לעומק המלח – טיול מדהים בעומק מערת המלח הארוכה בעולם

אני גאה לומר שלכל אורך הסיור לא ביקשתי אפילו פעם אחת קצת מלח לשים בסנדביץ’. בכל זאת, 10.2 ק”מ של מערת מלח, הארוכה בעולם. מערת מלח זה משהו אחר. הקלישאה של נוף ירחי ותופעות טבע מטורפות לא ממש מעבירות את הייחודיות של המקום הזה.

לפני שאני צולל לנבכי המערה רק אומר שלא העזנו להגיע לשם לבד, אלא עם מדריך מנוסה שמכיר את המערה, את כל סיבוביה ויודע את שמו של כל עטלף שפגשנו. היה לנו גם נשק סודי שקוראים לו אוהד. עם הרגליים הארוכות, האנרגיה הבלתי נגמרת והסבלנות ללכת ולחזור ולעזור ולהושיט יד שמגיעה עד לאינסוף.

SaltCave_4434_191116

גילוי נאות: כל התמונות צולמו בחושך מוחלט. זו לא מערה מסודרת עם תאורה ושביל אלא מערה פרועה, כמו שמופיעה בטבע. קשה עד כמעט בלתי אפשרי לכוון את הפוקוס ולכן צריך מקור אור נוסף שיעזור לפקס ואז לצלם. סחבתי פנימה תיק מלא ציוד צילום עם פלאש גדול וחצובה אבל היה שווה. חלק מהתמונות צולמו בטלפון כי מה לעשות כשאתה תלוי, זוחל, מאוזן על שפיץ – לא שולפים מצלמה גדולה.

SaltCave_145410_191116

הכל התחיל בפטרה

הכל התחיל בפטרה. הקבוצה שנבנתה סביב הטרק ההוא בפטרה התגבשה מספיק וכשעלתה שם ההצעה לטיול במערת מלח”ם, הייתה היענות נאה. ברמה המשפחתית, נדב פרש בשיא, כי לא חש נוח במערה צפופה. אז יצאנו שלושתנו. שבת בבוקר, וצריך להגיע ליממלח ב 8 בבוקר. אז קמים מוקדם, אוכלים ויוצאים. שנדביצים ופנסים הם מה שבעיקר דרוש. וסוללות. הפתיע אותי אבל החלפתי באמצע המערה סוללות בפנס הראש.

SaltCave_051228_191116

יצאנו בגשם קל. חששנו קצת מזה, אבל גלעד דנון, כפרעליו, המדריך שאספנו לחיינו בפטרה הרגיע שאין סכנה של שטפון באזור או במערה ואפילו העלה תקווה לראות זרימת מים במערה. אז המשכנו דרומה, חברנו לחבורה, סיבוב מהיר של הקפצות ומכונית בסוף המסלול, בתרגול הידוע ועלינו דרך מישור עמיעז אל הר סדום. השארנו את הרכבים, כיתפנו תרמילים ויצאנו למסלול הליכה של שעתיים לערך שיביא אותנו גם להבנה טובה יותר של הר סדום והגיאולוגיה המשונה שלו וגם אל פתח לתוך המערה.

SaltCave_4301_191116

הר סדום הוא תופעת טבע מיוחדת. בלי להיכנס לכל מיני מילים קשות, בטח בשבת בבוקר אחרי שקמנו בחמש רק אומר שהוא התרומם מהימה הקדומה שהייתה עשירה במלח בשל זרימה איטית של מי ים פנימה מהים התיכון ואידוי מהיר בשל החום. המלח שקע והתאבן לו כשהוא יוצר שכבות של מלח וביניהן גבס, סלעי דולומיט ושאר דברים קשים שעושים איה כשהם פוגעים בך. העובדה המשעשעת היא שההר עשוי רובו מלח והוא כלוא בין לוחות ושכבות סלע קשות משני צידי הבקע הסורי-אפריקאי והם לוחצים עליו כמו הורים על ביתם הרווקה. מלח, גם כשהוא קשה וסלעי מתנהג כמו נוזל איטי מאוד והוא נלחץ למעלה וההר גובה ב 9 מ”מ לשנה. יותר במרכז מאשר בשוליים. בתהליכי השחיקה שהוא עובר בעשרות אלפי השנים האחרונות נחשפו שכבות המלח ולמרות שאין הרבה משקעים באיזור, עדיין יש מדי פעם ומלח מומס ממש חזק במים וכך המים חתרו בשכבות המלח ויצרו נחלים תת קרקעיים ומערות. מה שעוד נוצר הם פירים מפתיעים מאוד שלכן רצוי להסתובב בזהירות באיזור, כי יש מקומות ששכבות קרקע דקיקות מכסות פיר שרק מחכה למישהו.

 SaltCave_092305_191116

הנוף הוא יותר מצחיח. עם אדמה שרובה מלח אין יותר מדי דברים שיכולים לצמוח. אם אין צמחים אין יותר מדי חיות למרות שגלעד עט בזינוק מרשים ותפס חרדון מדבר קטן. לזכותו של החרדון, נאמר רק שהיה מוקדם והיה לו קר וחוצמזה, שבת בבוקר באמצע הר מלח – מי חשב שיבואו אנשים?!

SaltCave_4304_191116

הסיור המשיך בנוף המופרך כשמדי פעם עוברת אחורה אזהרה (בקצה ירידה תלולה שממש מאיצה בך להאיץ, יש פיר – לא כדאי להאיץ). יש מדי פעם מעברים משעשעים כמו הגשרון הזה שהסלע סביבו התמוטט – אני לא דרכתי עליו אלא דילגתי בקלילות

SaltCave_4326_191116

או גבעת הציץ – תופעת טבע ידועה פחות שבה יש גבעות בתצורה גיאולוגית הידועה בכינוי ציץ (נדיר למצוא שניים מושלמים, זה לצד זה)

SaltCave_4306_191116

לבסוף – לאחר הליכה, טיפוס וירידות הגענו לקצה ואל תצפית לבריכות האידוי של האחים עופר שנקראות בטעות יממלח.

SaltCave_4310_191116

SaltCave_4328_191116

כאן הוכר לי לראשונה המושג דוֹלִינָה – סוג של בולען שנוצר כששכבות המלח מתמוססות עם חתירת המים לאורך שנים ואז אזור שלם מתמוטט פנימה ויוצר סוג של שבר בנוף. אני מסתכן כאן ואומר שדולינה היא סוג של בולען שרק פתוח בצידו האחד. בדולינה המסוימת הזו נחשפה כניסה למערת מלח”ם.

SaltCave_4313_191116

מערת מלח”ם – הנה אנו באים

מערת מלח”ם שקיבלה את שמה מפרופסור עמוס פרומקין, מי שהקים את המרכז לחקר מערות (מלח”ם) ולמעשה כתב את התורה בנושא מערות מלח. הוא הוא גילה וחקר עשרות קילומטרים של מערות, לא רק באזור הר סדום אלא בכל הארץ אבל למערת המלח הזו הוא קרא על שם המרכז שבראשו הוא עומד. בשנת 1981 הוא עמד בראש הסקר הראשון שבדק את המערה והם הגיעו למסקנה שהמערה המיוחדת הזו מגיעה לאורך של 5.5 ק”מ. ואז ב 2003 חוקרים אירופאים שבדקו את מערת 3N באירן שם יש גם תופעה של הר מלח הגיעו למסקנה שהיא באורך של 6.5 ק”מ וכך האירנים ניצחו אותנו והאיום האירני רק גדל. בכלל, ההר שם גדל בקצב של כמה ס”מ בשנה והמערות הרבה פחות יציבות.

13 שנה הורדנו את הראש בבושה על הניצחון האירני ואז השנה, לאחר סקר מאוד מעמיק (!) של כמה צוותים ישראלים ואירופאים (כלומר פחות משוחדים) נמצאו מעברים שלא נחקרו קודם לכם וחוברו מקטעים שחשבו שהם מנותקים ואורכה של מערת מלח”ם עודכן ל 10.2 ק”מ  – משאיר את האירנים מאחור, מעשירים אורניום בעצבים. הנה מאמר שמתאר את השתלשלות האירועים במערה

SaltCave_111607_191116

ירדנו לעומק הדולינה, דורכים על סכיני מלח חדים. בתחתיתה ישבנו בצל לתידרוך לפני הכניסה, אכילת שנביץ מעולה שאבא הכין לכולם וכפי שגלעד דרש – לשחרר כל לחץ טבעי כי במערה לא משאירים שום סימן – גם לא משתינים – ייקחו דורות עד שזה יעלם וגם לא מזהמים כלום. כמו המוטו שמופיע בפארקים בארה”בImage result for take only photos leave only footprints"

מדליקים פנסים, מקפלים מוטות הליכה, אוספים כל מה שצריך ואנחנו צוללים אל החושך על ערימת אבנים ועפר עם קרן שמש שחודרת פנימה כמו באינדיאנה ג’ונס

 SaltCave_111859_191116

מכאן אנחנו ממשיכים פנימה ודקה אחר כך החושך הוא מושלם. אין אפילו פוטון אחד שמגיע מבחוץ. אם מכבים את פנסי הראש החשיכה היא מוחלטת בלי שום מקור אור. גילינו שמה שגלעד הזהיר אותנו אכן מדויק – בחשיכה ובהסתמכות על אור הפנס אומדן המרחק נפגם וגם אם נראה לך שזו קפיצה קטנה או צעד פצפון – זה לא. כיון שחילוץ מהמערה הוא מבאס במקרה הטוב, לא עושים שטויות ודואגים לצעוד בזהירות בלי זינוקים או קפיצות.

SaltCave_114759_191116

למען האמת חשבתי שזה יהיה לחוץ וקטן ולא ציפיתי לאולמות הענקיים שנפערו לפנינו. תצורות סלע מטורפות עם שכבות שהולכות לכל כיוון. פסים של מלח ולעיתים שקיפויות משונות בסלע. הקרקע חולית ומכל כיוון יש בולדרים עצומים.

SaltCave_4347_191116

SaltCave_4350_191116

אני לא שמעתי אותם בהתחלה אבל הצעירים יותר שמעו. המערה היא בית גם לעטלפי חרקים שתקתוקיהם נשמעים לאחר זמן מה גם לאלו ששמיעתם ירדה ברבות השנים. המשעשע הוא שהעטלפים מחרבנים על רצפת המערה, שם חיפושיות קטנות שמצאנו אוכלות את הגללים (מסכנות, חיות בחושך ואוכלות חרה) ואז עכבישים אוכלים את החיפושיות ואז עטלפים אוכלים את העכבישים. האקונה מטטה. מעגל החיים מושלם.

אבל תכלס, את רוב מזונם מוצאים העטלפים בחוץ. הם יוצאים החוצה דרך הפירים, החרכים ופתחי המערה ופושטים על החרקים שבחוץ. אבל תודו שיותר מגניב זה המעגל הקטן שבפנים (גם אם הוא לא ממש מדוייק)

SaltCave_4340_191116

בכל רגע המערה מספקת פלאים חדשים שסוחטים מקרבך איזה וואו לא רצוני.

מערת הפלאים

נטיפי מלח דקים בצורה מטורפת, כמו חוטים דקים שיורדים מהתקרה. עדינים ולבנים ומחזירים את האור, פשוט כי הם מלח.

SaltCave_115200_191116

לעיתים הנטיפים נראים כמו פונפונים על חוט. צבירי מלח על חוט מלח ארוך ודק. הסיבה שאוהד ויוני מרימים את הראש בהשתאות היא – א. זה מהמם ומדהים ויפה להפליא, ב. זה חושך מוחלט ואין לי סיכוי לעשות פוקוס אם לא יאירו לי. המערה חשוכה לגמרי, ממש כמו משטר האייטולות סביב מערת המלח האירנית שהיא כבר לא הכי ארוכה בעולם.

SaltCave_4358_191116

ישנם גם זקיפים במערה, מטפסים לאיטם בחשיכה עם המלח שמתגבש מטיפטוף איטי מהתקרה. המערה יבשה לחלוטין אבל בכל זאת מדי פעם יורד גשם (פחות מ 50 מ”מ שנתי באזור) ואז מתחולל טפטוף. כלומר זה לא מערת הנטיפים – בקושי יש מים ואז אם כבר עולה זקיף או יורד נטיף – צריך לתת כבוד.

SaltCave_4421_191116

ראינו גם חיבורים של נטיף וזקיף. אבל בהתחשב שההר זז ועולה ומשתנה ונוסיף את העובדה שגבישי המלח מתנהגים כמו נוזל איטי מאוד תחת לחץ, העמוד אינו ישר אלא מתפתל סביבו כמו קפיץ, אבל לאט. מאוד, מאוד לאט.

התופעה הכי יפה הם פרחי המלח. גלעד עצר והראה לנו כמה כאלו. זה משהו שקשה להסביר כמה הוא עדין ויפה.

SaltCave_4416_191116

הם עדינים יותר מזכוכית שנשפו אותה. שקופים למחצה, שבריריים ומדהימים. אסור לגעת בהם, בטח אם מבינים שכל התקרבות אליהם תשבור מאמץ ארוך של הטבע שטרח ויצר אותם. מבחינתי, לשים לי כיסא גבוה, תאורה רכה מסביב ואני יושב ומסתכל בפרחי המלח במשך שעה. זה יפה בצורה שלא ממש עוברת בתמונה. השילוב הזה של העדינות הבלתי נתפסת שבוקעת ככה מהסלע הקשוח – מדהים.

SaltCave_4419_191116

SaltCave_4338_191116

ההתקדמות איטית במערה. לעיתים הולכים בשורה על הקרקע והרבה פעמים צריך לעבור מעל בולדרים או לטפס למטה, נצמדים לזיזים בסלע. השרירים עובדים, ללא ספק ואני יכול לומר שהרגשנו טוב מאוד את שרירי הרגליים והידיים בערב. בסלע ‘החיבוק’ כפי שהוגדר על ידי הקבוצה עליך לחבק בולדר גדול ולעבור פינה של 90 מעלות, מפאה אחת למשניה בלי תמיכה רצינית וכמה זיזי סלע להישען עליהם בביטחון רב יותר ממה שיש לך ולדרוך על ברך של גלעד כדי להשלים את המעבר.

והיה קטע זחילה. בקצהו של אולם לא ראינו שיש המשך אבל ליד ערימה של נטיפים שבורים יש פתח למטה ליד הרצפה. סלע עצום נשבר ומהווה תקרה בגובה של 70 ס”מ במעבר נמוך וארוך שרצפתו היא נחלון קטן שלא ברור מתי הוא זורם ואם יש שם משהו מעבר לזרזיף.

אז יורדים לברכיים וזוחלים פנימה. המעבר רחב מאוד 6 מטר לפחות ואורכו מעל 10 מ’ (הכל מוערך בערבון מוגבל  – ישנן מדידות מדויקות). הנה אוהד מבצע פזצט"א ומתחיל לזחול פנימה בעוד שאני מנציח שברי נטיף שמצאתי על הרצפה).

SaltCave_115236_191116

אני יורד לקרקע המציאות הקשה אחריו וזה התגלה כקל לגמרי, בתנאי שהליכה על שש לא מטרידה אתכן. גם אם צריך לדחוף תיקים וציוד לפניך – כמה דקות וזה נגמר. מדהים לראות שהכל כמעט מסותת. זה נראה כמעט כמו בטון אבל זה לא. הסלעים נשברים פה יפה. אולי זה בגלל שמלח מתגבש למרובעים.

 SaltCave_115332_191116

אנחנו די העמקנו במערה. לי לפחות אין מושג לאן הלכנו. אני משאר שהמערה התקדמה בקו ישר למדי פנימה אבל אני איבדתי כל קשר לעולם החיצוני ולכיווניו.

SaltCave_4367_191116

די חם במערה וגם האוויר קצת עומד. דווקא כשזחלנו, בגלל המעבר היותר צר הייתה זרימת אוויר יפה מולנו, שציננה את הזיעה קצת וריעננה את הפנים. העמקנו פנימה, הולכים בטור ומדברים בשקט, מתוך איזה יראת כבוד שכזו ששמורה לעומק האדמה. לא עצרנו לרגע, גולשים ועוברים וממשיכים פנימה. עוצרים רק כדי לעבור איזה מחסום איטי יותר אבל זורמים הלאה. לא שמנו לב, אבל הזענו ובשילוב עם האבק כולנו התכסינו בשכבה דקיקה של פודרת מערות.

אחרי זמן מה, בנקודה שנדמתה העמוקה ביותר שהגענו עצר גלעד למנוחה קצרה. פתאום כולנו שמנו לב שחם לנו, השרירים עבדו וצריך רגע מנוחה בחשיכה לתת לנשימה להירגע ולתת לחושך לעטוף.

SaltCave_4368_191116

העצירה הייתה למנוחה וגם להציג לנו סלע מרשים מלא בקוביות מלח ענקיות ושקופות (מעל נורית בחולצה הלבנה בתמונה שמעל). כל אחת מהן בגודל כף יד. מלח מתגבש בצורה של קוביות. תחשבו מלח גס במטבח. אבל בדרך כלל בטבע הוא מתערבב עם עוד מינרלים ששוברים את המבנה הקובייתי שלו אבל כשמים מכילים תמיסה רוויה של מלח (זיכרו את שיעורי הכימיה בתיכון) בסביבה שקטה, לא מופרעת ומוגנת בסדק – הוא יכול ליצור קוביות ענק והן שקופות כמו זכוכית. כן. הרמתי גם שבר מהסלע וטעמתי. מלוח. תאמינו לי.

SaltCave_4376_191116

הנה עוד פורטרט קבוצתי בלב האדמה – בלי אני כמובן כי אני מצלם בחשיכה. מתמקד על תווי פנים מוארים חלקית ומעוור את כולם עם פלאש חזק.

SaltCave_4411_191116

ואלו שמות (מימין לשמאל): יוני, יעל, זיו, נורית, אוהד, ורד, ג’ודי וגלעד כפרעליו

אבל הנה אנחנו, המשפחה החוקרת (פחות הנדב שלא רוצה ללכת בחושך)

SaltCave_4414_191116

האור בקצה המערה

קשה לי לומר לאיפה המשכנו, אבל פתאום היה קצת אור. כמה קרני אור תועות החלו להפציע ואחרי החושך המוחלט זה היה ניגוד נהדר. עקפנו כמה פינות ופתאום אנחנו באולם שממנו אפשר לצאת דרך פתח קטן לאור.

קצת לפני עצר גלעד ושלף שלד של עטלף. הסיפור הוא שהוא מצא עטלף מת לפני שנים ושמר אותו להדרכות שכאלו והעטלף מתפורר לאיטו לאורך שנים רבות כי בסופו של דבר המערה והאוויר בה יבש ומלוח כך שהוא משתמר למרות שמדובר במשהו עדין להפליא. למדנו קצת על העטלף ומבנה השלד שלו מראה שהוא יונק, רק שהאצבעות שלנו ממלאות תפקידים אחרים אצלו. למעשה העטלף הוא היונק היחידי שמעופף במלוא הרצינות (לא סופר ממטר כל מיני סנאים שנופלים בצורה מבוקרת).

אחרי שהמנוח הונח במקום מנוחתו האחרון (עד לקבוצה הבאה) המשכנו לכיוון האור.

SaltCave_4391_191116

ממש האור שבקצה המנהרה. רציתי לצעוק שלא ילכו לאור הלבן אבל הם הלכו וזה היה סבבה כי יכולתי לצלם בעוד שהחבורה התיישבה לנשנש ולהכין קפה בתחתית פיר מלח עמוק.

SaltCave_4404_191116

יכול להיות שעברנו לידו. אולי זה הפיר שאוהד הציץ בזהירות לתוכו. מתי שהוא, מאות שנים אחורה או יותר,  נסדק הסלע שלמעלה שכיסה את שכבות המלח ומי הגשמים החלו להמיס את המלח ויצרו בור עמוק ששוליו מוגדרים היטב וכמעט חלקים.

ישבנו שם, בארובה הזו וכאילו פיסת השמיים שהציצה מלמעלה נתנה לנו זכות לדבר בקול יותר רם. היה נעים, נשנשנו עוגיות תוצרת בית ושאר מגדים, שתינו תה חם וקפה שחור מהביל, מקפידים שלא להשאיר שום זכר או זבל כי חבל.

בעוד שכולם יושבים למנוחה אני חמקתי לאולם החשוך שממנו הגענו לנסות משחקים בחשיפה ארוכה. העמדתי מצלמה על חצובה (כי סחבק סוחב על הגב חצובה), פתחתי צמצם, כיוונתי חשיפה של 15 שניות ויצאתי להסתובב במערה עם הפלאש ביד, נותן הבזקים לכיוונים שונים ומאיר את החלל בצורה כזו. רק כשהאטתי נרשמו רישומי רפאים שלי בתמונה. הירוק הוא המסך של הפלאש שעזר לי למצוא את דרכי בחשיכה.

SaltCave_4393_191116

זה כל כך מצא חן בעיני שניסיתי את זה שוב עמוק יותר בתוך החושך. בעוד שרוב הקבוצה המשיכה פנימה לראות עוד פיר אני נותרתי באולם נפלא עם יוני ונורית. חצובה, מצלמה, פוקוס על הנטיפים, נעילת פוקוס כדי שהמצלמה לא תנסה שוב ולא תצליח. ואז ביקשתי מהשניים לכבות את האור.

המוח לא מסוגל לתפוס כמה חושך זה. העיניים מתרחבות לגודל של צלוחית קפה אבל זה לא עוזר כלום. אין שום אור. כלום. נאדה.

שיננתי את המסלול שעלי לעשות והילכתי לי בחושך, מבזיק מדי פעם (15 שניות, F7.1, ISO800). עשיתי זאת כמה פעמים עד שעלה בדעתי להשאיר פנס אדום חלש מתחת לחצובה כדי לא אפגע בה בחושך ואז ממש יצאתי לשוטט בחושך. האור משמאל הוא החוזרים מהפיר שנכנסו לי למרות הצעקות.

לחצנה על התמונה לקבל אותה בגדול.

SaltCave_4432_191116

תמונה גדולה נמצאת כאן

זו הייתה נקודת המפנה. עכשיו חוזרים. אנחנו יותר משלוש שעות במערה והתקדמנו בערך קילומטר אחד פנימה. נערך משאל מהיר לגבי צורת היציאה (טיפוס בפיר משופע או לחזור על צעדינו) לאור העייפות של חלק מהנוכחים הוחלט שלא לקחת סיכונים מיותרים ולצאת כלאחר שבאנו.

הנה תמונה נדירה שלי, יושב, במערה ומחליט!

SaltCave_141945_191116

כמו שגלעד הבטיח, למרות העייפות לקח לנו פחות משעה לצאת. חלק מהמכשולים היו פשוטים יותר בדרך החוצה ואולי דווקא העייפות ביטלה לה פחדים למיניהם. עברנו שוב באולמות העצומים

SaltCave_112847_191116

זוחלים שוב דרך המעבר הנמוך, מטפסים שוב על הבולדר הגדול שצריך עזרה מלמעלה ולמטה אלא אם אתה גלעד או אוהד – ארוכי הרגליים ומתולתלי הרעמה. עד שמגיעים למעבר האחרון ומטפסים לכיוון הפתח שבתחתית הדולינה.

לגבי גודל האולם – שימו לב לפרופרציות של האנשים (השניים למטה משמאל הם נורית ואוהד – רק המשוגע נשאר לצלם ואז לרדת לבד בחושך).

SaltCave_4446_191116

ופתאום שמיים.

יצאנו בשעת אחרי הצהריים לתחתית המצוק וקרסנו על הרצפה. שנדביצים, שתייה, קפה, עוגיות וחשוב – תחנה מהירה מאחורי הסלעים.

באנו אל המערה ויצאנו ממנה. לא היה זה אירוע אפי היסטורי אבל וואחד טיול. אוהד היה אקסטטי לחלוטין.

SaltCave_4459_191116

לחצנה על התמונה לגרסה גדולה

היה עוד עניין קטן של לטפס את הר המלח ולרדת אל הכביש בשביל תלול להחריד. הבעיה היתה סכיני מלח שפרושים על כל השטח

SaltCave_160531_191116

הגשם ממיס את הסלע ויוצר חודים שכאלו, 15-20 ס”מ אורכם והם חדים כמו תער ושאתה מועד ושולח יד קדימה, אתה נחתך חתך נקי והלהב מחדיר לך לעומק הפצע מלח. ממש זורה לך מלח לתוך הפצעים. אל תשאלו איך אני יודע. נודע לי ואני רק רוצה לשתף.

אאוץ’.

היה כבר כמעט חושך כשהגענו לכביש וחושך כשסיימנו להביא את המכוניות.

נפרדנו שוב. זו פרידה שנייה כבר מהקבוצה הזו שחושלה לה באבק, שמש, הרים וחושך. לאורך כל הנהיגה חזרה אוהד לא הפסיק לדבר בהתלהבות. הוא הגדיר זאת כאחד הטיולים הכי טובים שעשה (ויש לו לבחור רף מאוד גבוה לאורך 17 השנים שלו). הוא אפילו מנסה עכשיו להגיע למרכז לחקר מערות כשנת שירות לפני הצבא (אז אם מישהו יש לו חיבורים וקשרים – זה הזמן להפסיק לקרוא וליצור איתי קשר).

חזרנו הביתה, גושי אבק מלוכלכים, עם שרירים כואבים – מי יותר דואבת ומי פחות. למחרת, הרגליים שרו שיר תפוס אבל באמת שהיה זה טיול נדיר.

SaltCave_4465_191116

ולמי שצריך – הנה הגלעד, פה בפייס שלו

פוסט זה פורסם בקטגוריה Travel, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.