טוקיו, חזרנו אליך שנית – סיכום וסיום

כמו גודזילה שחזרה שוב ושוב לטוקיו, גם אנחנו חזרנו לטוקיו בסוף הסיבוב. רק שגודזילה חוזרת לחרב את טוקיו ואנו באנו ליהנות שוב.

רק אמש חתכנו מהאקונה, לאור מזג האוויר שלא ממש איפשר את ההמשך ולקחנו רכבת חזרה לטוקיו. לאט לאט, התבהרו השמיים ככול שעזבנו את אזור ההרים, הרכבת הלכה והתמלאה באנשים לבושים יותר מתוחכם, יותר חליפות, יותר נשים לבושות אופנתי, הנוף הלך והפך אורבני עד שנכנסנו שוב לתחנת שינג’וקו העצומה.

זה הפתיע מאוד איך הכל נראה מוכר. אנחנו כבר כמעט שלושה שבועות מסתובבים ביפן ודברים נעשו ברורים ופשוטים. הרחובות שסביב לתחנה היו ממש מוכרים כי זה האזור שהיה סביב המלון שלנו. אנו חוזרים למלון שפתח את הסיבוב, לא מתוך נאמנות אלא מתוך הכרה שהוא היה הכי נוח ועם החדר הכי גדול כדי לארוז את כל הדברים שנוספו בדרך (וגם יש לנו מזוודה ותיק שם).

אבל יש בנו נינוחות. הכל נראה מוכר וידוע. כשהיינו כאן בפעם האחרונה, בתחילת הסיבוב כל דבר היה זר, משונה, מפתיע ולא מוכר. המון מיומנויות שאספנו לסביבה העירונית היפנית, לרכבות, לאוכל  – עכשיו הכל פשוט וזורם.

רצינו להוסיף יום למלון המוזמן, כי הסטנו יום מהאקונה לטוקיו אבל לא היה מקום. רצינו לנסות מלון קפסולה, רק ללילה אחד, כדי שנוכל לומר שהיינו שם. אבל, מסתבר שקפסולות לא מארחות גברים ונשים יחדיו וצריך למצוא מלון שיש לו גם וגם וכבר לא היה מקום ותכל’ס היינו צריכים לשלם הרבה כדי לקבל מעט. אז מצאנו פתרון אחר בדמות חדרון פצפון שלא היה רחוק מקפסולה. ויצאנו לתור את האזור הידוע בשם Piss Alley – הייתי מתרגם לסמטה מסריחה – סמטה קטנה וארוכה המתחילה ליד תחנת הרכבת של שינגו’קו ומלאה בברים שהמילה קטנים גדולה עליהם וכולם מגישים את אותו יקיטורי (שיפודים יפנים) ובירה. הנה מיקום אם בא לכם

עצרנו שם בפינת רחוב (זו ששלחתי אתכם אליה) בדוכן ראמן שמגיש שלוש מנות ראמן שנקראות מספר 1, מספר 2 או 3. יש שמונה מקומות, תור ארוך ושני טבחים שעובדים בקצב מהיר בטירוף. אתה מסיים ללגום, מניח את הקערה וקם. כמו שאמר אלברט, עליו השלום, מחומוס טעמי הירושלמי – “לבלוע, לא ללעוס!”

TokyoPissAlley_7051_180418

אחרי שהרגענו את הרעב והרגשנו “טוקיו,חזרנו אליך!” המשכנו לתור ולחפש מקום לשבת. כל מקומות מגישים את אותו התפריט ואת אותה הבירה. כולם בגודל של חדר האמבטיה שלכם – אולי קצת פחות.

מזמינים בירה וכמה שיפודים ונהנים מחוויה באמת פשוטה

TokyoPissAlley_7043_180418

TokyoPissAlley_7058_180418

כל פעם שמישהו רוצה לצאת – כולם יוצאים כי יושבים על ספסל ונשענים על הקיר האחורי – אין לעבור מאחור. גריל קטן, ערימה של שיפודים, דלפק פצפון ומקרר עם סוג בירה אחד. מסעדה, אבל משעשעת.

המטרה של הימים האחרונים בטוקיו הם גם לראות דברים קטנים שלא ראינו ולקנות דברים שלא קנינו.

בשל חיבתי העזה למטבח שלי ולכל מה שאני מייצר בו, מצאנו את עצמנו למחרת בבוקר בפתחו של רחוב Kappabashi-dori, רחוב קאפבאשי שגם נקרא Kitchen Town.

TokyoLastDay_7060_180419

קילומטר של חנויות שקשורות בכל מה שאוכל, פרט למוצרי מזון. כלי מטבח לכל דבר יפני, כלי אוכל, דברי חשמל, דגמים של אוכל שרואים בחלונות ראווה, כל מה שמסעדה תצטרך, כולל שילוט, בגדים – הכל מהכל. תנו לי שבוע ואעבור חנות חנות ולא אשבע. אני חסיד גדול של הקומפלקס של מיסטרל, בדרום תל אביב – אז כזה רק בגודל של עשרות חנויות לאורך קילומטר וכולן מוכרות כל מה שיש לו איזה קישור להכנת אוכל או שתייה.

אז יצאתי ברכוש גדול. כל מה שאצטרך כדי להכין Onigiri – אותם משולשי אורז, מחבת נחושת לטאמגו, כל מיני כלים קטנים שישדרגו את הסושי שלנו. כל מה שצריך כדי לשתות תה (חוץ מקומקום שנורית סירבה לקנות). וגולת הכותרת – שני סכינים שרק מלהסתכל עליהן אפשר להיחתך – סכין דגים מפלדה עשירת פחמן שמגיעה לחדות של איזמל מנתחים וסכין נוספת. שתיהן במקדש הסכינים היפני של Kamata. המתחרה הכי גדול, Kamasa נמצא במרחק של בלוק או שניים ואלו הם יצרני סכינים בין הנחשבים ביותר בטוקיו, שניהם כבר כמעט מאה שנה של סכינאות. אושר רב המגולם בסכין אשר מסוגל לחתוך ג’ירף שלם באיבחה אחת (לאורך, רבותי, לא לרוחב!).

בנקודה מסוימת נורית חשה עומס רגשי מסוים והודיעה שנמאס לה.

ארוחת סושי קלה והמשכנו הלאה, לדברים יותר רוחניים

TokyoLastDay_7069_180419

אלו הם Hokkigai או surf clams – משונה וטעים

 TokyoLastDay_7063_180419

רוחני יותר – מוזיאון ומרכז האוריגמי –  Origami Kaikan  – שם נורית חזרה לשנות העשרה שלה כשחיוך תמידי על שפתותיה. כמה קומות עם חללי תצוגה וסדנאות של אוריגנמי, וואשי וצביעת ניירות עבור שני האחרונים. היא קיוותה להיכנס לסדנה אבל נרתעה כששמעה שיש סדנה של 4 שעות שבה לומדים להכין את הגלימה של בובת הקיסר שעליה כרגע מתמקדים (4-5 שיעורים ויש בובת וואשי מדוייקת של הקיסר). אז במשך שעה הסתובבה בחנות, בוחנת ספרים, ניירות לקיפול, קיטים ושאר דברים חשובים. אני איבדתי את היכולת להתנגד לאחר הסיור הממושך ברחוב המטבחים, ברחוב קאפבאשי.

עוד תותים נהדרים ומחית שועית בטעם מאצ’ה בתוך כדור בצק אורז והלאה. משם זו פשוט קפיצה קטנה לחלל הגלריות המעולה 3331 Arts Chiyoda.

TokyoLastDay_143421_180419

היינו שם, בחצר, ביומנו השני בטוקיו. בית ספר שכונתי שעצר פעילות כי אין מספיק ילדים בשכונה, עוד אספקט של יפן כמדינת כל זקניה. יפן מזדקנת ולא נולדים מספיק ילדים – פירמידה דמוגרפית הפוכה. ואז בית ספר ישן מוסב לחלל גלריות מגניב קשות.

TokyoLastDay_7101_180419

הכיתות הישנות הפכו לחללי תצוגה, יש בית קפה מעולה ופעילות לילדים, גם לילדי האשכנזים.

כך למשל פגשנו את Asakura Kouhei – יפני חביב עם כישרון ציור מרשים ואנגלית מצחיקה שהגיב נכון כשנורית הראתה לו עבודות של אוהד – התרשם ברצינות. הנה, יש לו אתר http://www.asakurakouhei.com

TokyoLastDay_7075_180419

הוא מצייר סצינות טבע מטורפות בתוך דמויות של חיות. רמות הפירוט הן מדהימות.

TokyoLastDay_7073_180419

TokyoLastDay_7072_180419

הנה עשיתי לכן זום שתראנה

TokyoLastDay_7086_180419

המסדרונות קצת מדכאים אבל כל חלל תצוגה מפתיע. או בשיעמומו – כל מיני פרוייקטים של התחדשות עירונית שלא ממש נוגעים בנו או אמנות מטורפת כמו של Kang Sukho  הקוראני שבוחר ספרים, שם אותם בקופסת פלסטיק ומזין פנימה טרמיטים שהוא אוסף בטבע. הטרמיטים אוכלים ובונים מחילות בספר ויוצרים משהו חדש. הבחירה שלו בספר שלעיתים היא פוליטית מאוד ומה שקורה לספר – פשוט מרתק

לפרוייקט הוא קורא Trans-Society ויש גם ספרים וגם צילומים לאורך חודשים ושנים שמראים את השינוייםTokyoLastDay_7081_180419

מצאתי סרט שלו, מתצוגה ישנה בסיאול

עמדתי שם והבטתי בספרים ובמחילות, במגזינים הישנים ובסרטונים שמראים את הטרמיטים וזה משהו אחר. בכיתה הבאה יש פוסטרים מרתקים וכך הלאה.

יש גם חללים לילדים אבל לנו אין פה שום ילדים לשים בחלל המשחק.

TokyoLastDay_7093_180419

TokyoLastDay_7094_180419

כפי שציינתי, היינו שם במקום, בחצר במסגרת סיור חינמי שלקחנו ביום לאחר הנחיתה. אבל אז, עץ הדובדבן שבחצר פרח במלוא העוצמה

TokyoDay2_2971_180404

ושלושה שבועות אחרי, אין אפילו פרח אחד על הרצפה. אותו עץ בדיוק.

TokyoLastDay_7103_180419

כבדים בחוויות ובשקיות המשכנו הלאה כשהערב יורד על הלילה לפני האחרון. זינוק מהיר ל Roppongi hills, אזור שלא ממש ביקרנו לפני, הביא אותנו לבר שלא רצינו לשבת בו ולמקדש טמפורה שממש רצינו לשבת בו אבל נגמר להם הכל () ואז מצאנו את Warayakiya Roppongi – איזאקיה, או בר יפני שמתמחה בגריל קש.

רק בגלל זה רציתי לשבת שם, חוץ מהעובדה שהמקום סופר מגניב ומלא אנשים מגניבים – הרבה יפנים וגם אשכנזים.

המלצה:
בר-מסעדה  Warayakiya Roppongi
צריך להזמין מקום
(יש עוד סניפים שלהם)
הנה מיקום: https://goo.gl/maps/wLEV3aJ41ND2

במרכזו, בור ענק עם ארובה אימתנית. הם ממלאים את הבור בקש יבש ואז מציתים אותו והוא נדלק בחום עצום ומהירות גבוהה, כמו שכולנו מכירים משיחים יבשים שזורקים למדורות ל”ג בעומר. על הדבר הזה, הם צולים בשר. זו צורה אלימה ומהירה לבשל משהו ומאוד משעשעת.

ואיך זה יוצא?

TokyoLastDay_222853_180419

מעולה ומבחינתי בדיוק בדרגת העשייה הנכונה להנות מבשר ווגיו משובח. עם כוס סאקה או בירה – הערב פשוט זורם נפלא.

למען האמת נכנסנו לשם בגלל שרצינו לאכות ב Tempura Mikaku שנמצא מעבר לסימטה אבל כשנכנסנו בערב, בערך בשמונה וחצי, תשע, אמרו לנו שני הטבחים הבאים בימים שלא נשאר להם כלום מה לטמפר ושכל הנבלות שבאו לפנינו אכלו את הכל. זה אמור להיות אחד ממקדשי הטמפורה המקומיים וממש רצינו ארוחת טמפורה אבל אכלנו קש.

אז למקרה הצורך, הנה הם:

המלצה – מסעדת טמפורה ב Roppongi
Tempura Mikaku

http://www.tenpura-mikaku.com
הנה מיקום (זו סמטה קטנה): https://goo.gl/maps/JpHpYN55sTt

בבוקר קמנו ליום אחרון של טוקיו.

בשקט, סגרנו מעגלים.

חזרנו לשוק הדגים של צוקיג’י לאחר שהיינו שם בהתחלה. למען האמת, הלכנו, בראש ובראשונה לבקר את הסושי של שני הזקנים. אז עוד לא קיימתי מצוות המלצות אז הנה הם:

TokyoLastDay_7117_180420

המלצה – מסעדת סושי בשוק הדגים של טוקיו
Tsukiji Itadori Bekkan
הסושי הכי טוב שאכלנו בטוקיו, בין הכי טובים בטיול, אם לא הכי.
נמצא במסדרון פנימי בבניין בין שני רחובות בשוק
הנה מיקום: https://goo.gl/maps/anTcx1p9dBw

רק כששלפתי את סושימן הפליימוביל הם נזכרו באשכנזים המצחיקים. רק זקן אחד היה הפעם, ואיתו מישהו נוסף אבל לאחר שלושה שבועות של אוכל יפני, אין שום דבר שמתקרב אליהם, לסקאלופ הטרי, לשרימפ המים המתוקים ולטונה שלהם. מושלם.

TokyoLastDay_7114_180420

את שאר הבוקר בצוקיג’י בילינו בלקנות מוצרים (אצות מובחרות, תה משובח) וקומקום תה. נורית פסלה עשרות, אם לא מאות קנקני תה במבט מצמית וקבעה שזה לא זה. עד שנמצא הקנקן הראוי ויכולנו להמשיך בקארמה שלנו.

TokyoLastDay_7143_180420

TokyoLastDay_7143_180420-2

תפילה האחרונה במקדש שינטו וחותמת אחרונה. הפעם כבר מבקשים דברים רחוקים יותר, גדולים יותר כי חוזרים, עוד קצת מעט, לשיגרת החיים.

TokyoLastDay_121924_180420

את שארית טוקיו העברנו בקניות בשיבויה, מתישהו צריך ללכת ולעשות קניות מתוך כוונה ולא על הדרך. לפנות ערב, חזרנו מי מרוצה יותר ומי פחות לחדר למשימת האריזה הלא תאמן. נורית, קוסמת האריזה, שתוכל לארוז קרקס על פיליו ונמריו לתוך תיק כלי רחצה שינסה מותניה, אני ניסיתי להצטמצם ככל שיכולתי, לעמוד בפינה ולחשוב טוב-טוב על מה עשיתי.

לבסוף הכל היה ארוז ונצור, הכל על סף המותר ויכולנו לנום ולקום מוקדם לנסיגה מהירה וקלילה מטוקיו דרך וורשה וחזרה לבית.

כמה מילים לסיכום הטיול

אני כותב את המילים האלו כחודש לאחר שחזרנו. כן, התאריך למעלה הוא של היום ההוא ביפן אבל אל תאמינו לאינטרנטים האלו.

כשהמראנו חזרה לאחר שלושה שבועות, חשנו שהיה מדהים. בפרספקטיבה אחורה של חודש, מדהים זה קצת מקטין את החוויה. זה היה יוצא דופן גם בחוויות טיול שלנו. יפן היא משהו אחר. תקופת הזמן, של שלושה שבועות נתנה לנו את היכולת והכלים לשקוע עמוק לתוך החוויה, והניתוק שהשרינו על עצמנו (בלי שום הודעות פוש בטלפונים, בלי שיחות אלא עם בני משפחה, לא אתרי חדשות, לא מיילים – כלום) פתח אותנו לספוג ולהיטמע.

יפן היא באמת שונה מכל מקום אחר. כאילו, חייזרים נחתו באיים האלו והם מקיימים קשר עם שאר העולם אבל עדיין חיים את החיים שלהם. דברים פשוט אחרים – אם זה האוכל והרכבות והבניינים וכל הדברים השונים כמו מחוות גוף, ההצבעה המהירה על הקופה הרושמת עם כף היד כאילו מציגה אותה לפני כל פתיחה שלה וההשתחוות של הכרטיסן לכל רכבת עוברת. הכל שונה. התרבות שונה לחלוטין וזכינו להיטמע ולקלוט.

יכול להיות שהגענו כבר מראש מנקודת שפל של בריאות ומשפחה ואז העצבים היו חשופים יותר, החושים יותר חדים והנכונות לשקוע עמוקה יותר. זה היה לנו נפלא מבחינת שנינו לבד, לראשונה מזה שנים ארוכות לאורך זמן שכזה (אני מסתכן ומנחש שהפעם האחרונה שהיינו כך היו לנו מוצ’ילות על הגב).

יפן מדהימה אך לא זורמת. דרושים תכנון והכנה, מה שלנו הולך ונעשה קשה. למזלנו, נורית ערכה תכנון אבל בכל זאת יצא לנו להתרסק על כמה סלעי עקשנות יפנית שבה הגמישות המחשבתית שלנו הייתה קצת יותר מדי לסדר היפני (מבחינת הזמנות מראש ושאר מעקפים קטנים של טיול). אבל הם צודקים. סדר צריך להיות ומאוד נהנו מהעובדה שהכל מסודר ומתקתק.

זה לא קשה לטייל ביפן, אבל צריך להיות קשוב. פתוח ולתת מעצמך – הם בסוף יצליחו להעביר את המסר. לעיתים זה מתסכל – לא רק השפה שהיא בלתי מובנת לחלוטין, אלא הבדלים עמוקים יותר של תפיסות תרבותיות. אבל מחייכים, לא מתעקשים וכמו באומנות לחימה, זורמים סביב.

ואם כבר אומנות לחימה, השנים הארוכות שאני עוסק בנינג’יטסו תרמו יותר משחשבתי – מעבר ליכולת לשבת בסזה (Seiza, על ברכיים ועקבים תחת לתחת) המון תובנות על כבוד ומנהגים, על תנועות קטנות – הרבה פעמים ידעתי שזה מה שצריך לעשות ובמקומות הכי פחות צפויים (כמו במקדש בקויה-סאן) היפנים הגיבו בחיוך לאשכנזי שידע. לי זה העצים את החוויה.

טוקיו ליפן היא כמו ניו-יורק לשאר ארה”ב. זה לא מייצג וזה אחר. שמחנו שחזרנו לטוקיו אחרי שחידדנו את היכולות היפניות וזו היתה חוויה נהדרת. הביקור בטאקיאמה בפסטיבל שהיה עוגן לטיול והכל נבנה סביבו – זה הוסיף המון שעות רכבת ואני מניח שבלי הפסטיבל הייתה זו טעות. עדיין אנחנו לא יודעים אם הפסטיבל שווה את הריצה (במסלול שאנחנו הרכבנו) אבל העלייה והלילה במקדש בקויה-סאן היו חוויה נפלאה ואחד מגולות הכותרת של הטיול.

יש טבע ביפן והוא יפה ואחר ונותן נקודות מבט על שאר התרבות היפנית וצר היה לי, לנו, שלא הענקנו יותר זמן לטבע, למסלולי הליכה וטיולים ויתר התרכזנו בחוויות עירוניות. עדיין, ראינו טבע וטעמנו פה ושם כדי להבין שזה עוד פן מרתק כי נכון שיש טבע בכל מקום ויש עוד מקומות על פני הכדור שיש בהם טבע דומה אבל המקדש הקטן בפסגה של ההר או שני הפסלים המברכים את ההולכים בשביל – מכניסים להקשר אחר ומעבירים את החוויה לרמה אחרת.

