כך עושות כולן? גם בעידן של MeToo# ?

על הבמה תלמידות בית ספר וסיפור שלם. יש רגעי *קרינג’ מדי פעם שבהם אני זז באי נוחות על הכסא. אבל, חייבים לתת לו טיפה ספייס. בכל זאת, הוא כתב את זה לפני 230 שנה ואני מניח שלא במאי אחד או שניים ניסה לרכך את הגלולה. ובכל זאת, “כך עושות כולן” או בשם היותר מוצלח Così fan tutte (קוֹזִי פָאן טוּטִי – תגלגלו באיטלקית) בגלגולה הנוכחי באופרה הישראלית היא נהדרת – הבימוי וכל הבמה הם חגיגה לעיניים, הקאסט מעולה, המוזיקה פשוט טובה כי זה מוצרט. כן, וולפגנג אמדאוס מוצרט בכבודו ובעצמו ואטום אגויאן, במאי הקולנוע שביים.

*קרינג’ – Cringe – אין ממש תרגום מדויק אבל זו ההרגשה של להתכווץ במבוכה כשרואים או שומעים משהו ממש מבייש, מביך או שטותי.

CosiFanTutte_6263_190529

לאורך שנים ארוכות הבלוג שם למטרה להוריד סטרס כי מתח יכול להיות לא בריא ולכן כבר עכשיו אחשוף את השורה התחתונה. האופרה מקסימה, צוות נהדר עם זמרות שנותנות הופעה טובה, מוזיקה יפה ופשוט ממתק מדהים לעיניים. קלילה וזורמת. יאללה, אפשר להמשיך.

CosiFanTutte_5687_190529

העלילה לכל מי שכמוני לא הכיר אותה, היא פשוטה. שני קצינים צעירים נסחפים להתערבות עם חבר, פילוסוף מבוגר ומחליטים לנסות את נאמנותן של בנות הזוג שלהם, האחיות פיורדיליג'י ודורַבֶּלָה. הם מתחפשים כאנשים אחרים ומנסים לפתות אחד את חברתו של רעהו, בצורה די אגרסיבית כדי להוכיח שכך עושות כולן – קלות דעת ונוטות להשפעה בחוסר נאמנות.

כרגיל, לא הכרתי את הסיפור או המוזיקה. ההפקה היא ששבתה לי את העין עוד בשניות הראשונות, ממוחו הקודם של הבמאי אטום אגויאן.

CosiFanTutte_3351_190529

אגויאן הוא במאי קנדי ממוצא ארמני שעושה סרטים חזקים ופחות שוברי קופות. בזמנו ראינו את הסרט ’המתיקות שאחרי’ (The sweet hereafter) שבו עיירה קנדית קטנה מתהפכת לחלוטין כשתאונה עם אוטובוס ילדים הורגת כמה מהם וכל מה שקורה בעקבות כך. סרט חזק ועדיין יפה ומרשים למרות הנושא הקשה והבעיטה בבטן. ראינו עוד, אבל זה נשאר לי בראש גם אחרי הרבה שנים.

sweet_hereafter_poster

אז במאי הסרטים הקנדי החליט שהוא רוצה לביים אופרה. הוא לקח את "’כך עושות כולן’ ונתן משקל לשמה השני של האופרה – ‘בית הספר לאוהבים’. הכל מתרחש בבית ספר, במעבדת מדעים של בית ספר תיכון, עם תלבושות בית ספר קלאסיות, המזכירות את שנות ה60

CosiFanTutte_6592_190529

CosiFanTutte_5650_190529

CosiFanTutte_5711_190529

פה, דוקטור, התחלתי לחשוד. זה הזכיר לי את הסרט המופרך לחלוטין (אך מגניב למדי ברמה הגיקית) “סאקר פאנץ’ ” (Sucker Punch) שהכיל קבוצה של נשים בתלבושות בית ספר בלי שום צורך עלילתי אבל זה משך את העין. הרי אי אפשר להילחם בערימה של זומבים נאצים או רובוט סמוראי עם חרבות קטאנה אלא בתלבושת בית ספר עם חצאית קצרה!

sucker_punch_poster-thumb-550x813-59691

דלגו ישר לדקה 1:10 להבין על מה אני מדבר

התלבושות באופרה לא היו כאלו מוגזמות והיו חלק מכל הקונספט אז שנייה, שתיים, לתוך האופרה זה כבר נראה לגמרי הגיוני, אבל מדי פעם יצר אסוציאציה למליון סרטים אחרים. או לטניס של פעם. אבל זה היה קטע שכזה.

טוב. נעזוב את התלבושות. עכשיו אני אדבר על פרפרים.

CosiFanTutte_6599_190529

כל הזמן יש פרפרים. לפעמים זה מרומז כמו פרפרי ענק שמרחפים מעל הבמה, ולפעמים זה פחות מרומז, כמו מדליות הפרפר שהבנות עונדות, מוטיבים של פרפר על הכובעים וכמובן סיכות הענק שמונחות על הבמה ולעיתים דון אלפונסו, המורה המבוגר שמתחיל את ההתערבות אוחז בהן. הפרשנות נראית לי די ברורה – הבנות הן פרפרים – חופשיות ויפות וחינניות וקלות תנועה. דון אלפונסו שרוצה להוכיח שהן לא נאמנות אוחז בסיכות שימסמרו אותן לקרקע המציאות.

CosiFanTutte_6561_190529

CosiFanTutte_5780_190529

זה יפה וזה עובד היטב לפי התפישה שלי שהאופרה חייבת להמציא את עצמה שוב ושוב, לחדש ולקסום לקהל חדש וצעיר. שכבות כאלו של דמיון, מטאפורות, אסוציאציות לתרבות פופולרית אולי יציקו לטהרנים של אופרה אבל ימשכו קהלים לא מוכרים, צעירים ולמעשה יזרימו דם חדש לצורת האמנות הוותיקה הזו.

המוזיקה נהדרת. לא הכרתי כמובן שום קטע מראש, אבל זה נשמע טוב. קולח שכזה ולא קודר. שתי האחיות פיורדיליג'י (יעל לוויטה) ודורבלה (ענת צ’רני) מעולות. הן שרות נהדר וגם משחקות מצויין. זה לא זמרת מבוגרת ומלאה שעומדת לה על הבמה ושרה. כאן הן משחקות את התפקיד של הצעירות הנאיביות כולל הבעות ומשחק תיאטרון מלא והופכות את הטקסט להצגה של ממש. דווקא שני החברים, גוליילמו ופרנדו פחות מרשימים (יש להם גם פחות זמן מסך). קשה גם להצליח עם כזה שפם מפואר.

הנה לפני השפם

CosiFanTutte_5673_190529

ואחרי שהתחפשו במידה מדהימה ששתי האחיות לא זיהו אותן יותר

CosiFanTutte_6090_190529

אם כבר מדברים על אסוציאציות שחלפו במוחי הקודח, הרי שהשניים הללו כל הזמן הזכירו לי זוג אחר

Tweedle dee and tweedle dum

CosiFanTutte_5628_190529

הכל טוב ויפה והסיפור מתקדם. דון אלפונסו משכנע את שני ידידיו להתחזות ולבשר לאחיות, החברות שלהם שהם נשלחים לחזית. הצורה שבה אגויאן מסביר לנו איך הם מפליגים לדרכם היא לא פחות ממבריקה, עם קבוצה של נשים החובשות כובעי אנייה החולפות דרך הבמה. ואז הם חוזרים כזוג אלבנים מחופשים ומנסים לזכות בליבן של האחיות שלא ממש מתפתות.

CosiFanTutte_5816_190529_INSTA

עכשיו עלה לי קצת הקרינג’ (זוכרות? מלמעלה). השיטות של שני האלבנים אולי היו בסדר במאה ה 18 אבל זה נראה קצת מוגזם היום. אני לא איזה צדקן מיושן, אבל חלק מהאירועים נראה על גבול האונס. פה אני לא יכול לבוא בטענות לאדון מוצרט או לכותב הטקסט, אדון לורנצו דה פונטה. בזמנם זה היה הגיוני והיום הוא גובל בקריפיות קשה שבו שני הגברים כופים את עצמם על שתי אחיות תמימות.

CosiFanTutte_6235_6_190529

CosiFanTutte_6267_190529

זה הפתיע אותי שזה הפריע לי. הכל קליל ויפה נורא וכולם משחקים יפה על הבמה ועדיין מדי פעם הרמתי עין מהמצלמה כשמשהו מציק לי. זה פשוט נראה לא נכון. אני בטוח שזה לא חמק מאגויאן והסולנים אבל עדיין – רגע של קרינג’.

אני לא מרגיש שאני עושה ספוילר. בכל זאת, האופרה כבר מסתובבת 219 שנים אז זה לא פרק של משחקי הכס או משהו. בסוף הן נשברות. שתיהן. דון אלפונסו מוכיח את הנקודה שלו – כך עושות כולן – כולן קלות דעת ובוגדניות. המשרתת דספינה עוזרת לו ובכלל היא דמות שלילית למדי, אבל נהדרת כמו כל סיידקיק של האיש הרע. היא מכניסה את הסלפסטיק לבמה ומוסיפה המון. אבל היא גם דוחפת את האחיות לשבירה. ואז הן נשברות ובוגדות באהובים המקורים אבל בסוף כשהתרמית מתגלה הכל סבבה – הצעירים אמנם מבואסים שחברותיהן נתגלו כבוגדניות אבל הן חוזרות למעמד ההתחלתי כאילו כלום לא קרה.

CosiFanTutte_6288_190529

CosiFanTutte_6312_190529

אני מניח שטקסט של אופרה הוא קדוש. לא משנים אותו או עושים התאמות. העם היהודי חי עם דיסוננס בטקסטים כאלו כבר אלפי שנים. טקסט לא עדכני שממשיכים איתו הלאה בשנות האלפיים (לספירתם, כן?!). לכן אי אפשר להתאים את התהליך שעוברות השתיים לעידן ה MeToo# ועל כך אני התכווצתי.

לא יודע אם זה רגישות שלי בלבד. אולי לאנשים אחרים זה נראה סבבה ואולי מצחיק. שלא תבינו אותי לא נכון, האופרה מקסימה ואני ממליץ בכל פה וברור שעל ההפקה מלאת הפרפרים הזו. הייתי שם אותה כשלב ראשון בכניסה לעולם הזה. יש בה את השילוב של רגעים קומיים ורגעים רציניים  היורדים לעומקה של הנפש האנושית. כל זה משולב במוזיקה של אחד הגאונים הגדולים של המוזיקה, אי פעם (לפחות עד הביטלס, קורט קוביין ואבי ביטר). אני מניח שזו רוח התקופה, הזייטגייסט אבל גם קשה לי להניח שאני הראשון ששם ליבו לכך.

אפשר אולי לרכך את הגלולה בבימוי, אולי לתת פרשנות אחרת בלי לפגוע בטקסט ובמוזיקה או פשוט לקבל שפעם זה היה אחרת.

בכל מקרה, האופרה מסתיימת באהבה. גם אם היא שרוטה ופצועה לאחר ששני הקצינים הצעירים הצליחו לפגוע בבנות הזוג שלהן ובהם עצמם. אז אניח לפרשנות האישית שלי לצד ואתן למסורת האופראית לדבר

CosiFanTutte_6374_190529

ולסיום, השיר שהתנגן לי בראש כל זמן הכתיבה

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Music, Thoughts | עם התגים , , , , , , , , , | 2 תגובות

עפים עם קפסולה

קפסולה היא, לפי מילון אקראי באינטרנט הזה שלכם, מיכל קטן שאוצר בתוכו דברים טובים. זו בדיוק ההגדרה לאירוע שנפלנו אליו בהפתעה לפני ימים אחדים.

ערב של אוכל טוב, שתיה, אנשים משעשעים, הופעת ריקוד מהפנטת שפתאום פוצחת באמצע, איש מפתיע עם אקורדיון שמטיח בנו שורות חרוזות בבליל שפות, מישהי שמלהטטת עם נבל וסמלפר בין אלקטרוניקה לקלאסיקה, מישהי שעושה אקרובטיקה אווירית בניגוד מוחלט לחוקי הגרביטציה, ואש מתפרצת בדמות הופעת פלמנקו רותחת.

Capsule3_4271_190516

Aoi Kagaya רוקדת

משכתי לכם את תשומת הלב?

שלושה אחראים לכל הטוב הזה, יאיר, נעם ואסא. לא הכרתי אותם לפני שטירגוט משובח הביא לתשומת ליבי את המאורע המשמח הזה. אני די מתעלם מכל מיני באנרים ופוסטים משולמים אבל פה זה נראה מבטיח. כמובן שלאחר שנפגשנו גיליתי שיאיר ואני לא מכירים אבל האחיין שלו ואוהד, למדו ביחד ואני מכיר את המשפחה היטב…

אבל נניח את החיבור הישראלי הזה בצד, כי הוא ברור לחלוטין שיקרה – הגויים משחקים משחק שנקרא בלעז “Six degrees of Kevin Bacon” והטענה היא שכל אדם יכול להגיע עד לשחקן קווין בייקון (לגויים מותר בייקון) תוך לא יותר משישה חיבורים לאנשים מוכרים. אני טוען שלישראלים זה חוק המשולשים – לא יותר מאיש אחד ואנחנו מכירים.

סחבנו איתנו עוד שני זוגות אופנתיים והגענו למשהו שנע בין מסיבה סגורה ומשובחת לבין סלון צרפתי מהמאה ה 18

Capsule3_4546_190516

איה דיין מתעלמת מניוטון

במשך מאות שנים התפתח נושא ה”סלון”. בגדול, הקונספט הוא שמארח או מארחים מזמינים קהל מעניין לייצר שיחה אינטלקטואלית והרבה פעמים מזמנים גם משתתפים שיזרעו ויפרו דיון על ידי דיקלום שירה, ציור, או כל מיני יכולות אמנותיות. בדרך כלל לסלון היה נושא שהוכרז מראש והקהל היה פחות או יותר מחובר גם רעיונית וגם מבחינה חברתית. הסלונים שיגשגו בפאריז במאות ה16-18 והמשיכו גם ברומא עד למאה ה19. היו מהפכות שפרצו מהסלונים אם היו אלו המרקסיסטים או הפמיניסטיות – הרעיונות החלו לרתוח בסלונים לפני שגלשו לרחובות.

Capsule3_4658_190516

אני לא מתיימר לומר שהיה פה בערב איזה אידיאולוגיה אדוקה אבל היה תחושה של שותפות במשהו שהוא יוצא דופן. המיקום, בסטודיו של אסא, בדרום תל אביב, חלל שבמהלך היום מכיל תעשייה זעירה וכל מיני עסקים תרם מאוד לתחושת המחתרתיות שמרימה כל דבר מאז ההגנה.

Capsule3_4657_190516

תערוכת דגלים של רות מרום

היה אוכל אתיופי מגניב (מת על אינג’רה) ואחר גם קפה אתיופי כל כך טעים שלכדנו את השפית במדרגות להוציא ממנה את הסוד אבל כששמענו שהיא בישלה את הקפה שעות וביררנו את התהליך הארוך וויתרנו. היה עוד אוכל-ים קטנים וטעימים וקוקטיילים ומוזיקה ואנשים יפים שטרחו להתלבש בהתאם ואווירה של ביחד.

איש חביב שהגיע איתנו והתפלאתי למה הוא לבוש כמו מרסל מרסו בקיץ וסוחב חבילה ענקית על הגב התגלה כנטע ווינר, חבר בסיסטם עאלי ועוד יוזמות.

Capsule3_4260_190516

סיסטם עאלי (System Ali – כמו סיסטר) הוא הרכב היפהופ רב-לשוני שבקע מקו הגבול של יפו ובת-ים ועושה מוזיקה מקפיצה וחזקה בארבע שפות = ערבית, רוסית, עברית ואנגלית. יש להם את הוויב של הדפוקים, האלו שזועקים את מחאת השכונות והמהגרים, כמו בזמנו Saian Supa Crew הצרפתים שאני כל כך אהבתי.

נטע שהוא משורר הטיח בנו בסגנון Poetry Slam משפטים ארוכים בעברית, ערבית, אנגלית ויידיש. הוא התיז משפטים שהחלו בעברית והסתיימו בערבית. את ההופעה שלו סיים כשלא ברור אם הוא מתכוון לעִיד(عِيد – חג בערבית) או ייד (Yid – יהודי באידיש) ואני הייתי מבסוט שעליתי על החידוד הזה (אם אין אני לי – מי לי?)

Capsule3_4235_190516

השיחות נפסקו כשצעירה יפנית קטנה פסעה פנימה. גם אותה ראינו קודם ולא הבנו מה פתאום היא נעמדת באמצע החלל ונראית כאילו היא נכנסת לטראנס. לאחר שזזנו לאחור אאויי קגאיה ( Aoi Kagaya) החלה לרקוד.

Capsule3_4270_190516

Aoi Kagaya is in da house

היא נעה כמו בטראנס. היא לגמרי הייתה בזון של עצמה.  מאיצה, מאיטה, זוחלת ופוסעת. זה היה מהפנט.

Capsule3_4293_190516

Capsule3_4327_190516

Capsule3_4302_190516

Capsule3_4316_190516

אחר כך מצאתי אותה בצד מצחקקת עם יפנית אחרת. דיברתי איתה קצת, ולעיני היא נראית שונה לחלוטין, שוב קטנה ומכונסת, אדם לכאורה אחר מזו שטרפה את הרחבה, זורמת לרוחב כמו לבה (אבל לבה מהירה, של הוואי!), כמו דרקון ששורף עיר!

אחרי שאווירה נטענה באנרגיה, נאמנים לעיקרון של חם-קר, מהר-לאט, רועש-שקט, ניגשה קתרין לסקו לנבל וסמפלר שעמדו בצד. מיתרים וביטים אלקטרונים העבירו את האווירה לתחושת ריחוף אבל בחושך מוחלט שאני וצלם נוסף עמדנו וקירקרנו בצד על התאורה שמתחשבת באורחים אבל לא בצלמים. (רמז דק, אין תמונות)

אנשים נכנסו ויצאו, כוסות הופיעו לי ביד באורח פלא. טורטיות קטנות עם בשר טעיםםם הוענקו על ידי בתמורה. אווירת המסיבה תודלקה על ידי נועה ארגוב שתקלטה בצד. בתור לאותן טורטיות, או שהיו אלו באנים, כבר התחלתי לדבר עם אנשים זרים, מנהג שקורה לי מדי פעם. לצידי עמדה מישהי שמחאה כפיים ברעש מרשים. הצעתי לה לעשות קריירה מזה כי זה באמת היה יוצא דופן. היא פתחה עיניים ושאלה אם אני חושב ככה באמת והפלגנו ברעיונות לקריירה במחיאת כפיים. צ’כוב היה מוחא כפיים בצד ואומר לי באוזן, אוחז ג’ין וטוניק, שכפיים שמוחאות במערכה הראשונה יופיעו בשלישית. הוא כמובן היה צודק.

בקהל איתרתי את יובל, מבעלי הבסקולה שהכרתי לאחרונה ודיברנו על קרקס וכל מיני דברים שעלו לי בתודעה כשכתבתי את הפוסט האחרון על הקרקס. הוא רמז לי שאחת האמניות שצילמתי שם תופיע פה גם וכדאי לי להתקדם פנימה.

כמו מטאדורית (יש כאלו, תבדקו) איה דיין פסעה פנימה לרחבה שפונתה וזוג רצועות השתלשל מהתקרה. גם היא נראתה מרוכזת לחלוטין ובחירת הלבוש שלה הדגישה את השרירים והגמישות שהיא עמדה להציג

Capsule3_4486_190516

דיין מדהימה. ראיתי אותה ושותפה (רותם ספיר) בבסקולה אבל כאן הפלא היה גדול עוד יותר. היא כרכה את הרצועות סביב ידיה ובמה שנראה כהנפת כתפיים, כמו ילד שמסביר שהוא לא רוצה, החלה להסתובב מעלה, בכיוון המנוגד לחלוטין להגיון.

Capsule3_4457_190516

אמרתי כבר פעם, יש בהופעות אוויריות שכאלו (Aerial) תמיד את הפחד בעיני הצופים. ברור לי שהיא מיומנת ורק להסתכל עליה זה כמו לראות שירטוט אנטומי ואת העוצמה של שרירי הגוף האנושי, לא ממכון כושר אלא מעבודה של ממש. עדיין, לא ברור תמיד מה ממש מונע ממנה לעוף למטה. הדיסוננס הזה, חוסר הידע שלי במגבלות, לעומת הביטחון שלה – שם בדיוק נמצאת האשליה, ההנאה ממופע משובח. היא נתנה את ההצגה הטובה ביותר בעיר.

Capsule3_4509_190516

Capsule3_4535_190516

Capsule3_4582_190516

Capsule3_4512_190516

כשהיא ירדה, כשהיא מבהיקה מזיעה (לשמחת כולם, כי אם היא מסוגלת לטפס על רצועה בנפנוף קליל של כף היד, כמו הייתה מלכת אנגליה וגם לא להזיע בכלל – על פחות מזה עשו לינץ’) נראה היה שאיה נוחתת לא רק פיזית אלא גם מנטלית. אין לי איך לבדוק את זה אבל אני חושב שיותר אנשים פשטו על הבר כי פשוט היו צריכים איזה דרינק אחרי המאמץ

זוכרים את המוחאת כפיים? זו שצ’כוב דיבר עליה, קודם, למעלה?

מסתבר שזו אתי גורי

Capsule3_4598_190516

היא ואופיר עטר הבעירו את החלל עם שירת פלמנקו יבבנית כמו שאני אוהב (כמו את דייגו אל סיגלה  ההורססס, ווינסנטה אמיגו הצונן). היא שמרה על הצליל הזה של הספרדים, זה בין ס’ לצ’ לTh (כמו שאומרים ברצלונה) בצורה כל כך טובה שאחר כך, בהתאם למסורת, דיברתי איתה בספרדית להבין אם היא ספרדייה בישראל או ישראלית בספרד (וילון מספר 2). הספרדית שלי היא קלוקלת ושבורה ושלה מהירה כל כך שהתקשיתי לשמור על השיחה.

גם אופיר היה מעולה. לא חושב שהם עובדים יחדיו אבל היתה להם כימיה טובה ופלמנקו זה מוזיקה של אנשים שעומדים מסביב ומרגישים איך הרגליים מתחילות לזוז מעצמן. לרקוע קלות והגרון רוצה לצעוק את Olé!

Capsule3_4613_190516

Capsule3_4637_190516

Capsule3_4624_190516

זו חוויה מצוינת, להיות בתוך המופע, מסביב לו ולא מרחוק. בטח בפלמנקו שהוא מאוד מקרב וחושני ווטף אותך. ריח של קפה משך אותנו לעמדת הקפה האתיופי ועייפות חומר מסוימת ומחויבות ליום המחר משכה אותנו הלאה למרות המוזיקה שתפסה כיוון אחר כשיערה גולדמן תפסה את העמדה.

לכל קפסולה יש את הרגע שבו היא מתפרקת סופית וזה היה הרגע שלנו. יצאנו החוצה אל הלילה התל אביבי כשפרפרי לילה חגים סביב המנורות ועובדים זרים על אופניים חשמליות חגים סביב הרמזורים. אני מקווה שתהיה עוד קפסולה. זו הייתה שלישית ויאיר, נעם ואסא הבטיחו רביעית. נחכה בסבלנות

פורסם בקטגוריה Creative, Event, Music, photography | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

אבא בורח לקרקס–קרקס אורבני בבסקולה

אולי זו האסתטיקה, אולי “וואו” שנסחט ממך באופן לא רצוני. המיומנות הזו, ההעזה והחן או אולי זה ההמתנה הלא רצונית למשהו הנורא שיקרה. העקצוץ הזה בבטן, הנשימה העצורה שזה יסתיים בשלום ולמה היא לא יכולה ללכת על הרצפה כמו כולם.

אני ממש אוהב קרקס. קרקס מודרני, לא קרקס מדראנו שכזה, עם חיות וקירררר המוות. מה זה קרקס מודרני? אני אנצל את הבמה שיש לי כאן לדבר על כך אבל לפני זה – מה פתאום?

אז ברחתי לקרקס. לקרקס האורבני בבסקולה. לא כדי להשתתף חלילה וחס, אלא לצלם. אני לא מסוגל לאזן פומפה על המצח או להרים את עצמי 21 ס”מ מעל הרצפה על רצועת לייקרה. אבל אני מצלם

UrbanCircus@Bascula_3210_190503

ראשית, רוצה אני לברך את מי שזיהה את הכותרת. אחד מספרי הילדים הפחות קלאסיים שהקראנו המון היה “אבא בורח עם הקרקס” של אתגר קרת ורותו מודן (העותק שלנו נעלם לצערי עם השנים)

aba borach eim hakirkas_big

ספר נפלא שבו הטקסט והאיורים מתחרים זה בזה מי יהיה יותר מוצלח ובו אב משפחה נורמטיבית פשוט עוזב הכל ובורח להגשים עצמו בקרקס ואז חוזר הביתה עם הקרקס. מומלץ בחום.

4330230146_ee40aec5e2_o

אבל בואו ונחזור לקרקס ובפרט לקרקס האורבני או לקרקס המודרני. האנשים הנחמדים של PHOTO IS:RAEL – אייל ואדווה חברו ליובל של הבסקולה –  מרכז וחלל בתל אביב, המקדם את תרבות הקרקס המודרני בארץ. ביחד הם הוציאו לפועל אירוע קרקס אורבני לצלמים. במקום שיעמדו ויפריעו לקהל ויעשו קליקים מעצבנים באמצע המתח, אוספים אותם בפעם אחת והכל טוב.

עידכון: לאחר שיחה עם יובל גיליתי שהשם בסקולה מגיעה ממונח קרקס וזוהי הנדנדה שקופצים עליה ואז מהצד השני מישהו עף למעלה. אני לתומי חשבתי שסקולה מגיע מהמילה School וזה בית ספר לקרקס אבל יובל חייך והסביר לי את המקור האמיתי אבל הודה שזה רעיון טוב (תראו פה אמן בסקולה – נדנדה)

UrbanCircus@Bascula_2991_190503

בואו ונדבר רגע על קרקס מודרני.

האמת היא שאייל לנדסמן (צלם מחול ותיאטרון, יזם ומנכ"ל PHOTO IS:RAEL) ויובל עוז (ממקימי הבסקולה, אמן קרקס, מוזיקאי ויוצר) נתנו כל אחד הרצאה קצרה על התפתחות הקרקס ועל צילום אבל אני אתן פה את המבט שלי:

הקרקס נשאר בבסיסו אותו הדבר, אבל היום, הוא מחפש את עצמו, מגדיר מחדש את גבולותיו. הוא חוקר דרכים חדשות להדהים לרתק להבהיל ולשמור על העיניים דבוקות – בלי הקלות של חיות מאולפות להחליא, בלי אנשים פגומים לזעזע.

circus31-476x327

2430223249_b54483148c_z

הקרקס המודרני שומר על התעופה, ההעזה, הנפילה עם חן ואלגנטיות ללא סוף ותמיד התחושה הזו המעקצצת של מוות שמחכה לו בפינה, מצפה למעידה הקטנה, לנפילה הארוכה ל”אמרתי לך שצריך רשתות”.

UrbanCircus@Bascula_3938_190503

(רותם ספיר ואיה דיין)

UrbanCircus@Bascula_3896_190503

זה כמו מחול מודרני ובלט קלאסי. יש מקום לשניהם. בעוד שחוקי המשחק של הבלט הקלאסי מוגדרים היטב, הרי שגבולותיו של המחול המודרני מאוד נזילים. עדיין, לשני סוגי המחול יש מקום זה לצד זה והם מפרים אחד את משנהו.

UrbanCircus@Bascula_3285_190503

כמו ששפים אמיתיים מפרקים מנות וטכניקות כשהם מנסים להגיע לבסיס – כמה שיותר פשוט ומדוייק אבל זה עדיין זה – ככה הקרקס החדש מפשיט ומפשט את האומנות העתיקה הזו לזכך את החוויה ולהגיע למשהו שידהים את הצופים אבל אין בו את כל התפאורה שתמיד התלוותה

כיון שאני חובב את הז’אנר, כל פעם שאני מגיע למקום אחר בעולם אני מחפש לי קרקס. זה יותר קל באירופה. בלונדון, למשל, ראינו הופעה שהייתה הקרקס הכי עירום שראיתי. להקת קרקס אוסטרלית בשם המופלא Gravity & Other Myths (שם מופלא, תודו) שהציגה מופע שנקרא A Simple Space. במה קטנה שיושבים ממש צפוף מכל צידיה. אין תאורה אלא ארבעה עמודים עם פנסים שהם כל הזמן מדליקים ומכבים ומזיזים מעלה ומטה. הם עצמם לבושים רק מכנס צמוד קצר עם עליונית לבנות הלהקה – כלומר אין לנו כלום. אנחנו באים הכי פשוט ועירום. הכל פיזי עוצר נשימה ומצחיק. הנה טעימה

והנה עוד דוגמה לקרקס מודרני שהייתי בו (אפילו סחבתי את ירון). לקבוצה קוראים LIMBO ומצד אחד הקרקס הזה נשען חזק על מסורות קרקס אירופאיות ישנות מבחינת הוויזואליה, איך שנראות הדמויות והסגנון וגם מבחינת הצגה של מיומנות שמזכירות קרקס מסורתי כמו בליעת חרבות ויריקת אש. מצד שני המופע מאוד לוקח לסגנון בורלסק ומצד שלישי הוא לגמרי מודרני מבחינת כוריאוגרפיה, מוזיקה, תלבושות, steampunk ושאר ירקות. באמת שהיה מופע מדהים שהראה איך אפשר להיות אבולוציה ישירה של אמנות קרקס מסורתית ועדיין לקחת את זה למקומות אחרים לחלוטין

וכמובן שכמה מהקוראות יהנהנו במתינות ויזכירו את cirque du soleil שראיתי כמה מופעים שלהם (לפני חודשיים ראיתי את KÀ)

אני אטען שזה סוג של קרקס. זה לקח את הקרקס לשלב אבולוציוני אחר. זה ספקטקל, חיזיון הכי משויף שיש ומבחינתי הוא כמו צמר גפן מתוק – זה נותן מכה מהירה של אושר ודופק מהיר ולא משאיר אחריו שום סימן. עובדה היא שאני זוכר את Simple Space מ 2015 בבהירות מאשר את KÀ שאותו ראיתי אך לפני חודשיים.

CottonCandy

אני לא מזלזל בתאגיד ששווה כמה מיליארדי דולרים ומציג ערב, ערב לפני מאות אלפי צופים בכמה עשרות מופעים שונים. אבל לשיטתי זה מקדונלד מול דוכן המבורגרים שכונתי משובח (מישהו אמר אמריקה בורגרס באלנבי פינת אחד העם?!). אני אעדיף הופעה קטנה כזו על ספקטקל גדול של סירק-דה-סוליי

תנו לי רגע לרדת משרפרף שעליו נעמדתי לצעוק ולחזור לבסקולה.

תודה.

בבסקולה היו דברים אחרים. במסגרת פשטות נקייה ראינו קטעים ארוכים על טיסו. טיסו (או Tissu בצרפתית) הוא שתי רצועות לייקרה תלויות מהתקרה שאמן אקרובטיקה אווירית מתמרן ועושה תרגילים עם הרצועות.

(בתמונות – רותם ספיר)

UrbanCircus@Bascula_3253_190503

 

UrbanCircus@Bascula_3240_190503

UrbanCircus@Bascula_3246_190503

זה אסתטי ברמה מטורפת ומפחיד כי אין שום אבטחה פרט לעובדה שהבד מחזיק על כמה נקודות חיכוך וזה מה שעוצר את רותם מלפגוש את הרצפה

UrbanCircus@Bascula_3114_190503

היו גם אחרים שעסקו בהיבטים אחרים של אומנות הקרקס – היו החנונים (עירית ויריב במציאות)  – צמד משעשע מאוד של גבר ממש גבוה ואישה, ממש לא. הם היו מעולים, עם המון הומור, אקרובטיקה ואקרובלאנס.

UrbanCircus@Bascula_3625_190503

UrbanCircus@Bascula_3146_190503

זו ליצנות, אבל אחרת. יש פה סיפור שלם והמעבר בין סלפסטיק לאקרובטיקה קורה כל הזמן וזה בדיוק מה שאני מלהג פה. הטשטוש הזה בין הגבולות של הקרקס המודרני. הם מציגים רגע קומי שהופך למותח בנקודה שבה הוא מניף אותה ומרים אותה ובהתחלה אתה אומר “נו, זה לא בעיה” ואחרי שנייה אתה אומר “וואלק, מה זה?!?”

ואז קטע שמביא את הפתיחה של Lion King שזו הברקה ושוב דחיסה שלה בתוך מזוודה בסגנון נערות הגומי – הכל יש פה

UrbanCircus@Bascula_3691_190503

UrbanCircus@Bascula_3696_190503

UrbanCircus@Bascula_2817_190503

UrbanCircus@Bascula_2722_190503

יובל, בהרצאה שלו דיבר שאין כבר Juggling, יש .Object Manipulation

על זה אין לי מה לדווח. לי זה נראה ממש ג’אגלינג ובכלל אם אתה מזיז מסגרת ריקה של תמונה באיקאה מערימות המסגרות לעגלה שלך – זה גם object manipulation אז איפה הגבול?

UrbanCircus@Bascula_3757_190503

אין לי שום רצון לפגוע במטפלים בחפצים (התרגום המילולי המיידי) אבל קשה להתרכז במשהו שלא ממש יפגע בך גופנית כשמסביב אנשים מניפים עצמם אל על וזורקים את החברים שלהם אחורה. ראינו פעם מישהו עושה ג'אגלינג (זה היה מזמן אז זה היה עדיין Juggling) עם שלושה מסורי שרשרת פועלים.

משהו בסגנון הזה.

אני לא אומר שחייבים ללכת לכיוון המופרע והמסוכן והיה בקרקס הבסקולה שני אמנים שעבדו יפה, אלא רק אומר שצריך לפעמים לבלוט על הרקע.

UrbanCircus@Bascula_3425_190503

UrbanCircus@Bascula_3484_190503

UrbanCircus@Bascula_3498_190503

UrbanCircus@Bascula_3287_190503

לסיכום אומר שהקרקס תמיד היה המקום אליו בורחים אנשים. לא סתם נתקבע המושג לברוח עם הקרקס. תמיד היה משהו מחוץ לגבול האומנות המקובלת, מקום ללא ביקורת ושל קבלה אינסופית. מקום שבו מצאו כל הנדחים והמדוכאים את מקומם. היום הקרקס כבר לא שם והוא חייב לדחוף את הגבול – אז הקרקס חוצה גבולות בין אמנות, התעמלות, ריקוד, ספורט, מוזיקה, אסתטיקה וליצנות וכל החבילה הזו קיבלתי לפנים בבסקולה.

תודה ליובל, לאייל ולאדווה שהביאוני עד הלום

פורסם בקטגוריה Creative, Event, photography | עם התגים , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

הנוסעת – לספר את השואה באופרה מטלטלת

התחושה הראשונה הייתה של אגרוף בבטן. חזק יותר מכל אותם סרטים שחור-לבן קופצני שהלב התרגל אליהם. הנוסעת, אופרה מודרנית שעלתה במסגרת האופרה הישראלית ושהיה לי הכבוד לצלם בה לקראת יום השואה היא דרך אחרת, חדשה ומטלטלת המספרת על השואה, ועל הזיכרון והמתים.

ThePassengerOpera_1889_190428

זה חזק. גם הסיפור, הוויזואליה, המוזיקה ועוד הרבה אלמנטים דרמטיים. זה הולך להיות פוסט רציני, מצטער.

ThePassengerOpera_2448_190428

עם התמעטות ניצולי השואה, החיים ביננו, נשאלות המון שאלות איך זוכרים הלאה, איך מספרים את הסיפור הזה, את כל רוחב היריעה בצורה אחרת, שליבנו כבר לא גס בה. עדויות מוקלטות הן חשובות אבל הן דורשות ריכוז והתכוונות. יש עכשיו (ואני עומד להישמע זקן) את “הסטורי של אווה” – סיפורה של ילדה בשואה המוצג ברצף סטורי של אינסטגרם (אם אתן לא יודעות מה זה סטורי – בבקשה להסתובב ולחפש מישהו מתחת לגיל 20 ולשאול).

Eva's Story IMG_9532-1556783566

בתוכנית של האופרה הישראלית לשנה הזו נכללה גם אופרה חדשה, הנוסעת שמה, שלגבי וגם לדעתם של חברי לקבוצת הצילום ואנשים נוספים מצליחה להעביר תחושות וההעמקה של תפיסת השואה בצורה מרשימה ושונה.

כן, זו אופרה ואנשים עומדים ושרים אבל זו אופרה מודרנית וזה נראה ונשמע הגיוני.

ThePassengerOpera_2211_190428

הנוסעת (The Passenger) היא אופרה שנכתבה על ידי מייצ’יסלב ויינברג, יהודי-פולני ב 1968. הסיפור מבוסס על תסכית רדיו וספר שנכתב בעקבותיו בידי זופיה פוזמיש ניצולת שואה פולנית ששרדה את אושוויץ ורייבנסברוק (מחנה ריכוז לנשים בגרמניה). לתסכית הרדיו ולספר (1959 ו1962 בהתאמה) קראו “הנוסעת בתא 45” והוא מספר עלילה המתרחשת לאחר המלחמה ובאושוויץ בזמן השואה מנקודת מבט שונה במקצת. שונה, כיון שהעלילה מסתכלת מנקודת מבטה של גרמניה, שומרת באושוויץ ומול אסירה פולניה. פוזמיש, הסופרת הייתה שלוש שנים באושוויץ עד ששוחררה ב 1945 וככה היא מספרת את סיפורה.

גיבורת הסיפור היא ליזה, גרמניה הנמצאת על סיפון אניית נוסעים בראשית שנות ה60 של המאה ה20. יחד עם ארוסה הם מפליגים לברזיל עד לפתע היא מבחינה בנוסעת שמזעזעת אותה כיון שהיא יודעת שהנוסעת לא אמורה להיות בחיים. כך מגלה וולטר שבזמן המלחמה, ארוסתו ליזה הייתה שומרת במחנה ההשמדה אושוויץ והיא אישית שלחה אסירה פולניה בשם מרתה אל מותה.

בחלקים האחרים של האופרה, אנחנו חוזרים לאושוויץ שם יש צריף של נשים מכל אירופה וליזה, השומרת מתעמרת בהן. מרתה, אסירה פולנית מגינה על אסירה אחרת שנתפסת עם מכתב אסור בידיה וגורמת לשומרים לחשוב שהוא שלה, מכתב מאהובה תדאוש האסור במחנה.

העלילה, בניגוד לאופרות אחרות שראיתי וצילמתי אותן, נטועה במציאות ואין בה כל פנטזיה או דרמה. אני אפנה אתכן לאתר של האופרה לקרוא אותה בעברית אם בא לכן. זו אופרה מודרנית לחלוטין שהוצגה לראשונה ב 2010. ווינברג, המלחין לא זכה לראות אותה אבל פוזמיש, הסופרת הייתה בבכורה ב 2010. המוזיקה מצוינת. היא נשמעת אחרת מכל האופרות ששמעתי ויש בה גם הרבה אלמנטים דרמטיים מודרניים כראוי לפיסת מוזיקה שנכתבה ב 1968, אחרי שכבר כללים של מוזיקה לסרטים נתקבעו. השירה היא בבליל של שפות, כל אסירה ואסיר שרים בשפה שלהם – גרמנית,פולנית, צרפתית, אידיש, עברית, אנגלית וכו’. יש בזה משהו ממש נכון שמעביר את התחושה של האקראיות הזו של איסוף אנשים מכל קצוות אירופה, רק בגלל אמונתם וצמצום צלם האנוש שלהם, ללא כל חשיבות מי הם ומה הם. זה מרענן ולא ארכאי.

הבמה עצמה מדהימה. העלילה נעה בין הזמן הנוכחי על האנייה לבין 15 שנה לפני כן, באושוויץ. החלק העליון של הבמה הוא סיפון לבן, בוהק שמעביר תחושת נקיון בלבנותו, עם תא נוסעים נוח. כל המפליגים ואנשי הצוות לבושים בלבן צחור, כאילו טהורים. גם ליזה של האונייה לבושה לבן.

ThePassengerOpera_1517_190428

העולם שמתחת לסיפון הוא אושוויץ. מסילות רכבת, אפלה, מגדלי שמירה עם זרקורים וצללים חזקים. המקהלה יושבת על קרונות דמויי קרונות הבקר שהובילו יהודים למחנה ההשמדה ולעיתים הם מתגלגלים קדימה והופכים לצריפי האסירים הצפופים, עם המוזלמנים המוכרים ודרגשי העץ.

זה עולם עליון ותחתון. עולם חדש, צחור ומלא תקווה מול עבר שחור, אפל ורע.

ThePassengerOpera_1687 8_190428

ThePassengerOpera_1861_190428

ישנה גם עלילת משנה – המנחה את העלילה הראשית. סיפור אהבתם של מרתה, האסירה הפולניה ותדאוש הארוס שלה. קצין גרמני בא ודורש כינור מתוך ערימת כינורות שהוחרמו בשערי המחנה כשהגיע הטרנספורט ודורש שמי שיבחר אותו הוא האסיר שינגן את הוואלס האהוב על המפקד. האסיר הוא תדאוש ולרגע קט תדאוש ומרתה נפגשים

ThePassengerOpera_1952 60_190502

אבל ליזה, השומרת הגרמנייה מתערבת ובערמומיות מרשה להם את הקרבה ביודעה שתוכל לנצל זאת אחר כך. זה רגע קשה, רגע סינמטוגרפי ועם כל משחקי הכס באוויר (אנחנו בעיצומה של עונת הסיכום, עונה 8, כן?) זה כל כך ברור המהלך העלילתי הזה שאתה יודע שיגמר ברע.

ThePassengerOpera_2043_190428

ThePassengerOpera_2052_190428

וברקע, המציאות המוכרת כל כך, של צריפי האסירים, הדרגשים שבהם דחוסות אסירות שמנסות לנחם אחת את השנייה, לעזור, לגלות צלם של אנוש בתוך הגהנום הזה. הבמה, השחקניות והסולניות מעבירות את המועקה הזו כל כך טוב שלעיתים קרובות היה לי קשה להתיק את המבט מעינית המצלמה ולא לשקוע במושב ופשוט לצפות

ThePassengerOpera_1916_190428

ThePassengerOpera_2475_190428

ThePassengerOpera_2303_190428

והעלילה מדלגת בין סיפון האנייה, ליזה של אחרי המלחמה שלא מצליחה להמלט מהזכרונות וליזה של אושוויץ, זקופה, אכזרית וללא רחמים

ThePassengerOpera_2315_190428

ThePassengerOpera_2520_190428

וכשהיא וארוסה וולטר משוכנעים שדמיונה שיחק בה ומחליטים לעלות לנשף הריקודים באנייה היא שוב נתקלת באישה המסתורית, האישה מתא 45 שראשה עטוף בצעיף. כשאותה אישה מבקשת מהתזמורת לנגן את הוואלס ההוא שנוגן במחנה, ליזה ואנחנו מבינים שזה לא דמיון, אלא העבר שמתדפק על דלתה.

ThePassengerOpera_2609_190428

ThePassengerOpera_2649_190428

האופרה מסתיימת עם מרתה שלאחר המלחמה, נראית בוגרת יותר כשליזה ברקע והיא שרה ואומרת שאל לנו לשכוח את המתים והמתים לא יכולים לסלוח. ליזה לא יכולה לשנות את זה ולעולם לא תקבל את המחילה שהיא מבקשת או חושבת שמגיעה לה.

ThePassengerOpera_2704_190428

זו חוויה מטלטלת האופרה הזו. היא צריכה לרוץ לאורך זמן, לתת לאנשים את ההזדמנות לחוות את הדבר הטוטאלי הזה שנוגע בך בכל כך הרבה רבדים. יש עוד הזדמנות ולמרות שזה לא משהו שתצאו ממנו בחיוך – זה ראוי כל כך וזה לוקח ומטמיע את זכרון השואה בצורה אחרת לחלוטין שאי אפשר להישאר שלב

פורסם בקטגוריה Music | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

אריק פליאני – הצלילים של אפריקה ביפו

פתאום צצה לה הופעה יוצאת דופן. אריק פליאני (Erik Paliani) בקן הקוקייה. ראיתי המון הופעות בתקופה האחרונה, של טוטמו, פז באנד ועוד כמה מוכרים יותר או פחות אבל זה תפס לי את העין. ראשית, אני אוהב את קן הקוקייה, בפאתי שוק הפשפשים של יפו. אחלה חלל והיינו שם בכל מיני תערוכות והפנינגים שונים אז נראה לי שמגניב להגיע שם להופעה. שנית, גיטריסט אפרו-ג’אז שמבקר בארץ מאפריקה נשמע טוב ומה שנתן את הגושפנקה הסופית מבחינתי היה שיוסי פיין סנדק הבס, מפיק העל, נגן הליווי של לו ריד, דיוויד בואי, ז’אקו פסטוריוס ועוד, ראשון לשמו ומלך הראסטות – ינגן איתו.

הגענו בזמן כדי לזהות שהקדמנו קשות. אבל המקום סבבה פרט למכבי. למה רק מכבי? אני יודע שזה מגניב והיפסטרי אבל זו בירה גרועה. די כבר. מכבי שתו כשהאופציה השנייה הייתה קריסטל ירוק. ישבנו לצד התרחשות משפחתית כלשהיא (תיכף נגלה שזה חשוב).

הבעיה היחידה, פרט למכבי (בירה גרועה, כבר אמרתי? fucking close to water) היא האור. בזמן שזה יפה ורומנטי ואני בעד, כצלם, לצלם הופעה לאורן של כמה נורות פחם כתמתמות זה כמעט בלתי אפשרי. למזלי המצלמה רואה בחושך יותר טוב ממני (וואלק, בISO של 12,800 החושך הופך לאור)

ואז עלה אריק פליאני.

ErikPaliani_0905_190414

a70a94f0-59fc-11e9-a23c-852a99c3b586-rimg-w526-h295-gmir

לא מכיר אותו. לא שמעתי עליו מעולם. את המידע שצברתי עליו קיבלתי מדף המידע של המופע. הוא  גיטריסט יליד מָלַאוִוי ומפיק הפועל בסצינת האפרו-ג'אז במלאווי ודרום אפריקה. כן, גם אני לא הייתי סגור אל איפה זה בדיוק מָלַאוִוי אז הנה מפה כשירות לציבור.

Malawi

הוא עבד ועובד עם כמה שמות מוערכים באפריקה ויוצר מוזיקה משל עצמו שחלקה כלול באלבום שהוציא,  בשם Chitukutuku והנה גם שיר הנושא מהאלבום מהופעה בדרום אפריקה.

(הנה קישור ל Spotify ולשלושת המשוגעים שכמוני עובדים גם עם Deezer)

המוזיקה נהדרת. היא לא מוכרת ויש בה מוטיבים שמזכירים המון דברים אחרים. לאחר התחלה מהוססת קלות ותיקוני סאונד של המקום הקטן אריק התחיל לתפוס תנופה, יחד עם יוגב שטרית המתופף על התופים ומנחם וולט מבוסס בבאס. המילה המדוייקת היא Smooth.

ErikPaliani_0963_190414

היה זה ג’אז, קולח וזורם אבל שונה. קצת דברים שהזכירו את פול סיימון באלבום המופלא שלו גרייסלנד יחד עם הלהקה והשם שתמיד אזכור את  – ליידי סמית’ בלאק ממבזו, עם המון תזכורות למוזיקה ששמעתי בדרום אפריקה ובכל מיני כיוונים מוזיקלים שחקרתי לי – אבל זה היה הדבר האמיתי.

אריק קלח קדימה. פורט על הגיטרה ונראה מבסוט משני המרכיבים האחרים של הטריו. הכיוון הוא מלודי מאוד, טיפה נוגה, עם השענות על הבס הבשרי של מנחם וולט ועמוד השדרה של התופים של יוגב. אריק הסתלסל לו על המבנה המוצק הזה בקלילות מחליק קדימה ואחורה

ErikPaliani_MenahemWelt_1090_190414

ErikPaliani-YogevShetrit_1026_190414

לאחר סיום אחד הקטעים הראשונים עצר אריק והציג שוב את הנגנים. “עשינו רק חזרה אחת”, ציין בגאווה, “חזרה אחת ואנחנו מיושרים”. האמת, הם באמת נראו מאוד מסונכרנים. עוברים ומעטרים את המוזיקה שלו בעוד שמניחים את הפסים שעליהם הוא רץ. כשהחל לשיר, זה לקח את כל הערב למרחבים הפתוחים של אפריקה, במקצבים ובצליל של השפה, הזרה כל כך למה שהאוזן שלי, לפחות, מכירה.

זו לא היתה מוזיקה לקפוץ ולרקוד אבל עשתה לשנינו, לי ולנורית נעימי בנשמה. אני מניח שגם העיניים הצוחקות של אריק וההתלהבות שלו עזרה.

ErikPaliani_0883_190414

זה גם הרגע להזכיר את דניאלה.

מתברר שזו שרצה כל הזמן מסביב ודאגה לדברים והיתה אחראית גם לשולחן המשפחתי מאחורינו היא דניאלה ויטה. אחר דיברתי איתה וגם אבא שלה סיפר לי בגאווה עליה. מתברר שהיא בילתה כשנתיים באפריקה, במָלַאוִוי מסייעת במקלטים לחיות בר ועוד דברים חיוביים שמחזירים לי את האמון באנושות. שם פגשה את אריק פליאני (אבא שלה אמר לי בהערכה לא מוסתרת, “והיא גם מנגנת בגיטרה!”) והיא שיזמה להביא אותו לארץ, הרימה את ההופעה וגם תיעדה. זה מרשים בלי לומר גם בעייתי כלכלית, להרים כזה מהלך ועל כך אני מוריד את הכובע

ErikPaliani_1047_190414

(דניאלה, מצלמת ונורית מצולמת)

המסג’ הנעים הזה של המוזיקה המשיך הלאה, כשהקצב מתגבר והביטחון של הנגנים והקהל עולה. ואז עלה יוסי פיין שהיה הפתיון הראשי שהביא אותנו לשם. בצניעות נעמד לו בצד, הרים גיטרה שנראתה חבוטה קלות כראוי למעמדו והוסיף עוד שכבה בשרנית לשטיח הצלילים של אריק.

ErikPaliani_1002_190414

ErikPaliani_1019_190414

לא יודע כמה זמן ישבנו שם. זה היה נעים. המוזיקה קלחה וכמו כל הופעת ג’אז מדי פעם יצאו השותפים לטיול משלהם, עם סולו או בס תופים ארוכים שהמריאו לכיוונים אחרים וחזרו למשטר הקצב של אריק.

ErikPaliani_1060_190414

וכראוי למקום קטן והופעה קטנה זה פשוט הסתיים בחיוך ותודה. פשוט נגמר. רגע אחד עוד הדהד צליל אחרון ואז זהו.

ErikPaliani_1084_190414

יופי של הפתעה. משהו לגמרי אחר ושונה. קצת הזנחתי את צד הג’אז לאור כל השפע שהרוק נותן אבל זה נתן לי תיאבון. מקסים לחלוטין לפגוש מישהי שלוקחת את התחביבים שלה ואת הרצון שלה להכיר מוזיקה אחרת לעם היושב בציון בצורה רצינית ועל כך היא ראויה לכפיים – דניאלה ויטה.

תקשיבו לו, הוא מתנגן לי ברקע כשאני כותב את הפוסט הזה וזה פשוט נהדר. יש עוד הופעה אחת בבית היוצר, ב 24/4/2019 – הנה – לכו, תקשיבו למשהו אחר.

פורסם בקטגוריה Music | עם התגים , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

משה. מנהיג חזק. פסח שמח!

שלום,

כיון שהבחירות מאחורינו, הרשו לי להיזכר באחת הפעמים שבהן עמישארל בחר, בפה אחד והסכמה כללית , מנהיג חזק,שהוביל אותם גם לים וגם במדבר, כמו כל חופשת פסח אביבית. 

זו גם הזדמנות לברך בפסח שמח, כשר, וטעים – בין אם אתם מאנשי שוקולד השחר או נוטלה על המצות או רחמנא לצלן, סתם מצה עם חמאה – ממני, איתן וכל משפחת אלקין

התגלגלה בידי הזכות למצוא כרזת בחירות מאותם ימים הסטוריים בארץ מצרים של הפרעונים ואני חש צורך לחלוק אותה איתכם:

Playmobil Moses - Strong Leader HEB Blog600px.jpg

פסח שמח!

 

פורסם בקטגוריה Playmobil | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

נשף המסכות – קצת נגמר מהאופרה

וְלַפְּעָמִים
הָאוֹפֵּרָה נִגְמֶרֶת
כִּבּוּי אוֹרוֹת
הַחֲצוֹצְרָה אוֹמֶרֶת
שָׁלוֹם לַכִּנּוֹרוֹת
אַשְׁמֹרֶת תיכונה נוֹשֶׁקֶת לַשְּׁלִישִׁית –
לָקוּם מָחָר בַּבֹּקֶר וּלְהַתְחִיל מבראשית.
(נעמי שמר, בערך)

קורה וקצת נגמר לך. אני לא מאלו המתמידים בעשייה חוזרת (אפילו פה, בבלוג יש תקופות) ובכל זאת אני כן מתמיד (הנה הבלוג שיש בו תקופות אבל וואלק,  תשע שנים אם לא סופרים את הקודם) אבל צריך לרענן. נשף המסכות של ורדי הציג באופרה הישראלית ובמסגרת קבוצת הצילום, אני כן התמדתי וחזרתי וצילמתי. האופרה כבר ירדה מהבמה ותיכף עולה טוסקה, אבל יש לי מה לומר.

נחמדה האופרה, מוזיקה פשוטה לאוזני ומלודית והסיפור ברור. בגרסה הזו, המושל של בוסטון, גוסטבו מגלה דרך מגדת עתידות, שיש נגדו מזימה לרצוח אותו. הוא מאוהב באמליה, אישתו של ראנטו, חברו ויועצו ורנאטו לבסוף ירצח אותו על חשדותיו על הרומן, באמצע נשף מסכות. כרגיל מתים ובלאגנים באופרה, אבל יפה.

זו כבר העונה השלישית וחצי שאני מצלם באופרה. אנחנו מצלמים בחזרה הגנרלית, עם כל התלבושות, מוזיקה, תאורה, כל החוויה במלואה, כולל לעיתים, החשיפה המרשימה של החוטים הנסתרים – כאשר מנצח או במאי עוצרים ונותנים כיוון אחרון שמראה את הגדולה והמורכבות של צורת האמנות הזו. לאחר מכן, ימים או שבועות אחרי שהמסך ירד, הקבוצה מתכנסת בחדר ישיבות מנומנם ומציגה ביקורת עבודות. ערב של צילומים בחזרה מניב כמה מאות של תמונות. לעיתים אני נושק לאלף תמונות או יותר. האתגר הגדול הוא לצמצם ולבחור כעשר תמונות טובות. לאחרונה ירדנו לחמש, שש תמונות – לאפשר לכולם להציג ולא להיתקע לארבע שעות בכל פעם.

זה לא פשוט. שמעתי פעם הרצאה של צלם אמריקאי, בעל מקצוע שיוצא לצלם באירועים וכנסים. הוא סיפר שהוא חוזר ממשימה עם קרוב ל10,000 תמונות. הוא צריך למסור עשרות, או מאות בודדות. כאיש מקצוע שמזמין צלמים כאלו בנסיבות מקצועיות אני מכיר את זה. אין מה לעשות עם אלפי תמונות ולעיתים צריך להעביר אחת, שתיים לעיתון או לבחור להגדיל בסלון. הוא דיבר על תהליך הבחירה והצמצום והשתמש בביטוי שמאז גנבתי לו – "You got to learn to kill your darlings" – עליך ללמוד לחסל את היקרים לליבך. אל תתאהב בתמונות שלך. גם בין שתיים מושלמות, יש אחת מושלמת קצת יותר.

פה, בבלוג יש לי את הפריבילגיה להיות הצלם, המפיק, הכותב והעורך הראשי – אני יכול להרשות לעצמי להעביר יותר תמונות אבל גם הבלוג דורש אופי מסוים של דימויים. אם אני מספר סיפור, עלי לעזור לעצמי ולבחור תמונות שמקדמות את הסיפור, מספרות אותו, מדגימות אותו. תמונות מתארות או בשפתם, descriptive images  ופחות אמנותיות.

זה תיאורי

זה אמנותי

אבל זה מתחיל כבר לחזור על עצמו. ככה קצת.

כל אופרה היא באמת סיפור אחר. גם מה שקורה על הבמה וגם האתגרים של התאורה, התזוזה המיקום של הדברים, הגודל המטורף של הבמה והצורך לעיתים להיות קרוב ולתפוס איזה רגע יפיפה של רגש מתפרץ לעומת הרצון להיות רחוק ולתפוס את כל העוצמה הזו של במה שהפכה למעוז מורדים הררי, ארמון, סמטאות באיזה עיר נמל או אי בודד.

אבל יש דברים שחוזרים על עצמם. נוסף על כך היא העובדה שיש עוד 12-15 צלמים נוספים באותה המסגרת שיושבים לצידי ועברו דרך דומה ולבסוף כולם מתרכזים לאותם רגעים דרמטיים של החרב הנשלפת, הזעקה הקשה או לנקודת הזמן שהקללה מוטלת על הגיבור.

במפגש לעיתים מוצאים את אותו הרגע מוגש בדרכים שונות. לא אותה הזווית, לא אותו הטיפול בתאורה וברוחב הדימוי, לא אותה השנייה אבל יש דמיון ואתה אומר, לעיתים בקול רם ולעיתים לעצמך בראש "אה, יש לי בדיוק אותו הפריים! טוב יותר / חד יותר / מדויק פחות או פשוט אחר"

אומר בכנות ואודה שלעיתים, אני מוצא שהתמונה של חבריי, מאותה נקודה בזמן, טובה משלי. מה לעשות. מדובר בחבורה מוכשרת. יש הברקות וישנם גם דברים חדשים. כמה מחברי הקבוצה החלו לפתח לעצמם סגנון חדש, אמנותי יותר ופחות תיאורי.

בברצלונה יש מוזיאון של פיקאסו. מוצג שם אוסף מרשים מאוד של האמן. למה אני הולך לשם? אסביר. בין המוצגים יש גם רישומים של פבלו הצעיר. חלקם רישומים מנערותו, שנות העשרה שלו ותחילת שנות העשרים לחייו. הרישומים מדהימים ביופיים. פיקאסו הצעיר תפס שם את רוח האובייקט שצייר ורשם אותו בדיוק רב ותנופה. אחר כך יש במוזיאון את הציורים המופשטים שלו. קודם פיקאסו הוכיח שהוא יודע לתאר ציורית את האובייקטים שלו בצורה מעולה. תראו את האמא והילד שלו

ועכשיו הביטו באותו הקונספט של אמא וילד. אבל זה בסדר. הוא מתפרע לאחר שהוכיח שהוא יודע ומבין איך לצייר דברים בפשטותם.

 

רחל הייתה הראשונה להציג תמונות מטושטשות ומרוחות כהבעה אמנותית משלה. יואל עבר להתעלל בתמונות שלו בשחור לבן וחיסולים ממוקדים. פרנסואה גם הוא החל למרוח ולשבש. אבותינו כבר שנו – מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי.

רובנו מנסים, מחפשים ריגושים חדשים בצילום. מדי פעם, אני לוקח פסק זמן, במהלך ההתרחשות על הבמה ומנסה דברים. האופרה היא כר מקסים להתנסות כזו כי קצת ההתרחשות בדרך כלל הוא איטי ומטה. יש זמן להחליף עדשה או לכייל את המצלמה אחרת לחלוטין ולנסות

הפעם ניסיתי לשחק עם חשיפות מרובות של אותו הפריים. זה גרם לי לחפש צורת הבעה חדשה של תנועה ולאחר כמה נסיונות הגעתי למסקנה שאני יכול להציג תזוזה ורגש באמצעות תמונה אחת.

למשל, המצוקה של גוסטבו

או אוסקר, השמש של ריקרדו, המחפש פתרון בדחיפות

נשף המסיכות עצמו – ריקוד בתמונה אחת

וכיוון שאני הוא אני ורואה תמיד את המגוחך ואת מה שמשעשע אותי יש לי גם תמיד רגעים שאני נוצר כדי לעבד אחר כך. בתחילת האופרה מציירים כולם את ריקרדו

ואז זה קורה וזה מחייב אותי להגיב

או מה שהפך להיות המאסטרפיס שלי מהאופרה הזו

(לחצנה להגדלה)

וזה, גבירותיי ורבותי הפואנטה של תחביב. לא חייב לאף אחד כלום ואם בא לי לשים טלפונים סלולרים בידיהם של גיבורי האופרה – אני אשים וזהו. העובדה שזה הצחיק את הנוכחים ואנשים הגיבו בהתלהבות – זה בונוס.

ותמיד אחפש את התמונה ההיא שהיא כמו מכה בבטן. היא תגיע כל פעם מחדש.

 

 

פורסם בקטגוריה Music, photography, Thoughts | עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה