזו, כן? יש עוד המון דברים אחרים לא פתורים!). אני לא מתהדר באגו גדול, אבל גם אני נהנה מלטיפה על האגו מפעם לפעם, בטח מאנשים שאני לא מכיר ושאין להם שום אינטרס מולי. אם מישהו צחק מהקומיקס שלי או התלהב מהתמונות שלי עד שהיה צריך לצלם לעצמו עותק פרטי – דייני.

הנה, לילי מהקבוצה שלחה לי כמה תמונות משבת

PhotoFestivalOpera_0001_171209PhotoFestivalOpera_0003_171209

 

 

 

 

 

 

 

 

PhotoFestivalOpera_0005_171209שלוש התמונות באדיבות לילי סגל

זה סגר לי את הפינה. אני עדיין חושב שהיה אפשר לקבל מוצר הרבה יותר טוב וכנראה שהייתי/היינו צריכים להיות יותר מעורבים ואולי לשים לב יותר מראש אבל היינו תערוכה ויש כל מיני פייסבוקים ואינסטרגמים ובטח גם ווצאפים עם התמונות שלי.

לפיכך, אם היה עלי לסכם את החוויה, עלי לומר שהיה טוב ויכול היה להיות מעולה אבל יצאנו גם ממצריים וגם מפולין.

ואם הכותרת הזכירה לכם יצירה מוזיקלית, אין זה מקרה. ‘תמונות בתערוכה’ של המלחין הרוסי מודסט מוסורגסקי ליוותה אותי במהלך הכתיבה ואתם מכירים אותה – אז הנה לכם

פורסם בקטגוריה photography, Thoughts | עם התגים , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

רואים גורילז במקומם הטבעי

הכי טוב לראות את ה Gorillaz במקומם הטבעי. זה עצוב להתבונן בהם ולשמוע אותם בסביבה מלאכותית. החוויה הזו של הפגישה (לגמרי לא מקרית, שלא תבינו לא נכון) מועצמת כשזה נעשה כמו שצריך.

כמו למשל ב Max-Schmeling-Halle בברלין.

נניח, כן? לצורך הדיון.

מזל שהיינו שם כדי לדווח.

אלו מהקוראים שלא התעדכנו , אתם יכולים לזנק ולראות את כל הסיפור בפוסט הקודם. הנה כאן.

אני ממתין פה, עד שתגמרו לקרוא. עושה קצת מתיחות, הגב מציק קצת וגם הכתף. מחכה לכם. יאללה…

BerlinNov17_090327_171116

חזרתם?

יופי אז נמשיך.

אז כמו שכבר קראתם, לקחתי את אוהד ויצאנו אל בירת הגרמנים לראות את הגורילז.

מי אלו הגורילז – תנו לי להשלים פערים.

2-D head filppedמי שאין לו כוח לחפירה קלה, יכול לדלג הלאה לסיפור ההופעה
עד לסימון הבא!

שני בריטים מאוד מוכשרים חברו להם יחד והמציאו להקה שמצד אחד היא מאוד מוצלחת ומאוד מתועדת ומצד שני לא קיימת. המוזיקאי דיימון אֲלְבֶּרְן והאנימטור ג’יימי היוּלֵט. אלברן הוא גם המוזיקאי מאחורי Blur והיולט הוא הקומיקסאי מאחורי Tank Girl, סדרת קומיקס מצליחה (וסרט אחד מחורבן).

הלהקה לא ממש קיימת בעולם האמיתי שלנו (מה זה אמיתי?!).

הם מורכבים מ4 חברים: מרדוק (Murdoc Niccals) הבסיסט הפלילי משהו, 2D, הזמר, קלידן והאיש שעומד בקדמת הלהקה שעיניו שחורות לגמרי אחרי שמרדוק פגע בו עם מכונית ישר בפנים כשניסה לגנוב קלידים. ראסל הובס (Russel Hobbs) הוא המתופף והגיטריסטית היפנית הקטנה נודל (Noodle) סוגרת את הרשימה.

הנה הם משמאל לימין – מרדוק, 2D, נודל וראסל הובס. כך הם נראו בתחילת הלהקה

Gorillaz-Phase-One

ככה הם נראים היום

B1quJWzvp1S._CR0,0,3840,2880_._SL1000_

מה שיפה בגורילז הוא שיש סיפור היסטורי מלא איך הם נפגשו ועל השדים ששכנו בגופו של ראסל, על נודל שחשבו שהיא נהרגה בהתקפה על האולפן רדוף הרוחות שבו הקליטו את האלבום הראשון. בכל אלבום יש איזה נבל ראשי שרודף אותם והם נלחמים בו ונמלטים.

ג’יימי היולט מגיע מעולם הקומיקס. הוא יודע איך בונים סיפור ואיך לקדם עלילה. כל ההיסטוריה של הגורילז היא כזו, מגובה בקליפים מדהימים ויזואלית שמספרים הלאה את קורות הלהקה.

המוזיקה היא פנומנלית. שילוב של רוק, פופ, היפ-הופ, קצת דאנס הרבה אלקטרוניקה – קשה להגדיר איזה ז’אנר היא בדיוק אבל דיימון אלברן הוא קוסם. האלבום השני, Demon Days הוא שילוב מעולה של הכל. בחלק גדול מהשירים מתארחים יוצרים וראפרים נוספים כמו לו ריד, סנופ דוג, דה לה סול ועוד.

מי שיש לו את הסבלנות לראות – הנה ההיסטוריה של הלהקה בקליפ מרשים של שעות ארוכות של עבודה של איש אחד באינטרנט (יש המון אנשים כאלו. איזה כיף!)

 

רגע, איפה אנחנו נכנסים כאן לתמונה?

אני מצאתי את הגורילז ב2001. שמעתי את Clint Eastwood ברדיו והוכיתי בתדהמה!
(אתם מכירים את השיר. 100%. הנה הוא)

זה היה מדהים ואז התחלתי לחרוש את האלבום הראשון Gorillaz. השני היה עוד יותר טוב, Demon Days וכך הלאה. הקליפים היו שונים מכל מה שהיה בשטח וכך נוצרה לה אהבה. כשערכנו לנדב יומולדת 12 בבית (ונשבענו זה לזו שלא נעשה זו שנית לאחר המפגע של עשרות ילדים מתבגרים בסלון ישראלי) השתמשתי בקליפים שלהם כסוג של וידאו-ארט ברקע כשניגנה מוזיקה נחותה יותר לאוזני בני התשחורת.

Clint Eastwood יצא בדיוק שנה לפני שאוהד יצא. מי ידע אז שיהיה לנו ילד שבעוד שנים יהפוך לגרופי קשה של הלהקה? לפני כמה שנים הנחתי אותם על שולחנו והצעתי לו שיקשיב ויסתכל. תוך חודשיים הוא כבר הכיר את כל המילים ולא רחק היום שידע לספר לי כל שיר מאיפה הוא, מה בדיוק הוא מספר בהיסטוריה של הלהקה ועוד מיני תופינים ומגדנות. הוא אימץ סגנון ציור שמזכיר את העבודה של ג’יימי היולט על הגורילז וזהו. a new fanboy was born

בתחילת 2017 לאחר שקט של כמעט 7 שנים שוחרר אלבום חדש וצליל חדש ודימויים חדשים לגורילז. היה ברור שסיבוב הופעות עולמי זה רק עניין של זמן ולכן לאחר כמה חודשים ויום אחרי שהוכרזו מועדי ההופעות נרכשו שני כרטיסים להופעה בברלין.

כמו כל דבר בחיים, בסוף זה הגיע.

2-D head filppedלטובת כל אלו שדילגו בחינניות על סיפורי העבר…
השענו לאחור, It’s show time

 

הנה, הכנתי כבר את רשימת השירים, כדי שיהיה קל יותר.

2D Holding Setlist

אפשר להקשיב לכל הרשימה דרך כאן

הכניסה ל Max-Schmeling-Halle בברלין משאירה אותך, חובב המוזיקה הישראלי, בקנאה. תור ארוך נכנס פנימה בקצב מהיר, כולל מישוש גופני ובלי שום ספק. לא מכניסים כלום.

אנחנו בקטע של הישיבה (לא מסומן) ונתתי לאוהד למצוא לנו מקום ולאחר בחינת כמה נקודות תצפית הוא בחר לו מקום והתיישבנו.

BerlinNov17_194357_171117

קצת התבאסתי שלא ירדנו לרצפת האולם אבל בדיעבד, כשראינו את הדוחק והלחץ והעובדה שהמשטח הוא ישר (זה אולם ספורט) דווקא המיקום שלנו נתן לנו לראות את כל הבימה והוידאואים מעולה. וכמו שהכרטיסים אמרו בשעה 20:00:00.00 כבו האורות והחלה הופעה.

על הופעת הקירור של הראפרית הבריטית Little Simz אין הרבה מה לומר פרט לעובדה שהיא הייתה ממש מונוטונית, לא ממש סחפה קהל ודי שיעממה אותי עד רמת נמנום קלה.

אבל ב 21:00 כבו האורות שוב ובאולם החל להתנגן ריף בס מאיים ושאגות

Hello, hello, is anyone there?
Hello, hello, is anyone there

לקול צווחת הקהל כולל שתי צווחות פרטיות שלנו עלה לבמה הגורילה העיקרי דיימון אלברן עם מקרופון של מגפון לתחילת השיר M1 A1.

BerlinNov17_224158_171117

יש לזה משמעות שאתה פותח בלהיט מהאלבום הראשון שלך ולא דוחף מיד את השירים החדשים. גם ישר לעניינים בלי “ערב טוב ברלין!” וכו’.

אני הייתי בהיי של הופעה. אוהד פשוט ריחף שתי מדרגות אושר מעלי.

אלברן דילג ישירות ל Last Living Souls ואחריו ל Rhinestone Eyes

BerlinNov17_211207_171117

המסך הענק שמאחוריו הקרין את הקליפים המתאימים של הגורילז בעיבודי וידאו להתאים אותם לאירוע ולפעמים פשוט נסחפתי להביט בקליפ המוכר והיפיפה וברקע ביצוע חי של המוזיקה.

הנה טעימה קלה – הכול בטלפון הסמסונג S7 שלי – מרשים לחלוטין.

זה היה מהפנט.

Gorillaz setlist at Max-Schmeling-Halle Berlin Germany THINעל הבימה היו המון אנשים. שישה זמרי רקע מעולים – שלוש זמרות סול ושלושה זמרים שמדי פעם קיבלו הזדמנות לתת בראש והיו מצוינים בפני עצמם (יש סרט תיעודי שלם על כך, זמרות רקע שרוצות לנוע  קדימה אל קדמת הבמה – Twenty Feet from Stardom). שני מתופפים שתפקדו במקום ראסל, המתופף אחוז השדים, שני גיטריסטים למלא את נעליה של נודל, ספק גיטריסטית ספק super soldier, כמה ראפרים שעלו וירדו לפי הצורך, כולל הבריטית Little Simz שהייתה מעולה על המוזיקה של אלברן ולא לבדה. מה שמוכיח עוד יותר את העושר של המוזיקה שלו.

