סובב מון-בלאן #5 – מתברברים בשחקים ב Lac Blanc

מפה זה טוב. כזו משובצת על השולחן במסעדה איטלקית או כזו מפורטת כשאתה עומד במרומי ההר, וצריך למצוא את דרכך הלאה כשהתנאים משתנים. בכל מקרה, ערכה של מפה הוא גבוה.

היו לנו מפות, בטלפון של ירון שנסע בפתאומיות בחזרה וגם הלכנו עד כה בנתיבים הכי “רשמיים” והכי מתויירים, בלי סטיות לשבילי צד בכל. אבל קורה ומתברברים. ברוח הבלוג מזה שנים ארוכות, אני אמנע מליצור מתח ואומר שלמרות רגעים טיפה מתוחים בדרך, הכל הסתיים בשלום, כצפוי.

TMB_Day6_132031_190702

מימין: דרור, רוי, עופר, אבי, רונן, אנוכי

תקציר הפרקים הקודמים

השנה אנחנו, שבעה חברים עוד מימי בית הספר, נחליף קידומת. לכבוד האירוע החלטנו לעשות משהו בקנה מידה שקצת גדול מעלינו והחלטנו לצאת לאירופה ולהלך בשביל המקיף את הר המון בלאן ועובר בצרפת, איטליה ושוויץ – ה TMB, ה Tour du Mont Blanc. אנחנו כבר הולכים כמה ימים, חצינו כמה מעברי הרים ומצרפת לאיטליה. אנחנו עומדים להתעורר בעיירת הסקי ההררית  Courmayeur ולהמשיך הלאה.

חוצים חזרה לצרפת

לפי התכנון, אין לנו מספיק זמן לבצע סיבוב שלם של ה TMB. אולי כבר יש מספיק כושר ואולי אפילו רצון אבל זה לא התכנון והיה ברור שמתישהו נצטרך לחתוך את הלופ הטבעתי העגלגל ולחצות לצד השני. היום נעשה זאת דרך מנהרה קסומה העוברת מתחת להרים ולמון-בלאן עצמו. יש רכבל מ Courmayeur שעולה למון-בלאן ויורד לצד השני, לצרפת. חישוב מהיר הראה שמדובר בהוצאה רצינית (לפחות 80 יורו לאדם) לעומת הסעה שתעלה לשישתנו (ירון עזב אותנו בפרק הקודם) כ 120 יורו ותיקח הרבה פחות זמן.

התכנון היום הוא לעשות קטע בצד הצרפתי העולה לאגם הכלוא בינות להרים, קטע הידוע בשם Lac Blanc. האגם נמצא בגובה של 2,352מ’ מעל פני הים ולצידו אפילו יש בקתה. הכוונה שלנו שההסעה תיקח אותנו לתחילת המסלול, נעלה כ 900מ’ לאגם ואז נרד אל העיר שאמוני שם נלון. יש רכבלים שיורדים לעיר ועל כך בנינו, כדי לקצר ולשמור על הברכיים. ידענו גם שהרכבל הראשי שיורד (ועולה) לאתר הסקי הסמוך, רכבל La Flégère סגור לשיפוצים אבל הפייסבוק של כל הישראלים הסביר שפשוט ממשיכים לרכבל הבא ויורדים איתו. נשמע פשוט. רמז דק – זה לא היה פשוט

TMB Day6 Trail Map

לאחר לילה סוער מבחינת גשמים וברקים, האויר האיטלקי היה קריספי ממש וקשה היה להאמין שיכול להיות יפה יותר. עלינו על הוואן שחיכה לנו ויצאנו בדרכנו לפה הפעור של מנהרת מון-בלאן – הישג הנדסי מרשים שאורכו יותר מ11 ק”מ ולוקח כ 20 דקות לחצות מצד לצד.

נרגשים, נכנסנו באיטליה ומשועממים יצאנו חזרה לאור השמש בצרפת. נסיעה קצרה נוספת ועצרנו בפתח השביל. נפרדנו מהנהג שהתחיל חביב, נעשה פחות כשגילה שהישראלים המשוגעים רוצים שיקח אותם מעלה והלאה לפתח השביל וחזר להיות חביב לאחר שקיבלנו בהבנה את תוספת המחיר והתלבשנו שוב עם כל הציוד. לאחר יום קליל אתמול, זה היה משעשע לחזור לציוד מלא ולהתכונן לטיפוס. (אפילו מצאתי את פתח השביל על המפה)

TMB_Day6_092952_190702

השלטים כרגיל מספרים סיפור חלקי. הטענה היא לכמעט 3 שעות לאגם. רוי, שעשה את הקטע הזה לפני שנה, הזהיר אותנו שזה לא מסלול לחוששים מפחד גבהים כיון שהשביל עולה מהר לגובה ואז את שארית הדרך עושים על סולמות וחבלים ומדרגות תלולות בסלע. אין לאף אחד מאיתנו חששות כאלו אז יאללה לדרך.

TMB_Day6_093918_190702

השביל מתחיל ביער. אדמה רכה ומדרגות עץ וסלע שמראות כיוון אחד – מעלה בזיג זג רצוף. הכל ירוק בצורה מטורפת וריח כבד של אדמה ושל צמחייה. אין יותר מדי בוץ אבל האוויר לח כזה ומתחיל להתחמם (אנחנו עוברים גל חום ששוטף את כל אירופה)

TMB_Day6_094507_190702

TMB_Day6_09_190702

אנחנו מטפסים בקצב טוב. כרגיל, מי מהר יותר ומי לאט יותר, מי בשירה קצובה ומי בנשיפות קצובות. אנחנו חולפים על פני מטיילים עמוסי ציוד ויש סוסונים אנושיים שחולפים על פנינו עמוסי ציוד טיפוס לעייפה. שוב, גם חלקם של הצרפתים המבוגרים יותר לא נופל ועוברים אותנו גם מטיילים שהייתי מפנה להם מקום באוטובוס, כשהם מסלסלים שריקות בחולפם על פנינו, מאירי פנים ומאירי “בונג’ור!”. בולט במיוחד אדם מבוגר עם ילד שמגיחים מאחור וממשיכים הלאה. זכורנה אותו. עוד נפגוש אותו הלאה.

TMB_Day6_39_190702

ככל שאנו עולים הצמחייה נעשית נמוכה יותר, העצים דלילים יותר וכל פעם מגיח העמק ממול והוא מדהים. ממש כמו סימולציה לעמק שנוצר מקרחונים עם הפסגות המקיפות ושני קרחונים עצומים התלויים מעליו (לא סתם קרוי העמק בשם הציורי  Mer de Glace – ים הקרחונים) ומהם גולשים מפלי ענק. המנוחה עשתה את שלה וזה נראה יותר קל למרות שמדובר פה בטיפוס ואולי הגוף שהתרגל כבר לעבודה הזו לוקח את זה בקלות. אנחנו עולים ועולים עד שרואים מעלינו קירות סלע זקופים ואת אלו שעקפו אותנו עם ציוד הטיפוס.

עצירה באחו, ליד עוד סימון שביל ורוג’ום של אבנים (זה לא רוג’ום בערבית אלא בצרפתית – רו-ג’ום עם דגש על הג’ ומתחרז עם בום). אנחנו עוצרים למנוחה, לחטוף משהו קטן לאכול, לתדלק את המכונה. אני סוחב עדיין חבילות של בשר מיובש, beef jerky אמריקאי. מצד אחד, זה חלבון טעים ומהווה אבן בניין מצויינת לשרירים. מצד שני אין לי סוכר שהוא רמאות כזו, דלק לעכשיו, מהיר שנשרף בדקות ונותן כוח רגעי. בפעם הבאה צריך לשלב. כולנו גם עסוקים בצילומים והנצחות. הנוף הוא מדהים והמזג חם אבל לא חום מזעזע. מולנו, הקרחונים העצומים והמפלים שזורמים מהם. מסוק עובר לו בינות להרים, נמוך בעמק, כשאנחנו צופים בו מעליו. זה מזכיר לי את הספר שאני כרגע קורא.

TMB_Day6_14_190702

לפני שיצאנו, ארזתי את הקינדל שלי. הכי פשוט. קורא ספרים דיגיטלי שמאפשר לקרוא גם בחושך, לרגעים האלו של דעיכה לקראת שינה והרגעים של הבוקר השקט, לפני שכולם קמים ומתחיל הכל. כדי להעלות את העניין, חפרתי ומצאתי ורכשתי ספר מתח שקורה פה באלפים. זה לא ספר מופת אבל הוא אחלה ספר והוא מודרני – Damnation מאת Peter Beck מ 2018 והוא נפתח כשמסוק טס באלפים בין ההרים ומנסה לנחות. זה העמוד הראשון ואני עומד פה באלפים ורואה מסוק מנסה לנחות. רק שבספר זה לא נגמר טוב (נו, זה קורה בעמוד הראשון, תרגיעו).

36911456

זה נהדר לקרוא על נופים שאני רואה כל יום וכשהגיבור טום ווינטר יוצא להרים – הוא ואני רואים את אותו הדבר.

הנה, אני אפילו מנסה להנציח את הרגע באחו, כשאנחנו נחים לפני הזינוק הלאה.

TMB_Day6_114226_190702

והנה דרור מנציח אותי מנציח את הרגע

TMB_Day6_6534_190702

אחרי מנוחה קלה וכמה שיחות טלפון – חלקן מקצועיות (לא שלי), חלקן שיחות וידאו רק כדי להוציא לצד השני את העיניים עם סריקה איטית של הנוף. כל השיחות הן תכלס מדהימות כי אנחנו יושבים פה על הר, בגובה מעל העמק שם יש עיירות אבל ברור לנו לחלוטין שזה יעבוד, בלי לדפוק חשבון על הסיבוכיות של תקשורת ככה, עם וידאו אל הארץ.

מנצלים את העובדה שיש עוד אנשים בשטח המנוחה לצלם את התמונה שפתחה את הפוסט, של כולנו וחדות העין תבחנה כמובן ששוב דרור החליף בגדים.

ממשיכים לטפס הלאה בשביל. הצוקים נראים קרובים מתמיד.

TMB_Day6_105715_190702

ואז השביל מסתיים. בקיר.

מסביבנו יש צוקים, מגיחים ישר למעלה ועל חלק מהם כבר פרושים חבלים ומטפסים שעברו אותנו עמוסי ציוד כבר דבוקים לפני הסלע ועולים. מכאן אנחנו ממשיכים על סולמות. בעוד שאנחנו מתארגנים לעלייה (מהדקים דברים, מקפלים מוטות הליכה ומאבטחים לתיק ועוד) חבורה קטנה מטפסת על עמוד סלע ענק המזדקר מצלע ההר. זה לא נראה טפיס אבל כמו נמלים שקדניות הם זוחלים במעלה העמוד והנה כבר מישהו עומדת למעלה וצועקת באקסטזה. TMB_Day6_53_190702

לתת לכן קצת קנה מידה, הנה אותו עמוד אבן ענק במבט מלמעלה. זה מזכיר את השאלה שתיאולוגים נוצרים שברו עליה את הראש לאורך מאות שנים – “כמה מלאכים יכולים לרקוד על ראש סיכה?”

TMB_Day6_12_190702

בזמן שאנחנו מתארגנים (ודרור מחליף חולצה שוב) נשלף מקל הסלפי שלי

TMB_Day6_112021_190702

משמאל: רוי, רונן,אבי, אנוכי, עופר ודרור

מכאן יש קטע שהוא ממש לא למי שסובל מפחד גבהים. אוסף גדול של סולמות וחבלים מחכה לנו. אני ממליץ לקרוא את הפסקאות הבאות בישיבה ולא להביט למטה.

VintageSnakesLadders

ישנם מסלולים עם סולמות גם בארץ, נחל אוג תחתון למשל, מסלול נחל צפית-תמר (שהתפרסם בצורה טרגית), ברכת צפירה (שגם התפרסם בצורה טרגית, המממ, צריך דוגמאות נוספות) או נחל גוב (שם אוהד בזמנו נקע כתף, מה יהיה עם הדוגמאות האלו?!). אבל באלפים כמו באלפים – ארוך יותר, נמצא בגובה גבוה יותר והרבה יותר ירוק מכל מסלולי המדבר.

ברור לי שהמסלול בטוח לחלוטין. ביום חלש בעונה עוברים בו מאות אנשים אם לא יותר. יש הרבה אנשים שיעדיפו לדלג על הקטע הזה ולהגיע מכיוון אחר, תוך שימוש באחד הרכבלים שיקפיץ אותם לגובה אבל אנחנו סבבה עם לטפס וזה גם שינוי מבורך לשרירים – לתת לעוד שרירים הזדמנות לבטא את עצמם. גם הידיים התחזקו בהכנות לטיול הזה וגם שרירי הכתף רוצים להגיח לקדמת הבמה ולהראות מה הם יכולים לעשות – די עם עריצות הארבע ראשי!

הקטע הבא מאופיין בסולמות

TMB_Day6_28_190702

חבלים (שהם מוטות ברזל שתקועים בקיר ועוזרים לך ללכת על שביל או לאורך סלע צר מאוד – והעיקר? לא לפחד כלל)

TMB_Day6_112801_190702

והמון מדרגות כאלו חביבות שתקועות בסלע אבל בלי שום מעקה להפריד בינך לבין קרקע המציאות הקשה

TMB_Day6_113740_190702

ההבדל מכל אותם מסלולי מדבר יהודה שציינתי קודם הוא שכאן הנפילה היא הרבה יותר גבוהה וכשאתה עולה, אתה רואה רחוק ורואה שקוף.

TMB_Day6_113010_190702

אז מטפסים.

אני לא מתבייש לומר שחלק מהמדרגות, עברתי עם הידיים, להרגיש טיפה יותר בטוח, וחלק פשוט בטיפוס מדרגות רגיל, מודה ל14 הקומות בבית שאותן עליתי וירדתי בחודשים האחרונים.

TMB_Day6_120936_190702

אבל זה לא נגמר בסולמות. אחרי קטעי הסולמות ממשיך ההר לעלות בשלווה וגם אנחנו איתו, חלק בשלווה וחלק בשלווה משולבת בהתנשפות. לפחות לא עוברים אותנו כל מיני צרפתים מסוקסים עם ערימות חבלים וגרזינים בקלילות. הם נשארו לעלות ולרדת על הסלעים.

וכמובן שמתחילים קטעי השלג ואגמונים קטנים הכלואים בין הסלעים. יש להם צבע טורקיז נפלא, מכל המשקעים שהקרחונים גרסו מהסלעים בחורף, שכן אלו הם מי הפשרת שלגים ואני מניח שיעלמו לאיטם במהלך חודשי הקיץ. אפילו גבי מים הנבלות האלו עושים יותר גדול ויותר יפה

TMB_Day6_56_190702

זה נחמד לפגוש שוב שלג בטיפוס, מקרר את הגוף ועדיין קשה בעלייה. אנחנו כבר מספיק חכמים שלא לפרוץ דרכים חדשות ולטפס באותו נתיב שכבר הלכו לפנינו ודחסו את השלג למשהו שלא שוקעים בו.

TMB_Day6_39_190702-2

רונן מסביר שלג כשמאחוריו עופר, דרור ואנוכי בירוק

TMB_Day6_133427_190702

אני, עם הפנים אל העתיד (ולא זה לא ממש כרס, זה רוח!)

והבקתה כבר למעלה, במרחק נגיעה. כמו שאמרתי כבר בימים קודמים, הגוף התרגל למאמץ ולא שלא התנשפתי ועליתי לאיטי, אבל זה היה יותר קל. הספיקה גם עצירה של 10 שניות כדי להסדיר את הנשימה ולהמשיך הלאה. זה שרואים את הבקתה שמסמלת כרגע את נקודת העצירה והמטרה שלנו ממש עוזר, כי היא כבר כאן, מעלינו. את הקטע האחרון עשיתי עם הטלפון בשיחת וידאו לילדים, שיראו את הנוף (למרות שהם התלוננו שהמצלמה שהייתה תלויה לי על רצועת החזה זזה יותר מדי בגלל הנשימות שלי. נודניקים)

TMB_Day6_6686_190702

אבי, רונן ורוי מטפסים את הקטע האחרון לבקתה

פתאום מזדמנת לנו פגישה משעשעת:

אתן בוודאי זוכרות את האדם המבוגר והילד שחלפו על פנינו בקלילות בתחילת המסלול (נו, ביקשתי לזכור!). בעוד אנו עושים את דרכנו לאט למעלה, ורואים את הבקתה, חולפים על פנינו אותם שניים בדרכם מטה, אחרי שהגיעו לבקתה, שתו משהו קל, ועכשיו יורדים. רוי תחקר אותם במיומנות משתמש בכישוריו המקצועיים ובצרפתית.

מתברר שהם סבא ונכד. בן 75 ובן 12. הסבא שאל את הנכד “מה נעשה היום?” ובמקום לשבת על יוטיוב כמו ילד נורמלי ולתת לסבא שקט, הוחלט לטפס לאגם הלבן, בגובה 2352 מטר. הסבא כנראה עושה את זה מאז שהוא היה ילד ולא נראה שהוא מתקשה. להיפך, הוא עודד אותנו בצרפתית טובה והבטיח שרק עוד קצת.

זה נהדר. וזה לא ממש יוצא דופן שם. הייתי מאחל זאת לכל אחד וגם לעצמי אבל אין לנו ממש את התשתית והתרבות לטפס בהרים (ובכן, חסרים לנו הרים) כל שבוע מגיל 7 ועד גיל 87.

TMB_Day6_135443_190702

ואז הגענו אל האגם הלבן

למען האמת ציפיתי קצת ללוך נס או מינימום כינרת או אגם טיטיקה הזכור לטובה מהטיול לדרום אמריקה. הוא עדיין מדהים והוא כמו כמו שניצל שנזכרת ברגע האחרון והוצאת מהפריזר לשיש – הוא ברובו קפוא עדיין.

TMB_Day6_04_190702

לחצנה לגרסה גדולה יותר

ורונן, עם טכנולוגיה סלולרית טובה יותר

לא יודע למה אגם לבן. כשהוא לבן, אז הוא קפוא וזה לא אגם. כשהוא אגם הוא כחול כזה יפה אבל בכל מקרה הוא יושב לו ככה בין הפסגות המערסלות אותו בנינוחות וזה כל כך יפה. ההשתקפות של הפסגות והשמיים והמון ציפורים שמלהטטות במרחק אפס מהאדמה. ניסיתי לצלם אותן אבל הן מהירות יותר. שיחה מהירה לצפר הבית הבהירה שזהו זג-צהוב מקור – Alpine Chough – סוג של עורב. וויקיפדיה הסבירה שהוא “מעופף מצוין, והוא מבצע לעיתים סיבובים, התהפכויות וצלילות מסוגננות, שבמהלכן הוא מקפל את כנפיו, צולל כלפי הקרקע ונוסק למעלה ברגע האחרון. הוא נצפה מעופף בגבהים שמעל 8,000 מטרים מגובה פני הים

TMB_Day6_02_190702

יש פה בקתה, Refuge du Lac Blanc, בגובה של 2,352מ’ עם מסעדה ואפשרות לינה. לא עצרנו לאכול אלא ישבנו ללגום מים קרירים ולחשב את המסלול הלאה.

מצד אחד אנחנו יודעים שהרכבל הקרוב, ב La Flégère (או פלֵגֶ’ר כמו pleasure רק עם פ’ רפוייה) סגור לשיפוצים לפחות עוד חודש. מצד שני, התחזית מבטיחה סערה שתיכנס במהלך אחה”צ וגשם ולא ממש בא לנו ללכת בגשם. מצד שלישי צריך גם לרדת מההר כי הלילה אנחנו ישנים בשאמוני (למרות שהמלון עדיין מסרב לקבל את התיקים בשל בירוקרטיה צרפתית ואטימות הגובלת בניצנוץ קשה – אבל זה יפתר בשיחה עצבנית לקבלה). מצד רביעי, יאללה צריך לזוז.

TMB_Day6_11_190702

בקתת Refuge du Lac Blanc, בגובה של 2,352מ’

אז כמו גיבורים התגברנו על היצר לשבת וללגום משהו ויצאנו לדרך. בקבוצת הפייסבוק הישראלית של הTMB דיווחו שהרכבל הקרוב ( La Flégère ) סגור והציעו ללכת לרכבל הבא בתור, Le Brévent ואיתו לרדת לעמק ולהגיע לשאמוני למנוחה ולנחלה.

יצאנו לדרך לכיוון המשוער. אמנם נעצרנו אני ואבי ליד קבוצה מתנשפת שהחזיקה מפת נייר של האזור ונראה היה לנו שלקחנו את השביל הלא נכון, זה שעולה ולא זה שיורד לכיוון  La Flégère אבל נראה לנו שזה הכיוון הכללי הנכון וידענו שאנחנו צריכים לדלג על הרכבל הקרוב ולכן הצטרפנו לטור שהמשיך בדרך הגבוהה יותר ביציאה מ Lac Blanc ולא עם כל האספסוף שהלך לרכבל הסגור או רוב האנשים שחזרו למסלול הסולמות.

מתברברים קלות בשלג

ברגע שהבקתה נעלמה מאחורינו, המסלול הפך פנוי יותר וטיפס כל הזמן. פה כבר התחלתי לחשוד, דוקטור, כי איפה כולם ומה הם יודעים שאני לא?

המסלול היה נפלא. הרבה פחות מטויל ויותר בתולי. בהתחלה התוואי היה ברור, והיה קל לעקוב אחריו. השלג כיסה חלקים גדולים מהשביל והמשכנו הלאה על השלג הדחוס שהבהיר שמישהו הלך לפנינו כאן.

TMB_Day6_145626_190702

די מהר שמנו לב שאנחנו עוקבים אחרי סימן דרך. היו אלו עיגולי צבע גדולים, בצהוב וסגול המצוירים על סלעים, בדומה לסימני השבילים המוכרים מהארץ

TMB_Day6_37_190702

אבי עם סימן שביל ומעט שלג

די מהר זה הפך למשחק, עומדים בנקודה בה השביל נעלם ומחפשים קרוב ורחוק למצוא סימן נוסף. לעיתים למעלה, לפעמים נמוך יותר ואז הולכים אליו. מחר נגלה עופר ואני במרכז מטיילים שהסימון הזה הוא ל Via Ferrata החוצה את האלפים ותכלס אם היינו ממשיכים עליה, היינו יכולים לחצות את כל האלפים.

TMB_Day6_152533_190702

רוי מהלך על ההרים

העובדה שלא ראינו אף אחד הפיחה בנו רוח קרב והגברנו קצב בצורה מרשימה. משום מה, חתרנו למעלה, למרות שירדנו ועלינו, הכיוון הכללי היה למעלה. לעיתים השביל נעלם כולו מתחת לשלג ורק הנקודה הסגולה ממול סימנה לאיפה צריך להגיע. לפעמים פשוט לא מצאנו את ההמשך ונתפרשנו סביב כדי לחפש את הדרך.

TMB_Day6_29_190702

בדיעבד, כמו שדורה החוקרת אמרה – צריך לצאת עם מפה. אני מאמין גדול בטכנולוגיה העתיקה הזו של מפה מודפסת על נייר ואם יש צורך, אז גם מצפן כדי לדעת איך להחזיק אותה. יש לה זמן סוללה עצום והיא גם עובדת כשאין קליטה. אבל לא הייתה לנו מפה…

hqdefault

היו כמה קטעים טיפה יותר מאתגרים. בנקודה מסוימת כבר לא היו עקבות על השלג והיינו צריכים לפלס את דרכנו במדרון מושלג שהשביל קבור תחתיו. במקרה בקטע שכזה הייתי ראשון בטור והלכתי באיטיות, נסמך קשות על מקלות ההליכה ונוטה חזק כלפי מעלה, מודע כל הזמן לשיפוע ולמדרון שהתמשך לו מטה. זה לא הכי בטוח שבעולם אבל ברגע הזה כשכבר צברנו נסיון והתקדמנו הלאה והתנאים מעולים, פשוט נזהרנו והתקדמנו באיטיות ובדממה.

הנה דוגמה. נטייה חזקה ימינה כמו חלק גדול מהעם ושלג טהור ונקי תחת רגלינו

ככל כשהתקדמנו התחלנו לראות קווים שחורים באופק. כבלים של רכבל. כמו הפיראט בתצפית שצועק “אדמה, אהוי!”, לראות את התוואי של הרכבל הוא סימן טוב ועדות שאנחנו בכיוון. זה גם נסך אנרגיה נוספת בשרירים כי אנחנו כבר הולכים שעה וחצי או יותר מהבקתה.

TMB_Day6_160037_190702

ואז הגענו אל הרכבל. ראשית נתקלנו במגדלים של המעליות שנראו קצת, אההם, נטושות ולידם יעלים אלפיניים מדובללים.

TMB_Day6_55_190702

טיפוס מהיר מעלה ואנחנו באתר הרכבל.

TMB_Day6_17_190702

יעלים יש בשפע אבל אין אנשים. זה כבר יותר משעשע. מתברר שטיפסנו לרכבל גבוה יותר, שהוא חצי הדרך לפחות לרכבל שאליו תכננו ללכת אבל לא רואים שום שביל מ L’index אל Le Brévent. אנחנו עומדים בקצה של מעלית הסקי של L’index, בגובה של 2,595מ’. לא בדיוק לאיפה שתכננו להגיע.

TMB_Day6_163637_190702

עמדנו באתר הנטוש. מנסים להבין איך ממשיכים. אני מודה שאני אישית קצת התחלתי לדאוג. מדובר בשעת אחר הצהריים. נכון, השמש שוקעת מאוחר ולא נורא קר אבל עדיין מצפים לסופה שתיכנס ואין פה ממש מחסה או מים ולא ברור איך ממשיכים.

לא זכורים לי ויכוחים קשים אבל היו דיונים. עמדנו וניסינו להבין מתוך קליטה איטית של מפות גוגל ומפת מסלולי הגלישה שהרי זה אתר סקי בראש ובראשונה איך ללכת.

מעלינו עדייו יעלים, מסתכלים בשעשוע על החבורה הזו שמדברת בשפה המשונה הזו. מה אכפת ליעל?

TMB_Day6_48_190702

אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים, מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי?

בסוף הוחלט. נעקוב אחר התוואי של מסלולי הסקי. בסופו של דבר המחליקים מגיעים חזרה לציוויליזציה אז אם נלך על מדרונות הסקי, נגיע בסוף. השאלה היא מתי. אנחנו ב 2,600 מ’ והיעד שלנו הוא שאמוני ב 1000מ’. צריכים לרדת 1,600מ’ ומי יודע כמה קילומטרים בדרך.

אז התחלנו.

צר לי, אבל אין תמונות. אני הייתי טיפה לחוץ, ועם עופר התחלנו לחשוב את מי נאכל ראשון לאחר שניתקע (היה לי את הלדרמן שלי עלי). השיפועים למטה היו מזעזעים ולא נורא מעניינים אבל אותנו בעיקר עניין לרדת מההר. אתה יורד וכל הזמן עם הבלמים והברכיים המסכנות עובדות קשה. אני חששתי לברך שמאל שלי שהגיעה דפוקה מהבית אבל חיזקתי מאוד את הרגליים בדיוק בשביל זה והודיתי לאל שרכשתי שני שרוולים לתמיכה בברכיים שעשו אחלה עבודה (דיברתי על זה כבר כאן).

די מהר נכנסו לשיגרה. הולכים למטה ולמטה בסלאלום שכזה והתחלנו לראות מרחוק ולמטה עוד רכבל. בדיקה מהירה בטלפונים אישרה שזה הרכבל הסגור La Flégère אבל ראינו רכבים זזים ותנועה והנחנו שנוכל לשכנע מישהו לעזור לנו.

מה שלא עשינו זה לאסוף שלג נקי לתוך בקבוקי המים כי נגמרו לנו המים אבל הנחנו שברכבל יהיו ברזים. אין כמו חוכמת הבדיעבד. שעה לאחר מכן הגענו, אל La Flégère שנראה שבור לחלוטין. צרפתי חביב בבגדי עבודה הסתכל בתמיהה על ערימת הישראלים שירדה מההר.

– “בונג’ור מיסייה!”, בירכנו בכבוד את המקומי
– “בונג’ור…”, כך הוא
– “אנגלית אולי?”, שאלנו בתקווה, בהעדפה ברורה לבקשת עזרה בשפה נורמלית
– “לא. לא ממש”, כך הבחור המסוקס
– “טוב, איך מגיעים מכאן לשאמוני? אנחנו מחפשים את הדרך והלכנו לאיבוד”
– “אה, זה פשוט מאוד – הולכים על כביש הגישה ועוד שעתיים מגיעים”, חייך המסוקס
– “אולי תיקח אותנו?”, ניסינו רעיון, “עוד מעט תסיימו לעבוד ואז נבוא איתכם”
– “לא יכול”, החיוך נעלם
– “נשלם לכם…..”, ניסינו טקטיקה ישראלית ידועה
– “לא יכולים, אנחנו ישנים פה במבנה, לא יורדים למטה ואנחנו בונים את הרכבל והבקתה מחדש”
– “אז תרדו ותעלו, מה לא שווה לכם?!”, ניסינו חדשנות ותוקפנות ישראלית במקביל

הוא הובך קלות אבל לא נשבר. ממש חומר לקורס טיס. בודדנו אותו וניסינו שוב אבל הבנו שאין עם מי לעבוד פה ואם נמשיך ללחוץ פה לא נצליח אבל יחשיך לנו בדרך למטה.

אז הידקנו רצועות תרמיל והמשכנו ללכת על השביל שהתפתל לו בין עצי היער שכיסה את ההר בגובה הזה. בנקודה מסויימת אבי הציע לחתוך דרך היער כי זה פשוט יותר נחמד ללכת. המקטע הראשון היה באמת מקסים, עם קרקע קפיצית ממחטים וטחב ואפילו יותר קריר בינות לעצים. מצד שני, היה לנו תחושה שאנחנו מאבדים את השביל שברור היה שיורד לכביש הראשי למטה. אבל הכיוון הכללי היה טוב אז המשכנו. עופר שמשך קדימה לא היה שותף להחלטה וידענו שהוא סיבוב אחד קדימה וברור היה לנו שנחתוך את השביל ונפגוש את עופר.

אבל זה לא קרה.

TMB_Day6_LOST_190702_LRO

וככה המשכנו, למטה ולמטה וכל פעם שחתכנו את הכביש ניסינו לראות את עופר וכלום. שלחנו לו הודעות ברגע שנכנסנו חזרה לכיסוי סלולרי אבל לא הצלחנו למצוא אחד את השני. ברור היה שנגיע למטה אבל השאלה היתה איפה. הוא ירד על כביש העפר המוביל את המשאיות לאתר הרכבל ואנחנו ביער.

אחרי שעה ומשהו של ירידה מאז אותו פועל חביב התחלנו לראות שלטי כיוון. הפועל אמר לנו שהכביש יורד למסלול הגולף של שאמוני אבל השלטים הצביעו למקומות אחרים בכיוון הכללי של שאמוני. אז המשכנו לשם.

למטה ביער היה כבר חם, בלי רוח הפסגות ועוד לא מצאנו מים והזיעה דבקה בנו והעייפות כבר שרתה בשרירים. בכל זאת, הולכים מ 9:30 בבוקר וכבר משהו כמו 8 שעות הליכה רצופות וירידה מטורפת.

אז במעבר מים קטן נתתי גליץ’ פיצי עם הרגל. רק החלקונת קלה. מכה קלה בכנף ונעלתי את הברך לאחור, פנימה. צליפה מהירה וזהו. על אותה ברך שמאל שחששתי עליה חודשים.

זה כאב. ממש כאב. עצרתי. ישבתי וניסיתי. הכל זז. לא מרגיש נזק אבל וואלה כואב. הרגשתי כמו ילד שמחפש תשומת לב כי קיבלתי המון תשומת לב. עצרנו לקצת, כשהחברים מקוששים סוכר וקיבלתי סוכריה מרוי כי הייתי גיבור. לאט הכאב פחת ונעמדתי על הרגליים, הולך לאט, יותר חושש לעתידה של הברך. הדקות נקפו והמקלות עזרו ולאט הכאב נרגע. כמו ילד קטן, הסוכר עזר להרים את האנרגיה והרוח. אבל אין ברירה, חייבים להמשיך ולרדת ובתוך העצים מחשיך יותר מהר.

מילאנו מים במפלון קטן, מים קרירים שזרמו בשצף, בלי לחשוב אם אפשר או לא, פשוט היינו צמאים והמים עד כה ששתינו מהטבע היו נהדרים וטריים. גם עכשיו, זה היה מרווה וגמאנו כמו חמישה גמלים שנפלו על נווה מדבר (חמישה, כי עופר עדיין באיבוד, נע לכיוון הכביש).

השביל הוביל אותנו לאזור ה Petit Balcon Sud (הבלקון הדרומי הקטן) שם מצאנו להפתעתנו מעין בקתה קטנה עם מרפסת ענקית שכמה צעירים ישבו ועישנו וויד בשלווה. עצרנו לשתות קולה קרה וזה היה נפלא ברמות של הרבה יותר מהמים. זה היה קר, מתוק ושחור. כל מה שהיינו צריכים. ישבנו לכמה דקות כשאני קשוב לרגל שלי ומנסה להרגיש מה קורה. האמת שבמקרים של מתיחה, הגוף מוצף באדרנלין ואנדורפינים ואנחנו גם בפעילות גופנית מאומצת אז ברור שהכל הרגיש בסדר עם כאב קל.

מאוששים מהקולה המשכנו הלאה ותוך 40 דקות לערך התחלנו לראות מתחתינו גגות רעפים של שולי העיירה שאמוני. ואז חצרות בתים ואז פתאום הגענו לקצה של סמטה סלולה.

בתחילה חשבנו על אוטובוס. אבל גוגל הסביר שהמלון הוא בערך 20 דקות הליכה אז יאללה, מה זה 20 דקות הליכה לאחר 10 שעות?!

עופר, מסתבר כבר הילך על הכביש בואכה שאמוני וקבענו לחבור במלון. המשכנו ללכת בעיירה עד שהגענו למרכז ועצרנו. מסתכלים על כל האנשים שלא מבינים שאנחנו גיבורים. שירדנו את כל ההר הזה מאחורה בשלוש וחצי שעות. שחשבנו שאנחנו באיבוד. שהלכנו מלאנתאלפים שעות וקילומטרים וירידות והם רק טרודים באיפה יאכלו עכשיו.

TMB_Day6_59_190703

השמש החלה לשקוע ואנחנו הלכנו לאיטנו למלון הספא שלנו בקצה העיירה. כולנו בטלפונים. אני הרגעתי את המשפחה בבית שלא ידעו אפילו שהיה מקום לדאגה, בטח אחרי הנזיפה של משטרת שאמוני מלפני כמה ימים (הנה, כאן). בכניסה למלון, פגשנו את עופר, שמח וטוב לב. הולך לו בשלווה, עם מוזיקה מהטלפון, נהנה מהשקט שלו.

אחרי מקלחת ומנוחה קלה, אחרי שיצאנו לפאב ממול לבירה ופאניני, נכנסה הסופה. מטחי גשם עזים ליוו אותנו בריצה למלון.

זהו.

התכנון היה לתת עוד יום הליכה מחר, אבל לאור העובדה שתכננו יום הליכה בינוני היום ויום הליכה קצר מחר, הוחלט לקחת יום חופש מחר ולעשות ביום האחרון משהו קצר. באופן מופלא, לא נשמעו התנגדויות

לדואגות ודואגים – חודש אחרי, הברך שלי בגדול בסדר, מחזק אותה שוב וזה מסתדר. אבל אם מתחשק למישהו לפנק – אני ממש צריך את זה.

הנה הסטטיסטיקות משעון הפלא של רוי. הפעם הוא לא היה פלא כל כך, כי חסרים לנו כמה וכמה קילומטרים בעלייה (השלמתי את המפה למעלה לבד לאחר שהשעון התחיל מאוחר ופסק באמצע). נראה שהיו שם קרוב ל 30 ק”מ וירידה מטורפת בסוף של 1,600מ’ מ 2,600 ל 1,000

TMB Day6 Trail Data

זהו. נראה שההליכה הרצינית כבר מאחורינו ומחר יש לנו מלון מפנק במיוחד להירגע בו ולבדוק את העיירה לעומקה.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

סובב מון-בלאן #4 – חותמים חצי יום חופש ב Courmayeur

תמיד זה קורה בסוף. אחרי שצברת נסיון, התעמקת ונעשית ממש טוב במשהו – זה נגמר. אחרי שלושה ימים של הליכה רצופה מבוקר ועד ערב, אתה קם בבוקר כמו קפיץ ומוכן לתת עבודה. אבל היום אנחנו הולכים בקטנה ונגיע בצהריים לעיר Courmayeur – עיירה איטלקית, הגבוהה ביותר במדינה ומרכז הסקי בחורף ומרכז המטיילים בקיץ. שם ניקח חצי יום חופש, לנוח ולתת לגוף קצת הפסקה מהמאמץ.

אין כמו להתעורר בהרים. הבקתה בקומבל נהדרת פרט לבעל הבית שהצליח לעצבן אותנו, את רוב השוהים, ישראלים ואחרים וגם את הצוות שלו שלא נראה מבסוט לחטוף על הראש. היא יושבת לה במיקום מושלם וכשיוצאים החוצה והטבע פשוט יושב לו ומחכה להסתער עליך בזרועות פתוחות ברגע שתדרוך מחוץ למפתן הדלת – זה מדהים כל פעם מחדש

TMB_DAY5_071228_190701

TMB_DAY5_082646_190701

TMB_DAY5_47_190701

המסלול היום פשוט. אנחנו מתעתדים להגיע לעיירה האיטלקית Courmayeur או קור-מאיור בשפת העברים. עיירת סקי, העיירה הכי גבוהה באיטליה ונקודת עצירה ומנוחה פופולרית על המסלול. יש שתי דרכים להגיע אליה מהנקודה שבה אנו עומדים ומתבוננים בפסגות – לרדת מהבקתה מ 1968מ’ אל העיירה בגובה 1240מ’ – או ללכת בירידה שהיא לפי כל התיעוד, לא ממש מעניינת או לרדת לכפר הקרוב ולתפוס אוטובוס לעיירה. הטהרנים שרוצים באמת לעשות את כ-א-א-א-ל המסלול מקפידים לרדת בשביל ואילו רוב ניכר של ההולכים צעדו לצידנו בדרך לתחנת האוטובוס בכפר La Visaille.

TMB Day5 Trail map

מראש ידענו שזה יום קצר ולכן הרשינו לעצמנו לחפף. לקום בשקט, לאכול לאט ולצאת מאוחר יותר עם כמות מרשימה של תמונות ופוזות של כולם.

TMB_DAY5_0037_190731

ארוחת בוקר של אלופים, מימין לשמאל: רונן, רוי, עופר, אנוכי, דרור, ירון ואבי

יצאנו את הבקתה, מלאי מרץ ועזוז, רק כדי להגיע לסלע הגדול בסיבוב, כ 50 מטר מהבקתה ולפתוח ברצף תמונות היסטרי.

TMB_DAY5_12_190701

אין לי שום כוונה לפגוע בשום ציבור אבל ערימת זכרים בגיל נאה, אנשים בעלי מקצועות חופשיים, שמנה וסלתה של החברה הישראלית, אנשים שראו דבר או שניים, מלח הארץ – כל אלו הצטלמו שוב ושוב כאילו היו ילדות אינסטוש בנות טיפשעשרה. אני כמובן לא מוציא את עצמי מהמחנה. אני חושב שאני נתתי עבודה יפה שם.

TMB_DAY5_090353_190701

TMB_DAY5_090533_190701

TMB_DAY5_090614_190701

TMB_DAY5_6431_190701

והנוף, אויש, איזה נוף של אגם קומבל וההרים הסוגרים עליו כעלי כותרת

TMB_DAY5_47_190701

אבל בסוף נגמרה הסבלנות (לפחות לא נגמר הפילם) וגם יש לוח זמנים של האוטובוס שצריך לעמוד בו ויצאנו לדרך. הצלחנו ללכת עוד 5 דקות עד שהגענו לגשר כל כך יפה שמיד עצרנו להצטלם!

TMB_DAY5_33_190701

הולכים על דרך עפר שהופכת לכביש ונהר זורם בשצף מטורף לידנו, ממלא את האוויר בשאון מרגיע ומקרר אותנו קצת, עם כל גל החום האירופאי שעובר עלינו. המים בצבע לא הגיוני של טורקיז. המים עשירים באבק סלעים שנטחנים תחת הקרח שזז לו במהלך החורף עד שנוצר סוג של אבק שמחזיר את האור ונותן צבע טורקיזי יפיפה גם לאגמים ובעיקר לזרמים המהירים שמערבלים את האבק ונראים חלביים-טורקיזי

TMB_DAY5_04_190701

וזה כל כך יפה שחייבים מיד לעצור ולהצטלם!

TMB_DAY5_094731_190701

ובמורד הדרך פוגשים פנים מוכרות. קלייר, שהלכה איתנו בימים האחרונים ונפרדה מאיתנו אתמול מהלכת לה לאיטה על השביל כשאנחנו מגיעים מאחור. היא כמובן מהטהרנים ויש לה כוונה ללכת את כל השביל ולכן שומרת נגיעה מהאוטובוס והולכת איתנו כברת דרך קצרה לפני שחותכת למעבר ההרים היורד לקורמאיור.

TMB_DAY5_6488_190701

הבעיה הפשוטה היא שברגע שאנחנו מפסיקים להצטלם ואשכרה הולכים, אז יש לנו קצב טוב. טוב מדי מה שאומר שנגיע הרבה לפני האוטובוס. אז עוצרים שוב לכל תופעת טבע יוצאת דופן וייחודית לטיול כמו פרפר שמתיישב על עופר

TMB_DAY5_095546_190701

TMB_DAY5_6486_190701

ואז כולם כל כך מאושרים שמיד צריכים למצוא ערוץ לתעל את כל האושר הזה בצורה ספונטנית

TMB_DAY5_093633_190701

בתחנת האוטובוס אנחנו פוגשים את כל גיבורי הימים האחרונים. את שלישיית האבות הישראלים עם שלושת בניהם, את שלושת החבר’ה מהצבא, את האבא והבת ועוד ערימה של גויים שהילכו לצידנו בימים האחרונים. כולם עולים לאוטובוס ויורדים לקורמאיור השוכנת ממש למרגלותיו של המון-בלאן

מצחיק להיכנס לחדר מלון אחרי כמה ימים של בקתות ותנאים פשוטים. יש גם שמחה של פגישה עם התיק ובגדים נקיים. רעננים אנחנו יוצאים למרכז העיירה לאכול. כולם חוגגים עם בגדים חדשים. צוות לינה צ’יפר אותנו יפה עם מלון נאה שיש לו גם ספא(יונצ’יק)

TMB_DAY5_120645_190701

איטליה או לא?

פיצריה שמתהדרת בתנור אבן ועצים מטפלת בנו יפה ולא להאמין איזה גודל פיצות אנחנו מחסלים. אפשר לומר שהוצאנו מספיק אנרגיה בימים האחרונים שמרגיש לנו שמגיע לנו.

TMB_DAY5_124814_190701

TMB_DAY5_124504_190701

מקום יפה קורמאיור, שילוב של עיירת סקי, עם גגות הציפחה הבנויים לקבלת כמויות השלג של החורף, עם ההרים והפסגות שסוגרות מסביב

TMB_DAY5_57_190701

TMB_DAY5_00_190701

את אחר הצהריים אנחנו עושים במלון, בבריכה ובספא. נותנים לשרירים קצת מנוח, מנצלים שיש קליטה לשיחות עם כל מי שצריך ודואג

TMB_DAY5_54_190701

אבל כאן יש גם בשורה פחות מוצלחת. ירון מקבל חדשות מהבית, ומבין שיש מצב שמחייב אותו לחתוך ולהגיע הביתה. הוא מזיז את הטיסה, דואג לאוטובוס לילה שיחצה את ההרים בחזרה לשדה התעופה ולפנות ערב אנחנו יוצאים לכבוש את קורמאיור ולארוחת ערב, להיפרד מירון ולמעשה שבעת המופלאים עומדים להפוך לששת המהממים. לפחות הספיק ללכת את רוב הרצף ואת החוויה המרשימה של כמה ימי הליכה רצופים עם כל הבקתות. (כיון שאני עצלן וכותב את זה הרבה אחרי, אני יכול לרמוז שהדברים הסתדרו, תודה רבה שדאגתן).

במסעדה טובה אנחנו נפרדים

TMB_DAY5_6506_190701

TMB_DAY5_192140_190701

ובעוד שירון עושה את דרכו לתחנת האוטובוס והביתה כל העננים האלו שהתגנבו לתמונות במהלך היום (גלולנה חזרה, תראו שעננים התחילו להופיע לקראת צהריים) החליטו לקחת את החוק לידיים ודפקו גשם משמעותי. ברקים קורעים את החשיכה ומאירים את ההרים הסוגרים מסביב. אני מאושר ומקווה שיעצרו מספיק מוקדם כדי שלא יעשו לנו בלאגן

TMB_DAY5_19_190701

ובעוד הגשם מטפטף דרך מרפסת החדר ומביא, לבסוף, קצת הקלה מחום היום בדמות רוחות קרירות וקריספיות אל החדר החם, אנחנו שוקעים בשינה. מחר אנחנו צפויים לבצע חיתוך במסלול ולחצות תחת המון-בלאן, היישר לצרפת ושאמוני, שם נמשיך במסלול.

פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

סובב מון-בלאן #3 – חוצים גבולות דרך Col de la Seigne!

גבולות בין מדינות הם יצירי אדם. לעיתים יש להם קשר אל קרקע המציאות ולרוב הם פשוט קו דמיוני שנמתח לו בידי מישהו ואין כל דבר שימנע מפרפר, מרמיטה או טייל מיוזע לחצות בלי משים את הגבול. נכון, חיים אנו במדינה שגבולותיה מגודרים, מבוצרים ושמורים, אבל באירופה הקלאסית אפילו כשהגבולות עדיין נשמרו בין המדינות, בהרים יכולת לחצות בקלות.

כך אנו מתעתדים לחצות בין צרפת לאיטליה. במעבר הרים מוכר וידוע בשם Col de la Seigne אשר מבוטא בשפתנו אנו – קול דה לה סֶן (מתחרז עם שמפו של קרמה מן). בגובה 2,516 מ’ מעל פני הים עובר לו קו הגבול. כמו שבזמנם אסטריקס ואובליקס חצו את הגבול מצרפת בלי להתייחס לקו עצמו (אסטריקס בשווצריה)

AsterixSwitzerland

את הלילה העברנו יחסית סביר בפונדק La Nova ב Les Chapieux. אמנם היתה רכבת של אנשים אל השירותים באמצע הלילה (אתה שותה כל היום כמו גמל ועוד יותר בארוחת הערב ובירה) שבחדר של עשרה אנשים כשרובנו במיטה העליונה זה לא פשוט. למען האמת כל אחד מאיתנו סיפר שלא רצה לרדת בחושך אבל לבסוף אחד נשבר. ואחריו שיירה שלמה של קשישים, כולל אחת נוספת שישנה איתנו בחדר. לצאת מהליינר בחושך, למעלה, בשקט, לרדת למטה, כמעט לעוף, לגשש את הדרך החוצה בחשיכה ואז להמתין בתור בשני תאי השירותים (אנחנו לא לבד…) ולחזור – זו וואחד משימה אבל עמדנו בה בכבוד בלי לצחוק.

ארוחת בוקר כמעט צבאית, מאוד ספרטנית ומינימלית ואנחנו יוצאים. היום נעלה בערך 1000 מ’ עד למעבר ב 2,516. אבל הלילה, התיקים הגדולים, אותם שלושה צ’ימידאנים ששבעתנו חולקים, לא יגיעו לבקתה הבאה כי אין גישה ברכב רגיל דרך כביש. לכן, ארזנו ליומיים, כולל הכל, מהמרים על מזג אוויר נוח ותיקי הגב כבדים יותר. הצ’ימידאנים יצאו לדרכם ואנו נפגוש אותם בעוד יומיים, אי”ה.

פינוק נוסף שלקחנו לנו הוא הקפצה לתחילת המסלול שבתחילה עובר בסמוך לכביש. מורי הדרך שביננו – רונן ורוי קראו שיש חווה קסומה ובה מוכרים גבינות ולכן החבורה חולמת על חריצי גבינה מיוחדים לדרך.

ויצאנו.

הנה המסלול כפי שנמדד בשעון הפלא של רוי שלא עמד בחווית חציית הגבול ולכן הוספתי ידנית את המסלול (בסגול)

TMB Day4 Trail Map with signs 600px

תחנה ראשונה – גבינה!

קשה לקרוא לזה כפר. חווה זה גם קצת מחמיא. אבל ב La Ville Des Glaciers יש כמה מבנים עם צרפתים קשים. אם חלמנו על שולחנות ומרכז מכירות – אין. יש חוואים חסרי סבלנות אבל קצת הסתובבנו והתרשמנו לגלות שהגבן מקבל פרסים על גבינת הבופור (Beaufort cheese) שלו מזה שנים.

TMB_DAY4_080614_190630

TMB_DAY4_081354_190630

לא ממש שמחו לקראתנו כי היה שם איזה משבר של למלא או לרוקן חלב ולא ממש עבד ואז ערימת ישראלים עם מצלמות טלפון פושטים באושר רב על החווה ונכנסים לכל מקום – אפשר להבין את חוסר הסבלנות אבל מכרו לנו חריץ גבינה גדול ב €16. דרור ארז בתרמילו והמשכנו הלאה, חוצים את הנחל הזורם בתחתית העמק ומתחילים ללכת. כמובן שבעלייה.

השלט טוען שנגיע ל Col de la Seigne בעוד שעתיים וחצי של הליכה, לבקתת Rifugio Elisabetta הקרובה למחוז חפצנו שלוש שעות ועשר דקות ומשם יש לנו עוד שעה בערך. המצחיקים האלו טוענים שיש לנו 4 שעות הליכה עד ליעד. מבט מהיר ללוחות הזמנים שלנו, בסופו של יום, מראה שיקח לנו כ 8 שעות, עם עצירות ושאר ירקות. יום הליכה נאה.

TMB_DAY4_081451_190630

זה יום הליכה שלישי רצוף כבר. שום דבר לא תפוס, כלום לא כואב והגוף לכאורה הבין כבר את העיקרון. קמים , אוכלים קצת ומתחילים לעבוד רצוף עם קצת תדלוקים קטנים באמצע והמון מים עד הערב. מדהים איך תוך יומיים כל המערכות התרגלו לקצב הזה והכל זורם חלק. בכל השנים שהתאמנתי באמנות לחימה (מכות בפי העם) תמיד היתה את התחושה הזו בקטע של סוף האימון שיש קרבות על המזרון, של שרירים חמים ושל תנועה חלקה, שהכל עובד בלי התנגדות. ככה זה עכשיו.

וההר לא מחכה לאף אחד. שוב מתחיל ישר בטיפוס.

וגם הנוף לא מחכה לאף אחד ומכה בנו ישר

TMB_DAY4_082348_190630

העין לא שובעת ולמרות שאפשר לומר “נו, כאלו מדרונות ירוקים עם הרים מושלגים כבר ראית לפני 22 דקות או אתמול” זה לא נכון. כל הזמן הנוף משתנה ולא משתנה. המרחבים הם בלתי מתוארים ואין מצלמה שיכולה להעביר את ההוד הזה, את היופי והצבעים החדים, את האוויר הטעים ברמה של להעמיס עם מזלג ואת השקט הזה ואת הריח הזה העשיר בצומח וירוק.

TMB_DAY4_085736_190630

ואנחנו מטפסים.

אחרי אתמול ואחרי שהחשש הכי גדול שלי עבר, מבחינתי אני יודע שזה ייקח זמן אבל אגיע למעלה וזה קצת יותר קל. לא כולם הולכים באותו קצב אבל גם אם נפתח מרחק, זה ייסגר. ועכשיו אפילו אפשר קצת לדבר בעלייה, לפני שהשיפוע ישים קץ לשטויות האלו כשנכנסים לקצב של טיפוס שקט

ופתאום הפתעה. ראינו אותם בכל מיני מקומות. את המרמיטות האלפיניות, סוג של סנאי אדמה שמנמן וחביב למראה שמדי פעם צץ לו. הפעם היו שלושה פרטים שאו ששיחקו יחדיו או ניהלו סוג של קרב מורכב

זה מקסים לראות חיות בר. מרמיטות הן החיה הכי נפוצה שרואים. יש סיכוי לראות יעלים או צבי אחר אבל אין דברים גדולים – לינקס, חתולי בר מגניבים לא ממש נראים ובטח לא על השביל שמלא באנשים. אפילו ציפורים לא רואים הרבה, קצת פרפרים ואפילו לא זבובים (איזה כיף).

ואנחנו מטפסים.

בהתחלה הדבוקה זזה אחיד. עצירות לצרכי תמונות עוזרות להחזיק את כולם יחדיו. זה נראה ממש טור-דה-פראנס

אבל כשהשיפועים מתחילים לדבר ועובר הזמן זה נראה אחרת קצת מבחינתי. ראשית, ההחלטה האופנתית להוציא את החולצה מעל לחגורות התרמיל אינה טובה ואני נראה כמו בחודש מתקדם עם פתיחה של כמה אצבעות. שנית, זה תיעוד אותנטי של המאמץ. אני שמח שכמה חודשי אימון שיפרו את המצב ודקה של מנוחה מחוללת קסם אבל לא הפכתי לחיית הרים

אני ועופר מנסים את הטקטיקה של ירון ומנסים למשוך הלאה גם על חשבון זמן מנוחה כדי להקדים את החבורה שאז תדביק אותנו שוב. אבל הפעם יצא לנו להגיע לפני כולם הלאה כולל לחצות זרם שוצף של מים קפואים המפשירים מהשלגים שלמעלה. העובדה שאין גשר מעידה שזה כנראה משהו קצר מועד, כאילו שההר מרגיש חוב להוריד מעליו כמה שיותר מים בכמה שפחות זמן. ההשקעה בנעליים טובות עזרה ואנחנו חוצים יבשים למרות שהולכים עמוק במים. בכלל, ציוד טוב משדרג את החוויה לגמרי

דרור שוב איתנו וזה נחמד שכולם ביחד. אבל דרור, מתעקש ללכת עם נעלי התעמלות (זה נוח לו יותר) ובכלל העליות לא מזיזות לו כמי שהיה עוד בבית הספר בנבחרת הריצה. אבל כשהוא הגיע לזרם השוצף לא התעצל, חלץ נעליים וחצה יחף כשאחרי שני צעדים איבד לגמרי תחושה ברגליים (מי קרח בזרם מדהים)

TMB_DAY4_094941_190630

ואנחנו מטפסים.

מדי פעם אנחנו עוברים קבוצה. אנשים עוברים אותנו. צרפתים משוגעים יורדים בריצה מטורפת או רצים למעלה כאילו כלום. אני לא מרגיש את המשקל על הגב אבל קצת יותר קשה – עלינו לאזור ה8 ק”ג של ציוד ומים. וחם. החלטנו כולנו, החלטה מנהלתית להשאיר את מעיל הפוך היעילים של יוניקלו בתיקים שהמשיכו הלאה אבל יש על כולנו גם ציוד חם כי התחזית רומזת לסיכוי לגשם וזה מוסיף משקל.

TMB_DAY4_05_190630

ואנחנו מטפסים.

העמק נפרש מאחורינו ומתחילים לראות שדות שלג לצידנו מה שמעיד על הגובה. גל החום שעובר על אירופה שחרר את השביל מרוב השלג ואנחנו מטפסים, לפעמים בבוץ אבל בגדול המסלול נוח ורחב, מאפשר עלייה שלנו וירידה של אנשים שבאים מולנו. לפתע יש לי פאטה מורגנה באוזניים. “עופר!” אני פונה לעופר, “עופר, את שומע מוזיקה?”

אני מוכן להישבע שאני שומע מוזיקה מהדהדת מהסלעים והפסגה הסמוכה. המוזיקה נשמעת נהדר ומשתלבת מצוין בנוף ובפסגות הללו אבל אני לא מבין מאיפה היא מגיעה.

אנחנו הגענו לסוף הקונצרט. רוי ודרור הספיקו לפגוש את הנגן המוכשר שפשוט התיישב לו על מדרון, מעט מתחת למעבר ההרים, שלף חצוצרה חבוטה, הצמיד שפתיים ונשף מוזיקה צלולה שנדמה שהדהדה דרך האוויר הנקי וכמו האירה את האזור. רוי, חצוצרן בעצמו ישב נרגש לידו ואחר כך אמר לי שנדמה היה שהחצצורן מדבר עם ההרים והם מהדהדים לו תשובה.

רוי מימין, מניד בראשו בהערכה

זהירות, גבול לפניך

משם, דחיפה קטנה ואנחנו ב Col de la Seigne לעצירת מנוחה וצילומים. בשיא המעבר בין שתי פסגות יש מערום אבנים עם שלטי כיוון ולידו אבן קטנה. מצידה האחד, מופיעה האות F וצידה השני האות I. זה הגבול. מצד אחד זו צרפת ומצד שני זו איטליה.

TMB_DAY4_01_190630

TMB_DAY4_115008_190630

מרוב התרגשות קפצנו. על הגבול.

TMB_DAY4_111210_190630

דרור התגלה כבמאי קפיצות מעולה ואף התעלה על עצמו וביים תמונות סלפי איכותיות. הנה אני, מלא אושר על כל שקיימנו והחיינו והגיענו לזמן הזה, של מעבר ההרים

TMB_DAY4_022_190630

TMB_DAY4_113940_190630

TMB_DAY4_114119_190630

חדות העין שבינכן בוודאי שמתן לב שדרור לובש גופיה אחרת בתמונה זו אבל אין זו אגדה. האיש הוא אגדה ומחליף חולצות כל הזמן כדי להיראות במיטבו ולהרגיש הכי נוח – כמו הפרסומת ההיא – את הכי יפה כשנוח לך. את החטיפים והגבינה אכלנו בצד האיטלקי, בלי משים, ייבאנו גבינה צרפתית לאיטליה, אבל מהר מאוד העלמנו את הראיות. אני לא חובב גדול של גבינות אבל הבופור ההיא הייתה מעולה.

ואנחנו יורדים.

מרגע שחצינו את הגבול למעשה עברנו במעבר ההרים ועכשיו עלינו להנמיך לתוך איטליה ואל הבקתה שלנו שעוד לא מופיעה על השלטים. אמנם צריך לעבור שוב פעם שדות שלג אבל זה לא עוצר אותנו, ובמיוחד את דרור שהחליף שוב חולצה לתמונה מצוינת ( הקבוצה האמריקאית מאחור ממתינה בסבלנות. הכל טוב).

TMB_DAY4_121250_190630

דרור בפוזה מגרה ושתמות קבוצת REI האמריקאית!

עשרות מטרים מתחת למעבר, בצד האיטלקי יש ביקתה איטלקית יפה, עם מקום למלא מים ומוזיאון קטן ובלקון לעצור ולשאול את עצמנו למה מגיע לנו כל היופי הזה. הבקתות הללו, היושבות על השביל נראות מושלם. הם משדרגות את הנוף ונותנים לו נופך אירופאי, אולד-סקול שכזה. מבני אבן יפים ופשוטים שמקנים תחושה של חמימות ושיש מי שדואג לך.

TMB_DAY4_46_190630

TMB_DAY4_123349_190630

שניים חסרים בקהל המהלכים – עופר וירון המשיכו הלאה, בונים קרדיט של מרחק בירידה.

את הקטע הבא נזכור עוד הרבה. בניגוד למדרונות שלג רבים אחרים, זה היה מקביל לשביל ולא הסתיים בתהום. המדרון קרא לנו וכשקוראים לנו אנחנו באים. אבי היה הנחשון בחבורה (אחר כך גילינו שגם ירון ועופר עשו זאת לפנינו כשאנחנו עוד התברברנו בבקתה ומילאנו מים). אני הוספתי את השדרוג הטכנולוגי ובמקום שקיות הגריסה של פעם, על השלג, החלקנו על כיסויי הגשם של התרמילים.

אתה יושב על השלג, התרמיל נותן משקל נגד, מרים עקבים ונותן לגרביטציה האיטלקית לסחוב אותך הלאה במדרון. כיף עצום, במיוחד שאתה יודע שחסכת לרדת עוד כמה עשרות מטרים או יותר

TMB_DAY4_124321_190630

הנה אני במבט ממעל

וכאן מלמטה – שאגות האושר הן אותנטיות

ואנחנו יורדים.

ומתקדמים והתחושה היא מצוינת, כי אנחנו עומדים בזמנים וההליכה לא נראית קשה והנוף יפה ומים בכל מקום בזרימה מטורפת ופריחה וירוק ולפחות לי אישית יותר קל בירידה, למרות הברקסים כל הזמן עם הרגליים והברכיים. די מהר אנחנו מגיעים לישורת ומוצאים שוב מים קפואים וקרים היישר מהזרם ההפשרה שמעלינו לשתייה ומעבר לפינה, על מדרון גבוה, ביקתה. זוהי Rifugio Elisabetta – ביקתה ידועה, בעיקר בשל העובדה שאין עוד הרבה אופציות מסביב וגם היא בקתה כזו בעלת מראה מכובד ואירופאי כזה, של מטיילים של פעם. בין בתי החווה ההרוסים שמתחת לה, אנחנו מוצאים את שני הבנים האובדים – ירון ועופר – ויושבים לנוח בצל היחידי באזור המגן מהשמש המטורפת (למרות שאנחנו ב 2,195 מ’). הרגליים היחפות הן הכרח, לתת להן קצת להתאוורר לאחר כל המאמץ הזה.

TMB_DAY4_135904_190630

העלייה לבקתה נראית רצינית ונמאס כבר לטפס, אבל המחשבה על בירה קרה ואולי משהו קטן לאכול מכריעה אותנו (עופר נשאר לנוח) ואנחנו עולים, מורידים נעליים ונכנסים – בכל הבקתות יש דרישה חמורה לא להכנס עם נעלי ההליכה ולהחליף לכפכפים, או שהם מספקים קרוקס מכוערים במיוחד.

רק בהליכה לשולחן שעל המרפסת ובהייה בצלחות של אחרים, נזכרנו שאנחנו רעבים וצריכים לאכול. בירה ומנה של פולנטה עם תבשיל סמיך הכולל נקניקיות מסדרת אותי ברמה בינלאומית והעולם נראה יפה כל כך.

TMB_DAY4_144929_190630

TMB_DAY4_150221_190630

כשפולנטה גודשת את הקיבה, והמוח עושה – גלוג–גלוג-גלוג מהבירה והשמש ומול העיניים נפרש עמק נפלא היישר מהבלקו התלוי ולראשונה משהתחלנו ללכת אפילו עננים מעוצבים איטלקים – הכל נראה נהדר.

TMB_DAY4_6384_190630

אי שם באופק, בקצה השביל יש אגם. אגם קומבל ובקצהו יש בקתה נוספת ושם, יש מישהו שמחכה לנו ומקלחת והכל. אבל יותר קשה לחזור לנעליים ולתיק אחרי שהתחרדנו עם בירה בשמש החמימה וכל האיטלקית הזו מסביב. זה ממש מצחיק, אנחנו שלושה קילומטר אווירי מאבן הגבול עם צרפת ושומעים יותר איטלקית מצרפתית. המון טיילי יום כי אנחנו נכנסים לסוףהשבוע ואנשים באים ליום הליכה אוכלים משהו באליזבטה והולכים חזרה, הנבלות.

כשהקיבה מלאה, הבירה משקשקת בעורקים והשרירים קיבלנו מנוחה, ההמשך קל יותר ופתאום צצה לנו הטיילת המהוללת מאתמול, ובנון שלנטיות משתלבת פנימה וממשיכה איתנו. יש לה תלונות על האמריקאים המעצבנים (לפי הגדרתה) שפגשה אתמול כשאנחנו עצרנו ללילה בבקתה וכנראה שפשוט יותר בתוך הקבוצה שלנו שלא מתרגשת מדי ולא מייצרת דרמות.

ואנחנו יורדים.

בינות לנחלים שזורמים ומפלים שוצפים מהקרחונים ומצבורי השלג האדירים על הפסגות. האוויר חמים ומלא ריחות משכרים של פריחה וירוק.

TMB_DAY4_154741_190630

TMB_DAY4_160022_190630

והזרמים הולכים ומתחברים ושוצפים יחדיו בצבעים שונים, והפכפוך הולך ומתגבר וגדל וכבר יש גשרים רציניים יותר וזה הולך ונבנה ונעשה לאגם

TMB_DAY4_11_190630-2

TMB_DAY4_11_190630

המסלול שטוח לצד האגם ויותר משפחות הולכות עם כלב ועגלה וילד ואנחנו מרגישים תותחים עם תיקי הגב והמקלות והמקצועיות המקרינה. פתאום, מצידו השני של האגם והזרם הטורקיזי של מי הפשרת שלגים שחותר בתוכו רואים שביל שעולה ופתאום מציץ גג, אורגני שכזה, שמתחבר יפה לטבע ומתכתב עם הפסגות שמסביב ולפי כל הסימנים מדובר ב Cabane du Combal – יעד החבורה לערב זה (ילדים, עזרו לאיש הנחמד עם התיק על הגב למצוא את הבקתה בתמונה מעל)

TMB_DAY4_164626_190630

הגענו ליעד.

כאן נפרדים מקלייר הקנדית. היא חיה על תקציב נמוך ואוהל ולא תכנס לבקתה. מבט בעננים שלמעלה וכולנו מאחלים לה לילה שקט ויבש. היא ממשיכה הלאה

TMB_DAY4_54_190630

TMB_DAY4_165754_190630

כמו המקצוענים שאנחנו, לא מתפתים לקפה או בירה. ישר מסתערים על המקלחות – יש לנו חדר של ארבעה וחדר של שלושה. נקיים ורחוצים אנו יורדים למטה ואז מתפתים לצאת לבדוק את האגם שמעל הבקתה, הליכה של כמה דקות. סוחבים איתנו עוד שלושה ישראלים שהלכו לצידנו את הדרך וכמה טיילות אוסטרליות ויוצאים לבדוק את האגם.

TMB_DAY4_183003_190630

נו, שלולית חורף יפה בצורת לב אבל זה לא האגם שהובטח לנו. אבל עם כל זה, האגמונים הקטנים האלו יפים והערב היורד צובע את הנוף בצבעים פסטליים יפים ומתחיל לטפטף ואנחנו יודעים שחמש דקות מאיתנו יש בקתה חמה ועוד מעט יגישו בה ארוחת ערב שווה. הסכנה הכי גדולה כרגע היא שנפספס את ארוחת הערב.

TMB_DAY4_182542_190630

אין נחת גדולה מלשבת בפרלמנט בבקתה לפנות ערב. לגמנו כבר משהו, אנחנו נקיים ונינוחים. אמנם אין קליטה סלולרית או וויפי אבל ירון מצא שאם עומדים על הספסל ממול ומפנים את הפנים לכותל המזרח עם תפילה חרישית יש אדים קלים של קליטה, מספיק להודיע שהגענו בשלום ואין צורך להציק לקרביניירי המקומי.

TMB_DAY4_202705_190630

העננים שהחלו להתקבץ דאגו לתת מכת גשם נאה בלילה עם ברקים ורעמים בליל קיץ חם. יש משהו מרגיע בנקישת הגשם על חלונות הסקייליט שבחדר. רק בעל הבית המעצבן שכל הזמן כעס עלינו ועל שאר האנשים באמת ללא סיבה העיב קלות על בקתה שהיא מושלמת, נקייה, מרווחת להפליא ונוחה.

בעוד שהברקים מאירים את החדר ולנו נעים בתוך הליינר ועליו שמיכה, אני אפרד מעוד יום. מחר יום קל של חצי יום הליכה וירידה לעיירה האיטלקית קורמיור. הנה הנתונים היומיים משעון הפלא של רוי.

TMB Day4 Trail Data

פורסם בקטגוריה Sports, Travel | עם התגים , , , , , , , , , , | תגובה אחת

סובב מון בלאן #2 – מקונטמין אל לה-שאפיו ולילה טוב משוטר

יום שני להליכה. היום ממנו חששתי הכי הרבה. היום בו נטפס הכי הרבה, נרד הכי הרבה ונגיע ממש ממש גבוה. לשמחתי, קמנו בלי שום שרירים תפוסים חוץ מקצת נוקשות שתעלם במאמץ הראשון. אולי היה זו שנת הלילה הטובה או הכדורים שדרור חילק בארוחת הערב אתמול (“זה מגנזיום. יאללה, תבלעו”)

תקציר הפרקים הקודמים

השנה אנחנו, שבעה חברים עוד מימי בית הספר, נחליף קידומת. לכבוד האירוע החלטנו לעשות משהו בקנה מידה שקצת גדול מעלינו והחלטנו לצאת לאירופה ולהלך בשביל המקיף את הר המון בלאן ועובר בצרפת, איטליה ושוויץ – ה TMB, ה Tour du Mont Blanc. יום אחד של הליכה כבר עבר עלינו. לחלקנו זה היה די קשה ולא היה ברור אם נעמוד באתגר. אבל עכשיו בוקר של היום הבא ונראה מה קורה

יום 2 להליכה – קונטמין אל לה-שאפיו דרך קול-דו-בוןהום

על שני דברים עלי לדבר הבוקר הזה. ראשית, היכולת האנושית להדחיק ולשכוח. בארוחת הערב של אתמול אחרי שחלק מאיתנו הגיע על אדי דלק אל המלון, הייתה שיחה בנימות ייאוש קלות. ואילו הבוקר, הכל נשכח ונסלח וכאילו כלום. קמים לארוחת בוקר ולארוז תיקים ולמלא מים והכל סבבה.

TMB_DAY3_064554_190629

הדבר השני שאני רוצה לדבר עליו זה שיפוע.

היום אנחנו יוצאים מהעיירה קונטמין ונעלה כ 1,300 מטר עד למעבר ההרים הכי גבוה במסלול שלנו (ואחד הכי גבוהים ב TMB בכלל) Col de la Croix du Bonhomme  שהוא בגובה 2443 מ’. ממנו נרד למקום הלינה שלנו כ 950מ’ של ירידה.

Climbing Explained

אני איעזר בשרטוט שהכינותי מראש. הנקודה היא השיפועים. שני השיפועים בציור עולים לאותו הגובה, אבל α יותר מתונה מ β וזה אומר המון כשצריך תכלס לטפס את הכל. ולנו יש וואחד טיפוס.

דרור הודיע לנו, מראש, שבגלל מצב הברכיים שלו, הוא מוותר מראש. אני גם חששתי על הברכיים אבל עבדתי המון לחזק אותן ולראייה, כישצאתי לדרך, ברך שמאל שלי שדפקתי מזמן, היתה בסדר גמור וגם הוספתי עליהן תמיכה – Pro-Tec Athletics Gel Force Knee Sleeve (הנה הן, כאן) שבדיעבד עבדה מעולה.

s-l500

רוי, שעשה חלקים מהמסלול לפני שנה, היה המדריך הרוחני שלנו וגם בשל כושרו הגופני הטוב מרובנו, היה גם המדריך הפיזי שלנו הכין אותנו מראש לשלבי המסלול והסביר שזה יהיה בסבבה. בהתחלה מטפסים רגיל אבל אחר כך? אחר מטפסים חזק ואז מגיעים למעבר הראשון ושם כבר נראה את הטיפוס למעבר הגבוה ממש.

הנה המסלול שעברנו באותו היום כפי שהוקלט ע”י שעון הפלא של רוי

Day 3 Trail Map

יוצאים – Notre Dame de la Gorge אל Refuge de la Balme

TMB_DAY3_081008_190629

מתחילים ב8 בבוקר, בכנסית נוטרה-דאם דה לה גורג’ – גבירתנו של הערוץ. היום נהיה שישה. דרור יצטרף לשירות ההסעות של התיקים שיביא אותו אל היעד הסופי של היום.

השביל מיד מתחיל לטפס. משטחי אבן תחת רגלינו, השיפוע חריף ומתחילים ישר. אין פה שום משחק מקדים וכבר בכמה צעדים והכל מתחיל להתחמם. המזג עדיין נעים ולא יוקד. אנחנו גם מטפסים ביער יפה ויש לידנו את הערוץ שזורם בשצף קצף ובנקודות מסויימות חוטפים משב קריר מכיוונו. כבר על ההתחלה השלטים המוכרים מציינים את הכיוון. הראשון הוא שלנו ומציין את כל הנקודות שנעבור עד לשיא הגובה. הם טוענים שנגיע לשם בעוד 5 שעות. נראה.

TMB_DAY3_081509_190629

את הטיפוס מתחילים בין המון אנשים נוספים כי כולם הגיעו אחרי ארוחות הבוקר בלינות השונות וכולם רוצים להתחיל בשעה נורמלית. סיבולת הלב והריאה תפריד את המקבץ ותיצור מרווחים גדולים יותר.

TMB_DAY3_083831_190629

העלייה קשה. הקבוצה שלנו גם מתפרקת קלות לפי יכולת הטיפוס. ירון שנמאס לו להיסחב בסוף, נותן גז ונעלם קדימה. רוי, אבי ורונן מתקדמים בחבורה ואני ועופר סוגרים.

מה שהכי משגע זה הצרפתיות המבוגרות. בעוד שאנו מתנשפים בכבדות במעלה השביל חולפת על פנינו צרפתייה לא צעירה. אולי 65? נראה שיותר. היא רזה, לא סוחבת כלום עליה. מכנסיים קצרות, מקלות הליכה שווים וקצב מטורף. “בונז’ור!” היא מברכת בקול גבוה ומשאירה לנו אבק. מאוחר יותר נפגוש אותה שנית, כשהיא בירידה חזרה, אחרי שנגעה בשיא הגובה וחזרה. היא תברך אותנו ב”בון אפטי!” ותזדרז מטה בקלילות מעצבנת. והיא לא יחידה.

העלייה מפנה מקומה לאט לאָחוּ ענק. אפשר לומר שאלו הם רצף של אָחוּ או בעברית צחה אֲחָוִים. הנשימה שמחה כי השיפוע כאן הוא בין מתון ללא כלום

TMB_DAY3_47_190629

זה לא יאמן. היופי. הירוק הזה המטורף וכל ההרים מסביב. השמש זורחת, הפרחים פורחים, הפרפרים פורחים גם הם. יש ריח ירוק שכזה, של דשא עשיר וזה מרחיב את הדעת ואת הריאות. על הרוח נישאים קולות דינדוני פעמונים.

עדרים של פרות חומות ובריאות למראה, משוטט לו. כל אחת מהן עונדת חגורת עור סביב צווארה עם פעמון. היופי הוא שהפעמונים לא כוונו מוזיקלית וכל אחד מדנדן לו בצליל אחר. בטח להנעים לפרות את הזמן במרעה. אחר כך לא פלא שהחמאה יוצאת מעולה

TMB_DAY3_093924_190629

הבלוג, האמון על בדיקה של עובדות עד הסוף שמח לבשר שהחוט הנראה בפינה השמאלית התחתונה אכן נושא מתח חשמלי מעקצץ ושחולצה מיוזעת מוליכה חשמל בצורה טובה מאוד.

ואז האחו נגמר ומתחילים שוב לטפס ובקצב גבוה

TMB_DAY3_101708_190629

רוי ועופר ממשיכים לטפס ובפינה, הכלב האוסטרלי החמוד, גינס

עדיין יש מספיק אוויר לנהל שיחות עם זוג אוסטרליות שמטיילות בספונטניות, רק כי עברו באיזור, בלי כל הציוד ועם כלב חמוד בשם גינס (על שם הבירה) שלא נראה שהטיפוס והגובה מטריד אותו והוא מתרוצץ באושר רב.

כשאנחנו עוצרים לרגע ליד בקתת La Balme אני נדהם להציץ אל הסדרי הלינה בבקתה – אתה שוכר מזרון ללילה ובהצלחה עם זה.

TMB_DAY3_101525_190629

העמק שהלכנו לאורכו וטיפסנו בו נפרש מאחורינו וזה מרחיב את הלב והריאות לראות את כל היופי הזה (וגם הבנו כולנו שזו הפוזה המקובלת במקומות כאלו)

TMB_DAY3_100216_190629

מטפסים אל Col du Bonhomme

ושוב מתחילים לטפס. זה כמו שלבים במשחק מחשב. כל פעם עולים לשלב הבא. אולי כמו ריאליטי, רק שזה באמת ריאליטי וכולנו מקבלים את בחירת הצופים וכולנו עולים לשלב הבא.

ומגיעים שוב למישור קטן אבל השלג נראה קרוב יותר מתמיד ויש ערוצים משמעותיים של מים שזורמים ומפזרים קור נעים באוויר. המים עצמם קפואים ואנחנו רואים המון מפלים מסביב, נובעים מהפשרות שלגים בכל הפסגות שסביבנו

TMB_DAY3_41_190629

רונן ועופר ואני ואבי בודקים עמידות של גשר עץ

הפגישה הראשונה עם שלג על המסלול מרגשת. ערימת ישראלים, שגדול בארץ חצי שחונה וחצי שכונה. שרואים שלג אולי מדי פעם בחרמון או ערימה של קרח בעובי של סנטימטר בהרי ירושלים ומתלהבים. חלק טורחים לצאת לסקי פעם בשנה אבל פה זה ממש ללכת בשלג.

את הקטע הראשון לקח לנו לחצות זמן רב. בגלל התמונות. לא הקור, הקושי, העומק. פשוט, כמו ערימת טינאייג’רים מקשישים עמדנו ועשינו פוזות. שלג ראשון, נו.

TMB_DAY3_34_190629

אני, רונן, אבי ורוי בפוזה קרבית בשלג ראשון

אבל די מהר זה הפך למטרד קל כשהיינו צריכים גם לטפס על השלג. מעולם לא יצא לי לטפס על מדרון מושלג כזה גדול. חרמון זה לא רציני ובטח לא בטיפוס לאורך זמן. בהתחלה, בא לך ללכת ולכבוש שלג נקי ורך אבל כששקעתי עד הברכיים ובקושי יצאתי, הבנתי את מה שאמרתי שנים לילדים שלי, בעצמי – “השביל חכם מהולכים בו”. הולכים על השביל של השלג המלוכלך בבוץ והדחוס וזה יותר פשוט. עדיין מבוססים קצת, כמו בחול בים. רק בעלייה. הנה רונן מטפס בדוגמנות

TMB_DAY3_121848_190629

מכאן, זה פשוט הפך למאמץ טיפוס די אישי. אמנם עופר היה פחות או יותר לצידי אבל זה לא נגמר. עולים ועולים ועולים ועולים והדופק גם עולה ועולה ומדי פעם פשוט עומד ומחזיר נישמתי. לעצמי, כן, לא למקומות אחרים אבל כשאני שומע את הלמות הלב באוזניים, זה זמן לעצור ולקחת אוויר ולהסתכל על כל היופי שמסביב

ואז לשים רגל לפני רגל ולעלות לאט הלאה כי ההר לא יטפס את עצמו ורוב החבורה שם, מעלי. לפחות אני עם ירוק זרחני שבוהק על השלג. מוטות ההליכה הם לא מותרות או משהו שהייתי מוותר עליו. אתה נשען עליהם, שם את משקלך ואת יהבך ומטפס הלאה. על השלג אפילו הדסקיות המגוחכות האלו שמגיעות עם מוטות ההליכה, אפילו הן היו מועילות להפליא ומנעו שקיעה של המוטות

ועולים ועולים, ושלג ושלג, והשלג הופך למדרון סלעי וממשיכים לטפס ולא קר בכלל. אני מזיע מרוב חום והרוח הקרה מנדפת ממני את הזיעה וממשיך לטפס. כל פעם נראה שזהו אבל מתקדמים ורואים שיש עוד קצת.

ואז פתאום, יש ערימת אבנים גדולה. עמוד עקום וכל החבורה הקדמית יושבת ומנשנשת. בלי שום טקסים, חצוצרות ומדליות הגענו למעבר ההרים.

TMB_DAY3_02_190629-2

עופר, אנוכי, ירון, רוי, אבי ורונן – קול דו בוןהום

הנה, השלט. מצד אחד מעולה! הגענו!

TMB_DAY3_134217_190629

אבל זה לא הסוף. ישנו מעבר הלאה, יותר גבוה במאה ומשהו מטר. השלט מבטיח 50 דקות צרפתיות עד לשם. אז יוצאים לדרך הלאה, אחרי שנחים קצת, מנשנשים חטיפי אנרגיה (אני סוחב עלי ביף ג’רקי, בשר מיובש שאמור להיות היחס הכי טוב בין אנרגיה למשקל וגם טעים – אבל אין שם שום סוכר…). בין לבין גם מנצלים את הקליטה הסלולרית המפתיעה וכולנו עושים שיחות וידאו עם הבית – “תראו! איזה יופי! שלג! הרים! כן, אנחנו בסדר! יאללה, נדבר אחר כך”. זה האקדח של צ’כוב. הוא עוד יירה במערכה האחרונה שבה יהיה גם שוטר.

מנוחה והעובדה שהגענו לנקודה מוסיפה המון אנרגיה. אני יוצא מאושש לדרך והנוף משתנה. אנחנו חוצים את ההרים במעבר שאפילו (כמו שרוי חזר ושינן לנו) הרומאים עברו. מי יודע, אולי חניבעל עבר פה עם הפילים ויש לנו סיכוי לדרוך בחרה קפוא של פיל!

המעברים האלו שימשו את האירופאים מזה שנים. המנוולים עדיין הולכים שם כאילו כלום. אדוני ההרים בלי להזיע אפילו ועם ביגוד תואם.

עכשיו זה טיפוס מתון יותר אבל רואים רחוק ושקוף. הרבה מאוד שדות שלג חוסמים את השבילים ועלינו לחצות אותם, מדי פעם בשיפועי צד שצריך לשים אליהם לב כי החלקה כאן עלולה להסתיים רחוק

TMB_DAY3_134949_190629

TMB_DAY3_02_190629

ירון, אבי, רוי ומי שעוד מעט תתגלה כקלייר

הרוח טובה וגם מצב הרוח טובה כי, אני לפחות, כבשתי את הפחד הכי גדול שלי, לעלות את ההר הזה, בלי בושות. עכשיו הולכים ומסתכלים יותר על הכל מסביב והכל יפה כל כך ואנחנו למעלה ויש אגמים כחולים-טורקיזיים בכל מיני מקומות מסביב וזה פשוט לא יאמן ביופיו וגם מוסיפה העובדה שכבשנו את זה במו רגלינו החטובות.

TMB_DAY3_37_190629

ואז פתאום, אחרי הטיפוס מגיעים לשפיץ של המעבר. לנקודה הכי גבוהה במסלול ובין הגבוהות בכלל על השביל (לפחות הסטנדרטי) – אל Col de la Croix du Bonhomme

TMB_DAY3_141413_190629

זה באמת הרגע לשבת ולשתוק קצת מול הנוף. אנחנו כבר מטפסים כמעט שש שעות ועכשיו תחושה של פסגת העולם. שקט מוחלט וההרים נפרשים לפנינו.

TMB_DAY3_06_190629

אבל אין כזה שקט כי מסביבנו יש המון מטיילים אחרים שכולם נרגשים באותה המידה ועוצרים לאסוף את עצמם, להצטלם וכמובן לעשות סלפים בפוזות ידועות מראש. משפחה אסיאתית נרגשת, ערימת צרפתים שרירית, כמה אמריקאים ובחורה אחת שתיכף נכיר והיא תלווה אותנו בימים הקרובים – קלייר, קנדית בת 23 מוונקובר שתידבק אלינו מתוך נוחות גרידא של ערימת קשישים חביבה שלא מציקה לה. כנראה. כי רק עכשיו לכאורה פגשנו אותה (ונו, אני כותב בדיעבד, כן?!)

TMB_DAY3_39_190629

עד כאן זו הייתה סיבולת לב-ריאה וקצת שרירי רגליים. לטפס יותר קל, טוענים חלק. מעכשיו זו ירידה. על הברקסים והברכיים. בתחילת הירידה יש refuge, בקתת הרים הידועה בשם Refuge du col de la Croix du Bonhomme. יעד מועדף לרבים העושים את השביל וככה חותכים את קטע ההליכה הזה לשניים. אבל צוות ההיגוי שלנו בחר שלא לעצור בבקתה (היא לא מאוד נוחה ויש שיתארו אותה כמלוכלכת וגם צריך מקום לשבעה ודרור לא איתנו היום) אלא להמשיך הלאה אל העמק שמתחת. כרגע סיימנו לעלות לגובה של 2,443מ’, עלייה של 1300 מ’ בערך ועכשיו עלינו לרדת כ 950 מ’ אל העמק שם מחכה לנו הבקתה ‘שלנו’

ירידה מ Col de la Croix du Bonhomme אל Les Chapieux

ראשית, ירדנו אל הבקתה, למלא מים. גל החום השוטף את אירופה משפיע גם עלינו. החום ממש גבוה, 28 ויותר מעלות ואנחנו שותים יותר מים. מעל גובה מסוים נעלמים הברזים ששימשו אותנו למילוי מים ולכן הברז במטבח הציבורי של הבקתה הוא מקור מים מצוין.

אני וירון לא עומדים בפיתוי. אני מזמין לנו בירה וגומעים אותה בכמה שלוקים מהירים כי צריך להתחיל לרדת מההר וצריך להגיע לארוחת הערב בבקתה הבאה וזה לוקח זמן לרדת. אני וירון גונבים ערימה של קוביות סוכר מהשולחנות בבקתה ומתחילים ירידה.

TMB_DAY3_152231_190629

קשה להאמין כמה אנרגיה מקבלים מבירה וערימה של קוביות סוכר לבן פשוטות. אני מכרסם אותן בהנאה גלויה ומתחיל לרוץ בירידה, בשלג. כמו ילדון על התקף סוכר.

TMB_DAY3_155705_190629

ירון ואני, עם המון סוכר בדם

יש קצב בירידה. אמנם מתחילים להרגיש שרירים אבל יש תחושה של שליחות והעמק נראה קרוב מתמיד. השלג הולך ונעלם ומפנה את דרכו לשבילים צרים שמתפצלים ומתאחדים וכולם מובילים מטה. אנחנו חולפים עלי פני מטפסים, אנשים שהולכים לכיוון ההפוך ועושים את הדרך לבקתה. הם אדומי פנים ולחלקם יש מבט מיואש בעיניים. כמה קל להישיר מבט מחייך ולומר “זה רק עוד קצת, אתם תיכף מגיעים”

TMB_DAY3_153420_190629

TMB_DAY3_163921_190629

רונן מוביל את אבי וירון בדרך למטה

וכמו לפי תוכנית אב מסודרת, מגובה מסוים מתחילים שטיחי פרחים לצבוע את כל הירוק הזה מסביב, משטחים צהובים, לבנים, סגולים של פרחים שנראים מוכרים אבל הם לא. כל תמונה היא נשונל ג’יאוגרפיק

TMB_DAY3_15_190629

הסוכר יורד בדם וגם מתעכבים יותר בתמונות אבל יש תחושה של עוד מעט מגיעים לסוף.

לאט, לאט מתחילים להופיע סימני ציביליזציה. מקום הלינה שלנו ב Les Chapieux היא בקתה שיושבת על כביש לתוך עמק נידח, אבל יש כביש ורואים מכונית עוברת ככה מדי פעם. רק קליטה סלולרית אין. מאז המעבר הקודם נעלמו כל סימני הקליטה. זוכרים את האקדח של צ’כוב? הוא מתחיל להעלות עשן…

החבורה מתקדמת בקצב, כל אחד לפי הבלמים שלו ורואים כבר את רצפת העמק. הבקתה לא רחוקה.

מגיעים לבקתת Auberge Refuge Nova

לבסוף מגיעים. דרור מחכה לנו שם בכיליון עיניים, רחוץ ולאחר שבדק את כל מה שיש לבקתה להציע. זהו סוג של פונדק והלילה יש לנו חדר אכסנייה של 10 מיטות. יש שתי נשים וסקוטי אחד חסרי מזל שחולקים איתנו את החדר. הבקתה (או שיש לקרוא לה פונדק) מאוד פשטנית עם שני תאי שירותים המשרתים קומה שלמה וכמה תאי מקלחות אבל הכל נהדר וחוויה.

מתארגנים למקלחת מהירה. תענוג צרוף שאין לתארו, איך שהמים החמימים שוטפים את זיעת היום וכולנו מגיחים החוצה כמו בשיר של מתי כספי – “שביל באמצע שביל בצד, חפופים אחד אחד. איזה נקיון וסדר, איזה יופי של מצעד”

בירה ושיחה. כל באי הבקתה בקושי עומדים בריחות הבוקעים מהמטבח הראשי. ארוחת הערב תוגש לכולם ב 19:15 בדיוק וכולם יושבים ונראים נחמדים ומתורבתים אבל סופרים את הדקות. ב 19:14 חדר האוכל מלא והמגשים מתחילים לזרום.

TMB_DAY3_190439_190629

עופר, ירון, אנוכי, רונן, אבי ודרור (הבן האובד)

באופן מפתיע, לא רעבים במהלך המאמץ היומי. אין תחושת רעב והאכילה היא יותר לתדלק מתוך ידיעה שאנחנו מוציאים כמות פסיכית של אנרגיה. אבל ברגע שנוחתות קדירות המרק על השולחן, משהו משתחרר ופתאום שד רעב מגיח

TMB_DAY3_6122_190629

רוי ואנוכי מתכוננים למרק

TMB_DAY3_6123_190629

עופר הרבה יותר נינוח לאחר כמה כפות

מהרגע שהגענו שרר ריח כבד של צלי מתבשל במשך שעות. עכשיו הגיעו מגשים של תפוחי אדמה וצלי בשר שפשוט עף במהירות. הצוות עובד בקצב מטורף ומוציא מגש אחר מגש, זהים לחלוטין אל כל השולחנות. יש בחוץ אנשים שיושבים במסעדה אבל בפנים יהום הסער. כולם רעבים וכולם רוצים עכשיו לאכול.

TMB_DAY3_194223_190629

מרגע שהמגש הראשון נחת. השתררה דממה בחדר. כול הנוכחים הם מטיילים שעבדו קשה היום. כולם אוכלים במכה הראשונה ועובר זמן עד שהשיחה מתחילה ואז כול החדר ניצת בשיחות נינוחות.

יופי של הרגשה. אנחנו נקיים, מקולחים, שבעים ובעיקר מאושרים לאחר האתגר. רוי מדבר כבר על מחר ועל המסלול של מחר והכל רגוע. אמנם מחשיך לאט אבל אנחנו בעמק סגור מוקף הרים גבוהים אז מחשיך יותר מהר.

בינתיים מישראל נכנסת המשטרה לתמונה!

הערב נסגר בגיחוכים רבים כשכולנו פתחנו לראשונה את הליינרים, אותם שרוולים דמויי שק שינה שנועדו לסוכך ביננו לבין המצעים שלא ממש מוחלפים בבקתה. ההנחה והצפייה היא שכולם ישתמשו בליינרים ואכן כולם עושים זאת. החדר צפוף, המיטות קומותיים מחוברות זו לזו ונגלה שלא פשוט יהיה לרדת בלילה לשירותים (כן, מדובר בחדר של פנסיונרים ולא רק אנחנו).

TMB_DAY3_6142_190629

בעוד שאנחנו בהכנות לשינה, לא היינו מודעים לדרמה המתחוללת בארץ!

שעות לפני כן, בשיא הפסגה, כולנו דיברנו עם הבית. אבל כשחלפו השעות ולא דיווחנו על הגעה בשלום החלו שיחות בקרב הנשארות ברמת דחיפות עולה. השמות שמורים במערכת כדי להגן על התמימות. אבל התחילו חששות שאולי שבעת המופלאים מצאו את דרכם לאיזה בקע חשוך או משהו אחר.

לא שחסרה שם יוזמה. די מהר הגיעה ל’ אל פבריס, שוטר במשמרת במשטרת שאמוני. הוא לא ממש נבהל והסביר לה, כששמע את המסלול שלנו לאותו היום “אבל מאדאם! זה מסלול שילדים עושים!” וביקש להרגיע. נ’ הגדילה ראש והגיעה אפילו לביקתה שם אפילו וויפי לא היה אבל ענו לה בצרפתית וסירבו לאנגלית.

לפני שחיליק מגנוס נשלח, ירון יצר קשר. הוא מצא מכולת שמכרה חצי שעה וויפי צולע במיוחד במחיר מופקע ושלח הודעה וכך גילינו על הפרס שיצא על ראשנו במשטרת שאמוני. מאוחר יותר למדנו שבביקתה הודיעו למצלצלות שהלכנו לישון וסגרו להם. ירון עצר את ההסלמה וקטע את החששות באיבן. מיותר לומר שהחדשות על החתירה למגע חיממו את ליבנו בחדר שגם ככה היה חם מאוד ובעוד האור כבה והנחרות מתחילות לנסר את הלילה הגיתי ביום הזה, שהיה כל מה שחשבתי שיהיה ואף יותר. כמה דקות קריאה בקינדל בחושך עזרו לי לתת לראש את השקט ותוך דקות נשמטתי גם אני אל זרועותיה של שנת ישרים.

מחר יש עוד טיפוס, למעבר הרים ב Col de la Seigne שם נחצה מצרפת לאיטליה.

ולפני סיום, בעוד שהסערה במטה משטרת שאמוני שוככת הנה נתוני ההליכה של היום משעון הפלא של רוי

פורסם בקטגוריה Sports, Travel | עם התגים , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

סובבים את ההר הלבן – סובב מון בלאן – #1

חזרתי. חזרנו. עכשיו צריך לספר מה היה. כזכור, יצאנו, שבעה מופלאים ללכת בשבילים הסובבים את ההר הלבן, הלוא הוא המון-בלאן הגבוה בהרי אירופה הקלאסית. השבעה, שאני גורר איתי מימי בית הספר היסודי והתיכון הלכו (גם אני, כן?!) כ 110 ק”מ בחמישה ימים בהרי האלפים המעטירים. זה סיפורנו.

TMB_DAY1_ 201437_190627

טוב, לא ממש. אין לי כוונה לתת כאן הכוונות לכל קטע וקטע כי יש המון מקורות מידע ברשת שלוקחים את זה יותר ברצינות, עם כל הפניות ומתי צריך להתכופף, כי ענף נמוך ואיפה למלא מים ומה הנקודה הנכונה לחלוץ נעליים להוציא את האבן שבטח נכנסה במקטע הקודם.

יש ספר שהוא התנ”ך במלוא מובן המילה (הנה הוא באמזון, לא יוצא לי מזה כלום ואורן יהרוג אותי על זה) ויש המון בלוגים, בעברית ובנוצרית על כל מקטע ומקטע בשביל ויש קבוצות פייסבוק שידאגו לכך שתמיד תשמעו עברית על המסלול (העדרים הולמים את ההרים)

The Tour of Mont Blanc- Complete two-way trekking guide

אבל אני אספר לכם איך זה באמת ללכת את ה Tour du Mont Blanc או TMB בפי ידידיו ומוקיריו. אני אתאר את החוויה של אדם מן הישוב שאינו סוסון שרץ או 50 ק”מ בשבוע או איזה יוצא מגלן קשוח שבשבילו השביל הוא חימום שרירים קל. התמונות הן של כולנו, מכל הטלפונים של כולם אז יסלחו לי כולם שלא ציינתי מי צילם מה.

תקציר הפרק הקודם

השנה אנחנו, כל השבעה, נחליף קידומת. לכבוד האירוע החלטנו לעשות משהו בקנה מידה שקצת גדול מעלינו והחלטנו לצאת לאירופה ולהלך בשביל המקיף את הר המון בלאן ועובר בצרפת, איטליה ושוויץ. הרבה זיעה נשפכה בהכנות לטיול, באימוני כושר, עליית מדרגות בבניין, בטיולי הכנה בחום של 35 מעלות ואלפי הודעות בקבוצת הווצאפ.

כרטיסים נרכשו מבעוד מאוד. צוות מובחר בחר לנו את מקומות הלינה על המסלול – אין לנו כוונה לעשות את כל 170 הק”מ שבדרך כלל לוקחים כ 11 יום אלא חצי מסלול. חיכינו, התאמנו, דיברנו, השוונו אורכים של מקלות הליכה והיום הגדול הגיע ונפגשנו בטרמינל 1 ואז טיסה קצרה של איזיג’ט לג’נבה.

אחד העקרונות שעמדתי עליהם מנסיון העבר הוא שאנחנו קשישים אבל יש לנו כסף. כלומר למה לסחוב את כל הציוד על הגב, כמו צבים כשיש לנו כסף לשלם לחברה כמו טקסי בסון (כפרעליהם!) שיקחו תיקים ויעבירו אותם לרוב מקומות הלינה שיש אליהם גישה ברכב וככה נקטין את העומס על הגב ועל הברכיים. אז החבורה הצטמצמה לשלושה צ’ימידנים כשכל אחד מקבל 6 ק”ג לרשותו (יש מגבלות משקל של חברת התעופה ושל חברת הובלת התיקים). התיקים חיכו לנו, ברוב הערבים, במקום הלינה.

יום 1 – 27/6/19 – Les Houches

נהגת ההעברות אספה אותנו בחיוך רחב בשדה התעופה בג’נבה ולקחה אותנו כשאנחנו הומים כמו עדת יונים למראה הנוף וההרים. בנונשלנטיות חלפנו משוויץ לצרפת בדרכנו לעיירה Les Houches המבוטאת לֶה-זוּש (הs הוא שקט אבל בגלל שהמילה השנייה מתחילה ב h ואחריה אות ניקוד מחברים את ה s למילה הבאה. צרפתים, מה לעשות). עיירה קטנה וחמודה למרגלות האלפים שם עשינו את הערב, מעמיסים המבורגר החשוב לבניית שרירים ועמידות.

TMB_DAY1_210947_190627

חלוקה לזוגות ושלישיה לחדרים השונים (כל פעם אתה ישן עם מישהו אחר, כמו גואל רצון).

יום 2 – 28/6/19 – Les Houches אל Les Contamines

זה הרגע שבו מתחילים. יוצאים בבוקר מהמלון בלה-זוש, כולם נרגשים וקפיציים. המטרה היום היא להגיע לעיירה בשם Les Contamines. אבל היתה לנו התלבטות קשה.

יש ל TMB מקטעים מסודרים ומתועדים וזה השביל “הרשמי”. אבל יש המון שבילים נוספים שמחברים את המקטעים ועוברים במקומות אחרים ואלו הם הווריאנטים (Variantes). מלה-זוש צריך לעלות אל ההר לנקודה שנקראת Col de Voza (1659 מטר מעל פני הים) שעשינו בלי בושה ברכבל ומיד הצטלמנו

TMB_DAY2_093650_190628

TMB_DAY2_093402_190628

שימו לב לחולצות התואמות! (ותודה לגלית על העזרה עם הלוגו)

ועכשיו ההתלבטות הקשה. יש שתי דרכים להגיע לעיירה קונטמין. הקצרה והקשה או הארוכה והקלה יותר. אפשר ללכת דרך מעבר שנקרא Col de Tricot ובדרך עוברים גשר תלוי מרהיב אבל אחר כך יש ירידה קשה (לרדת 600מ’ כמדומני) של שעתיים שפשוט מרסקת ברכיים, גם של גדולים וחזקים מאיתנו.

אל מול עיני הייתה תלויה דמותו הטרגית של נ’ ידידי שיצא לדרך וכבר ביום הראשון איתגר את ברכיו עד שנאלץ לפרוש כבר בהתחלה ולדדות למלון בג’נבה. סיפורו נגע לליבי עד כי למעשה הפחד שלח אותי להתאמן ברצינות מראש וגם להתנגד קשות לירידה כזו ביום הראשון. לכן, נמצא פתרון – נלך עד לגשר ונראה לו, ואז נחזור על צעדינו ונצעד לא דרך Col de Tricot אלא דרך העיירה Le Champel שם הירידה מתונה יותר אם כי ארוכה הרבה יותר וכך נשמור על הדרך והברך.

אבל, זה היה ארווווווך.

הנה המסלול שקלט שעון הפלא של רוי, המסלול שהלכנו בסופו של דבר

Day 2 Trail Map

ראשית שמנו פעמינו אל הגשר התלוי, כשרוחו של אינדיאנה ג’ונס שורה עלינו. השביל הוא צר ויפיפה להפליא

TMB_DAY2_095906_190628

דרור, הולך בסובלנות

הבעיה הראשונה היא שחם. גל חום מזעזע שוטף את אירופה ואנחנו מעל 1600מ ועדיין חם, כשלושים ומשהו מעלות. אבל הכל ירוק, פורח, צלילי הזרם ששוטף מקרחון Bionnassay וההרים שמקיפים מכל עבר. הדרך קלה ואין שום בעיות ודי מהר הגענו אל הגשר (זה אני, שם עליו)

TMB_DAY2_103611_190628

הגשר הוא מחסום רציני. כולם רוצים לצלם, להצטלם ומחכים שהאחרים, חסרי ההתחשבות האלו ירדו כבר וישאירו לנו את הגשר כי ברור שזה יותר חשוב. ואז סלפים, וסרטונים ובהייה אל הקרחון של Bionnassay (ביונסה? יש על שמה קרחון כבר?!) והמחשבה הישראלית – “לו היינו מחברים את הזרם הזה לכינרת, טבריה היתה נעלמת תוך 23 דקות”.

TMB_DAY2_104211_190628

TMB_DAY2_59_190628

לקח זמן אבל הצלחנו להשתחרר מהגשר. חזרה לנקודת הפתיחה היה קל ואז התחלנו למעשה את המסלול של אותו היום.

בתחילה, זה היה סבבה ולמעשה המשכנו בשביל כשמדי פעם עוצרים לעשות עוד איזה תמונות כי ההתלהבות והנוף הם לא יאמנו. האנרגיה פועמת קשות בעורקים והכל נהדר

TMB_DAY2_47_190628

עוצרים אפילו לבירה בדרך, במושב Le Champel (זה ממש קטן, קשה לי לקרוא לזה עיירה) אבל החום הכבד וההליכה כבר נותנת אותותיה

TMB_DAY2_05_190628

אני ורונן באמת שמחים לשתות בירה קרה אבל לא ממש רואים

מכאן הולכים והולכים ונפרדים לזוגות ושלשות לפי הקצב. בירידות יותר מדברים, בעליות יותר מתרכזים בנשימה והיום מתארך ומתארך וגם הדרך. אני וירון פספסנו פנייה וירדנו חצי קילומטר בירידה מטורפת שאותה היינו צריכים לעלות וזה לגמרי הוציא את האוויר מהמפרשים

אז עצרנו לאכול את הבאגטים והנקניקים שרכשנו בבוקר. זה מצחיק שאתה לא מרגיש רעב, למרות שהלכנו המון זמן והמון מרחק, אבל ברגע שהביס הראשון נלעס, אתה חש כאילו לא אכלת יומיים.

TMB_DAY2_154659_190628

רואים שחם לנו ואנחנו עייפים?

החום הכבד השפיע גם על צריכת המים. בגדול חשבנו להסתדר עם ליטר שממלאים כל פעם אבל לקחנו שני ליטר כי כמות המים שצרכנו בגלל החום עלתה ועדיין, ממלאים בכל מיני ברזים שכאלו, בכפרים ועל הדרך והמים קרים וטעימים. כמה שלוקים ואתה מרגיש כאילו הם זורמים לך לכל הגוף מקררים אותו וטוענים אותך מחדש. זה מפריע, כישראלי לשפוך כל פעם את המים הקודמים ולמלא מחדש, אבל הם נשפכים כל הזמן ומתרגלים

TMB_DAY2_151332_190628

TMB_DAY2_140133_190628

בסוף נגמר לי הכח. לא רק לי אבל אני הכי מעניין אותי. לא ממש בסוף אלא לפני הסוף. כל פעם עוצר כדי לתת לדופק הזדמנות לרדת, להחזיר קצת אוויר. העלייה האחרונה ל Les Contamines לקחה 92 ק”מ ו 20 שעות. לא ממש אבל זה נדמה היה ככה. למה שמים את העיירה למעלה? מה זאת האנטישמיות הזו? קצת התחשבות, קצת תרבות אירופאית.

הנה אני, לא ברגעי המופלאים ביותר, 2 דקות מסוף המסלול (לפני שגיליתי שהמלון נמצא במעלה העיירה, קושיליראבק!). זה לא על אדי דלק. זה על אשליה של אנרגיה.

TMB_DAY2_180442_190628

הנה, אני ברגע נדיר של טסטימוניאל בריאליטי שלא היה

ואז הגענו למלון המהמם עם המדשאות המעטירות ומקלחת חמה וארוחת ערב ומיטה והתיקים שלנו שהגיעו למרבה הפלא

TMB_DAY2_181401_190628

TMB_DAY2_6095_190628

ירון, רונן ועופר במנוחת לוחמים לפני האוכל

ארוחת הערב היתה נחוצה ואפילו שהגישו דג (בהגשה מהממת) ואני שלא אוהב דג מבושל, אכלתי רק כדי לתדלק. השיחה סביב השולחן היתה על היום הבא שאמור להיות הקשה ביותר במסלול עם עלייה של 1200מ’ וירידה של 950מ’. האחרונים שהגענו, היינו קצת מיואשים לאור הסיום של היום הזה. אבל סמכנו על שנת הלילה ועל התכונה האנושית כל כך של שכחה (אחרת לא היו ילדים יותר).

בדיעבד, זה היה קצת קשוח ליום הראשון לטעמי. הנתונים משעון הפלא של רוי דיברו על כמעט 30 ק”מ של הליכה ב 10 שעות וזה לא ממש שטוח. עכשיו זה נראה קלללל, אבל באותו הרגע זה לא היה פשוט.

זהו. תם היום הראשון להליכה. נראה לי שאסיים כאן ואשחרר אתכם עד לפוסט הבא

פורסם בקטגוריה Thoughts, Travel | עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

הולכים להקיף את ההר הלבן , באירופה, עם ילדי בית הספר!

קחו את רשימת אנשי הקשר. אתם לא זוכרים מאיפה אספתם חלק גדול מהם. אני מוכן להמר שאת רובם הכרתם בשנים האחרונות. כמה מהם אתם סוחבים מכיתה ב’ או לפני? כמה מהם אתם עדיין בקשר מספיק טוב כדי לחלוק חדר בביקתה על הר?

לי יש שבעה כאלו. ואיתם בעוד כמה ימים אצא ללכת בשביל הסובב את ההר הלבן, המון-בלאן באירופה.

ויקטור פרנקל אמר שאדם מחפש משמעות. מייקל ג’ורדן אמר שאסור לוותר בדרך למטרות שאתה מציב לעצמך. הומר סימפסון אמר שלנסות זה השלב הראשון של כישלון. סטיבי וונדר אמר “אופס, מי הציב פה את המטרה הזו?!”, ואני אמרתי, יאללה, בוא ונשים לנו מטרה גדולה.

השנה אנחנו, כל השבעה, נחליף קידומת. בואו ונאמר שאנחנו מכירים מעל 30 שנה, אוקי? חשבנו שראוי לעשות משהו טיפה יותר אפי, מחווה גדולה לרגל האירוע. החלטנו על ה TMB – סובב מונט בלאן או בשפתם Tour de Mont Blanc.

תיכף אציג את הנוכחים, אבל אקדים ואומר שכולם צודקים. לשים מטרה נעלה שכזו עובד. בנקודה מסוימת הבנתי שזה קורה ואם לא אתחיל לתפוס את העסק ברצינות ולהתחיל להתאמן, זה יגמר בבכי. אז הפעם אני אדבר על חברות שנמשכת שנים ועל כניסה לכושר שהפתיעה אותי. אבל אתחיל בחבורה שלנו.

והנה שישה מתוך שבעת המופלאים. אף פעם לא מצליחים לתפוס את כולם. אנחנו בדיוק סיימנו טיפוס קשוח בנחל כיסלון כרמילה בקצב מהיר.

מימין לשמאל: רונן (אני אספתי אותו בכיתה י’), ירון (כיתה י”א), כבודו בירוק מיוזע, רוי (שנכנס לחיי בכיתה ג’), דרור (י”א) ואבי (אני חושב בכיתה ב’ או אולי א’?). עופר (כיתה י’) חסר כאן. עדכון: חלק מהנוכחים ביקשו למסור שלמיטב ידיעתם חלק מחברי הקבוצה האחרים מכירים עוד מגיל חמש ומוקדם מזה. אז עידכנתי.

Chekhov@Carmila_3441_190615

לשם השוואה, הנה כמה תמונות שנעות בין נוסטלגיה חמימה לקרינג’ קשה.

תמונה איקונית שלנו מהטיול השנתי של י”א  – בצהוב זה אלי שנעלם לנו עם השנים וממנו בכיוון השעון, אנוכי, אבי, רונן עם בנדנה ורוי.

Chekhov@Highschool trip_600px

אני ועופר, אי שם בסוף שנות השמונים בחמש בבוקר במדבר לפני טיול ספנלינג

OferEitan@SnaplingTrip 500px

ירון ואני והנרייטה (מי יודע איפה היא היום…) בטיול שנתי של י”א

YaronEitanHenrietta@ClassTrip11_1986 600px

ושוב רוב החבורה, אי שם על גבעות השומרון באמצע שנות ה 80

Chekhov@Highschool trip crazy 600px

והנה שוב לאחר זמן מה (עופר משמאל)

Chekhov@Carmel 600px

עברנו המון, החבורה הזו ועדיין כל אחד מהם מרגיש לי כמו האח שמעולם לא היה לי. יש לנו מעל 200 שנה של זיכרונות משותפים, בדיחות גרועות, סיפורים וחיים שלמים שחיינו בנפרד אבל תמיד מחוברים. זכרים, מה לעשות, זה קשה לנתק.

כששמנו לנו מטרה משותפת זה היה לפני שנה כמעט ולפחות לי הייתה תחושה של ‘יש זמן’. המסלול שנבחר, ה TMB הוא אחד מהשבילים הארוכים הכי פופולריים באירופה והוא מקיף את רכס המונט-בלאן באלפים השוויצרים, הצרפתים והאיטלקים. אורכו המלא הוא כ 170 ק”מ ויש בו טיפוסים וירידות שמסתכמות ב 10 ק”מ של עלייה וירידה. אנחנו מתכוונים ללכת כחמישה ימים בצידו הצרפתו-איטלקי.

אנחנו יוצאים מחר לדרך אבל אני לפחות התחלתי לפני כמה חודשים כשהוברר לי שאני חייב להרים כושר ולהתחזק, אם מסיפוריו של א’ שהוביל לשם קבוצות ועשה זאת בעצמו או סיפורו של נ’ שנשבר באמצע ופרש. מחלתי על המשטמה הקבועה שלי לחדרי כושר ונרשמתי. נורית אף הגדילה וחיברה לי מדריך כושר אישי לפגישה בשבוע. לצערי, קבוצת הנינג’יטסו שלי יצאה לפגרה עד להודעה חדשה בשל פציעתו של המדריך, א’ (אותו א’) ומאז יצאתי לנבצרות ספורטיביות.

שלושה וחצי חודשים של חדר כושר ואימון וטיולים בכל הזדמנות שיש אמנם לא גידלו לי קוביות בבטן אבל גרמו לי להרגיש יותר טוב עם עצמי וגם כל מיני מחושים נעלמו להם עם הזמן ופתאום דברים נעשים יותר קלים.

Eitan@Gym_093525_190605

תמיד אומרים שההתחלה היא קשה ואז זה הופך לתשוקה אמיתית. ובכן, לא בדיוק. אני עדיין לא מחכה ללכת לחדר כושר אבל עושה את זה ומודה לאל שברא מכשירי כושר עם נטפליקס מובנה. זה לא חדש לי ההרגשה המצויינת הזו של סיום אימון כשכל הגוף מיוזע אבל זז בקלילות כשהכל חם, אני זוכר אותה משנים של אימונים על המזרון בקבוצות הנינג’יטסו אבל הפעם יש לי מטרה ברורה.

בסופו של יום, אני רוצה להיות מסוגל להנות מטיול של פעם בחיים ולחזור הביתה בשלום. פעם ראשונה שאנחנו ככה כולם יוצאים לחו”ל, לטיול שכזה. אנחנו מקפידים לצאת לטייל כמה פעמים בשנה, טיול יום שכזה שלפעמים מרגיש המשך ישיר לטיול של י”ב. מאז ומעולם החבורה הזו טיילה ועשינו חלק גדול מהמסלולים המוכרים יותר ופחות. אבל אז התחתנו (כל אחד בנפרד) וילדים וקריירות וחיים שלוקחים אותך למקומות שונים אבל תמיד ידענו לחזור. זה בא בגלים, תקופות של שקט ותקופות כמו עכשיו כשקבוצת הווצאפ של החבורה רועשת וגועשת כמו הקבוצה של גן פשוש לפני מסיבות הסיום

זה סבבה.

טיילתי הרבה לאחרונה, זה קשור גם לעובדה שאני כרגע מחוסר עבודה ויש לי יותר זמן ויצא לי לסחוב את נדב ואוהד גם איתי.

DSC_3220_Insta2000px

אוהד אפילו יצא לטיולי הכנה איתנו, לא משאיר אפילו אבק מאחור עם הרגליים הארוכות האלו והכושר הטבעי של מתבגר. לפחות כשחזרנו לרכב הוא כבר חיכה לנו עם קפה מבעבע ועוגיות פרוסות

Ktalav with Ohad 20190608_083135 600px

57c45b66-7ec5-4674-a094-00ba2cc92948

ועכשיו, התיקים כבר ארוזים, כל הזיעה כבר נשפכה ואוספים חדשה לשפוך על אדמת אירופה. זה רק טיול אבל זה נראה כמו וואחד אתגר גדול, עסיסי וכיפי.

אפילו החולצות כבר מוכנות ומקופלות (כמובן שחסר רוי בתמונה)

עכשיו רק נשאר לשים רגל ראשונה על המסלול.

ושנייה.

ולקחת נשימה ולהתחיל לעלות

BeforeTMB_8535_190624 600px

פורסם בקטגוריה Thoughts, Travel | עם התגים , , , , , , , | 4 תגובות

כך עושות כולן? גם בעידן של MeToo# ?

על הבמה תלמידות בית ספר וסיפור שלם. יש רגעי *קרינג’ מדי פעם שבהם אני זז באי נוחות על הכסא. אבל, חייבים לתת לו טיפה ספייס. בכל זאת, הוא כתב את זה לפני 230 שנה ואני מניח שלא במאי אחד או שניים ניסה לרכך את הגלולה. ובכל זאת, “כך עושות כולן” או בשם היותר מוצלח Così fan tutte (קוֹזִי פָאן טוּטִי – תגלגלו באיטלקית) בגלגולה הנוכחי באופרה הישראלית היא נהדרת – הבימוי וכל הבמה הם חגיגה לעיניים, הקאסט מעולה, המוזיקה פשוט טובה כי זה מוצרט. כן, וולפגנג אמדאוס מוצרט בכבודו ובעצמו ואטום אגויאן, במאי הקולנוע שביים.

*קרינג’ – Cringe – אין ממש תרגום מדויק אבל זו ההרגשה של להתכווץ במבוכה כשרואים או שומעים משהו ממש מבייש, מביך או שטותי.

CosiFanTutte_6263_190529

לאורך שנים ארוכות הבלוג שם למטרה להוריד סטרס כי מתח יכול להיות לא בריא ולכן כבר עכשיו אחשוף את השורה התחתונה. האופרה מקסימה, צוות נהדר עם זמרות שנותנות הופעה טובה, מוזיקה יפה ופשוט ממתק מדהים לעיניים. קלילה וזורמת. יאללה, אפשר להמשיך.

CosiFanTutte_5687_190529

העלילה לכל מי שכמוני לא הכיר אותה, היא פשוטה. שני קצינים צעירים נסחפים להתערבות עם חבר, פילוסוף מבוגר ומחליטים לנסות את נאמנותן של בנות הזוג שלהם, האחיות פיורדיליג'י ודורַבֶּלָה. הם מתחפשים כאנשים אחרים ומנסים לפתות אחד את חברתו של רעהו, בצורה די אגרסיבית כדי להוכיח שכך עושות כולן – קלות דעת ונוטות להשפעה בחוסר נאמנות.

כרגיל, לא הכרתי את הסיפור או המוזיקה. ההפקה היא ששבתה לי את העין עוד בשניות הראשונות, ממוחו הקודם של הבמאי אטום אגויאן.

CosiFanTutte_3351_190529

אגויאן הוא במאי קנדי ממוצא ארמני שעושה סרטים חזקים ופחות שוברי קופות. בזמנו ראינו את הסרט ’המתיקות שאחרי’ (The sweet hereafter) שבו עיירה קנדית קטנה מתהפכת לחלוטין כשתאונה עם אוטובוס ילדים הורגת כמה מהם וכל מה שקורה בעקבות כך. סרט חזק ועדיין יפה ומרשים למרות הנושא הקשה והבעיטה בבטן. ראינו עוד, אבל זה נשאר לי בראש גם אחרי הרבה שנים.

sweet_hereafter_poster

אז במאי הסרטים הקנדי החליט שהוא רוצה לביים אופרה. הוא לקח את "’כך עושות כולן’ ונתן משקל לשמה השני של האופרה – ‘בית הספר לאוהבים’. הכל מתרחש בבית ספר, במעבדת מדעים של בית ספר תיכון, עם תלבושות בית ספר קלאסיות, המזכירות את שנות ה60

CosiFanTutte_6592_190529

CosiFanTutte_5650_190529

CosiFanTutte_5711_190529

פה, דוקטור, התחלתי לחשוד. זה הזכיר לי את הסרט המופרך לחלוטין (אך מגניב למדי ברמה הגיקית) “סאקר פאנץ’ ” (Sucker Punch) שהכיל קבוצה של נשים בתלבושות בית ספר בלי שום צורך עלילתי אבל זה משך את העין. הרי אי אפשר להילחם בערימה של זומבים נאצים או רובוט סמוראי עם חרבות קטאנה אלא בתלבושת בית ספר עם חצאית קצרה!

sucker_punch_poster-thumb-550x813-59691

דלגו ישר לדקה 1:10 להבין על מה אני מדבר

התלבושות באופרה לא היו כאלו מוגזמות והיו חלק מכל הקונספט אז שנייה, שתיים, לתוך האופרה זה כבר נראה לגמרי הגיוני, אבל מדי פעם יצר אסוציאציה למליון סרטים אחרים. או לטניס של פעם. אבל זה היה קטע שכזה.

טוב. נעזוב את התלבושות. עכשיו אני אדבר על פרפרים.

CosiFanTutte_6599_190529

כל הזמן יש פרפרים. לפעמים זה מרומז כמו פרפרי ענק שמרחפים מעל הבמה, ולפעמים זה פחות מרומז, כמו מדליות הפרפר שהבנות עונדות, מוטיבים של פרפר על הכובעים וכמובן סיכות הענק שמונחות על הבמה ולעיתים דון אלפונסו, המורה המבוגר שמתחיל את ההתערבות אוחז בהן. הפרשנות נראית לי די ברורה – הבנות הן פרפרים – חופשיות ויפות וחינניות וקלות תנועה. דון אלפונסו שרוצה להוכיח שהן לא נאמנות אוחז בסיכות שימסמרו אותן לקרקע המציאות.

CosiFanTutte_6561_190529

CosiFanTutte_5780_190529

זה יפה וזה עובד היטב לפי התפישה שלי שהאופרה חייבת להמציא את עצמה שוב ושוב, לחדש ולקסום לקהל חדש וצעיר. שכבות כאלו של דמיון, מטאפורות, אסוציאציות לתרבות פופולרית אולי יציקו לטהרנים של אופרה אבל ימשכו קהלים לא מוכרים, צעירים ולמעשה יזרימו דם חדש לצורת האמנות הוותיקה הזו.

המוזיקה נהדרת. לא הכרתי כמובן שום קטע מראש, אבל זה נשמע טוב. קולח שכזה ולא קודר. שתי האחיות פיורדיליג'י (יעל לוויטה) ודורבלה (ענת צ’רני) מעולות. הן שרות נהדר וגם משחקות מצויין. זה לא זמרת מבוגרת ומלאה שעומדת לה על הבמה ושרה. כאן הן משחקות את התפקיד של הצעירות הנאיביות כולל הבעות ומשחק תיאטרון מלא והופכות את הטקסט להצגה של ממש. דווקא שני החברים, גוליילמו ופרנדו פחות מרשימים (יש להם גם פחות זמן מסך). קשה גם להצליח עם כזה שפם מפואר.

הנה לפני השפם

CosiFanTutte_5673_190529

ואחרי שהתחפשו במידה מדהימה ששתי האחיות לא זיהו אותן יותר

CosiFanTutte_6090_190529

אם כבר מדברים על אסוציאציות שחלפו במוחי הקודח, הרי שהשניים הללו כל הזמן הזכירו לי זוג אחר

Tweedle dee and tweedle dum

CosiFanTutte_5628_190529

הכל טוב ויפה והסיפור מתקדם. דון אלפונסו משכנע את שני ידידיו להתחזות ולבשר לאחיות, החברות שלהם שהם נשלחים לחזית. הצורה שבה אגויאן מסביר לנו איך הם מפליגים לדרכם היא לא פחות ממבריקה, עם קבוצה של נשים החובשות כובעי אנייה החולפות דרך הבמה. ואז הם חוזרים כזוג אלבנים מחופשים ומנסים לזכות בליבן של האחיות שלא ממש מתפתות.

CosiFanTutte_5816_190529_INSTA

עכשיו עלה לי קצת הקרינג’ (זוכרות? מלמעלה). השיטות של שני האלבנים אולי היו בסדר במאה ה 18 אבל זה נראה קצת מוגזם היום. אני לא איזה צדקן מיושן, אבל חלק מהאירועים נראה על גבול האונס. פה אני לא יכול לבוא בטענות לאדון מוצרט או לכותב הטקסט, אדון לורנצו דה פונטה. בזמנם זה היה הגיוני והיום הוא גובל בקריפיות קשה שבו שני הגברים כופים את עצמם על שתי אחיות תמימות.

CosiFanTutte_6235_6_190529

CosiFanTutte_6267_190529

זה הפתיע אותי שזה הפריע לי. הכל קליל ויפה נורא וכולם משחקים יפה על הבמה ועדיין מדי פעם הרמתי עין מהמצלמה כשמשהו מציק לי. זה פשוט נראה לא נכון. אני בטוח שזה לא חמק מאגויאן והסולנים אבל עדיין – רגע של קרינג’.

אני לא מרגיש שאני עושה ספוילר. בכל זאת, האופרה כבר מסתובבת 219 שנים אז זה לא פרק של משחקי הכס או משהו. בסוף הן נשברות. שתיהן. דון אלפונסו מוכיח את הנקודה שלו – כך עושות כולן – כולן קלות דעת ובוגדניות. המשרתת דספינה עוזרת לו ובכלל היא דמות שלילית למדי, אבל נהדרת כמו כל סיידקיק של האיש הרע. היא מכניסה את הסלפסטיק לבמה ומוסיפה המון. אבל היא גם דוחפת את האחיות לשבירה. ואז הן נשברות ובוגדות באהובים המקורים אבל בסוף כשהתרמית מתגלה הכל סבבה – הצעירים אמנם מבואסים שחברותיהן נתגלו כבוגדניות אבל הן חוזרות למעמד ההתחלתי כאילו כלום לא קרה.

CosiFanTutte_6288_190529

CosiFanTutte_6312_190529

אני מניח שטקסט של אופרה הוא קדוש. לא משנים אותו או עושים התאמות. העם היהודי חי עם דיסוננס בטקסטים כאלו כבר אלפי שנים. טקסט לא עדכני שממשיכים איתו הלאה בשנות האלפיים (לספירתם, כן?!). לכן אי אפשר להתאים את התהליך שעוברות השתיים לעידן ה MeToo# ועל כך אני התכווצתי.

לא יודע אם זה רגישות שלי בלבד. אולי לאנשים אחרים זה נראה סבבה ואולי מצחיק. שלא תבינו אותי לא נכון, האופרה מקסימה ואני ממליץ בכל פה וברור שעל ההפקה מלאת הפרפרים הזו. הייתי שם אותה כשלב ראשון בכניסה לעולם הזה. יש בה את השילוב של רגעים קומיים ורגעים רציניים  היורדים לעומקה של הנפש האנושית. כל זה משולב במוזיקה של אחד הגאונים הגדולים של המוזיקה, אי פעם (לפחות עד הביטלס, קורט קוביין ואבי ביטר). אני מניח שזו רוח התקופה, הזייטגייסט אבל גם קשה לי להניח שאני הראשון ששם ליבו לכך.

אפשר אולי לרכך את הגלולה בבימוי, אולי לתת פרשנות אחרת בלי לפגוע בטקסט ובמוזיקה או פשוט לקבל שפעם זה היה אחרת.

בכל מקרה, האופרה מסתיימת באהבה. גם אם היא שרוטה ופצועה לאחר ששני הקצינים הצעירים הצליחו לפגוע בבנות הזוג שלהן ובהם עצמם. אז אניח לפרשנות האישית שלי לצד ואתן למסורת האופראית לדבר

CosiFanTutte_6374_190529

ולסיום, השיר שהתנגן לי בראש כל זמן הכתיבה

פורסם בקטגוריה Music, Thoughts | עם התגים , , , , , , , , , | 2 תגובות