ארגזים של פליימוביל וקריוקי של דובים

אנה מאוסטרליה הייתה הראשונה. אני חשבתי שזה שילוב מנצח של אומץ וחוסר מודעות, של ביצים ענקיות ורצון חשיפה מונומנטלי. היא זינקה אל בימת האבן, לקחה את המיקרופון ביד ואל מול כמה אלפי אנשים פשוט שרה ורקדה.

MauerparkKaraoke_154657_170917

אני לא מתיימר לגלות כאן משהו ראשוני וחזק אבל הקשבנה – זה ממש סבבה.

ברלין, גרמניה.
כל יום ראשון עם מזג אויר יפה.
מאוארפארק (הלוא הוא Mauerpark)
האמפיתאטרון ההוא בצד, אחרי הצהריים, כזה 3 בערך

מסיבת קריוקי.

אתה יושב לך בכיף. מוקף אנשים מכל מקום בעולם, כולם מבסוטים ונורא ידידותיים. מוכרי בירה ושאר bearpit_karaoke_2017קוקטיילים מסתובבים בקהל ומוכרים, ובכן, בירה ושאר קוקטיילים. וכשמגיע הזמן. אירי חביב העונה לשם הבדוי ג’ו האצ’יבן גומר להכין את הציוד הכולל אופניים, שמשיה, שני רמקולים ענקיים, מיקסר, מחשב ומיקרופונים ולאחר שהוא שר איזה שיר מראשו הקודח הוא מתחיל לחפש בקהל מי רוצה לשיר.

להפתעתי הרבה, יש המון קופצים. הם ממש קופצים אל הבימה, מזמינים שיר ומבצעים אותו לייב, בלי מילים על מסך ובלי כלום. אם הם טובים אז יותר מ1000 איש מלווים אותם בפזמון בפרץ אנרגיה שמסוגל להרים לוויין לחלל. אם הם מזייפים, אז יותר אנשים קונים בירה ומחכים בקוצר סבלנות שזה יגמר. אני לא שמעתי קריאות בוז פומביות אבל הבנתי שגם זה יכול לקרות. אולי לכן קוראים לאמפיתאטרון שם בפארק – גוב הדובים.

צעד אחורה בבקשה.

זוכרים שפעם הייתי מספר שהמפעל שלח אותי להרביץ חוכמה בגויים. היום אני כבר לא במפעל אלא בארגון קטן ומעולה, שאקרא לו מאילך האֲגוּדָּה וגם לאֲגוּדָּה יש צרכים וכבר נשלחתי אל ארצות הגויים כמה פעמים (אני צריך באמת לספר על הפעם ההיא המשעשעת בקוריאה, ואולי גם על בוסטון) ועכשיו נשלחתי ללמוד את דרכי העם הגרמני ומהלכיו בנושאי התעשייה הכבדה. לאגור חוכמה וידע על מנת שאוכל להביא אור ליהודים ובראש ובראשונה לעמיתי לאגודה.

אז הקדמתי ובאתי ברלינה, לאחר שחברת אייר ברלין באמת יצאה מגידרה למנוע ממני להגיע (250 טייסים צילצלו כאחד להודיע שהם חלו בשפעת – רק כדי שתבוטל טיסתי ברגע האחרון). אבל לא אלמן ישראל וחברת UP, השם יקום את דמו של השירות שלהם, שמה קץ למזימות אייר ברלין והפקירה אותי בברלין ביום ראשון יפיפה.

MauerparkKaraoke_055553_170917

ומה אעשה בברלין בבוקר יום ראשון?

אלך ל  Mauerpark. הפארק הירוק היה בזמן המלחמה הקרה רצועת מוות. שטח חשוף בין הגדרות של גרמניה המערבית והמזרחית. הרעים ישבו למעלה, הטובים למטה. עם פירוק החומות הפארק חזר להיות פארק גדול ירוק ויפה. בסופי שבוע, בימי ראשון הוא מארח את שוק הפשפשים הכי גדול בברלין, דוכני אוכל מעולים מכל העולם, בירה ויין כמים, עשרות אלפי אנשים ש 63.7% מהם מגניבים וראויים לאחד הספורטים האהובים עלי בכלל  – people watching – להביט באנשים, באינטראקציות, בקעקועים, הלבוש, בעוברות השוות והכל. ומוזיקה. המון מוזיקה.

MauerparkKaraoke_142037_170917

אני מורח אתכן קצת כאן. אני חיפשתי את הדוכנים שידעתי שיהיו. דוכני פליימוביל משומש, למצוא מציאות למיניהן וכמובן מצאתי.

ארגזים על ארגזים של דמויות, תוספים, רכבים וכל מה שפליימוביל. באחד מהדוכנים זה היה ממש לפי משקל, ביורו אחד לדמות ו3.5 לדמות ולכל התוספים שלה.

זה היה קשה.

MauerparkKaraoke_132158_170917

חדש וישן. יש להם שנת יצור טבועה על תחתית הרגל ומצאתי שם וינטג’ים נפלאים משנות ה70. הייתי יכול לקנות מיליון אבל הגבלתי את עצמי, מעין תסמונת עונג-כאב שכזו. ואחר כך מצאתי דוכן ממש מסודר ששם הייתי צריך לאסוף 3 מסוג אחד או 4 מסוג אחר כדי לקבל הנחה ופשוט נתקעתי שם, בין הילדים ושאר אנשים משונים לפחות כמוני.

וקניתי. או הו, איך קניתי. חכו חכו. עוד תראו. בטח לאלו העוקבים אחרי האינסטגרם הפליימובילי שלי (גם באינסטה הרגיל יש פליימוביל).  הנה, תסתכלו בצד של הבלוג, שם למעלה.

אחרי הפליימוביל הרגשתי רעב עצום (ככה זה שיוצאים מהבית ב 03:45 בבוקר). למזלי היה תור ענק שסימן דוכן מוצלח במיוחד של נקניקיות קארי וורסט וצ’יפס מקומי שטוגן שלוש פעמים. מה אני מפגר ללכת על פלאפל?

MauerparkKaraoke_145513_170917

היו עוד אלפי דברים שהצטערתי שלא יכולתי לקחת. כוסות בדולח מגניבות, מפות קיר עם שרטוטי מכונות גרמניות, מנורות מזרח גרמניות חמורות סבר, בגדים צבעוניים שהיו גורמים לסטיבי וונדר עווית בעין, תקליטים לפטיפון שכבר שנים אין לי ועוד ועוד ועוד. הייתי מגיע  עם משאית ברברס ומעמיס, לו רק יכולתי.

אז הסתובבתי והבטתי באנשים וקניתי כובע מעולה (מהדודה שתופרת אותם – הנה כאן ב www.kapkaberlin.com) ובירה שעשתה את השמש הרבה יותר נעימה והקשבתי למוזיקה של כל מיני להקות על הדשא והבטתי באנשים החביבים, עד שהבחנתי באמפיתאטרון.

MauerparkKaraoke_152548_170917

תפסתי את מקומי שם, אמנם באיחור ולא בישיבה ומאחור אבל עדיין, זה היה מגניב.