במבט לאחור, בחירת השירים נתנה לקהל כולו ובפרט לנו את מה שרצינו.

כן, היו כמה שירים שלא הגיעו אבל עדיין כל הלהיטים הגדולים היו וגם כמה שירים שלא היו להיטים אבל כיון שאנחנו טחנו את האלבומים הם היו מוכרים ואהובים (אוהד גם עבר על כל הרמיקסים, מכיר את כל האיזוטריה וכל מיני שירים שגם אלברן לא סגור שהוא הוציא לעולם).

חלק מהשירים קיבלו מעטפת חדשה, ביצועים שקצת סחפו לרוח האלבום החדש אבל רעננו את הביצועים המוכרים. הוידאו שניגן מעל הבימה שמר את כולם בקצב.

קיבלנו גם מנה מעודנת של האלבום החדש שלקח לי המון זמן לעכל ולהתחיל לחבב למרות שהוא ממש פחות ברוח הגורילז. יותר מדי מתארחים, פחות מלודי אבל יש בו גם כמה שירים שעם הזמן למדתי להעריך כמו Strobelite שלא הצלחתי להוציא מהראש ימים ארוכים כולל

דיימון אלברן הוא וואחד מוזיקאי מוכשר אבל לא הכי כריזמטי שיש בעולם. הוא התרוצץ, שר, מנגן בהמון כלים, שר עם מגאפון ליצור את האפקט השירה שיש למשל בשיר  Rhinestone Eyes. עדיין הוא סחף את הקהל ואותנו גם כל פעם מחדש. הוא אכן ניסה את מזלו בגרמנית במבטא בריטי בגרסה המקומית של “Shalom Tel Aviv” הדרוש לכל הופעה.

שעתיים בערך העונג נמשך. בתחילה ישבנו, רוקדים במקומנו אבל לאט לאט הקהל הגרמני החל לקום ולרקוד.

BerlinNov17_211550_171117

לעיתים המתארחים היו על הבמה, עושים ראפ (שלא לומר מראפרפים) ולעיתים הם שרו את הקטע שלהם מעל המסך הגדול כששאר הנגנים ודיימון אלברן נמצאים על הבמה ומגיבים.

BerlinNov17_212313_171117

BerlinNov17_210850_171117

הכי משעשע היו מוכרי הבירה. מהרגע שנכנסנו ועד שכבר היינו בחוץ, מוכרי בירה הסתובבו להם, עולים ויורדים עם חבית (!) מקוררת של בירה על הגב במנשא מיוחד וממנה יוצא צינור וברז בירה. אנשים קנו או כוס או קנקן של ליטר. כמה פעמים. שוב ושוב.

אני רציתי בירה אבל כשראיתי את הדרך לשירותים היה לי חבל להפסיד מההופעה כל כך הרבה זמן. אז התאפקתי.

לדעתי במהלך ההופעה, רק בבלוק שאנחנו ישבנו שתו יותר בירה משלושה ברים תל אביבים ביום חמישי בערב. כשההופעה החלה עברו המוכרים לפנסי ראש כדי לא להפריע והמשיכו את השירות.

BerlinNov17_204236_171117

BerlinNov17_211519_171117

השירים פשוט טובים וכל פעם אני ואוהד מביטים אחד לעיני השני, מנסים לזהות מהצלילים הראשונים באיזה שיר מדובר ואז בדרך כלל צווחים באושר, כמו ילדות בשורה ראשונה של ג’אסטין ביבר.

כשדיימון עובר לענוד גיטרה אקוסטית לגרסה יפיפייה של On Melancholy Hill המון מצתים נשלפים לנפנוף, כמו בימים הטובים לפני היות הטלפון חכם

BerlinNov17_213326_171117

הכי קל כשהדיימון מוציא את המלודיקה שלו – סוג של הכלאה בין קלידים לכלי נשיפה כמו למשל ב Tomorrow Comes Today ואז אתה חושב לעצמך –רוקסטאר אמיתי מעביר אותה בקלילות גם עם כלי ממש גיקי כמו מלודיקה. מזל שיש וידאו ארט מעולה

BerlinNov17_211508_171117

BerlinNov17_224023_171117

ככלל, עם ההתקדמות של ההופעה לא יכולה המחשבה להתגנב לראש:

איזה מעולה זה לגור בעיר שכל פעם עוברים בה כל המופעים וההופעות הכי שוות ויש אולמות ממש בתוך העיר שיורדים מהרכבת ונכנסים והלהקות והדיימון אלברן לא עושים הנחות ומגיעים עם הכול. כל הסט, כל הגימיקים, כל הלהקה, המסכים, הסאונד, הכול כולל הכול.

BerlinNov17_212747_171117

לקראת ההדרן, כבר עמדנו על הרגליים מפזזים באושר עם כל הקהל הגרמני, שרים בקול רם. Little Simz שכל כך הביאה לי את הסעיף לפני, כבר לא יורדת מהבמה ונותנת צבע מעולה להופעה.

בהפסקה לפני שעולים חזרה להדרן הפנים של אוהד אומרות הכול. אני לא צריך את המילים שבאות אחר כך כדי להבין שהילד בשמיים. הפולנייה הפנימית שבתוכי מתיישבת על הספה ושמה את הרגליים על השולחן. My work here is done.

ההדרן קצת מבאס בהתחלה עם שיר שאני לא מכיר בכלל, ממחלקת איזוטריה וזוטות אבל Kids with Guns עם ליין הבס החזק שלו ווידאו ארט איקוני ממש מרים את האולם על הרגליים ואנשים דופקים עם קנקני בירה ריקים על המעקות.  Feel Good הנהדר בביצוע מצויין גורם לתקרת האולם לרעוד ולאוהד ולי להחליף מבט עם תחינה – “שלא יגמר לעולם!”

BerlinNov17_224207_171117

אבל זה נגמר. מתכוננים לנחיתה עם גרסאות ענק של שני שירים טיפה יותר רגועים – Don't Get Lost in Heaven שנותן לכל זמרי הרקע מסלול המראה ונחיתה מעולה ואז קרשנדו ענק של Demon Days ונגמר.

הקהל הגרמני קם כאחד ובאופן לא אופייני מתחיל הסתערות, שלא לומר בליץקריג אל היציאות. להפתעתנו הבירה עשתה את שלה – תורים לשירותים ותורים עצומים לדוכנים שבהם, כפי הנראה מחזירים את הכוסות והקנקנים לקבל את הפיקדון חזרה.

כמו בחזית הרוסית ב 1945 אנחנו מתקדמים אל המלתחה לאיסוף כל המעילים והאקססוריז.

אני חושב שהחיוך על פני שנינו אומר את כל מה שאני יכול לכתוב בכמה פסקאות

BerlinNov17_230003_171117

היה מעולה. כל היום היה נפלא וזה היה סיום נהדר. אפילו אויר הלילה הקר (פאקינג מעלה 1 מעל האפס) לא יכול לצנן את ההתלהבות.

טראם ישיר למלון ואנחנו צונחים. לילה טוב קופים יקרים.

פורסם בקטגוריה Music | עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

גורילות בברלין עם הגור האישי

הכול התחיל בגורילות. לא אלו של דרווין ותורת האבולוציה (למרות שגם זה נכון) אלא בגורילות שהגו שני אנשים מאוד מוכשרים – המוזיקאי הבריטי דיימון אֲלְבֶּרְן והאנימטור הבריטי אף הוא, ג’יימי היוּלֵט. מדובר בלהקה מאוד מוצלחת שלא ממש קיימת אבל אסביר אחר כך. בגללם בילינו אני ואוהד יממה וחצי על אדמת ברלין כדי לראות אותם ולחזור. בשעה הראשונה לסיבוב הברלינאי, ברחובות הקרים והחשוכים אמר לי אוהד “אני לא מחבב את העיר, היא רעה כזו ולא נחמדה”. 52 שעות לאחר מכן יכול היה לצטט את דבריו האלמותיים של JFK ולומר בפה מלא “Ich bin ein Berliner”.

זה סיפורן של אותן שעות גורליות וסיפור כל ההרפתקאות שלי ושל אוהד.

כמנהג הבלוג ולמען הסר ספק, אדווח ישר על הסוף למניעת מתח (זה לא בריא)  – ההופעה הייתה מעולה ומעלפת.

BerlinNov17_211519_171117

נחזור לגורילות. אני גיליתי את הגורילז, שזהו השם העברי שאכנה כאן את ה Gorillaz ב 2001 עם הלהיט הגדול הראשון שלהם (‘Clint Eastwood’ שאתם גם מכירים בוודאות – הנה תראו). לפני כמה שנים הנחתי אותם לפני אוהד ואמרתי לו “ילד, אני חושב שאתה תאהב אותם כי יש להם מוזיקה מעולה וגם גרפיקה וקליפים נפלאים”.

צדקתי. הילד התאהב בגורילז מעל לראש, מכיר כל ניואנס, כל שיר ורצועה הכי טריוויאלית ואת כל ההיסטוריה של הלהקה שהשתתקה ב 2010. השנה, 2017, הם הוציאו אלבום חדש וברור היה לי שמיד יצאו לסיבוב הופעות. נערכתי מראש בצורה ממש לא אופיינית, איתרתי הופעה בברלין בסופה”ש כדי לא להפסיד לימודים ורכשתי כרטיסי טיסה מוזלים.

BerlinNov17_090327_171116

טיבם של תכנונים מראש שזמנם מגיע. אז בואו ואספר לכן על הגיחה המהירה וכדי ליצור את תחושת הזמן העובר, בסגנון סדרת הטלוויזיה ההיא מאז, 24, אציין את השעות.

יום חמישי, 12:53 [0:07- שעות לזינוק הגרמני]
עולים לטיסת EasyJet היישר לברלין, עם המון מצב רוח טוב, כל המוזיקה של הגורילז ואוזניות. אוהד בגישת “די, אבא!” אבל מבין שיצטרך לסבול. כמו שאמר חניבעל לקלאריס – quid pro quo

BerlinNov17_125336_171116

יום חמישי, 17:48 [3:07 שעות לזינוק הגרמני]
את השקיעה של יום חמישי ראינו כבר במרחב האווירי הגרמני מעל כנף המטוס. בנחיתה כבר היה חושך וקר ממש. יצאנו מ 25 מעלות והגענו ל 7 מעלות בערך.

BerlinNov17_174807_171116

אמנם הילד כבר היה לפחות פעמיים בגרמניה, אבל כששאלתי אותו מה הוא זוכר מהפעם שהיה בן 3 חודשים, הוא לא זכר יותר מדי. הגענו למלון וכיון שאין זמן יותר מדי פשוט השלכנו את חפצינו והתארגנו לצאת. אוהד מראש ביקש וקיבל סווטשירט של הגורילז כהכנה להופעה שהמתין לו במלון. אני חושב שהוא בדק אותו לפני שביקר רגע בשירותים לאחר כל הטיסות והכל. ככה זה הנעורים. אני מבין אותו ובכל זאת הפכתי את העדיפויות.

BerlinNov17_183018_171116

אין זמן. צריך להסביר לילד מה זה הברלין הזה שלכם, להאכיל אותו טוב ולחזור לישון כי יש יום ארווווווך לפנינו. וכל זה כשיש 3 מעלות בחוץ וכמו כל דבר בגרמניה, גם הקור שלהם מדויק ויעיל.

בדרכנו החוצה דרך הרחובות החשוכים, הקרים ודי ריקים מאדם אמר לי אוהד שהעיר מרושעת כזו, פחות נחמדה מבודפשט שם בילינו לפני כחודש. אני הבטחתי לו שאשנה את הקונספציה, רק שיתן לי הארכה של יום וחצי. הוא הסכים (מה, יש לו ברירה?!) והמשכנו הלאה.

יום חמישי, 19:49 [6:49 שעות לזינוק הגרמני]

הליכה קצרה ברגל לעורר את הדם והשרירים ואנחנו בשער ברנדנבורג. אמנם מצאתי כמה אנשים שיצלמו אותנו, שנינו במצלמה האמיתית אבל תבוא המארה על ראשיהם כי גם כשהכול מכוון ומסודר ואוטומט הצליחו לדפוק את זה. מה שיש כאן זה סלפים טלפונים בשילוב המצלמה הנאמנה שלי.

BerlinNov17_6984_171116BerlinNov17_194804_171116

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חדות העין שבכן יבחינו שקר. אחדות מהחדות יבחינו שסווטשירט שהונח במערכה הראשונה ימשיך ללוות אותנו הלאה בשאר המערכות.

ליד שער ברנדנבורג הנצחי ישנה כרגע אנדרטה של  Manaf Halbouni אמן גרמני-סורי שהעמיד שלושה אוטובוסים על ישבנם, מתריסים אל השמיים הקרים של ברלין אל מול עמודי השער. לאנדרטה קוראים Monument והיא תזכורת למלחמת האזרחים הסורית בלב הבירה הגרמנית (הנה, האתר של מנף והנה הטיימס הניו יורקי). מנף לקח תמונה מהמצור על חאלב (Allepo בלשונם), תמונה שהתפרסמה ובה שלושה אוטובוסים שהונחו כמחסום בפתח רחוב על מנת לעצור את כוחות הצבא ויצר אותה בברלין (למעשה זה מונומנט נודד בין ערים).

BerlinNov17_7004_171116

BerlinNov17_195613_171116BerlinNov17_6994_171116

 

 

 

 

 

 

 

 

זו היתה הכנה טובה לדיון על היסטוריה וגרמניה בעודנו הולכים דרך הפארק הקפוא לכיוון הרייכסטאג הגרמני, חוצים את סימון החומה המסומן על הכביש באזור שהיה נטוש ומופצץ.

BerlinNov17_6999_171116

אי אפשר לעמוד שם בלי ללכת כמה מאות מטרים הצידה ולראות את אנדרטת השואה שהוקמה מתחת לרייכסטאג וליד שער הנצחון של ברנדבורג כדי להיות תזכורת מתמדת בלב הבירה הגרמנית למה שהתחולל במלחמת העולם השנייה. אז הלכנו להסתובב בינות לקוביות הבטון הענקיות. מעולם לא הייתי שם אחרי החשיכה, כשהאנדרטה נטושה וללכת בפנים הקומפלקס בחושך ובקור מעורר עוד יותר מחשבות, במיוחד כשמעמיקים פנימה והמקום סוגר עליך. אתה נאלץ לדבר בשקט, בהיסוס והסביר לנוער את המשמעות של המקום ולכבד את הגרמנים שלא דחפו איזה עמוד זיכרון קטן באיזו פינה, אלא שמו את השואה באמצע.

אבל אי אפשר להיות רק רציניים, במיוחד כשקר ורעבים (טוב, הקישור לשואה כאן קצת בעייתי, אבל אני אחליק את זה).

אוּבֶּר מהיר ואנחנו בשכונת נויקולן ב Markthalle Neun.

יום חמישי, 21:02 [8:02 שעות לזינוק הגרמני]

Markthalle Neunפירושו אולם שוק מס' 9 הוא שוק אוכל רחוב, ענק, בכל יום חמישי בערב. חם. טעים. הומה אדם במובן הטוב של המילה. כתבתי עליו כבר כאן והוא גם מופיע באוסף ההמלצות שלי לברלין שכמובן חקוק על לוח ליבכן.

BerlinNov17_7016_171116

סיבוב מהיר בשוק שכבר היה בשלבי האטה (נסגר ב 22:00:00.00, כמו שצריך) הניב כמה מציאות כמו ארנציני מופלא שהרגיע את הרעב המיידי (כדור ריזוטו שהיה ממולא בבשר וגבינה, מצופה בפירורי לחם ומטוגן עמוק – קראנצ’י ורך ומתמוסס ונפלא), מנה של שפצל שוויצרי עם גבינה מותכת בין נטיפי השפצל הטריים שעוררה מאוהד גניחות של אושר

BerlinNov17_210308_171116

שחיתותבורגר שהיה בגודל ביס של אליגטור מתחיל והכיל את כל אבות ועוד כמה ממש הוסיף לאושר שלנו והיה הפרטנר המושלם לבירה קרה ומצויינת לאלו מאיתנו שלוגמים אלכוהול ולאלו שלא איזה משקה תוסס טעים.

להלן העדויות – מימין, רואים את האושר כשרק הגענו, קפואים ורעבים. ומשמאל השוני לאחר שהעצמות חוממו והבטן המקרקרת מולאה קלות לפני השחיתותבורגר.

BerlinNov17_212417_171116BerlinNov17_210755_171116

ואז חזרנו מהר לישון.

יום חמישי, 23:20 [10:20 שעות לזינוק הגרמני]

כיבוי אורות, אי שם בקומה הרביעית של מלוננו בלב רובע Mitte (מלון Zoe, חביב, ממוקם מעולה, קטן, אינטימי ואפשר למצוא גם דילים טובים מספיק זמן מראש). שנינו נפלנו כמו שקי תפוחי אדמה.

יום שישי, 06:05 [17:05 שעות לזינוק הגרמני]

יקיצה טבעית וצפייה מוקסמת בקטע הרחוב שמתחת למלון שבו אסורה הכניסה לרכב ורק טראמים חונים בו, נעצרים ויוצאים. לזכות המלון יאמר שלא שמענו כלום.

BerlinNov17_7042_171117

מתארגנים ליציאה, מתכוננים לשהייה ארוכה החוץ אבל קודם צריך ארוחת בוקר מעולה שתבהיר לנער מהי איכות.

יום שישי, 08:26 [19:26 שעות לזינוק הגרמני]

בתוך אזור Hackescher Markt (הֲ-קָ-שֶר מַרְקְט), איזור יהודי לשעבר (לאן הם נעלמו?!) רווי חצרות פנימיות יפות יש פסאג’ מדהים שבו נשארה עדיין תרבות אלטרנטיבית בלב הבורגנות. יש שם מוזיאון של אנה פרנק (למרות שהנערה לא חייתה בברלין) וכמות מפוארת של אמנות רחוב – חלקה מוזמנת וחלקה הגדול ספונטנית. למרות שהיו לי תוכניות להספיק לסיור מודרך של אומנות רחוב, הייתי חייב להראות

לאוהד שיש יופי מופלא בברלין הזו שהלכה ואיבדה את סטטוס הרוע שקיבלה בערב לפני

BerlinNov17_7057_171117

BerlinNov17_7064_171117

BerlinNov17_7059_171117

הקוף הוא די ידוע, ראו איך הוא משתמש במנורת הרחוב בצורה מתוחכמת והוא מטאפורה לתייר הברלינאי (קרי, אנחנו) שהולך ומצלם בכל מקום כמו, ובכן, כמו קוף.

יום שישי, 08:57 [19:57 שעות לזינוק הגרמני]

גם את ארוחת הבוקר רציתי לחלוק עם אוהד. ב zeit für Brot יש את עוגות השמרים בין הטובות שיש. בטח בברלין. אולי אפילו בגרמניה. יכול להיות שבארופה המערבית. שמעתי שאומרים שאפילו הן הטובות ביותר בזרוע הזו של הגלקסיה. רק מטר מאיתנו ואתה נכנס לעולם קסום של אפייה. מליון כריכים ולחמים אבל אני מגיע לשם רק בגלל עוגות השמרים שיוצאות כל הזמן במגשים מאורכים וריחם ריח גן עדן.

BerlinNov17_085732_171117

מחקר עומק שנערך במקום גילה כי הקינמון הוא הטוב מכולם.

BerlinNov17_7072_171116.

וכמו שיעל טענה – הקפה עצמו לא הכי מוצלח אבל לשבת שם בחמימות שמתפשטת ברחבי הגוף זה מצוין. ישבנו ודיברנו והסברתי קלות על התחנה הבאה שלנו – בונקר ממלחמת העולם השניה שהיום מארח אוסף אמנות פרטי. הורדנו כלים מהשולחן, התעטפנו במעילים ויצאנו לדרך ברגל קלה, מלאי אנרגיה וסוכר.

יום שישי, 10:30 [21:30 שעות לזינוק הגרמני]

ב2003 רכשו בני הזוג כריסטיאן וקארן בורוס (Christian and Karen Boros) בונקר.

BerlinNov17_7125_171117לא ממ”ד או תמ”א 38 אלא בונקר של ממש שאותו ציווה היטלר לבנות ב 1943. בונקר עילי, בניין של 5 קומות עם קירות בעובי של 3 מטר בטון מזויין.

הבונקר שירת את האזרחים באזור תחנת הרכבת כשחיפשו מחסה מהפצצות. בתקופה החשוכה ההיא הוא יכול היה לקלוט כ 4,000 איש שנכנסו אליו במהירות דרך 8 פתחים. אחרי המלחמה הוא שימש כבית כלא ואחר כך כמקום איחסון לירקות ופירות, כיוון שהטמפרטורה בפנוכו היא 11 מעלות באופן קבוע. במיוחד אוחסנו שם בננות שהגיעו מקובה הקומוניסטית לשימושם של חברי המפלגה. לכן קיבל הבונקר את הכינוי Banana Bunker.

אחרי נפילת החומה השתלטו על הבונקר החשוך אנשים בעלי יוזמה ופתחו בו מועדון טכנו, מועדון מטאל ומועדון פטיש שחיו להם זה בצד זה – ללא אוורור, חלונות, תאורה או שירותים מה שהביא בסופו של דבר לסגירתם, לא לפני שהרימו כמה מסיבות שלא נשכחו.

כך זה המשיך עד שהזוג בורוס קנה אותו ובמשך 4 שנים שיפצו אותו, כולל פנטהאוז של 450 מ”ר על הגג. ב 2008 נפתחה התערוכה הראשונה של אוסף האמנות הפרטי של הזוג שהוצגה בבונקר.

BerlinNov17_7100_171117

לסיור בבונקר צריך להזמין מקום. כל חצי שעה יוצאת קבוצה של כ 10 אנשים. אני הזמנתי 3 חודשים מראש (הנה, כאן) וזה מתמלא במהירות.

הזוג בורוס קונה אמנות מודרנית ואוצר את חלל התצוגה שבנו. הם בונים את התערוכה בעצמם, כשהם מחליטים איך ואיפה לשים כל דבר. חצי שנה של הכנות כולל להביא את האומנים מכול קצוות תבל כדי שיתלו או יניחו אותה לפי רצונם וגם יתנו עוד רקע. ואז האוסף נפתח ל 4 שנים. כרגע אנחנו באוסף מספר 3 שנפתח במאי 2017. כלומר עד סוף 2021 זה אותן היצירות.

כיון שאוהד הוא סטודנט לאמנות חשבתי שזה יהיה לו משהו יוצא דופן וגם כל האקסקלוסיביות הזו משעשעת. מגיעים לבונקר, מושכים דלת פלדה כבדה ונכנסים לעולם של בטון ומתכת שבו הטמפרטורה קרירה אבל בסדר.

BerlinNov17_7121_171117

אסור לצלם בבונקר (למרות שאח”כ הצעתי לצוות שיפתחו גם סיורי צלמים) ומחכים לאריק המדריך בחדר כניסה שכזה שמראה יפה את מה שקרה בארבע שנות שיפוץ. יש בו שילוב של הבטון הברוטלי של שנות ה 40 עם סימנים מאז, של חיצים לאיפה לרוץ וכו’ ושילוב של לבן מודרני ונקי.

BerlinNov17_102731_171117

הסיור לקח אותנו פנימה לשעה וחצי (מדויק כולל בדיחות, מבטים משתאים, קריאות “אוהההה” ולא יותר משלושה שיעולים לכל מבקר). המדריך שהוקצה לנו, אריק נראה מעניין, ערפדי משהו והתגלה כבעל אנגלית משובחת וידע מושלם על כל מה שנראה ברמה שאפילו אני, שבתור לבריכות הלבה בגיהינום, תהיה לי שאלה או בדיחה או הבהרה – נשארתי דומם. ניתן לומר שבכלל עם כזה מראה ושם כמו Erik van den Storm אפשר לצפות להרבה.

90 דקות של הליכה איטית בחללי הבונקר הפרושים כרשת על 5 קומות. השיפוץ יצר חיבורים מעניינים, שבר רצפות וקומות לבנות חללי ענק וגם חדרים קטנים. נשארו שרידים מתקופת המועדונים הפרועה כצבעים על הקירות (גם בחדר שבו היו משתעשעים בירי של פיינטבול בעירום יש צבעים זוהרים על הקירות). כל אחד מהמוצגים שלא את כולם חיבבתי מקבל מקום מיוחד והסבר מלא מאריק על האמן, הרקע ליצירת המוצג ואולי כמה פרשנויות אפשריות. אסור לצלם ולכן אפנה אתכן לדף  הרשת של האוסף שם אפשר לראות בתצוגה מתחלפת חלק קטן מהאמנות המוצגת.

הנה פסל אריה שכזה בכניסה, עבודה של  Justin Matherly שמעתיק פסלים שהוא מוצא באינטרנט בטכניקת בטון שיוצרת פגמים וחיתוכים ומעמיד אותה על משהו שמדגים נכות או קושי, כמו קביים או הליכונים.

BerlinNov17_7116_171117

אוהד עף קשות. הוא נהנה וראיתי לשמחתי איך הוא ממריא לו הלאה ושותה בצמא את ההסברים. מצאנו את עצמנו הולכים ומדברים על היצירות וכל ההסברים ההיסטוריים. כיף לקבל פרטנר כזה מרתק ומרענן. אני נהניתי מהחוויה ומרוב יצירות האמנות שחלקן גרמו לי למבט של WTF, אבל עדיין היה זה משהו מיוחד ומרתק. אפילו הצלחתי לשבור את אריק הקורקטי ולגרום לו לצחוק בלי לקבל מבט של “דייייי, אבא!”

ואז נגמר.

אספנו את מעילינו וחפצנו מהלוקר ונפלטנו החוצה ליום יפה וקר. יש לנו פחות משעה להגיע לאלכסנדרפלאץ למפגש של סיור אמנות רחוב ותרבות אלטרנטיבית ואולי לאכול משהו?

טראם M1 עמד לרשותנו ויצאנו לדרך

BerlinNov17_7129_171117

יום שישי, 12:54 [23:54 שעות לזינוק הגרמני]

הגענו כמובן דקות לפני תחילת הסיור. חטפנו כריך פשוט ומטה באיזה בית קפה באלכנסדרפלאץ ופגשנו את הקבוצה. אני חובב את הז’אנר של סיורים רגליים חינמיים (Free walking tours) שניתן היום למצוא בכל מקום שבסופם משלמים לפי כמה שנהנית. זה מחייב את המדריך להיות סופר טוב ובדרך כלל אלו הם אנשים המעורים בקהילה ובנושא שעליו הם מדברים והם מדריכים בהתלהבות מידבקת.

גם קסוויאר הצרפתי (כן, כמו פרופסור X) היה כזה.

BerlinNov17_7139_171117

בסיור שהיה אמור לקחת שלוש שעות (ולתת לנו זמן מנוחה) לקח אותנו סוויאר (ה ק’ שקטה) לטיול הליכה של חמש שעות. ראשית באזור אלכסנדרפלאץ, בואכה אזור Hackescher Markt (כבר הסברתי , זה הֲ-קָ-שֶר מַרְקְט) ואז לקרוייצברג. החבורה הייתה משעשעת, מזג האויר הקר היה נחמד אלינו והקצה לנו שמש ששטפה את הכל באור רך וההסברים היו טובים.

האו כמובן הציג את השחקנים המרכזיים בסצינת הרחוב הברלינאי כמו את SOBR שמצלם מפזזות ורוקדים במועדונים, מעבד לנייר ומדביק במקומות שונים כשהוא מפזר נצנצים מסביב.

BerlinNov17_7141_171117

BerlinNov17_7137_171117

BerlinNov17_7146_171117

כדרך אגב למדנו שלצייר על הקיר בברלין זה וונדליזם ויכול להגיע ל7,000 יורו קנס. להדביק נייר על הקיר זה לכלוך והקנס הוא 25 יורו אם אתה נתפס אז לכן סצנת ה PasteUps פורחת בברלין כמו למשל הרובוטים הרוקדים האלו (צריכים למצוא את כל שבעת השלבים ואז זה כמו אנימציה)

BerlinNov17_7133_171117

יש אמנות פוליטית כמו פוטין התינוק חומד לו עוד קוביה למשחק, הקוביה של חצי האי קרים

BerlinNov17_7166_171117

או הפסל התעשייתי הזה של צ’יף אינדיאני שנוטל חלק במחאה של שבט הסיוקס האינדיאני (Standing Rock Sioux Tribe) בצפון דקוטה המוחה על הכוונה של חברת נפט להעביר צינור נפט דרך השמורה שלהם ודרך האדמות הקדושות להם. לכן הצ’יף לבוש החולצה האירונית נמצא פה ברחוב, קשור לסבכה ליד תחנת הרכבת של אלכסנדרפלאץ.

BerlinNov17_7149_171117

הקסום ביותר במקום לגבי אוהד ואנוכי הוא מחאה קטנה של מורה יוגה בא בימים, איש בשם יוזף פוס שמניח אנשי שעם קטנים בכל מיני מקומות בעיר שעושים משהו. כמו כאן, מוחים לשחרורו של דניז יוסל, עיתונאי גרמני-תורכי שנאסר בתורכיה.

המורה הגמיש מטפס בשקט למקומות שונים ומניח את אנשי השעם שלו (Korkmännchen) ברחבי העיר.

BerlinNov17_7158_171117

BerlinNov17_7158_171117-zoom

ב Hackescher Markt כבר היינו (זוכרות? זה הֲ-קָ-שֶר מַרְקְט) אנחנו  הרגשנו כמו גדולים כי כבר היינו שם בבוקר אבל לא בחצר הפנימית שם מאחד הברים בקעו צלילים מוכרים של מוזיקה. מישהו שם התכונן להופעה של הערב!

BerlinNov17_7188_171117

BerlinNov17_7194_171117

BerlinNov17_7220_171117

זינוק רכבת קצר לשכונת קרויזברג המגניבה מיוחד (כרגע, עד שהג’נטריפיקציה הזוחלת תשלח את המגניבים הלאה) ולכמה Squats מפורסמים. אוהד מוקסם. אמנם קר להחריד אבל הוא ממשיך בכיף הלאה ונראה שהוא מבסוט.

– “העיר ממש מגניבה” הוא אומר לי, “איזה חבל שמחר אנחנו עוזבים…”.

נו, כמה שקר בחוץ בפנים מתחמם. כמה שכבר ארוך הזמן ואנחנו כבר שעות ארוכות מסתובבים בלי ממש לאכול כלום בחוץ – עדיין תענוג.

האסטרונאוט המפורסם עדיין מרחף, למרות שאיזה אדיוט ניסה לצייר לידו עם מטף כיבוי מלא בצבע ולא ממש הצליח.

BerlinNov17_7243_171117

הסיור וסוויאר לקחו אותנו הלאה, פנימה אל הרחובות הקטנים, אל בית העץ המפורסם של Osman Kalin שבנה אותו בשטח מת בין החומות ב 1983 ודרך עוד כל מיני אבני דרך מפורסמות בשכונה שהציגו את דרך החיים השונה שיש בברלין, על כל זרמיה ואיך ההיסטוריה והעיר יצרו את כל התרבות העשירה הזו.

סיימנו ב YAAM – קומפלקס אפריקאי על גדות נהר השפרי. הסיור היה הרבה יותר ארוך ממש שתכננתי. לא נותר ממש זמן למנוחה לפני ההופעה.

BerlinNov17_7250_171117

יום שישי, 17:16 [28:16 שעות לזינוק הגרמני]

פרידה מהירה מהקבוצה ויציאה חזרה ברכבת אל המלון להוריד את מה שאסור להכניס להופעה (תיקים, מצלמה, שאר ציוד) ולקחת את מה שמותר (כרטיסים). אין הרבה זמן אז נשכבים ל10 דקות לפעילות הידועה במשפחת אלקין “רק לישר את הגב” וקמים כי צריך לאכול משהו ולהגיע להופעה!

יום שישי, 18:42 [29:42 שעות לזינוק הגרמני]

פקידת המלון המליצה והמסעדה (Zur Rose) יושבת על הטראם שייקח אותנו להופעה אבל יש מלצרית אחת מסכנה והמסעדה מתמלאת. בכל זאת גרמניה אז אנחנו מזמינים נקניקיה משובחת (כל אחד אחרת) ומאיצים במלצרית. אני לא הולך לפספס בגלל מטבח איטי!

הנקניקיות מגיחות בשעה שבע בערב. מזל שאנחנו רעבים והן בצורה הנכונה להוריד אותן במהירות.

יום שישי, 19:37 [30:37 שעות לזינוק הגרמני]

אנחנו בפנים.

אין מקומות מסומנים ובדקנו זוויות ומצאנו מקומות עם ראות מצוינת. אני קצת מתבאס שהתקמצנתי ולא רכשתי כרטיסים על הרצפה ליד הבמה. אחר כך אגיד שטוב עשיתי כי הרצפה ישרה ללא שיפוע והלחץ שם יהיה גדול.

BerlinNov17_194357_171117

יושבים מאושרים. את המעילים ושאר האקססוריז הפקרנו במלתחה. יושבים ומדברים. ההופעה אמורה להתחיל ב 20:00.

יום שישי, 20:00 [31:00 שעות לזינוק הגרמני]

האורות כבים!

עולה ראפרית בריטית צעירה Little Simz שמה. מה אומר ומה אגיד. הופעת קירור. כמעט נרדמתי לה שמה. היא מונוטונית ומרפרפת כשברקע מוזיקה מונוטונית קבועה ודי משעממת. לא רק אותי כי הקהל פשוט מתעלם ממנה וצובא על הבארים ודוכני האוכל.

היא ציננה אותי לגמרי. אני ממש התחלתי לנקר עד שפשוט קמתי להסתובב וראיתי כמה רחוק צריך ללכת לשירותים (לטפס, לרדת, לעלות, לחכות).

יום שישי, 21:00 [32:00 שעות לזינוק הגרמני]

האורות כבו שוב והפעם זה הדבר האמיתי. הרגע לו חיכינו!

BerlinNov17_211207_171117

כרגע אני מסתכל על הפוסט והוא ארוך למדי. אז אתן לכן תמונה ואשלח אתכן לפוסט הבא לשמוע על ההופעה המ-א-מ-מ-ת שראינו של הגורילז.

יום שישי, 23:03 [34:03 שעות לזינוק הגרמני]

נגמר.

היה מעולה ושעתיים של אושר ושירים מעולים והופעה כמו שצריכה להיות. נפלטנו כמו שני עטלפים מהגיהנום ורצנו לזכות חזרה במעילים שלנו מהגרדרובה ועם הנחיל החוצה אל הטראם שיקח אותנו למיטה.

BerlinNov17_230003_171117

יום שבת, 07:40 [42:40 שעות לזינוק הגרמני]

יקיצה בעזרת שעון שמצלצל כבר פעם שלישית. אין ברירה. יש טיסה חזרה. יש חיים ובית ספר.

השמש רק החלה לגעת בגגות שממול ואנחנו חזרנו אל zeit für Brot כי למה לנסות כשאין זמן.

BerlinNov17_7251_171118

כיון שלא אהבנו את הסנדביצ’ים שלהם וצריך כריך לטיסה זולה חזרה, נרכשו שם שתי לחמניות מפוארות ובמעדנייה קטנה ומעולה ליד האקשר מרקט נרכש נקניק ובחדר המלון אולתרו כריכים מעולים לדרך חזרה.

BerlinNov17_093023_171118

נסיעת אובר מהירה לשדה (לא לפני שנהג האובר הצעיר והעצבני כמעט הלך מכות עם נהג אמבולנס לאחר שהאמבולנס חסם את דרכו וההוא יצא והיכה בחלון ובעט באמבולנס). בדיקות ושוב בדיקות.

יום שבת, 11:40 [46:40 שעות לזינוק הגרמני]

אנחנו יושבים בפנים ומתחילים להתגלגל חזרה.

BerlinNov17_114054_171118

יום שבת, 18:01 [52:01 שעות לזינוק הגרמני]

סיום.

BerlinNov17_180133_171118

אבא ובן שוב בבית.

אמא הכינה סיר מרק ואפשר לשבת, להוריד נעליים ולספר את סיפור 52 השעות שעברו עלינו.

היה מעולה. זה כזה נהדר שיש אוהד שנהנה וסופג ומגיב לכל ההרפתקה הזו. כבר אמרתי קודם, כשלוקחים אותם מהמחשב והטלפון ומסתובבים איתם אני מגלה שעשינו עבודה לא רעה בכלל ויש כאן אנשים מרתקים ומענינים ובני שיחה וחברה נפלאים.

ילד מוריד את הסווטשירט של הגורילז (ראיתן שהוא בכל התמונות?!)

ילד מתרסק למיטה.

סוף.

פורסם בקטגוריה Family, Music, Travel | עם התגים , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

נוסטלגיה מתעתעת בפסטיבל הפסנתר 2017

רוקפור וקצת אחרת. נוסטלגיות ברורות – השניה קלאסית כלל ישראלית שגם עומר אדם מכיר והראשונה קלאסיקה יותר נישתית. למרבה הפלא, לאחר שיחת סיכום ותחקיר מעמיק שנערך על כוס יין בשישי בלילה הוחלט שלמרות יתרון העליונות הברור של שלישיית שם טוב לוי, שלמה יידוב ושלמה גרוניך – רוקפור לקחו במדד האושר לאחר ההופעה. כמו קבוצה מאמצע הטבלה שמופיעה ונותנת בראש יותר מהמובילה.

בלילות הסתיו, כמאמר שירם של דוד פוגל ושם טוב לוי (פוגל כתב ושנים אחריו לוי הלחין), יצאנו אל פסטיבל הפסנתר. במרוצת השנים הרימו המנוולים כמה הופעות מופלאות של חיבורים חד פעמיים מוצלחים ביותר. איך שמגיעה ההודעה, אני כבר בוחן במהירות מה יש לצלילי הכרטיסים הנמכרים במהירות לקהל התל אביבי השבע. 1f7536e875b49f91e9d56bc09a6948b4_Piano-Festival_november

אז התחלנו עם רוקפור

PianoFest2017Rockfour_200115_171109

אני לא איזה מעריץ של רוקפור ומעולם לא ראיתי אותם בהופעה אבל אני אוהב את הצליל שלהם, עם הנגיעות הפסיכדליות של שנות ה60 ואוהב מאוד כמה שירים שלהם וגם את גרסאות הכיסוי לשבלול. אז הלכנו.

מה אומר, הייתה יופי של החלטה!

אמנם הגענו אל האולם עם הלשון בחוץ אחרי שעפנו במהירות להגיע בזמן (ימים עמוסים באֲגוּדָּה) אבל 20:00 ישראלי אינו באמת שמונה בערב, למזלנו. אבל כשהתיישבנו במושבנו שמחתי לגלות שבחרתי מושבים מעולים שאמם הייתה רחב המקראית.

רוח עצלנית נושבת ולכן התמונות מובאות לכם בחסות טלפון הגלקסי S7 שלי (וקצת ניקיונות אחרי) ולא זומים מטורפים של המצלמה הגדולה יותר.

לא צעירים החבורה שעלתה לבמה. רעמות אפורות למי שנותר לו שיער ואלי לולאי, הסולן, קרח ומתוח כמו קפיץ. הוא נראה תזזיתי כבר כשהוא פוסע לבמה.

נורית קצת חששה שלא תכיר אבל “שוב לא שקט", "הכעס", "מכונת הזמן", "חור בלבנה" וכמובן “אבשלום” הרגיעו אותה.

PianoFest2017Rockfour_203052_171109

PianoFest2017Rockfour_202552_171109

נתנו בראש רוקפור. כן, הם לא נורא מקוריים ולא יצאו בעיבודים מיוחדים לפסטיבל, אבל נתנו הופעה אנרגטית, מאוד בטוחים בעצמם ואין על היחידה הזו שהיא רוקנרול נטו – גיטרה, תופים, בס, זמר. טוב, יש קלידים שהם גם עלה התאנה של פסטיבל הפסנתר (שם משמאל, שמאלה מהגיטריסט ברוך בן יצחק)

PianoFest2017Rockfour_203045_171109

להיט רודף להיט ואני מבסוט. יושב לי בשורה השנייה שלי מתופף באוויר וקצת על הרגל של נורית עד שביקשה רחמים. חסר לי רק אורגן המונד או איזה מלוטרון שרוקפור השתמשו בו כדי לתת צבע שנות 60 שכזה. פשוט כואב הלב לשבת על כיסא במקום לקפץ ולפזז.

ואז נכנס מיכה שטרית.

וואלה, לא ידעתי שיגיע.

איזה כיף, יא אלוהים, מיכה שטרית!

נראה קצת דוד, מיכה, הלבין, הקריח, התעבה קצת ככה בהיקפים, אבל רק נכנס וכבר משרה איזה אווירה של נעימות.

הביצוע של “על קו הזינוק” אולי לא היה הכי מדויק אבל היה מצוין ונראה היה שכולם נהנים.

“מסמרים ונוצות” ועוד שיתופי פעולה ואלי לולאי ביטא את מה שכל הקהל חש כשביקש ממיכה שטרית להישאר איתם עד סוף המופע כי השילוב היה גדול מסך חלקיו. אבל סדר צריך להיות והמיכה ירד והותיר את רוקפור להמשיך בתנופה.

PianoFest2017Rockfour_210017_171109

לאחר מכן, על הבר באואזיס של השפית רימה אוליברה (כן, רבותי, אם כבר שחיתות אז עד הסוף!) סיכמנו שהיה זה ערב מאוד מוצלח – גם הרוקפור וגם התפריט של רימה. רוקפור נתנו את הנשמה והרימו את הקהל ממש כמו אצטדיון, בתוך אולם מעונב במוזיאון תל אביב.

אך לא ינום ולא ישן שומר ישראל. בשישי יש עוד יותר נוסטלגיה – קצת אחרת  – הרכב הרוק המתקדם שנוצר לו ככה סתם ב 1974, ייצר אלבום מופתי אחד והתפרק. שם טוב לוי סיפר על הפגישה עם שלמה גרוניך ככה סתם ברחוב שממנה התחיל שיתוף פעולה ואז גרוניך הביא את שלמה יידום במסגרת ‘חבר מביא חבר’.

אתן מכירות את השירים האלו. את “הנסיך הקטן”, “שיר בין ערביים” (מבדידות האנשים הופכים קשים / מעטים יוצאים ממנה נשכרים / יש הפוחד מהדממה / יש המגלה בה נשמה) ועוד קטעים שהשלושה רשמו בטאבו של המוזיקה הישראלית. יותר מ40 שנה חלפו מהאלבום ההוא, פרץ אנרגיה יצירתית ענק והוא עדיין רלוונטי. שיני הזמן החליקו מעליו ואולי רק שייפו את המוזיקה שנשמעת חדשנית גם היום. הוא השאיר חותם ענק ויש הרבה מוזיקאים ומוזיקה שהושפעו ממנו וכמובן ההרכב הזה שיגר את השלושה לכיוונים שונים ולפתח את המוזיקה הישראלית הלאה.

את כל זה לא הייתי צריך להסביר בחוזרנו לאיטנו לזירת הפשע, אל המוזיאון בערב יום שישי. זה ידוע

ומוכר וגם נורית הרגישה יותר בביטחון שהפעם היא מכירה טוב את המוזיקה שעומדים אנו לשמוע.

PianoFest2017KzatAheret_194543_171110

האולם מראה חתך רחב של החברה הישראלית. משקל גדול יחסית לשבט הלבן אבל בכל זאת השורות מלאות בכולם, בכל עם ישראל (חוץ מאלו שתורתם לא מרשה להם לבוא לשמוע משהו שהוא הכי קרוב לשירת הלויים במקדש). ואנחנו שהפעם הגענו בזמן ויש אפילו זמן לסלפי

PianoFest2017KzatAheret_200714_171110

שני פסנתרים וביניהם כיסא גבוה גורמים לי גם לציפייה וגם מחזירים אותי לרוג’ר ראביט ולרגע שבוא אדי ואליאנט יוצא למועדון “Ink and paint” לפגוש את ג’סיקה ראביט וצופה בקרב פסנתרנים בין דונלד ודאפי דאק. למי שצריך, הנה תזכורת

מה לעשות. אין לכן מה להתלונן. אני צריך לחיות עם זה יום יום.

השלישיה שעולה מתקבלת בתשואות. שלושה מאסטרים של המוזיקה הישראלית. שם טוב לוי מרכיב משקפיים ומתנצל שהוא לא זוכר מה לנגן עכשיו והם יוצאים לדרך. עם שיר הנסיעה הפותח את האלבום והמספר על איך שהם נוסעים להופעות שלושתם.

הנה, רשימת השירים, כדי שיהיה קל

PianoFest2017KzatAheret_214647_171110

יידוב הוא ג’נטלמן ארגנטינאי. שם טוב לוי הוא הוא פשוט איש נחמד בצורה פלילית. עם גרוניך יש לי בעיה. בזמנו הכרתי את כל האלבומים שלו, ראינו אותו המון פעמים מופיע, אפילו רקדנו לצליליו בחתונה שלנו (“הזמן עובר”) ועכשיו יש עננה כבדה מעל ראשו של נשים שהעזו וצעדו קדימה בהאשמות כבדות של הטרדות מיניות. דיברנו על זה, נורית ואני כל הדרך ולא הצלחנו להחליט אם אנחנו לא בסדר שמגיעים להופעה או שאנחנו צריכים להעניק זכות של חפות.

והנה אנחנו יושבים באולם, אז או שיצאנו מלפפונים או שאנחנו חומלים. אמשיך הלאה ברשותכן.

שלושה ענקי מוזיקה. כל כך הרבה כישרון על במה אחת. הרמוניות קוליות שמשלבות זו בזו כמו רהיט איקאה וכאילו לא מדובר באנשים שנושקים לגיל 70. שם טוב לוי מפליא ומלהטט בין פסנתר לבין החליל.

זה יופי צרוף. הנשמה ממריאה רחוק וגבוה.

PianoFest2017KzatAheret_204838_171110

גם השירים מוכרים ולמרות שיש להם קונוטציות עצובות – הנסיך הקטן מפלוגה ב’ הוא קלאסיקת יום הזיכרון – לשמוע אותו חי מפי שם טוב לוי זה מרטיט.

לפחות הוא גם מספר סיפורים. על איך שפגש את החברים, איך פגש את אריק איינשטיין. מסתבר שקצת אחרי שהשתחרר מהצבא הלך איזה ערב לנגן עם חברה ברחוב חובבי ציון בתל אביב. בעוד הם מנגנים בפסנתר, נשמעת דפיקה בדלת. היא פותחת ובפתח עומד השכן מהדירה למעלה. אריקשטיין בכבודו ובעצמו ובמקום לנזוף על הרעש הוא מבקש להיכנס ולשמוע. אחר כך ביקש להיפגש עם שם טוב לוי שהעניק לו כמה מנגינות. אריק לקח והלך.

חודשים ספורים לאחר מכן, כך סיפר לוי על הבמה, מצלצל הטלפון. אריק איינשטיין על הקו. “לא שכחתי”, הוא אומר, “הרשיתי לעצמי לכתוב מילים למנגינה. רוצה לשמוע”. לוי סיפר שמרוב הלם הוא לא הצליח לדבר ואריק המשיך והקריא לו שיר שכתב.

שיר ישן נושן, שיר של חיילים
שחוזרים אחרי הקרב
שיר של אהובה, מחכה לך –
מישהו שר את זה קודם

זהו שיר אחרי מלחמה…

ואז שם טוב לוי החל לשיר וביקש מהקהל לשיר איתו

בסופו של השיר הוא פנה אל הקהל והודיע שיש לו צמרמורת מכמה שזה היה יפה. “זו לא מקהלה מקצועית ששרה בדיקציה מעצבנת ובעברית נכונה”, אמר. “בואו בבקשה איתי מחר בערב, זה היה כל כך יפה”

שיר רדף שיר, קטע אינסטרומנטלי אחד אחרי שיר ענק. מדי פעם ירד אחד מהם או שניים ופינו את הבמה לשלישי. לא יודע למה. האם בגלל הגיל הם צריכים לשירותים או שהם לא רגילים להיות יחדיו?

PianoFest2017KzatAheret_213625_171110

וזה נגמר.

הדרן ועוד אחד וזהו.

לאחר מכן, על כוס יין ומנה קטנה במסעדת טוטו, רק כדי לסגור את ההופעה יפה (נו בסדר, יש כאן קצת התפזרות) הגענו שנינו למסקנה שרוקפור ומסעדת אואזיס לקחו בהליכה את המאסטרים של קצת אחרת ואת מסעדת טוטו המוגזמת והנובורישית להחריד (מחירים מופרעים לאוכל שלא עומד ברמת המחיר וקהל שבא להראות כסף).

היה שם יופי אבל שקט מדי, מאופק מדי ולא הייתה חיבוריות ואנרגיה כמו ברוקפור. השלווה הזו, השקט והמלודיות לא מילאו את הראש ונתנו לו מקום לחשוב. אולי זה החיבור של השירים לאירועים עצובים שמנמיך משהו.

“זה לא תחרות!” אמרו לי תמיד, אבל בנקודות, רוקפור לקחו.

פורסם בקטגוריה Music | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

משפחתיות בבודפשט

הופתענו. היו לנו ציפיות אבל בודפשט תפסה אותנו בהפתעה. חופשה משפחתית מושלמת לכל הדעות. כשזה מתעלה על מה שחשבת שזה יהיה, זה עונג צרוף.

אז מה היה לנו?

1 חופשה בבודפשט
2 הורים
2 בנים או לפי כמות האוכל, שני גודזילים שפשטו על העיר השלווה
6 ימים
1 דירת Airbnb בלב ליבו של הרובע היהודי
1,000,000,000 קלוריות

– “למה בחרתם להגיע לבודפשט?” שאלה מדריכת סיורים את ההמון שהתאסף לסיור החינמי יחד איתנו.
– “בגלל הטיסות הזולות!”, שאגתי חזרה, מוגן באנונימיות של קבוצה גדולה.
היא נראתה מאוכזבת ואני התחרטתי. חבל, לא מגיעה לה ככה.

למען האמת, הטיסה בסוכות לא הייתה זולה, בטח לא בלואו-קוסט אבל משהו אחר משך אותנו כנראה. אולי זה שני האנשים האלו שאוחזים תינוק קטן. הנכד הראשון שלהם. אני.

MukiSavtaMe 600px

סבתא ציפורה וסבא מוקי (משה). בארץ הולדתם הם היו פירי ושנדור. שם בהונגריה. ולשם ההורים שלי גם חוזרים כל פעם, לפגוש את המשפחה שהורכבה לה יחדיו ממה שהגרמנים פספסו. אז גם זה היה שיקול.

לשם השוואה, זה אני פה משמאל

BudapestOct17_5674_171007

וזה כל הצוות ליד כנסיית מתיאס הקדוש. שם, למעלה בצד של בּוּדָה. הנה, זו הכנסייה זאת

BudapestOct17_5733_171007

אז זו הייתה חופשת הסוכות שלנו. נכון, בחנויות יש כבר סופגניות אבל מוטב מאוחר מעולם לא. אני עמוס בימים אלו באֲגוּדָּה אז לקח קצת זמן. כל עוד שלא חנוכה, אז זה בסדר.

וחזרה לבודפשט

BudapestOct17_5553_171006

יפה בודפשט הזו שלכם. הדר אירופאי עם ניחוח של קיסרות והיסטוריה. רק הגענו אחה”צ וכבר יצאנו אל הנהר. לי הייתה את הזכות לחזור לבודפשט כי הייתי כבר ב 2013 פעם אחת ל 24 שעות בבודפשט במסגרת סיורי המפעל ולכן יכולתי ללפות עכוז (בבלוג מכובד שכזה לא נהוג לתפוס תחת) ולחכות עד שיגיעו כולם אל הנהר כדי לתפוס את מבטי ההשתאות מהטירה המתנוססת מעל הדנובה.

BudapestOct17_5575_171006

בכלל, נהר אמיתי זה מוצלח. למחרת בבוקר, כאשר סיירנו במרכז העיר, במסגרת אחד מה Free  Walking Tours (הקלאסי) וחצינו מצידה של פֶּשְט, העיר המודרנית יותר, אל בּוּדָה הלכנו לנו לאיטנו על גשר השרשראות המפורסם ובאמצע עצר אוהד ואמר “אוקי, זה נהר כמו שצריך”. לא יכולתי שלא להסכים איתו למרות חיבתי הפטריוטית לנהרות ארצנו (ירדן, ירקון, הכניסה לשכונה אחרי גשם) הדנובה הוא נהר חוקי.

BudapestOct17_5891_171009מבט על הדנובה דרך ויטראז’ בפרלמנט ההונגרי

היו לנו חמישה ימים מלאי פעילות אך עם זאת נינוחים. זה נהדר לטייל כך ארבעתנו. אני אזהר ואומר שנראה לי שעשינו, נורית ואני, עבודה לא רעה על השניים האלו. הלכנו, דיברנו, למדנו דברים חדשים, לקחנו סיורים (האחד כללי להכיר את העיר ושני ברובע היהודי וההיסטוריה היהודית), ביקרנו בפרלמנט, ראינו מוזיאון אחד בלבד (מוזיאון ויקטור וסרלי), הלכנו עוד קצת והמון אכלנו. טונות אוכל אכלנו. וגם שתינו בירות ויין לרוב (רק אלו מעל גיל 18 שתו אלכוהול, תירגע ד”ר יצחק קדמן – למרות שגיליתי שפרש ב 2016, עדיין מבחינתי הוא ורק הוא הכתובת למועצה לשלום הילד ולא המפקדת החדשה, ורד וינדמן)

BudapestOct17_6241_171011המשפחה הולכת חזרה ממוזיאון וסרלי דרך האי מרגיט שעל הדנובה

זו לא הפעם הראשונה שאנו מטיילים עם השניים. אבל זה נעשה נעים יותר עם הזמן. כולנו מסונכרנים בטעם פחות או יותר, אנחנו גם משחררים וכל אחד מקבל את הביטוי שלו. צמדים נוצרים ומתפרקים כאשר

נורית ואוהד ננעלים על משהו ואני ונדב ממשיכים או אני ונורית או נורית ונדב. כמו הדנובה, זרמנו.

BudapestOct17_133304_171007נדב ונציג הבלוג ליד אותה כנסיית מתיאס הקדוש ואריחי הז’ולנאי הצבעוניים שלה

BudapestOct17_6012_171010נדב ואוהד מחכים לאמא שלהם המודדת חולצת מעצבים מהממת

אז מה עשיתם? אני שומע את השאלות כבר בראש

יום אחד יצאנו לסיור בקצת פֶּשְט, העיר המודרנית יותר, והרבה בּוּדָה וטיפסנו על הגבעה, מי כמו איילה שלוחה ומי עם לשון קצת בחוץ. על הגבעה מצאנו את הארמון, כנסיית מתיאס, מצודת הדייגים וכל הג’אז הרגיל. הכל במסגרת סיור חינמי שאינו כזה (נהוג לשלם למדריכה כראות עיניך). לאחר ארוחת צהריים מצויינת במסעדה מקומית חסרת תיירים בשכונת Taban – אני אנסה לשחרר כתובות והמלצות בפוסט נוסף – יצאנו אל בית החולים שבתוך הסלע.

BudapestOct17_5687_171007מעל פסגת מצודת הדייגים, אשתחווה לך אפיים!

בית חולים שלם ומקלט אטומי בתוך סט מערות טבעיות שחוברו להן יחדיו והיו פעילות בתקופת מלחמת העולם השניה והתקופה הקומוניסטית. מקברי, מצחיק ולא לחוששים מקלאוסטרופוביה. מלא בדמויות שעווה נאנקות ומדממות אבל מעביר את התחושה של המצור על בודה יפה, תוך כדי התעלמות אלגנטית מגורל היהודים. שווה ביקור.

יום שני הוקדש ליהודים.

אמנם יש ביננו חובבת שואה רצינית (אני לא רוצה לציין שמות או להצביע) אבל היהודים של הונגריה שזורים כל כך עמוק לתוך העיר שהיה זה טבעי לחלוטין להקדיש זמן להסטוריה היהודית של בודפשט. שוב סיור חינמי (הנה, זה). אני לא טורח לבקר בתי כנסת יהודים בטיולים אבל בית הכנסת הגדול של בודפשט הוא משהו ממש מטורף והתברר שהוא נמצא בקצה רחוב המגורים שלנו.

אכן יפה. בסגנון שאינו דומה לבית כנסת המוכר לנו, אלא שילוב בין כנסיה והסגנון השולט בדרום ספרד – סגנון המודחר (Mudejar), הסגנון המוּרי.

BudapestOct17_5807_171008

האדריכל הוינאי לודוויג פורסטר שבנה את בית הכנסת בין השנים 1854 ל 1859 בחר ללכת לספרד של תור הזהב של היהדות והלך על הסגנון המורי השלט באותה התקופה.

BudapestOct17_5837_171008

אבל בבית הכנסת ובסיור כולו ברובע היהודי עומדות לצידנו רוחות הרפאים של יהודי הונגריה. הופתענו לגלות כמה מהר חוסלה יהדות הונגריה. היא בוצעה ברובה בתוך חודשים ספורים, בין מאי ליולי 1944. יעילות גרמנית שתוגברה בהתלהבות אנטישמית הונגרית. דנו ביננו לבין עצמנו ולבין המדריכות השונות שעמדו לרשותנו במהלך היום (בסיור ובתוך בית הכנסת) האם הדירה שלנו הייתה חלק מהגטו. הדירה הגדולה ורחבת הידיים שהכילה אותנו בנוחות. האם נדחסו בה משפחות יהודיות רבות בתקופה הקשה של הגטו?

הרחבה הפנימית של בית הכנסת מכילה קבר אחים גדול, את כל הגופות שנמצאו בגטו כשהצבא האדום נכנס ושחרר את פֶּשְט. מי שזוהה, שמו נרשם על מצבה קטנה אבל קבורים שם אלפים והשמות על המצבות מועטים.

BudapestOct17_5815_171008

יש שלווה בגן הירוק. כל כך שונה מבית קברות יהודי, יפה, ירוק ומלא מחשבות.

מעבר לו, אנדרטה נוספת, בצורת ערבה בוכיה ופסל שיש שחור עם שני חללים היוצרים את לוחות הברית (שבעצם אינם שם, אלא הם חסרים – אולי לרמוז שהברית בין האל לעמו נשברה בשואה ושהוא לא עמד שם לצידם?!)

BudapestOct17_5844_171008

כן, הצוות מחייך כי ניצחנו.

BudapestOct17_5821_171008

על העלים יש שמות של נרצחים בשואה. בירור מהיר גילה שראשית, הנרצחים ממשפחות פיליפ, שלנגר ואובלט – שני הצדדים של אימי (תחשבו רגע למה שלושה שמות משפחה)  – לא מצויינים שם. שנית גילינו שמדובר בסכום לא פעוט להנצחה, אז החלטנו שיש דרכים אחרות להנציח

BudapestOct17_6088_171010

הנה צורה טובה להנציח, ולו רק את הצד השלנגרי של המשפחה. בערב אחד יצאנו לפגוש את הדור הצעיר ודובר האנגלית במשפחה. זה לא באמת הדור הצעיר, כי הדור הצעיר ממש לא הגיע ברובו כי יש גנים ובתי ספר אבל היה כיף לשבת כמה שעות בדירה פרברית בבודפשט, לדבר עם אנשים שחלקם ממש מזכירים את סבתא שלי (סבתא ציפורה) ולהיזכר שדם סמיך יותר ממים. גם משחק הSET שהבאנו סייע לשבור את הקרח במיוחד כשעצרנו את שני הגודזילים הפרטיים שלנו מלדרוס את בני משפחתם הרחוקים. כמו שאמר פלדרמאוס – Give them a fore.

BudapestOct17_6075_171010

יום אחר הוקדש לסיור בפרלמנט המפואר של הונגריה (בהזמנה מראש). שוב, הליכה נעימה במזג האוויר שפשוט האיר לנו פנים עם שמש נהדרת וחמימות סבירה. פרט לשתי נסיעות רחוקות שגם מהן חזרנו ברגל – את כל המרחקים חרשנו ברגלינו, נאמנים לתפיסה שכדי להכיר מקום, צריך ללכת בו. זה נכון למדבר יהודה וזה נכון לבודפשט. ככה גם פוגשים אנשים ופסלים חביבים כמו אימרה נוג’, מי שהיה ראש הממשלה ההונגרי בשנים 1953 עד ל 1956  שאז היה ממנהיגי המרד בברית המועצות ועל כך הוצא להורג.

BudapestOct17_133131_171009

הפרלמנט מרשים, יפה ונגיש להפליא, במיוחד אם משווים לכנסת ישראל. נמצא בו העצם היקר ביותר להונגרים. לא, זה לא נקניק משובח אלא כיתרו של המלך ההונגרי הראשון, סטפן (הקדוש!) שניתן לו בשנת 1,000 לספירתם. אי אפשר לצלמו אז אני אגנוב תמונה ממישהו אחר.

זה הכתר. הוא יושב לו על כרית קטיפה באולם המרכזי בפרלמנט. יש לכתר היסטוריה עתיקה של משיחת אנשים למלוכה, גניבתו על ידי אנשים רעים ומציאתו על ידי אנשים טובים שהחזירוהו לידי ההונגרים. בפעם האחרונה העלימו אותו ההונגרים מידי הצבא האדום המתקדם בסוף מלחמת העולם השנייה ומסרו אותו באוסטריה לאמריקאים שבלי היסוס דחפו אותו לכלוב מוגן בפורט נוקס, שם מוחזקות רזרבות הזהב של ארה”ב. רק ב 1978 הנשיא קרטר החזיר אותו.

אבל אותי הטריד שמאז המאה ה17 הצלב בראשו עקום. כנראה שסגרו עליו בכוח את המכסה של התיבה ועיקמו אותו. יותר מ300 שנה ואף אחד לא תפס אותו ויישר אותו.

הצעתי לבנים שיסיחו את דעתם של השומרים שהרי הם רק חמושים בחרבות ואני אפרוץ ואיישר את הצלב ואציל את כבודה של האומה.

אבל ראינו שאפילו על הגשרים בחוץ יש תבליטי אבן ענקיים עם הכתר והצלב העקום, אז ויתרנו על העזרה שעמדנו להציע ולו רק בגלל כל התיקונים בכל רחבי הונגריה.

BudapestOct17_5913_171009סמנכ”ל התפעול של הבלוג ליד הכוכב האדום שהורד מגג הפרלמנט עם הסתלקות הרוסים ב1990

מחוץ לפרלמנט, על גדת הדנובה יושבת לה אנדרטה שחיכינו לה. פשוטה ונוקבת היא מורכבת משורות של נעלי מתכת על שפת הדנובה.

BudapestOct17_5956_171009

היא מספרת את הסיפור הנורא של חיסול יהודי הונגריה ובמיוחד את מאות האנשים שנורו פשוט על שפת הדנובה והושלכו אל המים הקפואים, על ידי אנשי צלב החץ. האנדרטה מאוד חזקה ולמרות ששמענו עליה ועל כל מה שהיא מדברת עליו, עדיין מעוררת מחשבות. האנדרטה לא במצב הכי טוב ואולי זה מעיד על היחס הנוכחי בהונגריה לשואת היהודים עם העלייה בכוחו של ראש הממשלה ויקטור אורבן והמדיניות הלאומנית שלו.

אבל עזבו רגע את כל הרצינות הזו. הנה שני הפעוטות שלנו על גדת הדנובה (אין לי תמונה של חתול)

BudapestOct17_5944_171009

ואת שני הזאטוטים הללו נטשנו במרכז בודפשט, לבדם, ללא אם ואב ושלחנו אותם אל הדירה, כשהם מנווטים את דרכם לפי גרמי השמיים (וקצת גוגל והרבה זיכרון של אוהד).

אנחנו יצאנו לבדוק, עבורכן, קוראות יקרות, את סצנת המרחצאות ההונגרית.

בודפשט יושבת על כ 125 מעיינות חמים הנובעים מבטן האדמה. לא סתם הרומאים, חובבי רחצה שכמוהם, הקימו עיר בשם אקווינקום במקום שהיום היא בּוּדָה הישנה. גם התורכים תרמו לפיתוח תרבות הרחצה והיום יש די הרבה מרחצאות בבודפשט ולכל הונגרי יש דעה מוצקה לגבי איזה בית מרחץ הוא הכי טוב, נכון, נעים, נקי שווה וכמובן שהאחרים הם לא. כמו יהודים ובתי כנסת.

אנחנו הקשבנו, קראנו, התייעצנו ופשוט בחרנו את זה הכי נגיש, הכי מפורסם וכן, כנראה הכי תיירותי. אז מה…

בית המרחץ Széchenyi Baths  או בעברית פשוטה סְצֵ'נִי הוא הכי גדול והכי מצועצע בבודפשט והוא גם פשוט להגעה כי הוא באמצע פֶּשְט. רכבת, הליכה קלה, קופה לקנות כרטיסים ותא הלבשה, מחליפים לבגדי ים (כי הוא גם מעורב ולכן צריך בגדי ים) ויאללה החוצה.

BudapestOct17_165353_171009

יש המון בריכות בפנים. חמות, חמימות, קרות, חמות מאוד וקפואות. מבחינים במקצוענים עוד מרחוק כשהם טובלים במתינות ועוברים הלוך ושוב בין חם לקר בפנים קפואות. אנחנו פשוט דילגנו בכיף, נהנים מהחוויה ומהאינטימיות המזויפת של רק שנינו ועוד מיליון אנשים. מדי פעם נכנסים לחדר סאונה של 50 מעלות ואז קופצים לבריכה של 18. בדיעבד זה תענוג. באותו הרגע זה טירוף.

הקסם האמיתי מבחינתי, היה בחוץ. הבריכה החיצונית הגדולה עומדת על חום יציב של 38 מעלות בעוד שאוויר הערב הצליח להגיע רק ל 13 מעלות. אתה יוצא מהבניין החמים, רטוב כולך וצועד ב 13 אל הבריכה.

BudapestOct17__171009

חשוב ללכת לאט. גם שלא תחליק אבל בעיקר להחזיק פאסון, להיראות אדיש שהקור לא מזיז לך למרות שתחת בגד הים הרטוב קופאים לך איברים חיוניים. ואז נכנסים לבריכה החמה והאושר מכה שנית.

BudapestOct17_01_171009מנהל התוכן של הבלוג ויושבת ראש הקונצרן במים החמים

ביום האחרון המשפחה הרגישה טיפה יותר תרבותית. לפיכך שמנו פעמנו אל מוזיאון ויקטור וָסָרֶלִי. המוזיאון שנפתח מחדש לאחרונה נמצא הרחק מהמרכז, באזור בודה הישנה, או, אובודה. אני הכרתי את עבודתו של וסרלי, בין השאר בעזרתו של סבא שלי, סבא מוקי שאהב והכיר אמנות ומבחינתו כל מה שהונגרי היה טוב ולכן זה שילוב מנצח.

וסרלי היה אמן – צייר ופסל – שדי המציא ודחף את האופ ארט. זו אמנות חזותית, בעיקר בתחום הציור, העושה שימוש באשליות אופטיות ובהפשטה גאומטרית. הנה דוגמה:

BudapestOct17_6191_171011

BudapestOct17_6185_171011

אחד הדברים המגניבים במוזיאון הנוכחי הוא פינה של VR – מציאות מדומה – שבה חובשים משקפיי תלת מימד ופשוט נכנסים לתוך יצירות של וסרלי. זה שימוש מעולה בטכנולוגיה חדשה שנותנת פרשנות לציורים.

BudapestOct17_6176_171011

כששמנו פעמינו בחזרה למרכז נתקלנו במשהו משונה.

BudapestOct17_6129_171011

מבט מעמיק יותר גילה מצלמות קולנוע, צוות צילום ענק, במאי סיני עצבני במיוחד, מנהל סט אמריקאי רגוע והמון ניצבים הונגריים

BudapestOct17_6141_171011

אני אחזתי במצלמה בביטחון ופשוט פסעתי אל תוך הסט, מחפש את הזוית הנכונה. כך יצא לי לדבר עם כמה מהאנשים כדי לגלות שמדובר בהפקה סינית בשם Rookies שמצטלמת בבודפשט. כל ההמולה שראינו היא סביב צילום סצנת פעולה שבה שני הבריונים (משמאל בתמונה שלמעלה) יוצאים בריצה מהמכוניות ושולפים אקדחים בתוך המון ביריד שכשזה.

BudapestOct17_6150_171011

ואז מופיע השחקן הראשי שנשמר עד לרגע זה באוהל שלו ובמקומו עמד הונגרי כחוש לבוש באותה חליפה

BudapestOct17_6155_171011

זה הרגע שסילקו אותי, אבל הספקתי לדבר ולצלם גם כמה ניצבים שבאופן מוזר לבשו לבוש של ההוסארים – פרשים הונגריים מהמאה ה18. גם הם לא ידעו להסביר מה בדיוק הם עושים בסרט. נאלץ לחכות ליציאתו לאקרנים.

BudapestOct17_6212_171011

את הערב האחרון בבודפשט בילינו בהליכה איטית מהמוזיאון והמסעדה שגמרה אותנו (כמויות לגדוד של הוסארים רעבים) דרך האי מרגיט אל דירתנו. זה נפלא שיש טבע ענק שכזה באמצע העיר. הולכים לאט, מדברים ומסכמים יופי של טיול. כמובן שאבא דופק סלפים אבל בד”כ ילדים טובים ומוכנים להשתתף.

BudapestOct17_171026_171011

היו עוד המון חוויות נהדרות ודברים קטנים וחנויות ווינטג’ מעולות (רגלנו לא דרכה ועינינו לא שזפו חנות רשת או קניון).

ועוד לא דיברתי בכלל על המסעדות ועל האוכל וגם על כל הברים המעולים הפזורים סביב לדירה שלנו. כל ערב הסתיים באיזה בר, בין אם זה רק אני ונדב, או עם נורית (אוהד בחר ללכת לישון)

BudapestOct17_222218_171009

זה עוד כיף אחד שמגיע כשהם גדלים. דוד גרוסמן כתב על מישהו לרוץ איתו ואני מדבר על מישהו לשתות איתו ושלומד להעריך בירת בוטיק טובה. כשמרחיקים אותו מהמחשב בבית הוא מתגלה כאיש מקסים ובן שיחה מעניין. נו, בשביל זה צריך לטוס לבודפשט.

BudapestOct17_223604_171009

נראה לי שכבר ארוך מדי.

אולי יש פה אחת שתגיע עד הסוף ולכן נראה לי שאת מדור האוכל אני אדחה ליום אחר ולפוסט חדש.

אז לאורו של הפרלמנט המשתקף במימי הדנובה, אסיים כאן ואקווה לכתוב את הבא לפני חנוכה!

BudapestOct17_6323_171011

פורסם בקטגוריה Family, Travel | עם התגים , , , , , , , | תגובה אחת

הציפור הכי מהירה בעולם – על המרפסת שלי

לא סגור שעל זה דיבר ביאליק. המשורר הלאומי דיבר אל הציפור שהגיעה אל אדן חלונו. הבז הנודד שדרס יונה אל כרכוב הגג שממול לא ממש נראה כמו צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת.

זה מה שכתב ביאליק ב1891, בהיותו בן 19 בשירו הראשון – "אל הציפור". כולם מכירים את השיר האמור להיקרא בהגיה אשכנזית כבדה (וכן, כבר השתמשתי בשיר הזה כאן):

שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,
מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל־חַלּוֹנִי –
אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה־נַּפְשִׁי כָלָתָה
בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי.

הוא בטח דיבר על משהו חמוד, כמו נחליאלי. לא על זה

PeregrineFalcon_6946_171028(לחצנה לתמונה גדולה יותר)

זהו גבירותי ורבותי – בז נודד, Peregrine falcon בשפתם. היצור המהיר ביותר על פני הכדור הזה. היפנים קוראים לו בשם הכי מגניב שיש – Hayabusa שם קשוח לציפור קשוחה. מדובר בציפור שלפי מדידות הגיעה למהירות שיא בצלילה של 390 קמ”ש. זה יותר ממהירות השיא של מכונית פרארי.

הבז הנודד כשמו כן הוא, נודד ורק עובר פה בארץ. הוא צד באמצעות המהירות שלו. הוא מזהה טרף כמו ציפור קטנה או יונה במקרה שלנו סוגר כנפיים ומתחיל בצלילה מהירה ופשוט נטרק אל הטרף התמים בעזרת עצמות החזה החזקות שלו. הציפור בדרך כלל מתה מעוצמת הפגיעה. הוא ממשיך בצלילה עם הטרף ויורד לקרקע לפרק ולאכול.

PeregrineFalcon_6923_171028(לחצו לתמונה גדולה יותר)

וזה מה שקרה רק הבוקר על הגג שמול המרפסת.

אוהד, הצפר שביננו ישב לאכול ארוחת בוקר מאוחרת כששמע צרחה של עוף דורס. הוא הרים עיניים וראה את הבחור הזה נוחת על כרכוב הגג ממול עם יונה או ציפור קטנה אחרת ומתחיל במרץ לפרק ולזרוק נוצות לכל עבר.

טלסקופ צפרות הורם, למצלמה לקח טיפה יותר זמן להגיע (תגובה מהירה, ניר!) ואז פשוט ישבנו וצפינו. הבז היה ממש יסודי ואכל יפה הכל, איברים פנימיים מדממים, חתיכות בשר שקרע, הטיל באוויר ותפס. מרוכז לחלוטין כשהוא מתעלם   מההתרגשות שנמצאת מטרים ספורים ממנו. בכל זאת, לא יוצא לנו בכל יום.

מתוך התחשבות בקוראות הבלוג עדינות הנפש אני חוסך את התמונות המדממות.

PeregrineFalcon_6904_171028(פה לוחצת לתמונה גדול!)

החגיגה נגמרה כשהתחילו עורבים לחוג. בתחילה נתנו כבוד אבל מה לעשות והם ערסים ומגיעים במספרים והבז קטן יותר ולא ממש יעיל בקרב קרקע.

ידענו שברגע זה או אחר נאלץ להיפרד. בפתאומיות, בלי לגמור את מה שנשאר בצלחת הטיל עצמו והמריא לדרכו.

PeregrineFalcon_6952_171028(לחצנה לתמונה גדולה יותר)

הנה גם וידאו. המצלמה גם היא התרגשה ובגלל הזום המטורף קצת התבלבלה ומדי פעם מאבדת את הפוקוס. למי זה לא קרה?

עדכון משעשע מרשת אחרת

יובל שקשה להסביר כמה מהעבר הוא ומגדיר מחדש את המושג  a blast from the past קרא ושלח לי קישור לקומיק  -הבא לקוח מכאן – Saturday Morning Breakfast Cereal

 

Credit – SMBC comics – link

פורסם בקטגוריה General, photography | עם התגים , , , , , , | תגובה אחת