יש אנשים שלא מאמינים לשטויות האלו של אייזיק ניוטון. לכן הם יכולים להרשות לעצמם לעלות גבוה בלי לחשוש לגורלם כי כשלא מאמינים לסיפורים שלו על כוח הכבידה, על תפוחים ועל זה שכל דבר נופל לאדמה, אז אין בעיות.
לכן, אותם אנשים יכולים לבנות מגדלים אנושיים המתנוססים מעל 12 מטר ללא חשש. הם עולים ומטפסים ואפילו שולחם את ילדיהם הקטנים ללמוד לטפס. זה נפלא מה אפשר לעשות כשאין אמונה.
באופן משעשע, שתיכף יתואר, מצאנו עצמנו בעיירה השלווה Vilafranca, אורחים של שני אנשים נפלאים ששעה קלה לפני כן לא ידעו על קיומנו ולקחו אותנו לאימון של יום שני בערב של מועדון המגדל האנושי המקומי הידוע בשמו Castellers de Vilafranca.
ה Castellers הם מסורת קטלונית בת כ 300 שנה. במאה ה 18 החל המנהג הזה של לבנות מגדלים אנושיים להתפתח בערים שונות, הוקמו מועדונים ומנהגים החלו לקום. הרעיון פשוט – קבוצה של אנשים אוחזת זה בזה והם נחשבים הבסיס, ה pinya. על כתפיהם מטפסת קבוצה קטנה יותר, שעל כתפיה מטפסים בודדים ועליהם מטפסים עוד פחות אנשים עד שלמעלה עולה הצעיר והקל בחבורה – שתפקידו נקרא enxaneta – אֶנְצָ’נֵטָה בשפת קָטַלָן – מניף יד לרגע והוא מגדיר את גובה המגדל ואז כולם מתחילים לטפס מטה ולפרק את המגדל.
יש מינוחים והגדרות למבנים השונים – 5 של 2 הם 5 קומות שבהן יש שני אנשים, 7 של 3, 9 של 4 וכו’. יש מילים שמגדירות את השלבים השונים – בסיס, שלבי ביניים וקצה. אחד המועדונים הכי מפורסמים והכי הישגיים הוא המועדון של ווילפרנקה שאירחו אותנו בכבוד רב. מועדון שהוקם ב 1948 , קצת אחרי שמדינת ישראל הוכרזה ועכשיו גם הם חוגגים 70 שנות קיום
העיר היא Vilafranca del Penedès – בירתו של מחוז פנדס, מערבית לברצלונה, כ 50 דקות על הכביש המהיר, כשהוא מהיר. השעה היא שבע בערב ואנחנו רק הגענו ממפח הנפש שלנו בפירנאים. הערב שלא היה מתוכנן הפך להיות הדבר הכי מדהים ומרים שהיה לנו בטיול ומחק לחלוטין את המתחים והכעסים והעצבים על המסלול שלא קרה מוקדם יותר.
הכל מתחיל עם וונדי.
וונדי עובדת איתי באֲגוּדָּה. מדובר באישה המקושרת ביותר בעולם. בחביבות שלה ובלבביות היא פשוט יוצרת חיבורים ולא מתרברבת בקשרים שלה. אבל כל פעם שמנסים אותה – “וונדי? אם אני רוצה לדבר עם אופרה ווינפרי…?” תוך כמה דקות היא תחבר אותך אם לא אל אופרה עצמה, אל מנהל האולפן ישירות שיכול לחבר אותך הלאה. וכל זה מתוך רצון טוב ושלווה.
דיברתי עם וונדי וסיפרתי לה שאנו עומדים לנסוע. “או!”, אמרה לי “אני אחבר אותך אל פליקס! הילדים שלך ימותו על זה”. אחרי שעה היה לי מייל שמציג אותי בפני מישהו בשם פליקס עם המלצה חמה.
בימים שעקבו, התכתבתי עם פליקס. מתברר שפליקס מחובר עמוקות גם לסצינת הסטארטאפים הברצלונאית וגם חבר במועדון המגדלים האנושיים של ווילפרנקה. הוא הציע שנבוא לראות אימון כי אין תחרות בזמן שאנחנו באזור. לא ממש הצלחנו למצוא זמן משותף אבל ניסינו, כשאני מודה מאוד לאיש שממש שמשתדל עבורי למרות שהוא לא מכיר אותי.
כשחזרנו מהפירנאים, חנינו מתחת לדירה ששכרנו בברצלונה. נורית והבנים עלו לפגוש את בעלת הדירה ולהעלות את החפצים ואני התכתבתי עם פליקס בווצאפ. יש לנו רכב עדיין, כך הסברתי לו וראיתי בלוח הפעילות ששלח לי שיש אימון היום והשעה 18:00 ואולי שווה לנו לקפוץ ולהחזיר את הרכב מחר.
פליקס ענה לי מיד. הוא לא בספרד, וזה נשמע תוכנית מצוינת ולכן הודיע כבר (!) להוריו (!!) שיחכו לנו בשעה 19:00 ברחוב זה וזה בווילפרנקה וייקחו אותנו לאימון (!!!).
טלפון מהיר לנורית שתרד ויצאנו לדרך לאחר שכל היום היינו בדרכים.
בשעה 19:00 עצרתי לפני בית בווילפרנקה. אדם חביב עם שיער לבן פנה אלי ושאל אם אני איתן. עניתי לו בשמחה שכן והוא הציג את עצמו כג’וזף, אביו של פליקס.
שעה לפני כן, ג’וזף ואשתו דולורס לא ידעו שאנחנו קיימים. עכשיו פתחו בפנינו את החניון שלהם ואת ביתם. והכל תודות לו’.
משמאל לימין – נדב, ג’וזף, אנוכי, אוהד, נורית ודולורס
לאחר שהכרנו והתיידדנו בספרדית השבורה שלי והאנגלית שלהם יצאנו לשוטט בעיירה. השניים מכירים את רוב אנשי העיירה ובכל מקום עצרו והציגו אותנו. עיירה קטנה וחביבה שניכרים בה שהתפתחה בימי הביניים. כנראה שהיה בה מרכז יהודי גדול לפני הגירוש ההוא של 1492. ג’וזף הראה לנו את הרחובות הקטנים ואת הקתדרלה המקומית שהורחבה, לדבריו, בכסף שהשאירו היהודים מאחוריהם. הוא אף עצר איש לא מגולח ברחוב שהציג עצמו כארכיאולוג הרשמי של העיר והסביר לנו על חפירות ההצלה שהחלו באותו הבוקר בסמוך, באזור היהודי לשעבר ואיך החלו לגלות אבני מצבות יהודיות.
עצרנו להצטלם לצד האנדרטה לכבודו של המועדון המקומי ולמטפסים שלו (הארכיאולוג צילם!)
ושמנו פעמנו אל שטח האימונים של המועדון. ככל כשהתקרבנו, יותר אנשים בירכו את המארחים שלנו לשלום והם הסבירו לנו כל פעם מי זה מי ואיך הוא מחובר.
האולם נראה בתחילה כמו כל אולם התעמלות בכל מקום בעולם עד שהבחנו בתקרה הגבוהה ובמתקנים הענקיים שמאפשרים לנסות ולהתאמן על כל מיני תצורות עם רשת בטחון לקומות הגבוהות של המגדל. לאורך קירות האולם יש מתקנים שונים ומשונים כדי להתאמן על טיפוס וירידה מגובה, כל מיני מוטות אחיזה כדי שמתחילים יוכלו לטפס ולעמוד על כתפי חבריהם כשיש להם מוטות אחיזה בקיר, עד גובה של חמישה, שישה מטרים.
כולם חוגרים צעיף ארוך המהודק למותניהם (faixa) – לתת תמיכה לגב התחתון שצריך לשאת בעומס ועליו בנדנה מגניבה בצבעי המועדון (mocador) זו משמשת כמדרגה למטפסים עליה אפשר לדחוף איזה בוהן בדרך למעלה.
המועדון נפגש בשני, רביעי ושישי לאימון כשרביעי הוא האימון הגדול. כולם עומדים ומדברים, ילדים, נערים ונערות, צעירים, מבוגרים, אבות, אמהות – כולם משוחחים בשצף קצף עד שהמאמן קורא קריאה בקטלן, הכרזה על תרגיל או מבנה
אנשי הבסיס ניגשים, נושכים את צאוורוני החולצה של המועדון כדי שהמטפסים עליהם לא ידרכו על הצווארון שיגן על הצוואר והעורף משפשוף.
ואז קומה שנייה מתחילה לטפס. במקרה הזה, מאמנים את השכבות העליונות במגדלים הגדולים ולכן קומה שניה היא מיד הנערות והצעירות. אולי ברחוב או בצד הן נראות שבריריות אבל ראיתי שם נערות דקיקות בנות 17 שמחזיקות שלוש קומות על גבן.
כשהמגדל נבנה, יש שקט מוחלט. אף אחד לא מדבר וכולם מסתכלים במתח וכשהוא צובר גובה, מתחילים לתמוך בבסיס ולהרים ידיים כדי לבלום נפילה. רק המאמן צועק הוראות ומכריז על שלבים שונים. כל העיניים על המגדל הצומח.
ברגע שקומת הביניים התייצבה, גם הן נושכות את הצווארון ומתכוננות למשקל, מתחילה עוד קומה לטפס ביחד כדי לשמור על איזון המגדל. כולן משתמשות באבנט כמדרך ומניפות את עצמן למעלה בקלילות לא מובנת, בזינוק שכזה שנראה כאילו כל אחד היה יכול (אבל, בואו, לא ממש)
כשקומה שלישית מתייצבת, בדממה מוחלטת, המאמן, שנראה שכל פעם זה מישהו אחר, קורא בקטלן ועוד קומה מטפסת.
עכשיו אלו הם ילדות וילדים. הם כולם חובשים קסדות ובפיהם מגני שיניים (מעצבן, מנסיון רב, אבל מגן על השיניים ושומר מזעזוע מוח במקרה של נפילה). לא ממש מובן איך הם מחליקים למעלה, אבל הם משתמשים בקפל הברך כמדרגה וממשיכים הלאה
כשהקטנטנים האלו מגיעים לראש המגדל ומתייצבים, מגיע השפיץ, אותו אֶנְצָ’נֵטָה , בדרך כלל ילד או ילדה סופר זריזים, קלים וגמישים, בני 5-6 בערך. אחרי שנה או שנתיים הם כבר גדולים וכבדים מדי להיות אֶנְצָ’נֵטָה ואז הם יורדים קומה ואֶנְצָ’נֵטָה חדש נכנס.
וזה השיא של המגדל שנבנה בתמונות האחרונות
זה, רבותי, מגדל של 5 קומות, כמו בדירה להשכיר. הם יקראו לו 3 של 4 והוא למעשה חלקו העליון של מגדל שיכול להיות 7 או אפילו 10 קומות.
ראינו גם מגדלים מטורפים של אחד בכל קומה. אלו יכולים להיות גם חלק עליון של מגדל גדול יותר
ברגע שהאֶנְצָ’נֵטָה הרים ידו, מתחיל הפירוק שהוא השלב הכי מסוכן. הילדים גולשים למטה במהירות כמו היו על צינור במגרש משחקים. שתי שניות והשפיץ הקטנצ’יק הזה למעלה כבר מדבר עם אמא שלו למטה. המגדל יורד בסדר מופתי, בשקט ובריכוז עילאי. עד שהבסיס מפורק ואז כאילו ניתן סימן וכולם מתחילים לדבר. את כל מה שאצרו בתוכם ב10 דקות האלו, הם חייבים להוציא. הבנות עומדות בצד ומסדרות את החולצה ומדברות עם הבנים או שחוזרים לטלפון, גדולים, קטנים, צעירים, מבוגרים כולם עומדים ומדברים יחד ויש תחושה מדהימה של קהילתיות, של ביחד.
אתה לא יכול לשים את חייך על כתפי מישהו שאתה לא סומך עליו או לא מסתדר איתו. הספורט הזה ממש מסוכן, כפי שהעידו אנשים שונים שדיברנו איתם ושני חבר’ה בגבס שדידו באזור. זה יוצר חיבורים שאין כמותם, אנשים שמתחילים בגיל 5 כאֶנְצָ’נֵטָה וממשיכים ככה הלאה שנים, יורדים למטה במגדל ככול שהם מתבגרים וממשיכים במועדון הלאה ויש דורות שניים ושלישים וכולם עומדים שם בחצר הקטנה בסמטה בווילפרנקה, באור השמש השוקעת של הערב וזה תחושה חמימה ותחושת ביחד שאפילו אני, הגרינגו מישראל שרק הגיע לפני שעה – אפילו אני חש קירבה.
ואז הגיע דויד.
האמת היא שהוא היה יותר גוליית מדויד. אחיו של פליקס ובנם של דולורס וג’וזף המארחים שלנו לערב. איש גדול גוף, חזק כמו סלע, חייכן, דובר אנגלית רהוטה, אחד מראשי המועדון ומי שנבחר לקטלוני של השנה לשנת 2010 על ידי El Periódico de Catalunya – העיתון היומי הקטלני שבסיסו בברצלונה (תחשבו ידיעות אחרונות הקטלני).
אחלה איש. לחיצת יד שלו מסוגלת לפורר סוזוקי. הוא ניגש אלינו כאילו הכיר אותנו מזה שנים והתחבק איתנו בחום. כולם רוצים לדבר איתו אבל הוא עמד והסביר לנו, חיבר אותנו ותוך 10 דקות חשבתי שזה בן אדם שהייתי מת שיהיה חבר שלי, כל זמן שהוא לא מטפס לי על הכתפיים.
והוא מטפס לאחרים על הכתפיים.
מדי פעם, במהלך האימון, רוצים לעבור למשהו שפחות בדקו, מסוכן יותר או אולי מכיל אנשים פחות מנוסים ואז עוברים פנימה וגוררים את אחד ממתקני האימון למרכז האולם. מעבר לקומה השניה יש רשתות ופתחים המונעים נפילות מיותרות. ומדי פעם מוציאים את התותחים הכבדים וגם לקומות שניות ושלישיות עולים הבסיסים הכבדים והחזקים. אז עומדים אולי מאה איש ודוחפים פנימה את אנשי הבסיס. תומכים בהם, מחזיקים להם את הגב, הידיים, הכתפיים – כל אחד לוקח חלק קטן מהעומס עליו ומעביר הלאה כמו תמיכות של בניין.
הנה תמונה שלא אני צילמתי, מאחת התחרויות כשהמועדון לבוש בצבע הירוק שלו בתחרות השנתחת בעיר טרגונה (שם זכו גם במקום הראשון) דויד הוא זה שמחזיק ומתחיל את המגדל.
Photo by Albert Gea
בעוד אנחנו מדברים ואני מצלם ומתחבר לאנשים השונים, נורית ישבה עם דולורס בצד ולמרות שאינן חולקות שפה הן הסתדרו, בדרכים העתיקות.
הן כל כך הסתדרו, עד שברגע מסוים, נורית הודיעה שהיא הולכת להפגנה. עם דולורס ואוהד.
אני אקח כאן הפסקה מתודית, לפסקה או שתיים שתתחיל במאה ה-15 ואסביר.
עד המאה ה15 (רואים?!) הייתה נסיכות קטלוניה ממלכה עצמאית ומשגשגת עם שפה, דוכס משלה שלמרות שהייתה מחוברת בצורה רפויה עם נסיכות ארגון . במאה ה15 הן אוחדו ליצור את ספרד המאוחדת למורת רוחם של הקטלונים וכאן נזרעו בעצם זרעי הבדלנות והלאומיות שאנחנו רואים היום. המאות ה16 עד ה19 היו רוויות במלחמות שבהן קטלוניה ניסתה להתנער מהכתר הספרדי, תוך קשירת בריתות עם צרפת, ההבסבורגים ועוד – רק לא ספרד. במאה ה19 החלה להתפתח הלאומנות הקטלונית כפי שאנו מכירים אותה היום כחלק מההתעוררות הלאומית שחלפה על כל עממי אירופה. ב 1938 הגנרל פרנקו תפס את ספרד ולא היה ממש מקום ללאומנות מקומית וכל העסק ירד למחתרת וברח החוצה עד מותו של פרנקו ב 1975 וכינון החוקה הספרדית ב 1978. מאז שנות ה80 – החלה שוב הקריאה לעצמאות לאומית של החבל. נקפוץ במהירות ל 2017 ולראשון באוקטובר (1/10/2017) ומשאל העם שהוכרז בקטלוניה שבו האנשים נקראו רק לומר כן או לא – כן לעצמאות החבל או לא. 92% ענו כן אבל רק 43% הצביעו כך שנראה היה שאם כולם היו מגיעים אז היינו בחצי-חצי בערך. כמה ימים לאחר מכן הכריזה הפרלמנט הקטלוני עצמאות. לא אתפוס כאן עמדה – יש מספיק סיכסוכים מקומיים כאן – אבל הממשלה המרכזית בספרד הגיבה מיד, שלחה את הצבא לסגור את תביעת העצמאות ואסרה כמה מחברי הפרלמנט שתשעה מהם עדיין היו אסורים במדריד על הפרת החוקה – נכון ליולי 2018.
בווילפרנקה, מאותו רגע, נערכת הפגנה שקטה כל ערב מול בית העיריה. מתכנסים לרבע שעה, מנגנים מוזיקה קטלונית ושרים שירי עם (לא ירושלים של זהב, זה באסקי). לרבע השעה הזו, כמות נאה של אנשים מממתחם האימון (מלווים בעיקר) עם נורית, אוהד ודולורס יצאו להפגין. נדב ואני נשארנו לבקשת ג’וזף שלא הסביר למה אבל רצה שנישאר. הפתעה!
הן יצאו עם חבילה של דפים – תמונות חברי הפרלמנט האסורים והסרטים הצהובים שמסמנים את המחאה נגד החזקתם בכלא הספרדי – סרטים צהובים שרואים בכל מקום בקטלוניה
אנחנו נשארנו לעוד מנה של מגדלים.
בפנים
בחוץ
וכולל מגדל מטורף אחד שהחל בשני בסיסים שנבנו בנפרד ואז חוברו בקומות הגבוהות יותר ולמעשה שימשו כפיגום למגדל של אחדים שטיפסו בתוך המגדלים ומחוצה להם. ברגע שהמגדל הפנימי התייצב, פורקו החיצוניים ונשאר מגדל של של 6 אנשים אחד על השני.
ואז ראינו את ג’וזף מתכונן ברצינות. מותח מחדש את האבנט ומתארגן
מוקדם יותר, הוא סיפר לנו שלכבוד שנת השבעים של המועדון, הם רוצים להרים 7 מגדלים בבת אחת ולשם כך הם קוראים לכל ותיקי המועדון ולשאר פורשיו. עכשיו הבנו למה לא רצה ג’וזף שנצא. הוא באמצע שנות ה70 לחייו והוא פשוט עומד לשאת מגדל על כתפיו.
לותיקים הכינו את המתקן. לא לוקחים סיכון. קבוצה גדולה נעמדה וסייעה לו לטפס ולהתייצב. שקט מוחלט, ריכוז ותחושה של קהילה ברמה שפשוט אפשר היה לחתוך את האווירה בסכין (לחתוך, עמי?). אני באמת התרגשתי לראות את הקבוצה נותנת את הכבוד האולטימטיבי לאחד מותיקי המועדון
ברגע שהתייצב ונעמד בציפיה, החלו הקומות הבאות לטפס
ולאחר כמה דקות, ניצב מגדל של חמש (האֶנְצָ’נֵטָה בדרכו למעלה, בתמונה הבאה, יש שם עוד סט של ברכיים ואני הייתי כל כך מרותק ששכחתי לצלם את הסופי)
זה היה מפגן מרשים וממש מרגש. כשפורק המגדל וכולם ירדו לקרקע בשלום התפרקה הקבוצה וכולם באו לחבק ולברך את ג’וזף. הוא היה גאה בהישג כמו שלא ראינו אותו מעולם וזה מרשים בהתחשב שעד לפני כמה שעות לא ידענו זה על קיומו של זה.
כאן נחתם האימון. עם שובם של המפגינים בשלום, יצאנו אל הערב הקריר של ווילפרנקה לארוחת ערב לציון האירוע – ארוחת ערב שהחלה ב 11 בלילה כשאני מסתכל בדאגה על השעון ומחשב שעלינו עוד לנהוג חזרה לברצלונה ולהחזיר את המכונית לחברת ההשכרה. למרות זאת, ישבנו במסעדונת מקומית, כשאף אחד מסביבנו לא מדבר ספרדית – אלא רק קטלן. שתינו, אכלנו יחדיו חוגגים היכרות קצרה ויחד עם זאת נראית כאילו הכרנו מזה שנים. לאחר חצות, ביקשנו רחמים ויצאנו חזרה כשהשניים מנופפים לנו לשלום – מבטיחים ומקווים להיפגש שוב.
זו הייתה בהחלט חוויה יוצאת דופן. כשסיפרתי לוונדי, חייכה ואמרה לי “ידעתי שתוכל לנצל את הקישור הזה…”. אני לא יודע אם הסיפור והתמונות מעבירים את הייחודיות של אותו ערב אבל היה זה באמת מאורע מיוחד שייזכר לעד כמה שעשה את הטיול ההוא, לברצלונה.
תודה לוונדי, לדולורס, לג’וזף, לדויד ולפליקס.
מנה מנה 