אחד, אחת, עלו אנשים. לי אין בעיה לדבר מול קהל אבל הם היו משהו אחר לחלוטין. אנשים עלו ונתנו את הופעת חייהם. בלי שום מורא, פחד או חיל. כמו אודישן שכזה, לאיזו תוכנית ריאליטי אבל בלייב לחלוטין. והוייב שם היה מופלא. אוירה של אחווה, שמחה וחיוך. גם כשמישהו זייף קשות, החיוכים היו של “סבבה אחותי, תני טיפה יותר רגש, מאמי” ולא “עופי לי מהעיניים, הרסת לי את השמיעה!”.

הנה, שני ביצועים שניסיתי לתפוס.

ראשית, ביצוע לא רע לשירה של המנוחה, הגברת וויטני יוסטון "I want to dance with somebody"

שנית, ביצוע נחות אבל יופי של הופעה עם "Proud Mary" של להקת Creedence Clearwater Revival  הידוע יותר כ "Rollin', rollin', rollin' on the river"

מ 2009, כל יום ראשון שבו יש מזג אויר מספק, מגיעים שני אירים ומארגנים את המופע הספונטני הזה שהפך כבר לשם דבר. ונראה שיש אנשים שמתכוננים לזה היטב. מכל העולם הם מגיעים וזה פשוט נפלא.

אחרי איזה שעתיים, עזבתי והלכתי לשתות עם שני ב Berliner Republik, הבר הקרוב למלוננו שם הבירות נמזגות כמו בבורסה – ברגע שסוג מסוים פופולרי, אז המחיר שלו, המופיע על מסכים דמויי בורסה יורד ואז מזמינים ממנו הרבה והמחיר עולה, חוץ מאירועים שקורים מדי פעם של קריסת הבורסה ואז כל המחירים צונחים וכולם מזמינים עוד 3 בירות לפחות.

ולמחרת עליתי על החליפה והלכתי לכנס. מה לעשות. לא באנו ליהנות.

MauerparkKaraoke_132326_170918

אין מה לעשות.

מישהו צריך לשבת בהרצאה של סמנכ”ל תבניות ואלמנטים (Vice President, Elements and Moulds) של חברה אהובה אך קשה לאור האוסף שאספתי בשוק הפשפשים. סמנכ”ל בכיר בחברת LEGO

MauerparkKaraoke_104251_170918

היה מרתק. רציתי באמצע לצעוק “ג’ספר, תעשה לי ילד!” אבל ידעתי שלא יעריכו את זה. למרות שהם לגו ולא פליימוביל, הם רציניים.

היו עוד הרצאות ודברים מרתקים שלמדתי ושיחות ופגישות, אבל זה כבר לא לפה. עזבנו. פעם אחרת. רק סרטון אחד, שליווה את ההרצאה והשאיר אותי פעור פה. הנה הוא. קשה להאמין אבל לאחר יותר מ 400 פוסטים בבלוג, הנה סרטון של לגו.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Playmobil, Travel | עם התגים , , , , , , , , , | תגובה אחת

זהב בגרביים

בסוף אוגוסט זה הגיע. לא הייתי שם מההתחלה אבל אני חלק מזה כבר יותר מ 40 שנה. בסוף אוגוסט ההורים שלי חגגו 50 שנות נישואין. חתונת זהב בלעז. אז שלפנו גרביים והכנו תכנית אמנותית.

למען האמת חשבנו הרבה. איך לעשות משהו אחר, משעשע שיתפוס את גודל ההישג בימינו אנו הרצופים בגירושין.

רגע הפסקה להערה לקורא עם האצבע על כפתור התגובה – גירושין, נישואין – כן, בדקתי. אפשר לומר נישואין וגם נישואים וזו לפי פסיקת האקדמיה ללשון עברית. הנהלת הבלוג הרגישה מאוד לשפה העברית השגורה בבלוג זה בדקה זאת עבורכם והנה המובאה (הביטוי יוֹמַן רֶשֶׁת, כתחליף למילה בלוג אינו מוכר בציבור ולכן השימוש הוא בשפתם)

Celebrating 50th Anniversary 600px

אז היה תפריט אוכל טוב וחברים של ההורים ונכדים וילדים והיה חידון kahoot שלא נשא פרסים אבל עורר יצרים רבים ותחרות בריאה וסיפורים וצחוקים וצ’יזבטים (מילה שמתאימה לסיפורים מתקופת החתונה ופחות מוכרת היום).

מה זה https://create.kahoot.it/? אין מצב שאתם לא מכירים. מדובר בכלי חמוד, פשוט וחינמי לערוך חידונים חמודים, פשוטים וחינמים באמצעות הסמארטפון של כולם. הנה, ככה זה נראה – משמאל, מסך השאלות ומימין, הטלפון הפרטי של כל אחד ואחת.

2017-09-22_19-07-53

אבל גולת הכותרת הייתה ההופעה.

שברנו את הראש מה לעשות. ואז בסיעור מוחות של אוהד ושלי בדרך לחזרה בתל אביב (להצגה ההיא, זוכרות?!) זה בא לנו. נעשה הצגת תיאטרון עם בובות גרב! בפרץ של התלהבות כל אחד מאיתנו דילג מעל ההצעה של הקודם והגדיל את הרעיון בעוד צעד ואז כשהודענו לאורית על היוזמה ובאנו לחפש אצלה גרביים משובחות ובודדות (כי החינוך הפולני שלנו לא הרשה לנו להרוס זוג קיים – כי אנו חוגגים זוגיות, לא?!) היא באה עם הפסקול המושלם.

ערב אחד ישבנו שלושתנו – נורית, אוהד ואנוכי – השניים עם כישרון הידיים המופלא ואנוכי לערב מצוין של בניית בובות. ברור שאמא שלי עם רעמת השיער הלבן תקבל בובה עם שיער לבן וברור שאבא שלי עם השפם ההולך לפניו יקבל שפם. עשרה נכדים יקבלו בובות בגדלים שונים.

נתחיל בסוף. הנה התוצאה:

The50thAnniversary_5473_170910

אבל בערב ההוא של היצירה נהנתי ברמות על. ישבנו ביחד לשלוש שעות של עבודת יצירה, גזירה, הדבקות, רעיונות, טכניקות שאוהד ונורית שלפו ממוחם הקודם ושטויות ששלפתי אני כביצועיסט.

MakingSockPuppets_202349_170822

MakingSockPuppets_213629_170822

הנה הערימה, מוכנה לפעולה

MakingSockPuppets_213849_170822

הייתה חזרה אחת שבה גילינו שיש בעיה קלה של הפרשי גבהים בין שני הגודזילות שלי לבני הדודה שלהם אבל הופקו לקחים. ביום הגדול הכל היה מוכן וכמה שתירגלנו זה זרם יפה וקצר מדי לטעמי אבל היה קשה למסתתרים מאחורי המסך להחזיק יותר זמן.

הרשו לי להציג את המופע הקצר להפליא – כולנו משפחה (לצלילי רחוב סומסום)

הביקורות היו מופלאות. הקהל התפוצץ בתשואות ויצא מהר לאכול מרוב מחיאות כפיים ושמחה.

ולבסוף, עוד נחת קטנה. הרעיון של אורית והביצוע של אוהד. הנה המתנה שקיבל הזוג הצעיר – זוג ציפיות למיטה – הוא והיא. שפם ורעמה לבנה.

The50thAnniversary_5476_170910

מזל טוב, אמאבא! לחיי השנים שבדרך!

פורסם בקטגוריה Creative, Family | עם התגים , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

תשע”ח – שתהא לנו שנה עמוסת חיוכים!

שנת תשע”ח תיכף פורצת. אני יכול לראות אותה עומדת על הקווים ומתחממת לקראת הכניסה למגרש.

ומה נאחל לה ולכולנו לקראת כניסתה?

שתהא לנו שנה עמוסת חיוכים!

שנחייך. ברגע שמישהו מחייך אלייך הכל נעשה נעים יותר. ברגע שמרוח לך חיוך על הפרצוף – הכול יותר טוב – בין אם קראת פוסט ממש מצחיק, קיבלת תמונה של האחיינית רוקדת או מצאת ווידאו ממש מעולה של חתול ביוטיוב. אם אתה מדבר עם משהו ומחייך – קבל חיזוק – יצרת קשר טוב. אפילו אם חייכת במבוכה כשנתקלת בעמוד ברחוב בזמן שקראת את הפוסט הזה ממש – חייך במבוכה והכל ישתפר (אלא אם איבדת שן או שתיים ואז החיוך יכול טיפה להפחיד).

נאמן לתפיסה הזו יצא הבלוג למסע צילומים לברכה המסורתית לחג

Shana Tova 2017 Smiling Grid 600px

מכל קצוות תבל, או לפחות מכל קצוות ארגזי הפליימוביל שבביתנו הקט נאספו האנשים הטובים ונעמדו אל מול המצלמה. ראו איזה פלא, כולם מחייכים!

אז שתהיה לכולנו שנה טובה ומוצלחת, שנה של אושר, עושר וכושר והכי חשוב – לשמור על מצברוח טוב ולחייך.

מכאן, שוב, לפי חוקי המסורת אני אעבור לסיפורי מאחורי הקלעים ולכמה מהפורטרטים הנוגעים ללב שצולמו לצורך הפרויקט. קשה לעבוד עם כל כך הרבה טאלנטים וזה לקח כמה שעות טובות אבל כרגיל הנהלת הבלוג יוצאת מגידרה על מנת לפנק, לפנק ולפנק.

ShanaTovaPlaymobilSmile_0091_170909

ShanaTovaPlaymobilSmile_0076_170909

ShanaTovaPlaymobilSmile_0035_170909

ShanaTovaPlaymobilSmile_0042_170909

ShanaTovaPlaymobilSmile_0079_170909

ShanaTovaPlaymobilSmile_0058_170909

ShanaTovaPlaymobilSmile_0053_170909

ShanaTovaPlaymobilSmile_0081_170909

ShanaTovaPlaymobilSmile_0047_170909

ShanaTovaPlaymobilSmile_0059_170909

למקרה שלא שמתם לב, מדובר כאן במחווה קטנה  לפיטר פן

ShanaTovaPlaymobilSmile_0073_170909

והרמיזה הקטנה למתקדמים שבוודאי קלטו שיש לג’ינג’ית המקסימה הזו ביד ראש וזנב כמחווה אינטר-טקסטואלית (שלא לומר ארס-פואטית) לברכת ראש השנה.

ShanaTovaPlaymobilSmile_0083_170909

וכמובן, לשבור את האשליה  – הנה עמדת הסטודיו המתקדמת

ShanaTovaPlaymobilSmile_090555_170909

והאשלייה המושלמת – הנה הנערה והסוס – כפי שנראתה מאחורי הקלעים

ShanaTovaPlaymobilSmile_102003_170909

ואם הגעתן עד כאן – נותר לי רק לאחל – שנה טובה!!!

פורסם בקטגוריה Playmobil | עם התגים , , , , , , , | 4 תגובות

מאה מיליון גרעיני חמניות – איי וויויי בירושלים

מיליונים של גרעיני חמניות זרוקים ככה סתם. היד רוצה לקחת ולשים בפה אבל לא יפה לפצח גרעינים במוזיאון, מה עוד שמה שיתפצח קודם לכן הם השיניים שלי כי הגרעינים השחורים עשויים מפורצלן קשוח

כל הפיצוציות של תל אביב היו יכולות לחיות שבוע מהמשטח הארוך הזה של גרעינים המונחים כך סתם והעין לא תופסת את הכמות. והיד? היא רוצה לחפון כמה, להרגיש אבל לא יפה, זה מוזיאון וזו אמנות

AiWeiwei_Jerusalem_5405_170826 (2)

האמן והאקטיביסט הפוליטי הסיני איי וויויי (AI Weiwei) הוא שיצר אותם. לא הוא עצמו, אלא 1600 אנשים ישבו במשך שנתיים וחצי ובצורה ידנית יצרו 100 מליון גרעיני פורצלן  במשקל 150 טון. בראשית הוא פרש אותם באולם המונומנטלי של מוזיאון טייט מודרן הלונדוני. עכשיו הם פה, בירושלים.

הרעיון מאחורי הערימה מורכב לפחות כמוה. ראשית, הוא מדבר לאנשים ישירות כפרויקט שרק בסין ניתן לעשות אותו, כי רק שם, בעיירה Jingdezhen, שבה יצרו קרמיקה לאורך דורות, יש את כוח האדם והסבלנות לעשות גרעינים, לצבוע אותם אחד, אחד ביד וכל מה שבא אחר כך. ולהיות מבסוטים מכך וזו שירה צרופה ליכולת הסינית של ייצור בכמויות ודיוק.

שנית, יש המון מטענים סביב גרעינים שחורים וסין. גם בסין הם נחשבים כפיצוחים ואיי וויויי מספר שעוד בילדותו אנשים היו מחזיקים גרעינים בכיס וכשאתה עוצר לדבר עם חבר ברחוב, אתם חולקים את הגרעינים (ובטח זורקים את הקליפות על הרצפה). כך שזו גם מחווה לאחווה השוררת בין פשוטי העם הסינים. אבל יש עוד, חכו. ממבט מרחוק נראים כל הגרעינים זהים, כמו ההמון הסיני אבל רק בבחינה מקרוב רואים שאין שניים זהים.

ויש גם כמובן, פן פוליטי. בתקופת מהפכת התרבות הסינית, מאו דזה דונג דימה את עצמו לשמש ואת ההמונים לגרעיני חמניות על פרחי החמנייה העוקבים אחרי השמש במסלולה. כך שאיי וויויי מתזכר גם את התקופה האפלה ההיא.

הנה סרט לא ארוך מדי ומרתק שמתעד את יצירת הגרעינים

אבל כיוון שבישראל עסקינן ולא רוצים שייעלמו הגרעינים, יש לשמחתי עמדות בצד עם גרעינים למישוש. הם כבדים באופן מפתיע כי המוח רואה בהם גרעינים שחורים רגילים ואז היד החופנת מופתעת.

AiWeiwei_Jerusalem_115245_170826

למרות זאת, מוזיאון ישראל בטוויטר הרשמי שלו נתן דוגמה אלו שלפחות מחזירים את הגרעינים. אני מניח שילדים לוקחים בלי להבין והורים מחזירים בהבנה. או לפחות רוצה לקוות כך

DG71Xr2WsAAqT9GDI3jP3QW0AAmUbmהגרעינים, הם שמושכים את האנשים לירושלים, לתערוכה אבל יש עוד המון מה לראות. זו תערוכה לא מאוד גדולה של איי וויויי.

אבל לפני שאמשיך.

מי זה האיי ווייווי הזה? למה הוא נשמע כמו יאוש קל באידיש?

למעשה, האמן, האקטיביסט הפוליטי, הילד הרע, החולם והפסל איי ווייויי ביקר כבר כאן מעל דפי הבלוג, כאשר נתקלנו בתערוכה מעולה שלו בפירנצה (הנה, כאן). ובכל זאת, מדובר על אחד האומנים הסינים הכי ידועים בעולם. איי נולד ב1957 בבייג'ין לאם ואב שהיה משורר סיני שלא מצא חן בעיני שלטון מאו וכל המשפחה נשלחה למחנה עבודה בתנאים קשים כשאיי היה בן שנה. 16 שנה חיו כך, מה שהשפיע על איי הקטן וההשפעות ניכרות בעבודות שלו היום. כשמאו מת ואיי היה בן 18 הם חזרו לבייג’ין.

איי חי שנים בארה”ב והוא נע ונד בעולם כולו, חלק מכך בשל רדיפת השלטון הסיני. הוא מבקר קשות את השילטון ובתערוכה בפירנצה ראינו את הסרט והמיצג שעשה לאחר רעידת האדמה בסיצ’ואן שם נהרגו יותר מ5000 ילדים בבתי ספר שקרסו עליהם בגלל בניה לקוייה. איי חשף את העובדה שהבניינים נבנו ללא פלדה לחיזוק באזור מוכה רעידות ושילם על כך ב-2011, כשנעצר בנמל התעופה של בייג'ין, נאסר על ידי הרשויות בסין ללא משפט למשך כ-81 יום ועונה עד ששוחרר בהגבלים.

יש יחסי אהבה/שנאה בינו לבין המשטר כי מצד אחד הוא מבקר קשות את המשטר ובשל היצירות שלו יש לכך הד רחב ומצד שני מה שהוא חושף על סין – על הטכניקות המסורתיות והרבדים התרבותיים – אין שום דבר דומה לזה במערב.

105182686

דוגמה נוספת למשחק הכפול שאיי משחק בראש של המבקרים (שלא לומר mind fuck קשה) נמצאת באולם ענק בתערוכה בירושלים וזה שטיח. ליצירה הזו הוא קרא “soft ground” והיא נוצרה לתערוכה שלו במינכן. אמנים סינים (כמובן) ארגו שטיח עצום (250 מטר רבוע) שנראה בדיוק כמו רצפת השיש של מוזיאון Haus der Kunst שהיטלר ציווה על בנייתו כדי להציג את האומנות של הרייך השלישי. השטיח אפילו כולל את השינויים שעברו על רצפת השיש, על פתחי הביקורת למערכות האולם והכל. זה נראה מרחוק כמו רצפת שיש, עד שדורכים ומבינים שזה שטיח. יש כאן ביקורת על משטרים טוטליטרים, בעצם העובדה שהשטיח הונח על הרצפה המקורית ושינה את כל האקוסטיקה של היכל השיש הנוקשה.

במוזיאון ישראל מותר לעלות על השטיח. כמו ששרו ‘שוטי התהילה’, בתחילת דרכו של אברהם טל – “כל הילדים קופצים רוקדים”.

AiWeiwei_Jerusalem_5437_170826

אנשים יושבים, מדברים, שוכבים. ילדים עושים סלטות, גלגלונים ושאר אקרובטיקה. אבל כשאני נתתי גלגול נינג’ות אחד לאורך המזרון, נגשה אלי השומרת ונזפה בי קשות. הדרת קשישים במוזיאון!

זה יוצר דינמיקה מדהימה. יש שקט יחסי באולם כי השטיח בולע כל רעש וזה משנה את כל ההתייחסות למוזיאון כי אתה דורך והולך על היצירה. וזה מותר ומוזמן וזה כיף. אני חלצתי נעליים ועליתי עם גרביים לחוש את השטיח.

אחר כך הצלחתי לקבץ את המשפחה לתמונה נדירה של כולם.

AiWeiwei_Jerusalem_429_27_170826

לאורך האולם מציג איי יצירה נוספת בדמות טפטים בשחור לבן. יצירה בשם אודיסאה או Odyssey

לרגע זה נראה כמו תבנית אבל מקרוב רואים שזה סיפור אחר לגמרי. מ 2015 איי חוקר ומתחקה אחר תנועת הפליטים מאזור סוריה. הוא ירד לעומק “משבר הפליטים” ויצר סיפור המשלב אלמנטים מודרניים ועתיקים, בסגנון של עיטורי כדים יווניים שנמצא בחפירות, עם הפרספיקטיבה מהצד וכל היוצא בזה – משלב טנקים ומשאיות בחיות מיתולוגיות, כולל דמותו שלו (משחק לילדים – למצוא את איי בטפט)

AiWeiwei_Jerusalem_5424_170826

AiWeiwei_Jerusalem_5410_170826

צריך להתעמק כדי להבין את כל מה שיש שם. זה נראה תמים ויפה עד שמסתכלים מקרוב, על החיילים, המשאיות והטנקים וזרם האנשים ההולך לרוחב הקיר.

AiWeiwei_Jerusalem_5423_170826

כל האולמות מכוסים בטפטים שלו, שנראים מרחוק כמו דוגמה יפה אבל מקרוב רואים שמדובר באמירות פוליטיות

AiWeiwei_Jerusalem_5417_170826

למשל אוסף שטרי החוב שאיי נתן לאנשים שהילוו לו כסף ב 2011. אז, כששוחרר ממעצר, השלטונות החליטו להאשים אותו בהתחמקות מתשלום מס וקנסו אותו במשהו כמו 1 מיליון דולר. הוא יצא למסע גיוס ואסף את הכסף מאנשים פרטיים. כל אחד קיבל שטר חוב עם שמו ובולים שהראו את הערך. מכל אלו יצר טפט שנראה כמו תבנית אבל מקרוב רואים שאין שניים דומים (משחק לילדים: למצוא את הערך הכי גבוה)

810credit: Ai Weiwei studio

יש עוד ועוד והתערוכה מרתקת. גם לילדים. הקטנים יראו את הדברים הפשוטים והגדולים יוכלו להבין את כל הרבדים הנוספים. ממש, ממש שווה וזה כאן בירושלים. טוענים את אפליקציית המוזיאון על הטלפון ומקשיבים בתערוכה.

AiWeiwei_Jerusalem_5421_170826

אה, חוצמזה יש גם תערוכת כלבים וחתולים באגף הנוער לאלו שעוד צריכים משהו לילדים.

יאללה. עד סוף אוקטובר ויש חגים בפתח וילדים משועממים. קדימה, אין תירוצים.

AiWeiwei_Jerusalem_133246_170826

פורסם בקטגוריה Creative, Playmobil | עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

אש וקלון – חמישה נערים ומכונית בוערת אחת

מכונית בוערת באישון לילה, אי שם בשלהי שנות ה80, באשקלון המנומנמת. חמישה נערים ונערות – מלכת השכבה, השקוף שלא שמים לב אליו, הפריקית, הווירדו של השכבה ואחד ערס משורר. כולם עוברים תחת האור הבודד של חדר חקירות משטרתי בלילה אחד לפתור את התעלומה. מי שרף את המכונית של חי בן דוד?

אני לא יודע מה הילדים שלכם עשו הקיץ. אולי היו בקייטנת “כל הכיף אצלנו!” וחזרו עם כתמים של שלוקים על הבגדים. אולי היו “במאסטר שף לילדים” וכל הקייטנות של הַבְּיוֹקֵר. אוהד ועוד ארבעה נערים ונערות יצאו פעמיים בשבוע, בבוקר מוקדם לחזרות לקראת הצגת פרינג’ או תאטרון שוליים. לא משהו מסחרי. בסופשבוע האחרון התקיימה הצגת הבכורה החגיגית בערב שישי (שמפניות זרמו כמים, זרי פרחי ממתקים תוצרת נורית חולקו באושר) ובמוצאי השבת נחגגה הצגת הסיום עם פרחים והכל. הזמנתי אתכם מראש. לא באתם? הפסדתם!

Fire&Disgrace_5333_170816

היה מדהים. באמת חבל שלא באתם.

מצד אחד זה נראה פשוט. כמה קשה לנערה בת 15 לשחק נערה בת 15? זה לא שהיא צריכה להשקיע מאמץ לשים את עצמה במקום הזה.

מצד שני, זה לא פשוט לנער בן 15 להיכנס לדמות שהיא יותר בעייתית ולתת את כל כולך, להחצין, להגזים ופשוט לשחק מישהו שהוא כן אתה אבל לא בדיוק. להניח יסודות שיתמכו בסיפור גדול יותר שיש רק שעה וקצת לספר אותו.

הנה המופלאים תחת אורה של מנורת חדר החקירות המשטרתי:

אוהד, משחק את יוני, נער שקוף שלא שמים לב אליו, קצת חנון. כפיים.

Fire&Disgrace_5299_170816

אביגיל משחקת את זוהר, הפריקית של השכבה. כפיים.

Fire&Disgrace_5319_170816

גיא המשחק את איתן, הנער המשונה, זה שנשאר כיתה בגלל התנהגות בעייתית. כפיים.

Fire&Disgrace_5308_170816

זואי משחקת את דפי, מלכת השכבה. כפיים.

Fire&Disgrace_5313_170816

תום משחק את חַי, ערס הצעצוע. כפיים.

Fire&Disgrace_5294_170816

ולבסוף המבוגר האחראי, מוטי שכתב, ביים, אסף את החבורה ומשחק את קובי, חוקר המשטרה המנסה לרדת לשורש העניין ולגלות מי שרף את המכונית. כפיים. כפיים. שקט, מתחילים.

Fire&Disgrace_5327_170816

מוטי ברכר הוא זה שהניע את הכל. בשנה האחרונה מוטי פגש את אוהד ושאר החבורה כמורה לאמנות הפרפורמנס או מֵיצָג בפי העם היושב בציון. לקראת פרוץ החופש הגדול הוא פנה לכמה נערים והציע להם להשתתף בהפקת מחזה שכתב שמתבסס על זיכרונותיו שלו כנער הגדל בשנות ה80 באשקלון (אפילו קרא לו על שם העיר – “אש וקלון”). לשמחתנו אוהד הסכים בחפץ לב, בעיקר כי שיעורי הפרפורמנס בתלמה ילין היו מהחביבים עליו.

Fire&Disgrace_5125_170816

ההצגה נערכה בתיאטרון החנות שהוא “חלל אמנות רב תחומי – תיאטרון, מחול, מוזיקה, פרפורמנס, גלריה בויטרינות המציגה 24 שעות ביממה כלפי הרחוב”. חנות קטנה ברחוב עלייה בתל אביב שהפכה לתיאטרון לא גדול. מאוד מגניב ומחתרתי שכזה.

פעמיים בשבוע נטשנו את הנער בדרום תל אביב לחזרה והוא הגיע לאחר מכן אלי או אל נורית לארוחת צהריים משותפת (כיף גדול אבל זה סיפור לפעם אחרת). לא דיברנו על התכנים מפאת חרדת הספויילר אבל ראינו איך נדלק לו האור בעיניים. אמנם הוא דיבר על הקושי ללמוד את הטקסט ובגיחות הקטנות שלי אל תוככי החנות לפגוש את מוטי הוא גם הביע חשש מסוים וגם הבנות דיברו על כך.

עבר להם.

ראיתי 3.5 הצגות. אחת וחצי במהלך החזרה הגנרלית שבאתי לצלם בה ואז ראינו את הצגת הבכורה בשישי בערב והצגת הסיום בשבת בערב. ההצגה שטפה באופן מעורר השתאות. ברור שהיו טעויות של כל השישה, כולל את מוטי עצמו וגם תקלות טכניות קטנות שנובעות מקוצר הזמן אבל היה בזה משהו יפה, אמיתי ומרשים במיוחד כשהנוער המשיך הלאה, מבלי להיתקע, על משפט שהתפלק, מצית שלא נדלק, תיק שלא הונח במקומו וכן הלאה.

Fire&Disgrace_5038_170816

כיון שההצגה ירדה ומי יודע מתי תעלה שנית, אם אי פעם, אני מרגיש יותר חופשי לעשות ספויילרים. יש משהו יפה בארעיות הזו. כל התכונה הזו והדיוק והכוונון שמתפרץ בארבע הצגות שלא יחזרו שנית. זבנג וגמרנו. לא כמו תיסלם או כוורת שמתאחדות בפעם האחרונה, ממש, ממש, באמת, באמת כל שני וחמישי.

Fire&Disgrace_4824_170816

הזהרתי את המוזמנים שהבאנו, כל הסבים והסבתות, את הדודה והחברים שלא מדובר במשהו קליל ונחמד. זה לא מחזה חמוד שכזה על נערים ונערות בחופש. זה מחזה שעוסק בקשיים של בני נוער, במוות, באלימות שהם נאלצים להתמודד איתה בלי מבוגרים בסיפור, בלבטים קיומיים ומוות שמרחף מעל לאורך כל הזמן, מטיל צל כבד על הסיפור. לא יודע למה אבל נראה שהנוער נמשך להצגות כבדות שכאלו. נדב, שלמד תיאטרון ואפילו עשה בגרות בתיאטרון כיכב בהצגה שנראתה קלילה אבל היתה ממש טעונה ולא נשארה עין יבשה באולם. גם שאר ההצגות המקבילות שהוצגו אז, היו מטענים של ממש. אולי הם מחפשים את החוויה הבוגרת יותר ופחות את הקומדיות או שזה יותר פשוט להיכנס לדרמה מאשר לתזמון המדויק של קומדיה.

Fire&Disgrace_5070_170816

וכאן באה הגדולה של הצוות הצעיר.

אני לא ממש מכיר את החבורה, אז קשה לי לשפוט עד כמה הדמויות היו רחוקות מהם עצמם אבל זה הם היו אמינים. הדמויות ישבו עליהם בצורה הדוקה ונראה היה שהם אחד עם הדמות. זה לא פשוט, בטח ממרום 15 השנים שיש לכל אחד מהם, לפרק את הדמות שלהם וללבוש אותה כך שגם ההוא שיושב בשורה האחרונה, במושבים הזולים, יאמין לסיפור. זה היה קסום, בטח אם אני לוקח בחשבון את הזמן הקצר שעמד לרשותם ואת העובדה שהם לא תלמידי תיאטרון אלא “חזותיסטים” בעגה של תלמה ילין, תלמידי אמנות חזותית (תום מגיע מבית ספר אחר, כקולנוען).

Fire&Disgrace_5183_170816

Fire&Disgrace_5144_170816

לזכותו של מוטי ובראייה שלי עצמי, שגדלתי אף הוא בשנות ה80, אמנם לא לחופו של הים התיכון, אבל לחופו של הנהר האימתני, הירקון, התקופה היתה מאוד מובהקת. אם זה בלבוש המוקפד שהיה מאוד 80-90, האביזרים כמו ווקמן הסוני הישן של אביגיל והמראה שלה, מחוות לשוניות וסלנג

Fire&Disgrace_4803_170816

Fire&Disgrace_4992_170816

זיפו. מצית זיפו שהוא מוטיב חוזר במחזה היווה כר נרחב לחיקויי עישון למיניהם. הדלקות מצית והצתות סיגריות אוויר חזרו,עושנו וכובו היטב בחול המדומה.

Fire&Disgrace_5117_170816

Fire&Disgrace_5023_170816

הכי אייטיז היתה מחווה שהפכה לסימן היכר של חי, מעיין הצדעה כזו שלו שלא ראיתי שנים ארוכות שסחטה בתחילה חיוכים ולאט לאט צחוקים כבושים. החבורה התלוננה אח”כ שלא תמיד הקהל הבין את השטיקים הקטנים וכמו רובינא בזמנה היה להם קשה יותר ללא התגובה של הקהל, כשאתה מספר בדיחה ואף אחד לא צוחק אתה ממשיך הלאה מעורער יותר.

Fire&Disgrace_5163_170816

הסיפור נע ונד בין חדר החקירות שלכאורה קורה כאן ועכשיו לבין ההתרחשויות שקרו בעבר. המעברים היו יפים. רגע אחד, קובי, החוקר המשטרתי משוחח עם מי מהדמויות בחדר החקירות, משקשה עליהם וברגע השני הסיטואציה שהנחקר החל לספר מתחילה לגרום עוד וגידים. בתחילה, לוקח שניה להבין מה קורה, איך פתאום כיסא ושולחן החקירות הופכים לשולחן בבית הספר, לספסל בפאב השכונתי, לקבר בבית קברות ועוד.

Fire&Disgrace_4992_170816

Fire&Disgrace_4813_170816

Fire&Disgrace_4857_170816

גם הזמנים היו נזילים ולעיתים, במשהו שנראה שנלקח מהמטריקס, התנועה הואטה לחלוטין להדגיש בסלואו מושן הזה איזה התרחשות מהירה שאחרת לא נקלוט. שוב, לקח שניות להבין מה בדיוק קורה אבל ברגע השפה התיאטרונית הזו הובנה, הכל זרם בקלילות.

Fire&Disgrace_4949_170816

Fire&Disgrace_4885_170816

מרשים לראות כל כך המון כשרון על בימה קטנה. הם כולם מביאים יכולות אמנותיות, מוזיקליות והם מתפוצצים מיכולת. אמנם יש בהצגה רגעים משעשעים והקהלים השונים צחקו, מי פחות ומי יותר אבל ברובה היא רצינית. מה שקוראים אחינו שמעבר לאטלנטי, dead serious. לזכותם יאמר שלא יצאו מהדמות למרות הקרבה הפיזית לקהל ולגיחוכים שעלו ממנו, גם לאור שגיאת כאלו ואחרות – הם נשארו כמו שצריך.

אבל אני אבא של רק אחד בהצגה. אחד אוהד אלקין.

Fire&Disgrace_5289_170816

התנהגנו יפה בהצגה וגם שמרנו על כל המוזמנים אבל הלב מתרחב לראות את הבחור הפרטי עולה ומציג. היו המון מניירות וטונים של קול שאנחנו מכירים טוב מהבית. הדמות של יוני היא לא אוהד אבל לנו היה ברור מאיפה בחר להביא אותה אל הבמה. תנועות מסוימות, ההליכה, הדרך בה הוא פונה אל האחרים ומצד שני הוא היה שונה, אחר. הוא תפס את הדמות שלו, שהוא עצמו אמר לי שהוא ילד שקוף לחלוטין, לא ממש משהו שאוהד עצמו מתחבר אליו. כיף היה לראות גם את האינטראקציה בן חמשת המופלאים ומוטי on stage וגם off stage. אחלה קייטנה, כבר אמרתי.

Fire&Disgrace_4956_170816

וכל פעם זה נגמר לא ממש טוב. הלב לא נותן לי לספר את סוף הסיפור. אולי תראו את ההצגה פעם? היא גם  צולמה בוידאו וגם אולי תתחיל לרוץ ותהפוך לקאלט? הנחתי כאן את הרמזים. תבינו לבד.

Fire&Disgrace_5275_170816

ארבע פעמים רצה “אש וקלון” עד שכמו פרפר סיימה את מסלולה לאחר יומיים. היינו שם כדי לשמוע את הסיכום ודברי התודה ויצאנו אל הלחות של דרום תל אביב, עם כל העובדים הזרים, הצעירים עם הכלבים, עובדות הלילה ושאר האוכלוסייה המקומית בתחושה של תם, אך לא נשלם.

נראה. אולי יוני, זוהר, איתן, דפי וחי יאלצו לשוב לחקירה נוספת בעתיד. אנחנו נהייה שם לראות מה קרה.

Fire&Disgrace_5386_170819

פורסם בקטגוריה Event, Family | עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

הצגת פרינג’ בתוך חנות – לא תלכו לראות?

“אש וקלון”, הצגת פרינג’ החוקרת בצורה יפה סיפור של הצתת רכב והקשר אל חבורת בני נוער, אי שם בתחילת שנות ה 90.. מה? לא תבואו לראות?

ואם אני אומר שאוהד אלקין, שחקן מוכשר וצעיר משתתף שם? זה ישנה?

Fire&Disgrace_4922_170816

ואם אוסיף ואומר שהוא אחד מיקירי הבלוג, כפי שהשם יעיד?!

אז הנה.

“אש וקלון” – הצגה שנכתבה ע”י מוטי ברכר, שלקח קבוצה של נערים ונערות וליהק אותם למחזה שכתב ושהיה לי העונג לצפות בחזרה הגנרלית האחרונה בהחלט סופי ומוחלט לפני ההצגות הרשמיות שיערכו בסופה”ש הקרוב 18-19/8/17

“איפה?” שואלים שוחרי תיאטרון השוליים בכל הארץ, כשהם אוחזים את כרטיס האשראי שלהם ביד רוטטת, “היכן?”

בתיאטרון החנות, שכשמו כן הוא – חנות ברחוב העלייה בת”א שהוסבה לתיאטרון

הנה כל הפרטים לאוחזי פייסבוק ולמהירי החלטה כאן רוכשים כרטיסים – וואלה, לא יוצא לי מזה כלום, רק גאוות אבא שזה כבר מוצלח

FireAndDisgrace POSTER 600px

 

אני לא הולך לספר לכם על עלילת המחזה כי חראם על הספויילרים. אחרי שיגמר, אני אוסיף פרטים כי היה לי העונג להיות חלק מכל התהליך, ולו רק מרחוק ובארוחות הצהריים של אחרי החזרה בכל מיני מקומות סביב תל אביב שם פגשתי את אוהד, נלהב בדרכו המיוחדת.

מה שאוכל לספר הוא שמדובר על תקרית של הצתת רכב ונסיון של חוקר משטרה לפענח מה קרה ומה המעורבות של חבורת נערים ונערות שיש בניהם כל מיני קשרים שמתפתחים לאורך השעה של ההצגה.

Fire&Disgrace_4805_170816

מדהים איך שבחלל קטן הכל נראה טוב ואמין וממש מדהים איך קבוצה של תיכוניסטים נכנסת לדמויות ובתוך פרק זמן לא גדול מצליחים להעביר לחלוטין סיפור לא פשוט.

Fire&Disgrace_4930_170816

די, אני צריך לשמור קצת פרטים לאחריי ההצגה אבל רק אומר שזה באמת משהו אחר, מעניין ומרענן.

אז הנה הם העושים במלאכה: אוהד אלקין, זואי יוסופוב-סטולרסקי, תום ניומן, אביגיל פלינט, גיא שוובל

מוזיקה מקורית: עוזי רמירז, גיא שוובל

עיצוב תאורה וסאונד:דן קרגר / הפעלה: נגה שלומי

יוצר (וחוקר): מוטי ברכר

Fire&Disgrace_5231_170816

Fire&Disgrace_5142_170816

Fire&Disgrace_4995_170816

אין פה ספוילרים, אז אל חשש. שווה.

Fire&Disgrace_4969_170816

Fire&Disgrace_5102_170816

בואו בהמוניכם (החנות מכילה 35 איש להצגה… )

הנה שוב כל הפרטים לאוחזי פייסבוק ולמהירי החלטה כאן רוכשים כרטיסים

פורסם בקטגוריה Creative, Family | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

שרים כריס קורנל – wave goodbye

 

כמעט שלושה חודשים מאז הלך מאיתנו כריס קורנל, אללה ירחמו. הפתיע אותי עוצמת הצער שחשתי לשמע הידיעה שהדיכאון בסוף גבר על אחד זמרים הכי אהובים עלי. לא הכרתי אותו מעבר לקריירה הארוכה שלו ואני עוקב אחריו מאז שנות התשעים ובכל אני מרגיש איבדתי אדם קרוב. זה כיווץ לי את הלב ומאז אני שומע אותו יותר ויותר. הנה מה שכתבתי אז ביום שהוא התאבד.

אבל מה פתאום חזרתי אליו?

כי תפסה לי את העין ידיעה על מופע מחווה לכריס קורנל שיערך בט”ו באב.

Wave Goodbye Banner

תוך דקות היו לי שלושה כרטיסים.

שלושה?

לי ולבני היקרים השותפים לאהבת הכריס. האמת שאוהד יותר חובב, ואפילו היה איתי בהופעה של סאונדגרדן בארץ אבל גם נדב לא טומן ידו. ברור לי שאני חייב לחוות את ההופעה הזו איתם. גם חלק מהחינוך שאני מנסה להנחיל לנוער וגם ההנאה שלי מועצמת ומוגברת כשאני רואה את השמחה בעיניים שלהם.

המחווה היפה כאן היא שכל ההכנסות הן קודש לעמותת אנוש –  "העמותה הישראלית לבריאות הנפש" – המסייעת למתמודדים עם מגבלה נפשית ולבני משפחותיהם. כיון שכריס קורנל סבל שנים מדיכאונות והתמכרויות זו נראתה מטרה מוצדקת ונעלה ושווה שלושה כרטיסים בלי מחשבה. לפני שפורצים פה במקהלת “למה לא אמרת לי?!” – הודעתי מראש לפורצים הקבועים והם יודעים את זה!

ChrisCornellTribute_4246_170807

מה שבולט במודעה הוא מי גאה להציג: “מעריצי כריס קורנל”. למען האמת במהלך הערב התוודענו אל המעריצה הכי רצינית שיש – סיון פישמן.

סיון, דוקטורנטית לכימיה, כפי שהעידה על עצמה כשעלתה לקראת סוף ההופעה על הבמה, העריצה את כריס קורנל. כשנודע לה על מותו, סיפרה, בכתה ארוכות והחליטה להפיק ערב לזיכרו אבל לא של חקייני קורנל אלא ביצועים טובים שיכבדו את המקור. היא חברה לעמותת אנוש, שמה סכום כסף אישי בלתי מבוטל ויצאה לדרך בלי שום קשרים בעולם המוזיקה, רק אהבת הקורנל לרגליה ורצון לזכור אותו לגם לסייע לאנשים אחרים שיש להם נטיות אובדניות.

הצליח לה ביג טיים.

הסיפור שלה מעורר השתאות. מבחינה זו ישראל היא באמת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. צריך דחיפה ורצון ויוצאים לדרך ותמיד יהיה מישהו שמכיר מישהו אחר וככה מגיעים לנינט. או לירמי קפלן.

ירמי קפלן הוא שפתח את המופע. אני מניח שהוא ונינט הגיעו כעוגנים שימשכו את הקהל. הוא פתח קצת חלש אבל התגבר עם The day I tried to live של סאונדגרדן (אני אנסה להפניק אתכם בקישורים לשירים ואם אמצע מישהו שצילם את השיר בהופעה – אפניק אתכם עוד יותר. אני צילמתי רק תמונות).
אם מי מצלמי הוידאו מבקש להסיר את הקישור – פנו אלי ואוריד.

ChrisCornellTribute_3961_170807

זה שיר קשה לביצוע מז’אנר החלש-חזק-חלש עם הצלפות הקול של קורנל. אבל קפלן נתן כבוד. מי שברקע ומלווה את ירמי קפלן (מי ישיר את את Might do it בפזמון?) הוא טל שחר, סולן להקת ה The Secret Saints שעוד נדבר בה רבות. עצוב קצת לפתוח ערב לזכרו של הקורנל בשיר שמדבר על היום שהחליט להיפתח ולחיות במלואו.

שלושתנו לא הכרנו The Secret Saints שנשארו על הבמה אחרי הליכת הירמי. הם יופי של להקת רוק עם כל הקלישאות וסולן רב רושם שקצת מזכיר את סטיבן טיילר והיתה לו חולצה מעולה בהקשר של ההופעה.

ChrisCornellTribute_3987_170807

נודע לי שהם אף חיממו את הגאנז בהופעה האחרונה בארץ בפארק הירקון, שזו חותמת איכות ממעלה ראשונה. הם היו ממש טובים. להקת רוק גם עם המניירות אבל עם כיסוי. הם השאירו עלינו רושם כה עז ששכחנו מה הם שרו. אז אם מישהו קורא את זה ויודע – באמשכ’ם – ספרו לי גם ואתקן!

ChrisCornellTribute_3984_170807

פה גם החל לבלוט ילד צעיר שנעמד ביננו לבין הבמה והחל לשיר. מכל הלב. ועם כל המילים. אבל בלי שום קשר למנגינה. לא חושב שחגג בר מצווה עדיין, אבל הוא נדחף בלי בושה וניסה למשוך את תשומת ליבם של המבצעים. לפעמים הצליח לו (אפשר לשמוע אותו בהקלטות…)

ChrisCornellTribute_4000_170807

סיון טלמור שעלתה אחר כך הייתה חיוורת. גם מילולית ולטעמי גם ביצועית עם Can’t change me. היא הפכה את השיר לנוגה וחסר את האנרגיה של הקורנל. אבל הקהל שר איתה בדבקות (גם אנחנו).

ChrisCornellTribute_4009_170807

הנה היא בסרטון שצילם צחר כהן

צילום: צחר כהן

נינט עלתה אחריו וכמו שנאמר and the crowd went wild

ChrisCornellTribute_4020_170807

היא ביצעה את Sweet euphoria עלי גיטאר. יש לה את הקול, אבל היא לא פתחה מבערים וגם לקחה לעצמה שיר פינוקי שכזה, עגול ונחמד וביצעה אותו עגול ונחמד.

צילום: נטלי זברו וצחר כהן

מי שכן פתחה מבערים היתה דיאנה גולבי, יוצאת ריאליטי בעצמה שיש לה את הקול והעוצמה. ככלל, לכריס קורנל היה קול מדהים. האדם הממוצע מסוגל לשיר 1.5 עד 2 אוקטבות. זמר מיומן שר 3. הקורנל הבריק עם מנעד של 4 אוקטבות והיה ידוע ביכולתו להצליף בקולו (מה שידוע כ vocal belting) שזה מה שתמיד הקסים אותי – היכולת לעלות מ 0 ל100 במהירות האור. ברור, יש זמרים עם יותר מנעד אבל כריס קורנל שר עם מבע ולא רק טכני. קשה מאוד לבוא בטענות לקאדר המכובד של זמרים שהתאסף לזיכרו בערב המיוחד הזה. אבל לדיאנה גולבי יש בכל זאת משהו. היא ביצעה  את As Hope and Promise  Fade שלא היה מוכר במיוחד ואת When I’m down

ChrisCornellTribute_4049_170807

צילום: בן צ’קוב

ביצוע מעולה עם מבערים היא חלקה עם The Secret Saints לשיר המופלא מהפרוייקט המופלא – hunger strike מתוך Temple of the Dog  שעכשיו אין לי סיכוי לראות הופעת איחוד שלו.

גולבי בתפקיד כריס קורנל וטל שחר של The Secret Saints עושה את אדי וודר. זה אחד שירי הקורנל הכי אהובים על המשפחה כולה והיה כיף לשמוע אותו בביצוע שעשה לו כבוד.

ChrisCornellTribute_4068_170807

צילום: צחר כהן

מי שעלה אחרי גולבי היה טווס רוקנ’רול אמיתי שלא הכרנו. יוחאי דוידוף עלה ונתן ביצוע תיאטרלי ל spoonman האהוב של סאונדגרדן. הוא היה טוב ובעיקר הראה רוקנ’רול מהו. ביחד עם ה The secret saints שכבר למדנו להעריך, קיבלנו את השיר על האיש שמנגן עם כפות – קרוב למקור

ChrisCornellTribute_4077_170807

ChrisCornellTribute_4099_170807

סיוון אבלסון, הסולנית של הלהקה המצויינת איטליז הייתה הבאה. היא נראתה מקסים ושרה יפה אבל קטן ולא סיפקה את הסחורה עד הסוף. שני שירים שרה, עם נבלנית אבל אני לא זוכר מה היא ביצעה

ChrisCornellTribute_4106_170807

הלאה.

גם עומר נצר עלה. לא זוכר מה הוא שר כי הבסיסט שלו עם המשקפיים והזקן הארוך דמוי הרצל הקסים אותי וזהו, דוקטור, לא זוכר יותר מה היה

ChrisCornellTribute_4151_170807

ChrisCornellTribute_4166_170807

הזוג הבא באמת היה יוצא דופן. שחר נהרי ורועי לביא הלו הם התבלינים. עולה בחור דתי, עם ציצית וכיפה ונראה כאילו ברח מטנק ברסלבי ולידו איזה dude

ChrisCornellTribute_4200_170807

לא זוכר את השיר (מה יהיה?!) אבל הם היו מקסימים ביחד – נראים כמו שיבוט של מאור כהן ואביתר בנאי ונראה היה שנהנו מאוד מהמעמד. לא היה זה ביצוע מרעיד סיפים, אבל אני לא זוכר, כאמור, מה הם שרו.

ChrisCornellTribute_4201_170807

אחריהם עלה מיכאל גריילסאמר ושר.

ChrisCornellTribute_4206_170807

ואז לקח כינור חשמלי, הוסיף את גדי אלטמן סולן להקת “בוטן מתוק בקרקס” (כן, יש כזו, שפעם עידן רייכל פרש ממנה) וביצעו ביצוע מטורף לשיר הכי ידוע של סאונדגרדן – Black Hole Sun עם גיטרה אקוסטית וכינור חשמלי. זה היה מעולה. דומה אבל כל כך רחוק שזה פשוט היה מצויין. אנחנו, שהיינו על סף הבמה חששנו שלא יצליחו לסיים כי מרוב אנרגיה הלכו ופקעו מיתרי קשת הכינור בקצב מדאיג

ChrisCornellTribute_4234_170807

אבל הם הצליחו, לקול תשואות הקהל להגיע לסוף השיר עם כמה מיתרים ספייר.

ירד המיכאל וגדי אלטמן המשיך וביצע את Live to Rise שסאונדגרדן המאוחרת שרה בפסקול של האבנג’רס. שיר מאוחר שנכתב לסרט. אבל מי שופט.

ואז הגיע הממתק של הערב והסיום – The Paz band

לא הכרנו. מודה ומתוודה. במשלי נאמר “…וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם…” אז אני מבקש רחמים. The Paz band היא בראש ובראשונה גל דה פז שהיא משאב טבע נדיר.

ChrisCornellTribute_4262_170807

לא סתם שמרו אותה לסוף

גם את Cochise של אודיוסלייב, גם את Steel Rain המשתק מתוך Euphoria Morning שהיה השיר האחרון שניגן ברכב לפני שהגענו להופעה. ואז סיימה את ההופעה עם Say hello to heaven המופלא שהעלה מחשבות על איפה כריס קורנל עכשיו ואם הוא טורח להסתכל לפינה המוזרה הזו במזרח התיכון כדי שנוכל דרכו למסור ד”ש בגן עדן.

הנה The Paz band

צילום: צחר כהן

צילום: צחר כהן

ChrisCornellTribute_4266_170807

ולסיום – Say hello to heaven

צילום: צחר כהן

כשעתיים וחצי אחרי שהעונג הזה התחיל זה פשוט הסתיים. הסתכלתי על שני הגודזילים שלידי. היה כיף ענק לחלוק איתם את החוויה. אני לא בטוח שהם יחתמו בהסכמה מלאה על זה כיון שהם נאלצו להיות עם אבא שעושה בושות וכל הזמן מצלם סלפי, אבל הם תקועים איתי עד שיתקעו אותי איפשהו. לאלכסנדר דיומא היו את שלושת המוסקטרים ואנחנו כאן שלושת המשקפופרים.

ChrisCornellTribute_232333_170807

ומה אני אומר לכם על הכריס קורנל?

חבל. כבר אמרתי אז, כמו שאמרו חז”ל “דאבדין ודלא משתכחין”. חבל כל כך.

פורסם בקטגוריה Music | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה