הצגת פרינג’ בתוך חנות – לא תלכו לראות?

“אש וקלון”, הצגת פרינג’ החוקרת בצורה יפה סיפור של הצתת רכב והקשר אל חבורת בני נוער, אי שם בתחילת שנות ה 90.. מה? לא תבואו לראות?

ואם אני אומר שאוהד אלקין, שחקן מוכשר וצעיר משתתף שם? זה ישנה?

Fire&Disgrace_4922_170816

ואם אוסיף ואומר שהוא אחד מיקירי הבלוג, כפי שהשם יעיד?!

אז הנה.

“אש וקלון” – הצגה שנכתבה ע”י מוטי ברכר, שלקח קבוצה של נערים ונערות וליהק אותם למחזה שכתב ושהיה לי העונג לצפות בחזרה הגנרלית האחרונה בהחלט סופי ומוחלט לפני ההצגות הרשמיות שיערכו בסופה”ש הקרוב 18-19/8/17

“איפה?” שואלים שוחרי תיאטרון השוליים בכל הארץ, כשהם אוחזים את כרטיס האשראי שלהם ביד רוטטת, “היכן?”

בתיאטרון החנות, שכשמו כן הוא – חנות ברחוב העלייה בת”א שהוסבה לתיאטרון

הנה כל הפרטים לאוחזי פייסבוק ולמהירי החלטה כאן רוכשים כרטיסים – וואלה, לא יוצא לי מזה כלום, רק גאוות אבא שזה כבר מוצלח

FireAndDisgrace POSTER 600px

 

אני לא הולך לספר לכם על עלילת המחזה כי חראם על הספויילרים. אחרי שיגמר, אני אוסיף פרטים כי היה לי העונג להיות חלק מכל התהליך, ולו רק מרחוק ובארוחות הצהריים של אחרי החזרה בכל מיני מקומות סביב תל אביב שם פגשתי את אוהד, נלהב בדרכו המיוחדת.

מה שאוכל לספר הוא שמדובר על תקרית של הצתת רכב ונסיון של חוקר משטרה לפענח מה קרה ומה המעורבות של חבורת נערים ונערות שיש בניהם כל מיני קשרים שמתפתחים לאורך השעה של ההצגה.

Fire&Disgrace_4805_170816

מדהים איך שבחלל קטן הכל נראה טוב ואמין וממש מדהים איך קבוצה של תיכוניסטים נכנסת לדמויות ובתוך פרק זמן לא גדול מצליחים להעביר לחלוטין סיפור לא פשוט.

Fire&Disgrace_4930_170816

די, אני צריך לשמור קצת פרטים לאחריי ההצגה אבל רק אומר שזה באמת משהו אחר, מעניין ומרענן.

אז הנה הם העושים במלאכה: אוהד אלקין, זואי יוסופוב-סטולרסקי, תום ניומן, אביגיל פלינט, גיא שוובל

מוזיקה מקורית: עוזי רמירז, גיא שוובל

עיצוב תאורה וסאונד:דן קרגר / הפעלה: נגה שלומי

יוצר (וחוקר): מוטי ברכר

Fire&Disgrace_5231_170816

Fire&Disgrace_5142_170816

Fire&Disgrace_4995_170816

אין פה ספוילרים, אז אל חשש. שווה.

Fire&Disgrace_4969_170816

Fire&Disgrace_5102_170816

בואו בהמוניכם (החנות מכילה 35 איש להצגה… )

הנה שוב כל הפרטים לאוחזי פייסבוק ולמהירי החלטה כאן רוכשים כרטיסים

פורסם בקטגוריה Creative, Family | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

שרים כריס קורנל – wave goodbye

 

כמעט שלושה חודשים מאז הלך מאיתנו כריס קורנל, אללה ירחמו. הפתיע אותי עוצמת הצער שחשתי לשמע הידיעה שהדיכאון בסוף גבר על אחד זמרים הכי אהובים עלי. לא הכרתי אותו מעבר לקריירה הארוכה שלו ואני עוקב אחריו מאז שנות התשעים ובכל אני מרגיש איבדתי אדם קרוב. זה כיווץ לי את הלב ומאז אני שומע אותו יותר ויותר. הנה מה שכתבתי אז ביום שהוא התאבד.

אבל מה פתאום חזרתי אליו?

כי תפסה לי את העין ידיעה על מופע מחווה לכריס קורנל שיערך בט”ו באב.

Wave Goodbye Banner

תוך דקות היו לי שלושה כרטיסים.

שלושה?

לי ולבני היקרים השותפים לאהבת הכריס. האמת שאוהד יותר חובב, ואפילו היה איתי בהופעה של סאונדגרדן בארץ אבל גם נדב לא טומן ידו. ברור לי שאני חייב לחוות את ההופעה הזו איתם. גם חלק מהחינוך שאני מנסה להנחיל לנוער וגם ההנאה שלי מועצמת ומוגברת כשאני רואה את השמחה בעיניים שלהם.

המחווה היפה כאן היא שכל ההכנסות הן קודש לעמותת אנוש –  "העמותה הישראלית לבריאות הנפש" – המסייעת למתמודדים עם מגבלה נפשית ולבני משפחותיהם. כיון שכריס קורנל סבל שנים מדיכאונות והתמכרויות זו נראתה מטרה מוצדקת ונעלה ושווה שלושה כרטיסים בלי מחשבה. לפני שפורצים פה במקהלת “למה לא אמרת לי?!” – הודעתי מראש לפורצים הקבועים והם יודעים את זה!

ChrisCornellTribute_4246_170807

מה שבולט במודעה הוא מי גאה להציג: “מעריצי כריס קורנל”. למען האמת במהלך הערב התוודענו אל המעריצה הכי רצינית שיש – סיון פישמן.

סיון, דוקטורנטית לכימיה, כפי שהעידה על עצמה כשעלתה לקראת סוף ההופעה על הבמה, העריצה את כריס קורנל. כשנודע לה על מותו, סיפרה, בכתה ארוכות והחליטה להפיק ערב לזיכרו אבל לא של חקייני קורנל אלא ביצועים טובים שיכבדו את המקור. היא חברה לעמותת אנוש, שמה סכום כסף אישי בלתי מבוטל ויצאה לדרך בלי שום קשרים בעולם המוזיקה, רק אהבת הקורנל לרגליה ורצון לזכור אותו לגם לסייע לאנשים אחרים שיש להם נטיות אובדניות.

הצליח לה ביג טיים.

הסיפור שלה מעורר השתאות. מבחינה זו ישראל היא באמת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. צריך דחיפה ורצון ויוצאים לדרך ותמיד יהיה מישהו שמכיר מישהו אחר וככה מגיעים לנינט. או לירמי קפלן.

ירמי קפלן הוא שפתח את המופע. אני מניח שהוא ונינט הגיעו כעוגנים שימשכו את הקהל. הוא פתח קצת חלש אבל התגבר עם The day I tried to live של סאונדגרדן (אני אנסה להפניק אתכם בקישורים לשירים ואם אמצע מישהו שצילם את השיר בהופעה – אפניק אתכם עוד יותר. אני צילמתי רק תמונות).
אם מי מצלמי הוידאו מבקש להסיר את הקישור – פנו אלי ואוריד.

ChrisCornellTribute_3961_170807

זה שיר קשה לביצוע מז’אנר החלש-חזק-חלש עם הצלפות הקול של קורנל. אבל קפלן נתן כבוד. מי שברקע ומלווה את ירמי קפלן (מי ישיר את את Might do it בפזמון?) הוא טל שחר, סולן להקת ה The Secret Saints שעוד נדבר בה רבות. עצוב קצת לפתוח ערב לזכרו של הקורנל בשיר שמדבר על היום שהחליט להיפתח ולחיות במלואו.

שלושתנו לא הכרנו The Secret Saints שנשארו על הבמה אחרי הליכת הירמי. הם יופי של להקת רוק עם כל הקלישאות וסולן רב רושם שקצת מזכיר את סטיבן טיילר והיתה לו חולצה מעולה בהקשר של ההופעה.

ChrisCornellTribute_3987_170807

נודע לי שהם אף חיממו את הגאנז בהופעה האחרונה בארץ בפארק הירקון, שזו חותמת איכות ממעלה ראשונה. הם היו ממש טובים. להקת רוק גם עם המניירות אבל עם כיסוי. הם השאירו עלינו רושם כה עז ששכחנו מה הם שרו. אז אם מישהו קורא את זה ויודע – באמשכ’ם – ספרו לי גם ואתקן!

ChrisCornellTribute_3984_170807

פה גם החל לבלוט ילד צעיר שנעמד ביננו לבין הבמה והחל לשיר. מכל הלב. ועם כל המילים. אבל בלי שום קשר למנגינה. לא חושב שחגג בר מצווה עדיין, אבל הוא נדחף בלי בושה וניסה למשוך את תשומת ליבם של המבצעים. לפעמים הצליח לו (אפשר לשמוע אותו בהקלטות…)

ChrisCornellTribute_4000_170807

סיון טלמור שעלתה אחר כך הייתה חיוורת. גם מילולית ולטעמי גם ביצועית עם Can’t change me. היא הפכה את השיר לנוגה וחסר את האנרגיה של הקורנל. אבל הקהל שר איתה בדבקות (גם אנחנו).

ChrisCornellTribute_4009_170807

הנה היא בסרטון שצילם צחר כהן

צילום: צחר כהן

נינט עלתה אחריו וכמו שנאמר and the crowd went wild

ChrisCornellTribute_4020_170807

היא ביצעה את Sweet euphoria עלי גיטאר. יש לה את הקול, אבל היא לא פתחה מבערים וגם לקחה לעצמה שיר פינוקי שכזה, עגול ונחמד וביצעה אותו עגול ונחמד.

צילום: נטלי זברו וצחר כהן

מי שכן פתחה מבערים היתה דיאנה גולבי, יוצאת ריאליטי בעצמה שיש לה את הקול והעוצמה. ככלל, לכריס קורנל היה קול מדהים. האדם הממוצע מסוגל לשיר 1.5 עד 2 אוקטבות. זמר מיומן שר 3. הקורנל הבריק עם מנעד של 4 אוקטבות והיה ידוע ביכולתו להצליף בקולו (מה שידוע כ vocal belting) שזה מה שתמיד הקסים אותי – היכולת לעלות מ 0 ל100 במהירות האור. ברור, יש זמרים עם יותר מנעד אבל כריס קורנל שר עם מבע ולא רק טכני. קשה מאוד לבוא בטענות לקאדר המכובד של זמרים שהתאסף לזיכרו בערב המיוחד הזה. אבל לדיאנה גולבי יש בכל זאת משהו. היא ביצעה  את As Hope and Promise  Fade שלא היה מוכר במיוחד ואת When I’m down

ChrisCornellTribute_4049_170807

צילום: בן צ’קוב

ביצוע מעולה עם מבערים היא חלקה עם The Secret Saints לשיר המופלא מהפרוייקט המופלא – hunger strike מתוך Temple of the Dog  שעכשיו אין לי סיכוי לראות הופעת איחוד שלו.

גולבי בתפקיד כריס קורנל וטל שחר של The Secret Saints עושה את אדי וודר. זה אחד שירי הקורנל הכי אהובים על המשפחה כולה והיה כיף לשמוע אותו בביצוע שעשה לו כבוד.

ChrisCornellTribute_4068_170807

צילום: צחר כהן

מי שעלה אחרי גולבי היה טווס רוקנ’רול אמיתי שלא הכרנו. יוחאי דוידוף עלה ונתן ביצוע תיאטרלי ל spoonman האהוב של סאונדגרדן. הוא היה טוב ובעיקר הראה רוקנ’רול מהו. ביחד עם ה The secret saints שכבר למדנו להעריך, קיבלנו את השיר על האיש שמנגן עם כפות – קרוב למקור

ChrisCornellTribute_4077_170807

ChrisCornellTribute_4099_170807

סיוון אבלסון, הסולנית של הלהקה המצויינת איטליז הייתה הבאה. היא נראתה מקסים ושרה יפה אבל קטן ולא סיפקה את הסחורה עד הסוף. שני שירים שרה, עם נבלנית אבל אני לא זוכר מה היא ביצעה

ChrisCornellTribute_4106_170807

הלאה.

גם עומר נצר עלה. לא זוכר מה הוא שר כי הבסיסט שלו עם המשקפיים והזקן הארוך דמוי הרצל הקסים אותי וזהו, דוקטור, לא זוכר יותר מה היה

ChrisCornellTribute_4151_170807

ChrisCornellTribute_4166_170807

הזוג הבא באמת היה יוצא דופן. שחר נהרי ורועי לביא הלו הם התבלינים. עולה בחור דתי, עם ציצית וכיפה ונראה כאילו ברח מטנק ברסלבי ולידו איזה dude

ChrisCornellTribute_4200_170807

לא זוכר את השיר (מה יהיה?!) אבל הם היו מקסימים ביחד – נראים כמו שיבוט של מאור כהן ואביתר בנאי ונראה היה שנהנו מאוד מהמעמד. לא היה זה ביצוע מרעיד סיפים, אבל אני לא זוכר, כאמור, מה הם שרו.

ChrisCornellTribute_4201_170807

אחריהם עלה מיכאל גריילסאמר ושר.

ChrisCornellTribute_4206_170807

ואז לקח כינור חשמלי, הוסיף את גדי אלטמן סולן להקת “בוטן מתוק בקרקס” (כן, יש כזו, שפעם עידן רייכל פרש ממנה) וביצעו ביצוע מטורף לשיר הכי ידוע של סאונדגרדן – Black Hole Sun עם גיטרה אקוסטית וכינור חשמלי. זה היה מעולה. דומה אבל כל כך רחוק שזה פשוט היה מצויין. אנחנו, שהיינו על סף הבמה חששנו שלא יצליחו לסיים כי מרוב אנרגיה הלכו ופקעו מיתרי קשת הכינור בקצב מדאיג

ChrisCornellTribute_4234_170807

אבל הם הצליחו, לקול תשואות הקהל להגיע לסוף השיר עם כמה מיתרים ספייר.

ירד המיכאל וגדי אלטמן המשיך וביצע את Live to Rise שסאונדגרדן המאוחרת שרה בפסקול של האבנג’רס. שיר מאוחר שנכתב לסרט. אבל מי שופט.

ואז הגיע הממתק של הערב והסיום – The Paz band

לא הכרנו. מודה ומתוודה. במשלי נאמר “…וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם…” אז אני מבקש רחמים. The Paz band היא בראש ובראשונה גל דה פז שהיא משאב טבע נדיר.

ChrisCornellTribute_4262_170807

לא סתם שמרו אותה לסוף

גם את Cochise של אודיוסלייב, גם את Steel Rain המשתק מתוך Euphoria Morning שהיה השיר האחרון שניגן ברכב לפני שהגענו להופעה. ואז סיימה את ההופעה עם Say hello to heaven המופלא שהעלה מחשבות על איפה כריס קורנל עכשיו ואם הוא טורח להסתכל לפינה המוזרה הזו במזרח התיכון כדי שנוכל דרכו למסור ד”ש בגן עדן.

הנה The Paz band

צילום: צחר כהן

צילום: צחר כהן

ChrisCornellTribute_4266_170807

ולסיום – Say hello to heaven

צילום: צחר כהן

כשעתיים וחצי אחרי שהעונג הזה התחיל זה פשוט הסתיים. הסתכלתי על שני הגודזילים שלידי. היה כיף ענק לחלוק איתם את החוויה. אני לא בטוח שהם יחתמו בהסכמה מלאה על זה כיון שהם נאלצו להיות עם אבא שעושה בושות וכל הזמן מצלם סלפי, אבל הם תקועים איתי עד שיתקעו אותי איפשהו. לאלכסנדר דיומא היו את שלושת המוסקטרים ואנחנו כאן שלושת המשקפופרים.

ChrisCornellTribute_232333_170807

ומה אני אומר לכם על הכריס קורנל?

חבל. כבר אמרתי אז, כמו שאמרו חז”ל “דאבדין ודלא משתכחין”. חבל כל כך.

פורסם בקטגוריה Music | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה

הצדיק מהפחחות – עוד ל"ה צדיקים למנאייק

המסורת היהודית טוענת שבכל דור ודור ישנם ל"ו שהם 36 צדיקים נסתרים שבזכותם קיים העולם. אני לא יPlaymobilCarSaint_3620_170603 saintודע אם הוא מקיים את העולם, אבל אני שמח לבשר שמצאתי צדיק. אולי אני קצת נשמע כמו חיים הכט, אבל מישהו שדפק לנו את הרכב, הודה, לא נעלם, שמר על קשר ושילם על התיקון – מגיע לו לפחות פרח צדיקות, או צדיק חגורה לבנה או תואר של צדיק מתחיל.

סיפורנו מתחיל, כמו כל סיפור טוב ביהדות – במדבר.

לא סתם במדבר, גם בלילה…

ולא סתם לילה חשוך ונשוב רוחות חזקות עד הוריקן אלא לילה חשוך, רוחני למרגלות המצדה!

“אהה!” אני יכול לשמוע את הקוראת הנאמנה, זו שזוכרת שהיינו, רק לפני זמן מה, בהופעה של צרפתי בא בימים בלילה במצדה. ז’אן מישל ז’אר הביא אותנו למצדה בשעת לילה מאוחרת. משטרת ישראל כיוונה אותנו אל מגרשי חנייה עצומים שהוכנו מבעוד מועד ושם כוונו לחנות בשורות ארוכות.

לפנינו נסע וחנה רכב אחר. כשיצאתי את הרכב, פתח הנוסע את הדלת בנון שלנטיות אבל הרוחות המטורפות שנשבו חטפו את הדלת וטרקו אותה אל תוך הדלת שלנו שהשמיעה קול מעיכה מעורר פלצות.

רק לאחרונה, עם עזיבתי את המפעל, רכשתי מהם את הרכב ששירת אותנו נאמנה בעסקה כדאית לכל הצדדים (כזו שכל צד יודע בוודאות שהוא דפק את הצד השני). הוא אפילו יצא לבקר פחח כדי לשוות לו מראה חדש יותר לאחר כל מיני שריטות ונגיעות.

ועכשיו מעיכה נאה בדלת. לרגע, הבאסה והעצבים השכיחו ממני את השמחה המתלווה לכל פעם שהולכים להופעה.

אבל, היה פה שיפור.

מהרכב השני יצאו שני חברה צעירים. הנהג, ששמו שמור במערכת אבל נקרא לו ארז פנה והסתכל. בתחילה המעיט בערך המכה מה שהרים לי את רמת העצבים אבל אז אמר “עזוב, אני אשלם. הנה הפרטים שלי ובוא נלך להופעה”.

ההיגיון הקר ניצח (היה קר קצת) והחלפנו מספרי טלפון וצילמנו איש איש את המכונית PlaymobilCarSaint_3620_170603 carהשנייה ונפרדנו.

כשיצאנו, הם עדיין נשארו. אבל חזרתי אליו לאחר יומיים – לא ממש מצפה לקבל תשובה אבל הוא ענה, ביקש ארכה כי הוא בחופש. תחושת הבטן שלי אמרה שזהו.

אבל הוא חזר אלי עם. אני העברתי לו הצעת מחיר מפחח שקיבל את הרכב והוא אמר שימצא זול יותר וכך עברו להם הימים כשאמונתי במין האנושי והחוסן המוסרי שלו הולכת ופוחתת

אבל יום אחד, אני שוב חייגתי אל אותו ארז והוא פשוט ענה ולפני שהתחלתי אמר לי “שמע, חבל על הזמן. לך לפחח שלך שאתה מכיר וההפרשים במחיר יהיו זניחים. תודיע לי כשאתה מסיים ואני אתן לו כרטיס אשראי”

שלושה ימים לאחר מכן, כך היה. הדלת שבה לקדמותה, ללא כל זכר למכה וארז אכן ענה לי ברגע האמת ונתן פרטי כרטיס אשראי לפחח ואז בהרגשה של “יש שופטים בירושלים!” הודעתי לכל הצדדים שהמע”מ עלי – ארז הופתע אבל לא ממש התנגד. והעיסקה הושלמה.

PlaymobilCarSaint_3620_170603

הופתעתי. לא ציפיתי ממישהו, בטח בחור צעיר לעמוד בדיבורו ולקחת אחריות. בדורות קודמים של תרבות אחרת זה היה מובן מאליו אבל לא היום. סיכוי גדול הוא שפשוט יעלם, יסנן, יתעלם וזהו. אבל לכן גם לי היה חשוב לשלם חלק – לתחזק התנהגות כזו, לתקן את העולם, צעד קטן אחד אחרי השני.

אולי צדיק זה גדול מדי, אבל הצדיקים הנסתרים, הם ניצבים מעל סביבתם ולכן אני אשאר בעמדתי ועם דלת תקינה.

פורסם בקטגוריה Playmobil, Thoughts | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

כוחו של גורל – גרסת הפליימוביל

זה פשוט התבקש מאליו, לא היה בידי לעצור זאת וזה זרם הלאה.

“כוחו של גורל” או La forza del destino היא אופרה של ורדי שצילמתי ועליה כתבתי ממש לאחרונה. ברגע המפתח של העלילה, הרגע שבו הכל הולך לעזאזל, יורה (בטעות!) דון אלווארו באביה של לאונורה והורג אותו.

ביקשתי מהחבר’ה להיות רציניים, בכל זאת, רגע דרמטי באופרה, אבל הם לא הצליחו למחוק את החיוך למרות ששיחקו אותה מבחינת הסצנה

PlaymobilLaForzaDelDestino_0012_160527

לא רע, בלי יותר מדי חזרות ובלי במאי ומנצח!

 

פורסם בקטגוריה Music, Playmobil | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

כוחו של גורל – אופרה בפירוק והרכבה

כשהייתי צעיר יותר, מעט יותר ממה שאני עכשיו, מצאתי בבית של סבתא שלי (זו Vintage Alarm Clockשסיפרתי עליה כאן רק לאחרונה) שעון ישן. היה זה שעון מעורר, מכני, כזה עם שני פעמונים שלא ממש עבד טוב. או כך לפחות שכנעתי את עצמי, כנראה.

חמוש במברג ופלייר פירקתי אותו לגורמים. שחררתי לחופשי את כל קפיציו וגלגלי השיניים שלו מניח אותם בצורה מסודרת, פחות או יותר. רציתי לראות איך זה עובד ואולי אפילו לתקן אותו.

אבל אני לא ראש ממשלה לשעבר שהיה גם רמטכ”ל וידוע כמפרק שעונים ידוע. ההבדל הקטן ביננו הוא שאני לא ממש הצלחתי להרכיב את השעון חזרה ונאלצתי להחביא אותו לאחר שדחסתי פנימה את כל החלקים. לפחות יכול היה לשמש רעשן לפורים.

ולמה, נשאלת השאלה, נזכרתי באותו השעון ומה בדיוק הקשר לאופרה המופיעה בכותרת? (אוףףףף, עוד פעם אופרה?!)

פשוט מאוד, קורא בודד שצלח עד כה, הפעם יצא לי לראות איך מפרקים אופרה ומרכיבים אותה חזרה.

“כוחו של גורל” או La forza del destino היא אופרה של ורדי. בגדול, העלילה המורכבת מדי מדברת על בחורה, לאונורה, שמאוהבת בדון אלווארו, אינדיאני רזה (המשוחק על ידי מונגולי שמן – זה כוחה של האופרה) אבל אבא שלה לא מסכים. בטעות יורה בו דון אלווארו האינדיאני ונאלץ לברוח כשאחיה של לאונורה, דון קרלו נשבע להרוג אותו ולנקום את אביו. כאן מתחילה מסכת ארוכה של השלושה שמתחפשים כל פעם לדמות אחרת שקשה לעקוב אחריהן והגורל מפגיש אותם שוב ושוב בתוך מלחמת העצמאות של איטליה עד שבסוף כולם מתים.

כרגיל, העלילה לא ממש מפריעה לאופרה. היו תמונות ורגעים שנראו כאילו נלקחו מציור של גויה

LaForzaDelDestino_3301_170510

הנה דון אלווארו ודון קרלו נפגשים בשדה הקרב בלי לדעת שהם זה הם.

והנה ה“שלושה במאי 1808” של הצייר הספרדי פרנסיסקו גויה. איך שהוא זה מתחבר לי – הדמות בלבן שעומדת למות, החושך מסביב והחיילים. ממש לא אותה המלחמה ולא אותה תקופה לא אותם חיילים אבל לי זה דומה. זה הבלוג שלי ולכן אני מחליט עלי.

1200px-El_Tres_de_Mayo,_by_Francisco_de_Goya,_from_Prado_thin_black_margin

LaForzaDelDestino_3259_170510מחזיקים ידיים כשהכול בוער סביב – אהבת אמת.

אבל מה עם הפירוק? ההרכבה?

ובכן, המנצח היה מאסטרו דניאל אורן. מי שנחשב לעילוי בינלאומי ואחד הפרשנים הטובים ביותר של ורדי. ראינו אותו כבר כמה פעמים במסגרת הסדרה של צילומי האופרה. הנה למשל באופרה הטרובדור

אורן ידוע בידענות מופלגת והכרה כמעט בלתי אנושית את האופרות שעליהן הוא מנצח, בטמפרמנט הסוער שלו ובדרישות הגבוהות לדיוק שהוא דורש.

הפעם הוא עצר את החזרה עשרות פעמים. די בהתחלה הוא חזר על אחד מקטעי הנגינה שוב ושוב, זועק ערבוב של מונחים מקצועיים באיטלקית  והוראות בעברית – “דולצ’ה כאן!”, “כינורות, תנו לי פורטה!”. כמו שען מומחה הוא פירק את הקטע, משקיט חלקים של התזמורת עד שמצא את מבוקשו, חוליית הכינורות הקדמית לא נגנה מדויק מספיק לטעמו אז כמו שען הוא כיוונן אותם. ושוב. ושוב. ושוב.

LaForzaDelDestino_2925_170510

וכך זה חזר על עצמו.לעיתים עצר את הזמרים והדגים להם איך הוא רוצה שישירו, מהמהם ופורץ חזק בשירה אופראית. הוא פשוט ישב וכייל את האופרה. כמו מכוון פסנתרים שמשמיע את אותו הצליל עד שהוא מתיישר בצורה משביעת רצון הוא לקח אחורה וקדימה עד שנרגע.

ראשית, כצופה מהצד, זה היה מרתק. מעל דפי הבלוג חזרתי ואמרתי כמה פעמים שאיני איש של אופרות והאוזן שלי לא מתורגלת לשמוע את הניואנסים הדקים. ברור לי שדניאל אורן משחק על הסקלה שבין טוב מאוד למעולה. בין וויסקי סינגל מאלט של 12 שנה ל18 שנה. אבל כשהם ביחד, וטועמים אותם אחד אחרי השני, שומעים את הטוב ואחר כך את המעולה – מבינים. זה פשוט נשמע טוב יותר, נכון יותר.

שנית, כצלם, החזרות שוב ושוב על אותו מעמד נתנו לי מועד ב’. את ההזדמנות לנסות את אותו הדבר רק אחרת. חוצמזה, קיבלתי גם סצנות משעשעות כאשר דניאל אורן העלה את איתן שמייסר (אני חושב שזה הוא) מנצח בפני עצמו שיעבוד עם המקהלה ואז יש את האיטלקים הלבושים בבגדי התקופה ואיתן.

LaForzaDelDestino_2919_170510

ככה לדוגמא ראיתי שלאונורה (המחופשת לגבר, כי למה למצוא פתרון פשוט) הולכת קדימה ואחורה ואז ידעתי איפה לתפוס אותה בדיוק בזמן

LaForzaDelDestino_3038_170510

כרגיל הבמה יפה, עם הקרנה של נופים על מסך קדמי שקוף מה שנותן עוד יותר תחושה של עומק ועונק

LaForzaDelDestino_2805_170510

לי אין שום בעיה עם זה, אבל מבחינת כשרות, כל האופרות האחרונות היו מלאות צלבים וכאן אפילו תלו את ישו ככה גבוה מעל הבמה. אני מעריך את העובדה שלא הכשירו את האופרה ולא שמו מגן דוד ואולי איזה לוחות הברית ככה על הבמה או סתם פיזרו מלח. דניאל אורן הוא יהודי חובש כיפה ואני מניח שגם אחוז מסוים מהצופים הם כאלו ולפיכך מעניין אותי אם זה ממש מפריע למישהו או שאם אתה בא לאופרה איטלקית אז יש כבר נינוחות מסוימת שאין בקונצרט של פרקי חזנות.

LaForzaDelDestino_3158_170510

LaForzaDelDestino_3174_170510

ובכלל בכל קטעי הכנסייה היו תאורות משוגעות עם כל הנרות הללו שחוצים את הבמה. והחוצים? הם חָצֹה חצוּ החוצה ופנימה כשאני ממלמל “אין נומינה פטריס”

LaForzaDelDestino_3198_170510

הפירוק וההרכבה של דניאל אורן המשיכו. תיאומים מדויקים של ירידת תפאורה עם כניסת זמרים לבימה, כיוונון שירה עד לרמת הטון הראויה. השיא היה כשהחליט שדון אלווארו, שהוא כפי שהזכרתי קודם לכן, אינדיאני רזה המשוחק בידי מונגולי פחות רזה לא היה מדויק. בערב שצילמנו, היה זה אנקבט אמארטובשין, בריטון מונגולי, הסולן הראשי של האופרה הממלכתית של מונגוליה שבגיל 24 קיבל את תואר האמן המצטיין של מונגוליה. לאוזני הלא מיומנת הוא נשמע סבבה ומעלה אבל המאסטרו אורן רצה לכוונן אותו ולדייק אותו יותר. הוא ניסה באנגלית. הוא ניסה איטלקית. הוא ניסה וניסה ולבסוף הרעים “מי פה מדבר מונגולית?! תסבירו לו!”. הבריטון הנבוך עמד על הבימה עד שצירוף של איטלקית שבורה, תנועות ידיים של זמרים אחרים ושירה מהומהמת הבהירו לו את המצב והוא פשוט שר, קצת למעלה, קצת למטה, קצת מהר, קצת לאט עד שפשוט בנקודה מסוימת הוא פגע בול והעסק המשיך הלאה.
גם לקראת הסוף היה מהלך משעשע שכזה לאחר המלחמה. הכל מתרחש בחצר של המנזר בו מסתתרת לאונורה (זה לא ספויילר, אלוהים אדירים, זה כבר בחוץ מעל 150 שנה). המסך נפתח על חצר המנזר שבו מושלכים על הרצפה המוני אנשים שעוד רגע קט, ירכיבו את ההמון שיגיע בטענות לאחד מהנזירים.

LaForzaDelDestino_3462_170510

גם כאן, התחולל פירוק והרכבה וכל פעם חזרה המקהלה המונה כמה עשרות אנשים אל הרצפה, כל אחד מושלך בנונשלנטיות במקומו הוא. קדימה ואחורה

LaForzaDelDestino_3477_170510

אך למרות העניין ולראות איך הקסם קורה, אני נאלצתי לצאת לפני המערכה האחרונה מה שמביא אותי לשאלה פילוסופית כלשהיא. כמו חתולו של שרדינגר שהיה קיים ולא קיים, חי ולא חי באותו הזמן בהעדר ראייה חותכת לקיומו או מותו – אם לא חזיתי במותם של כולם האם הם מתים או חיים?

ועם שאלה מטאפיזית זו, אני אותיר אתכן קוראות יקרות עם מוות ודאי אחד שהתרחש על בימת “כוחו של גורל”. כאן, יש לי אקדח מעשן!

LaForzaDelDestino_2870_170510

פורסם בקטגוריה Music, photography | עם התגים , , , , , , , , , | תגובה אחת

דאמיט! למה כריס קורנל?!

בצהריים ראיתי בטוויטר את ראשית הידיעות  שכריס קורנל הלך מאיתנו. זה כיווץ לי את הלב. ממש. בן 52, קול מטורף ואדיר, כריזמה שלא נגמרת ומבחינתי – אחד הזמרים הכי אהובים עלי. אשכרה גדלתי עליו.

Image result for chris cornell

יש ז’אנר הידוע בפייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות בשם “המנוח ואני” שמפאר את עצמי בעזרת המנוח. אני אשתדל לא ליפול למלכודת הזו.

תקשיבו, זה ממש רע. עכשיו קראתי שהוא התאבד, ממש לאחר שנתן הופעה בדטרויט. מהצהריים אני שומע שירים שלו ובמיוחד את האלבום הראשון שאבחר לאי בודד, לפני כל הפינק פלוייד והביטלס ודודו זכאי. מבחינתי Euphoria Morning הוא אלבום מושלם. היחידי שמאיים עליו בגזרה הזו הוא האלבום המושלם בריבוע של Temple of the dog – עוד פרויקט של קורנל.

הקול שלו היה מה שהבטיח לי שבכל מקום שפתח את הפה לשיר – זה יהיה משובח (חוץ מאלבום הסולו הגרוע ומטה שלו – Scream). קול שהוא חם ונמוך ויכול לעלות לצרחה אדירה כצליפת שוט. הנה השיר האהוב עלי מ Euphoria morning – הרצועה הרביעית – Follow My Way. תקשיבו ותראו איך עולים מ0 ל100 בשנייה ואז יורדים חזרה.

ראיתי אותו בארץ שלוש פעמים. ב 2009 בגני התערוכה שאז נתן הופעה מעולה וממש ריגש והתרגש. ראיתי אותו עם אוהד, שהפך להיות גרופי קשה שלו גם הוא, ב 2014 כשהגיע לכאן עם סאונדגארדן, להקת הגראנג’ מסיאטל שפרסמה אותו במיוחד עם השיר הכי שחוק שלהם – Black hole sun

זו היתה הופעה מעולה (הנה, סיפרתי לכם כבר אז) שפתחה עולם של הקשבה למפעלות כריס קורנל לאוהד וחזרה אלי.

ChrisCornell_TLV2014_211608_140618

לפני שנה הלכנו שלושתנו לשמוע אותו שוב, כאן במופע סולו אקוסטי שהיה נפלא. מצאנו יוצר בוגר עם קול מדהים ונהנינו מאוד. רציתי כבר אז לספר לכם כמה טוב היה, אבל למחרת סבתא שלי הלכה לעולמה וזה פשוט נדחק – מדהים איך שזה מתחבר הכל יחד.

ChrisCornell_TLV2016_214811_160506

 

ChrisCornell_TLV2016_235646_160506

אני בטוח שבימים הקרובים יהיו הספדים מסודרים וסיכומי פועלו אבל תקשיבו, אני “גיליתי” אותו בתחילת שנות ה90 ושמרתי על הגחלת והעברתי אותה הלאה. מסאונדגארדן, דרך אלבומי הסולו, אודיוסלייב המופלאה ושוב אלבומי הסולו. אבל עדיין, חבל נורא.

עקבתי אחריו בטוויטר, אכלתי את הלב כשפרסם שהוא אוסף את  ההרכב החד פעמי של Temple of the dog והם יוצאים לחמש הופעות. ישבתי והסתכלתי לראות איך אני פוגש אותם אבל זה לא יצא. אין אני מתיימר לבחון כליות ולב אבל הוא נראה אופטימי מדי מכדי לסיים הופעה של סאונדגארדן בדטרויט ואז לחזור למלון ולשים קץ לחייו.

איכשהו זה יושב לי יותר כבד מדייויד בואי ואפילו פרינס, אללה ירחמם. אולי כי ראיתי אותו, אולי כי הוא היה יותר נגיש, יותר אנושי מאשר שני המופלאים הללו. אין מה לומר. זה ממש מבאס.

אם אצטט מהשיר  Follow My Way זה שנתתי לכם לשמוע למעלה, הוא פותח ואומר

Little one don't be a fool
I'm a wreck when I look mighty

וכנראה שזה מה שקרה, ממרום תהילתו הוא נפל לתהום.

הנה עוד שיר, hunger strike מתוך אלבום המופת Temple of the Dog

הנה סיכום (חלקי לדעתי) של שיריו של מגזין המוזיקה Rolling Stone

אוףףף, כמה חבל. כמו שאמרו חז”ל “דאבדין ודלא משתכחין”.

פורסם בקטגוריה Music, Thoughts | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

שנה עברה וסבתא שלי עדיין חסרה

לפני שנה סבתא שלי נפטרה. בת יותר מ97 שנים הייתה. אנשים אומרים לי “זכית, לי לא הייתה סבתא עד לגיל מאוחר…”. נכון, זכיתי אבל השבוע, שנה למותה, ברור לי שהיא ממש חסרה לי. כמו לשון שמלטפת את המקום שבו יש חור או שן חלב שנפלה ובלי משים, אתה חוזר לשם שוב ושוב.

Savta_7355_130524סבתא בת 94, ב 2013

Young Couple 600px
סבא יהודה וסבתא חיה צעירים ויפים בארגנטינה

כמה שזה נשמע מצחיק, לסבתא שלי קראו חיה. כן, היה לה גם את השם ששירת אותה בארגנטינה, קלרה או קלריטה בפי כל המשפחה אבל לי היא הייתה סבתא חיה (וכן, אני מכיר את “מבצע סבתא”).

אישה קטנה, צלולה להפליא, שקטה, מיזנתרופית בצורה משעשעת, עם ניסיון חיים עמוס אירועים ואסונות שלא אאחל לאף אחד ותמיד נשארה שלווה ושקטה. לא עושים כאלו יותר. פשוט לא נשאר חומר נוקשה כזה בטבע. אשת תרבות שקראה ספריות שלמות והיו לנו שעות של דיונים על ספרים שקראנו או שהיא בדיוק סיימה. אבל היא גם הייתה בשלנית לא ממש מוצלחת בעלת יכולות מופלאות לשרוף מים, בלגניסטית ברמות שלא נודעו כמותן. היא זו שהעניקה לנכדיה את היכולת לא לזרוק כלום כי בטוח זה שימושי למשהו.

זה באמת נדיר שהיא חייתה לה כל כך הרבה זמן, מחשבתה נשארה ברורה וחדה והגוף הוא זה שהלך ונשחק. אני הייתי הנכד הגדול ונדב היה הנין הבכור. בעוד שסבא יהודה, בעלה, הלך לעולמו כשהייתי בתיכון והזיכרונות שלי ממנו הם של ילד צעיר בעוד שאיתה ישבתי ודיברתי עוד לפני שנה.

שנה עברה ולמרות שהזמן מקהה את החסר, כמו שישבתי ותיקנתי בפוטושופ את התמונות הישנות שכאן,  מחליק קמטים ומסיר סדקים, עדיין היא חסרה לי בכל מיני מקומות שתמיד הייתה לאורך כל חיי.

SavtaYahrzeit_7833_070430סבתא באפריל 2007, צעירונת בת 89

שנים היא גרה בירושלים. בקטמון הישנה. יש לי זיכרונות עמומים מבתים אחרים, אבל את רעש שער הברזל החורק הזה, אני אכיר בכל מקום. יש לי, לנו, לנכדים המון זיכרונות משותפים מהמרפסת הגדולה והספרייה הענקית והבית הזה עם המרצפות המצוירות והתקרות הגבוהות. רובם הם של כל מיני הרפתקאות של כולנו יחד ושל סבתא מאלתרת איזה משהו יצירתי בשביל הנכדים או לוקחת אותנו, חמישה במספר (אז) לפעילויות סביב ירושלים.

SavtaYahrzeit_20130811_104419

אבל את השנים האחרונות עשתה סבתא בכפר הגמלאים ברמת אפעל. מקום ירוק ושקט שלמדה לחבב. יושבת לה וקוראת במשקפיים הישנות של סבא עם הידית השבורה שתיקנה מיליון פעם בסלוטייפ.

היא חסרה לי פה, בכיסאות הפלסטיק הלבנים שמתחת לבניין שלה, מול הדשא, שם היינו יושבים זו לצד זה ומדברים. קופץ אליה לפעמים בשבתות או לפני ארוחת שישי בערב אצל זהבה ומרסל, הסמוכים. לפעמים הייתי מגיע עם תמונות להראות לה איפה הייתי ומה עשיתי. לפעמים עם איזה ילד תורן.

SavtaYahrzeit_2446_160610

היא חסרה לי על הספסל, שם הייתה ממתינה לי כשאני בא לאסוף אותה – לארוחות שישי בדרך כלל, או לכל מיני סידורים וענייניים. תמיד רצה לה, ממהרת ולכן סוכם שפה היא מחכה למרות שלעיתים לא הייתה לה אפילו הסבלנות לשבת בשקט אלא פשוט עמדה וחיכתה לצידו.

SavtaYahrzeit_2449_160610

בתקופה הארוכה שעבדתי במפעל, הבית שלה היה בדרך לעבודה. לעיתים היינו קובעים לקפה, ואז היינו יוצאים לבית הקפה הסמוך במרכז המסחרי ויושבים על כוס קפה וקרואסון . דייט שכזה שבו אני מספר על קורותיי ומה עושים הילדים והיא מתענגת על המאפה, על ההפוך ומחזירה בסיפורי מעשה שתמיד משכתי אותה חזרה אל ארגנטינה וצ’ילה. אחר כך, הייתי מוריד אותה ליד הספסל וממשיך ליום עבודה בלב כבד יותר כשהייתי רואה אותה מתרחקת ממני, השנים מזנקות עליה שוב כשהיא לבדה ובלב קל יותר כי אני נהניתי וגם היא נהנתה.

גם כאן, אני עובר לפעמים, מסתכל על הכיסאות הריקים ורואה אותה שם, טובלת את הקרואסון הפריך בחלב החם.

SavtaYahrzeit-20140730-WA0002SavtaYahrzeit_3531_160704

Dancing at Shlomkes wedding 600pxסבתא חיה וסבא יהודה מפזזים באלגנטיות בחתונה של הורי שלי

זה משונה שהיא לא כאן. בחגיגות של הילדים, בראש השנה ובסדר פסח. המקומות הקבועים שלה, כבר לא שלה. מרים את הראש לכיסא הקבוע שלה אצל אורית והוא כבר לא שלה.

SavtaYahrzeit_2460_160610

בהלוויה של סבתא, קראתי את אחד הפוסטים הכי אהובים עלי מכל ה400 ומשהו שיש כאן לרשותכן. ההוא שכתבתי אחרי שחזרתי מבואנוס איירס, שם הרגשתי שאני באיזו סוג של שליחות. לא ממש קראתי אותו כמו שרציתי כי היה לי קצת קשה, אבל חזרתי אליו עכשיו, נזכר בשיחה ההיא המרגשת שהקימה והעמידה את הצללים של בואנוס איירס וסנטיאגו דה צ’ילה (שמשום מה לא כתבתי אף פעם על הביקורים שלי שם).

Elkin Sumadores Shop 500px
החנות של סבא יהודה בסנטיאגו – לממכר מכונות חישוב וקופות רושמות

אחרי ההלוויה הלכנו כל הנכדים (אלו שבארץ) לפנות את חפציה במה שהפך להיות מסע נוסטלגי. זה היה קשה אבל אנחנו צחקנו, ושמחנו שזכינו לגדול ולהיות לאנשים בוגרים שיש להם סבתא מיוחדת. מדי פעם נתקע משהו בגרון, כששלפנו איזה חפץ זה או אחר או עוד ארגז של תמונות.

כמו שהאירים עושים wake, חגיגה לזכרו של המת, זוכרים אותו בימיו היפים ושמחים שזכינו, ערכנו לנו הנכדים ובני הזוג והנינים ארוחה שווה, ארגנטינאית במיטב המסורת, עם אמפנדס וניסיונות לשחזר את כמה מהמאכלים שסבתא כן ידעה להכין, עם יין דרום אמריקאי ותמונות וזיכרונות. סבתא הייתה ממש נהנית ממנה.

SavtaYahrzeit_2467_160610

שנה עברה מאז. סבתא חסרה לי בכל מיני מקומות משונים ורגעים לא צפויים. שיחה ברדיו על סופר אהוב על שנינו, איזה משהו שצף ועולה ואני זוכר שהיא סיפרה עליו ממקור ראשון. רגעים שתמיד היא היתה שם, לאורך כל חיי ועכשיו היא לא. כל פעם שאני עובר ליד הפניה לכפר הגמלאים והוא בדרכי, יש לי איזה אינסטינקט להיכנס ולחכות ליד הספסל, שתרד. את הסרט הארגנטינאי שתכננתי שנשב לראות ביחד, כבר אין לי כח לראות עד הסוף, כי אין לי עם מי לדבר עליו.

לא הצלחתי לכתוב את הפוסט הזה לפני שנה. הוא נכתב לי בראש ונשאר שם. אבל מחר בבוקר אנחנו הולכים לבקר אותה ואת סבא, אז נראה לי שהגיע הזמן.

SavtaYahrzeit_2438_160610

אבל אני לא אשאיר פה את הסוף בסוף. צריך לסיים עם משהו יותר אופטימי ונוסטלגי, מתקופה שהייתה ולא תשוב עוד – כנראה אי שם בדרום של האמריקה. אז שלום סבתא, נתראה בזיכרונות.

Savta_somewhere in south_america_170511

פורסם בקטגוריה Family, Thoughts | עם התגים , , , , , | 3 תגובות