פסח תש”פ ויראלי ושמח בזום!

זה פסח משונה. לא רק הכלים מגעילים, כל השאר גם. כל מה שעושים בחוץ ויראלי ולכן נשארים בבית. כל אפליקציות שיחות הוידאו הפכו להיות פופלריות ויש כבר הכל בשיחות מרוחקות. Zoom נכנסה לחיינו ומסרבת לצאת ונראה שתישאר כאן עד להודעה חדשה.

גם ברכת הפסח שהיא כבר יותר ממסורת יצאה לזום. רבים יפנו לזום לסדר פסח, לרעש וקקופוניה ושידור שנתקע, אבל הי, אפשר לשבת בתחתונים לסדר פסח!

למי שלא מכיר ונקלע לכאן בפעם הראשונה, יש שם למעלה את כל הברכות של השנים הקודמות ויש גם חשבון אינסטגרם (Playmoscope@) מלא בדמויות פליימוביל וגם הקורונה החדש שבניתי מככב שם.

Playmobil Passover Zoom x600px

למי שקצת קטן לו הפרטים, הנה הגרסה בגדול, כאן

 

השנה הכי קל לאחל:

שנהיה בריאים, צדיקות וצדיקים. שיעבור עלינו כמה שיותר קל בלי סיבוכים. שניקח נשימה ארוכה עד שיחלוף מעלינו הגל העכור הזה, מלא בוירוסים עם שפיצים. ושלא יהיה כזה בכלל:

CoronaVirusWithMouthBackground_7183_20200304

חלק מהמסורת היא גם צילום אחורי הקלעים בסטודיו שהוקם במקלחת. חדות העין יראו את הוירוס החביב שנבנה מחומרי יצירה בהנאה רבה תוך כדי טינוף הבית בנצנצים.

20200403_100543

לחיים, רבותי ולבריאות

פורסם בקטגוריה Playmobil | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה

פנטזיה מקומית – לב המעגל ולהשביע את הדרקון

הרי לכם בבקשה שני ספרים מעולים, מקומיים לימי הקורונה. שתי סופרות חדשות (לי לפחות) ושתי חוויות קריאה מעולות. יש קורונה בחוץ אז יש לכם יותר זמן עכשיו. ספר הוא פתרון נפלא שמפעיל את הראש והמוח הכי טוב כשנשארים בבית. אם לא שכנעתי אז זה המקום לפתוח שוב את נטפליקס ולחפש איזה סדרה שלא ראיתם עדיין. אבל בראש שלכם יש יכולת גבוהה יותר מכל הפקה הכי יוקרתית שתמצאו וכל מה שאתם צריכים זה את המילים שיתניעו את זה.

אם אצטט את שייקספיר – Friends, Romans, countrymen, lend me your ears.

אני קורא המון בשנים האחרונות, במיוחד מאז שכל הקונספט הזה של שינה, קצת נעלם לי ואני יוקץ טבעית בחמש בבוקר בלי הטובות של רובין שארמה שמכר את הפרארי כדי לקום מוקדם. אבל שני ספרים עבריים תפסו אותי חזק לאחרונה.

הראשון הוא ‘לב המעגלשל קרן לנדסמן והשני הוא ‘להשביע את הדרקון’ של מאשה צור גלוזמן (זה להSביע ולא להSHביע)

את שני הספרים גיליתי בטוויטר. אחרי קרן לנדסמן עקבתי (smallweed@ ) ואז גיליתי את הספר ואת התשבוחות שהוא קיבל. לשמחתי הוא גם יצא כספר אלקטרוני (אבל לא לקינדל Sad smile) ואז יכולתי לקרוא אותו בכיף על אייפד כי קצת הפסקנו לקנות ספרים של נייר (מקום בספריה שצומצמה וסביבה מלאת עצים) למרות שאין על ריח של ספר דפוס חדש. לגבי להשביע את הדרקון, הפיד שלי בטוויטר החל להתמלא במחיאות כף וירטואליות בנוגע לספר חדש ואז רכשתיו בגרסת הנייר כשאני עוקב אחרי מאשה צור גלוזמן (mashkazg@). אמנם עבר זמן מה מאז שקראתי את השניים אבל חזרתי אליהם כדי לכתוב ולספר עליהם.

BookTitles

הכיף הכי גדול בשני הספרים הללו הוא ששניהם מתרחשים כאן. עכשיו (פחות או יותר) ולאנשים שאני מכיר. כלומר אני לא באמת מכיר אותם כי אלו ספרי פנטזיה אבל המרחב הוא המרחב הישראלי המוכר, תל אביב, אכזיב, ירושלים והוויה של צבא, מועדונים, תנועות נוער, בתי קפה ושאר מקומות שכולנו עוברים בהם. זה ממקם את הספרים חזק בראש שלי כי אני קורא והתמונה שיש לי בראש מלאה ואני משלים את הפרטים, בבית הקפה שעובד בו גבע כץ של לב המעגל, או את השביל המאובק באזור עתלית של להשביע את הדרקון.

שניהם קולחים מאוד, בשפה מאוד ארצית ופשוטה, עברית של היום, של הרחוב, של האינטרנט. שניהם מדברים בגובה העיניים, בלי מליציות או לפיתת עכוז ספרותית. כיף שכזה לקרוא. הדמויות הן אנשים שמסביב, אנשים שאני יכול לחבר לחיים שלי ולהצביע על מכרים וחברות שזה פשוט הם. עוד אלמנט שהוסיף לי מאוד הוא שהסופרות נגישות. הן בפיד שלי (מאשה קצת נעלמה) בטוויטר ואני מכיר אנשים שמכירים אותן ואני מבין אותן כי הן חיות במציאות שאני חולק גם. זה לא ניל גיימן, כפרעליו שהוא גם סוג של נגיש אבל לא ממש כי הוא משהו אחר, בסקאלה אחרת, בעולם אחר וגם כשהוא מספר בטוויטר על מחשבו שלו הוא איש בריטי שאני מעריץ כסופר ויוצר אבל הוא זר לי.

להשביע את הדרקון

כמו שציינתי, זו ש’ שהיא S. לעשות את הדרקון שבע ולא להטיל עליו שבועה. הספר של מאשה צור גלוזמן הוא שילוב של רומן רומנטי, קצת מסעות בזמן, פנטזיה ומציאות ישראלית. זה סיפורה של עידית, צעירה תל אביבית, עוד יושבת בתי קפה עם לפטופ שאני מכיר מעולה (מהישיבה בבתי קפה עם לפטופ בעצמי) חובבת סקס, סמים ורוקנרול. היא מתאהבת ונישאת לחלימי, עורך עיתון נשים וגבר של הרבה נשים. לאור העובדה שהוא לא ממש נאמן לה, הם מנסים לפתוח את הנישואים אבל זה לא ממש עובד לה ומתוך משבר הם עוברים לנסות מחדש בוילה של המשפחה שלו בעתלית.

בשיטוטיה באזור היא נתקלת במעיין תחת עץ ובאופן פלאי ופטריית הזייה, מופיעה באותו המעיין, ליד עתלית של 1240, שם היא מתחילה רומן מהוסס עם אביר יפה תואר שמוקסם ממנה באותה המידה. הדילוגים שלה קדימה ואחורה מניעים את העלילה של עידית בין חלימי, הבעל שאיתו היא מנסה לאחות את הקרעים לבין ז’אן האביר הרומנטי.

NAME_3793_191229

הספר קולח וזורם ואני חייב לומר שאולי אני לא בדיוק קהל היעד אבל גמעתי אותו בשלוק אחד. הוא מתחיל קצת לאט אבל די מהר תופס קצב. הזינוק של עידית לעבר הוא כיף אמיתי, במיוחד כל הפרטים ותרגיל הידוע של ‘דג מחוץ למים’ – עידית שפוגשת את ז’אן ליד המעיין לא ממש מתנהגת כבת התקופה והמתח הזה של מישהי מהעתיד מול איש העבר משחק מצויין. אין פה משהו שלא ראיתי כבר – אם זו מהסדרה “זרה” (שמבוססת על סדרת ספרי Outlander) שנורית מחבבת ועד לקלאסיקות של יאנקי בחצר המלך ארתור של מארק טווין. אבל זה כתוב טוב ויש המון מחקר תקופתי עד לרמת גירוד בדי הצמר על הגוף שממשיכים את הקו המוחשי של כל הספר.

כיף של ספר, אסקפיזם שלא ממש מצריך מאמץ. רק לשבת ולקרוא. וזה ממש התבקש לייצר לו גרסת פליימוביל. כולל הדרקונית שמופיע ברובד אחר בסיפור.

NAME_3784_191229

כולל תמונת אחרי הקלעים הרגילה

PlaymobilSatisfyDragon_092908_191229

לב המעגל

ראשית, לא הצלחתי לחשוב על סצינת פליימוביל לספר. לא בלי לספיילר. אולי זה מחמאה, כי הגיבורים הם בסופו של דבר אנשים רגילים למראה.

אם להשביע את הדרקון הוא רומן רומנטי שמערב פנטזיה, לב המעגל הוא ספר פנטזיה טהור. מדע בדיוני שקורה במציאות ישראלית טיפה שונה. זה ספר יותר עוקץ, יותר חד עם השלכות גם על המציאות הפוליטית שלנו כאן. אבל גם הספר הזה זורם בקלילות וקראתי אותו בשלוק.

הספר מתרחש בישראל, בתל אביב. הגיבור גבע כץ והמקיפים אותו הם ישראלים שעשו צבא והכל אבל יש להם כוחות מיוחדים. הם מיעוט נרדף ושנוא במדינה. הם אנשים שיש להם שליטה ביסודות הטבע או מכשפים (באדמה, במים, באש, ברוח), רואי עתיד ואמפתיים שהם מכשפי נפש. יש כת קיצונית בשם “בני שמעון” והכל נשמע מוכר אבל שונה. הם מוגבלים למקומות מסויימים באוטובוסים, להיכנס בדלתות מיוחדות ומסומנות לבניינים. כמו שחורים בדרום העמוק של ארה”ב במחצית הראשונה של המאה ה 20.

גם כאן הפנטזיה נטועה עמוק בהוויה הישראלית, עם סלנג מקומי, טיפוסים ידועים ושנאה כל כך מוכרת מהחיים בארץ. היופי בספר של קרן לנדסמן הוא שכמו מאשה היא כותבת מערכות יחסים נהדרות. בשני הספרים המין הוא פשוט ולא מביך בנוסח עדות הפטריק קים (“ידיו המסוקסות אחזו בשדיה השופעים”) ויש הורים וילדים ומערכות יחסים רומנטיות הטרוסקסואליות והומוסקסואליות בלי שום התנצלות או הסמקה ספרותית. נהדר.

כספר פנטזיה מקורי בעברית זה הישג מרשים. בטח לספר ראשון של סופרת. בנערותי קראתי את כתב העת הידוע “פנטזיה 2000” – כתב עת ישראלי למדע בדיוני שכלל בעיקר סיפורים מתורגמים ולעיתים הופיעו בו סיפורי מקור בעברית.

89944180100198980401no

רובם היו מגושמים (איך אתרגם את המילה Clunky?) בעברית קשה וגרמו לעיתים לCringe ומבוכה קלה בשל השפה והרעיונות. היו סיפורים טובים (אני זוכר אחד לטובה – פיל עומד לדרוס של יגאל צמח) אבל היה רוב שלא עמד בכבוד במבחן מול הסיפורת המבריקה שתורגמה באותו הגיליון.

ולמה אני נדרש לפנטזיה 2000, שהאחרון הופיע ב 1984?

כי לב המעגל הוא מתווה אבן דרך. יש מדע בדיוני ופנטזיה ישראלים שקורים פה, לגדות הירקון וברחובות תל אביב והספרים הללו עומדים בלי בושה כתף אל כתף עם דברים שמתפרסמים אצל הנוצרים, בנוצרית.

קוראים בזמן קורונה!

אז יאללה רבותי. לקרוא, לקרוא, לקרוא.

אם חנויות הספרים סגורות – שני הספרים מופיעים באפליקציית עברית (שאני לא אוהב כי היא מכריחה אותי לקרוא באייפד ולא בקינדל האהוב שלי). סגרו את הנטפליקס, ושבו לקרוא. הכי טוב ואהוד לקרוא ספר בבידוד.

פורסם בקטגוריה Thoughts | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

זוֹ לֵיצָנוּת לִשְׁמָהּ!

ערב. אוהל קרקס גבוה בשולי קיבוץ. ערימת אנשים לא רציניים בעליל מעלים מופע ליצנות רציני. לא יודע מה מצחיק יותר, כשזה מצליח או כשקטע נכשל בחינניות. קהל ביתי אוהד, כולל כמה כלבים שנשענים עלי ואני מחייך מבעד לעדשה.

BlogClownShow_6551_200301

נוי וגלבז הפוך

הכל מתחיל עם אורי וייס. אורי הוא ליצן ידוע ואמן קרקס ישראלי. הוא מופיע בארץ ובחו”ל הרבה שנים משלב ליצנות עם אקרובטיקה ומיומנות קרקס. הוא גם מוביל סדנה שנתית של ליצנות (17 מפגשים, ליצנות אבל לא צחוק) ובסופה של הסדנה נערך מופע למי שרוצה לבוא.

חיברו ביננו ואמרתי שאשמח לבוא לצלם. אני ממש אוהב קרקס, בטח מודרני בלי חיות ובלי התעללויות וזו נראתה לי הזדמנות לשלב צילום וקרקס. אפתח ואומר שהיה טיפה קשה מבחינת תנאי תאורה ומציאות בשטח אבל הי, אם זה היה קל אז איפה האתגר?!

BlogClownShow_6027_200301

אורי וייס מרביץ תורה בחניכיו

לצערי אני לא ממש יודע את שמות המשתתפים. אז מי שמזהה ויודע על טעות – וואלה, לא ידעתי ותקנו אותי.

מודה אני באשמה. לא היה לי מושג איפה זה קיבוץ עין שמר. אבל וויז, כפרעליו ידע והוביל אותי ישר אל קרקס שבזי. ערימת אנשים בוגרת (בוגרת זה עניין של שנים) עמדה והתחממה באוהל קטן וכשנכנסתי עם הציוד ברקו עיניהם. מה רוצה ליצן אם לא קהל?

לאחר סדרת צילומים בסטודיו מאולתר שהעמדתי בחושך בחוץ תחת העץ הגדול נכנסנו לאוהל הקרקס. הליצנים, שנראו נרגשים, החלו להתארגן ובחוץ החל להתאסף קהל. חברים, בני משפחה, קיבוצניקים (שחלקם ממש קלישאות קיבוץ עם כל הסטריאוטיפים של הזרוק – נהדר, לא חשבתי שיש עוד כאלו).

בפנים ההכנות היו בשיאן. חלק עמדו ודיברו, חלק חזרו על חלקים במופע וחלק היו ממש מודעים להוא עם העדשה שמסתובב בפנים.

BlogClownShow_6049_200301

שני עושה קוקו

ממש לפני שהדלתות נפתחו, זרק אורי את כל האספסוף החוצה (אני נשארתי) ואסף את חניכיו לשיחת מוטיבציה אחרונה. ליצנות, רבותי, היא עניין רציני. אני הזדהיתי עם דבריו של סנסאי הליצנות, כשאמר שהכי חשוב זה ליהנות – אם עובד הקטע או לא. הקטעים, כפי שהוסבר לאחר מכן, הוכנו במרוצת שלושת המפגשים האחרונים והיו אילתור.

התארגנות אחרונה, צילום קבוצתי והדלתות נפתחות. הקהל זורם פנימה ומתיישב על הרצפה והכסאות. הכי ביתי ואוהד שיש. אושיות ליצנות נוספים גם הגיעו ולאורך המופע דאגו לזרוק הערות ביניים

BlogClownShow_6034_200301

כמה קליל היה הקהל? תינוקות וילדים שדיברו, כמה כלבים שליחכו לי את הרגל כל פעם בעומדי מאחור, חו”לניק אחד שהיווה מקור לא-אכזב לבדיחות “הנוצרי לא מבין”

אורי הנחה את הערב, גם מדבר על הקושי והרצינות בליצנות, מעביר זמן עם בדיחות אבא ממש ירודות, מקנטר את הקהל ומחמם את האווירה כמו סוחר בשוק. מיומנות.

BlogClownShow_6051_200301

לא מתכוון לעבור על כל הקטעים. היו בערך 12-14 שכאלו. חלקם משופשפים ומיומנים, חלקם מצחיקים בעצם הבוסריות שבקטע, גם אם הוא לא הצליח אבל ההתלהבות של המשתתפים הוציאה תשואות מהקהל.

BlogClownShow_6072_200301

שני דוהרת בשנית

ניכר שיש כאלו שיש להם מיומנויות ואולי אפילו מופע או קטע ובאו להעשיר ויש כאלו שבאו לסדנת ליצנות. זה דורש אומץ וקצת מוחצנות בריאה לעמוד ולעשות מעצמך צחוק.

BlogClownShow_6168_200301

איתן עושה שפם

הקטעים היו בלי דיבור, וכאן נדרשה מיומנות להעביר את הנושא בלי דיבור. כמו למשל יורם ואריאל שניסו כוחם בנגינת פלמנקו ורקדן צעיפים חושני.

BlogClownShow_6102_200301

BlogClownShow_6106_200301

BlogClownShow_6136_200301

יורם ואריאל מנסים כוחם בפלמנקו

שגיא וירון הצליחו להקשות עלי בצילומים כי פשוט צחקתי בקול. בלי שום אביזרים (כמעט) הצליחו להציג קטע שכולו פירגון של אחד לשני כפרפומר ובצידו השני תחרות פרועה של ג’אגלינג בלי שום דבר ביד. לזה אני מתכוון כשאני אומר שאני אוהב קרקס.

BlogClownShow_6235_200301

גלבז פסע פנימה לצלילי You can leave your hat on של ג’ו קוקר, לבוש כעלמה חסודה ופשט מעליו פריטי לבוש, לפי ההוראות של השיר. כמה פשוט ככה מצחיק כשהוא מביע זעזוע מבועת כל פעם שהוא/היא מאבדים חלק לבוש נוסף  עד לסוף בו נשאר רק הכובע

BlogClownShow_6320_200301

BlogClownShow_6341_200301

יש דברים שתמיד יפעלו טוב, עם סלפסטיק משובח ומסודר כמו תמנע וזואי שהציגו קרקס שבו קוסמת ששולפת חיות מכובע ועוזרת קוסם שלא ממש מצליחה לעזור.כמו קרמבו – לא צריך להיות הכי מתוחכם כדי להיות טוב.

BlogClownShow_6351_200301

תמנע שולפת ארנב

BlogClownShow_6385_200301

תמנע, תוכי וזואי

BlogClownShow_6389_200301

אני לא מתכוון לתת שום ציונים או דירוגים אבל הקטע שהרס אותי קשות והוא בהחלט מבושל ומוכן הוא קטע שהעלה נוי שעלה מהקהל ואיתו גלבז. עם סרבל טיסה, אף אדום והבעה של היסטריה מוחלטת שהסתירה מיומנות אקרובטית, נוי ליהטט עם שותפו וגליל כתום פשוט.

BlogClownShow_6505_200301

BlogClownShow_6541_200301

BlogClownShow_6530_200301

כשנעם ופולביה עלו לקטע נונסנס סלפסטיקי הכי ישיר אפילו חבריהם בצד ישבו וצחקו.

BlogClownShow_6560_200301

BlogClownShow_6614_200302

BlogClownShow_6616_200302

אריאל ,איתן,נוי, ניר מדגימים גבריות חדשה

כשהסתיים המופע לקול מחיאות כפיים התפרק הקהל לקבוצות קטנות, כל אחת עם הליצן שלה. יופי של ערב, מבחינתי, קליל מצחיק ובעיקר מלא חום אנושי של אנשים שלא אכפת להם לצחוק על עצמם מול קהילה תומכת ואוהדת. רק באמשכ’ם יותר קרוב בפעם הבאה.

פורסם בקטגוריה photography | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

הבונבון מסביליה – ממתק לעיניים וסַפָּר לאוזניים

זה אתם מכירים. זה כל כך פופולרי ומוכר שתזמזמו את זה עד סוף היום. ראיתם את זה במליון מקומות ורק אומרים “פיגארו!” וחלק גדול מהאוכלוסייה תרים קול “פייייגאאאארו! פיגארו, פיגארו!”

אפילו טום וג’רי מכירים את זה

(לחסרי הסבלנות – לדלג ל 1:40)

הספר מסביליה. אחת האופרות הכי מוכרות שיש. כמובן שאיחרתי לצילומים בבית האופרה בתל אביב ונכנסתי כשהתזמורת כבר החלה. הנה תראו, גם אתם מכירים – את הפתיחה של האופרה – מהסרט “גברת דאוטפייר” עם רובין וויליאמס, זיע”א ואללה ירחמו

אופרה קלילה ממש של רוסיני

BarberSevilleOpera_4839_200219

אפילו אני, שאופרות לא זורמות לי בדם ואני מכיר יותר שירים של אהוד בנאי מאופרות – אני מכיר את הספר מסביליה. אפילו באגס באני שר את האופרה בסרטון המופלא שנקרא The Rabbit of Seville

(האולפנים דואגים להשמיד כל עותק שצף לו ברשת אז הנה אחד שעוד שורד)

חסרי הסבלנות יכולים בצדק לדלג ל0:33

ואם בא לכם לראות את המלא – הנה עותק ששרד לצפייה

המשעשע באופרה הזו שהיא קומית. אין פה דרמות קשות , אף אחד לא מת (ספוילר?!) והיא רצופה קטעים מצחיקים שהצחיקו ב 1816 כשהיא עלתה וגם היום. רוסיני כיוון ופגע לרגעים וחולשות אנושיות מוכרות. הסיפור הוא סיפור אהבה פשוט, קומדיה של טעויות שעל הכל מנצח דמות של תחמן  לטיני – הלוא הוא פיגרו הספר.

BarberSevilleOpera_4890_200219

בגדול, הסיפור הוא פשוט. הרוזן אלמוויווה מאוהב ברוזינה שהיא בת חסותו של ד”ר ברטולו האפוטרופוס של רוזינה. הבעיה היא שהד”ר מתכנן לשאת אותה לאישה וכולא אותה בבית מבלי שתוכל לצאת החוצה. ממש מתקדם. הרוזן מתחזה לאיש פשוט בשם לינדורו כדי שלא תסתנוור מתוארו ונעזר בפיגארו להסתנן לבית ולפתות את רוזינה ולדאוג לד”ר. בינתיים הצבא מגיע לעיר והכל מסתבך אבל האהבה מנצחת בסוף וזג האוהבים מתאחד.

BarberSevilleOpera_4932_200219

לא ברור למה האופרה הזו כל כך מוכרת. כמו שכבר אמרו לפני – זה גלגל קסמים – היא קלילה ולכן הפכה ללהיט. ואז יותר אנשים הכירו אותה והיא הפכה לאייקונית ואז כל בית אופרה מעלה אותה כי היא בטוחה ולהיט ואז היא הופכת עוד יותר פופולרית וחוזר חלילה. כולם מכירים את האריות של האופרה ואז הן מוצאות את דרכן לתרבות הפופולרית והמעמד האייקוני עוד יותר גדל. אבל רוסיני כבר מת מזמן ולא יוצא לו מזה כלום.

BarberSevilleOpera_5152_200219

אבל צריך לחדש, רבותי. אי אפשר כל פעם אותו הדבר ולכן ההפקה הזו לקחה את האופרה ושמה אותה באווירה של סרטים אילמים וסלאפסטיק של תחילת הקולנוע. האופרה היא בשחור לבן. כמובן שאי אפשר לכבות את הצבע בעיני הצופים (האם יש כזה פילטר או מסך שגורם לצופים לראות בשחור/לבן? נו טוב, עוד שעה של שיטוט באינטרנט עכשיו…)

אז הכל בסגנון של הסרטים האילמים ההם, עם האיפור הזה החזק וההבעות הגדולות וכמובן, צבעים בשחור ולבן.

BarberSevilleOpera_5231_200219

מה שלא ראיתי עדיין הוא התרגום שצף לו ליד הדוברים.

תמיד יש תרגום. האופרות נכתבו בשלל שפות – איטלקית, גרמנית, צרפתית, רוסית, קצת אנגלית ועוד. התרגום בד”כ מופיע על מסכים בצידי הבמה וכאן הוא מופיע על הקירות לצד הדובר. ראשית, זה נהדר כי לא צריך להסיט את הראש ושנית זה מוסיף אלמנטים טיפוגרפים ואסתטיים נהדרים.

BarberSevilleOpera_4903_200219

והבמה!

וואי. וואי. וואי.

במה עמוסה, בנויה כמעט עד לקצה עם רחוב צר לרוחבה. רחוב ספק ספרדי בסביליה, ספק איטלקי. כל פעם כשצריך, חזית הבית שבו ממשיכה העלילה מחליקה ונעלמת על מנת לגלות את פנימו. השחקנים נעים וזזים בגרמי המדרגות, מקבלים פינה אינטימית לשיר איזה משהו קטן או מתגלגלים למרכז העניינים לסצנות רבות נפגעים.

הבמה היא כמו עוד שחקן נוסף. ראינו כבר במות מורכבות ומשוכללות וברור שכאן זה כמעט מעליב כמה שזה מסורתי אבל זה עובד מעולה עם כל השאר וזה פשוט ונחמד

BarberSevilleOpera_5395_200219

BarberSevilleOpera_5166_200219

BarberSevilleOpera_4998_200219

ילדים שכמובן גונבים את ההצגה  – כאלו חמודים למרות שהם אמורים להיות פרחחי רחוב קשוחים שנשלחים כל פעם למשימה אחרת אבל הם כאלו מקסימים שלא ממש מעוררים רגש חוץ מ”איזה מאמי!”

BarberSevilleOpera_4872_200219

barbersevilleopera_4879_200219

כל רגע בהפקה הזו כאילו הוכן מראש לצילום. כן, זה הסגנון והסטייל של ההפקה עם הסרטים האילמים ההם אבל זה נהדר, במיוחד כשאני מביט דרך העדשה.

BarberSevilleOpera_5081_200219

BarberSevilleOpera_5267_200219

ומדי פעם הבימה מתמלאת במיליון אנשים ואז כל שדה הראייה מלא בהמון דברים ששווה לשים אליהם לב אבל לא מספיקים. נהדר!

BarberSevilleOpera_5247_200219

ולבסוף אפילו לצ’יריוס הספר הגיע – אשאיר לכם פרסומת משנת 2000 לדגני בוקר צ’יריוס שגם היא מגייסת את הספר מסביליה לצרכיה

ונסיים בשירה:

Figaro… Figaro… Figaro… Figaro…Figaro…
Figaro… Figaro… Figaro… Figaro…Fiiiiiiiiiiiigaaaaaaaaarooooooooooooo!!!
 
Figaro qua, Figaro là, Figaro qua, Figaro là,
Figaro su, Figaro giù, Figaro su, Figaro giù.

 

פורסם בקטגוריה Music | עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

לטיול יצאתי, מגלנים מצאתי ובסוף סיימתי עם חביתה

זהו סיפורה של יחידת מגלן ואיך היא התמודדה עם בריונות. לא, הכוונה אינה, כמובן ליחידת מגלן הצבאית אלה למגלן, אותה ציפור איביס (Ibis) החביבה. זה סיפורה של להקה, אם אבחר בשם מקובל יותר ואיך הלהקה התמודדה עם כמה בריונים במסווה תמים.

בעודי מזדחל לאט בואכה תל אביב, באיזה בוקר חמישי בנתיבי איילון שהתחפשו לכביש מהיר, ראיתי מחזה מרהיב. לימין הכביש, בין אזור לחירייה, יש שדות פתוחים ובהם שלוליות חורף גדולות. באחת מהן, ממש ליד הגשר הירוק החוצה מאזור, ראיתי להקת ציפורים גדולה. מבט מהיר בכמה מהן שהחליטו להמריא ווידא את מה שחשבתי – המקור המעוקל של המגלן. מעוקל בצורת מגל = מגלן.

Birding@Azor_5527_200222

אז בשבת בבוקר, האתגר הרציני – להישלף מהפוך החם והבית השקט ולצאת אל הקור והבוץ. אבל אין ברירה, הציפורים לא יצלמו את עצמן, נכון? אין להן opposable thumbs – אז סלפי לא ממש בא בחשבון. ניסיתי לעניין את צפר הבית, מר אוהד, אבל הוא בגמלאות ולמרות שביקש שאעיר אותו, ברגע האמת, מלמל שבעצם לא ומשך את הפוך מעל לראש.

אני פורש כאן מסמך אנושי מרתק שצולם במשך שתי שבתות.

Birding@Azor_075123_200222

לסיוע במיקום, אוסיף מפה ורק אומר שיש גשר ירוק מעל כיסוי השמש של העדשה שמסייע למיקום

AerialMap of Azor

  1. חווה חקלאית ושלוליות חורף שגוגל לא טרחו לחכות להן. מגלנים כאן.
  2. פארק אריאל שרון או בשם המוכר – חירייה
  3. מחלף גנות
  4. גשר ירוק מעל האיילון
  5. אזור, עיר ואם בישראל 2020

שואלים את הוויז איך מגיעים לגשר הירוק שתמיד חולפים תחתיו בנסיעה באיילון ואז נוסעים ברחובות הדוממים של אזור, בשעות לא הגיוניות בשבת. חוצים אותו בהתרגשות וחונים בכביש הגישה לחווה החקלאית.

בשבת הקודמת, בעודי מתארגן ליציאה מהרכב, מחבר עדשה ושאר ירקות הגיח אופנוע שטח ודהר לכיוון השלולית והבהיל את הלהקה כך שלא זכיתי להתגנב בשקט ולצלם. אבל הפעם הייתי לבדי והצלחתי יותר.

Birding@Azor_5584_200222

ובכן, זה המגלן החום. הוא אכן חום, אבל יש לו גם ירוק, אבל מחלקת המיתוג החליטה שמגלן חום-ירוק פחות קליט.

בשלולית “שלי” ובזו שלידה בשדה היו מאות. הולכים בשקט במים הקרים ומחפשים כל מיני תולעים ורכיכות שגדלות בבריכות הללו. פעם המגלנים היו חולפים בלבד בישראל ומעבירים את החורף פה, בין אירופה לאפריקה. אבל בשנים האחרונות הם גם מקננים פה וחלקם אפילו נשארים לכל השנה. סוג של מהגרים חוקיים, מגלנים ללא גבולות.

הנה אפילו צעיר אחד, עם הורה מספר 1. הוא עדיין פלומתי ואין לו את הצבעים של הבוגרים.

Birding@Azor_5588_200222

סיפורנו מתחיל בשלולית הגדולה. שם עומדת לה להקה גדולה של מגלנים, minding their own business, עד שמגיעה קבוצה של בריונים בלבן.

Birding@Azor_5537_200222

ארבעה, חמישה שחפים צהובי רגל נחתו בינות למגלנים השקטים והחלו לפטרל. כמו בוסים של מאפיה עם המבט המפחיד הזה בעיניים של מישהו שלא רגיל לקבל לא, הם סרקו את השטח ואת המגלנים.

Birding@Azor_5544_200222

עומדים שם, מסתכלים לראות מי מרים איזה פיסת אוכל שווה. הם לא טורחים ללכלך את הראש היפה והלבן שלהם. הם עומדים שם ומחכים שהמגלנים הפראיירים ימצאו שם.

ואז זה קרה.

דרך העדשה ראיתי איך אחד המגלנים מרים משהו גדול ועסיסי מהמים. הוא ידע מה הולך לקרות ולכן פרש כנף והחל להימלט מהמקום. הבריון הקרוב אליו התרומם לאוויר עשירית שנייה אחריו ופתח במרדף.

Birding@Azor_5574_200222

זה לא ממש כוחות.

המגלנים עפים בתנועות נוקשות כאלו, חזקים בדאייה ולמרחקים אבל המגלן הקטן הוא לא באמת עומד מול השחף שעף מעולה, עושה אירובטיקה וגדול ממנו בשני מספרים. עקבתי אחריהם, ואיך שהשחף סגר במהירות על המגלן, מנסה להפחיד אותו כדי שיפיל את החתיכה מהפה ואז השחף במיומנות של אקרובט יתפוס ויאכל.

המרחק הלך והתקצר. אני הייתי לטובת הטובים, המגלן אבל זה לא נראה שיצליח לו. אבל המגלן הצליח לחתוך פינה לאורך החווה החקלאית, כשהשחף הכבד יותר זורק זנב ונכנס לסיבוב גדול יותר ונראה שהמגלן הצליח לברוח.

החברים של השחף החליטו שאין יותר משחק. ופשוט גירשו את הלהקה. עשרות מגלנים עלו באחת למעלה ועזבו כשהקללות שלי על השחפים המעצבנים מלוות אותם

Birding@Azor_5555_200222

רק סיקסק בודד נשאר, בעצמו בריון לא קטן אבל לא ממש עומד מול השחפים.

Birding@Azor_5563_200222

אני ניצלתי את העובדה שהלהקה חגה לה למעלה לשפר עמדות לשלולית אחרת, מהמר שהם יחזרו לשם ואולי השחפים יעזבו את כולנו בשקט.

לאחר כמה דקות ארוכות שאני מבוסס בבוץ ומעלה סטורי לאינסטוש (eitanelkin@) הם חזרו.

Birding@Azor_5593_200222

אבל בריונות זה לא משהו שקל לנער אותו.

להקה של כמה מאות פריטים מסתובבת לה בבריכות ואז חוזרים המנוולים. השחפים.

הפעם לא היה למגלנים יותר מדי סבלנות.

השחפים הגיעו. החלו עוד פעם לפטרל ואז פתאום כמו גשם הפוך, עלתה להקת המגלנים לשמיים, משאירים שחף בודד לתהות “מה עשיתי? was is something I said?”. אבל זה שחף ידוע לשלטונות, לפי הטבעת על רגל ימין.

Birding@Azor_5644_200222

הוא הסתובב לו בשקט, לבד בבריכה. סוג של ניצחון פירוס.

לבסוף הבין שזהו, זה נגמר ויצא לדרך. אני חיכיתי עוד קצת וגם יצאתי לדרך.

Birding@Azor_5645_200222

לא חסרות שם ציפורים בשעת בוקר מוקדמת.

הנה יאורית, אווז מצרי שמקורו באפריקה אבל מתפשט בארץ.

Birding@Azor_5652_200222

פשוש שקר לו והוא מתכדר לו בכדור של חומד שבא ללטף

Birding@Azor_4796_200215

Birding@Azor_4803_200215

Birding@Azor_4797_200215

הי אבל בכותרת הבטחת חביתה!

בדרך החוצה, פגשתי אישה חביבה עם כלבה חביבה שיצאו לטיול. האישה עצרה מדי פעם לאסוף משהו מהשיחים ופתאום קלטתי שיש סביב המון שיחי אספרגוס בר. דיברנו קצת ובדרך חזרה לרכב התחלתי לאסוף גם אני אספרגוס (לפני כמה שנים אירגנתי טיול ליקוט עם יתיר שדה שם גילינו את אספרגוס הבר).

קצת נדקרתי כשיצאתי לחפש את אלו הקשים להשגה (השארתי לה את הקלים יותר)

Birding@Azor_085729_200222

יצאתי חזרה עם המון תמונות במצלמה, המון אספרגוס על המושב לידי והמון בוץ ברגליים.

כמובן שהגעתי לבית שקט כמו שעזבתי אותו. משפחתי היקרה לא טרחה להתעורר ולהכין לאבא ארוחת בוקר.

אז שטפתי וחלטתי את האספרגוס והכנתי לנו ארוחת בוקר של אלופים שבה ישבנו וסיפרתי על הבריונות של השחפים וסיפורה של להקת המגלנים.

(זה ביצים מהסופר, לא לקפוווווץ!)

Birding@Azor_104541_200222

Birding@Azor_104632_200222

הנה, עוד קצת מגלנים חומים לסיום.

Birding@Azor_5568_200222

פורסם בקטגוריה photography | עם התגים , , , , , , , | תגובה אחת

מטפסים בשלג – אירופה זה כאן

מטפסים בשלג עד הברכיים, שלג בתולי, רך והנוף מלא עצים עמוסי לבן. מוטות הליכה, חותלות שעולות מעל הנעליים, שמש מנצנצת את השלג והשמיים כחולים. הלב מתרחב, כאילו היה זה לפחות המון-בלאן. נוף אלפיני במיטבו.

ואז, עוברת חבורה של גברים עם דגל ישראל כשכמייה וחבורת גיפ’אים שאלוהים יודע מי פתח להם איזה שער רומסת בצמיג גסה את השלווה, מאיימת לדרוס אותנו ומצחינה את העמק השלו בניחוחות אגזוזים וצעקות כמו “יוסי אתה חייב לבוא, באמש’ך”

Habushit_115835_200125

אבקש לצטט את המשורר הלאומי החדש, הביאליק של שנות האלפיים, מר דורון מדלי ששם בפיה של מרגול את המילים:

….
פּוֹרוֹפּוֹפּוֹפָּה, פֹּה זֶה לֹא אֵירוֹפָּה
פֹּה זֶה יִשְׂרָאֵל, תַּתְחִיל לְהִתְרַגֵּל
כָּפְרָה, הוֹפָּה, פֹּה זֶה לֹא אֵירוֹפָּה
פֹּה זֶה בַּלָּגָן, מִזְרָח תִּיכוֹן יָשָׁן

ולמי שלא יודע לשיר – הנה הקליפ:

הר חבּוּשִית. המסלול האלפיניסטי היחידי והכי גבוה בגבולות ישראל. מתחיל בקופות של החרמון ב 1,472 מטרים מעל פני הים ומושך לגובה של 2,028 מ’ – אל מול הרכבל העליון. למען הסר ספק, כיליד רמת גן, אני מוחה בתוקף על נישולו של הר נפוליון המקומי מרשימת מסלולי הטיול הגבוהים כיון שאני זוכר שעות של טיפוס עליו וברור לי שגם אם הוא לא ההר הגבוה בישראל, הרי שהוא ההר הכי גבוה ברמת גן.

יוצאים מהחניון התחתון הגבוה יותר, עולים על המסלול הירוק – כ 500 מטר עליה לאורך 3 ק”מ. אלו מאיתנו שנהנים לקרוא מפות טופוגרפיות, שימו לב לצפיפות קווי הגובה, מה שמעיד על סיבולת לב-ריאה משמעותית.

HabushitTrailMap

יצאנו עם חבורת פטרה המורחבת בניצוחו של המדריך, האיש, אגדת הטיולים והתלתלאז’ –  גלעד. למי שלא טרח לקרוא את הבלוג אחורה יכול לחזור לסיפורי הטרק שעשינו בפטרה וההרים הסובבים אותה וללמוד על הגיבוש שחיבר לו את חבורת הטיולים הזו יחדיו. הגיבוש התגבש לו עוד קצת בחסות החשיכה בשני טיולים מעולים אל עומקה של מערת המלח הארוכה בעולם, בתוכו, שלא לומר בבפנוכו של הר סדום (הנה תראו).

קיבלנו הוראות מאוד מפורטות שביצענו כלשונן. נעלי הטיולים נאטמו, כולל הגורטקס בשעווה. נרכשו חותלות אטומות למים, כאלו שמגינות על השוקיים. מקלות הליכה נאספו (תודה ליטל!) והכל נארז בשקיות ניילון סגולה להרחקת הרטיבות. יצאנו אל צפון הגולן עוד בשישי, כדי שנוכל לזנק מוקדם לחרמון בשבת. בשעה 04:15 החלו שעונים מעוררים לעורר את החבורה שישנה באותה היורטה שאנו ישנים כל קיץ כבר 7 שנים – חברותא במצוק עורבים. ב 04:45 היינו כבר בחוץ נוסעים על הכביש החשוך כשענני קרה מכסים את הכביש וכמה פניות שנלקחו בזהירות רבה משום הקרח שכיסה את הכביש. ב 5:30 לערך התייצבנו ודוממנו מנוע בקצהו של הפקק שהשתרע מהשער הצבאי בעלייה לחרמון לאורך הכביש הראשי של מַגְ'דַל שַׁמְס. קצת התחמם כפי שהראה לוח המחוונים ברכב.

TempOdometer

זה הכי מזעזע. הטור העצום הזה שפשוט עומד. מדי פעם איזה מישהו “תמים” עובר את הטור ו”נדהם” לגלות שהפקק מתחיל כבר כאן ואז הוא צריך לחנות לאורך הטור, בהכנה לחדירה פנימה.

רק ב 7 בבוקר נפתח השער הצבאי ואז הטור מניע ומתחיל את הפקק בדרך לקופות הכניסה לאתר. הטור נע כל כך לאט שירדתי לשחרר לחץ טבעי לחלוטין והמשכתי בהליכה מהירה במעלה ההר כדי לחבור לרכב. “תמימים” למיניהם עוקפים את הטור שנע בשלווה ועוקפים דרך נתיב הירידה מההר. אחד מהם ניסה להיכנס לפנינו ואני ב”תמימות” סגרתי אל הרכב שמלפני. רק אז ראינו את השוטר על האופנוע שליקט את אלו שאצה להם הדרך משך אותם הצידה והעניק להם מתנה של קנס. זו אינסטנט קארמה. לא צריך לחכות לגלגול הבא כדי שישלם על מעשיו, אלא הקארמה שלו מתממשת במקום אל מול עיננו.

בסוף מגיעים. חונים, לוקחים את כל הציוד ויוצאים לפגוש את הקבוצה שעם רובה ישנו כל הלילה. חוברים לגלעד ולזוג אופנתי נוסף וילדם הקט, בן ה 30. בהמתנה אוהד פגש חבר חדש שגילה שמחה רבה למראה האוהד ושניהם התחנפו אחד לשני. מיותר לציין שכלב השלג הנ”ל נטש אותנו ברגע שבתחלנו קצת לטפס. יכול להיות שחברו הטוב ביותר של האדם, גם חכם יותר מהאדם.

Habushit_092850_200125

חולפים על פני השלט המתריע

Habushit_101745_200125

בגדול, יש כל כך מעט חרמון והוא כולו תפוס על ידי צה”ל ונווה אטיב שמישהו נתן להם את המפתחות לחרמון. צריך לקבל אישור לטיפוס במסלול, עקרונית, למרות שאני מוכן להישבע שאני שושן החרמון אם כל אלו שטיפסו לצידנו אכן יצרו קשר עם האתר ו/או צה”ל לקבל אישור. לנו היה, אז יכולתי לצעוד מתוך תחושת עליונות שהתחלפה מהר בחוסר אוויר.

כמה ימים של סופות שלגים בלתי פוסקות השאירו עבורנו שלג טרי, יבש וממש Powder, גבישי שלג נוצצים וחדישים. כמשפחה שאינה סיגלה לעצמה הרגלי סקי, לנו זה היה מקור לשמחה של ממש. אוהד, הפעוט הקטנטן הזה ממש קרן מאושר.

Habushit_4530_200125

בהתחלה עוד עולים בקצב מתון עד שההר מחייך חזרה ומעלה קצב ושיפוע. השלג הטרי עוד לא נכבש תחת הסוליות ולעיתים אתה שוקע עד הברכיים. החותלות שנרכשו יום לפני בדקתלון, אותה איקאה של ביגוד ספורט הפתיעו ואשכרה עבדו – לא נותנות לרטיבות להכנס לנעליים. מרשים.

Habushit_114149_200125

אין מה לומר, החותלות והמוטות נותנות את הלוק המקצועני הדרוש. כשכל החבורה צועדת בסך עם החותלות, התרמילים וחלק עם מוטות הליכה – זה מרשים ומוסיף לחוויה האלפיניסטית. מקצוענות ואלפים הולך ביחד.

Habushit_125357_200125

מטפסות ספציפיות התאימו את הלוק מכובע הצמר, דרך הפליז המשובח ועד לגוון הציפורניים, כולל התאמת החולצה התחתית לצבע המקלות. מקצוענות, כבר אמרתי?!

Habushit_4515_200125

הכל נראה אחרת. החרמון הוא אקוסיסטם משלו. יש מערכות אקולוגיות שלמות רק פה בחרמון (אני מרמה, כן? אקוסיסטם ומערכת אקולוגית זה אותו הדבר). יש עצים, צמחים ותופעות שרק פה נראות. גלעד ידע אפילו להצביע לנו על הערער הברושי היחיד שגדל בגבולות ישראל. עץ הידוע בשמו הלועזי Greek Juniper שגדל בהרים מיוון, דרך הבלקן, תורכיה, סוריה, לבנון (שם בהרים הוא גדל כמו עשב, בכמויות שלא גורמות ריגוש לאף אחד) וברכס החרמון יש אחדים, שאריות ליער קדום וזהו, אין יותר. ראינו עפצים משונים ובשל השלג הטרי עקבות בעלי חיים ניכרות היטב. ראינו שועל מהלך בשלווה בזמן שעלינו למגרש החנייה וכאן אוהד זיהה עקבות טריים

Habushit_113914_200125

המסלול יותר מלא ממה שחשבתי שיהיה, בטח לאור העובדה שאנחנו נעמדנו בתור ב5:30 בבוקר. אבל הרוב הם מה שהשבט הלבן היה מכנה ביידיש ‘פֿון אונדזער’ – משלנו. אנשים שבאו לטפס. אם זה אלו צעירים, חבר’ה שבאו עם קרמפונים, קבוצות חוגי סיירות של קק”ל (כיתות ט’-י’) – כולם באו לתת עבודה. זה לא מסלול שנקלעים אליו במקרה. זו עבודה קשה של טיפוס וצריך לבוא מצויד. מבחינה זו, אין לי בעיה עם העומס בנקודות מסויימות. זו גם שבת ראשונה שאינה גשומה, חורפית והשמש בחוץ.

השמש והקרינה החוזרת מהשלג גרמו להתפשטות מתמשכת. אנחנו התכוננו לקור סביב ה 0° וחם! אני ואוהד כבר החלטנו שלא צריך שכבה נוספת מתחת למכנסיים אבל רוב המטיילות קיבלו את ההחלטה הזו על המסלול (טיפה יותר מורכב). גם שכבות החולצות נמסו מעלינו. שילוב החום החיצוני והפעילות הגופנית דאגו לכך שלא היה ממש קר. רק כשעוצרים על קווי רכס והרוח קצת מתחילה לנשוך, מוסיפים שכבה, כדי לשמור על חום הגוף.

Habushit_122637_200125

טרשונים יפים יש במסלול העלייה (אני מדבר על הנוף כדי לתפוס עוד קצת אוויר). הנוף מתחת לשלג הוא של סלעי דולומיט וגיר. מה שמכונה נוף קארסטי. מים, שלג, קרח שמתערבבים עם פחמן דו חמצני, אותו CO2  אהוב ומוכר, יוצרים מים חומציים וממיסים את הסלע. אז מקבלים סלעים קשים עם סימני זרימה עליהם, פסים יפים שכאלו על סלעים שמופרדים, סלע מאחיו כי כל מה שהיה ביניהם נמס, נשחק ונעלם (ננ”נ!). השלג הרך רק מוסיף ליופי

Habushit_4534_200125

אחרי טיפוס בזווית מרשימה הגענו לדרך שהצבא פרץ וקצת אחריה יש רכס קטן שבו כל קבוצות הנוער נעצרו והחלו להחליק על ניילונים ולעשות שמח. רוב הקבוצה הייתה עוצרת פה ומכריזה על כיבוש הר חבושית, אבל לא גלעד. בשתיקה ושילוב ידיים הוא המשיך לטפס בשיפוע שכבר היה מאתגר. מה שעוד איתגר את החלק האחרון של המסלול הם משטחי הקרח.

Habushit_130653_200125

קשה.

צריך לבעוט את השפיץ של הנעל לתוך השיפוע כדי לייצר מדרך לרגל. כל אחד בועט לתוך המדרך של קודמו וכך נוצרות מדרגות. הגלעד מוביל ובועט ראשון. בצורה הזו, טיפה יותר קל לעלות אבל בכל זאת, זה קשה

Habushit_4555_200125

ואם בשפיץ של הנעל אנחנו עוסקים – מיד עלה לי זיכרון ילדות מסיפור הקומיקס "אהלן וסהלן בפרשת הפנדל המפוקשש" של דודו גבע זצוק"ל וקובי ניב. הקומיקס, עוקב אחרי חבורה של תיכוניסטים המקימים קבוצת כדורגל בשם "הטכנאים הצעירים" בהנהגתו של גינדוש, המאמן המופלא. ברגע מכונן בעליל, לוקח גינדוש את החבר’ה למדבר יהודה ומספר להם איך לבצע את "בעיטת הבטטה" הבלתי ניתנת לעצירה. הבעיטה הזו תיקח אותם במעלה כל הליגות עד שיזכו באליפות המדינה, ממשכים כנבחרת למונדיאל, מנצחים את כל אומות העולם, אך בגמר, בשל פנדל מפוקשש אחד, הם מפסידים את המשחק ואת תהילת העולם. תסתכלו טוב ונסו להבין איך פועל המוח האנליטי והמאורגן של הבלוג, שבעיטת השפיץ של הנעל בשלג הביאה את הקומיקס הזה (פורסם ב’כל העיר’ הירושלמי ונאסף לספר ‘בנו של מגוחך’ 1983)

BatataKick_Strip

(לחצו לקריאת העמוד המלא)

ואני מטפס. השפעת שחטפתי (למרות החיסון שקדם לה בשישה שבועות!) השפיעה קשות על מרכיב הריאות בסיבולת הלב-ריאה שלי ונשארתי, כמו זוהר ארגוב, בדד. מטפס לבדי.

Habushit_132506_200125

נורית המשיכה הלאה

Habushit_4553_200125

ולבסוף הגענו. לקצה, לשפיץ ולפסגת ההר.

הנוף הוא לא יאמן. אין לי מה לצלם כי זה לא ממש יעביר, עם השמיים הכחולים ברמה פסיכית, השלג, השיחים הנמוכים עמוסי קרח שקפא עם כיוון הרוח. הכל יפה כל כך. האוויר פריך ותחושת ההישג עושה טוב בלב.

Habushit_4570_200125

Habushit_4543_200125

עכשיו הגיע הזמן ללחם ושעשועים.

לחם? סנדביצ’ים משובחים עם שניצל שטוגן מראש.

שעשועים? הבאנו לפי ההוראות יריעות ניילון – להתכסות במקרה של גשם, לאטום תיקים אם צריך, לשבת לאכול עליהן וכמובן להחליק.

Habushit_4588_200125

Habushit_4578_200125

בקצה ההר יש דולינות – עוד צורת נוף קארסטית. שקעים שנוצרים בנוף כשתקרת מערה מתמוטטת ונוצר שקע עם שוליים תלולים. הדולינות של הר חבושית מתמלאים שלג וזה כמו קערת קורנפלקס מלאה בשלג אבקתי, בתולי ויפה שרק מחכה להזויים האלו עם הניילונים. אני החלקתי פעם אחת פנימה והספיק לי בשל הטיפוס הקשוח החוצה מהדולינה. האוהד הצעיר שכוחו במותניו החליק ועלה והחליק ועלה והחליק ועלה והחליק ועלה ורק עוד אחד…

Bart Simpsons Chalkboard

מכאן הכל בירידה. צריך לצאת עד השעה 16:00. חלק מהמטפסים האחרים שמו נפשם בכפם והלכו לרכבל העליון, חוצים את מסלול הגלישה. פרט לסכנה של התנגשות במחליק במהירות גבוהה, אתר החרמון אוסר על כך. התפתח דיון ער על הזכות של האתר על משאב הטבע הנדיר הזה השייך לכלל אזרחי ישראל, רק שנווה אטיב קיבלו אותו מהמדינה ומנהלים את האתר לטובתם. הקבוצה שלנו לקחה את הכיוון ההפוך והתחילה לרדת בזהירות לכיוון ערוץ נחל גובתה – נחל המתחיל במעלה רכס החרמון, מתחבר לנחל חזורי הרבה יותר למטה ונשפך לבניאס לבסוף.

השיפועים רציניים ולעיתים, אין דרך מכובדת לרדת אלא פשוט לגלוש על הישבן, עם כל ההשלכות של תחת קפוא.

Habushit_4603_200125

לאט ובברכיים רוטטות ירדנו את ההר. זה לקח כמובן הרבה פחות זמן. את הסוף עשינו בבוץ הודות לשמש החזקה ולג’יפים שחרשו קוליסים עמוקים ומבוצבצים שהקשו על ההליכה (ועל ניקוי הנעליים אחר כך בבית).

כשהגענו לרכב והתיישבנו לאחר שהחלפנו בגדים, הבנו לראשונה כמה אנחנו עייפים. הפקק החל במגרש החנייה התחתון של החרמון ונדמה שנמשך עד לכניסה התת קרקעית לחניון שמתחת לבניין שלנו.

יופי של טיול. עדיין קשה לי להאמין שיש כזה במרחק נסיעה ברכב. כמובן שאני ממליץ אבל אציין שזה טיול קשוח, אז לא לעשות שטויות בבקשה.

פורסם בקטגוריה Family, Travel | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה

נשים חזקות על הבמה – אידומנאו

אומרים לכם אופרה ואתם חושבים על נשים גדולות, שרות בצעקה בתלבושות מגוחכות. בדרך כלל עם קסדה וקרני פרה. זה מה שבדרך כלל מקושר עם זמרות אופרה, אבל אנחנו כבר לא ממש שם.

Amalie_Materna_as_Brünhilde_1876_-_IL1

אמלי מטרנה, בתפקיד ברונהילדה, 1876

האימרה הידועה It ain’t over until the fat lady sings מנציחה עידן ישן שבו היו זמרים וזמרות אופרה שנדרשו בעיקר לעמוד ולשיר ומה לעשות, הרבה פעמים הם היו אכן גדולים. אבל, מה לעשות, המציאות משתנה והתפיסה המקובלת לוקח לה זמן להגיע

Cartoon fat singer cleaned

באידומנאו, האופרה של מוצרט שהבלוג שלח אותי לצלם בה אפשר היה לראות את השינוי שחל באופרה. כן, אני מניח שעדיין הפרמטר הכי חשוב הוא היכולת לשיר. לא דרמטיות סכרינית סטייל ‘הכוכב הבא’ אלא שירה אופראית של ממש, שגם השורה האחרונה ישמעו, ללא הגברה וירגישו צביטה בלב. אבל, היום נדרשת מזמר או זמרת אופרה גם היכולת לשחק ולנוע. להביע רגש כמו כל שחקן תיאטרון אחר, תוך כדי שהם שרים בעוצמות מדהימות אבל ככה שמבינים כל מילה וגם הקול מביע רגש. אה, שרים בשפה שלא ממש מכירים כי האופרות נכתבו בכל מיני שפות (בעיקר צרפתית, איטלקית וגרמנית). לא פשוט, אנשים. זה ממש לא פשוט.

IdomeneoOpera_4712_200117

רגש! גם כשהמתים סוחבים אותך לעולם הבא!

גם היכולת לשיר בתעופה נדרשת היום – למי היום יש כח לראות אופרה של אנשים עומדים ושרים את התפקידים? לא!

אידומנאו נפתחת עם אנשים תלויים באוויר. כמו שטיפקס שרו “הנה אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון” אז הנה אנשים תלויים על חוט כמו כביסה. אבל יעל לויטה, בתפקיד איליה (רגע, עוד רגע אספר מי נגד מי) שרה בעודה תלויה בגובה רב. לא ממש old school, אה?

IdomeneoOpera_3817_200117

טוב, מוסרים לי באוזניה שצריך להסביר.

אני מצלם באופרה הישראלית. חלק מקבוצה קטנה אך איכותית של צלמים שיש להם הזכות לצלם בחזרה הגנרלית, רגע לפני שהאופרה יוצאת לדרכה. בהנחיית הצלם והג’נטלמן יוסי צבקר, כפרעליו, זו כבר עונה רביעית לפחות והבלוג המסכן מקבל כמה זריקות של תרבות כל פעם. נהגתי לומר שאני לא מכיר אופרה וזה זר לי, אבל ראיתי בשנים האחרונות כבר מעל 20 שכאלו אז הטיעון הולך ונחלש, למרות שרוב הצלמים שאיתי יודעים לומר גם באמצע הלילה מאיזה עיר מגיע הספר מסביליה ואני עדיין לא.

IdomeneoOpera_4659_200117

אידומנאו היא אופרה של מוצרט. כמו שהוסבר לי על ידי פרנסואה, זו האופרה בין הטובות שלו כשסופרים את הליגה ב’ של מוצרט. כלומר זו לא אופרה 5 יחידות אלא ציון גבוה ב4 יחידות. האופרה מספרת סיפור מוכר להפליא:

מלחמת טרויה הסתיימה ובאי כרתים מחכים התושבים וערימת שבויים טרויאנים (שמשום מה תלויים על חוטים) לשובו של מלך כרתים אידומנאו (Idomeneo). בינתיים איליה, נסיכה טרויאנית (שגם היא תלויה על חוט) לא סגורה אם היא שונאת את היוונים או אוהבת את אידמנטה (Idamante) בנו של המלך. אבל גם אלקטרה (לא זו של המזגנים, אלא בתו של המלך אגממנון שהוביל את היוונים נגד טרויה) שמה עין על הנסיך.

IdomeneoOpera_4437_200117

(ירוק – אלקטרה, טל ברגמן, צהוב – אידמנטה, נעמה גולדמן, סגול – איליה, יעל לויטה)

הבעיה מתחילה כשאידומנאו לא מצליח לחזור הביתה ואז, כרגיל, הוא נשבע לנפטון אל הים שאם יתן לו לשוב לאי, יקריב לו את הראשון שיצא מולו. כאילו לא למדו כלום. כמובן שבנו, אידמנטה יוצא ראשון ואז אידומנאו נכנס לתסבוכת בה הוא מסתיר את השבועה שלו והאי מותקף בידי הים, כי הבטחות צריך לקיים. בנוסף לכך גם רוחות המתים מהעבר מתחילות לרדוף את אידומנאו.

IdomeneoOpera_3946_7_200117

(הרוחות עולות מהים כמו ארבעת פרשי האפוקליפסה)

IdomeneoOpera_3958_200117

IdomeneoOpera_3960_200117

באי יש לנו את איליה ואת אלקטרה ושתיהן מאוהבות באידמנטה. הכל הולך ומסתבך כמו שצריך במיוחד כשהעם הכריתי מבין שהמלך מסתיר משהו ופורצת מהומה כנגדו. כמו כל אופרה ראויה, וכמו שסבתא שלי הייתה אומרת – זה נגמר בבכי. אלקטרה מבינה שהלך עליה ואידמנטה לא ממש שם עליה לעומת הנסיכה השנייה באי והמלך מתעמת עם המתים ועברו

IdomeneoOpera_4095_200117

המתים ונפטון מקבלים את ההקרבה בדמות המלך ואלקטרה, למרות שיש פיתולים בעלילה.

IdomeneoOpera_4615_200117

אז גם בעלילה יש לנו שתי נשים חזקות שלוקחות את העלילה בידיים ולא מוותרות למלך החלש, כולל אלקטרה שמוותרת על אהובה ומוכנה למות. ויש לנו את אידמנטה שבאופן משעשע הוא דמות גברית שמשחקת אותה אישה. בתקופות קדומות יותר תפקידי נשים היו משוחקים בידי גברים. באנגליה השייקספירית היה אסור לנשים לשחק על במה ולכן גברים היו משחקים נשים ויש גם תפקידים של אישה המתחזה לגבר וכך יש לנו גבר המשחק אישה המשחקת גבר. ממש קל. כמו הגמד הכי ענק בעולם. אבל אידמנטה היא דמות ששרה סופרנו ונכתבה לזמרי קסטרטי, אותם זמרים שסירסו אותם בילדותם כדי שישמרו על קול מלאכים ולא יעברו (היה סרט מצוין על אחרון זמרי הקסטרטי, פארינלי, Farinelli מ 1994 – אין לי מושג איך רואים אותו היום אבל הוא טוב)

Farinelli Movie Poster 1994

אבל באופן מסורתי את התפקיד עושה אישה המשחקת את הנסיך הנחשק. כאן, משחקת נעמה גולדמן את הנסיך. מוסוות בבגדים גדולים, איפור כבד, היא עושה נסיך סבבה.

IdomeneoOpera_4047_200117

המלך והנסיך ברגע של גילוי לב.

כך שלא רק תפקידי נשים חזקות, אלא פעמים רבות יש רק סולניות על הבמה והן מעולות. מעבר לשירה מעולה, הן גם שחקניות מצוינות והאופרה באמת עולה מדרגה והיא גם הצגה משכנעת. אהבה נראית כמו אהבה ובוז אינסופי נראה כך.

IdomeneoOpera_4120_200117

אז הנה עוד שלב לקסם. לא רק גבירות גדולות עומדות עם קסדות מצחיקות ושרות בקול גדול, אלא זמרות אופרה שהן גם שחקניות. הכל תפור למידות החדשות של זמרים וזמרות שהם גם שחקנים. אני לא אצליח להחזיק מעמד (בינתיים, מי יודע מה צופן העתיד) בקונצרט שכזה שהזמרים עומדים ושרים את התפקיד. אני צריך שישחקו הנערים לפני. שיקרה משהו. לראות רגש! פחד! שמחה! אימה! חריף (למרות שלא היה חריף באירופה).

זהו. קצר הפעם. אין לי מה להוסיף ועד מעט תהיה עוד אופרה. אבל לפני זה, נראה לי שצריך שלג!

IdomeneoOpera_4387_200117

פורסם בקטגוריה Music, Thoughts | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

אבא וילד במלחמת הכוכבים 42 שנה

בינואר 1978 לקח אותי אבא שלי לסרט. קראו לו ‘מלחמת הכוכבים’ ובעיתון היה כתוב שזה ‘מערבון בחלל – סרט שכולו “כיף” '(כך במקור). זה היה בקולנוע שביט בגבעתיים. הוא הקפיד לקחת אותי להמשכים. מאז הסרט שפתח את השלישיה הראשונה אני הקפדתי לקחת אותו תמיד ולפני כמה ימים, בינואר 2020, 42 שנה לאחר מכן, אני לקחתי אותו לסרט שגם לו קראו מלחמת הכוכבים וזה היה הפרק התשיעי שסגר את הסאגה.

42 שנה רבותי, 42 שהוא משמעות החיים לפי סאגת מדע בדיוני אחרת. לסרט הראשון הוא לקח אותי ב 1978 – ככה אני נראיתי אז עם חולצת סטיב אוסטין שלי והמלאכיות של צ’רלי ומודל לגו שמזכיר את הבית על המפל של פרנק לויד רייט.

Eitan_1978_500px

ככה הוא נראה אז, צעיר עם שפם שחור גדול

ElkinFamily_1978_600px

וככה נראינו שלושתנו – לאחר 42 שנה ותשעה סרטים שחלקם הגדול אכן תרם לעובדה שגם אני וגם הוא האפרנו קשות. יש דמיון גם בין אוהד, לבין הצעירה הזו שנותנת מבט צידי בתמונה שמעל.

20200110_212825_500px

42 שנה.

שלושה סרטים נפלאים (4,5,6), שלושה סרטים איומים (1,2,3), שני סרטים חצי קלאץ’ (7,8) ואחד שרק אומר עליו “נו, באמת” (9). כל אותם שנים ראינו את הסרטים יחדיו. אבא וילד. אמנם בתמונה האחרונה יש שני אבא ושני ילד אבל עדיין, אבא וילד. תמיד יוצאים ויש מה לומר על הסרט. אבא מקפיד לציין שהקטע המוזיקלי של המנון האימפריה בנוי בקצב ארבע ולכן הוא מאיים.

אז אמר לי את זה אולי ב 1980 כשראינו ביחד את הסרט ומאז סיפר לי את זה שוב. וגם לאוהד.

והוא צודק!

הנה ניתוח מבריק של הקטע, של ה Imperial March. שווה מאוד לקרוא ולהיווכח שהאינטרנט הוא מקום מופלא!

אני זוכר את ההליכה ההיא לסרט. אני הייתי בן 9 וזה היה קולנוע שביט בגבעתיים, קולנוע גדול שעמד שם מול מה שהיום נקרא פארק אדית וולפסון. היום החלל הזה מאחסן חנות שופרסל שנקראת עדיין שופרסל שביט שלי. לאורך הקיר, הייתה וויטרינת זכוכית שבה היו מוצגות תמונות, פריימים מהסרט ואני זוכר שאני עומד משתאה מול תמונה של איש זקן בגלימה חומה ובידו מוט מואר.

ShavitCinema

אבא שלי סיפר לי ברבות השנים על חברו אהרון גולדמן, אדם דתי עם הרבה בנים שהקפיד לקחת אותם אחד אחד לסרט כדי שיוכל להסביר אישית לכל אחד מה קורה.

אני הייתי מוקסם. אפילו הפוסטר של הסרט השאיר עלי רושם

800px-מלחמת_הכוכבים_כרזה_עברית_הפרדה_גבוהה

ואני חייב לומר שההוא של ינואר 2020 לא ממש השאיר רושם כלשהו

800px-C6BB25DF-806C-43E1-B6C8-150926E9B1A2

תם ונשלמה הסאגה. טוב שכך כי זה כבר קצת איבד. זה לא אני, ולא הוא. אם צעיר הבנים, אוהד איבד תקווה חדשה אז מה יגידו אפורי השיער?!

פורסם בקטגוריה Family | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

ההופעה הסודית של עילי בוטנר – הכי טוב מחתרתי

הכי טוב מחתרתי. גם הפתעה זה מעולה. הכי טוב מחתרתי בהפתעה. גם  סודי זה סבבה וגם מוצלח. אז אפשר לסכם שהופעה מוצלחת שהיא מחתרתית, סודית ובהפתעה זה ממש מעולה. וחינם. חינם זה הכי טוב. מה יותר טוב מחינם תשאלו? כלום! שוב דבר לא טוב יותר מהופעה מחתרתית וסודית שהיא גם מוצלחת וגם חינם.

(עידכון פברואר 2020: עלתה ההופעה! גלולנה לסוף ברגש)

פתאום הגיע מייל. בערב. לא נראה מרשים אבל שאל מי רוצה לבוא להיות קהל בהופעה סודית של עילי בוטנר וילדי החוץ בבסקולה. רק 100 כרטיסים יועמדו לציבור.

ElaiBotnerSecretShow_235738_191223

הכי טוב הופעה מחתרתית וסודית שהיא גם מוצלחת וגם חינם וגם אתם לא תוכלו להגיע כי יש מחסור בכרטיסים. כלכלת חֵסֶר על שם המנוח סטיב ג’ובס ותורי האייפון המשתרעים עד לשדרה השישית. אז הזדרזתי לקחת שני כרטיסים. היה לי ברור שלא תהיה בעיה למצוא פרטנר. מה אני, אהוד ברק שלא מוצא פרטנר?

אז ההיא לא ממש בא לה וההוא לא בא לו טוב ובכלל מי זה עילי בוטנר ולמה הוא שומר ילדים בחוץ? מה זו ההפקרות הזו?

אז חשבתי על א’ הבת של. היא חובבת את מר בוטנר עד מאוד וברור היה לי שהמחתרתיות והצמצום יקסמו לה. לפני הצקצוקים, דיברתי עם אמה של א’ וקיבלתי את ברכת הדרך ואז שאלתי. לא סיימתי להסביר והיא קיפצצה בחיוביות.

ההוראות כללו את ההודעה שהמופע יצולם ואנחנו עלולים להופיע בתיעוד. מספיק פעמים עמדתי בצידה השני של ההפקה אז לא התרגשתי מדי.

הגענו בלילה, לבסקולה. במקום התור הרגיל לא היו אנשים, רק כמה מעשנים וערימת טפסים במשפטית מדוברת בפונט גודל 7. חתמנו ונכנסו לחלל המוכר של הבסקולה (צילמתי פה כבר).

רק המעגל המסודר וציוד הצילום הפזור כבר הרים, לא רק לנו אלא לעוד 98 איש מסביב. הקהל היה ממש מעורב כשאני מרגיש נינוח ומושך טיפה את ממוצע הגילאים למעלה אבל בשביל זה יש את א’ שתאזן.

ElaiBotnerSecretShow_222822_191223

מחכים קצת, א’ נראית מבסוטה ואז מתחילים לרוץ.

מודה אני שבין שנינו – א’ ואני – ברמת ההיכרות עם פעליו הרבים ושיריו של מר בוטנר – היא בי”ב ואני בכיתה ו’. מכיר יותר משחשבתי אבל כשראינו את הפלייליסט מודבק, כפי שהם בדרך כלל, אני לא הייתי סגור על מה זה מה והיא קיפצצה באושר. אחר כך כל פעם הודיתי שאני מכיר את השיר ובכלל כוח העל שלי הוא לנחש את מילות השירים הלאה ולהישמע כאילו אני שר אותם יום יום במקלחת.

כשהם התיישבו והתרווחו על הכסאות הלא נוחים בעליל, א’ תדרכה אותי מהר מי זה מי, למה, מאיפה הוא, מה הייחוס שלו ועוד פכים קטנים של ידע נחוץ.

ElaiBotnerSecretShow_225521_191223

מקצועניות היא שם המשחק של החבורה הזו. התיישבו ותיכף יצרו אינטימיות וחמימות ובלי יותר מדי גינונים התחברו לקהל הקטן שהקיף אותם. בהחלט מעורר סימפטיה. במיוחד לאדר גולד, הזמרת, שהגיעה ממש חולה ואנחנו שעמדנו מאחוריה וראינו אותה דועכת מדי פעם עודדנו אותה למרות כשהיא התניעה את הגרון, זה לא ממש ניכר

ElaiBotnerSecretShow_232931_191223

הנה, ב”היא יודעת” היא ידעה להסתדר

זו הופעה קצרה, כמה שירים וזהו, לצורך צילום הופעה אקוסטית חלק ממפעלות דיזר (Deezer) ישראל שהיא אפליקצית מוזיקה כמו אפל מיוזיק או ספוטיפיי. למען האמת אני תומך בדיזר בתשלום חודשי והיא אפליקציית המוזיקה שלנו מסיבות שונות ובעיקר כי להם יש אופציה משפחתית ואוסף שירים גדול משל כולם שם אני יכול למצוא את עילי בוטנר ומיד לאחריו רוק איטלקי משנות החמישים, שירי רועים מהאנדים הבוליביאנים ואז את הפו פייטרז האחרון. פסקה זו לא נכתבה בחסות אף אחד. תרגיעו או תשלמו.

ElaiBotnerSecretShow_231022_191223

הם הריצו הופעה שלמה ואז נעצרו לצרכי ההפקה והצילומים. כאן מתרחש הקסם. תום גפן שישב לידנו הזמין את הקהל לבקש שירים והם פשוט החלו לשיר לעצמם

(למרות שא’ ביקשה את פאוץ’ הם דבקו בקלאסיקות)

בטייק השני הם עשו ראן שלם, את כל ההופעה באותה התלהבות ואנחנו עוד יותר קרובים. אם אני הבמאי, הייתי לוקח בעיקר את הטייק השני שהיה טעון בהרבה יותר אנרגיות של הקהל וגם המבצעים שהיו משוחררים הרבה יותר

ElaiBotnerSecretShow_235111_191223

ככה זה נראה במצלמות לפי הסטורי של meyt@

ElaiBotnerSecretShow__191224

לקח לי זמן להיזכר (וגם ד’, אמא של א’ נזפה בי למחרת) שאוהד שרגאי זה ההוא מכוכב נולד שהיה מעולה ועם משקפיים. אבל הוא עדיין מעולה ויש לו עדשות. ואז הוא חטף את הטלפון של א’ לטיול קצר

ElaiBotnerSecretShow_235607_191223

שעה וחצי של מוזיקה מצויינת, אווירה נהדרת ובעיקר מחתרתיות כי אף אחד אחר לא ידע על זה ולא הגיע.

רק הסטורי ידע, סיפר אבל הוא נעלם לתוך הזיכרון הדיגיטלי של הרשת ורק מי שהשכיל לשמור יכול להראות – אני וא’ שם מאחור (מתוך חשבון האינסטה של deezeril@)

ElaiBotnerSecretShow__191224-2

המון פעמים אני מסיים פה פוסטים באמירה שנפלטנו אל הלילה הקר. אבל באמת היה נורא קר בחוץ ובפנים היה חם בכל כך הרבה מובנים שהשינוי הזה היה מטלטל.

אז אחרי שתי הופעות זה נגמר. אנחנו הודינו לזמרים ולכולם על ההופעה ולא התדרדרנו לרצף סלפים עם כולם, הודות לאיפוק של א’ שהרי לי אין מעצורים. מזל שהייתה איתי מבוגרת אחראית.

ואז נפלטנו אל הלילה הקר מסתננים החוצה מהופעה מחתרתית וסודית שהיא גם מוצלחת וגם חינם וגם אתם לא הגעתם.

עדכון, סוף פברואר 2020

עלתה ההופעה סוףסוף לאוויר היוטיוב

פורסם בקטגוריה Music | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה

איש מת הולך ובועט בבטן

כשהאורות עולים ואתה נשאר יושב, מסתכל קדימה ואומר “וואו, מה זה היה?” וממצמץ כדי לסדר את הראש – משהו חזק קרה. אתה יודע שזה לא באמת אבל הקסם של הבמה עושה את זה כל כך אמיתי שאתה פשוט מרגיש. מרגיש את זה בבטן וגם בראש שמנסה לקפל את כל הרגשות ולעטוף אותם בעטיפה יפה כדי שתוכל לדעת מה באמת אתה חש.

לפני רגע ראיתי הוצאה להורג על הבמה. ברור שזה שחקן והכל רק בכאילו אבל הבטן לא ממש מאמינה לראש. כשהמסך ירד והאור עלה אני עדיין ניסיתי לעכל את התחושות. סיפור מרתק שלוקח אותך רחוק ועמוק לתוך מציאות אחרת.

DeadManWalkingOpera_3539_191209

אז מה פה קורה פה?

איש מת הולך או בשמו הלועזי המוצלח הרבה יותר – Dead Man Walking היה סרט עוכר שלווה שיצא בשנת 1995. טים רובינס ביים את זוגתו, דאז, סוזן סרנדון ואת שון פן. הסרט היה מבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של הנזירה הלן פרז'אן שסיפרה על ניסיון חייה ומערכת היחסים הסבוכה שנוצרה בינה לבין נידונים למוות בכלא המרכזי של לואיזיאנה. בפרט על החיבור שלה עם רוצח ואנס שנידון והוצא להורג בכלא.

Dead man walking movie poster

ב 2000 הוצגה לראשונה אופרה באותו השם בבית האופרה של סן פרנסיסקו. האופרה נכתבה על פי הספר והיא אופרה אמיתית לפי כל הכללים.

כן. עוד פעם אופרה.

לקוראות שכבר די להן, אתן יכולות להסתכל בתמונות ולהמשיך הלאה. לכל השאר – אפשר להמשיך לקרוא כיון שאני אדבר על החוויה, איך זה לראות אופרה באנגלית מודרנית ומה קורה כשהתזמורת לא מגיעה. אולי גם אדון בעונש המוות באמריקה ואזכיר את ג’ון אוליבר – כך שאני אישית הייתי ממשיך לקרוא ומתפעל מהתמונות!

למי שלא מכיר – אני חלק מקבוצה קטנה ואיכותית של צלמים שיש לה את הזכות לצלם בחזרה הגנרלית באופרה הישראלית, יומיים לפני הפרמיירה החגיגית. המנחה שלנו הוא הצלם והג’נטלמן יוסי צבקר (גם הוא כפרעליו) והבלוג מכיל כמות נאה של סיפורי אופרה, קלילים, כי אני לא רואה עצמי מאותם מכורי אופרה (הנה, כאן)

מתחילים.

סיפור הסרט והאופרה הוא די ישיר וקרה במציאות. זוג צעיר (במציאות היא הייתה 18 והוא 17) שהתבודדו ביער ונתקלו בשני אחים שאנסו אותה ורצחו את שניהם. האחים נאסרו והואשמו ברצח מדרגה ראשונה. הבכור שגם הוביל את הפשע המחריד הזה נידון למוות ואחיו שהיה קטין בזמן ביצוע האונס והרצח נידון למאסר עולם ללא אפשרות לקיצור.

DeadManWalkingOpera_2519_191209

בזמן שחיכה להוצאה להורג אלמו, זה שמו במציאות, אלמו פטריק סונייֵה – יצר קשר עם נזירה קתולית בשם הלן פרז'אן שקיבלה על עצמה להיות ליועצת הרוחנית שלו בדרכו לעולם הבא. היא ליוותה אותו עד לרגעיו האחרונים כשהיא לא לגמרי בטוחה באשמתו אבל יצרה קשר מיוחד עימו ועם משפחתו. הוא הוצא להורג בסופו של דבר ב 1984.

DeadManWalkingOpera_2600_191209

הנזירה הלן נוהגת לכלא בלואיזיאנה ועושה פפפפפפ….

עשו מזה אופרה?!

כן.

ואחת מעולה.

כל האופרות שצילמתי בשנים האחרונות (וזו העונה הרביעית אני חושב שאני שם) היו קלאסיות. רובן, מעל מאה שנה ויותר – מהמאה ה17 ואילך. גם אם היו ‘מודרניות’ אז היו מבוססות על מקור קלאסי (כמו האופרה חלום ליל קיץ שמבוססת על שייקספיר). כאן יש לנו עסק עם אופרה שנכתבה לפני 20 שנה ומבוססת על ספר מ 1993 ועוסקת לחלוטין בעולם המודרני ובשאלות מוסריות קשות של ימינו אנו. האופרה גם מושרת באנגלית פשוטה וברורה והיא לחלוטין לא ארכאית.

DeadManWalkingOpera_2645_191209

טכניקת חשיפה ארוכה עם כותרות על שם פרנסואה (חשיפה ממש ארוכה והסטה המצלמה)

יש באופרה שוטר! אבל לא שוטר ונציאני מהמאה ה16 או שוטר ספרדי שבא לאסור איזה צוענייה או משהו אלא שוטר על אופנוע! אפילו קנס על מהירות יש באופרה!

DeadManWalkingOpera_2632_191209

יש כומר של הכלא שמנסה להניא את הנזירה הלן מכל ההסתבכות הזו עם מי שאין ספק באשמתו והוא גבר מת מהלך – אבל היא לא שועה לבקשתו ומתעלמת ממנו (הוא מוצג כנכלולי ומתחת לזה)

DeadManWalkingOpera_2701_191209

DeadManWalkingOpera_2667_191209

ברגע שנכנס לבמה האסיר, ג’וזף דה רושה (מייק מייז) עובר חשמל (כן, אני יודע) בקהל. הוא מושלם. גם יש לו קול ומבטא אמריקאי עם ניגון דרומי מתאים, אבל הוא גם נראה גדול וקצת (סליחה מייק, אבל אתה בטח לא קורא את זה) רד-נק עם הלסת המרובעת, השפם הזה והקעקועים. יופי של ליהוק.

DeadManWalkingOpera_2822_191209

DeadManWalkingOpera_2807_191209

הסיפור כולו מסתבך ומחייב אותי להוציא את העיניים מהמצלמה כשהוריהם של שני הילדים שנרצחו נכנסים לתמונה ומכריחים את הנזירה להסתכל על הצד השני – וגם אותנו.

DeadManWalkingOpera_2902_191209

כניסת המשפחה לתמונה, האמא האוהבת והפשוטה שנותנת קצת רקע למקום שממנו הרוצח והאנס יצא כמובן מוסיפה עוד נדבך ולמרות שברורה אשמתו (ואנחנו, בניגוד לכל האחרים ‘ראינו’ את המעשה המחריד בתחילה) מוצג פה רוך  שרק מוסיף תסבוכת לסיפור. לזכות האופרה והשחקנים, הם כולם משכנעים. זה לא עוד קומדיה קלילה אלא דרמה והשחקנים עושים עבודה מעולה בלהעביר את התחושה (האבאים קצת צעירים מדי כדי להיות אבאים אבל, בארה”ב הברית, הכל יכול להיות)

DeadManWalkingOpera_3252_191209

DeadManWalkingOpera_3240_191209

אז איפה זה פוגש אותך?

כפי שכבר אמרתי, זה לא שעשועים בין אצילים או אישה סקוטית שמאבדת את שפיותה לפני מאתיים שנה. האופרה והסיפור הם מעכשיו.

דבר ראשון, כאופרה – אני התרשמתי להפליא מהצורה שבה העבירו את הלחץ והתחושה של הכלא שסוגר.

DeadManWalkingOpera_2991_191209

עצם העובדה שהכל התנהל באנגלית שאני יכול להבין והבנתי את הטייפקאסטים, שלוהקו מעולה כי אלו הם אנשים שאנחנו יודעים איך הם מתנהגים – הוסיף לי המון. אני מניח שיהיו טהרנים (Purists ולא תושבי העיר טהרן) שיגידו שזה לא באמת אופרה כי כל מה שנכתב מאז שוורדי מת, זה הצגות חנוכה. אני, חולק על זה וחושב שכמו שהאופרה החדשה יחסית שראינו לפני חודשים, הנוסעת, שעסקה בשואה – יש מקום לדברים חדשים שקצת מפיחים חיים חדשים בצורת האמנות המאוד ותיקה הזו שזכות קיומה תלוי בהרבה מאוד אנשים מבוגרים שעוד הולכים לאופרה.

DeadManWalkingOpera_3364_191209

מה שהרים לי ממש בחזרה שבה צילמנו היא עובדה פשוטה שלא היתה תזמורת.

בדרך כלל, בחזרות הגנרליות שאותן אנו מצלמים יש תזמורת מלאה והיא עושה חזרה יחד עם כל המכונה הגדולה הקרויה אופרה. הפעם, מסיבות אלו ואחרות לא הייתה תזמורת אלא מנצח (פטריק סמרז) ופסנתר בלבד.

DeadManWalkingOpera_3258_191209

זה היה נהדר!

בתחילה חששתי שזה יהיה משונה מדי אבל דווקא הצליל הזה של פסנתר חם עם מסורת הפסנתר של המסבאה האמריקאית (תחשבו על הקאובוי הבודד הנכנס למסבאה עם הפסנתרן שתכף יצלול למחסה) התאים לחום הזה של לואיזיאנה שהקרין מהבמה

היה פה גם עיסוק בדברים מאוד עקרוניים ועכשוויים – עונש מוות, הזכויות המוסריות של אנשים שביצעו פשעים והאם הצורה שבה גודלו, הסביבה שבה הם חיים ואמות המידה של החברה סביבם – האם זה מצדיק את העונש.

ברור לי שהסיפור המוצדק משטיח מאוד את המציאות – למרות שהפשע שאכן בוצע במציאות היה איום ולא היה ראוי ששני האחים יראו את אור השמש לעולם (אחד הוצא להורג באפריל 1984 והאח הצעיר מת בכלא ב 2013 בגיל 57 ממחלה). כל זמן חזרתי גם לספר שקראתי מזמן, שירת התליין של נורמן מיילר שזכה בפרס פוליצר עם הספר הזה (מ1973). הספר עוקב אחרי סיפורו המדהים של רוצח, גארי גילמור שמו שנאבק על זכותו להיות מוצא להורג. ספר עוכר שלווה ומעולה.

frontcover

וכשמוליכים את ג’וזף אל מותו – אי אפשר להישאר אדיש

DeadManWalkingOpera_3416_191209

DeadManWalkingOpera_3511_191209

אבל כמו כל אופרה – זה נגמר כשהגיבור מת.

הגיבורה שרדה את האופרה אבל אי אפשר לסיים את האופרה כשכולם חיים. זה נוגד את המסורת הזו. עדיין, כשכל מיני גיבורי וגיבורות אופרה מתו עד כה, זה לא ממש הטריד את מנוחתי. אבל הפעם, לקחתי את זה איתי במחשבותיי החוצה.

DeadManWalkingOpera_3564_191209

לסיכום, אשאיר לכם משהו שווה. הנה התוכנית של ג’ון אוליבר – מנחה תוכנית התחקירים הכי טובה שיש וגם תוכנית התחקירים הכי מצחיקה שיש – שעוסקת בהוצאות להורג בזריקה קטלנית – קחנה את הזמן וצפנה (יש ליוטיוב גם כפתור Watch Later – לשמור לערב)

פורסם בקטגוריה Music, photography | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה