טובלים על צידו של הר געש – האקונה

יש שיר של דני ליטני "לפתח הר געש" שמו השואל איך אנשים מתעקשים לחיות לפתח הר הגעש. הרי ניתן למצוא פינות שקטות ללא עשן ורעש, עם אדמה מוצקת וטובה שלא תרעד תחת הרגליים. נו, טוב, כל היפן הזאתי היא לפתח הר געש אבל האקונה נמצאת ממש על הר הגעש.

כל הטיעון הזה מתפוגג לאיטו ונעלם כשאציג את המעיין החם שיש לנו במרפסת האמבט הפרטי במלון הספא המהמם.

Hakone3rdDay_7004_180418

היישר מטאקיאמה, יותר משש שעות של רכבות שונות דרך מפעילי קווים שדורשים כרטיסים מסוג אחר, דרך נאגויה ואודווארה הגענו אל האקונה – Hakone. בסוף גם נסענו ברכבת שטיפסה את ההר בזיגזגים, Switchback בלעז, כל פעם עוצרת, מסיטה את המסילה לזו שעולה ועושה רברס עד להחלפה הבאה. ואז הגענו לתחנה הנמוכה של רכבת ה Fenicular – שאין לי מילה בעברית לתאר אותה, רכבת על מתלול, כמו הכרמלית ולא רכבל שגם אותו לקחנו

הנה הפניקולר, עוצר לנו בתחנת Gora. אפשר לטפס רגלית אבל ההר תלול והיאוש גדול

Hakone3rdDay_102434_180418

והנה הרכבל. רואים? יש הבדל!

Hakone1stDay_6555_180416

אז בעוד שאנו מתניידים בשלל רכבות מכל הסוגים, הרשו לחזור למסורת עתיקת יומין ולהסביר מה בדיוק קורה כאן.

אנחנו כבר מתקדמים לסוף הטיול, לצערנו הגדול. אדריכלית הטיול, קיסרית המיקומים, מלכת התכנון ואוצרת החוויות תיכננה שלבסוף נגיע לחוויה שונה לחלוטין על מורדות הר הגעש האקונה. מצד אחד, דאגה לנו למלון ספא מפנק, ההיפך הגמור מהחדר הפשוט והמצחיק שהיה ביתנו בטאקיאמה ומצד שני דאגה לנו לתכנון הכולל מסלולים בחיק הטבע הגעשי. ממש מושלם, שלא לומר מוש.

אבל נורית מתכננת תכנונים ומזג האוויר והנורבגים של YR.no צוחקים (נו, תחזרו אחורה להבין את חשיבות הנורבגים). מזג האוויר הגשום נסע עימנו כל הדרך הארוכה מטאקיאמה ועננים כבדים מכסים את השמיים.

האקונה וכמה עיירות סביבה יושבת כ 100 קילומטר מטוקיו, לחופו של אגם אשינוקו, על הר געש העונה לאותו השם וידועה בנוף המהמם, במעיינות החמים שבה ובעובדה שהר פוג’י הקדוש ליפנים וסימלה המוכר ביותר של האומה נשקף במקומות שונים ויפים. כל המעיינות החמים האלו והפעילות התרמית גורמים לכך שהאזור ידוע בריבוי האונסן שבו. אונסן, הוא בית מרחץ ציבורי הבנוי סביב מעיין חם ויש כללי טקס ברורים ומובהקים של הרחצה. בשביל זה גם אנחנו מגיעים.

החשש ממזג האוויר שלח אותנו ישירות להר הגעש. קראנו במקורות שניתן להגיע עם הרכבת האלכסונית אל תחנת הקצה של הרכבל ומשם אפשר להגיע להר הגעש. אבל לא הבנו שהרכבל עובר מעל הר הגעש בנונשלנטיות ממש לא יפנית.

Hakone1stDay_6563_180416

אתה שט לך ומחפש את הר פוג’י שלא ממש רואים ואז פתאום הלוע מתחתיך.

זה לא ממש הלוע של ההר, אלא עמק שהוא חלק מהקלדרה שנוצרה לפני כ 3,000 שנה כשהר האקונה התפוצץ לו ויצר עמק ענק שעד היום עובד. סילוני קיטור ואדי גופרית עולים מהאדמה ברעש שגורם לכל הסצנה להראות כמו משהו היישר מהגיהינום.

 

Hakone1stDay_6573_180416

פעם היו שבילי הליכה סביב לעמק שאפשרו גישה אל מרכז המבקרים ואל האטרקציה הכי גדולה – מעיין הביצים השחורות, אך לפי מה שהבנתי, לאחר שרצף של רעידות ושאר פעילות וולקנית פתחו לוע חדש ב 2015 אז השביל נסגר. אחזור על זה שנית. 2015. לפני שלוש שנים. באפריל 2015 שמו לב שיש נפיחות קלה בצד ההר. כמו דלקת שכזו. במשך החודש שלאחר מכן, כמות הרעידות הוולקניות עלה במרוצה וכל האזור נסגר לשנה ונפתח מחדש אבל בזהירות יתרה כי יש הבדל בין לדבר על משהו שקרה לפני 3,000 שנה ואז אתה אומר ‘נו, זה היה מזמן’, לבין משהו שקרה זה עתה. חוצמזה, יש עכשיו עוד ארובה וולקנית שפולטת אדים בשצף קצף.

Hakone1stDay_6575_180416

אבל העסק פתוח ומרכז המבקרים בעמק עם השם השטני Ōwakudani עובד ללא הרף. ראשית, יש שם מוזיאון מצחיק בשם Hakone Geo Museum שהוא חובה גם אם אתם לא מצוידים בילדים. הוא מסביר תופעות וולקניות בצורה פשוטה ובשימוש במוצגים שחלקם דורשים הפעלה (לדמות פעפוע של גזים דרך מים רותחים עם משאבת אופניים – תנו לי עוד ועוד!) וחלקם מאפשרים השתתפות פעילה.

Hakone1stDay_6583_180416

שם למדנו איך רותמים היפנים את כל הוולקניות הזו לבתי המרחץ ועל הדרך מייצרים כמויות מטורפות של גופרית.

אבל, הלהיט הכי גדול של Ōwakudani  הן הביצים השחורות.

Hakone1stDay_160638_180416

ביצה רגילה שבושלה במעיין חם במקום. בגלל שיש במים הרבה גופרית וברזל, הם יוצרים ריאקציה עם הסידן בקליפת הביצה ומכסים אותה בסולפאט ברזל (Iron Sulfate) שהוא שחור. אבל עזבו את הכימיה. זה ממש ממש ממש מגניב!

500 ין, 16 שקל קונים לכם שקית נייר עם 5 ביצים ומלח. חיפשנו שותפים לחלוק את הרכישה אבל קיבלנו מבטים אטומים אז החלטנו שבעצם זה לא נורא לאכול שתי ביצים. את החמישית שכחנו בתיק ונזכרנו לאחר זמן מה.

Hakone1stDay_6599_180416

קצת מאכזב למצוא בפנים ביצה קשה, רגילה, כמו זו שאכלנו רק לפני שבועיים בליל הסדר. טעימה, אבל רגילה.

Hakone1stDay_6608_180416

גם שף הפליימוביל נדרש לעניין וגם הוא הביע את אותו אושר

Hakone1stDay_6630_180416

אבל כל הביצים הללו והמזג המעונן גרמו לנו לרצות עוד יותר לחזור אל מלון הספא שעוד לא בדקנו ולכן שמנו פעמינו אל המלון.

עוד לא הזכרתי שום מלון במסגרת הבלוג ויפן אבל אני אחרוג ממנהגי.

המלצה:
מלון Laforet Club Hakone Gora Yunosumika, Hakone

הנה ב TripAdvisor
מיקום בגוגל
חדר בר השוואה ליערות הכרמל, עם ספא פרטי ואונסן – פחות מ 1,000 ש”ח ללילה, כולל ארוחת בוקר

אני מסתכן בלהראות פרובינציאלי, אבל זה מעניין לי את העכוז השמאלי אז הנה הסרטון שצילמתי עם כניסתנו לחדר כדי לחלוק עם הבנים

ולא. אלו לא קימונואים, כמו שציינתי אלא יוקאטות – קימונו כותנה קייצי פשוט שהפך בשנים האחרונות לבגד בית מקובל. תוך דקות החלפנו וליפנים היינו!

Hakone1stDay_6663_180416

וככה ירדנו לאונסן, לבית המרחץ הציבורי של המלון. אמנם יש לנו אחד בחדר, אבל חייבים לנסות את הדבר האמיתי. לא באנו ליהנות ויש לי, לפחות, מחויבות מסוימת לקוראי וקוראות הבלוג.

כשהיינו בקויה-סאן עקבתי אחרי כללי הטקס ועכשיו חזרתי כתלמיד שקדן. אמנם אסור להכניס מצלמות לאונסן, אבל חיכיתי שיתפנה וצילמתי בעירום ובכלל יש לי דרכון ישראלי, אז זה מותר.

לאחר שמורידים את היוקאטות ומניחים בסלסלה נכנסים לחדר הבא שם יש מקלחות ובריכה חמה היישר מהר הגעש שלמעלה. חייבים להתקלח לפני ולהסתבן היטב עם המגבת הקטנה שמחכה בחדר. יושבים על השרפרף עם הפנים לברז ושוטפים הכל היטב, מסבנים ושוטפים ואז שוטפים את השרפרף כמחווה לבא בתור.

Hakone2ndDay_6975_180417

ואז, תוך כדי השמעת קולות ‘וואח, וואח, וואח’ חרישיים ושאר קרכצן מתיישבים פנימה לתוך המים הרותחים באנחת רווחה. יש עוד כללים אבל אתם תחפשו אותם אם זה רלוונטי. אין ריח גופרית עז, אבל המים עשירים במינרלים. כל מעיין מבטיח מזור לרשימה ארוכה של בעיות אבל עזבו. העיקר זה החום הזה המופלא.

אחרי שהבאתם את הגוף למידת החום הרצויה, אפשר לפסוע החוצה, אל הבלקון שם יש עוד אמבט ויש גשם שיורד לך על הראש והוא קר והרעש של הגשם הנוקש על הגגון ושילוב של פכפוך המים הוא קסום.

Hakone2ndDay_6969_180417

מדי פעם, אפשר לצאת ולשבת בחוץ קצת כדי להתקרר. האוויר באפריל ממש קר אז זה נושך בכל המקומות. כן, יש עוד זכרים ערומים אבל יאללה, אז מה. החשש הכי גדול הוא לא להחליק.

אחרי הטבילות הממושכות כשאתה רך כמו בצק פיצה חוזרים להישטף כדי להסיר את הגופרית ושאר הדברים המזינים ויוצאים אל חדר ההלבשה שם יש גם סלון תסרוקות וטיפוח מרשים. אני לקחתי שם סכין גילוח ודפקתי אחד הדוק והרגשתי מיליון ין לפחות.

Hakone2ndDay_6977_180417

להשלמת הערב, יש לנו מקומות במסעדה טובה. אמנם לא גיון ננבה של טוקיו אבל לאדון Nobu, השף הכי מפורסם של יפן שיש לו מסעדות מצליחות בכל העולם, יש גם מסעדה באזור, 700 מטר במורד ההר מאיתנו. רק שהפעם הזמנו מראש.

המלצה:
מסעדת ITOH DINING by NOBU

http://itoh-dining.co.jp/hakone/index.html
מיקום: https://goo.gl/maps/nGwjpVpYmqD2

אז ירדנו מיוקאטות, עלינו על מיטב מחלצותינו וצעדנו מעדנות במורד ההר אל המסעדה, שלובי ידיים, נינוחים. אנחנו כבר יותר משבועיים, לבד, מנותקים לחלוטין משאר העולם, ללא חדשות או ידע כלשהו על מה שמתרחש מעבר לד’ אמותינו. רק הבית תורם סיפורי בריאות שהולכת ומשתפרת לאור התקופה הקשה שלפני. זוגיות במיטבה, במיוחד אחרי שמורקה ונרחצה היטב. לא זוכר מתי היינו ככה, כל כך נינוחים וביחד ורכים.

ואז הגענו.

Hakone1stDay_200739_180416

הושבנו לבר שמצידו השני שף ומשטח לוהט. לקחנו סאקה משובח ובחרנו בתפריטים שונים ויצאנו לדרך.

ראשית, מנת פתיחה, סאשימי של  Red seabream עם פתיתי מיסו יבש ופלפל חלפניו מקסיקאי (שהרי נובו מחבר בין המטבח היפני המסורתי לזה הפרואני בסגנון מטבח ה Nikkei)

Hakone1stDay_201422_180416

לאחר מכן, הוגש לנו מרק בצל ירוק ולאחריו סלט של שרימפס וחזרת ברוטב לימון פיקנטי. כל השילובים האלו של חם, קר, חריף, חזרת, חמוץ היו מעולים והדליקו את כל המנורות בראש

Hakone1stDay_202757_180416

כאן עלינו מדרגה. השף שלף שני נתחי דג והחל צולה אותם במיומנות לפנינו.

אני לא אוהב לאכול דגים.

אבל, כשיצאנו ליפן השארתי בבית את הביקורתיות ואת השיפוטיות (לגבי אוכל, כן?) וקבעתי עם עצמי שאנסה. עד כה, העברתי לנורית רק מנה או שתיים בכל הטיול ואכלתי דברים שאני לא הייתי מאמין על עצמי.

Hakone1stDay_202916_180416

ואז הוא הגיש לנו. נתח צלוי אבל לא לרמה שזה כבר נורא דגי. בחום מטורף הוא חרך אותו ובישל ואז בזק עליו רוטב יוזו, אותו פרי הדר יפני.

טעיםםםםםם. ממש נימוח והרוטב הזניק את הכל למעלה עם חמיצות מעודנת שהשלימה את החמאתיות של הדג. רך, טעים עם קרום פריך קמעה – מושלם, קבע זה שלא אוכל דגים.

Hakone1stDay_203627_180416

כאן התפצלנו. אני קיבלתי נתח של כבד אווז עם רוטב כמהין  על טוסט קטן ומושלם. לא ממש יפני אבל נפלא

Hakone1stDay_204644_180416

נורית נשארה בים והזמינה חצי לובסטר עם צדפות סקאלופ צלויות. השף פתח באש והתקיף מכל הצדדים.

Hakone1stDay_204838_180416

Hakone1stDay_210130_180416

אני בחרתי בסטייק. מספיק כבר עם כל הים הזה ויש פה סטייקים נפלאים. שוב, לא kobe אבל בקר Wagyu שהוא באותו אזור חיוג. השף צלה אותו וחתך אותו לגודל ביס. טעים ברמות שבא לבכות אבל לא נעים. מה, תשב לך במסעדה חשוכה, של שף ידוע, על צלע של הר געש שרק לפני שלוש שנים יצר עוד ארובה וולקנית ותבכה אל תוך הסטייק המשובח שלך? למה?

Hakone1stDay_210003_180416

וקינוח של עוגת גבינה ומאצ’ה (תה ירוק יפני מריר) עם גלידת וניל ורוטב תפוזים.

Hakone1stDay_212336_180416

כשסיימנו, כבר התחילו לנקות ולסדר את המסעדה לקראת סגירה. השף שלנו ביקש את סליחתנו ושייף את המשטח הלוהט לרמה של יצא-עכשיו-מהמפעל. עם ניירות שיוף וספוגים קשים הוא וחבריו החזירו את המסעדה למקור.

שקלנו את מצבנו. אנחנו נינוחים, חמימים וטוב לנו. טיפה שתויים וקר בחוץ ויש לנו 700 מטר של טיפוס בשיפוע מטורף. Haven’t the jewish people suffered enough?

מונית, שתיקח אותנו 700 מטר למעלה. 700 ין. אחד לכל מטר. 22 השקל שהושקעו הכי טוב לאחרונה. הבעיה היחידה היתה שהנהג לא לקח אותנו עד לחדר. אבל הסתדרנו ושקענו לתוך מיטות הענן שלנו וזהו.

מחר מצפה לנו יום גשום. נראה מה נצליח להציל מהתוכניות המקוריות.

אני אותיר אתכן עם השיר היפיפה של דני ליטני ודן אלמגור. אני כבר השתמשתי בו, אבל בבלוג אחר לפני הרבה שנים – בטיול ההוא הגדול, למורדות הר סט. הלנס. יש התיישנות ולכן מותר לי.

תקשיבו לשיר. אני יודע שיש לו משמעות נוספת שהיא תמיד אקטואלית בישראל, אבל תנו דעתכן גם לפשט ולא רק לדרש

לפתח הר געש

דני ליטני

מילים: דן אלמגור
לחן: דני ליטני

כשאתה קורא בעיתונים
על התפרצות הר געש בסיציליה
על קבורתם של שני כפרים שלמים
בניקרגואה בצ'ילה או בהודו

כשאתה קורא בעיתונים
אתה שואל את עצמך מדוע
מדוע זה שבים האיכרים
דווקא למדרונות אשר בגדו

מדוע זה אינם נסים משם
ומחפשים מקום יותר בטוח
שבו יוכלו סוף סוף לחיות בשקט
אחת ולתמיד

הרי אחת לכל כמה שנים
כך בפרוש כתוב בעיתונים
שוב תתפרץ הלבה מן ההר
ותאיים לקבור את כל הכפר

מדוע זה לחזור הם מתעקשים
מדוע את הכפר אינם נוטשים
אחת ולתמיד

יש לפעמים אתה פוגש תייר
והוא שואל אמור נא לי מדוע
מדוע מתעקשים אתם לחיות
דווקא לפתח הר הגעש

הרי ניתן למצוא עוד בעולם
פינות שקטות ללא עשן ורעש
ואדמה מוצקת וטובה
שלא תרעד מתחת רגליכם

מדוע זה אינכם זזים מכאן
ומחפשים מקום יותר בטוח
שבו תוכלו לחיות סוף סוף בשקט
אחת ולתמיד

הרי אחת לכל כמה שנים
כך בפרוש כתוב בעיתונים
שוב מתפרצת הלבה מן ההר
ומאיימת שוב על כל הכפר

מדוע זה אתם כה מתעקשים
מדוע את הכפר אינכם נוטשים
אחת ולתמיד

ואז פתאום אתה מבין אותם
את האיכר שעל הצ'ימבוראסו
ואת האם שעל הפוג'יסאן
ואת הילד על הוזוב

גם הם יודעים ודאי שבעולם
פינות שקטות יותר מהר געש
ואדמה המוצקה מזו
שבו טמונים בתי אבותיהם

גם הם יכלו אולי לזוז משם
ולחפש מקום יותר בטוח
שבו יוכלו סוף סוף לחיות בשקט
אחת ולתמיד

אך הם דבקים למדרונות ההר
ומחכים אולי, אולי מחר
ומקווים ליום שכבר יבוא
שבו ההר ישקוט מזעפו

ואז על הבזלת השחורה
איך אז יוריק הדשא ויפרח
אחת ולתמיד

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

הפנים של טאקיאמה

המון אנשים עובר בפסטיבל טאקיאמה. תלבושות ססגוניות ומפורטות ברמות שרק יפנים יכולים לשים לב אליהם. צילמתי מאות תמונות אבל הפנים והטיפוסים שעלו בעדשה חייבים לקבל טיפה יחס. סיפרתי כבר על כל הפסטיבל פה, אבל כאן אני אתן לפנים של פסטיבל טאקיאמה לדבר

TakayamaFaces_5969_180415

מבקר וחבר שהולבש כרקדן בריקוד האריות

TakayamaFaces_6249_180415

בלם, ברקס אנושי לאחת עגלות הענק

TakayamaFaces_6113_180415

ילדה בצעדה לפריחת הדובדבן

TakayamaFaces_6135_180415

שוגון בריקשתו

TakayamaFaces_6152_180415

שוגון בריקשתו

TakayamaFaces_5889_180415

מתכוננים למצעד

TakayamaFaces_6015_180415

החלילנית מטאקאימה

TakayamaFaces_6011_180415

אריה מקומי

TakayamaFaces_5995_180415

רקדן עם תוף

TakayamaFaces_6077_180415

צועד לבוש כבן מעמד סוחרים

TakayamaFaces_6082_180415

צועד לבוש כבן מעמד סוחרים

TakayamaFaces_6100_180415

צועד לבוש כבן מעמד סוחרים

TakayamaFaces_6074_180415

צועד לבוש כבן מעמד סוחרים

TakayamaFaces_6106_180415

מחללים את הפסטיבל

TakayamaFaces_6157_180415

הפקידות הגבוהה

TakayamaFaces_6250_180415

איש עגלות-ענק בקסדתו

TakayamaFaces_5955_180415

הכהן הגדול בטקיאמה ג'יניה

TakayamaFaces_5910_180415

הטובים לגודזילה

TakayamaFaces_6006_180415

תהלוכת אריות

TakayamaFaces_6500_180415

סוף הפסטיבל מורגש

 

פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , , | תגובה אחת

קולן של אלפי אכזבות בפסטיבל טאקיאמה

למאתיים אלף אכזבות יש צליל מאוד מסוים. זה צליל של טיפות גשם שמנות צונחות על עיר עץ יפנית. פסטיבל טאקיאמה המתקיים פעמיים בשנה היה העוגן שסביבו סבב הטיול וכשענני סערה החלו להמטיר גשם זלעפות על פסטיבל הרחוב, אפשר היה לחוש את האכזבה באוויר.

הדבר הראשון שעשינו לאחר שדאגנו לכרטיסי הטיסה והבנו את המה, מי ואיך – סגרנו תאריכים ולינה בטאקיאמה. עיר קטנה ומסורתית שמתקיים בה כל אביב וסתיו פסטיבל רחוב מסורתי המושך כמאתיים אלפי מבקרים מיפן והעולם. כל שנה, באפריל 14-15 ואוקטובר 9-10. אחד הפסטיבלים הכי ידועים ביפן, הוא מתקיים כבר יותר מ 360 שנה, מאז 1652 ודווקא השנה הוחלט שירד גשם.

כיון שהפסטיבל אורך יומיים, תיכננו שם שני לילות ואני אשאיר לקוראות המתוחות לגלול לאור הפוסט ולשאול את עצמן האם האכזבה הצדיקה את עצמה או שלא?!

Takayama_5607_180414

את ענני הגשם ראינו כבר מעל שירקאווה-גו ובאפליקצית YR הנורבגית לחיזוי מזג האוויר אליה התמכרנו בצורה מזעזעת (“בוקר טוב! איך ישנת? מה אומרים הנורבגים על היום?”). אין איל להתעדכן על מצב הפסטיבל והדיווחים לא ממש זרמו כי אנחנו במאחורה של הקצה של הפריפריה של היפן, אבל כל מבט לשמיים השחורים נשא עימו תפילה חרישית “אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי?”

את הגשם בטאקיאמה קיבלנו כבר ביציאה מתחנת האוטובוס. טפטוף קל אך טורדני, כמו קולו של יתוש ב 2:42 לפנות בוקר ליד האוזן. מטריד, אך אפשר להסתדר. כיון שרק שם, בטאקיאמה הבנו שאירועי הפסטיבל החלו כבר בבוקר הזדרזנו לחדרנו ב AirBnB היפני המסורתי והמצחיק ויצאנו בריצה קלה למרכז העיר (החדר הוא במרחק 6 דקות מהגשר האדום שמחבר את המרכז למרכז היותר מרכזי של הפסטיבל).

לאחר שהטפטוף כבר הפך לאלמנט קבוע שהתעלמנו ממנו הוחלט ברשויות השמיים היפניות שאפשר לעבור לתוכנית ב’ ואז פתחו את ארובות השמיים וגשם אמיתי החל לרדת. טיפות כבדות, מעוצבות להפליא, נאמנות למסורות בנות אלפי שנים ירדו בכוח.

בסמטאות הפסטיבל יכולנו לראות אנשים לבושים מסורתית רצים לכל כיוון ואז ראינו את העגלות.

Takayama_5589_180414

העגלות הללו, או Floats בלעז הן לב הסיפור. עגלות ענק, השוקלות כמה טון כל אחת. הן נבנו במאה ה 17 וכולן ידועות ומוכרות ולכל אחת יש שם וסגנון עם עיטורים, קישוטים ואלמנטים  משלה. הן נעות על גלגלי עץ עצומים, נמשכות בידי צוותים ומכוסות בפיתוחים של עץ וזהב. לכל אחת יש מוסך בתוך העיר העתיקה ושם היא מאוחסנת כל השנה עד שתצא בפסטיבלים. כל עגלה מייצגת רובע או אזור ואנשיו הם שיטפלו ויניעו אותה. יש כ 11 עגלות לפסטיבל הסתיו ומספר דומה לפסטיבל האביב. כמה מהעגלות מכילות בחלקן העליון תיאטרון בובות.

הנה, היישר מהאתר הרשמי של הפסטיבל, רשימת כל העגלות ושמותיהן. מאוד יפני, כמו רובוטי ענק הלוחמים בלטאות עוד יותר ענקיות – יש שמות לכל אחת (הנה, מהאתר הרשמי – זהירות, PDF)

כשראינו את העגלה הראשונה, צוות לבוש מתואם דחף אותה תחת לחץ מסויים אחורה, לכיוון המוסך שלה ואז זינק עם מגבות לבנות והחל לנגב את העגלה מלמעלה עד למטה ביסודיות יפנית. אני לא נלחץ בקלות מדברים כאלו אז ניגשתי לברר.

– “שלום”, כך אני, “למה מחנים את העגלה ברברס?”
– “הה, הה, הה, הה, הה”, התנשף יפני עם כובע מצחיק שכרגע דחף עגלה של כמה טון לתוך מוסך
– “ובכל זאת? קצת גשם אז נשברים?”
– “גשם. צריך להגן על העגלה”, אמר היפני באנגלית שבורה, “הפסטיבל בוטל!”
– “אח שלי, יאללה, בואו תצאו – לא יקרה כלום”, ניסיתי לפנות לליבו היפני
– “זו עגלה בת 300, מעץ ומכוסה בזהב. גשם משחיר את הזהב ומקלקל”, כך ההוא והלך לקחת מגבת.

אז רשמית בוטל הפסטיבל. אם מחר יהיה שינוי במזג האויר, אז יבטלו את הביטול. אולי. לא יודעים.

Takayama_5613_180414

במורד אותה הסמטה חזרה סצינה דומה עם עגלה אחרת. גם הם נגבו את העגלה ביסודיות. ועמדו ליד המוסך והסבירו פנים לכל האשכנזים והיפנים. אז עמדתי שם וצילמתי עגלה במוסך. אבל אז הופיעה הודעה על מסך הטלפון.

רבקה (Rebecka) וריצ’רד שפגשנו עוד בקויה-סאן וגם אתמול בקנזאווה מסתובבים באותן הסמטאות. לקח לנו כמה דקות לחבור איתם ועם בנם המתוק ג’אספר והגשם הסוחף זרק אותנו לבית קפה מקומי. ישבנו בשקט, לוגמים תה ואוכלים באן מקומי בעוד שהגשמים דוחפים עוד ועוד תיירים לבית הקפה. למרבה הפלא בשעה 17:00:00.00 בדיוק הודיעו לנו שבית הקפה נסגר, ולא עניין אותם כלום, כמו למשל שהמקום מפוצץ ואנשים קונים עוד ועוד. סדר יהיה פה!

השיחה קלחה. זה ממש כיף להכיר אנשים מרתקים בחו”ל – מגשרים על פערים ממש מהר ומספרים בקלות את סיפור חייך ושומעים את סיפוריהם, מה הם עושים ומה שלום הבן שלהם. זה היה כל כך נחמד שכשזרקו אותנו החלטנו להמשיך לארוחת ערב משותפת ושמנו פעמינו אל:

המלצה:
Hida Takayama Kyoya

1 Chome-77 Oshinmachi, Takayama
http://www.kyoya-hida.jp/
מיקום: https://goo.gl/maps/7sPdKV2npXC2

מסעדה נהדרת המתמחה בגריל ובבקר הידה (Hida Beef) שהוא הבקר המקומי והוא נפלא קשות. ישבנו בפנים על מחצלות והכרנו לעומק. ג’אספר שרק החל לעמוד היה מאושר ופשוט חיבר את כל האנשים במסעדה שפשוט נמסו למראה החיוך שלו. שמענו על החיים של גרמניה ובריטי בדרום אפריקה , סיפרנו על חייהם של זוג ישראלים בישראל. וכמו שקורה לפעמים, הזמן עצר מלכת והיינו ארבעה אנשים שמעולם לא נפגשו אבל ישבנו ודיברנו שעות ונהנו. בירות זרמו, גשם לא הפסיק לרדת לשניה אבל בפנים היה חמים ושהאוכל החל להגיע, קיבלנו נושא שיחה חדש.

טאקיאמה נמצאת במחוז Gifu והיא מרכז של בשר ה Hida. כולם שמעו על Kobe אבל יש עוד כל כך הרבה לטעום ולא במחירים המופקעים של בשר קובה. מדובר בנתחים משוישים של בשר מעולה שנצלים לאטם והם עסיסים ורבי טעם שכבר עכשיו, רק מלתאר לכן כמה הם עסיסיים ורבי טעם, אני מרייר על המקלדת כמו תינוק בן 7 חודשים. לא זול במיוחד ויש מערכת דירוגים (כמובן…) שמשפיעה על המחיר והטעם. אנחנו הזמנו דרגה 4 (בתמנה – 150 ש”ח ל 200 ג’) ורבקה שנמאס לה מכל הדגים לקחה דרגה 5 (ב 260 ש”ח ל150 ג’). צלינו אותם לאט על הגריל ובטעימה ממש לא עיוורת אפשר להרגיש את ההבדל וזה מטורף. הבשר נימוח ורב טעמים כמו שום דבר שטעמנו ביפן. עסיסי וממלא את הפה בטעם מובהק בשרי בלי להתחבא מאחורי שום תבלין או מסתור.

Takayama_5655_180414

ישבנו הלאה, צולים עוד ירקות, איזה נתחון קטן וממשיכים

Takayama_5656_180414

עד שכבר היה מאוחר ומסביבנו התחלפו כבר כל השולחנות. מדובר בערב שבו הפסטיבל שמושך רבבות לעיר בוטל. אז ברור שכולם צובאים על המסעדות. ולנו היה בשולחן סועד צעיר שכבר הלך ודעך.

אז החלפנו פרטים, קבענו שניפגש במקום כלשהו אחר בעולם ונפרדנו

Takayama_5664TOUCHED_180414

הגשם ליווה אותנו כל הדרך לחדר שלנו. בית מסורתי קטן ומצחיק ליד הנהר ברחוב מקביל לפסטיבל ויש בו 10 חדרים המושכרים ב AirBnB ובעלת בית קשישה על טורים גבוהים. הכל קטן, מינימליסטי עם חדרי אמבטיה משותפים וקירות נייר. לא מפנק ודי בסיסי אבל יבש ונוח וקרוב.

ובעוד הגשם דופק נמרצות על הגג והחלונות פרשנו את הפוטונים על הטאטאמי וצנחנו לישון.

Takayama_5692_180414

 

למחרת הבוקר קמנו ליומו השני של הפסטיבל שבוטל אתמול בערב

 

נחילים של אשכנזים נראו ברחובות הרטובים, נעים בנחישות אל תחנת הרכבת והאוטובוס המרכזית, כמו עכברים רטובים העוזבים את האנייה. בעוד שאנו שריינו מראש את כרטיסי הרכבת מבעוד מועד ההמונים צבאו על עמדות המידע וחיפשו דרכי יציאה. כמו סרטי אסונות, אנשים הרגישו שהם חייבים לצאת לחופשי מהעיר שטופת הגשם הזו. אבל יש כמות סופית של רכבות ואוטובוסים וחלק מהתיירים נאלצו לשבת ולחכות שעות ארוכות בתורים לקרונות הרכבת שמאפשרים ישיבה לא מוזמנת או יצאו באוטובוסים לעיר גדולה אקראית שממנה ימשיכו הלאה. אנחנו המשכנו הלאה, מאושרים בעליונותנו המוסרית והארגונית בחסותה של נורית שדאגה מראש לכל הדברים ויצאנו בגשם חזרה למרכז העיר.

הגשם לא ממש פסק אבל נחלש. חצינו שוב את הנהר ונדהמנו לגלות כמה עלה במשך הלילה.

Takayama_5698_180415

Takayama_5720_180415

רק אתמול עמדנו על הגשר הסמוך לביתנו ודיברנו על כמה יכול הנהר לעלות, בהתחשב בגדות המסודרות והנה במשך הלילה עלה מפלס הנהר משמעותית ונראה זועף יותר בקצפו. הנורבגים של YR.no שאותם אספנו מריצ’רד שנשבע בדיוק מדהים שלהם והוכיחו את עצמם בימים האחרונים טענו שלקראת הצהריים יפסק הגשם ואף הוסיפו שהשמש תפציע.

הלכנו למקור, לשאול.

עצרנו במוסך עגלות קרוב (מיקומן מופיע על המפות יחד עם שם העגלה שיש שם) לשאול מתי הם יאותו לצאת. מצאנו צוות שלדי שבישל לעצמו ארוחת בוקר וחילל את שלוות הבוקר במנגינה יפה אך מונוטונית משהו. הם מלמלו משהו על יציאה בצהריים (אחר גילינו שזו עגלה עם מריונטה – ראו למעלה – ולהן יש לוח זמנים אחר).

Takayama_5712_180415

אז יצאנו להיות תיירים בטאקיאמה, בתקווה שיצאו כל החוגגים עד הצהריים. העיר בהחלט התרוקנה מאשכנזים והיה פחות צפוף. עד שיתחיל משהו, אם בכלל, יצאנו לבית העיריה העתיק של העיר – Takayama Jinya. קומפלקס שנבנה בשנת 1603 ושופץ מחדש במאה ה 19 והולאם מהשליט המקומי כבניין ממשל מרכזי לנפת Gifu תחת שלטון השוגון ואחר כך הקיסר. מעניין, יפה, אבל אוזננו הייתה כְּרוּיָה לשקט שלאחר הסערה – אין יותר גשם וניכרת המולה.

הנורבגים צדקו.

הגשם פסק לקראת הצהריים. בכיכר שמול בית הממשל העתיק, כיכר Nakabashi החלו להישמע קולות מוזיקה. כשהגענו האריות הראשונים כבר רקדו.

Takayama_5751_180415

לא זכור לי שהיו אריות ביפן אבל הריקוד הגיע מסין. ה shishi-mai כפי שהוא נקרא ביפנית צחה הוא ריקוד שמביא מזל טוב כי האריות מפחידים את הרוחות הרעות ואם לא הם אז המוזיקה המונוטונית של החלילים והתופים. שני רקדנים, אחד אוחז בראש אריה מעץ ונוקש בלסתותיו ברעש רוקדים עם סנדלי חבל.

לצערנו הרב, קול התוף נשמע למרחקים ואסף תיירים רבים. המזל הוא שהיפנים ורוב האסייתיים אינם גבוהים אבל הם דוחפים חזק. היה קשה להתקרב למעגל הפנימי אבל למען קוראות הבלוג ידעתי שעלי לעמוד במשימה.

Takayama_5859_180415

Takayama_5793_180415

Takayama_5775_180415

זה די מגניב לראות אותם. יש המון אנשים מסביב שלוקחים חלק, אולי כי הרקדנים לא ממש רואים כלום ויש לחשנים וכל מיני עוזרים שדואגים שהכל יעבור חלק. לקח לי זמן לשלוף טלפון כדי לתעדו וזה סיום הריקוד אבל הנה טעימה קלה מהריקוד

לאחר שהסתיים הריקוד וכל הרוחות הרעות עזבו את האזור בפחד בלתי מוסבר יצאו האריות למנוחה ופאתי הכיכר נגלו הרקדנים, מיוזעים אך מרוצים

Takayama_5870_180415

ואז האריות הלכו וכיכר העיר התרוקנה פחות או יותר. כל הנגנים והלבושים מסורתית יצאו הלאה והכיכר נותרה מלאה אשכנזים שחצי תאוותם בידם. קיבלו טעימה וזהו.

אז הלכנו להיות תיירים בתוך הTakayama Jinya, אותו קומפלקס ממשל קדום. ובכן, אומר כך יונית, זה מעניין ויש שם כמה חצרות ודברים שאכן דורשים הדרכה והעמקה אבל אני לפחות הייתי בתחושות FOMO קשה כי כל פעם שמענו הלמות תופים מרוחקת ולא ממש ידענו מאיפה ולמה.

כשיצאנו לחצר הקדמית מצאנו ילדות יפניות לבושות ירוק ומאוד נרגשות. מסביבן, אנשים החלו לתפוס מקומות אז מיהרנו לעמוד, בלי להבין למה. פשוט עומדים ומחכים.

Takayama_5906_180415

אנשים לבושים בגלימות החלו להתארגן. נראה היה שמדובר במועדון גמלאים כלשהו ולתגבר אותם הגיעו קבוצת גברים לבושי חליפות ובראשם מישהו שאולי הוא ראש העיר. רציתי לרוץ אליו, לאחוז בדשיו ולצעוק “מה קורה עם הפסטיבל? haven’t the jewish people suffered enough?” אבל חששתי שכיפני הוא שולט בטכניקות הטלה ויעשה לי טומואה נגה ישירות וישסה בי את אחד האריות המסתובבים ברחובות. אז ויתרתי.

הם לא בזבזו זמן, הוציאו איזה מזבח נייד והתחילו להביא מנחות. ראשית, ענפים ירוקים לטהר את האווירה

Takayama_5915_180415

כולם בורכו באיטיות וביסודיות. זה היה יפה, אך איטי קצת בשבילי. עדיין, רציתי לשמוע מה יהיה לראש העיר לומר, למרות שברור שאין לי מושג ביפנית אבל זה נראה לי חשוב לתת למנהיגים המקומיים את הכבוד. אז התחלתי לשחק קלות במצלמה

Takayama_5919_180415

לאחר כל הברכות שונות, מועדון הגמלאים הסתדר בשורה והחל להעביר מנחות מזון כשהכהן הגדול מסדר אותן יפה בעוד הבנות מחללות את הטקס. כל מנחה נמסרת עם קידה נמרצת ותודה חרישית.

Takayama_5949_180415

כשראש העיר עלה לברך ולשאת דברים איבדנו סבלנות. מה עוד ששמענו הלמות תופים בחוץ אז יצאנו מהר למצוא מעגל רוקד של גברים ונערים עם תופים.

Takayama_5989_180415

Takayama_5995_180415

מכאן דברים החלו לזרום מהר.

לכל מקום שפנינו, בכל סמטה שהצצנו אליה, היתה תהלוכה. לא ממש הצלחנו לראות איזה תבנית מסודרת, איזו תוכנית אב של התהלוכות. נראה היה שכולם חוגגים את תום הגשם ופשוט יוצאים אחרי שישבו וחיכו.

Takayama_6007_180415

Takayama_6113_180415

Takayama_6087_180415

עוד ועוד תהלוכות, עוד אנשים לבושים בתלבושות מסורתיות שונות לחלוטין אבל נראה שכל תהלוכה יש לה איזה היגיון פנימי משלה.

Takayama_6098_180415

Takayama_6128_180415

עוד אריות הגיעו, מכל מיני כיוונים

Takayama_6050_180415

ונגנים. המון נגנים, המון מתופפים עם תופים שנעים בין ממש גדול למוגזם וכולם מכוסים ניילון מפחד הגשם. חלילים מכל מיני סוגים וכולם מנגנים בצורה די מונוטונית.

Takayama_6125_180415

Takayama_6065_180415

Takayama_6106_180415

Takayama_6122_180415

והמון אנשים סוחבים דברים אחריהם, כל מיני מזבחים ניידים או שוגונים

Takayama_6135_180415

Takayama_6077_180415

Takayama_6074_180415

Takayama_6082_180415

אני הייתי מוקסם מכל הצבעים והאנשים. יש לי יותר מ 1000 תמונות מאותו יום. חלומו של כל צלם. לזכותה של נורית, כפרעליה, היא שיתפה פעולה, גם הייתה ספוטרית מעולה וגם עמדה בשקט כשאני רצתי כל פעם לאגף איזו תהלוכה כדי לקבל את הזווית הנכונה או את הרקע שרציתי.

ככה גם עמדה בשקט למרות שכל חושיה אמרו לה שצריך לזוז כשהתחילו להגיע התותחים הכבדים.

Takayama_6161_180415

לאור ההבטחות של הנורבגים והתבהרות השמיים העגלות הגדולות החלו לזרום. לא ממש לפי התוכנייה שהחזקנו בידנו אבל תפסנו את ההפקה שמסתובבת בשטח והוצאנו מהם, בדרכי נועם, את השעה והמיקום של תנועת העגלות.

חיכיתי ליד עץ הדובדבן הזה הרבה זמן כשההמונים שואטים הלאה אבל ידעתי שהפריים הזה יגיע.

Takayama_6195_180415

(לחצנה על התמונה לקבל גרסה גדולה יותר)

כל עגלה (וזאת שמעל, שמה Shakkyotai, לפי הברושור הרשמי) שוקלת כמה טונות, כשהגדולות מגיעות ל 10 טון (לשם השוואה קיה ספורטאג’ חדשה שוקלת טון וחצי – אז מדובר בשלוש עד שבע קיות שכאלו). צוות מיומן מושך אותן בחבלים ועבד מאוד קשה להעלות את העגלה הזו על הגשר

מלמעלה, במרומי העגלה יושבים ילדים שאמורים לנגן, לתופף ולחלל אבל הסקרנות גוברת על הכל (לצד הילדה, בובה שעוד רגע תופיע בבלוג כמעשה צ’כובי)

Takayama_6205_180415

ועוד עגלה עושה דרכה מעל הגשר

Takayama_6225_180415

(גרסה גדולה בלחיצה)

וכשעולים על גשר קמור אז עובדים קשה למשוך אבל אחר כך יש לך ביד עגלה ששוקלת טונות ושואפת להתגלגל קדימה ללא מעצורים לתוך המון. הברקסים היחידים הם סנדלי החבל של החבר’ה.

Takayama_6242_180415

ילדה קטנה ומתוקה שעמדה בצד, הביטה בעגלה העצומה העוברת, בחבורת האנשים המיוזעת הדוחפת אותה ופניה היו הבעת פליאה אחת מרשימה

Takayama_6254_180415

כמו שני רודפי אמבולנס מנוולים, נצמדנו לצוות האחורי של העגלה השנייה מתוך השתיים וצעדנו בטקסיות אל תוך ההמון, פוסעים לצלילי הילדים המנגנים במרומי העגלה כשאנו נעצרים בדיוק באמצע, במיקום מושלם ומברכים את עצמנו על הטקטיקה.

Takayama_6320_180415

Takayama_6340_180415

אבל אז נשמעו תופים מאחורינו והסתובבנו לראות את העגלה האחרונה מבין השלוש שאמורות להציג תאטרון בובות חוצה את הגשר. צריך לפנות שטח גדול לעגלה לתמרן והיפנים המתמחים בלדחוף אנשים לקרונות רכבת שאי אפשר להכניס בהם זבוב החלו לדחוף בחוזקה. לפתע גם לנשום נראה כמותרות. נדחסנו כמו שלא נדחסנו בשום הופעה בפארק הירקון או בשום תור יפני.

Takayama_6283_180415

Takayama_6306_180415

העגלה חלפה על פנינו, על פני כל מצלמות הטלוויזיה והכתבים שהיו פרוסים על כל הגגות הקרובים ונעצרה.

עכשיו היה זה משחק שרידה. במרומי העגלות ניכרה תכונה רבה. אנשים החלו להרים את הגגות, שישבו על כלונסאות ואחרים הכינו את המריונטות בראש כל עגלה.

Takayama_6372_180415

Takayama_6300_180415

המריונטות, או בובות בראש שלושת העגלות הן דוגמא מושלמת לאמנות מהמאה ה 17 של בניית אוטומטים. כל אחת נשלטת על ידי 36 חוטים ומוטות המופעלים על ידי כמה בובנאים, לעיתים 9 במקביל. הן משהו די עדין ומסתמך על טכנולוגיה עתיקת יומין וחומרים ישנים כמו קפיצים מזיפים של לוויתן בלני (Right Whale) שהיפנים טוענים שאי אפשר להחליף ולכן צדים ליוויתן חדש כל פעם שצריך לתקן בובה.

כשכל העגלות היו מוכנות אנחנו כבר התמזגנו לחלוטין לכל הסובבים אותנו. כל כך צפוף היה, שהייתי צריך להחליט להשאיר את הידיים מעל לכתפיים ואת הארנק השלכתי אל תחתוני לאחר שמערכת הכריזה השמיעה אזהרות שוב ושוב מטעם משטרת טאקיאמה מביאה לתשומת ליבנו את האפשרות של כיוס בהמון.

ואז התחילה ההופעה.

איך אומרים באידיש? נו שוין.

Takayama_6354_180415

הנה שתי הופעות לדוגמה. המוזיקה נשמעת מרמקולים גדולים בהיקף הכיכר

Takayama_6372_180415

בתחילתו של כל מופע הסביר קול נעלם מעל מערכת ההגברה מה פירושו של הסיפור שיומחז בעזרת הבובות ומה משמעותו. הקריינית הנסתרת הזהירה את הקהל מפני ההופעה השנייה שבמשך שנים נחשבת לוולגרית במיוחד כי בובת הגבירה העדינה הופכת לאריה בעזרת ראש אריה המגיח מעכוזה ולכן במשך שנים ארוכות לא הציגו את ההצגה בשל החשש לפגוע ברגשותיו של הציבור  היפני. הנה היא, שניות לפני המהפך הנורא, רוקדת עם אריה בידה.

Takayama_6401_180415

למרות שלבסוף די נמאס לנו מההופעה המאוד סטטית הזו, היינו נטועים במקומנו עד שתם סיפור המעשייה האחרון על הנזיר והשד. מזג האויר שהשתפר והסיפורי המוסר היפנים גרמו לנו לרעב שאותו שברנו עם סושי מקומי שהסתמך על נתחי הבקר של טאקיאמה. לא ראינו כזה בשום מקום וזה היה נפלא, עם בירה קרה.

Takayama_6506_180415

השמש והשמיים הכחולים הוציאו את כל העגלות לרחוב, לא לתהלוכה רשמית כי היו אלו שעותיו האחרונות של הפסטיבל בן היומיים אבל לפחות לתצוגה.

Takayama_6515_180415

לקראת שקיעת החמה, החלו העגלות להתקפל והרחובות הפכו פנויים שוב.

אנו גילינו בדרך הקשה שהערב השני של הפסטיבל, כשההנחה שרוב התיירים כבר עושים את דרכם החוצה הוא יותר מורכב מבחינת מסעדות אבל מצאנו עוד גריל קטן וחגגנו את סוף הפסטיבל.

Takayama_6545_180415

לסיכום החוויה – לא ברור לנו אם הפסטיבל שווה את הזינוק הארוך שעשינו אליו. אולי כי לא חזינו במלוא עוצמתו אבל קיבלנו המון עגלות ובובות ותלבושות ואריות. אולי אם היינו נשארים יותר זמן באזור או הופכים את זה למשהו שעוצרים בו על הדרך היה זה שונה. יש לנו מחר נסיעה ארוכה החוצה, חזרה למסלול הטיול שלנו ולהאקונה אבל אני אשאיר אתכם עם אריה אחד אחרון

Takayama_6011_180415

פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

שירקאווה-גו ואויר הרים צלול כיין בו

כל מעוז בורגנות ישראלי מודרני ניכר בגגות הרעפים המשולשים. רק כך, כמויות השלג המצטברות כל חורף יחליקו לקרקע ולא יצטברו למשקל על הגג. לכן, כשנהג האוטובוס משך שמאלה אל תוך התחנה המרכזית של שירקאווה-גו ולפני נפרסו שורות של גגות מחודדים חשתי בורגני.

Shirakawago_5572_180414

אבל שירקאווה-גו אינה גרסה מקומית לכפר שמריהו, אלא דווקא כפר הררי שהמילה עוני קטנה עליו. זה כמובן היה לפני שנים רבות, לפני שהפך אתר תיירות וכמובן בעיית העוני המקומית נפתרה לאחר שבני הזוג נורית ואיתן קנו כמה בקבוקי מים.

אנחנו בדרך לטאקיאמה שם יתחיל בעוד שעות פסטיבל האביב הידוע.

בשל הפופולריות המטורפת של הפסטיבל, גם בין האשכנזים (למי שרק נחת כאן, מדובר בכינוי כולל למי שאינו יפני מבטן ומלידה) וגם בין היפנים – ממש קשה למצוא מקומות לינה בזמן הפסטיבל וגם דרכי ההגעה אינן פשוטות. את מושבינו על האוטובוס המוביל מקנזאווה אל טאקיאמה הזמנו חודש מראש. בכל יום נפתחת המכירה ליום המקביל בחודש הבא. כדי להיות ב 14 לאפריל על האוטובוס קמתי מוקדם ב14 למרץ וצלצלתי אל היפנים (הנה, למי שמחפש, האתר ושם לימי הפסטיבל היה מספר טלפון להזמנה) ושריינתי שני מקומות. האוטובוס עוצר בשירקאווה-גו ורוב האנשים, בהם גם אנחנו בוחרים לאחסן את מיטלטליהם בתחנה ולצאת לכמה שעות של חקר בכפר ולהמשיך.

אז מי אתה, שירקאווה-גו?

Shirakawago_5463_180414

שִירָקַאווה-גוֹ או Shirakawa-go או 白川村 בשפתם הוא אחד משלושה כפרי הרים שהוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסקו. הכפרים תקועים בעמק, באמצע ההרים והיערות וידועים בכמויות השלג המרשימות שהם סופגים כל חורף. עד שנות החמישים של המאה העשרים הם היו מנותקים מרשת הדרכים ונאלצו להסתדר לבד בנוגע לחקלאות קיומית ושרידה.

היום הכפר מחובר. מנהרת Hida עוברת ליד מאז 1986 ויש גישה. הכפרים עוברים לאיטם מחקלאות הכי בסיסית ומסורתית לטיפוח תיירים. ויש להם מה להראות. למשל – פסלים מסורתיים של הלו-קיטי הנשקפים מעל לעמק

Shirakawago_5474_180414

ובכלל, השילוב של פריחת הדובדבן והשלג שעוד לא נמס על פסגות ההרים המקיפות אכן יוצר נוף שהמילה מרהיב עושה לו עוול קשה.

Shirakawago_5471_180414

(לחצנה על התמונה לגרסה מרהיבה יותר)

אז עצרנו לבדוק את הכפר. התחנה המרכזית היא בגודל של סוכת מציל תל אביבית אבל כמות האנשים והאוטובוסים שהיא מנווטת שקולה לגרנד סנטרל במנהטן. הכל מסודר, מתוקתק ושקט. יפני ממש. השלכנו מזוודות בידיו של יזם אחסנה זמנית מקומי ויצאנו לתור.

Shirakawago_5461_180414

ראשית, קר.

Shirakawago_5481_180414

שנית, ממש קר.

ממש קר כי אנחנו בתחתיתו של עמק צר המוקף בהרים של 1,500 מטר. לפי הסיפורים והתמונות, החורף ממש קשה בעמקים הללו ולכן התפתחה פה צורת בניה הנקראת בפיהם בתי Gasshou , בתים גדולים עם גגות משופעים מאוד שנראים כמו שתי ידיים משולבות בתפילה חרישית וזה גם משמעות השם ביפנית ( prayer-hands construction 合 掌 ובכלל הסימן הראשון ביפנית נראה כמו בית אז הכל מתלבש יפה). גגות קש עבים מאוד וכפי הנראה חזקים מאוד המסייעים לשלג לגלוש במורד הגג אבל דואגים לבידוד טוב.

החקלאות המסורתית מתבטאת בשדות אורז קטנים המנקדים את הנוף וגם גידול דגנים נוספים למזון. חוצמזה, התפתחה בכפרים גם תעשיית משי קטנה, גידול תולעי המשי וטוויה.

Shirakawago_5493_180414

יש כמה בתים פתוחים ואחד מהם הוא מוזיאון שבו רואים את כל הקומות (3,4 קומות לפעמים, אבל נמוכות). את הקומה העליונה, מתחת לגג, שמרו לתעשייה זעירה של משי. שם היה מספיק חם כדי שהתולעים יהפכו לגלמים ויתחיל תהליך הטוויה. הקורות המחזיקות את הגג אגודות בחבלים ושכבות של במבוק והכל שחור משנים של עשן שעלה מהקומות התחתונות, מאש החימום והבישול. שוב, אין מסמר אחד בשום מקום (ממש כמו בטירה של קנזאווה)

Shirakawago_5528_180414

Shirakawago_5487_180414

שלוש שעות הספיקו לנו די והותר. קיבלנו את אות התייר המצטיין לאחר שטיפסנו אל נקודת התצפית בהר למעלה, ברוח חזקה. היינו בשני בתים פתוחים, רכשנו שתי לחמניות מאודות ממולאות בבשר (מעולות לחלוטין, רכות, נימוחות, טעימות ומאוד מחבקות)

Shirakawago_5536_180414

רכשנו עוד כמה חטיפים משונים שאותם נביא אל ילדינו המחכים בקן, הרחק, כמו זוג ציפורים הנושאים מזון במקורם וכך המשכנו לתמוך בכלכלה המקומית. רכשנו גם או-ניגירי מקומי – משולש אורז קלוי שהיה טעים באופן בלתי צפוי. כאשר פניתי אל הצעירה בעלת היוזמה המקומית להבין איך ומדוע, הסבירה לי באורך רוח שמדובר באורז טרי שאבא שלה מגדל בשדה ההוא שם ולכן משולש אורז קלוי בלי כלום יוצא טעים בצורה בלתי צפויה.

Shirakawago_5563_180414

אבל אז נגמר לנו.

יש עוד שעה לפחות עד שהאוטובוס שלנו ממשיך הלאה. אנחנו סיימנו לתייר, השמש שקצת חיממה נעלמה מזמן וענני מלחמה שחורים החלו למלא את השמיים ולהוריד עלינו גשם ורוח קרה באה מפסגות ההרים המושלגות והקפיאה לנו את התחת.

זוג יזמי מקומי פתר לנו את הדילמה.

בתוך בית מסורתי, אל מול המקדש המקומי ועל שדה אורז קטן יש מקום בשם Kyoshu. חלונות זכוכית ענקיים פונים אל הנוף. מחצלות טאטמי ומושבים נמוכים, קפה בלבד ופרוסת עוגה ונוף נפלא. נחה דעתו של אדם וכל נראה נהדר כשחם לו וקפה מהביל נלגם אל מול כל האשכנזים שלא השכילו להיכנס והם משחקים לפניך במעין מחזה מורכב של גשם ומקדשים וקר.

Shirakawago_5570_180414

אבל אז, נזכרים האדם וזוגתו שהם צריכים לרוץ לאוטובוס ולהמשיך למחוז חפצנו שהוא העוגן הכי גדול של הטיול – טאקיאמה והחום עוזב.

יציאה מהירה אל הקור, אל תחנת האוטובוס ומשם אל טאקיאמה. ענני הגשם השחורים שמלווים אותנו לאורך הדרך לא מבשרים טובות ונראה שאנו בדרך לאכזבה גדולה בפסטיבל האביב של טאקיאמה

Shirakawago_5561_180414

פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה

בורגנות סמוראית וטירות מעץ – קנזאווה

טירה שלמה, כמו באגדות, עם צריחים, חרכי ירי, תעלת מים עם ברווזים רצחניים (אין תנינים ביפן) הכל מעץ ואין מסמר מתכת אחד לרפואה. רק חיבורי עץ. נו, יפנים.

קנזאווה (Kanazawa)  היא המקום שסופסוף פוגשים קצת אלימות, מכות, סמוראים, חרבות ובלאגנים. עד כה היו לנו המון דברים שלווים, אצילים, אסתטיים וקדושים. אבל אני, מתוך שנים של אומנות לחימה ונינג’ות וחרבות קטאנה יפניות רוצה קצת אקשן. בסוף הוא בא אבל גם כאן, כשהיפנים כבר בונים טירות להגנה ומלחמה, הן עדיין יפות ואסתטיות.

Kanazawa_5262_180413

קנזאווה. עיר לא גדולה לחופה של ים. עוד עיר ששרדה את ההפצצות של מלחמת העולם השנייה והיא מספיק קטנה כדי לחשוב שאפשר לכסות אותה לעומק. הבעיה היא שיש לנו יש יום אחד וזה משאיר טעם לעוד.

MapOfJapanWithKanazawa

הגענו אתמול בלילה היישר מההר הקדוש קויה-סאן. שש שעות של רכבות ואוטובוס והגענו. דפקנו סרטן גדול והלכנו לישון. ככה אנחנו, נאלצים להסתגל.

היתרון של עיר יפנית ליד הים זה שוק דגים סוער.

Kanazawa_5179_180413

Kanazawa_5185_180413

שוק אומיצ’ו הוא לא שוק דגים כמו שוק צוקיג’י של טוקיו אבל הוא משעשע מאוד בפני עצמו וכיון שהוא מטר וחצי מהמלון שלנו – זה נפלא לפתוח את הבוקר בביקור בשוק וסקירה של המיקום המדוייק שבו נאכל את ארוחת הבוקר הממש לא סטנדרטית שלנו.

בינות לארגזים שמכילים המוני סוגי דגים וערימות של סרטנים בגדלים שלא חשבתי שאפגוש, יש דוכנים של ירקות שאני עובר עליהם ומנסה לזהות. יש המון דברים שהם כמו שלנו, אבל כזה ליד, לא בדיוק. יש דברים שאין לי מושג מה זה ואני משחק ב’נדמה לי’ ומנסה לדובב מוכרים בשוק.

Kanazawa_5187_180413

Kanazawa_5191_180413

למשל זה.

בהתחלה חשבתי שזה ערימת תולעים שכזו, עד שגיליתי שזה צמחים, כמו שרך שכזה שהם סופר עונתיים ונקטפים בהרים. יכול להיות שאכלנו כזה באותה ארוחה מטורפת בקיוטו אבל לא מרשים לגעת.

Kanazawa_5195_180413

ויש ווסאבי טרי שעושה חשק נורא לקחת וללטף אבל נראה לי שזה מסוכן. בדקתי את האופציה להביא ולגדל באדנית אבל גיליתי שווסאבי דורש טמפרטורת גידול של 8 עד 20 מעלות ומים קרים שזורמים עליו כל הזמן. בדיוק מה שיש לי במרפסת. אז אשאיר את הווסאבי פה,

Kanazawa_5196_180413

יש כל מיני מסעדות בשוק, אבל בשעה שכזו, רובן ריקות ובא לנו סושי בשמונה בבוקר. זה כבר איבוד מהמוזרות של הרעיון. אכלנו כל מיני דברים משונים בבוקר שזה נראה הגיוני לפתוח את היום בסושי.

כדי לעשות את זה יותר מעניין, הולכים לאכול Running Sushi – סושי שרץ על מסועים ואתה פשוט בוחר מצלחות שחולפות על פניך. עורם צלחות לידך ומשלם לפי צבע הצלחת. אם רוצה משהו אחר, יש טאבלט שממנו בוחרים משהו אחר שמוגש לך מיד. רצוי וכדאי להבין מתי אתה מזמין יותר מדי אחרת אתה מקבל המון עותקים של אותו סושי. פשוט נודע לי במקרה ורציתי לחלוק

Kanazawa_5198_180413

למזלי יש לי שף סושי פרטי שמעורר גיחוך בכל מקום והיפנים שמחים לראות שהוא חבוש סרט שכתוב עליו ‘סושי’.

Kanazawa_094010_180413

זה אחלה קונספט, סושי טרי על הבוקר. אבל ממש טרי. זה סוד הקסם – דג טרי לחלוטין שנחתך ביד אמן ותו לא. זה לא שני הזקנים הנפלאים משוק צוקיג’י אבל זה ממש לא רע ועולה כלום, יחסית לערימת הצלחות שערמנו, רק של דברים ממש ממש שווים.

Kanazawa_094331_180413

את הקינוח האופנתי של השוק קנינו אחר כך. עוד פעם משחק כלשהוא עם פנקייק עדין ומילוי של שעועית אדומה מתוקה. אבל אני כל כך אוהב את השילוב הזה וזה יפה מאוד וכמובן נעטף כמו למלכת אנגליה

Kanazawa_5201_180413

ההפתעה חיכתה לנו בבית הקפה הסמוך. היפנים הולכים ומתאהבים בקפה. הם פותחים בתי קפה מתוחכמים וכמו יפנים הם חופרים ונכנסים ומדייקים יותר ויותר – עד הסוף.

ממש ליד היציאה מהשוק בית קפה Kanazawaya coffee beans shop. מגיש רק קפה ועוגה אחת. תפריט קפה עשיר לפי חוזק וטעמים. מגישים קפה בטכניקה של טפטוף דרך פילטר פלאנל. יופי של קפה.

בעוד שאנו יושבים ושותים קפה, נפתחת הדלת ונכנסים שני אנשים ותינוק. ריצ’רד, רבקה ובנם ג’ספר אותם פגשנו לראשונה לפני יומיים בקויה-סאן. אצבע הגורל הפגישה אותנו. ישבנו לנו יחדיו ופטפטנו כאילו אנחנו מכירים מזמן. היו לנו עוד המון יעדים לסמן הבוקר אבל זה היה נעים להפליא ובשביל זה אני מטייל – לפגוש אנשים חדשים.

יש את הקסם הזה, כשאתה פוגש אנשים לרגע בטיול. המגננות יורדות, כל הקולטנים פתוחים ואתה קשוב. אתה מוכן לשמוע ולקבל ולדבר ולהתחבר עם זרים גמורים בידיעה שרוב הסיכויים – לא תפגשו שוב אבל יש משהו בחווית הזרות הזו המשותפת והיכולת לקבל מישהו רק לכאן ולעכשיו, בלי שום ידע עבר.

אז השמש עלתה והרחובות התחממו ואנחנו ישבנו וקשקשנו ושתינו עוד קפה. הנה הם השלושה (אבל לא בבית הקפה המדובר)

RichardRebeckaTakayma_5624_180414

והמשכנו החוצה, הולכים ומדברים בדרך אל הפארק הגדול בקנזוואה.

הם מטיילים עם תינוק בן 7 חודשים שהיה חולה כבר כמה ימים ואנחנו כבר אוחזים בשניים גדולים, אבל זוכרים את המיומנויות. חצינו את הפארק הגדול של קנזאווה. באיטיות, דרך פריחת הדובדבן הנושרת, מדשאות מרהיבות ומראה הטירה שברקע, מדברים על כל נושא שבעולם.

Kanazawa_5217_180413

שערי הטירה הפרידו ביננו.

רבקה וריצ’רד המשיכו הלאה, הם שבעו טירות עוד באוסקה. קבענו להיפגש מאוחר יותר ויצאנו לחקור את טירת קנזאווה.

Kanazawa_5225_180413

הנה מגיע קטע חפירות ראשון לפעם זו. לא סתם מצורפת תמונה של חפיר.

טירת קנזאווה הוקמה ב 1580 במרכזה של עיר מבוצרת שהפכה לאיטה לקנזאווה. גבעה בין שני נהרות היא אחלה מקום לבצר. היא החליפה ידיים עד שנחתה בידי שבט מַאֶדָה (Maeda clan) – שיותר נכון לכנות אותם חמולת מַאֶדָה. החמולה היא חמולת של סמוראים – שנייה בעוצמתה לחמולה ששלטה ביפן באותו התקופה, זו של השוגון טוקגאווה שבנה את טוקיו כבירה החדשה של יפן. חמולת מַאֶדָה בנתה את הטירה במשך 12 שנה ואז כל פעם שטירת העץ נשרפה הם הקימו מחדש ושיפרו אותה שוב ושוב, גם לאור לקחי מלחמות אזוריות. 300 שנה שלטה החמולה של מַאֶדָה על האזור, למעשה עד תקופת מייג’י שבה הקיסר שב ותפס את השלטון ביפן ופירק את מעמד הסמוראים.

רק ליישר קו – סמוראים הם גם חתולים שאוכלים פיצה בסדרת הילדים של שנות ה 90 אבל הם גם היו מעמד של אצילים ולוחמים שאמנם לא היה גדול כל כך מבחינת האוכלוסייה ביפן (פחות מ10% בתקופות השיא) אבל אורח החיים שלהם, קודי ההתנהגות הנוקשה וקוד הכבוד שלהם, טקטיקות הלחימה שלהם – הכל מזוהה היום עם יפן כולה. פירוש השם סמוראי הוא ‘איש שמשרת’ והם היו שכבת הקצונה, אם תרצו של השליט הפאודלי המקומי ששלט תחת חסותו של השוגון שיושב בטוקיו. אלו היו 24 שניות הסבר.

Kanazawa_5227_180413

סמוראי מקומי, ממשפחת מַאֶדָה המאוחרת יותר

הטירה מגניבה.

משופצת מחדש, יד שנייה מסמוראי. ב 2001 החל מאמץ שיחזור של הטירה, תוך שימוש בכמות אינסופית של בעלי מקצוע שהשתמשו בטכניקות מסורתיות.

Kanazawa_5243_180413

Kanazawa_5221_180413

הטירה ריקה ברובה אבל עדיין מרשימה. בנויה כרגיל, עם שערים וגשרים ושכבות של הגנה ופניות שונות ומשונות כדי לשבור התקפה. ברור לחלוטין שהיא נבנתה לתקופה שלא כללה נשק חם אבל אותי היא שכנעה. המיצגים בפנים מראים חתך רוחב של הקירות שבנויים על בסיס של רשתות במבוק וחבלים ועליהם שכבות של אדמה, טיח ואבן. אם צריך, מוסיפים חיפוי ברזל ממוסמר.

Kanazawa_5251_180413

כל הטירה, במקור וגם במצבה המשוחזר עשויה עץ. הכל בנוי מקורות עצומות שכמובן לא יהיו בנויות ישר, בזוויות ישרות כי זה לא יפה אלא כל המגדל המרכזי בנוי בצורת יהלום, שמכתיב זוויות חיבור לא ישרות שרק המחשבה על הדיוק בלי שום מכשיר מודרני עושה לי צמרמורת.

כמו שיעורי מלאכה בבית ספר – הכל חיבורי עץ מטורפים. שיניים ומחברים שננעלים בדיוק שגם איקאה לא יודעת לחקות וננעצים עם יתד עץ אחת או שתיים במקום אסטרטגי וזהו. בלי דבק, מסמר או בורג.

יש בתוך הטירה אזור שגרם לי עונג רב שמדגים את החיבורים, עם עמדה שהייתי צריך לגרש ממנה ילדים יפנים תאבי ידע כדי שלא יפריעו לאשכנזי לשחק בחיבורי קורות. מנוולים. להם יש את זה כל יום.

Kanazawa_5239_180413

https://youtu.be/yxBip3wdGGQ

הנופים מראש המגדל מסבירים למה בונים טירה על לשון יבשה גבוהה בין שני נהרות, בעמק בין הרים וים. לא צריך שלטי הסברה ביפנית.

Kanazawa_5234_180413

להשלמת הרושם, לאחר שיצאנו, חגה מעלינו ציפור ענקית, עוף דורס שהזכיר לשנינו את הצפר של הבלוג שנשאר מאחור (8,888 קילומטר מאחור במעוף הציפור) ולי את העדשה הענקית של הציפורים שנשארה גם היא מאחור. לא בטוח למי התגעגעתי יותר באותו רגע אבל ציפור ענקית מעל הטירה – ציפור בר לחלוטין, לא איזה מייצג לתיירים – זה מרשים.

בדיקה מאוחרת עם הצפר המרוחק העלתה שמדובר בדַיָה שחורה (Black Kite -とび – tobi) שיש גם בארץ אבל ההיא שם נראתה שמסוגלת לשאת סמוראי קטן כדי להאכיל את גוזליה. לפחות הרזולוציה של המצלמה איפשרה להתקרב.

Kanazawa_5276_180413

Kanazawa_5286_180413

כל האושר הזה היה חייב לקבל מענה.

לפעמים סוכר הוא חבר. בטח אם מדובר בסוג של אוזן המן יפנית (רק שהבצק הוא רך כמו פנקייק, המילוי הוא משחתי ולא גרגירי, הטעם הוא שעועית אדומה ולא פרג אבל חוץ מזה, זה ממש אותו דבר). נעזרנו בחפץ חד כדי לחלוק.

Kanazawa_125041_180413

לצורך איזון, לאחר טירה לצרכי מלחמה, צריך משהו לעיתות שלום.

גן Kenrokuen הוא גן ידוע ומפורסם בכל יפן. מודה אני ששבענו קצת מגנים ולכן רף הריגוש שלנו טיפה עלה וצריך חבטה רצינית לפנים כדי להוציא מאיתנו ‘וואו’ אבל וואלה יפה.

Kanazawa_5326_180413

Kanazawa_5337_180413

Kanazawa_5306_180413

Kanazawa_5313_180413

כמובן שזה לא בא בחינם ומדי פעם יש גדוד של עובדים שמורטים את הדשא כמו סימה מורטת הגבות. לא עובד אחד של העיריה על משהו בגודל פארק הירקון אלא יותר עובד אחד שמכסה שטח של אדנית

Kanazawa_5345_180413

בשלב זה של הטיול אנחנו נינוחים ומיומנים מספיק כדי להחליט שאמנם יש המון מה לראות אבל להיכנס לבית תה, באמצע הגן ולשתות תה יפני בכאילו טקס תה יפני  – זה סבבה וצריך גם כזה. ולאכול עוגה משונה עם פריחת דובדבן במקל מצחיק שכזה רק מוסיף.

Kanazawa_5323_5322_180413

Kanazawa_5330_180413

אבל אנחנו עדיין ליד הטירה הגדולה של קנזאווה. ומי יגור מסביב לטירה?

סמוראים!

קנזאווה ידועה ברובע הסמוראים שלה. סביוני סמוראים, אם תרצו. בורגנות סמוראית במיטבה. משפחות הסמוראים היו משפחות אמידות ונהנו ממגורים רחבים (במונחים יפנים, כן) כשאסתטיקה היא מעל לכל. במאה ה 17 75% מאוכלוסיית העיר הייתה משפחות סמוראים. נראה אתכם רבים עם השכנים כשהוא סמוראי חמוש בשתי חרבות. בדרך כלל הם קיבלו משהו כמו חצי דונם לפחות לבית שהקיף גן יפה והיה מוקף חומה. זה אם אתה סמוראי דרגה 1. ככל שהיית רציני יותר קיבלת יותר שטח ואנשים לפקד עליהם.

אנחנו הילכנו לנו בשקט ושלווה ברחובות שכונת Nagamachi שהיא כמו הנווה צדק של קנזאווה – רובע סמוראים שקט וציורי. רחובות קטנים שלעיתים זורם בהם יובל מהנהר

Kanazawa_5371_180413

עד ל Nomura-ke שהוא בית סמוראים משוחזר – שמר על כל המאפיינים והיום הוא פתוח לציבור הרחב ותאב הידע.

שוב, מתוך שנים של אימונים בנינג’יטסו שכללו גם טכניקות חרב יפניות (קאטות, שליפות וכו’) אושר רב הוא להיפגש עם שריונות סמוראים. טכניקות שלמות של אומנות החרב (קאטורי) מכוונות לנקודות התורפה של השריון, הנפות חרב למעלה שנועדו לעקוף מכשולים בקסדה – והנה שריון אמיתי לפנינו ולא כזה של הסוס בראש התהלוכה, אלא אחד פושט יותר, של איש עבודה.

Kanazawa_5347_180413

אבל גם כאן יש גן, יפה עם כל הניואנסים שיש בגן יפני ודווקא הקטן הזה, הדחוס יותר יפה לי יותר בעין מאשר הגנים הענקיים. גן שמישהו נותן את הנשמה והברכיים בו.

Kanazawa_5370_180413

Kanazawa_5367_180413

די כבר עם נורית בכל מקום. הנה אשכנזייה אמיתית, יוצאת עדות איטליה שהתחפשה לה ונעתרה לבקשתי.

DSC_5355

Kanazawa_5352_180413

הבית חסר רהיטים אבל מעביר את תחושת הסדר והאסתטיקה שמזוהה עם היפנים והסמוראים בפרט.

Kanazawa_5378_180413

יש במרחק של 50 מטר לערך עוד בית, שם בסביוני הסמוראים, בשכונת Nagamachi – בית של סוחר, בית מרקחת של משפחה ממעמד הסוחרים שהחלו לעלות בסולם החברתי עם שקיעת מעמד הסמוראים. זה מרתק לראות איך זה דומה ושונה במרחק כזה קצר אבל ממעמדות ומזמנים שונים.

עוד מוזיאון סמוראים שאסור לצלם בו וכבר אחרי הצהריים ואנחנו ר-ע-ב-י-ם. פרט לכל מיני עוגות ודברים משונים. הרוחות קצת נסערות בשל הרעב וצריך למצוא מזון. בעוד אנו משוטטים קיבלנו המלצה בחנות משקפיים שנכנסנו לראות (משקפפורים או לא) אבל במסעדה צחקו עלינו. בלי הזמנה מראש, אין סיכוי. תחזרו ב 2019.

הנה כשירות לקהל – המיקום המשוער, ליד חנות משקפיים מגניבה בקצה של סמטה יפיפייה. ככה נראית הכניסה:

Kanazawa_170621_180413

המשכנו לשוטט וכבר מאוחר וקשה לחשוב ברעש שהבטן עושה. ואז ברחוב קטן (הנה, מיקום) ראינו כמה אנשים עומדים בתור.

אנחנו למדנו כבר שיעור חשוב בהילכות התור היפני: קודם עומדים בתור. אח”כ השני הולך לברר למה מחכים בעצם.

נורית נעמדה בתור לפני משהו שנראה כמו מסעדה

Kanazawa_5403_180413

אין שום שלט חוץ מהגדול מעל הדלת. Google טען, לאחר שהפעלתי את התרגום שמדובר ב Ferocious Grill – גריל אימתני. זה כבר נשמע טוב.

השלט היחיד שבישר משהו קבע שפותחים ב 17:30. קצת מאוחר לארוחת צהריים אבל נורית שיצאה לסיור באזור בעוד שהגנתי על מיקומנו בתור, בחירוף נפש, קבעה בשאט נפש שאין משהו טוב יותר באזור. יש לנו עוד כ 17 דקות להמתין ויש כבר תור ארוך מאחורנו כך שהדבר האחרון שאנו רוצים זה להיתפס כפראיירים בעיר ששלט בה הכבוד הסמוראי.

אז המשכנו לחכות.

בפנים נראה היה שעובדים קשה. פרט לאשכנזי אחד שהגיע. התור הלך וגדל וכולו יפני. ב 17:28 החל לצאת איש שכל פעם תלה עוד שלט, הרים פנס נייר אורז עם לוגו, חיבר אותו לחשמל, תלה את הוילון שמברך את הלקוחות בבואם פנימה ולאט לאט המקום החל לקבל צביון.

ב 17:30:00.00 לפי השעון האטומי של הירושימה נפתחה הדלת והזוג הראשון הוזמן פנימה בטקסיות.

Kanazawa_5407_180413

וכך גילינו שמצאנו את Itaru Honten – בר יפני או איזאקאיה אם תתעקשו – מוסד מוכר בקנזאווה.

המלצה:
בר יפני, Izakaya
Itaru Honten –
מיקום: Location: 2 Chome-7-5 Katamachi, Kanazawa
אין אתר, אבל הנה משהו וגם TripAdvisor

בפנים חמים ונעים. התיישבנו על הבר. שלפתי שף סושי מפליימוביל לקבל יחס מועדף שלא קיבלתי, למרות קריאות ההתפעלות של הטבחים והמלצרית. אבל האוכל היה מעולה, גם אם נוריד את המקדם הגבוה של הרעב והבירה

Kanazawa_5411_180413

למשל פיסות טונה שמנה (Fatty Tuna) עם ביצה טרייה ומעט תיבול

Kanazawa_5410_180413

כל מיני תמנונים מטוגנים

Kanazawa_5418_180413

ומהגריל (שגוגל אמרו שהוא אימתני אבל הוא היה קטן) דג צלוי שאפילו אני, איתן אלקין שלא אוכל דגים מבושלים אכלתי בתיאבון.

Kanazawa_5419_180413

לא מסעדת פאר אבל הכל היה טעים וטרי והוכן במיומנות שכיף היה להסתכל. כל הזמן זרמו פנימה עוד ועוד יפנים ולאחר יום ארוך של הליכה וסמוראים, חמימות התפשטה בגופינו והכל הפך נינוח. ככה זה כששותים אלכוהול על בטן ריקה.

Kanazawa_5416_180413

ואם אלכוהול כבר בעניין – לאחר שחברינו מהבוקר, על תינוקם הצעיר נפלו לשינה, יצאנו אנו לסיבוב לילי ברובע הגיישות של קנזאווה, מובלים בעיקר בעקבות תחושת פספוס – FOMO שכזה.

הרחובות היו ריקים. כל מקום שניסינו להכנס היה סגור. זה נראה אזור ששווה סקירה באור יום אבל אנחנו ממשיכים הלאה מחר.

את הערב סגרנו במבשלת בירה מקומית. אמנם אווירה בינלאומית אבל עדיין, יופי של בירה

המלצה: מבשלת בירה
Oriental Brewing
http://www.orientalbrewing.com

 

מיקום: Location: 3 Chome-2-22 Higashiyama, Kanazawa

Kanazawa_211603_180413

ההליכה חזרה למלון היתה קשה – קר ובירה אבל מחר אנחנו על האוטובוס לטאקיאמה – העוגן של הטיול וצריך לקום ממש, מוקדם.

כדי שלא תצאו מכאן במתח. קמנו. בזמן. הגענו לתחנה המרכזית היפיפייה של קנזאווה בזמן, אפילו הספקנו קפה.

Kanazawa_5422_180414

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

בית קברות כל כך יפה, שממש למות בו

בוקר. הזינוק מהיר מתמיד על הטלפון המעורר כי הקירות עשויים מנייר. לא מטאפורית. מנייר אורז ועץ. שעה לחלוטין לא קדושה של 5:30 אבל יש תפילה וטקס אש ב 6:00.

מתעוררים לחדר החמים שלנו באזור השינה של מקדש Muryokoin. המסדרון נשמע מלא בפעילות כי כולם, בסופו של דבר באו להשתתף בטקס. אבל יש שקט ושלווה ואין המולה של טיול שנתי. וקר. המסדרון מחוץ לחדר ממש, ממש, קר, לא להאמין איך דלת אורז שומרת על החום של התנור שלנו בפנים.

לתפילה נתבקשנו לא לבוא עם היוקאטות, הקימונו הפשוט שניתן לנו אתמול, מתוך כבוד והונחו לנו בחדר מקלות עץ וטושים שנוכל לבקש בקשה (לפי נוסח המופיע על נייר מנוילן ומסודר – יפן או לא?) כשתיזרק אל האש במהלך התפילה. אולי זו השעה, אולי זו האווירה ואולי זה ההרגל של הטיול היפני לתת כבוד ולהתפלל קצרות במקדשי השינטו ואולי כי יש מה לבקש – נורית מסדרת לנו בקשה מלאה ואנו יוצאים לאולם התפילה ולמסדרון הריק

(המלצה – תפעילו את הווידאו שיש למטה ברקע ותחזרו לקרוא כאן כשהזמרה מלווה אתכם. או שלא.)

KoyasanDay2_5001_180412

KoyasanDay2_5011_180412

הרצפה חורקת תחת הרגליים אבל גם היא עושה זאת בהדרת כבוד וחן ואילו הנזירים של המנזר המקבלים אותנו בכניסה להיכל התפילה, מרחפים מעליה ברגליים גרובות בגרביים צחורות כאילו להם אין שום משקל. בגלימות משי שחורות רקומות ועליהן חצי גלימה כתומה הם מברכים כל אחד ומבקשים שנטהר עצמנו לפני הכניסה לאולם על ידי קורט של אבקה ריחנית ודקיקה המונח בין האגודל לאצבע ואיתו משפשפים ידיים (כמו טלק שכזה) ואז מניחים אותן לרגע על הפנים ומריחים עמוקות את ריח הקטורת הזה.

אין לצלם או לדבר בטקס הנמשך שעה וחצי, עד שבע וחצי בבוקר. אז עד שנתיישב אני אסביר קצת מה שלמדתי ואומר שאת הציניות השארתי הפעם מחוץ לבלוג.

טקס האש (Goma Fire Ritual) הוא מאפיין של זרם השינגון (Shingon buddhism) של הבודהיזם שמרכזו הוא פה, בהר קויה-סאן. המטרה היא להרוס ולשרוף אנרגיות רעות, מחשבות מזיקות ולעזור לאנשים המשתתפים, גם אלו שאינם עוסקים בקודש לבקש בקשות פרטיות וברכות. הוא מבוסס על טקסים בודהיסטים אחרים ומושמעים בו מזמורים קצובים (chanting) של מנטרות בסנסקריט עתיקה.

אנחנו יושבים על שרפרפים קטנים (ונוחים – אשכנזים, או לא?) באולם גדול המכוסה טאטמי ומולנו שלושה אזורי פולחן עם שני מזבחים כאלו גבוהים ומרכזי נמוך יותר. על שלושתם יושב נזיר, בשיכול רגליים, גבוה מעל הרצפה ומולו מערך שלם של כלים מוזהבים המכילים אבקות ונוזלים, חלקם מכוסים וחלקם לא, מוטות עץ ומתכת, קערות צליל וגונגים קטנים – הכל נראה ממש כמו קונסולת בקרת תפילה. בשני המזבחים הצדיים במרכז בוערת אש קטנה. את מקל הבקשות מסרנו בכניסה (את התרומה נמסור אחר כך)

קבועי הבלוג יודעים שאני אדם רשע וציני עם לב שחור ולא נוטה לצד הרוחני יותר של החיים המודרניים אבל הייתה זו חוויה מרוממת של כל החושים.

הטקס הוא כולו אוזניים, עיניים ואף. הנזיר הישוב במרכז מוביל את התפילה בשירה מונוטונית והברתית, משמיע מנטרה מונוטונית וכל הנזירים הישובים סביבו בריבוע חוזרים ומגיבים. לעיתים הטון עולה ולעיתים יורד. המרכזי ושני שותפיו על המזבחים, עורכים תנועות מורכבות עם קערות אבקות ריחניות ונוזלים, הם טובלים מדי פעם מקל ארוך בנוזל, מכים שלוש פעמים בשולי הכלי המתכתי – לנער טיפות סוררות ולייצר קול מתכתי רך המניף את התודעה הלאה – ואז מעבירים את המוט במהירות באש. האולם חשוך ורק האש מאירה אותו, ניתזת מכל המשטחים המבהיקים וכלי המתכת וממסגרת את צלמי הבודהות השונים המונחים מאחור.

האף מלא ריחות. חזקים. ריחות של קטורת ועשן ריחני העולה משריפת כפיסי עץ אַלְגֹּם (sandalwood) ושאר עצים ארומטיים. ריח מתוק, כבד שעובד טוב עם החשיכה המוארת בנרות ושתי מדורות שעם הוספת הכפיסים הולכות ועולות ומתחזקות.

מדי פעם קמים הנזירים ויוצאים בתהלוכה איטית ושירה. פעם אחת אף אנחנו הובלנו בשורה ומי שרצה פיזר פתיתי קטורת בקערות רוחשות מתחת לבודהות.

מצאתי קליפ, באינטרנט הזה שלכם, שמישהו צילם (ברשות' ולכן אני אביא אותו כאן) ב Muryokoin ולמרות שזה לא באמת משקף, זה נותן איזה מושג

ואני? אני ישבתי לי חצי בטראנס. מנסה לרוקן את הראש, להתבונן, להיות במקום בלי לחשוב הלאה. זה קשה אבל כשהסדרתי את הנשימות והרגעתי את הגוף, הראש הלך אחרי ונכנסתי לי למעין מצב לא פה, לא שם, על סף הירדמות אבל הכל בקליטה. מעין ריחוף כזה שהלך והתגבר ועלה עם השירה המונוטונית ומדי פעם מזנק לצלילי גונג או מצלתיים שנאספו באיטיות וטקסיות מהרצפה רק כדי לתת איזה בום שכזה ששבר את המונוטוניות. זה היה יפה ומרגיע ולפחות לגבי, ניסיון אחר לחלוטין, שבאמת, ללא ציניות היה מרגש. אולי אני מזדקן, אולי זה כל הבלגן שהיה לפני שיצאנו אבל אני פשוט נעלמתי לי שם לתור המנטרה והנחיתה בסוף הטקס הייתה רכה ומאוד מפתיעה כשיצאנו אל האור והקור הפריך של המקדש.

KoyasanDay2_5004_180412

כדי לחלוק את החוויה, יצאנו אל הגן הפנימי של המקדש, לנשום אויר הרים צלול וקר ולתת לעיניים לנוע ברכות על כל היופי הזה. ואז, כמו שקורה הרבה פעמים כשהסקרנות מובילה את הרגליים, ראינו שכמה שותפות סיניות לתפילה נעלמות לחדר קטן בצד הגן. אז גם אני רוצה!

הצצה, פגישה עם קורט, הנזיר השוויצרי שחי לו במקדש והזמנה לקפה של בוקר.

KoyasanDay2_074030_180412

בחדר פרטי וקטן יושב קורט ומאחוריו ומעליו יושב המאסטר שלו, המורה שלו שהוא בנו של ראש המקדש הנוכחי. לעומת הטקס שזה עתה הגחנו ממנו, השיחה נינוחה וקולחת באנגלית, סינית ושברי אנגלית סינית. הקבוצה הסינית נרגשת מאוד ואחת מהן לפחות, מגיעה מהעיר בה למד קוקאי עצמו (מי שהביא את השינגון ליפן, הסבר מלא בפוסט הקודם). היא אמנית היוצרת בובות חמודות של בודהה וציורים שאותם הביאה למנזר כמנחה. הזרים שותים תה, היפנים שותים קפה וקורט מעניק איזה ממתק משונה לכל אחד.

KoyasanDay2_074007_180412

הסיניות ממש נרגשות מהמעמד ומדברות סינית שוטפת עם היפני. קובו-דאשי, המייסד של השינגון (שמו של קוקאי לאחר מותו) הוא גם מוכר וחשוב בסין כי זרם השינגון של הבודהיזם נעלם מסין עם השנים ושינויי התרבות והוא למעשה קיים כמו שהיה רק ביפן. השיחה מרתקת כי אנחנו מבינים שהנזירים אינן ממש נזירים כמו שאנחנו תופסים מעצם השם. כמו שהסביר קורט לנורית כשפגש אותה במסדרון אתמול, הם יותר priests מאשר monks למרות שהם משתמשים במילה monk כשהם מדברים על עצמם. מותר להם להחזיק משפחות ועובדה היא שאישתו של ראש המנזר, נכנסת ומתיישבת איתנו לצד בנה שהוא המורה של קורט.

ארוחת הבוקר מפרידה בין היפנים לסינים ולכל האשכנזים. איתנו, 12 במספר בערך ישב קורט ובזמן שאכלנו, סיפר על המנזר, על זרם השינגון וענה על שאלות בציניות שוויצרית מתובלת בחוכמה בודהיסטית. הוא הסביר על מקור כל המקדשים שחלקם הוקם עי קיסרים וחלקם על ידי גנרלים שניסו לכפר על כל הדם ששפכו. הוא סיפר על האנשים שחלקם באים לretreat של כמה חודשים, תלמידי כמורה צעירים שחייבים לעשות מעין שירות במקדש (היו לנו כמה כאלו, יפנים ברובם), אנשים שעוזבים את החיים לכמה שנים והופכים לנזירים ואז חוזרים לחייהם או בנים של נזירים שלומדים וממשיכים גם הם, כמו בנו של ראש המנזר הנוכחי (שאישתו חיה באוסקה וילדיו לומדים בבתי ספר אחד באוסקה ושני בקיוטו).

בניגוד לנזירים בודהיסטים במקומות כמו תאילנד, וויטנאם, לאוס וקמבודיה, כך הסביר, הנזירים הבודהיסטים של יפן יכולים להרשות לעצמם להיות צמחוניים כי הם לא צריכים לבקש אוכל וללקט אותו כל בוקר. במקומות אחרים, כך אמר, זה לא מכבד את הנותן אם מנחת האוכל תידחה כי היא לא מתאימה למשטר מזון זה או אחר. אבל במקדשים היפנים הנזירים מקבלים את מחייתם מהמקדש (שחי מתרומות והלנת אשכנזים) ולכן יכולים להיות צמחוניים. את הגלימות, כך אמר במרירות מעושה, הוא קונה לבד מכספו. יש לו המון סוגים לכל מועד וטקס והשחורה שעליו, למשל, נארגה ממשי ונרקמה עבורו ועלתה מעל 1,000 דולר.

הוא עצמו כבר 20 שנה במנזר (לא ברור לי, אבל כנראה שלא רצוף) והוא סלבריטי כבר והאמת שהוא יתרון עצום לשהייה של אשכנזים כמונו במנזר כי יש דובר אנגלית שמתווך את החוויות ומסביר. הנה הוא בראיון טלוויזיוני.

אנחנו משתהים, מדברים איתו ואחרים אבל לבסוף הוא צריך להמשיך לשגרת היום של נזיר בודהיסטי במקדש על ראשו של הר קדוש ביפן ואנחנו ממהרים לבית הקברות.

יוצאים את Muryokoin ונותנים מבט אחורה, עדיין עטופים ברוך של חווית הבוקרץ

KoyasanDay2_5013_180412

ושמים פעמינו אל בית הקברות הענק של קויה-סאן, בקצה העיר ונמתח אל תוך היער

KoyasanDay2_5038_180412

העיר רצופה מקדשים. היום מתגוררים בה כ 3,000 איש (לעומת 10,000 לפני לא הרבה שנים). יש בה גני ילדים, בתי ספר וכל מה שאתה מצפה מעיר קטנה אבל רבים מהצעירים עוזבים ומעטים חוזרים למנזרים, לחיים של קודש. חלקם עוזבים אבל חוזרים לתקופות.

לאור העובדה שזו עיר עתיקה, עשויה כולה מקדשי עץ ונייר עם היסטורית שריפות מרשימה – שמחתי לראות שהיא מתהדרת בתחנת כיבוי אש מודרנית ולא רק סמלי מים על קורות הגג שמגינים מאש ואסונות

KoyasanDay2_5018_180412

עדיין לא פיתחתי עמידות ליופי הזה של פריחת הדובדבן (או כמו שמישהי אמרה לי – “נו כבר, זה סתם שקדייה עם יחסי ציבור מעולים”). בטח לא פה, בקויה-סאן שהבום הגדול של הפריחה שכבר עבר ברוב יפן עוד לא ממש התחיל. זה כל כך יפה אל מול המקדשים, ההרים והיער

KoyasanDay2_5019_180412

KoyasanDay2_5022_180412

KoyasanDay2_5023_180412

בית הקברות של קויה-סאן הוא הגדול ביותר ביפן, הייחודי ביותר ביפן ונבנה סביב אתר המאוזולאום של קובו-דאישי (שהרי לא מת, הוא במדיטציה תמידית – עד בואו של הבודהה העתידי). על שמו של המאוזלאום הוא נקרא Okunoin cemetary

לקרוא לזה בית קברות זה קצת הקטנה של האתר. בינות לעצי יער של מאות ואפילו יותר מאלף שנה יש מאות אלפי קברים ומונומטים. לא בכולם קבור מישהו. חלקם הם אנדרטאות לקונצרנים (חכו עוד קצת)

הגענו באור שמש יפה. כל הגשם של אתמול חלף ונעלם והשאיר את האויר נקי וצלול עוד יותר ממה שהיית מצפה מאוויר של יער על קצהו של הר ביפן.

דמו זאת להר הזיתים בירושלים, שם לפי המדרש היהודי תתחיל תחיית המתים ולכן רבים ביקשו ומבקשים להיקבר שם. כאן רבים ביקשו ומבקשים להיקבר לצידו של קובו-דאישי (שאינו מת, כן? הוא מחכה). אבל אין מרחק גדול יותר בעולמנו מהצחיחות הקופחת של הר הזיתים לכל הירוק הזה, השופע והעסיסי. דרך רחבה מובילה דרך היער ועוברת שלושה גשרים עד לנקודה הקדושה ביותר בקויה-סאן – המאוזלאום. מסביבה ערב רב של מצבות.

KoyasanDay2_5032_180412

רובן, עונות לתיאור הבודהיסטי של חמשת היסודות של היקום כפי שהסביר לנו אתמול שוזו (לא קוזו, לא!)

KoyasanDay2_5039_180412

c32c2f2fb1ad80d468b655684e1269af

KoyasanDay2_5119_180412

הכל מכוסה בטחב הזה, בירוק שבא לך ללטף. חמישים גוונים של ירוק עוטפים את הכל. אפילו פרחים לא שמים ליד קברים, אלא צרורות טריים וריחניים של מחטי אורן שנותנים למשבי הרוח אווירה אופיינית של אמבטיית קצף ישראלית.

KoyasanDay2_5041_180412

הכל שליו ושקט, אנחנו מהלכים בשעת השיא של היום בבית הקברות, לקראת הטקס היומי ועדיין היער בולע כל התרחשות והדרת המקום גוברת על המולת המבקרים.

KoyasanDay2_5061_180412

הירוק הזה, האבנים הישנות והמסותתות, הפסלים שהטחב מעניק להם הדרה של זוקן, עמודי העץ הכתובים (כל אחד מציין תרומה וגובהם מציין שהתורם היה נחוש להראות למי גדול יותר) מזכירים לי כל הזמן את העולם של הייאו מיאזאקי, יוצר האנימציה היפני שאני (וכל העולם, כולל אתכן) אוהב. הגיבורים שלו, החל מהילדות (מיי ואחותה סצקי) שגרות ליד השכן הקסום שלהן טוטורו, צ’יהירו מהמסע המופלא, סאן, הנסיכה מונונוקי כולן עוברות דרך היערות האלו והאבנים הקסומות האלו, עטויות הטחב ושיני הזמן שכירסמו בהן

1ce4c3e8d739b193db309df3f4f62cd806ebb8e6_hq

KoyasanDay2_5036_180412

KoyasanDay2_5123_180412

a057b1dd927263dcfe7bf4240e22656d

אבל מעבר להדר ולשלווה יש בבית הקברות של קויה-סאן המון קוריוזים בדמות מונומנטים משונים שבנו חברות ועסקים לזכר העובדים שלהם שמתו או בכירים בחברה.

נתחיל בפנסוניק, צנועים יחסית עם חלקת קבר רגועה ושלווה

KoyasanDay2_5054_180412

נמשיך בניסן שלא חסכו ושמו פועלי ייצור

KoyasanDay2_5126_180412

ונסיים בטיל ענק המונח על קבר לזכר ההקרבה של עובדי קונצרן החלל ShinMaywa וספל קפה עצום המציין את מסירותם האינסופית, עד המוות, של עובדי UCC Ueshima Coffee לכוס הקפה המובחרת ליפנים

KoyasanDay2_5130_180412

KoyasanDay2_5124_180412

ואחד שהרשים אותי במיוחד – קבר בדמות puffer fish – אבו נפחא – שהיפנים חובבים לאכול אבל הוא רעיל בצורה קטלנית. את ה Fugu צריך לנקות שף שהתמחה בכך לפחות שלוש שנים. כאן, בקויה-סאן יש קבר לזכרם של גרגרנים ושפים לא מיומנים שחיסלו אותם

KoyasanDay2_5058_180412

אבל לא רק מונומנטים ראוותניים יש בבית הקברות, גם כאלו שאתה מבין שיש כאן סיפור יותר פשוט וכנראה גם עצוב

KoyasanDay2_5064_180412

ותזכורת מתמדת לסיפורו של קובו-דאישי בדמות חוזרת ונשנית של שני הכלבים שעזרו לו להגיע לקויה-סאן (סיפרתי את הכל כבר כאן)

KoyasanDay2_5121_180412

היער יפה ודורש פסיעה איטית והתמסרות אבל יש לנו יעד – להגיע לפני 10:30 כדי לחזות בטקס מנחת המזון לקובו-דאישי שהרי מי שנמצא במדיטציה אינסופית אולי ירצה לאכול.

עלינו לעבור שלושה גשרים. השלישי מוביל לאזור הקדוש ביותר בקויה-סאן ובו אסור לצלם ויש לנהוג בכבוד רב. הנה הגשר והמקדש של המאוזוליאום (המאוזוליאום הוא מבנה קטן מאחוריו)

KoyasanDay2_5074_180412

לפניו יש רחבה שבה ניתן להיטהר ולבקש ברכה. המאמינים מרטיבים שורה של פסלי בודהה ובודהיסטוות, ומתפללים לפני כל אחד.

KoyasanDay2_5103_180412

ברחבה מתחילים להתאסף אנשים, אשכנזים ברובם וגם סינים וטיבטי אחד שהיה איתנו בטקס בבוקר והולך ביער כשהוא מסובב גלגל תפילה קטן בידו כל הזמן. וגם החברות הסיניות החדשות שלנו ששמחו מאוד להנציח את הרגע איתנו ועם הנזיר הסיני מהמקדש ‘שלנו’ שהוביל והסביר להם עוד מאתמול. עם שני אנשים שדוברים אנגלית רצוצה וסינית הצלחנו לנהל ממש שיחה בנפנופי ידיים ומחוות בינלאומיות כדוגמת “צלם אותנו אחינו” והלהיט “אני חייבת לשלוח תמונות עם שני אשכנזים והפסלים שלי”.

KoyasanDay2_5077_180412

(אנחנו אוחזים בפסלי בודהה קטנים שהלבנה מפסלת)

KoyasanDay2_5080_180412

KoyasanDay2_5083_180412

וב 10:30 בדיוק מגיחה עדת של נזירים לבושי כתום שמוציאים מבית עץ קטן שורה אינסופית של פירות, ירקות, דגים קשורים יפה כדי שיראו בתנועה ועוד. הכל טרי ומצולחת להפליא והכל מונח בתיבת עץ הנישאת משם בתהלוכה החוצה את הגשר לאזור הקדוש.

KoyasanDay2_5088_180412

פה מודה אני כבר נשברנו. ישבנו בפנים והטקס מתנהל בעצלתיים. הסיניות והטיבטי בהיותם לא לגמרי אשכנזים הורשו להיכנס פנימה, לחלל הפנימי יותר ונראה שידעו מה לעשות, מתי לזרות אבקת קטורת אל המחתות המלחשות ומתי לעצור ולשאת תפילה. או שפשוט שיחקו אותה. אבל לנו כבר היה די.

יצאנו בשקט, בנסיגה טקטית לאחור והקפנו את הבניין לתת כבוד לקובו-דאישי עצמו וסקרנו את המבנים שהם כולם מכילים שורות על שורות של פנסים שכל אחד מהם הוא כמו נר זיכרון לנזיר או מישהו אחר – הכל יושב ומחכה לבואו של הבודהה של אחרית הימים (Future Buddah הלוא הוא Maitreya) שאז יעור קובו-דאישי. עדיין תחת הרושם העז והיופי – השורות הארוכות של פנסים אדומים נראות יותר טוב מקירות נרות הזיכרון של כל בית כנסת המוכר לי. יש איזו אסתטיקה יפה שפשוט מנצחת ויסלחו לי שורשי היהודים.

לפני סיום ויציאה נורית הלכה לקבל חתימה בספר המקדשים שלה, חתימה חשובה כי זו נקודת הסיום של כמה מסלולי עליה לרגל וכאן יש תור גדול לקבל חתימות, לא רק על ספר, גם על גלימות צחורות, מגילות גדולות ושאר סממני צ’ק-ליסט של צליינים. יש תור ארוך שבו אנשים מחזיקים כל מיני חפצים שיעוטרו בקליגרפיה

KoyasanDay2_5099_180412

בדרך חזרה לעיר הפריחות לא פסקו להפתיע. אחרי כל הירוק והאפור הזה, שוב פעם כל הצבע השופע הזה. הכל טרי ומתחיל פריחה, כאילו להתריס נגד המקום הזה של סוף יש התחלות

KoyasanDay2_5137_180412

KoyasanDay2_5145_180412

KoyasanDay2_5161_180412

ודוכנים של מחטי אורן טריות צרורות בצרור החיים, להנחה על קברים כמנחה ושוב עושות לי חשק לאמבט בועות.

KoyasanDay2_5162_180412

ובזאת נגמרה הקדושה ומתחיל החול.

יש לנו מסע של כשש (6) שעות ליעדנו הבא. רכבל, 3 רכבות ואוטובוס. אז אחרי שהאכלנו את הנשמה יש להאכיל את הגוף.

מספיק עם הצמחונות. אנחנו מוצאים מסעדה, בוחרים מהתפריט שבחוץ, בעודנו מחכים למקום על ספסל בשמש הנעימה.

KoyasanDay2_5166_180412

נורית עשתה בחירה טובה יותר אבל אני בחרתי ראמן ברווז עם סובה, נורית אודון עם פירות ים כפי שבחרה בחלון. אבל בכל מקרה אוכל שמחבק הוא נהדר לפני הדרך

KoyasanDay2_5167_180412

KoyasanDay2_5168_180412

וממתק שמצאנו בחנות קטנה (והיה לנו קופון מכרטיס הרכבת). עוד וריאציה מקומית על בצק אורז, תה מאצ’ה ושעועית אדומה מתוקה בפנים אבל תראו את ההגשה, קושיליראבק. עטוף בעלה וקשור יפה וטרי לאכול על המקום. טעים ורך ומתוק ואוסף מטורף של טעמים שכבר מוכרים אבל זרים לחיך.

KoyasanDay2_5171_180412

פריחה אחרונה ויוצאים לדרך

KoyasanDay2_5174_180412

ראשית יורדים מההר ברכבל (אין מילה אחרת בעברית ל  funicular – רכבת אלכסונית על צלע ההר)

ורצף של רכבות כולל שינקנסן עם השם הכה פואטי – Thunderbird – שש שעות בדרכים

KoyasanDay2_175944_180412

koyasan to Kanazwa map

ובערב גשום קלות עומדות רגלנו במרכז קנזאווה, יפן – מחר יום סמוראים!

פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

איך ישנים במקדש על הר קדוש?

ובכן. ישנים טוב.

קצת קשה על הרצפה ובכל זאת הקדושה אופפת אותנו אבל בחוץ גשם והכל טבע יפה. וקר. ממש ממש ממש קר. בלי לציין שמות או להצביע על אנשים אבל אלו מאיתנו שלא ישנים הרבה וקמים מוקדם יהיה להם יותר קל לקום לתפילת הבוקר.

KoyasanDay1_4979_180411

בשעת בוקר מוקדמת עזבנו את קיוטו בתחושה שאפשר היה עוד. אפילו אם נתעלם ממקדשים ודומיהם – יש עוד המון מה לעשות. אבל לא באנו להנות (לא סתם טסנו עם LOT – חברת התעופה הפולנית.

עולים להר הקדוש. הר קויה הידוע בשפתם  Kōya-san. פסגת גבוהה המוקפת סביב 8 פסגות אחרות, עטורה יערות עבותים ומהווה את המרכז העולמי (והיפני) של הזרם הבודהיסטי של שינגון או אם אצטט בנוצרית שם קל יותר להסביר – Shingon sect of Esoteric Buddhism

סוכנת הנסיעות שלנו והמפיקה הראשית של המסע היפני ויו”ר הנהלת הבלוג – נורית, זוגתו שתחייה, דאגה לנו לחוויה יפנית אחרת. על פסגת ההר עומדים מעל 110 מקדשים. 50 מהם מארחים אנשים כבית הארחה. ישנם אנשים הנשארים ימים, שבועות, חודשים וגם שנים. אנחנו נישאר לילה אחד של לינה במקדש ונקום מוקדם לטקסי הבוקר ותפילה. הלינה שם היא יפנית לחלוטין ופשוטה, עם חדרי שירותים וחדר רחצה משותף לכולם. מה שטוב לנזירים של קויה-סאן, טוב גם לנו.

המסע מפרך. מרחקים שבלי רכבת ועם מערכת תחבורה ישראלית היו לוקחים הרבה יותר אבל צפוי מסע ארוך והמון רכבות להחליף בלי לדבר על זמן “קושיליראבק! לאיפה עכשיו?”

בזמנו שנורית בדקה איך מגיעים מקיוטו לקויה-סאן, גוגל פירט מסלול ארוך רצוף רכבות. ויום אחד גוגל הודיע שאין דרך להגיע. זהו. לא הבנו מה קרה אבל הנחנו שיש איזה גליץ’ או באג במערכת האח הגדול של גוגל. אבל נקפו השבועות וגוגל לא מוצא דרך להר. נורית בדקה ואני חפרתי ומתברר שגוגל הם לא אח גדול אלא אח עצום.

טייפון פגע בהר וגרם למפולת בוץ ואבנים שקברה חלקים מהמסילה. היפנים עובדים אבל גוגל לא יודע לומר לנו איך נגיע להר. בסוף מצאנו אתר יפני שסיפר את הסיפור והבטיח שיש אוטובוס שיעקוף את הקטע הקבור ויקשר רכבות אבל לא ידענו איך ואיפה. סמכנו על אלוהי ישראל ובודהה שידאגו לנו. בעיקר סמכנו על היפנים שציינו באתר אחר את ה 30 למרץ 2018 כתאריך פתיחת המסילה מחדש.

לוקחים רכבת לאוסקה, העיר השנייה בגודלה ביפן, שם עומדים תמהים מול השלטים ועשרות אלפי האנשים שיודעים לאן הם הולכים ומחפשים את הקו שייקח אותנו לקויה-סאן. עולים על הרכבת ונוסעים עוד שעתיים ואז הרכבת שכתוב היה עליה שתגיע לקויה-סאן עוצרת ומודיעים שזו התחנה האחרונה. וערימת אשכנזים מבולבלת יורדת וכמה יפנים לרציף במקום שנקרא האשימוטו והוא נראה די נידח. והרכבת שהביאה אותנו עד הלום ויש עליה שלט של קויה-סאן פשוט חוזרת אחורה ונעלמת. ועכשיו נעשה סגריר יותר וקר יותר ולא ממש מובן עד שלאחר כמה דקות, על אותה המסילה מגיעה רכבת זהה אבל מהכיוון השני ועוצרת. הכרטיסן שיורד עונה לכולם בסבלנות שזו הרכבת ועולים עליה.

אחרי כמה דקות הבנו. הרכבות פשוט עשו מרוץ שליחים. מהנקודה שבה העבירו אותנו השיפוע של המסילה מתחיל להיות גבוה והרכבת מאיטה בטיפוס לכיוון בסיס ההר.. הנוף האורבני מתחיל להעלם ואני פשוט נעמד ליד הדלת ומסתכל החוצה בהשתאות על יערות ועמקים וטרסות חקלאיות וישובים קטנים וחורשות במבוק ופרחים הצומחים בפאתי היער וזה כל כך שונה מיפן שראינו עד כה.

KoyasanDay1_4918_180411

והמסלול מטפס ומטפס וכל פעם יש תחנות קטנות ונידחות שאני לא מבין את עצם קיומן כי לא רואים ציוויליזציה מסביב אבל תמיד עומד איזה קשיש יפני או שני ספרדים אופנתיים.

ועד מנהרה ועוד מקום קטן ואז חולפים על המקום שבו קרתה המפולת. כמות עובדים מרשימה וציוד כבד והרכבת נעה קדימה (מחר, יעמוד לידנו איש של הרכבת ואני אטריד אותו בשאלות והוא יצביע על המיקום המדוייק ויסביר שהם חילצו מסילה אחת ובנו מסוט זמני והרכבות חולפות על אותו סט פסים עד שכל הקוו ישוחזר. ככה אני, חוזה את העתיד על כל פרטיו)

KoyasanDay1_4923_180411

עוד גשר יפה, עץ אדום מעל מים סוערים ובודהה קטן שישמור עליו והרכבת מחליקה בצרימה לעצירה, עוד יותר באמצע כלום. אבל יפה. וממש קר. בלי רוח בלי כלום. קור פשוט. כזה של לא הרבה מעלות.

KoyasanDay1_4924_180411

הפעם היינו מוכנים. כולם רצים למעלה, לתחנה הבאה של הרכבל שיטפס על ההר. מזל ששלחנו את רוב הציוד הלאה.

ליפנים יש מערכת דואר מרשימה. אתה עומד במלון בקיוטו ואומר שאתה רוצה לשלוח שתי מזוודות שיגיעו למלון בקאנזאווה בעוד יומיים. הם מודדים את המזוודות (גודל בלבד), גובים 100 ש”ח בערך ונותנים קבלה. המזוודות נשלחות עם דואר יפן ויגיעו בשעה המיועדת. פלא אמיתי. אז להר אנחנו עולים עם מזוודה אחת מלאה בכל בגד חם שיש לנו.

ועולים על הרכבת האחרונה להיום. חמש רכבות החלפנו .יצאנו בבוקר, לפני שמונה בבוקר (עם עצירה לאסוף מאפים) ולאחר 5 דקות טיפוס על ההר אנחנו מגיעים סוףסוף לאוטובוס שיביא אותנו למקדש ‘שלנו’.

KoyasanDay1_135245_180411

כמעט שש שעות חלפו ואנחנו עומדים בשערי Muryokoin – המקדש ובית ההארחה שלו שבו נבלה את הלילה.

KoyasanDay1_4925_180411

היופי פה הוא שונה. ראשית הכל מוקף יערות. השילוב של האדום של המקדשים והירוק של היער נפלא. שנית. בגלל הגובה של ההר (800 מטר מעל פני הים) והקור, פריחת הדובדבן מאחרת. בעוד שבטוקיו כבר העסק סוגר עד לשנה הבאה, בקויה-סאן רק מתחילים וזה כל כך יפה

KoyasanDay1_4930_180411

KoyasanDay1_4948_180411

זרקנו את המזוודונת במקדש ורצנו מטה למרכז המבקרים – בימי רביעי יש סיור מודרך באנגלית ובשלוש יש סיבוב אחרון ומתחיל גם קצת גשם אז צריך לרוץ וחוץ מזה למקדש יש לו”ז מוקדם וצריך לחזור אליו לעשות צ’ק-אין בחמש וכבר בשש וחצי יש ארוחת ערב.

במרכז פגשנו את קוזו, המדריך שלנו להיום – איש חביב שעושה רושם שיודע המון אבל אומר מה שהוא יכול ולא מה שהוא רוצה. הוא נתן לנו כרטיס ביקור ייחודי אז אני משתף. יש בו הסבר על חמשת היסודות שמרכיבים את העולם, לפי הבודהיזם, והצבעים שלהם ואת המשפט שעלינו לומר בטקס ואת הפרטים של שוזו שמדי פעם התבלבלתי וקראתי לו קוזו (של שמו של המפגע הידוע מנתב”ג – אני מתנצל שוזו!)

KoyasanDay2_card_5039_180412

פה פגשנו גם את רבקה (Rebecka) וריצ’רד ובנם הפעוט ג’ספר. הם כמו האקדח במערכה הראשונה של צ’כוב. חכו.

במקרה שמתי לב שהנצחתי את שוזו (פינה שמאלית תחתונה) וריצ’רד (מנשא כחול עם גג אדום לגשם ובתוכו את ג’ספר שקצת חולה) וכל זה

KoyasanDay1_4937_180411

אתם מכירים כבר את השיטה. בזמן שמתארגנים, תנו לי ואספר מה זה כל הקויה-סאן הזה, קובודאשי, זרם השינגון ושאר ירקות.

הסיפור מכיל עובדות היסטוריות וכאלו שקצת פחות.

סיפורנו מתחיל במאה השמינית לספירת הנוצרים. נזיר בודהיסטי ודמות היסטורית בשם קוקאי (Kūkai) שלאחר מותו (טוב, אני אגיע לזה) קיבל את השם קובו-דאשי (Kōbō Daishi) שהיה גם משורר ומלומד וגם צייר קליגרפיה מוכשר וממציא (הוא בנה את מערכת ההברות שביחד עם האלפבית הסיני, הקנג’י, הוא הבסיס ליפנית הכתובה עד ימנו). קוקאי למד בנארה (שם היינו שם רק אתמול) ובגיל צעיר הוכנס ברזי הבודהיזם שרק החל להתפשט ביפן. הוא נהג להתבודד בהרים ולזמר מנטרות עד שהסתבך עם טקסטים שלא תורגמו מהמקור ההודי כפי שצריך. הוא הצליח להתברג כפקיד למשלחת רשמית יפנית שיצאה בברכת הקיסר לסין ושם מצא לו את המורה שלו. לאחר שנתיים חזר ליפן, מלא במגילות ותרגומים וידע רב, גם מעשי וגם בודהיסטי. לא אלאה את הקוראים בכל התהליכים שעבר מול הקיסרים השונים שהכירו בזרם הבודהיסטי שביקש להקים כשונה מהזרם הקיים ביפן. בתחילה ישב 14 שנה בפאתי קיוטו עד שהפך לראש המקדש טודאג’י בנארה, זה שמותקף היום על ידי צבאים ומונה לדמות ראשית בממשל הקיסרי. שנים חלפו ועוד קיסרים עד שקיבל רשות רשמית לעלות להר קויה ולהקים שם מרכז רוחני.

האמת שסיפורו ההיסטורי מרתק. הוא באמת היה איש אשכולות פרט להיותו דמות חשובה בבודהיזם. עכשיו מגיעים קטעים משעשעים. לפי הסיפור, לפני שיצא לסין זרק לאוויר את ה Vajra שלו, חפץ משונה ששמו בסנסקריט הוא גם יהלום (רמז למנדלת היהלום) וגם ברק והמשמש בפולחן הבודהיסטי ואז כשקיבל את הרשות להקים את המרכז של זרם השינגון בהר קויה עלה להר וחיפש את ה Vajra שלו. כיון שההר מוקף בשמונה פסגות אחרות, ראה בו הגשמה של נמדלת היהלום שהיא אחת המנדלות המרכזיות של הבודהיזם (הפגודה שלמעלה נמצאת לפי האמונה במרכזה של המנדלה) וגם בדמות פרח הלוטוס, הפסגות המקיפות את ההר הן כמו עלי הכותרת של הפרח החשוב לבודהיסטים (הוא יפה ומושלם וגדל בתוך ביצות וסחלה – מתוך ג’יפה עולה יופי מושלם).

אז הוא פגש צייד שנתן לו את שני כלביו – זכר ונקבה, שחור ולבנה שיעזרו לו לחפש את ה Vajra שלו. למחרת פגש אישה שנתגלתה לפניו כאלה. היא הודתה שהצייד היה התגשמות של בנה ונתנה לקוקאי את הרשות להקים את המקדש המרכזי שלו בהר והבטיחה שהיא ובנה יישארו בסביבה להגן עליו. כך, במקום שבו נתקעה ה Vajra בעץ, עשרות קילומטרים והרבה שנים אחרי שהשליך אותו בנה קוקאי את מרכז זרם השינגון. כיון שבסין, לא המשיכו באמונה הספציפית הזו, למעשה ביפן, בהר קויה נמצא המרכז.

הנה הוא, הדימוי שמופיע בכל במקום עם ה ווג'רה הזו שלו ביד ותמיד היד עקומה ככה.

אין לי שום כוונה להסביר את כל כללי הזרם – מה עוד שאיני ממש מבין אותם אבל וויקיפדיה תשמח לספר על בודהיזם בנוסח השינגון. אני רק יודע שעוד עובדה היא שלקראת מותו הופיע בחלומו של קוקאי מורו, הסיני וציווה עליו להיכנס למדיטציה לעד (Eternal Meditation) עד שיופיע הבודהה העתיד לבוא. האמונה של שינגון ובכלל היא שבקצה בית הקברות של קויה-סאן, בלב האזור הקדוש ישנו מאוזולאום בו מודט קוקאי שנקרא לאחר מותו שלא באמת קרה כנראה, קובו-דאשי. כל יום בשעה 10:30 נערך טקס בו מציעים לו מנחות של אוכל כדי שיזין את עצמו בהמתנה לסוף הימים.

זה בכמה פסקאות הסיפור בכללי. יש המון פרטים ששמענו ועצם העובדה שמדובר באנשים באמת חיו ופעלו והשאירו חותם עושה את יותר מעניין מאנשים עם זקן שייבשו את הים ועברו בתוכו בחרבה, או איזה פרחח שעצבן את הרומאים שתלו אותו על צלב.

שוזו לקח אותנו לסיבוב וסיפר לנו חלק גדול מהדברים האלו וענה בסבלנות על כל השאלות שלנו (שלי בעיקר – אני חופר). עברנו איתו ב  Danjo Garan – קומפלקס המקדשים חשוב של השינגון בודהיזם ואחד המקומות הכי קדושים בקויה-סאן, על הפגודה שבו, המבנה שבו (הוחזקו בעבר) ספרי הקודש, המגילות של כל הסוטרות.

שוזו ציין על כל דבר, בעליצות לא ברורה – “זה נשרף 7 פעמים… זה נשרף 5 פעמים…”. באזור גבוה, מקדשי עץ גדולים המושכים ברקים לא שורדים לאורך זמן. כל המקדשים נבנו מחדש, חוץ ממבנה קטן בצד שנחשב אוצר לאומי כי הוא מקורי מתקופת ההקמה של המרכז.

KoyasanDay1_4942_180411

נזירה, די נדירה בעיר שכולה נזירים, אחת מ 40 היחידות בעיר

היה מעניין ללמוד ממנו על הדברים הקטנים. על נתיב העלייה לרגל שמסתיים בקויה-סאן. מתברר ששוזו עצמו עשה את הנתיב לפני שנים כחופשה מהעבודה.אבל הוא עשה אותו ברגל על כל 55 המקדשים שצריך לעבור בהם ולא באוטובוס תיירים. מתברר שיש הרבה סינים ואשכנזים ואפילו יפנים שעושים חלקים מהנתיב סביב ההר כמסלולי טיול. אבל אנחנו לא ערוכים ואין לנו זמן. הסתכלתי בקנאה בטיילים שעוברים גם הם בעיר ורשמתי לי לפעם הבאה.

ביקרנו גם ב Kongōbu-ji מקדש וקומפלקס המתפרש על שטח גדול והוא המקדש הראשי של זרם השינגון הבודהיסטי ומתהדר בכמה וכמה אלמנטים יפים – דלתות האולמות מצויירות ביד אומן ומספרות, בסוג של קומיקס עתיק את סיפורו של קוקאי – סצינות מפורסמות מחייו, למשל ההפלגה לסין וההגעה למנזר הסיני שם למד ועוד. המקדש מתהדר בגנים, כמו שראינו כבר בקיוטו אבל בגודל הרבה יותר גדול (לטענת מקורות זרים – הגדול ביותר ביפן).

KoyasanDay1_4970_180411

על חצץ לבן מונחים סלעים שחורים ואפורים האמורים לייצג שני דרקונים העולים מתוך העננים, דרקונים המגינים על קויה-סאן. האמת שאם תסתכלו בתמונה הבאה, הצלחתי לייצר זוית שבה יש משהו שדומה לראש של דרקון.

KoyasanDay1_4963_180411

וכמובן שבמקדש חשוב וגדול שכזה, עולת הרגל הנלהבת צריכה לקבל עדות שהייתה פה המעיל, הצעיף ושאר השכבות למטה מעידות על הקור ועל הגשם הקל שהחל לרדת, מאיים להפוך לגשם כבד.

KoyasanDay1_4958_180411

לאורך הסיור קשקשנו עם הזוג השני – ריצ’רד, פרופסור למשפטים בריטי ורבקה, בעלת חברה יעוץ לאירועים בינלאומיים, גרמניה ושניהם חיים בדרום אפריקה. איכשהו נוצר קליק והמשכנו לדבר גם אחרי הסיור, במיוחד שלמדנו כי בימים הקרובים אנו נעבור מסלול זהה בשל הפסטיבל שכולנו רצים לכיוונו בטאקאימה.

יש משהו קסום בטיול בסגנון הזה שבו אנחנו מתחברים לאנשים שבשום מקום או הזדמנות אחרת היינו מדברים איתם. לרוב הפגישות הן קצרות ושטחיות ואילו הפעם היה משהו בזוג השני שמצא חן בעיננו (וכנראה שגם הפוך). זה כמו ספינות בערפל – נפגשות וממשיכות הלאה. אבל משהו אחד קיבלנו מהם – את האמונה במזג האוויר של הנורבגים.

yr-logoבעוד שאנו שואלים את גוגל מה מזג האוויר, ריצ’רד נשבע בדיוק של אתר (ואפליקציה למובייל) נורבגי בשם YR (או אתר http://yr.no). לטענתו הוא משתמש בהם שנים והם מדוייקים להפליא לכל מקום בעולם. רק אומר שבימים שלאחר כך גילינו תלות קשה באפליקציה הזו שהפתיעה בדיוק שלה (ברמת השעה – הגשם יפסק ב 11 ואז ב 11:03 הוא נפסק) עד שנטבעה מטבע הלשון: “ומה אומרים הנורבגים?”

אבל אין המון זמן להכיר כי אנחנו על לוח זמנים של המקדש. צריך להגיע עד חמש לכול המאוחר ולהתארגן בחדר כי בשש וחצי יש ארוחת ערב.

אנחנו ממהרים דרך העיר השלווה, עוברים עוד מקדש ועוד מקדש. המזג הולך ומקדיר והגשם מתחיל לרדת ביתר שאת. אנו מגיעים ופרח נזירות חייכן מציג אותנו לחדר שאותו הצגתי למעלה ולשאר המיקומים החשובים – אזור השירותים (גם פה יש אסלות מחוממות ובטמפרטורה של הערב זו ברכה) וחדר המרחץ המתהדר באמבט טבילה ציבורי כמו כל בית מרחץ יפני מסורתי, לא ממעיין חם אלא מדוד חם אבל לפי כל כללי הטקס היפני. המסדרונות מכוסים שטיחים ואנחנו מטופפים בכפכפים מכוערים שקיבלנו (קטן מדי לי, גדול מדי לה) בחדר מציג לנו הפרח (הוא מתלמד) את היוקאטה שלנו, קימונו כותנה פשוט ודק ששימש בעבר כקימונו קייצי והיום מקובל כלבוש ביתי ולבוש לשינה. החגורה מקופלת בצורה מדהימה שנורית מחייבת אותי לצלם ואז ממהרת לדגמן יפניות ראויה.

KoyasanDay1_4977_180411

KoyasanDay1_4983_180411

החדר שלנו רחב ידיים ומסודר עם אזור ציבורי ואזור פרטי הכולל שני פוטונים מגולגלים שאותם נפתח לשינה מאוחר יותר. הכל פשוט ויפה.

מתארגנים ומסתדרים, מתכוננים לארוחת הערב ואז נקישה בדלת הנייר. נזיר בדלת להודיע שארוחת הערב תוגש בחדר. מאוכזבים משהו, כי קיווינו לפגוש עוד אנשים ולראות מעבר לחדר, אנחנו מפנים מקום בחדר הקדמי ואז מגיע הנזיר עם מגדל מגשים. להפתעתי הרבה הוא מסדר את כל הערימה בחדר שלנו ויוצא.

KoyasanDay1_4986_180411

כאן המקום להסביר את החשש מארוחת הערב. כשנורית הזמינה לנו את המקום היא הקפידה לומר לי שנקבל ארוחת ערב בודהיסטית צמחונית. כל האתרים שקראה דיברו על הארוחה ואתרים רבים, במיוחד בעברית מסרו תיאור של ארוחה סגפנית שאין מה לאכול והמליצו להתארגן בהתאם. אנחנו קנינו כמה מאפים וצ’יפס כחירום והסתכלנו ברכבת איך זוג צרפתי שכנראה קרא אתרים דומים מאביס עצמו בארוחה של חמש מנות כמיטב המסורת הצרפתית.

הארוחה הייתה לא פחות מנהדרת. המנזרים כולם מתמחים בארוחה מסוג  shōjin-ryōri – ארוחה מורכבת, צמחונית רבת טעמים וסוגים. הכול היה טעים והרבה דברים היו משונים שכמותם לא אכלנו כולל טופו מיוחד ורב טעמים.

KoyasanDay1_4988_180411

לא מבין את כל המתלוננים. היה מבחר, טעמים וטקסטורות, יופי וכמות מספקת. ישבנו בנחת, אוכלים בהנאה, נהנים מהרגע ומהחוויה, על הטאטמי כשמעבר לדלתות נייר האורז אנחנו שומעים את הגשם יורד על הגן הנשקף מהמסדרון. לא יכולתי לבקש יותר.

התברר לנו, עוד קודם משוזו ואז אחר כך מנורית שבמנזר שלנו חי נזיר שוויצרי. קורט גובלי (Kurt Kubli Genso) שמו, חי שנים רבות במנזר ונורית נתקלה בו במסדרון ופיתחה איתו שיחה (היא יותר מדי מושפעת ממני). הוא הסביר שהמנזר נראה מודרני כי הוא אכן חדש. בעיר שעשויה כול כולה מעץ ישן ונייר שריפות הם דבר רציני והמנזר העתיק לא עמד בשום תקן אז פירקו אותו ובנו עליו מבנים חדשים לפי כל התקנים ובהזדמנות זו גם בנו אותו לאירוח. הוא אפילו לקח את נורית לאולם התפילה שאליו אנו אמורים להגיע בבוקר.

אחרי שסיימנו לאכול ולנוח קלות מעמל יומנו יצאנו אל אולם המרחץ. נפרדנו בנפנוף לשלום  (רחצה נפרדת – נשים וגברים) ונכנסנו. לשמחתי אחד הנזירים, בחור סיני רזה להחריד (אני יודע, ראיתי אותו ערום) נכנס שנייה לפני ויכולתי לחקות את הפעולות ולחסוך מעצמי פדיחות מיותרות).

מתפשטים, לוקחים מגבת ניקוי קטנה, ריבוע בד חד פעמי ונכנסים, עירומים לחלוטין לאולם הרחצה מהמבואה המחוממת. שם יש סוללות ברזים רבות, שרפרפי פלסטיק קטנים וגיגיות קטנות.

שוטפים את הספסל במהירות ויושבים עליו כשהפנים לקיר ורוחצים עצמך בטוש. בגיגית הקטנה מוסיפים סבון ומקרצפים את כל הגוף עם המגבת וסבון ואז נשטפים שוב, קמים, שוטפים את הגיגית והשרפרף ועכשיו אתה מוכן להיכנס למים. פוסעים בזהירות אל הבריכונת הקטנה והמהבילה ובזהירות נכנסים כי המים ממש חמים. ויושבים בפנים. זה מנזר אז זה פחות אירוע חברתי אבל זה עדיין כיף.

אנשים נכנסו ויצאו ואני ישבתי בפנים, מפשיר גופנית ורוחנית. ליאות מקסימה פשטה באיברים והזמן האט את מרוצתו. כל הקר הזה והרכבות והנסיעות והגשם – הכל נראה רחוק כשהאדים מהאמבט הגדול הקיפו אותי. הרגשה נהדרת למרות הידיעה שתיכף אצטרך לצאת אל העולם הקר.

יציאה, שטיפה חוזרת בלי סבון הפעם ונסיגה מהירה להתלבש כי פשוט קר, למרות כל החימום.

אני חוזר לחדר, לובש את היוקאטה שלי ומרגיש יותר יפני מיפני. ערכת התה המונחת בצד עם תרמוס גדול מלא במים רותחים וסוג של סופגנייה שנקנתה הבוקר סוגרים את התמונה לכלל שלמות.

היו לי תוכניות לצאת ולהסתובב בבית הקברות שבוודאי מואר יפה, אבל טוב לי. אני רך וחם, כמו ג’חנון שזה עתה הגיח מהתנור בשבת בבוקר. למי יש כוח לצאת את המנזר בחושך, בקור ובגשם שהתחזק משמעותית.

נורית מגלגלת לנו את הפוטונים ומכינה הכל לשינה ונרדמת תוך שניות. אני פותח מחשב. צריך לכתוב, לתעד, לערוך תמונות. יושב לי במנזר, על ראש של הר, מרגיש מוזר, יושב, כותב ומאושר.

KoyasanDay1_195645_180411

חום של תנור ותה עושים את העבודה שהחלה ברגע שחזרתי נקי וחם מבית המרחץ. אני מנקר קשות על המקלדת, כותב שטויות עם שגיעים והמון ללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללל שכאלו.

זמן לישון לצלילי הגשם והרוח שדופקת בחלונות ואשכנזים שעוברים במסדרון ולעיתים שוכחים שהם בבית עם קירות נייר. לצאת לשירותים – אתגר של קור ורצון חזק ואז אני מאבד את ההכרה על הטאטמי בחושך לצלילי הנשימות של נורית והגשם הזורם, נושא תפילה לבודהה ולנורבגים שמחר מזג האויר יהיה טוב יותר. בידיעה שבשש יש טקס אני נרדם.

פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , , , , , | תגובה אחת