איש קטן נבל גדול

(נֵבֶל , נֵבֶל  גדול – מה קרה, חשבתם מאמר עמוק על מופז או אולמרט או אחמדיניג'אד, רחמנא לצלן?)

הפתעה לטובה היא כמו לנגוס בחשש באיזה קינוח לא מוכר במסעדה חשוכה רק כדי לגלות שהוא מלא בשוקולד משובח. 'שגעון הג'אז הקולומביאני' כשמו של מופע ברשימת ההופעות של מרכז הבמה בגני תקווה נשמע כמו עוד 'שגעון הברייקדאנס 5' או 'שגעון של מורה' ולכן התיישבנו בחשש מה על מקומנו באולם בגני תקווה. היה לנו כרטיס אחד ממנוי קודם והחלטנו ששווה לנצל אותו אחרי שקראתי שבחים קצרים על המופע.

אבל השוקולד התגלה כמשובח מאוד. אל הבמה פסע איש קטן אל נבל גדול שעמד בפינה. זהו אדמר  קסטנדה (Edmar Castaneda) נגן נבל קולומביאני. לי לפחות, נֵבֶל מתחבר לעלמות ענוגות וחיוורות עד שחפת, הפורטות בעונג על כרי דשא מוריקים ושרות שירת מלאכים – משהו כמו אֶניָה של שנות ה80. זה לא מתחבר עם גבר קטן לטיני קטן עם קסקט אדום ונבל גדול.

עלה הבחור, יחד עם הפרקשניסט (כבר מזמן אני מנסה להנחיל את המילה מקישן) הברזילו-ישראלי ג'וקא פרפיניאן (Joca Perpignan) שאותו כבר ראינו מנגן בווירטואוזיות עם יוני רכטר

איתם פסעה מעדנות החלילנית הישראלית סלעית להב והשלישיה החלו לנגן.

המוזיקה תפסה אותי ואת נורית בהפתעה. לא שמענו שום צליל של האדון אדמר לפני כן. לא ידעתי שיש כזה דבר 'נבל קולומביאני' כמו שהסביר אחר כך אדון נבל קולומביאני בכבודו ובעצמו. בהתחלה חסר היה לי קצת בס – היה לי תופים, חליל שמתעופף לו סביב המוזיקה ונבל שאדמר פרט עליו בקצב ובצורה שונה מאיזה קונצרט ענוג אבל אז הוא שלח ידיים קדימה, למיתרים היותר ארוכים והוסיף את הבס שכל כך היה חסר לי, כתבלין. זה פשוט נשמע מצוין. הבחור וירטואוז ומוציא מהנבל צלילים שהנבל עצמו היה מוכן להישבע שאין לו. הוא עומד מאחורי הנבל הגדול, לא יושב, נראה חצי בטראנס, עיניו עצומות מתחת צל הקסקט והוא נע במהירות.

בין הקטעים הוא לוקח את המיקרופון לידיו ומדבר אלינו, הקהל, בקול רך, באנגלית במבטא כבד שרק לשִמעו אני מחייך. הוא מסביר שזהו הקונצרט האחרון של הסיבוב בארץ. הוא בא לכאן עם משפחתו, אשתו, ילדיהם וחמותו וכבר 12 יום שהוא מנגן עם שני הנגנים הישראלים הנהדרים האלו. ההתרגשות ניכרת בו ובשני המוזיקאים על הבמה אבל רואים גם נינוחות כשהם מנגנים יחד, נותנים את המקום אחד לשני ולפי החיוך שמפציע על שפתיהם, גם מפתיעים אחד את השני.

לאיזה ילד קולומביאני בבוגוטה יש מספיק תעוזה ללמוד לנגן על נבל. לא כדורגל, לא להיכנס לסחר המקומי או כל סטריאוטיפ על ילדים דרום אמריקאים. או שאדמר היה ילד כאפות או שהוא פשוט תותח מעבר לנבל (וויקיפדיה ידעה לספר לי שאביו גם נגן נבל אז זה מסביר את זה וניתן לשאול את אותה השאלה לגבי אביו).

הנגינה שלו מרתקת. היא זורמת ומסתלסלת ומדי פעם יש בה משפטים מוזיקליים של מוזיקה דרום אמריקאית, כזו שאני מתגעגע אליה, מוזיקה הנושבת מפסגות האנדים הקולומביאנים. בשאר הזמן יש השפעות ושפה מוזיקלית עשירה שמחליקה ועוברת בלי להיתפס לסגנון זה או אחר. לפעמים הוא פוסע במשעולי ג'אז שנשמעים מוכרים, פורט על הנבל כמו היה גיטרה ענקית עם מנעד צליל גדול במיוחד. גם כשהוא נותן לסלעית לצאת קדימה ולהתרומם עם החליל, צליל הנבל עדיין דומיננטי ונשמע. זה פשוט שונה ממה שהיה לי בראש כשחשבתי ג'אז.

באתנחתא הבאה, אדמר מספר על פגישה שהייתה לו בניו יורק לפני שנים עם זמרת צעירה שהשאירה עליו רושם עז. הוא מבקש להזמין לבמה את אותה זמרת שלימים הפכה לאישתו. אל הבמה פוסעת אישה יפה, מעין פוקוהונטס שכזו. יפה ומרשימה. זו כמובן אשתו והזמרת שאיתו – אנדריאה טיירה (Andrea Tierra)

היא פותחת בשיר שנקרא Canto או שירה. בתחילה היא שרה כמעט בלי ליווי. קול חזק, חם ומדהים. בחלק מהשיר היא מדברת לאיטה ואני מבסוט שאני מצליח להבין אותה. אני ונורית מחליפים מבטים מחויכים. ההימור השתלם. ההופעה מצוינת ואנדריאה מניפה את ההופעה לספירות גבוהות עוד יותר. בשירה שלה על ארצה ואדמתה הקולומביאנית היא מזכירה את הפאתוס המקסיקאי. גם הבעות הפנים שלה והדרמה שהיא מביאה אל הבמה, סובלת את כאבו של השיר מזכים אותה בתואר הנכסף – "מלכה!"

אדמר מדבר הרבה על אהבתו לאל וההתרגשות לנגן פה, בארץ הקודש. הוא בכלל מדבר הרבה על אמונה ודת ונראה שכל המשפחה מתזזת בארץ הקודש בעקבות ישוע הנוצרי. לאחר מכם הוא גם ינגן סולו בשם 'ישו מנצרת' ובכלל מדבר על אהבת האל ואיך האל מעניק לו כל טוב (כשמו של קטע מהאלבום האחרון שלו שנקרא double portion מנה כפולה ואין הכוונה להגדיל ב1.90 במקדונלד)

אני מבסוט גם מסלעית החלילנית. בעוד ששלושת האחרים על הבמה ינקו את המוזיקה והמקצבים הדרום אמריקאים יחד עם חלב אימם והם דוברים את השפה המוזיקלית הזו בשטף, היא, המסכנה, נולדה בארץ (לקראת הסוף סיפרה שהיא גדלה בגני תקווה – שם אנו נמצאים)  אבל היא מרחפת לה על השירים ומסתלסלת כאחת האינדיאניות ולא נופלת במאום מחברי ההרכב.

בהמשך ההופעה, אדמר ידבר שוב על אהבתו לאל ואיך שהאל גמל לו במנה כפולה של טוב לאחר מכן ירדו כולם והוא יבצע את 'ישו מנצרת' לבדו רק הוא והנבל. דתי, כבר ציינתי?!

כשהוא נותן לג'וקא את הבמה, לבצע שיר משלו אנחנו מוקפצים לברזיל ולמקצבים שקשה להישאר קפוא למשמעם. ג'וקא מתחיל עם תוף מרים שכזה וכמה תיבות נקישה ויוצר קצב  שהרגל מתחילה לקפוץ מעצמה.

אדמר, בלי בושה מעניק סיוע לג'וקא ושולף שני מרקס (אלו הרעשנים האלו שנראים פשוטים לנגינה אבל אדמר מוציא מהם את רעשים וצלילים שלא מובן מאיפה הם נובעים). הקולומביאני מלווה את הברזילאי. ממש שלום לרוחבה של היבשת. השניים מוציאים מהכלי הפשוט הזה יופי של מוזיקה.

מתברר שאדמר מנגן במארקס בכישרון רב, ממש כמו בנבל. הדיאלוג שבינו לבין ג'וקא ממשיך עד שג'וקא מתיישב על העמדה ושר שיר מתוך אלבומו הראשון שיוצא בימים אלו

גם סלעית מקבלת את רשות הדיבור ומבקשת להודות לשני בני הזוג שנתנו לה את ההזדמנות לנגן איתם. היא מספרת שראתה אותו בפסטיבל באילת ב 2008 ושם החליטה שיום יבוא והיא תנגן איתו ואכן בביקור האחרון קיבלה את מבוקשה ואף מעבר לו. גם היא תורמת קטע משלה ולוקחת אותנו אף היא לברזיל עלי חליל.

המלכה עומדת על הבמה ומעניקה חיוכים מסנוורים לכל הנוכחים

לקראת סיום היא לוקחת שוב את הפיקוד והרביעייה מבצעת קטע שנקרא קוליבירי (יונק דבש) שכתב אדמר ומבצעת אנדריאה. לטובת באי הבלוג, הנה הקטע במלואו. מוטב לראות אותו במלוא הדרו (המילה הדרו באה מהשורש HD ל High Definition) כאן. אם תדלגו ל 09:40 תוכלו לראות את תודות הסיום של המופע.

 

ואז זה נגמר.

ירידה לצורך עליה להדרן, קטע נוסף כשכל הארבעה יודעים שזהו. נגמר הסיבוב הישראלי ושני הקולומביאנים חוזרים לאמריקה (הצפונית) ושני הישראלים נשארים לבחירות.

הוא היה פה ב 2008. הוא היה פה ב 2012. כמו ששרו כיף התקווה הטובה בבלדה לעוזב קיבוץ הוא עוד ישוב. תשימו לב.