דור לדור יביע ג’אזזז

הכי כיף לראות פירגון. זה מחזיר איזה אמון במין האנושי, אמון שקצת הלך לאיבוד מאז שמישהו חשב שעטלף במרק יכול להיות מגניב. לראות פירגון זה מחמם את הלב ומלחלח את זוית העין. זה באמת עושה לי טוב לראות פרגון גדול, ממריא דרך דמעה שקופה. אז ראיתי ואני חש צורך לדווח ולתבל בתמונות.

ראשית, אאמלק לאלה שזמנן אץ להן והן חולפות בטלפון, מחליקות במהירות עם לק ג’ל איכותי. זה שוב פעם הג’אז הזה. מעין ג’אם סשן, ניגון חופשי לכבוד יומולדתו של הרב צלם, הראשון לשמו, חביב הבריות, יוסי צבקר, כפרעליו. וכראוי לאימלוק אספר שהתרגשתי לראות איך בניגוד להרבה תחומים אחרים, הדור המנוסה והמבוגר מרים ומניף בצורה לא ברורה מאליה את הצעירים. יהיו גם תמונות מעולות וכרגיל הגיגים והתחכמויות מיותרות (אבל לי מותר). אז השארנה עימנו.

קרין אלוני על החצוצרה ואסף חכימי על הבס

מעבר להיותו צלם הבמה והג’אז מהמובילים במקומותינו, יוסי צבקר אהוד על נגני סצינת הג’אז וכשחל יום הולדתו נתקבצו להם ערימה של נגנים למועדון שבלול בשעת לילה מאוחרת לחגוג לו. כראוי וכיאוי הוא דיווח על כך והתייצבתי עם עוד ערימת לופתי עדשות ומצלמות. עוד בחוץ, כשהמעדון גלגל עצמו מחדש לאחר הופעת הערב אפשר היה לראות את הערבוביה העליזה. בצד כמה מהאריות הוותיקים (ויסלחו לי אבל תיכף אסביר) היו נציגי הדור הצעיר היותר היושב עלי ההדסון בניו-יורק שתפסו מחסה מהנגיף בארץ ונציגים באמת צעירים, נציגי התלמה ילין ותיכון חדש.

גיא מינטוס, נציג עדת ניו-יורק

קרין אלוני, נציגת הדור הצעיר

אז יש לנו דור א’, דור ב’ ודור ג’. אני אוהב שמסודר לי. מה לעשות, זוט עני. אם גיא מינטוס שלא הכרתי אישית קודם אבל בשיחה בחוץ התגלה כקסם של בחור הוא דור ב’, שעדיין מגלה את אמריקה, יש כאלו שהיו שם וחזרו לביצה התל אביבית, לג’חנון לחריימה ולכבד קצוץ המקומי. לצורך הקלות אני אקרא להם דור א’. רק שלא יעלבו לי כי יש עוד לפניהם דור, אהרל’ה קמינסקי ודומיו שהם החלוצים שהקימו ג’אז ציוני בשממה  מוקפי גמלים ודיליז’אנסים. ויש את דור א’ של הערב הזה, אנשים כמו שי זלמן, מתופף על ואיש שנראה שמרחף לו על ענן של אופטימיות וחיוך בוויב של סבבה.

שי זלמן, על התופים

והיו גם נציגי העתיד. דור ג’. חבר’ה צעירים שעושים צעדים ראשונים על הבמות המקצועיות. כאבא לבוגר תלמה ילין וכמי שלא פספס בארבע השנים קונצרט, פעילות, הופעות ושאר ירקות – אני מכיר חלק מהאנשים ושמחתי לראות את טוקי שטרן, בן המחזור של אוהד שמזמן חצה את הקווים למקצועניות ונפלא לראות כישרון כזה פורח ועולה. אבל הוא כבר בוגר. היו שם קבוצה של צעירים שעדיין צריכים ללמוד למבחן בהיסטוריה בתיכון.

טוקי שטרן

ועכשיו היופי.

לא יודע אם זה הג’אז, הישראליות, החיבה המשותפת לצדיק יוסי צבקר או שילוב של כולם. מעבר למוזיקה נהדרת, מאולתרת כמו שצריך במסגרת הכללים היה נהדר לראות את חיבור הדורות.

בעולמי המקצועי והציני לא תמיד יש פרגון. יש הרבה פעמים Job Security, מושג שלא יודע איך לתרגם אותו אבל האריה הקשיש לא שש לפנות את מקומו ללביא הצעיר כי הוא יודע שהוא יתפוס את מקומו. תחשבו על מופאסה, סקאר וסימבה.

סקאר חושש מסימבה כי הוא יודע שסימבה יתפוס את מקומו. ככה זה בהרבה מקומות. זה טבע האדם. לא מפרגנים לצעירים כי הם יקחו לך את הלחם.

אבל לא הערב.

לא פה בג’אז.

אני לא רוצה להכליל. אבל אני צורך ג’אז מקומי הרבה שנים ובסופו של דבר אני חושב שזה שילוב של האתוס של הג’אז, עם הישראליות שלעיתים עוד יותר מתבלטת בניכר שם כל ישראל אחים הם. ודור לדור יתן את התשומת לב וההתייחסות כשווה. עומדים על הבמה ביחד קובי סלומון  (עלי קלרניט), אסף חכימי שעמד כל הערב עם הבס ולידם קרין אלוני, תלמידת תיכון שמחצצרת נהדר.

הם אריות ותיקים והיא עומדת לצידם שווה. מקבלת הזדמנות שווה. היה יפה לראות את שי זלמן (מתופף) בתחילת כל קטע בונה את הצוות על הבמה, כמו שהיינו מרכיבים קבוצות כדורגל במגרש החול בקצה השכונה – רק להסיר ספק – אני לא הייתי ועדיין לא כישרון גדול, אבל היה לי כדור ובזכותו הייתי נבחר בדראפט של קבוצות הכדורגל של מגרש החול. שי עמד וחיפש קלידן וכלי נשיפה ומתופף אחר כדי שיוכל לשבת עם החבורה בזמן שמישהו אחר מקבל הזדמנות על הבמה. אני מניח שההצמדות לקלאסיקות ג’אז, סטנדרטים, סייעה לפחות מנוסים להשתלב יפה כי כולם מכירים את “לילה בתוניסיה”

וככה כל פעם נבנה הרכב חדש על הבמה. הצעירים ישבו

בצד מחכים להזדמנות לזנק ולתת הכל. והמנוסים שיחררו, עמדו וחייכו בזמן שכשרון חדש חרך את הבמה.

משמאל לימין, יובל דגן (סקסופון) אסף חכימי (בס) וכרמל בכלר (סקסופון)

גיא מינטוס (פסנתר) מבסוט מקרין אלוני (חצצורה) וגם אני (מבסוט)

והנה לכן אסף חכימי בלבד. בהעדר בסיסט נוסף, עמד כל הלילה וניגן עם כולם. כמו בשיר (“שנה טובה, לדוד גיבור אשר על המשמרת”), היה חלק מכל הרכב שנוצר על הבמה. לא ירד לשתות איזה בירה ולפטפט עם חתן השמחה, יוסי צבקר שהילך כחתן בר מצווה.

הפירגון עובד בצורה טבעית יותר כשיש הרכב משופשף ומיומן, גם אם הם לא מנגנים יחד בדרך כלל. אני יודע שזה לב ליבו של הג’אז, הסימן הקטן הזה, לנגן לצאת ולעופף גבוה כשהשאר מחזיקים לו את הבסיס כדי שיוכל לעלות מעלה, לאלתר עוד עד שהסימן ניתן והוא צונח בשלווה חזרה אל המנגינה וממשיכים הלאה. אבל יפה היה לראות את זה קורה כשאמיר דוד עלה אל התופים ויצא לדרך. מסביבו עומדים בשקט וממתינים לסולו שלו

משמאל – אמיר דוד (תופים), מתן קליין (חליל), אסף חכימי (בס), קובי סלומון (קלרינט)

קובי סלומון

מתן קליין

אני הייתי מבסוט ויותר מקרין אלוני. גם צעירה, גם חצצורנית וגם בת. וואלה אין הרבה בסצינת הג’אז המקומית ובטח לא חצוצרניות. אני מת על הצליל החם הזה ובדרך כלל, אלו הם גברים וזה נהדר לראות מישהי צעירה שלא מפחדת לעמוד בגאון עם החצוצרה

את טוקי שטרן שמעתי עוד במסגרת תפקידי כאבא בתלמה ילין. ראיתי אותו בהופעות שלהם ואז גם באיזה ערב ג’אז תל אביבי ושמו עלה גם בין הנוער ששרץ פה בבית (בתלמה ילין נעים בחבורות כי  ההוא גר שם בעיר אחרת  והיא גרה עוד יותר רחוק, אז שורצים). תענוג לראות שהוא כבר חצה את הקו ולמרות גילו הצעיר, הוא כבר עומד כשווה בין שווים ומפליא בפסנתר וגם נותן ידו בכתיבה (נדמה שקטע שלו אף נוגן בסוף)

את גיא מינטוס לא הכרתי קודם לכן ועכשיו אני מאוהב. הוא מנגן נפלא, מרחף מעל הקלידים בהבעה מחויכת עם אוירת שואו. איך לתרגם Showmanship? מיומנות בימה? רואים עליו את הנסיון, השחרור התובנה שבסופו של יום הקהל גם בא לראות

אני לגמרי בעדו.

לפעמים כשאני מצלם בהופעות יש רגעים שאני פשוט מניח את המצלמה כי הקסם גדול מדי והיא פשוט צונחת כי אני רוצה לחוות את הרגע הזה בלי שום תיווך של עדשה. היו כמה רגעים קסומים כאלו. כשהעשן מתאבך, המוזיקה זורמת חלק והכל בגרוב קסום.

גרוב. זה מה שהיה בערב. המון פירגון בין הדורות השונים ומשיכה של הצעירים לתוך הגרוב של הותיקים יותר. ראיתי את זה קורה. את הנינוחות של המנוסים, מול הנוקשות וההססנות של הצעירים, והכל נמוג לתוך עשן של מוזיקה וגרוב.

(זה Groove כן? לא כמו גרוב על הרגל)

הערב זרם לו, עובר לאט ליותר מלודי ושקט עד שכולם נזכרו שמחר עבודה, וילדים ולקום מוקדם לשיעור פסנתר והקסם פג. הישראליות התל אביבית זחלה לה שוב פנימה בשיחות מחוץ לשבלול, על האופניים, החניה, העבודות בכביש שמכריחות למצוא דרך אחרת. תל אביב, יא חביבי, תל אביב.

בדרך חזרה, חזרתי אל סוני רולינס, נדבק בעוד קצת ניו יורק עד הבית וחשבתי. איזה יופי שרוח השיתופיות שצצה לה במרתפים המעושנים האלו שם, בצד השני של האטלנטי, מצאה את דרכה לקרליבך, בואכה הרכבת הקלה.

וכמובן, הסיבה לה התכנסנו – מזל טוב יוסי!

וואלה, שתהא שנת פעילות בריאה!

שנה חלפה, שנה עברה ואני כבר שְבע קורונה. לשנה הבאה עלינו לטובה, מה אאחל? שתהא שנת פעילות בריאה! שנוכל ונצליח לחיות את חיינו עם אקסטרה של וירוס נוסף, לפגוש חברים, לקיים אורח חיים בריא ופחות נפגוש מטושים.

שנראה מטושים רק בסמיים! *

*זהירות: בדיחת אבא

קשה כבר לברך קדימה כי עם המגיפה העולמית הזו כשאין שום דבר יציב ודברים שנראו בלתי אפשריים במרץ 2020, קורים עכשיו. אבל הדרישות שלי נמוכות. מאפס ועד רמת חיים של ניקול ראידמן, אני רוצה משהו באמצע, את הבייסיק עם תוספות. משם נעלה הלאה.

אז לשנה הבאה, כמה שזה נשמע קלישאתי – בריאות. על זה נבנה הלאה.

כמיטב המסורת, גם אשליות אני מסביר והשבוע, בשעת בוקר מוקדמת הגחתי אל גינת הגג ושם כשהשמש הזורחת מכה בי מאחור הנצחתי את התמונה.

ואסיים באנקדוטה שהסבירה לי נ’ השבוע – יש עוד ח”י שנים עד לשנת ת”ת. אני יודע שזה הרבה זמן אבל יודע שלא אספיק להתארגן מראש אז צריך לחשוב על הצילום ההוא.

פיג’מות משי לאזעקות הלילה וסיפורי סבתא

לנו יש ממ”ד. אבל בעודי מתעדכן בטוויטר מה קורה באזעקות, לא יכולתי שלא לחוש את מצוקתם של אלו שלא שפר עליהם מזלם והקבלן ואין להם ממ”ד. לא רק שהם נאלצים לרוץ למדרגות, עלו תלונות ותחושות על הצורך להתלבש לשם כך.

שוב ושוב עלו הדיונים האם פיג’מה זה מספיק מכובד והאם צריך להשקיע וללבוש חזייה (למי שחוגגת) והאם החולצה הישנה עם החורים מסיום מסלול (עד מתי אוגוסט 8?) מכובדת מספיק כדי לפגוש את השכנים.

זה הזכיר לי את סבתא שלי.

סיפור שהיא סיפרה לי פעם. על שנות הצעירות שלה בבואנוס איירס, ארגנטינה. הנה סבתא שלי וסבא שלי וילדיהם, כנראה ברמת גן של שנות החמישים (אבא שלי הוא הגבוה. לימינו אחותו יפה ולשמאלו אחיו דויד)

כבר כתבתי פעם על סבתא שלי ועל הזיכרונות שהתעוררו בה כשהבאתי לה מטעמים מבואנוס איירס (וגם כשמלאו שנה למותה, היו לי זיכרונות יפים). סבתא חיה (ויש שיקראו לה בשמה הלועזי, קלרה) נולדה ב 1918 בארגנטינה, בישוב שנקרא Linea 25, ישוב קטן בנפת Entre Rios בארגנטינה, באזור הכפרי אבל לאחר מכן גדלה בבואנוס איירס.

למה אני נזכר בזה?

כי כל הדיון על הלכות לבוש בחדר המדרגות הזכיר לי סיפור ישן שלה. בדקתי מול בנות הדודות שלי (היוש!) לוודא את הפרטים.

סבתא שלי גדלה בבואנוס איירס של שנות ה30. שנים סוערת בפוליטיקה הארגנטינאית שלא ממש ידעה שנים רגועות מאז שאמריגו וספוצ’י “מצא” את אמריקה הדרומית ופדרו דה מנדוזה הקים את הישוב הקטן בואנוס איירס ב 1536 (השם המלא והקליט שהוא נתן היה “Ciudad de Nuestra Señora Santa María del Buen Ayre” – עירה של גבירתנו הקדושה מריה של הרוחות הטובות).

החשש של התושבים הרגילים, בוודאי הבורגנות המקומית כפי שהיו הוריה של סבתי, הוא מהרבולוסיון – הלו הוא ה Revolución, המהפכה!

למתקשים בהגייה דרון אמריקאית, אומר רק שהדגש הוא על ה-סיוֹן בסוף. גלגלו על הלשון שמתחרזת עם רבו-לו-סיון.

היו מהפכות גדולות כמו זו של 1930 שם הגנרל חוזה פיליפ אוריבורו הדיח את הנשיא ייריגויין. והיו כל מיני גנרליסמוס שקמו וירדו ועשו בלאגנים. ומה עושים כשיש רבולוסיון?!

באישון לילה פושטים על עיר הבירה, קרי, בואנוס איירס, לתפוס את מוסדות השלטון ומוציאים את האזרחים לרחוב. כמו אזעקה של היום, רק ביותר לאט. חיילים פושטים על הרחובות השקטים ומוציאים את התושבים.

ואז? מה קורה? אתה יוצא החוצה באמצע הלילה והשכנים רואים אותך בבגדי הלילה שלך. כל היום את מעמידה פנים של אישה מצליחה ומשגשגת, אישה מלומדת כמו סבתא שלי עם תואר בכימיה, אישה מתוחכמת. ואז כשהרבולוסיון מוציא אותך החוצה – את עם איזה כותונת לילה מהוהה? כמו טי-שירט ישן, של היום, שלקחת מאיזה אקס שנעלם מזמן מחייך?

אנשים בחוץ בבואנוס איירס, ברבולוסיון של 1930

והוא? מה עם האב והבעל? איש המקצוע, הפטריארך של המשפחה, האיש שלבוש תמיד כמו בוס? מה לגביו? מה יאמרו השכנים? הנה סבא שלי, יהודה אלקין, בחליפה תפורה למשעי, נואם בכינוס כלשהו בבואנוס איירס. הוא יכול לצאת ככה עם חולצה מקומטת עם חור באמצע הלילה לרחוב?

אז לפי סבתא שלי הן היו הולכות ותופרות פיג’מות מפוארות. משהו יפה, ממשי אולי, מכובד ומסודר. אם יוציאו אותך באמצע הלילה לרחוב, לכבוד גנרליסמו זה או אחר – את תראי מהממת

עדכון: שרון טוענת שלפי זכרונה היה אלו רעידות אדמה שהיו מוציאות את האנשים אל הרחוב ואז אני חייב למקם את הסיפור בסנטיאגו, צ'ילה ולא בבואינוס איירס כי רעידות אדמה זה צ'ילה. לצערי אין כבר מי שיתקף גרסה זו או אחרת ולכן אני שם פה את שתיהן כי לסיפור טוב האמת היא פחות חשובה.

הנה כמה דוגמאות שמצאתי מאותה התקופה (בלוג מצוין לקוראות בעלות חוש אופנתי והיסטורי)

ככה אפשר לצאת. השכנה ממול לא רק שלא תזלזל אלא תקנא קשות בחוש האופנתי שלך ובסטייל שעליו את שומרת גם כשהרבולוסיון בא

לגברים נתפרו גם פיג’מות מרשימות – גם הם צריכים להפגין נוחיות, שליטה במצב ונינוחות.

ברור לי שיקפוץ מישהו ויאמר – בעברית אמור נמנמת במקום פיג’מה. אבל לא כך היא!

המילה הלועזית 'פיג'מה' מופיעה כבדיוק כך במילון מונחי ההלבשה של האקדמיה ללשון העברית (1984), לצד החלופה העברית 'חליפת שינה'. המילים "נמנמת" או "נמנמה" אינן מילים תקניות בעברית.

הביטוי חֲלִיפַת שֵׁנָה לא ממש תפס בציבור ולכן אפשר להתעלם ולהמשיך הלאה בלי.

וזה מוביל אותי לסיפור הנוסף מאוסף סיפורי הרבולוסיון:

גם את המקור שמעתי מסבתא שלי אבל אימתתי אותו מול אבא שלי אתמול שהוסיף לי עוד פרטים (הי, אבא!)

לסבא שלי, אבא של אבא שלי, היה עסק בצ’ילה לשם עברו הוא ואישתו ושם נולדו ילדיו. הוא מכר מכונות חישוב ידניות וגם מכונות כתיבה. הנה למשל שלט חוצות גדול שלו בחוצות ולפראיסו (שם נולד אבי – על חוף הים, לא רחוק מסנטיאגו) באזור 1940.

יום אחד בא השותף (הגוי!) של סבא שלי, לאמאס שמו, ושאל אותו:

– “ דון אנריקה”, כך קראו לסבא יהודה שם בדרון אמריקה, “יש לך לבנת זהב?”
– “למה לי לבנת זהב?” שאל סבא בתמיהה
– “אם יבוא הרבולוסיון, הכסף לא יהיה שווה יותר מדי ועליך לשחד את הקצין המקומי כדי שיעזוב אותך ואת משפחתך”, הסביר לו שותפו

וזהב זה רך אז אפשר במכה קטנה עם סכין לשבור חתיכה ולתת לקצין הכי בכיר ברחוב כדי שירחיק את חייליו מהעסק והמשפחה.

אץ לו סבא שלי לכתובת שניתנה לו ורכש לבנת זהב. בדקתי והוא שילם משהו בסביבות ה $670 דולר אמריקאי של אז שזה כמעט $17,000 דולר אמריקאי של היום. דרך אגב, היום הלבנה עולה $60,000 אז חבל שאין לנו את הלבנה.

סבא לא התבלבל ושם את לבנת הזהב יקרת הערך בכספת של המשרד. אבל, מעכשיו, זה מורכב יותר לפתוח אותה ולהוציא מסמכים. יש לבנה של זהב שם. קשה לשבת בשקט כשיש כזה דבר מאחוריך.

אחרי זמן מה, בא אליו השותף עם עוד שאלה, ככה בדרך אגב:

– “דון אנריקה”, כך הגוי, “יש לך לבנת זהב בבית?”
– “למה?!”, נבעת סבא שלי, “יש לי פה במשרד, בכספת”
– “אהה! ואם הרבולוסיון יבוא ביום ראשון?”, תהה השותף בקול רם, “זה יום שאתה בבית ולא יכול להגיע למשרד ואיך תשחד את הקצין הבכיר ברחוב שיפסח על משפחתך וביתך?”
– “צודק…” אמר סבא

ומכר את הלבנה הראשונה. מה הוא צריך את הבלאגן הזה.

זו הגרסה של אבא שלי. אני זכרתי גרסה אחרת שבה הוא לוקח את הלבנה הביתה אבל מתקשה להירדם כשיש בבית לבנת זהב. ואז מוכר אותה חזרה.

בכל מקרה, הרבולוסיון לא בא. ב1949 הם עלו על אניית משא ויצאו להגשים את החלום הציוני, משאירים מאחור את העסקים והכל. אחרי שנים שסבא שלי עזר להעלות יהודים וסייע למדינה שבדרך הוא החליט שזמנו הגיע ומסנטיאגו הירופאית שבצ’ילה הגיעו לרמת גן בלבנט.

לא יודע אם פיג’מות המשי הגיעו לארץ. אמנם יש לנו ממ”ד אבל הייתי יוצא למדרגות עם פיג’מה תפורה ביד חייט אמן בכיף רב ולא בתחתונים כפי שהנכד (והנינים) של אותם יהודים מכובדים ישנים. הנה הנין שלהם, אוהד, בצילום המדרגות שהגשנו לתחרות בשנה שעברה

והנה הם. סבא יהודה וסבתא חיה, שנים אחר כך, ב 1954 בביקור במדריד. עומדים להם מתוחים בפלאזה דה אספניה, לפני המונומנט של סרבנטס והבניין האייקוני של Edificio España. סרבנטס כבר 400 שנה לא שם, הנוף עדיין שם, ללא שינוי. גם הם כבר לא.

המדבר הירוק, והדרך ממרסבא לעזאזל

הפתיחה של הסדרה האלמותית “מסע בין כוכבים” שמה אותנו במסגרת – אלו הם ההרפתקאות של צוות ספינת החלל "אנטרפרייז", במסעותיהם לגילוי עולמות ותרבויות חדשים. ככה הרגשנו כשיצאנו לטיול הליכה בצפון מדבר יהודה בשטח C. נופים חדשים אך מוכרים, אנשים שנדמים מוכרים שפגשנו בדרך אבל חלקם אפילו לא דובר עברית, ועיזות. המון עיזות. ושועל יקר אחד.

אבל הרשו לי למסגר את הסיפור. הימים ימי מרץ 2021. הסגר השלישי נראה כמו זיכרון רע לטווח קצר כיון שזה עתה שוחררנו אל החופש כשדרכונים ירוקים בידינו. יצאנו אל כל המרחב החופשי הזה בעקבות גלעד דנון, מדריך טיולים, מקור השראה ומורה דרך במובן הרחב של המילה, שהוליכנו בפטרה, חרמון, מערות מלח ושאר טיולים בשנים האחרונות. כבר פעם שניה שאנו משוטטים עם גלעד באזורים שמבלי להיכנס למחלוקות פוליטיות, אינם המקומות שאני אסתובב לי ככה לבד בסבבה ביום שבת בבוקר כיון שהם באזורי יהודה ושומרון וגובלים באזורים שהכניסה אליהם אסורה. כמו בפעם הקודמת כשטיילנו בהרודיון ונחל תקוע ועוד נחלים עלומי שם, גם הפעם הצטרף אלינו מאבטח.

יצאנו מחוות צאן קידר, חוות בודדים בפאתי מעלה אדומים וההתנחלות קדר. גם אם יש לי מחלוקות קלות על המילה בודדים במרחב רווי בדואים שאינם בודדים, המיקום משגע והטבע פה מזנק ותופס לך בגרון. אנחנו בשולי חורף גשום שבו רוב האנשים היו נעולים וספונים בביתם, נותנים למים, לצמחייה ולאדמה להתאושש קצת וכמו בקלישאה – המדבר פורח.

מאחורי בתי החווה והאוהלים והחאן (שנראו ממש שווים) ישנו ספסל אל מול הנוף.

ביודעי מה מצפה לנו היום ובהיכרותי עם גלעד, כפרעליו שתמיד מצליח לסחוט אותנו כמו לימון שמוציאים לו מיץ גם מהגרעינים, שקלתי לקחת את הכריכים המצוינים שהכנתי מבעוד מועד ולהתיישב לי מול הנוף הרך של צפון מדבר יהודה, הגבעות המשתפלות בירוק אל הבקעה ולנוח. לתת למשוגעים ללכת ולהזיע ולאמץ שרירים שמחר יזכירו בשירה צרופה את קיומם.

אבל אין לי אופי.

גם אני המשכתי ללכת.

17 ק”מ ושבע וחצי שעות המשכנו ללכת (חוץ מאותם הרגעים שבו התייחדנו עם הכריכים)

אבל הנוף. עגול וירוק כמו ווינדוס XP, כמו גבעת הטלטאביז (להוסיף עוד רפרנסים שמציגים אותי כקשיש?). באזור הזה הסלע הוא קירטון רך שהגשם, הרוח והמים סיתתו, ליטפו וריככו לקימורים כאלו רכים ואז החורף האחרון העניק להם שכבה נאה של צמחיה. זה לא נוף דרמטי אבל נכנס יפה לעין במיוחד כשאני יודע שזה תכל’ס מדבר. צפון מדבר יהודה. אזור צחיח וקשה והנה – ירוק קצר מועד.

הולכים באחו המדברי הזה, מדברים. חלק מהקבוצה הם בוגרי הטיול לפטרה, אז בשנות האור של העשור שלפני הקורונה. השיחה ממשיכה מהיכן שהפסיקה, בטיול הקודם, בפגישה הקודמת. יש גם מצטרפים שלא מוכרים לנו, והקבוצה הפועמת הזו נחמדה לי. אתה הולך ומדבר, אולי אם מישהו מוכר ואולי עם מישהו חדש. לי זה עובד יופי, אבל אני מדבר עם אנשים זרים ברחוב אז זה לא דוגמה טובה במיוחד. פה בטיול אני אפילו לוקח סוכריות מזרים, השם ישמור!

אנו יורדים לאט לכיוון נחל קדרון. כמו ששר דני סנדרסון “הכבשים פועות על תל, הגדיים עולזים בצל” – פה ושם הגבעות הירוקות מנוקדות בעדרי כבשים ועיזים (הקרויות בעגה המקומית בביתנו – כִּיבשות ועיזות) ורועים שיושבים בחבורות ומניפים יד עצלה לשלום. גדי שהומלט זה עתה ופוסע את פסיעותיו הראשונות (לא צילמתי מפאת כבודה של האם) מעורר השתאות בקרב החבורה הבורגנית שלנו והיחס שנראה אגבי של הרועים שמטפלים באם ובוולד ביעילות מיומנת ולא ברוך.

הגבעות ריקות. פה ושם יש מבנה, רובם מבנים ארעיים עד שאנו מגיעים, בואכה נחל קידר לקבוצת מבני אבן מסודרת. זהו כפר, בדואי, שמורכב מארבעה, חמישה בתים. אז זה כפר. לא חדש, אלא ותיק. יש לו אפילו שם. לכפר קוראים רבאיע (או משהו באיות דומה – מתחרז עם Abaya שהיא כשלעצמה לבוש נשי מוסלמי). בני אותה המשפחה גרים שם.

את זה סיפר לנו סרי.

סרי הוא איש מקסים, תושב המקום וראש החמולה. הם גרים ברבע-עוף של כפר הזה מזמן. הוא דובר עברית מושלמת, תוצאה של שנים של עבודה בירושלים. הוא עבד במשטרת ישראל, אחראי על הסוסים של הפרשים, עד שפרש לגמלאות. הוא עמד שם וסיפר לנו על המקום, על הסיפור של המשפחה והציג לנו את נכדיו הצעירים שלא דוברים עברית.

זה מדהים. אנחנו דקות מירושלים. עורב גומא את המרחק ברגעים ואנשים צעירים פה לא דוברים את השפה. אני לא דובר ערבית. אני לא מצטדק או לופת עכוז. גם אני לא השקעתי בלימוד השפה הנוספת של המקום הזה שבו אני חי. אנגלית? בוודאי וגם ספרדית וצרפתית בקטנה אבל ערבית? מילים ספורות.

קיבלנו את ברכת הדרך והוראות הליכה והמשכנו הלאה אל תוככי נחל קדרון. עד לרגע הזה, הנחל לא דרמטי אבל מהאזור הזה הוא מתחיל להתחתר בסלע והופך לקניון. במשך שנים זהו נחל מזוהם שמוליך שפכים של מזרח ירושלים – סחלה טהור אבל עכשיו מקימים שם מכון טיהור ומשקמים את הנחל. בעוד שהג’יפים הרבים החלו לעלות מעלה בדרכים שעל השלוחה, אנחנו שמנו פעמינו והתחלנו ללכת מעל לנחל על דופן הקניון

מהמם.

ירוק וגבוה ודרמטי כמו גמר של מאסטר שף.

רוכבי אופניים מתנשפים עקפו אותנו (העשירים יותר שקנו אופני שטח חשמליות התנשפו פחות וכאן יש מתאר מדוייק בין רמה כלכלית לחתימה אקוסטית), נעים על פי התהום, מי בחשש ובמי באדישות לא ברורה. במקומות שאנחנו עם רגליים עברנו הם נאלצו להניף את האופניים ולטפס (ואז ההם עם החשמליות התנשפו יותר – חשמל זה כבד).

בלי התראה מוקדמת, סבבנו פינה ופתאום באופק, על קירו השני של הקניון מנזר מרסבא.

מנזר מרסבא הוא מנזר נוצרי אורתודוקסי ובאופן מדהים הוא פעיל מאז שהוקם ב530 בערך, לספירתם. זה אומר שהוא פעיל כמעט 1,500 שנים. ובלי חשמל, מים או אינטרנט. יש עדויות שהיה מחובר בעבר לאינטרנט (בתקופת מליסנדה מלכת ירושלים הצלבנית) אבל מאז שאבי ביטר העלה את סרטיו לאינטרנט (במיוחד את ‘בוכה בגשם’ מ 1996) הנזירים התחננו שינתקו אותם ובקשתם נתקבלה.

הנזיר הנוצרי סבאס שכינויו מר סבא (כמו דרדס אבא שכינויו הוא דרדסבא) הגיע לירושלים בשנת 456 והמשיך והסתובב במדבר יהודה והתחבר לקהילות הנזירים השונות והוכר לאט כסופר-נזיר. ואז ביום אחד על הר מונטר (שאליו עוד נחזור בהמשך) נגלה אליו מלאך ששלח אותו להתבודד במערה בנחל קדרון שם הוא הקים במרוצת הזמן את המנזר שברגעי השיא שלו חיו בו מאות ואף אלפי של נזירים שהלכו עם גלימות צמר מגרדות במדבר ולא ממש התקלחו. רק אומר שתושבי ירושלים המזרחית הם לא הראשונים שהסריחו את הנחל.

המנזר מדהים ביופיו. למרות שחלקים גדולים ממנו שופצו במאה ה19 הוא עדיין נראה עתיק. היום חיים בו כמה נזירים, כ 15 גברים. אין כניסה לנשים ובעקבות הקורונה גם הכניסה לתיירים זכרים נאסרה.

אל המנזר מגיעים ג’יפים רבים ויש מעבר למטה, במורד הנחל אל הצד השני של הקניון אבל אנו הרמנו קצב והתחלנו לטפס בכיוון השני הלאה מהמזר ואל תוך המדבר.

כדי לשבור את המונוטוניות של הדרכים הלבנות שג’יפים רבים טחנו, גלעד בחר ללכת בנָאקֶבּים. נאקב הוא שביל צר שחלקו מוסתר והרבה פעמים הוא שביל שעיזים או גמלים פרצו והייחוד שלו הוא שהם תמיד מוצאים את הדרך האופטימלית להגיע ממקום למקום. כמו כל טיול גלעד, עלינו היטב, ירדנו יפה, מנופפים לעוד רועים שרואים את עדרם בא’ ורועים אותו בע’.

בשביל נסתר כזה, אנחנו מוצאים בור עם מערכת פשוטה לאגירת מי שטפונות שהבדואים מתחזקים. המים קרירים אבל לאשכנזים כמונו דרושה טבלית טיהור כדי למלא בקבוק לשתייה.

זה מרשים שדבר לא השתנה. המדבר אותו מדבר, הנוודים הם אותם נוודים, הצורך במים הוא אותו צורך במים כפי שהיה לפני מאות שנים ויותר והפתרונות לאגירת מים זהים ואולי אף נותרו מאז, חוץ מדלי הפלסטיק השחור שנרכש בטמבוריה.

כשראשנו רטובים מהמים הקרירים, המשכנו הלאה. כמה פניות וירידות הביאו אותנו אל חומה קדומה שבעוד שאנו יושבים עליה ומכרסמים שנביץ שהוכן מבעוד מועד גילינו שזו לא חומה

זה חלק מאקוודוקט.תעלת מים שהיא חלק ממערכת אגירת מים מתוחכמת. אם אתה חשמונאי שרוצה להרים מצודה במדבר כדי שתוכל תמיד לנוס לאזור מוגן היטב – צריך מים. כמו שאר מצודות המדבר הוא יושב על כיפה מבודדת עם מאגרי מים ונוף מעולה.

זה מבצר הורקניה שיתכן שנבנה על ידי אלכסנדר ינאי שמת ה 76 לפני ספירתם. כלומר כשנולד ילד יהודי בבית לחם שלימים עשה לנו צרות, המבצר כבר היה קיים. בסוף המרד הגדול נגד הרומאים נמסר המבצר לידי הרומאים שהחריבו אותו כדי שיפסיקו היהודים המעצבנים האלו למרוד שוב ושוב. האתר לא חפור וזה חבל כי כשטיפסנו למעלה (שוב טיפוס!) יש שם חורבות ופסיפסים וערימה של היפסטרים פלסטינים עם בידורית גדולה ופחיות XL.

על גדות הורקניה ישבנו וגם שתינו ושמענו סיפורי החשמונאים (וקצת טראנס פלסטיני) מפי גלעד שעמד עם גבו אל הנוף המרהיב של בקעת הורקניה המוריקה.

כמו שתי ילדות טיקטוק גם אנחנו צריכים תמונה במקום.

שוב ההשתאות הזו. הורקניה לא הרבה יותר רחוקה מהרודיון שם היינו לפני חודשים ספורים עם אותו הצוות כמעט. הרודיון חפור, שמור, מסור, משוחזר, יפיוף אמיתי. פה? כלום. פסיפסים חשופים לאיתני הטבע ושירי טראנס פלסטינים גרועים.

אבל אין זמן להשתאות. צריך לרדת מהמצודה למטה כדי לעלות. הדופק עולה, החום עולה והשביל עולה. השיחות מתדלדלות. אומרים מה שצריך, לא מה שרוצים. יש כמה מנוולים שאצים להם קדימה כאילו כלום אבל הקורונה עשתה לנו שמות בכושר. לא שהיינו סעיד עוויטה לפני (הה! שלחתי אתכם לוויקיפדיה או שאתם קשישים מספיק לזכור מי היה סעיד עוויטה?!) אבל ירדנו ביכולת.

השבילים שבילים קטנים ולא נראים מתויירים במיוחד. הקבוצה הולכת לה בקצב טוב, אבל בשקט יחסי של הליכה מדידטיבית. הולכים והנופים מרחיבים את הלב והריאות.

אין פה רגעי שיא או איזה נקודות מהממות. פשוט הולכים. השרירים עובדים, הנשימה מסתדרת והרוח הקלילה שעולה מהבקעה מייבשת את הזיעה. מדי פעם אתה משיג מישהו או משהי מגיעה אליך ומדברים קצת וממשיכים הלאה.

ופתאום פניה באמצע המדבר.

גלעד שנועץ במפה מחליט החלטה מנהיגותית. ננסה לעלות חזרה דרך נחל סככה שכנראה לא מסומן (ספויילר: הוא כן סוג של מסומן, אבל לא ממש).

ראשית, יש מנוחה בצל. זה כבר משהו.

שנית, מתחילים לטפס בנקיק שזה כבר הרפתקה. שלישית, הנקיק מתחיל להיראות כמו סצינה ממקס הלוחם בדרכים. גדרות תיל ופחונים סוגרים מערות וחורים במעלה הסלע. גופות של עיזות שנשמטו או נסחפו פנימה בשיטפון מרקיבות בצחנה מרשימה שגורמות לכולם להאיץ מעלה. המשטח שעליו אנו דורכים נדמה שכולו גללי עיזים עוד מתקופתו של הנזיר סבאס הלוא הוא מר סבא.

וכל השטח מלא בגדיים.

נראה שהבדואים פשוט מניחים את הגדיים בסוג של גנון לגדיים. המפלים בשני הצדדים סוגרים אותם בשטח מסוים ויש מערות להתחבא ומחסומים. אבל זה ממש משונה והם באים אלינו לבקר. חלקם ממשיכים איתנו וצריך להחזיר אותם שלא ילכו לאיבוד או שכל מיני שועלים ותנים ומי יודע מה יתפוס אותם.

אנחנו מגיחים מהנחל היישר אל מול הר מונטר.

פה התיעוד מפסיק כי אני צריך אויר וידיים פנויות לטפס בשביל התלול אז תסתפקנה במילים.

הר מונטר הידוע בשמו גם כג'בל מונטאר הוא אחד מכמה אתרים המזוהים עם העזאזל (כמו גיא בן הינום ועוד כמה) שם, לפי המסורת היו משליכים מדי שנה את השעיר או תיש, לעזאזל ביום הכיפורים, על-מנת לכפר על עוונות עם ישראל. בגובה של 524 מעל לפני הים שהם בערך 300 מ’ מעל לנקודה שבה נכנסנו לנחל סככה זה טיפוס מרשים ורצוף.

כשמגיעים למעלה מבינים למה פירוש השם בערבית הוא ההר הצופה.

ושם, כשהנשימה הסתדרה פגשתי שועל.

הוא ישב בשקט וצפה אל הנוף. בזהירות רבה ש’ ואני התקרבנו לצלם. אבל…

עינכן הרואות –צילמתי. אבל כשהמצלמה נשלפה מהתיק, בשל חוסר תקשורת קל היא נפלה ונחבטה ברעש שרק לחשוב עליו גורם לי לדמוע.

בדיעבד, נראה שרק מגן המסך התרסק (תוך כדי שהוא מבצע את עבודתו ומגן על המסך האחורי) אבל לקח לי המון זמן לפתוח את המצלמה והתמונות רק בגלל החשש הזה

אבל השועל צולם ואנו פתחנו במסע הירידה מעזאזל התנכי חזרה למכוניות.

לא יודע מה יאמרו כולם, אבל זה הקטע הכי קשה.

עייפים, מתחיל להחשיך, הטיפוס לא פשוט ויש גם קוצים ופשוט הבטריות על הקצה. ברור שלא לכולם אבל נראה היה שחלקים נכבדים בטור מרגישים כך אבל זה הרעיון הבסיסי של הטיול, לא?

לבסוף, שבע וחצי שעות מאז שעזבנו אותן, הגענו אל שורת המכוניות החונה. הרגע של חליצת הנעליים ושליפת הגרביים שקולה לעונג עילאי כשהאוויר הקריר מסתלסל לו סביב הבהונות. פרידה מהירה ויציאה חזרה אל הפקקים של מוצאי שבת. יש הנוסעים למחות בבלפור ויש כמונו הממשיכים אל הבית.

ויש את השועל. שהשארנו מאחורינו ואשאיר לכם אותו גם

הילה קוליק וחברים – ג'אז באריזות חיסכון יכול להיות ענק

טוענים שברק לא פוגע פעמיים. אז טוענים. יש לי הוכחה לברק שפגע פעמיים באותו השבוע.

זו ברקית, ליתר דיוק.

הילה קוליק היא פסנתרנית ג’אז. אישה בג’אז – פחות נפוץ. פסנתרנית? עוד יותר נדיר. ג’אז הוא תחום שמשום מה תמיד נראה יותר מלא בזכרים. בחוץ, בטבע, כמעט לא זכיתי לראות נשים שלא שרות ג’אז.

אבל אחר כך דיון אקדמי. קודם הילה.

קצת רקע. הזמן? עכשיו. ההופעות חוזרות והקורונה כאילו עברה מן העולם (לא…). סדנת צילום ג’אז בניצוחו המופתי של מאסטרו יוסי צבקר, צלם וג’נטלמן ואיש ג’אז, על מלא. הוא מציב אותנו, ערימת אנשים חמושים במיטב האופטיקה הצילומית אל מול הבמה במועדון שבלול ושם מולנו אמנים. הם נותנים הופעה (פרטית) ואנחנו מצלמים. לכאורה כולנו באותו המקום אבל עדיין זה מדהים לראות שיוצאים דברים שונים.

הפעם, הכרנו את הילה קוליק – זו  Hila Kulik למי שתהתה איך אומרים בנוצרית.

בין הפסינתורים שנתנה, סיפרה לנו קצת אנקדוטות מחייה. נולדה, גדלה והתחנכה בעפולה ומשם חתכה לניו-יורק דרך תל אביב. יצאה מחינוך מוזיקה קלאסית קשוח אל הגמישות והנזילות של ג’אז.

כשפסעה פנימה, אל הבימה, זה מפתיע. הרשו לי להיות ריאלי ולומר שהיא אולי ענקית בפסינתורים אבל היא די קומפקטית. ואז היא יושבת אל הפסנתר, מחייכת חיוך מתוק אלינו, מניחה יד רכה על המקלדת וממריאה. עוברת מאפס למאה כמו מכונית פורמולה, כמו טיל של איילון מאסק, כמו היעלבויות של חברי כנסת.

קסם.

מדהים לראות את הטרנספורמציה, איך פתאום עושר כזה של צלילים בוקע ונראה שהיא פשוט מתעלה ועולה, בעיניים עצומות וריכוז. הידיים האלו, רצות על המקלדת לעיתים בצורה לא ברורה – גם קצב בסיסי וגם נגינה מאלתרת, מסלסלת, נוסקת. קצת עשן ממכונת העשן, התעלמות מאור הצהריים הבוקע מהדלת המרוחקת והמועדון עובר בביקורת דרכונים וממריא לו למקומות אחרים.

לעיתים, אני מודה, ממש קשה לי להרים את המצלמה ולהעביר את הריכוז שלי מהאוזניים אל העיניים. אבל, היי, לא באנו ליהנות!

– “רגע…”, אתם אומרים.
– “לא אמרת משהו על ברק? פעמיים? מה נהיה? זה שאתה מעדכן את הבלוג לאיטו לא יגרום לנו לאבד ריכוז. מה ברק?!”

אוקי. הסיבה שעפתי על הילה (תיכף אעוף על נוספים, לא דואגת!) היא שלאחר ההופעה, סיפרה לי שהיא מופיעה עוד יומיים בסלון של תרצה, בבית פרטי הסמוך לביתנו הקט, שם תרצה (מן הסתם) מארחת אמני ג'אז בביתה להופעות קטנות ואינטימיות, ובכן, בסלון.

אז תכלס, בתוך יומיים יצא לי לדגום פעמיים.

פעם אחת במועדון, בהופעה מתוקתקת, עם הרכב ושותפים (שתיכף יבואו) ובבימוי של צבקר שדאג לבנות את האור הנכון ואת המסגרת. פעם שניה, בסלון ביתי, עם עוד כעשרים ברי מזל, בהופעה הכי אינטימית שיש עם ארז בר-נוי.

– “אה! אז גם ארז בר-נוי היה?”

וזה ארז בר-נוי. לקרוא לו סקסופוניסט, זה עלבון. כן, הוא סקסופוניסט ג’אז מאושיות הסצינה שנראה שעמד על כל במה אפשרית מפסטיבלים ועד לג’אמים קטנים. אבל הוא גם מורה. הוא חינך והכין את הדור שפורץ עכשיו לעולם וממשיך לחנך את הדור שיבעט לאלו בתחת. אני, כאבא לתלמיד תלמה-ילין (בדימוס, כבר, שנינו) אני יודע ורואה את התרומה העצומה של מורה טוב לנקז, לזקק ולתעל את הכישרון הלאה.

תלמידה אחת שלו הכרתי כבר. קוראים לה הילה קוליק. הסיפור כפי שסיפרו השניים הוא נפלא. תלמידת מוזיקה קלאסית, מורה קשוחה (רוסית, אלא מה?!) וחינוך נוקשה, לשבת זקוף, לנגן נכון, אימונים על נגינת לגאטו מדויקת – מעבר מצליל לצליל בלי הפסקות כך שהמוזיקה ממשיכה ורכה כזו – עם עיפרון מאוזן על היד כדי לוודא שאין תנודות מיותרות והכל מדויק. מורים לקלאסית והכל.

ואז, סיפרה לנו הילה, שמעה איזה יום בבית הספר לאומנויות צלילים אחרים. מוזיקה אחרת מחדר סגור(היה זה במזרע? אם זכרוני עדיין עובד? איפה שפחות כשר?) .

היה זה ארז בר-נוי, שבא להקים כיתה לאלתור, משך אותה פנימה, תרתי משמע ושינה לה את הכל.

היופי בסיפור שהוא נמשך. זה לא איזה סיפור אגדה על מר מיאגי עם Wax-on ו Wax-off. זה קרה וקורה. הם עדיין מנגנים ביחד. היא רואה בו מורה והוא רואה בה משהו שמרים אותו הלאה.

את המבט של וואו איזה יופי אי אפשר לזייף.

וגם את המבט של הילה, מבסוטה מארז לוקח אותנו על הסקסופון רחוק – קשה לפספס. גם את המבט של אודרי שהסתכלה על הכל כמו מרלנה של סוזן ווגה, קשה לפספס. אבל אני עוד פעם שט הלאה.

זו לא כימיה. זה כבר סימביוזה

אבל!

בואו נחזור בשקט לשבלול ונדבר על נשים בג’אז.

אין הרבה נשים בג’אז. אני לא כזה מומחה גדול אבל זו התחושה שלי מצפייה בג’אז והקשבה.

יש לא מעט זמרות. באופן מסורתי יש זמרות שעומדות בקדמת הבמה. אני לא חושב שחובב הג’אז הממוצע יזכור יותר מדי כאלו. בלי לפגוע באף אחת, אני חושב שתמיד ההרכב שמאחור יחשב כאמנים האמיתיים, אלו שמאלתרים ומביאים את כל הג’אז והזמרת היא מבצעת. וירטואזית ככל שתהיה – היא עדיין תתפס כקישוט נוסף על המוזיקה. תסתכלו על עטיפות אלבומי הג’אז שלכם. אני הסתכלתי על האוסף הקטן שלי, ולמרות שיש זמרות פה ושם, שמן מופיע בפונט קטן יותר על העטיפה, או שלא.

אני בטוח שזה משתנה. ראיתי נשים צעירות בהרכבים של תלמה ילין. בכל התפקידים, תופים, גיטרות, בס.  זה גם מבוסס בסקרים – הנה הסקר השנתי של NPR – National Public Radio – מוסד הרדיו הוותיק, המדהים והלא יאמן האמריקאי. הם סקרו את האלבומים החדשים שיצאו מ 2017. בכתום – אלבומים שאין בהם אף נגנית (אישה) אחת. בירוק, כאלו עם לפחות נגנית אחת בהרכב. וואלה יש תנועה. אני לא אמשיך בעוד נתונים כי זה לא ממש טוב אבל היי יש נציגות ישראליות בסקר (ענת כהן, למשל – סליחה הילה).

ובחזרה למדגם האישי שלי. נגניות מופיעות – לא ראיתי הרבה. לא חושב שיש הרבה כאלו ועוד פחות Bandleaders – הנגן, או הנגנית, במקרה שלנו, שמובילה את ההרכב, נותנת את הטון ומחזיקה את המסגרת כולה.

אבל הנה דוגמה. יעלו ויבואו הנגנים של ההרכב החד פעמי הזה

על הבס – יונתן לוי
על החצוצרה – הלל סאלם
על התופים – אלון בנימיני

להרכב החד פעמי הזה יש Bandleaderית ברורה.

הרכב של שלושה תותחים ותותחית אחת שהקורונה זימנה לפנינו, אחרת היינו שומעים על קורותיהם בניו יורק של האמריקה. מה לעשות? מרק עטלפים אחד יותר מדי הניו-יורק פחות קוסמת מהתל אביב.

ברגע השלושה תפסו את מקומם, העשן פרץ כמו ממכונת עשן והכל העלה הילוך.

הייתי אומר רוקנרול! אבל זה ג’אז.

זה היה כמו דבש שניגר. ברור לי שיש היכרות בסיסית בין כולם שלהם אבל זה קלח וזרם והיה מעולה ששוב פעם שכחתי להרים את המצלמה. גם בשל מורשת גנטית, כשאני מחייך מאוזן לאוזן באושר רב, העיניים שלי מצטמצמות ואז גם קשה לכוון.

נהדר.

לקח איזה קטע אחד לכוונן את כולם ואז זה המריא.

לא יודע תווים. לא יודע למה אומרים בהתחלה “בואו ונעשה C-Flat!”, נוקשים כמה פעמים באצבעות ואז כולם מחייכים ואומרים “יאללה, וואו, כן!” ויוצא מוזיקה.

זה קסם.

ברור לי שזו שפה. אני דובר הרבה שפות מקצועיות. כיוסי לוחש ברכות “טונגסטן” ברור לי למה הוא מתכוון. אבל זה לא מפחית מהעונג שלי. לשמוע את הבס של יונתן פותח ומניח ביט שמקפיץ את הראש

ואז התופים של אלון נכנסים

הילה מקשיבה קשב רב, מחכה לרגע ומזנקת פנימה

והילל עומד עם החצוצרה, עד לרגע שיוסיף את הצליל החם הזה, המלטף של חצוצרה. אני מת על כלי נשיפה. הם מוסיפים צבע חם, לוהט, מרקדים מעל לקצב.

חדות העין תשמנה לב, כמובן שהילל פתאום הוסיף משקפי שמש והחליף לפלוגלהורן (בעברית: קַרְנוֹן) שזה כמו חצוצרה אבל אחר, כזה יותר צליל קרן יער שכזה, שמצדיק משקפי שמש כי זה כמו של ציידים.

כשהם נגנו יחד במיוחד הילל עם הגולף ומשקפי השמש, העשן והכל – זה נדמה היה כמרתף אפלולי בניו-יורק או לפחות איזה מועדון ג’אז מחתרתי כמו שפעם גררתי את נורית בפראג, או ברומא – כזה שאףחד לא יודע עליו והוא במרתף (ברומא הייתה זו עליית גג ליודעי ח”ן בלבד). הזמן כאילו עמד מלכת. רק הקטעים השונים שנוגנו תחמו את הזמן. היו שם קטעים שהכרתי, של מיילס הי”ד שהיה גאה לשמוע איך לקחה החבורה ואילתרה לו את האמ-אמ-אמא שלו.

ואז הגיעה דבורה!

דבורה דרעי – הזמרת שהגיע ללוות את הקבוצה. אבל השבלול זה לא עליית גג אפלולית ומעושנת ברומא – זה מועדון בתל אביב הפקוקה ואנחנו לא הספקנו לטעום מדובשה של דבורה.

אבל היי! היו לנו שתי נשים על הבמה.

לאט אך בבת אחת, הקסם החל להיפרם. מה לעשות, צריכים ללכת ויש הופעה אמיתית בערב ולאנשים יש מחויבויות אחרות. דווקא אז, ברגע זה, היה יפה לראות איך האמנים נוחתים ומתחילים להשתטות.

לסיכום?

אין סיכום. אני יושב וכותב ומסתכל במאות התמונות ושומע דברים שהחבורה עשתה בכל מיני הזדמנויות ונהנה. היה לי העונג להקפיא רגעים קטנים של אנרגיה טהורה, של משהו שברור לי שלא יחזור, גם אם אגרור את כל המוכשרים האלו לבמה ואשים את ערימת מופרעי הצילום שאני ביניהם ממול.

זה ג’אז רבותי.

פסח שמח, בלי זום ועם בני ישראל חריגים

פסח שמח!

שוב מגיע הפסח אבל הוא באמת השתנה. זה פסח של משפחתיות ובריאות. בלי זום ובלי מאום. אני מצפה לליל  סדר ביחד, עם הבדיחות סרות הטעם שיהיה להן טעם טוב השנה. של שאילת קושיות בקולות רעבים בהמתנה למרק המתחמם.

המצלמה הפעם תפסה מה היה קורה אילו היו בני ישראל מגיעים היום ממצרים לישראל. כנראה שהיו נאלצים להישלח חזרה בלי ועדת חריגים.

ולאלו שזיהו מאחור, אכן, זה נכון. המאורע החריג נתפס בעדשתי אל מול מנזר מרסבא במדבר יהודה, שם הנחתי שבני ישראל היו נתקלים במחסום המשטרתי עם אחות החיסונים.

אז שיהיה לנו אחלה פסח אחרי ההוא המאעפן של שנה שעברה. ויום בחירות רביעיות יעיל.

משפחתיות נדירה ספונה בנחל ספונים

לא זוכר מתי יצאנו לטיול שבת עם שני הבוגרים. זה נדיר כמו סערת גשם במדבר, כמו פוליטיקאי הגון, כמו יתוש שיעזוב אותך בשקט. זה קורה, אבל נדיר. האפרוחים שכיכבו בראשית הבלוג, גדולים היום, עם חיים משלהם – ההוא סטודנט (בפקולטה למדעי הזום) והשני בשנת שירות וחי לו בעיר אחרת.

אבל הכוכבים הסתדרו בשורה אחת, הייתה סערת גשם מדברית השבוע ויתוש אחד באמת זמזם והמשיך בדרכו בלילה. וההוא חזר לשבת וההוא נטה חסד להצטרף. גם אחותי הצעירה, על שתי בנותיה ובנה שמחו להצטרף ואפילו לא שמעתי תלונה אחת כשהערתי בשמחה את כולם ב 06:15 בשבת בבוקר להתארגן לנסיעה לכרמל.

והנה כולנו. אמנם לא צריך יותר אבל סוףסוף יש לנו תמונה ליום המשפחה!

ובכלל, הנה כל הצוות ברגע נדיר שכולם עצרו ביחד  חסר אחד שנשאר לגלוש כי הגלים והים משכו אותו.

נחל ספונים הוא נחל ובו מערה, היורד מרכס הכרמל, מערבה אל הים. הוא נמצא ליד מושב מגדים והוא מסלול חביב עלי במיוחד – יש בו שילוב מצוין של נחל כרמלי עם הליכה בסבך, מערת נטיפים (זהירות, בחורף לא נכנסים כדי לא להעיר את העטלפים הישנים), עליה לא קשה לרכס, הליכה נהדרת ברכס כשרוח הים מבדרת את השיער ואז ירידה במצוק. עכשיו, יש מיליון פרחים. רוצים גם לטייל שם? יש מספיק מקורות למידע על המסלול (כאן או כאן)

יש פה תחושה נהדרת. כל המרכיבים לבוקר הכי מושלם שאני יכול לחשוב עליו.

כולנו, אנחנו ביחד, מטיילים ביום שמש חורפי נהדר, הכל ירוק, ופרחים ומסלול שהוא לא קשה אבל מעלה זיעה. מתכון מצוין עם כל המרכיבים הנכונים. אני יכול לשמוע את שלמה בר זועק :”ילדים זה שמחה!”. אני יודע שיהושע סובול כתב את זה בסרקסטיות אבל אני כרגע מסכים עם המסר.

זה מתחיל במשפחה. עם השנים התרגלנו שהולכות ומתמעטות ההזדמנויות לבלות יחד. כשהם היו קטנים אז שלטנו על הכול והיה פשוט. אבל עכשיו כשהם אנשים הרבה יותר מעניינים, צעירים חסרי מנוח אבל מישהו שאפשר לדבר איתו, לנהל שיחה, לשמוע – יש להם משהו אחר, חברים, תעסוקה, עייפות, “די, אבא” ועוד כל מיני. בתחילה, ניסינו לייצר הזדמנויות לטייל ביחד אבל תחילה איבדנו את הקשב של נדב ואז גם אוהד דילג עלינו ולקח לנו זמן להתרגל לטייל שנינו.

לעיתים זה קרה. אבל גם אז, לנדב אצה הדרך קדימה ולאוהד יש רגליים ארוכות-ארוכות והוא יכול לזוז מהר או לאט מאוד כשהוא מנסה לזהות ציפור או חרק.

הפעם היה לנדב שותף

הפרש הגילאים ביניהם הוא כ 14 שנה. אבל הם בני דודים וחברים טובים. נושאי שיחה משותפים (פוקימונים? כל משפחת נינטנדו המלאה?), הערצה הדדית ומשהו חמקמק ולא ברור שמחבר אותם. גם חוסר סבלנות בסיסי ללכת יותר לאט עם כולם. אמנם לאחד רגליים ארוכות ולשני מרץ של אנרג’ייזר על טורבו אבל זה לא ברור.

חברים טובים, אמרתי?

אז ההם התניעו בהתחלה ועפו קדימה. מדי פעם שאגנו ושמענו את ההד החוזר וצחוק מתגלגל. רק לכתוב על זה מעלה לי חיוך.

לא יודע למה אני מבסוט כל כך מיום הטיול הזה. משפחתיות. זה מעל לסתם קרבה ואינטימיות. אולי כי אני מתבגר כבר ורואה בחבורה הזו את הקשרים, את ההדהוד הזה שמדלג בין כולם. מדובר באנשים שונים אבל יש משהו, איזה תדר סמוי מהעין שכולם משדרים בו. אני לא אתפס לשיחות על דם סמיך ובטח לא על תדרים ודור חמישי וצ’יפים שביל גייטס השתיל בכולנו. אבל אולי זה בDNA, מקלטים קטנים שיש בכולנו ואנחנו מבינים את זה שבא מאיתנו הכי טוב בעולם. אני שמח לייצר גשרים, קשרים של חברות בתוך המשפחה כמו שאני מנסה לייצר עם שכבות המשפחה שלצידי ומצדדי.

את נורית בחרתי. זו הבחירה החופשית היחידה שעשיתי. כל השאר הגיע בחבילה. אבל עדיין אני אוהב את כל הערמה הזו ולא הייתי בוחר אחרת.

מבט מעל מצוק מגדים, מערבה אל הים

אני יכול להעביר שעות עם השתיים האלו שפה (הצעירות). יש עוד כמה בחוצה לארץ שגם שם יש את ההדהוד הזה, עם חוש ההומור העקום והמניירות המוכרות והעיניים שמתכווצות לחרכים בחיוך המוכר הזה שאנחנו חולקים כולנו.

בואו ונדבר טיול.

זה יותר מהמסלול והתכנון.

זו הדרך, אלו השרירים שעובדים, כשהם מניפים את הגוף מעלה. הרגליים שעובדות קשה בחדר כושר ועכשיו הן מניפות את הגוף הלאה, על הסלעים. בתחילת הבוקר היה עוד קריר אבל מהר מאוד קולפו שכבות הביניים, החוץ והבפנים התחממו והכל זרם. אני אוהב את ההרגשה הזו. פעם דיברתי על ההרגשה הזו אחרי אימון קשוח באמנות לחימה ואז כשמגיעים לשלב קרבות על המזרון הגוף חם, גמיש וזז כמו שצריך. אני עדיין נהנה מזה. כמו מנוע שמתחמם והופך יעיל יותר, ככה גם הכל מתגמש. התנועה בנחל שוטפת יותר, מעברים מהירים וזרימה בינות לסלעים.

השתיים שלצידנו נבדלות. זאת עם רגליים ארוכות, גמישות של שנות ריקוד ארוכות וחיוך שלא מש מהפנים מתקדמת בשלווה ואחותה הצעירה מלאה טרוניות ותלונות ותעופה עצמית. לא ידעתי ש OMG יכול להיות שימושי כל כך.

הנוף?

משגע. ברור לי שיש גם אפקט הקורונה. אחרי הסגירות הזו פתאום אוויר חופשי ומרחבים משחרר משהו בנשמה. רוח ים שמטפסת לה בקלילות במעלה המצוק, מייבשת את הזיעה ומרחיבה את הריאות. פתאום כל המסיכות וכל השנה המשונה הזו משתכחת מהלב.

הכל פורח וירוק ועסיסי. ויש מי שמתווך לנו הכל – האוהד הזה.

בשנה האחרונה, עם כל ההכשרה כמדריך חוגי סיירות הכל העמיק והורחב. הבחור לא רק פולט דברים שלמד בעל פה. ניכר בו שהוא מבין, דובר את השפה והכי נהדר, רוצה להעשיר בידע שלו. למזלו, הDNA שמולו מוכן לקלוט. דיברנו כבר על החיבורים האלו של פמיליה, לא?

אם זו עכבישה מסוג סַרְטָבִיש – סוג עכבישים הדומים במבנה הרגליים לסרטן ולנקבות יכולת להתאים צבע למצע עליו הן חיות. כל זה למדתי בעצירה שם עין הנץ שלו הבחינה בעכבישה שעשתה כל שביכולתה להעלם. כמובן שנקטפה בזהירות, הוצגה בדאגה והושבה למקום אידיאלי.

או כל פרח וצמח שעברנו. מה שלא ידע, פידבק מיידי מקבוצות הווצאפ של המגדירים פתר את הנושא.

וגם אני שמחתי לטייל עם ההוא. הייתי שמח שכולם היו הולכים איתי אבל ככה זה בטיולים של גדולים יותר.

לפחות האוהד נטה לי חסד

את חוליית החוד, כמעט ולא ראינו. מצאנו אותם בסוף, יושבים תחת עץ זית, נחים וכמו שאמר הצעיר בחבורה, רק בן 7 אבל הראשון שסיים – “יש לכם את זה ביותר לאט?”

אמר והמריא הלאה. אצה לו הדרך

תבשיל מושלם מותקן כשכל חלקיו מתחברים בהרמוניה ולא ברור מה בדיוק מרים את מה והכל מצוין וגורם להנאה מרובה.

טיול. נוף.משפחה. זהו.

קִראו לי רגשן. קִראו לי בּוּמֶר. מבחינתי היה זה 12 מתוך 10.

(והנה הנדבי. לא חושב שקיבל מספיק במה בהתחשב שרץ קדימה)

קצת ג’אז לחימום הנשמה בינות לסגרים

אפילו עם מגהץ אדים אי אפשר היה ליישר את החיוך שלי ברגע שמוזיקה ג’אז חיה החלה נוזלת מהבמה הקטנה אל אוזני. כמה פשוט. בחוץ קורונה וכאן מוזיקה חיה, אמיתית ונושמת במרחק נגיעה כמעט. נראה כי תחושת האופוריה שלי מתחרה בזו של רביעיית הנגנים, ששקעו בעיניים עצומות לעיתים, אל תוך החוויה. רק המסיכה הכירורגית הצמודה לאף והריקנות שבמועדון היוותה תזכורת צורמת לעובדה שזה ג’אז, חופשי וחי וסביבנו מגיפה.

ראשית, הבה ונסיר את אלמנט הציקצוק.

הימים ימי סוף 2020 שתיזכר כנראה עוד זמן רב. ניסיונות קטנים של חורף להיראות רציני, שני סגרים מאחורינו ודיבורים על חיסונים מחזקים להבה קטנה של תקווה בלב שהאור הוא זה שבקצה המנהרה ולא פנס של שוטר במחסום לילי בסגר נוסף.

אני עומד מחוץ למועדון תל אביבי ומחכה בשקט לתורי. אירוע ג’אז פרטי לצלמים. יוזמה שהחלה להתגלגל עוד לפני שמישהו חשב שזה יהיה רעיון טוב להוסיף למרק כמה עטלפים, “לטעם עמוק שכזה”.

יוסי צבקר, צלם וג’נטלמן שהוביל אותי (וחבורה נבחרת) ברזי הצילום באופרה הישראלית הוא מגדולי צלמי הג’אז המדוושים ביננו. הוא העלה את הרעיון לבנות קבוצה שתתמחה בצילום ג’אז. אנשים הרימו יד בהתלהבות, הקבוצה החלה להתגבש ואז ווירוס מסתורי היכה והכל נשאר כהודעות ווצאפ.

עכשיו, זה קורה. הכל חוקי ולפי התקנות וגם לפי ההיגיון הבריא. מועדון תל אביבי שהאבק ניכר על שולחנותיו ההפוכים נפתח עבור קבוצה של כמה צלמים בשתי משמרות. ארבעה נגנים על הבמה – תאורן וזהו. ויוסי, כפרעליו, מנצח על כל זה כמו דיוק אלינגטון ותזמורת. רגע מסדר תאורה, רגע צועק הוראות בימוי לנגנים, רגע לוחש בשקט לשים לב לקומפוזיציה. הקבוצה הקטנה שלנו, של צלמים עוטים מסיכות שלעיתים, בצורה מעצבנת, מערפלות את המשקפיים ואת החלונית של המצלמה.

ובחוץ קורונה. הרחובות ריקים, למרות הפרופגנדה על תל אביב, אין נפש חיה ברחוב, החנויות סגורות, חלקן נראה שיהיו סגורות לעד והעובדה שחניתי תוך שתי דקות ברחוב, מעידה יותר מעשרים כתבות על הריקנות הזו.

יש גם ריקנות בלב.

שלוש הקוראות שעוד נותרו יודעות שהבלוג שקט על שמריו. גיליתי שקשה לי לכתוב ואפילו לצלם בלי השקט הזה בנשמה. דאגות אמיתיות של מה יהיה, דאגות פרנסה שהמגיפה דאגה להשבית, ואי שקט הביא אותי אל המקלדת אבל לא הצלחתי לכתוב פה. זה הפתיע בעיקר אותי כי חשבתי שזה יהיה תרפיה שכזו, לשפוך מילים אל המקלדת, לצלם ולספר. אבל זה לא קרה. היה לי המון מה לספר ולשתף אבל לא הצלחתי לייצר את התנופה הדרושה. והייתי גם עסוק לאפות לחמי מחמצת (גם אני נפלתי במחמצת) ולנסות ולהרים מאמץ קולינרי (סדנאות, ארוחות – היו כמה מעולות). השריר של הכתיבה עבד לצרכים אחרים של פרנסה ואז פשוט לא הצלחתי ליצור לי את השקט הזה שדרוש לי כדי לשחרר אל הבלוג.

אבל דברים מתחילים לזוז. עבודה, חיסון, עוד סגר, יותר חוסר אמון בהתנהלות הכללית ותחושה של חובה למקום הזה ברשת שליווה אותי כל כך הרבה שנים.

ונחזור לג’אז לשמו התכנסנו.

סדנה לצילום ג’אז. מה מיוחד בצילום ג’אז ששונה מדברים אחרים? רגישות שונה למה שמתרחש על הבמה, התייחסות למסורת של שנים רבות והאופי השונה של הופעת ג’אז. נשמת אפו של הג’אז הוא האלתור, היציאה למסלול נפרד וחבירה לקבוצה, בניית הנדבכים על המוזיקה ורגש. המון רגש. יש במוזיקה הזו יותר מקום למבע אישי וזה מה שצלם ג’אז מחפש. את הרגע הזה, את המבט המופתע ומלא ההערכה למשמע חבר שממריא מעלה, מעלה.

שחור לבן זה קלאסי לג’אז. זה מכריח את הצופה להתרכז יותר, כי אין לו את הצבע שעוזר לקבל מידע. יש יותר ניואנסים דקים בשחור ולבן והמון אפור באמצע. זה גם נשען על מסורת צילומית אמנותית שקדמה לצבע. וזה יפה. יש בשחור לבן יותר רגש ולכן, כפרות – כאן יהיה שחור ולבן.

אבל הרשו לי להציג את גיבורי הפוסט. רביעיית ג’אז שנתקבצה לה יחדיו לנגן ולהריץ סוג של תוכנית שהיא מחווה לבני גודמן.

אלו הם

קובי סלומון – קלרינט
שי זלמן – תופים
מיקי ורשאי – בס
חזי חייט – גיטרה
 

ובני גודמן? היה יהודי טוב, נגן קלרינט ומי שהוביל להקת ג’אז ששברה הרבה גבולות. הוא אחד הראשונים בתחילת המאה ה20 שערבב נגנים שחורים ולבנים ביחד כשמסביב חוקי הפרדה. הוא הפך את מוזיקת הג’אז ממוזיקה של שחורים ומוקצית למוזיקה ‘לגיטימית’ לקהל הרחב ושחרר את הסווינג להמונים. הנה דוגמה של קצת בני גודמן:

ניכר ברביעייה על הבמה שהם נרגשים. בשיחה בחוץ דיברנו על ההזדמנות לעלות ולנגן לפני קהל, גם אם הוא קטן מאוד (היינו שמונה) ופניו מוסתרות חלק מהזמן על ידי מצלמה. עצם זה שהם עלו על חליפות, ענבו עניבות, החליפו טרנינג ונעלי בית ובאו. מגולחים, מסודרים – באים לג’מג’ם.

כמו שקורה לי לעיתים כשאני יוצא לצלם מוזיקה חיה (פעם…) אני מאבד את עצמי במוזיקה. שוכח את המצלמה למרות המשקל שלה על הרצועה (70-200 זה הרבה זכוכית כבדה). אבל אז האור פתאום מסתדר או קומפוזיציה מתיישרת מול העיניים והמצלמה עולה.

בכלל, אני חושב שהחלדתי. כן. מצלמה זה כמו לרכב על אופניים. אבל אני למדתי על אופניים בלי גלגלי עזר רק בגיל 36 אז קחו את המטאפורה הזו שלכם ותרכבו לי הלאה מהעיניים. לוקח להתחמם. יש גם את ה FOMO הרגיל. אני עומד ושומע תקתוקי מצלמות ואומר, “אבל לי יש רק 30 תמונות עד כה…”

אבל גם זה שריר. הוא מתחמם והעין רואה ודברים נופלים יפה. האור נוזל כמו מוזיקה מהגיטרה של חזי ואני מחכה לשנייה הזו, שהוא לרגע ירים את הראש, שהאור ילכוד את הרגש, את הצווארון שנפתח לו ואת המוזיקה שנשמעת, אפילו מתמונה אחת בשחור לבן.

שי זלמן על התופים זה משהו אחר. הבחור הוא כור אטומי של אנרגיה אופטימית. גנרטור של חיוכים שמייצר שדה מגנטי שמדביק אותך בעליצות שלו.

הזכרתי לו לפני, כשעמדנו בחוץ וגם פעמים קודמות שפגשתי אותו שפגשנו אותו לראשונה לפני מליון שנים בקפה טאצה ד’אורו. כשנדב היה תינוק קטן היינו מגיעים לקפה בנווה צדק כל שישי בצהריים, לבראנץ’ ולשמוע ג’אם של ג’אז. כל פעם היה מגיע מישהו אחר – אבישי כהן הבסיסט היה מגיע, עמוס הופמן שאיתו התידדתי תקופה, המון נגנים שהפכו בינלאומיים מאז, פרחי ג’אז צעירים ותמיד על התופים – שי זלמן.

נדב היה אז אולי בן שנתיים. תינוק מתוק עומד ורוקד על השטיח לצלילי הג’אז באושר רב. הוא מעל 20 היום. חלפו כמה שנים מאז.

ראיתי אותו על במות את שי. תמיד מעולה, תמיד מחייך. גם כשלא וגם כשהוא בסולו מהיר, עדיין יש בו איכות של חתול ג’אז, כזה של דיסני מחתולים בצמרת.

כמו מים שזורמים על קרקע חרבה, ככה זרם ג’אז פשוט נקי וטהור. מוזיקה ואנרגיה שמתפזרים ברחבי המועדון הריק. הרביעייה חגגה. להנאה שלהם הייתה מקדם הדבקה גבוה. אני בטוח שכמה שאני נהניתי שוב לשמוע מוזיקה חיה ואנרגיות של מועדון, גם הם התרוממו בג’אם הזה. קובי סלומון, לקח קדימה וכמו בני גודמן שגם ניגן בקלרינט, הוביל קדימה בביטחה ואלגנטיות, נותן את הסלסול על התשתית המוצקה שהעניקו לו השאר עם הבס, תופים וגיטאר.

היתרון בלהיות לבד בהופעה פרטית שכזו שאין אלוהים. אפשר ורצוי להסתובב ולחפש מה מעניין. כמו למשל לטפס על כסא רעוע ולצלם את קובי דרך נורה או לראות איך זה נראה מאחור, כשאתה על התופים.

זה היה מגרש משחקים גדול. בעוד המוזיקה משמנת את הנשמה ניסינו וניסיתי הכל. משחקי אור וצל שפשוט התבקשו וגם יוסי, כפרעליו, דאג כל פעם לכוון את התאורה נכון, כדי לאפשר את ההזדמנויות הללו

או אור צידי קשה

נראה היה שהדקות זוחלות להן לאט ולמעשה במועדון הזמן עמד מלכת. בועה כזו של שפיות זמנית שאני אישית לא רציתי שתיגמר. נכון שהיו לי אנשים אוהבים ואהובים בבית, אבל אני רציתי להעביר את הזמן במועדון. עד שימגרו את הקורונה או שימאס לי. אבל זה לא עזר. שעה עברה לה, מהר מדי לטעמי אבל אפילו קסם המוזיקה לא עוצר את השעון. מסביב חברי הצלמים המשיכו לתקתק ומדי פעם מישהו מביט במסך הקטן באחורי המצלמה האישית שלו ונאנח באושר.

ואז זה הסתיים.

הרביעיה, (מימין לשמאל) קובי, שי, מיקי וחזי נעמדו לצילום אחרון. רשמי, מסודר. כמה כיף שיש צלם מאחורי קונסולת התאורה והוא יודע איך לפנק. אור נכון מקדימה, קרני אור מחמיאות מאחור וגערות קשות בנגנים שהם גם חברים לעמוד יפה, לחייך, אבל טבעי. כמו מורה שמארגנת את צילום סוף השנה.

אז הנה הם, רגע לפני שהם אורזים את הכלים, חובשים מסיכות שוב על הפנים ויוצאים שוב אל המציאות של מגיפה בחוץ וכלכלה שלא מאירה פנים לנגני ג’אז, מוכשרים ככל שיהיו.

תודה לקובי סלומון, שי זלמן, מיקי ורשאי וחזי חייט. תודה ליוסי צבקר על זריקת החיסון הזו של קצת מוזיקה לנשמה.

שנה טובה – תהא שנת פעילות אווירית

שוב מגיעה שנה עברית חדשה. מתגנבת לה בשקט ועושה כותרות לא מהסיבות הטובות בכל ערוצי החדשות.

השנה האחרונה היתה לא משהו, בלשון המעטה. לא ברמה העולמית, לא ברמה הלאומית וגם לא ברמה הפרטית שלנו. בשנה שעברה הבטחתי שתהיה שנה פיצוץ (תש"פ – הנה, כאן) ולא ידעתי על מה אני מדבר.

אז לשנה הזו, ראשית אאחל בריאות. יש קורונה באוויר וברור לי שלא תעלם מעצמה אבל בריאות זה לא רק קורונה אלא גם כל מה שמסביב. שנית, פרנסה טובה ויציבה ואחרי זה, מה שתרצו – אוכל טוב, משפחה, חברים, סדרות שלא יאכזבו אתכם כבר בפרק השלישי ומה שכולם מדברים עליו – היכולות לעזוב את כל הבלאגן הזה ולעוף מפה למקום אחר –

אז לכל המתגעגעים לאוויר הנייטרלי של הדיוטי פרי ולתור הזה למטוס – אאחל לתשפ"א שתהיה שנת פעילות אווירית. סוג של ברומטר לשפיות עולמית – בין אם זה לדיונות של איחוד האמירויות או השופינג שכה חסר לרבים בבירות אירופה או פשוט לטבע אחר, שונה שמחכה בשקט להיכבש בנעלי הטיולים.

שנה טובה, ממני ומכל הנהלת הבלוג המורחבת!

ורק אזכיר שיש גם אינסטגרם (הנה) ואחד מיוחד רק לפליימוביל (הנה)

 

שָׁעָה עִם דָּאָה

והימים ימי מוצאי ההגל הראשון של הקורונה. כלומר, רק ההיסטוריה תגיד אם היה זה מוצאי או הירידה מהגבעה הראשונה לפני ההר הגדול. אבל זה היה כשרק שוחרר הפקק מעל ה 100 מטר מהבית ואחר כך ה500 מטר מהבית יצאנו אני והצפר במיל’ לסיור באזור מגורינו.

לדיוק ההיסטורי, יצאנו לטיול אופניים בשטח הקרוב והבחנו בכמות גדולה של ציפורים כולל ראינו מרחוק דורס קטן אז החלטנו לחזור בשעת בוקר מוקדמת, עם בלי אופניים ועם כל הציוד המתבקש. הוא עם המשקפת ואני עם המצלמה-עדשה-חצובה-שאר דברים כבדים שצריך לסחוב. איזון שכזה.

כדי להשאיר אתכם בקריאה, לספק סיפוקים מיידים ולמנוע מתח מיותר שלא בריא כרגע הנה תמונה. תמונתה של דָּאָה שְׁחֹרַת-כָּתֵף

לאחר שהוצאנו את זה מהמערכת, הרשו לי לחזור ולספר את הסיפור.

אז יצאנו הצפר במיל’ הידוע בכינויו אוהד או פשוט בני הצעיר להליכה בשטח. אומר שאפליקציית הריצה הביעה מחאה קשה בסוף המסלול כי עשינו חמישה קילומטר בשלוש שעות. לא בדיוק קצב מרשים אבל הדופק עלה מאוד כשנתקלנו בדברים שלא רואים כל יום

הנה שנינו בשעת בוקר מיותרת. יצאנו מוקדם, לא רחוק מזריחת החמה והתחלנו ללכת. האוויר היה עדיין קריספי וקריר מהלילה.

מדובר בעוד פיסת טבע קטנה באזור יהוד ואור יהודה. לא לגמרי נקייה ומוקפת שדות חקלאות אבל אחרי כל הזמן הזה סגורים בבית – זה מספיק טבע.

כמו כל פיסת טבע בארץ גם זו נכבשה בידי הפולש מהמזרח.

טוב. פולשים מהמזרח.

דררה ירוקה, יפה ומזיקה על אקליפטוס. הן יושבות שם בערימות, אוחזות פירות ברגליהן וצורחות בכל הכוח. לי לפחות הן תמיד נשמעות קולניות, צורמניות וכעוסות. יפות ממש, אבל מזיקות לחקלאות ולציפורים אחרות.

כשהיינו עם אופניים לפני כמה ימים רכבנו ליד מים, באזור נחל יהוד ונחל האיילון שלא ממש סוחבים מים נקיים בטח לא בתחילת עונת הקיץ. יש עוד זרימה קלילה מהחורף ואני לא יודע אם עדיין מזרימים מי קולחין אל הנחלים הללו אבל לעופות המים זה לא ממש משנה. יצא לנו לראות משפחות של מה שאני קראתי באושר רב “ברווזים!” והאוהד תיקן אותי “בְּרֵכִיָּה”. אני עדיין אקרא להם בִּירְוָזִים, בטח כשרואים אמא וסדרת אפרוחי פלומתיים משייטת מאחוריה במים כמו שייטת 13. ממש רציתי לצלם אותם וזו היתה הסיבה הרשמית שיצאתי לשטח עם הציוד. אבל כל פעם שהתקרבנו לבריכה בנחל הספקנו לראות מישהו ממריא

אבל האפרוחים לא יכולים לברוח. הזכר ממהר להמריא, גם כדי למשוך את תשומת הלב של טורף ולהרחיק אותו מהמשפחה. האם נשארת במים עם האפרוחים מנווטת אותם למחסה. תכלס, במים, אין מי שממש יכול להתקיף אותם בארץ, אז אם הם נשארים שם – הם סבבה.

ואז היא הופיעה בחיינו.

דָּאָה שְׁחֹרַת-כָּתֵף.

ראינו אותה בעבר. מדובר בציפור מ-ה-מ-מ-ת. עוף דורס אבל קומפקטי ויפיפה. עיניים אדומות, טיפה מפחידות עם מבט מצמית כשמסתכלים ישירות לעיניים דרך העדשה.נתקלנו בה גם באזור שלנו, מה שהפתיע אותנו. מדובר בציפור מזדמנת, בעגה של הצפרים, כזו שעוצרת פה מדי פעם בדרך משם לשם. כמו הבן הדוד ההוא מאמריקה שמדי פעם מגיע אבל לא ממש נמצא פה. אבל ב 2011 כמה זוגות החליטו להישאר באזור אגמון החולה. באופן מפתיע מדובר בתחילת תוכנית מחיר למשתכן, כך שאולי הדברים קשורים זה בזה.

מאז, צאצאים של אותם זוגות מהאגמון בחרו לעזוב את הבית ולתפוס מרחק מההורים והחלו להיראות בכל מיני מקומות בארץ.

כשהם עוברים לך מעל הראש, הם נראים כמו מפציץ קטן ומסותת היטב. כיון שקשה לי לשמור על כינויי זכר ונקבה (דורס = זכר, ציפור = נקבה, דאה נשמעת כמו נקבה…) – תתרגלו.

הכל חלק ויפה ואירודינמי. זה כל כך יפה שהלב מתרחב וצף לו מעלה.

אז בטיולים באזור ראינו מדי פעם מה שחשדנו שזה דאה, אבל בלי האישור של אוהד לא יכולתי לדווח על כך.

אז יצאנו לחפש ברווזים והדאה מצאה אותנו.

בתחילה ראינו אותה על ברוש. בהצצה מהירה במשקפת ובעדשת המצלמה גילינו שהיא בדיוק קטפה לה איזה עכבר שדה לבוקר.

אבל כשהתקרבנו מדי – אני התקרבתי. אוהד, כצפר רציני נתן בי מבט מיואש ונשאר מאחור – הדאה פשוט זינקה והסתלקה לה לצלילי האכזבה שלי והנהון של קבלה מצד אוהד.

אני נאלצתי להסתפק באיזה בז מצוי שמצויתי על עמוד ליד.

ועוד ברכיות ככה על הבוקר, בעוד שאוהד שם עין ומחפש את הדאה.

ואז ראינו אותה שוב וזזנו מהר.

על חלוד היא נעמדה והחלה לעצבן עורב. הדאה לא עשתה כלום. פשוט עמדה שם ונראה היה שהעורב מאבד את זה. הוא צווח וזז קדימה ואחורה ולמרות שהוא גדול ממנה, נראה היה שהוא עושה כבוד.

אם עורב נותן לך כבוד – זה מכובד למדי. מדובר באמת באספסוף רעשני, עבריין צעצוע שכזה. הדאה עמדה שם אדישה בלי לזוז, מתעלמת לחלוטין מהעורב.

כאן, אוהד כבר זיהה שיש לנו עסק עם זוג דאות – זכר ונקבה. כל פעם ראינו נציג אחר של הזוג  וכבר נואשנו מכל הברווזים והדררות והתחלנו לסרוק את השמיים בחיפוש אחר הדבר האמיתי – דָּאָה שְׁחֹרַת-כָּתֵף.

לא אלאה את שתי הקוראות שנותרו עד כאן בסיפורי גבורה על התגנבות דרך הסבך ופילוס דרך בקוצים רק אומר שזיהינו נחיתה על עץ ועליתי על תלולית כדי לצלם

ואז מולי פתאום ראיתי, במרחק כלום, דָּאָה שְׁחֹרַת-כָּתֵף שעמדה ונתנה בי מבט מאיים.

אוהד זחל לידי ועמדנו שנינו, בתוך סבך קוצים ולא יכולנו להסתיר את ההתרגשות.

זה מדהים לראות ציפור כזו, די נדירה ויפיופה של ממש, כפי שאוהד אמר, במרחק מטרים ספורים. שמרנו על המרחק והכבוד מסתמכים על אופטיקה והסבך אבל היא היתה מולנו במלוא הדרה.

אני חושב שעמדנו שם בלי לזוז יותר מחצי שעה ואולי 300 תמונות.

מדי פעם היא המריאה, כשאנחנו משמיעים אנחת יאוש שקטה ומשום מה חזרה אלינו. אולי יצר מוחצנות גרר אותה שוב לעץ “שלנו”, או שקן לציפור בין העצים והיא דאגה להרחיק אותנו משם. אני חושב שיודע איפה היה הקן ולשם ממש לא התקרבנו כדי לא להפחיד את הזוג או לגרום להם לנטוש או משהו.

ממריאה…

חוזרת

חשנו מיוחדים.

במרחק קטן מהבית, שעת בוקר מוקדמת ויש לנו מקומות בשורה ראשונה לפלא טבע. אני לא יכולתי לעזוב, למרות שהתחיל להיות חם. איך אוכל ללכת כשיש מולי כזה דבר. לאט, הורדתי גם את העין מהמצלמה, לאחר שצילמתי כל כך הרבה. פשוט להיות שם ולהתבונן בשקט.

אבל בסתר, אחרי כברת זמן כבר התחלתי מייחל שתלך המנוולת כבר. לא יכולתי לעזוב, מטעמי FOMO אבל מה לעשות.

לבסוף נסוגנו באלגנטיות לאחור, משאירים אותה על העץ (יחד עם השלט רחוק של המצלמה – כך שגם הקרבתי קורבן אישי). הדאות נותרו במקומן, כנראה מגנות על קן ואנחנו הלכנו.

לאחר הנסיון, ליבנו היה גס בכל שאר הציפורים, כולל בז נוסף שישב ממש ליד השביל. הלכנו חזרה, אבא ובן, מאוחדים בתחושת הישג וזיעה. שלוש שעות הלכנו ומתוכן אולי שעה שלמה צפינו בזוג הדאות. אכן היתה זו שָׁעָה עִם דָּאָה (שְׁחֹרַת-כָּתֵף).