בא לנו לחזור, אולי הפעם עם הילדים, לעוד שקיעה עמוקה. אמרנו את זה על הרבה יעדים ולחלקם אכן חזרנו אבל זה דורש תכנון עמוק יותר. אבל אין ספק – אני צריך עוד.

למי שרק נחת בערימת הפוסטים הללו, אפשר לדלג להתחלה ולהתקדם עם הזרם. יש רק 18 פוסטים.

אני אסיים את השידור הזה, היפני בתמונת הסיום.

הגענו הביתה במוצאי שבת בערב. הילדים היו לבדם בבית וביקשתי מנורית להיות בשקט. הנחתי שהם כרגיל מחוברים בחדרם לאוזניות ומחשב, משחקים, רואים עוד קליפ ביו-טיוב ורציתי להיכנס ולשבת על הספה עד שמישהו ישים לב אלינו.

ברגע שהמפתח נגע בכיסוי המנעול, נפתחה הדלת בסערה ושני גודזילים הגדולים ממני זינקו עלינו באושר רב מטפסים עלי כמו על עץ. היה כיף ביפן להיות זוג זוהר וזה נהדר לחזור ולהיות שוב משפחה. אז הנה הסלפי ששלח את המסר – חזרנו.

BackFromJapan_212257_180421

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Playmobil, Travel | עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

פיקאסו בערפל – האקונה

את היום פתחתי ב 44 מעלות. בעוד זוגתו נמה, נעורתי לקול טיפות הגשם המכות בחלון. בדרך כלל אני ממש מבסוט מזה, אבל היום לא. זה לא ממש עוזר לתוכניות היום. מסלולי הליכה כבר לא נעשה, אבל גם תיירות צריכה נוף.

הדרך הנכונה להתמודד היא לטבול באונסן הפרטי שלנו.

Hakone3rdDay_6986_180418

פותח את תריס הגלילה ומביט אל היער מצידו השני של הרחוב. יש חלון שנועד להגן על פרטיותי והוא כרגע מגן עלי מהגשם אבל השילוב של המים הרותחים והאויר הקר והירוק והטרי כל כך שמגיע מהצד השני הוא משכר. שקעתי לי פנימה לאמבט העץ נותן למים לערסל אותי בשלווה.

ארוחת בוקר ארוכה במיוחד ומבט דרך החלונות הבהיר שיש לנו בעית ראות קלה. יש ערפל ממש כבד וגשם שאמנם נחלש לירידה לא פוסקת אבל לא המטח של הבוקר. אבל יש מליון דברים משונים לנסות בארוחת הבוקר ובמיוחד יש לנסות מבטי בוז למזנון האירופאי ולאנשים שנדרשים אליו.

התוכנית היום היא להיות תיירים. לקחת שוב את הרכבל אבל להמשיך הלאה אל צידו השני של ההר המשתפל אל האגם, לשוט על האגם בספינת פירטים ולתור את חופו השני. בדרך חזרה לנסות ולעצור במוזיאון האמנות הפתוח. פתוח מלשון פתוח תחת כיפת השמיים, או במילים אחרות פתוח תחת ענני הגשם.

הערפל כבד.

הנה המעבר מעל הלוע שרק אתמול, אחרי הצהריים עברנו מעליו. לא רואים מטר.

Hakone2ndDay_6668_180417

רק בצידו השני של ההר, מתחילים לראות משהו דרך הערפל.

Hakone2ndDay_6669_180417

אין כמעט תיירים. מי יבוא לרכבל במזג אוויר שכזה שאפילו לא רואים את הר פוג’י כמו שמובטח?

רק אנחנו וזוג קנדי מטורונטו שהגיע לחתונה של חברה שלה שתתקיים עוד שבוע בקיוטו ובינתיים מנסים לדחוס הכול בשבוע. המשכנו איתם עד לרציף של ספינת התיירים שתוביל אותנו על האגם לעוד תצפיות ונופים ומקומות שמהם לא נראה את הר פוג’י מאציל כבוד ואושר על האגם.

Hakone2ndDay_6679_180417

אין לי מושג למה היפנים שמו אניות פירטים על האגם, ברמת פירוט עד לתותחים שעל הסיפון. אבל אני מה אכפת לי – אני תייר, ואל תבכי לי ילדה. חייכי יפה לשרה מטורונטו במקום לבכות

Hakone2ndDay_6689_180417

לא יודע אם התמונה מעבירה את התחושה, אבל ממש ממש קר. ואפור וגשום וערפילי.

Hakone2ndDay_6712_180417

חיכינו בשקט לנקודה שבה פוג’י אמור להעטיר עלינו את יופיו ובקושי ראינו את ההר הקרוב. גיחכנו בשקט וניצבנו אל מול הרוח כמו הפירטים שאנחנו.

הספינה האטה ועצרה בצידו השני של האגם בתחנה הראשונה שלה ואנו עמדנו עם ג’ייסון ושרה על הסיפון ודיברנו. שוב, החיבור המידי הזה עם אנשים זרים שעוד מעט ייעלמו מחיינו לעד אבל כרגע, יש אינסטנט חברות.

אבל אז עבר צל ממול. מבט מהיר וגם אני וגם הקנדי מרימים מצלמה. עוד דיה שחורה (Black Kite) בגודל של מטוס נוסעים מעופפת לה ממול.

אין לי את העדשה של הציפורים פה, אבל יש לי אחלה מצלמה עם חיישן בגודל של סניף איקאה אז הצלחתי לקרופ קצת דיה.

Hakone2ndDay_6754_180417

Hakone2ndDay_6720_180417

Hakone2ndDay_6734_180417

באופן מרשים הציפור ירדה אל המים לתפוס דג אבל בניגוד לדייג שברקע, שמעמיס את תנובת היום אל הרכב, הדיה שלנו ירדה פעמיים אבל לא העלתה דג ברגליה. לא נראה שמזיז להן כל הנוכחות של האנשים ולמעשה נראה שגם לאנשים לא ממש מזיז הנוכחות הציפורית. אולי הגורם היחיד במשוואה שמתרגש פה זה אני?

Hakone2ndDay_6727_180417

זה כבר כמה ימים שלא ראינו את שערי הטוריי האלו וכאן, בהאקונה אנו זוכים לאחד גדול במימי האגם, מסמן את הדרך למקדש האקונה

Hakone2ndDay_6770_180417

Hakone2ndDay_6777_180417

יש לי תחושה שבקרוב אנחנו נהייה בצד השני של התמונה, אבל בינתיים מפליגים בנחת עד לנחיתה על חופו של האגם. פרידה מהקנדים שממהרים לחזור, יש להם חתונה על הראש ואנחנו פוסעים מעדנות לחופו של האגם. קר לנו וגשום קלות ובחיפוש אחר משקה חם מצאנו בית קפה לא קטן אבל טעים וכולל נוף לאגם. כן, אני יודע שזה קצת תיירותי ולא ממש בסמטה חשוכה עם נקישה סודית אבל:

המלצה:
בית קפה Bakery and table
(היפנים לא משחקים בשמות)
http://www.bthjapan.com/hakone.php
מיקום על המפה https://goo.gl/maps/SuwnG7vRXRK2

לוקחים מאפים למטה או עוגות למעלה, יושבים על החלון וצופים באגם ואוכלים משהו משונה עם כאילו ביצה שחורה בפנים אבל פריך וביצה משוקולד.

Hakone2ndDay_6789_180417

והנה לקוח אחד מרוצה, לאחר שהתחמם, שתה קפה ואכל מאפים שווים. רואים את שלוות הנפש.

Hakone2ndDay_6802_180417

הדרך למקדש ממש קצרה. אנחנו יודעים שזו הפעם האחרונה למקדש יפני בטבע, כי מכאן יוצאים חזרה לטוקיו ומסיימים את הטיול. אנחנו אפילו משתעשעים ברעיון לקצר את השהייה בהאקונה, כי מזג האוויר לא יאפשר את תוכניות הטיול המקוריות וטוקיו תספוג כל כמות זמן שנשקיע בה ללא מאמץ. אבל בינתיים, אנחנו פה, הולכים שלובי יד, טפטוף קל מעיר את היער ברעשים קטנים של שקט ופשוט שלווה.

Hakone2ndDay_6812_180417

Hakone2ndDay_6814_180417

Hakone2ndDay_6818_180417

במיומנות שאמנם לא ניצלנו כמה ימים נשאנו תפילה קצרה במקדש – משיכת חבל ופעמון, השלכת שני מטבעות של חמישה ין (למזל),קידה כפולה, מחיאת כף כפולה למשוך את תשומת הלב של אלי האגם, נשיאת תפילה המכוונת הלאה וקידה אחת אחרונה לתודה.

המקדש קטן מתמזג לו יפה ליער ולהר שמעליו. הכל משרה שקט ושלווה בכוח שאפילו קבוצה של גמלאים סינים בוטים לא ממש מזיזה לאף אחד.

בעוד שנורית הולכת לקבל חתימה בספר ביקורי המקדשים שלה אני יצאתי לתור ולבדוק את אגדת המפלצת של אגם אשי.

בתקופת נארה (היי, היינו שם!), כך האגדה מספרת, התיישבה לה באגם Kuzuryū, שכולנו מכירים בשם ‘המפלצת עם תשעת הראשים’. היא די השתוללה ויצרה שטפונות והריסות ודרשה קורבן. הכפריים נאלצו להסכים והוחלט להטיל פור ע”יי יריית חץ עם נוצות לבנות לשמיים והבית שבו יפגע בנפילתו – ביתו של בעל הבית תוקרב למפלצת (למה תמיד בנות?). מכאן מגיע הביטוי היפני השגור כל כך בפי כולנו – לירות חץ עם נוצות לבנות, פירושו להטיל פור, לקבוע גורלות.

נזיר גיבור בשם מנקן (Mankan או בעברית, מי הגבר כאן?) הגיע להציל את המצב. הוא הכניע את המפלצת שהפכה להיות טובה וכזו שיש להתפלל אליה. מקור אחד טוען שהוא קשר את המפלצת לסלע תת מימי שנראה כמו עץ ומקור אחר (במוזיאון הגיאותרמי) טוען שהוא בנה את המקדש של האקונה. אמנם קשירה היא טיפול מיידי ויעיל אבל הוא לא מסביר את המקדש אז אני אניח את העובדות כאן ואלך.

Hakone2ndDay_6822_180417

כיון שיש המון אנשים שמחכים לחתימה על הספר אני משתעשע לי עם מזרקת המפלצת, הלו היא Kuzuryū וסמוראי הפליימוביל שיכניע אותה, שוב.

Hakone2ndDay_6834_180417

הסינים הסתכלו עלי במבטים שנעו משעשוע ועד למבטים של רחמים על האשכנזי שמשחק בצעצועים ונשכב על הרצפה ליד המזרקה. אבל אז הגיע נורית עם החתימה המיועדת. פה הם קצת רימו ולא ממש הביא קליגרפים אלא עבדו עם יותר חותמות, אבל מקדש זה מקדש.

Hakone2ndDay_6835_180417

כתיירים, חובתנו היא לעצור בטוריי הגדול ולהצטלם כמו התיירים שאנחנו. אני לא מעיז לחשוב מה יקרה אם יבדקו בשדה התעופה, בהגירה ויראו שהיינו שם ולא הצטלמנו תחת השער הפונה לאגם. לפחות לא עשינו כל מיני העמדות מרהיבות כמו היפנים והסינים.

Hakone2ndDay_6861_180417

האוטובוס הביא אותנו ליעדנו הבא, אחת מגולות הכותרת של האקונה – Hakone Open-Air Museum, כי בעברית המוזיאון הפתוח הוא לא ממש מעביר את המשמעות כי לא כל כך נעים לראות מוזיאון סגור.

ומה הבעיה במוזיאון תחת כיפת השמיים – גשם. יש מטרייה, מעיל, נחישות ורעב לאומנות. זה יספיק לנו.

Hakone2ndDay_6888_180417

המוזיאון, נפתח ב 1969 והוא המוזיאון הפתוח הראשון ביפן. הוא ממוקם על צלע ההר בהאקונה, עם נוף מדהים לכל כיוון ויש בו מעל 120 פסלים ענקיים שראויים להיות מוצגים בחוץ, במקום שאפשר לקבל פרספקטיבה. 70 דונם של שבילים, יערות, כרי דשא, ביתנים ופסלים של הפסלים הטובים ביותר בעולם – רודין, מירו, הנרי מור, בראנקוזי, ליפשיץ, מודליאני וביתן שלם של 300 יצירות של פיקאסו. לא בדיוק מוזיאון משה במעלה משה – מוזיאון מדרגה עולמית שקונה אמנות כבר עשרות שנים (עם גיבוי של תאגיד תקשורת מאחוריו).

יש המון פסלים וגם אם אתם לא ממש בקטע של אמנות – זה יפה ברמות של אושר. פשוט לכו לכם בשבילים, שלובי ידיים ותיהנו מחוויית נוף ואני בטוח שמשהו יקפיץ לכם את הוואו.

הנה כמה שפשוט התלהבתי. אני מודה שאחר כך השקט פשוט לא נתן לי להרים מצלמה לעין.

Hakone2ndDay_6880_180417

La Pleureuse – המתאבלת, יצירה של הזוג הצרפתי, Claude and Francois-Xavier Lalanne. האישה בוכה אל תוך בריכת הדמעות שלה – מהמם, במיוחד שהגשם בוכה עליה.

Hakone2ndDay_6890_180417

Sturm (סערה?) פסל של עוד זוג, Martin Matschinsky and Brigitte Matschinsky-Denninghoff שעולה כסערה אל תוך עצי הדובדבן הפורחים.

Intersecting Space Construction של Ryoji Goto היפני בונה חלל מפסלי גברים ונשים, שחורים ואדומות

Hakone2ndDay_6896_180417

Hakone2ndDay_6899_180417

שני ספסלי ביצות עין למנוחה, אבל מי נח בגשם הזה על ביצה רטובה.

Hakone2ndDay_6905_180417

כל מי שעבר במרכז פומפידו בפריז יזהה את Miss Black Power של הפסלת הצרפתייה Niki de Saint Phalle, הולכת לה גאה ושחורה עם תיק יד דרך האחו הירוק.

Hakone2ndDay_6907_180417

יש גם על מה לטפס במוזיאון, מגדל ופסל שהוא מתקן משחקים לילדים עד גיל 12 (הוא לא יחזיק משקלים גדולים יותר) והנוף מרהיב.

Hakone2ndDay_6921_180417

הנה, פסל ענק שנראה כמו משחק ילדים, ג’נגה ובתוכו מתקן שעשועים עצום, סרוג, סוג של משחק העשוי מסריגת Crochet. המבנה נקרא Woods of Net והוא נבנה על ידי Tezuka Architects. לפניו, כדי שיהיה מתאים לרוח הילדותית, פסל של הפסל הספרדי חואן מירו.

Hakone2ndDay_6947_180417

ואם כבר ספרדים, ביתן פיקאסו מכיל כ 300 יצירות של האיש, מכל התקופות וחלקן אפילו לא ידענו שהוא ידע לעשות כאלו, יצירות זכוכית ויצירות קרמיקה ענקיות ומרשימות.

Hakone2ndDay_6941_180417

ביתנים נוספים מכילים עבודות פיסול שלא ממש יחזיקו בחוץ כמו Blue Venus – S41 של הצרפתי Yves Klein.

Hakone2ndDay_6936_180417

ולסוף אחת החביבות עלינו – עדר של זברות חסרות ראש הדוהרות להן דרך אולם הכניסה של אחד הביתנים. רק שיצאנו גילינו ממה הן בורחות ואת שם היצירה – Cheeta של Michiri Shibata (רמז – מי סגורה בחוץ?)

Hakone2ndDay_6953_180417

רטובים ועייפים חזרנו למלון כשכל תוכניות הערב התפוגגו להן למראה האונסן. שוב טבילה והתחממות באונסן הציבורי ואחר כך הדבר הפשוט ביותר היה לאכול ארוחת ערב במלון, לבושים ביוקאטות שלנו ונזהרים לא לטבול שרוולים ברוטב.

לקח לי שעה עם טלפונים לשירות של אתר אקספדיה האמריקאי ושיחות באנגלית שבורה עם צוות המלון לבטל את היום הבא במלון כי אין טעם במזג האוויר הזה. זה היה קשה כל כך. המלון לא גבה את התשלום עדיין ואקספדיה הודיעו להם שהם מוותרים למלון ולי על כל קנס שינוי ועדיין – הצוות לא הצליח לגבש את הגמישות המחשבתית שהם פשוט יכולים לשנות את ההזמנה ולשחרר אותי לדרכי. אני כבר התחלתי לוותר וראיתי את עצמי מבלה יום שלם באונסן, עד שאהפוך גם אני לשחור אבל נורית תמכה בתוכנית ההתנתקות ולבסוף השתכנעתי גם אני וגם המלון. קשה לומר שהיפנים זורמים.

בבוקר, נפרדנו שוב מהאונסן הפרטי ויצאנו. ניכרה התבהרות קלה בערפל ולכן ניסינו את מזלנו ועלינו פעם שלישית אל ההר ברכבל, אולי יצא הפוג’י ממחבואו.

אמנם הפעם הלוע ניכר, ושוב רואים את האדים, אבל אין פוג’י ואין נעליים.

Hakone3rdDay_7028_180418

עצרנו לראות את סדנת היצירה ב Gora, ליד המלון ואני הוקסמתי מנפחי הזכוכית (שקנינו גם מיצירתם), ארוחת עשר קלה במרכז הפארק של Gora, ממאנים להיפרד ויצאנו לדרך, לטוקיו. תם ונשלם הסיבוב ואנחנו חוזרים למקור, יום אחד לפני הזמן. זה עוד יעלה לנו ביוקר.

לטובת כולם ובראשית לטובתנו אנו, צילמתי את המקום המשוער של הר פוג’י, כפי שהוא נראה מהרכבל ובעזרת חישובים ודוגמאות הדבקתי פוג’י בגודל הנכון. הנה, ככה זה יכול היה להראות.

Hakone3rdDay_7032_180418

פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

טובלים על צידו של הר געש – האקונה

יש שיר של דני ליטני "לפתח הר געש" שמו השואל איך אנשים מתעקשים לחיות לפתח הר הגעש. הרי ניתן למצוא פינות שקטות ללא עשן ורעש, עם אדמה מוצקת וטובה שלא תרעד תחת הרגליים. נו, טוב, כל היפן הזאתי היא לפתח הר געש אבל האקונה נמצאת ממש על הר הגעש.

כל הטיעון הזה מתפוגג לאיטו ונעלם כשאציג את המעיין החם שיש לנו במרפסת האמבט הפרטי במלון הספא המהמם.

Hakone3rdDay_7004_180418

היישר מטאקיאמה, יותר משש שעות של רכבות שונות דרך מפעילי קווים שדורשים כרטיסים מסוג אחר, דרך נאגויה ואודווארה הגענו אל האקונה – Hakone. בסוף גם נסענו ברכבת שטיפסה את ההר בזיגזגים, Switchback בלעז, כל פעם עוצרת, מסיטה את המסילה לזו שעולה ועושה רברס עד להחלפה הבאה. ואז הגענו לתחנה הנמוכה של רכבת ה Fenicular – שאין לי מילה בעברית לתאר אותה, רכבת על מתלול, כמו הכרמלית ולא רכבל שגם אותו לקחנו

הנה הפניקולר, עוצר לנו בתחנת Gora. אפשר לטפס רגלית אבל ההר תלול והיאוש גדול

Hakone3rdDay_102434_180418

והנה הרכבל. רואים? יש הבדל!

Hakone1stDay_6555_180416

אז בעוד שאנו מתניידים בשלל רכבות מכל הסוגים, הרשו לחזור למסורת עתיקת יומין ולהסביר מה בדיוק קורה כאן.

אנחנו כבר מתקדמים לסוף הטיול, לצערנו הגדול. אדריכלית הטיול, קיסרית המיקומים, מלכת התכנון ואוצרת החוויות תיכננה שלבסוף נגיע לחוויה שונה לחלוטין על מורדות הר הגעש האקונה. מצד אחד, דאגה לנו למלון ספא מפנק, ההיפך הגמור מהחדר הפשוט והמצחיק שהיה ביתנו בטאקיאמה ומצד שני דאגה לנו לתכנון הכולל מסלולים בחיק הטבע הגעשי. ממש מושלם, שלא לומר מוש.

אבל נורית מתכננת תכנונים ומזג האוויר והנורבגים של YR.no צוחקים (נו, תחזרו אחורה להבין את חשיבות הנורבגים). מזג האוויר הגשום נסע עימנו כל הדרך הארוכה מטאקיאמה ועננים כבדים מכסים את השמיים.

האקונה וכמה עיירות סביבה יושבת כ 100 קילומטר מטוקיו, לחופו של אגם אשינוקו, על הר געש העונה לאותו השם וידועה בנוף המהמם, במעיינות החמים שבה ובעובדה שהר פוג’י הקדוש ליפנים וסימלה המוכר ביותר של האומה נשקף במקומות שונים ויפים. כל המעיינות החמים האלו והפעילות התרמית גורמים לכך שהאזור ידוע בריבוי האונסן שבו. אונסן, הוא בית מרחץ ציבורי הבנוי סביב מעיין חם ויש כללי טקס ברורים ומובהקים של הרחצה. בשביל זה גם אנחנו מגיעים.

החשש ממזג האוויר שלח אותנו ישירות להר הגעש. קראנו במקורות שניתן להגיע עם הרכבת האלכסונית אל תחנת הקצה של הרכבל ומשם אפשר להגיע להר הגעש. אבל לא הבנו שהרכבל עובר מעל הר הגעש בנונשלנטיות ממש לא יפנית.

Hakone1stDay_6563_180416

אתה שט לך ומחפש את הר פוג’י שלא ממש רואים ואז פתאום הלוע מתחתיך.

זה לא ממש הלוע של ההר, אלא עמק שהוא חלק מהקלדרה שנוצרה לפני כ 3,000 שנה כשהר האקונה התפוצץ לו ויצר עמק ענק שעד היום עובד. סילוני קיטור ואדי גופרית עולים מהאדמה ברעש שגורם לכל הסצנה להראות כמו משהו היישר מהגיהינום.

 

Hakone1stDay_6573_180416

פעם היו שבילי הליכה סביב לעמק שאפשרו גישה אל מרכז המבקרים ואל האטרקציה הכי גדולה – מעיין הביצים השחורות, אך לפי מה שהבנתי, לאחר שרצף של רעידות ושאר פעילות וולקנית פתחו לוע חדש ב 2015 אז השביל נסגר. אחזור על זה שנית. 2015. לפני שלוש שנים. באפריל 2015 שמו לב שיש נפיחות קלה בצד ההר. כמו דלקת שכזו. במשך החודש שלאחר מכן, כמות הרעידות הוולקניות עלה במרוצה וכל האזור נסגר לשנה ונפתח מחדש אבל בזהירות יתרה כי יש הבדל בין לדבר על משהו שקרה לפני 3,000 שנה ואז אתה אומר ‘נו, זה היה מזמן’, לבין משהו שקרה זה עתה. חוצמזה, יש עכשיו עוד ארובה וולקנית שפולטת אדים בשצף קצף.

Hakone1stDay_6575_180416

אבל העסק פתוח ומרכז המבקרים בעמק עם השם השטני Ōwakudani עובד ללא הרף. ראשית, יש שם מוזיאון מצחיק בשם Hakone Geo Museum שהוא חובה גם אם אתם לא מצוידים בילדים. הוא מסביר תופעות וולקניות בצורה פשוטה ובשימוש במוצגים שחלקם דורשים הפעלה (לדמות פעפוע של גזים דרך מים רותחים עם משאבת אופניים – תנו לי עוד ועוד!) וחלקם מאפשרים השתתפות פעילה.

Hakone1stDay_6583_180416

שם למדנו איך רותמים היפנים את כל הוולקניות הזו לבתי המרחץ ועל הדרך מייצרים כמויות מטורפות של גופרית.

אבל, הלהיט הכי גדול של Ōwakudani  הן הביצים השחורות.

Hakone1stDay_160638_180416

ביצה רגילה שבושלה במעיין חם במקום. בגלל שיש במים הרבה גופרית וברזל, הם יוצרים ריאקציה עם הסידן בקליפת הביצה ומכסים אותה בסולפאט ברזל (Iron Sulfate) שהוא שחור. אבל עזבו את הכימיה. זה ממש ממש ממש מגניב!

500 ין, 16 שקל קונים לכם שקית נייר עם 5 ביצים ומלח. חיפשנו שותפים לחלוק את הרכישה אבל קיבלנו מבטים אטומים אז החלטנו שבעצם זה לא נורא לאכול שתי ביצים. את החמישית שכחנו בתיק ונזכרנו לאחר זמן מה.

Hakone1stDay_6599_180416

קצת מאכזב למצוא בפנים ביצה קשה, רגילה, כמו זו שאכלנו רק לפני שבועיים בליל הסדר. טעימה, אבל רגילה.

Hakone1stDay_6608_180416

גם שף הפליימוביל נדרש לעניין וגם הוא הביע את אותו אושר

Hakone1stDay_6630_180416

אבל כל הביצים הללו והמזג המעונן גרמו לנו לרצות עוד יותר לחזור אל מלון הספא שעוד לא בדקנו ולכן שמנו פעמינו אל המלון.

עוד לא הזכרתי שום מלון במסגרת הבלוג ויפן אבל אני אחרוג ממנהגי.

המלצה:
מלון Laforet Club Hakone Gora Yunosumika, Hakone

הנה ב TripAdvisor
מיקום בגוגל
חדר בר השוואה ליערות הכרמל, עם ספא פרטי ואונסן – פחות מ 1,000 ש”ח ללילה, כולל ארוחת בוקר

אני מסתכן בלהראות פרובינציאלי, אבל זה מעניין לי את העכוז השמאלי אז הנה הסרטון שצילמתי עם כניסתנו לחדר כדי לחלוק עם הבנים

ולא. אלו לא קימונואים, כמו שציינתי אלא יוקאטות – קימונו כותנה קייצי פשוט שהפך בשנים האחרונות לבגד בית מקובל. תוך דקות החלפנו וליפנים היינו!

Hakone1stDay_6663_180416

וככה ירדנו לאונסן, לבית המרחץ הציבורי של המלון. אמנם יש לנו אחד בחדר, אבל חייבים לנסות את הדבר האמיתי. לא באנו ליהנות ויש לי, לפחות, מחויבות מסוימת לקוראי וקוראות הבלוג.

כשהיינו בקויה-סאן עקבתי אחרי כללי הטקס ועכשיו חזרתי כתלמיד שקדן. אמנם אסור להכניס מצלמות לאונסן, אבל חיכיתי שיתפנה וצילמתי בעירום ובכלל יש לי דרכון ישראלי, אז זה מותר.

לאחר שמורידים את היוקאטות ומניחים בסלסלה נכנסים לחדר הבא שם יש מקלחות ובריכה חמה היישר מהר הגעש שלמעלה. חייבים להתקלח לפני ולהסתבן היטב עם המגבת הקטנה שמחכה בחדר. יושבים על השרפרף עם הפנים לברז ושוטפים הכל היטב, מסבנים ושוטפים ואז שוטפים את השרפרף כמחווה לבא בתור.

Hakone2ndDay_6975_180417

ואז, תוך כדי השמעת קולות ‘וואח, וואח, וואח’ חרישיים ושאר קרכצן מתיישבים פנימה לתוך המים הרותחים באנחת רווחה. יש עוד כללים אבל אתם תחפשו אותם אם זה רלוונטי. אין ריח גופרית עז, אבל המים עשירים במינרלים. כל מעיין מבטיח מזור לרשימה ארוכה של בעיות אבל עזבו. העיקר זה החום הזה המופלא.

אחרי שהבאתם את הגוף למידת החום הרצויה, אפשר לפסוע החוצה, אל הבלקון שם יש עוד אמבט ויש גשם שיורד לך על הראש והוא קר והרעש של הגשם הנוקש על הגגון ושילוב של פכפוך המים הוא קסום.

Hakone2ndDay_6969_180417

מדי פעם, אפשר לצאת ולשבת בחוץ קצת כדי להתקרר. האוויר באפריל ממש קר אז זה נושך בכל המקומות. כן, יש עוד זכרים ערומים אבל יאללה, אז מה. החשש הכי גדול הוא לא להחליק.

אחרי הטבילות הממושכות כשאתה רך כמו בצק פיצה חוזרים להישטף כדי להסיר את הגופרית ושאר הדברים המזינים ויוצאים אל חדר ההלבשה שם יש גם סלון תסרוקות וטיפוח מרשים. אני לקחתי שם סכין גילוח ודפקתי אחד הדוק והרגשתי מיליון ין לפחות.

Hakone2ndDay_6977_180417

להשלמת הערב, יש לנו מקומות במסעדה טובה. אמנם לא גיון ננבה של טוקיו אבל לאדון Nobu, השף הכי מפורסם של יפן שיש לו מסעדות מצליחות בכל העולם, יש גם מסעדה באזור, 700 מטר במורד ההר מאיתנו. רק שהפעם הזמנו מראש.

המלצה:
מסעדת ITOH DINING by NOBU

http://itoh-dining.co.jp/hakone/index.html
מיקום: https://goo.gl/maps/nGwjpVpYmqD2

אז ירדנו מיוקאטות, עלינו על מיטב מחלצותינו וצעדנו מעדנות במורד ההר אל המסעדה, שלובי ידיים, נינוחים. אנחנו כבר יותר משבועיים, לבד, מנותקים לחלוטין משאר העולם, ללא חדשות או ידע כלשהו על מה שמתרחש מעבר לד’ אמותינו. רק הבית תורם סיפורי בריאות שהולכת ומשתפרת לאור התקופה הקשה שלפני. זוגיות במיטבה, במיוחד אחרי שמורקה ונרחצה היטב. לא זוכר מתי היינו ככה, כל כך נינוחים וביחד ורכים.

ואז הגענו.

Hakone1stDay_200739_180416

הושבנו לבר שמצידו השני שף ומשטח לוהט. לקחנו סאקה משובח ובחרנו בתפריטים שונים ויצאנו לדרך.

ראשית, מנת פתיחה, סאשימי של  Red seabream עם פתיתי מיסו יבש ופלפל חלפניו מקסיקאי (שהרי נובו מחבר בין המטבח היפני המסורתי לזה הפרואני בסגנון מטבח ה Nikkei)

Hakone1stDay_201422_180416

לאחר מכן, הוגש לנו מרק בצל ירוק ולאחריו סלט של שרימפס וחזרת ברוטב לימון פיקנטי. כל השילובים האלו של חם, קר, חריף, חזרת, חמוץ היו מעולים והדליקו את כל המנורות בראש

Hakone1stDay_202757_180416

כאן עלינו מדרגה. השף שלף שני נתחי דג והחל צולה אותם במיומנות לפנינו.

אני לא אוהב לאכול דגים.

אבל, כשיצאנו ליפן השארתי בבית את הביקורתיות ואת השיפוטיות (לגבי אוכל, כן?) וקבעתי עם עצמי שאנסה. עד כה, העברתי לנורית רק מנה או שתיים בכל הטיול ואכלתי דברים שאני לא הייתי מאמין על עצמי.

Hakone1stDay_202916_180416

ואז הוא הגיש לנו. נתח צלוי אבל לא לרמה שזה כבר נורא דגי. בחום מטורף הוא חרך אותו ובישל ואז בזק עליו רוטב יוזו, אותו פרי הדר יפני.

טעיםםםםםם. ממש נימוח והרוטב הזניק את הכל למעלה עם חמיצות מעודנת שהשלימה את החמאתיות של הדג. רך, טעים עם קרום פריך קמעה – מושלם, קבע זה שלא אוכל דגים.

Hakone1stDay_203627_180416

כאן התפצלנו. אני קיבלתי נתח של כבד אווז עם רוטב כמהין  על טוסט קטן ומושלם. לא ממש יפני אבל נפלא

Hakone1stDay_204644_180416

נורית נשארה בים והזמינה חצי לובסטר עם צדפות סקאלופ צלויות. השף פתח באש והתקיף מכל הצדדים.

Hakone1stDay_204838_180416

Hakone1stDay_210130_180416

אני בחרתי בסטייק. מספיק כבר עם כל הים הזה ויש פה סטייקים נפלאים. שוב, לא kobe אבל בקר Wagyu שהוא באותו אזור חיוג. השף צלה אותו וחתך אותו לגודל ביס. טעים ברמות שבא לבכות אבל לא נעים. מה, תשב לך במסעדה חשוכה, של שף ידוע, על צלע של הר געש שרק לפני שלוש שנים יצר עוד ארובה וולקנית ותבכה אל תוך הסטייק המשובח שלך? למה?

Hakone1stDay_210003_180416

וקינוח של עוגת גבינה ומאצ’ה (תה ירוק יפני מריר) עם גלידת וניל ורוטב תפוזים.

Hakone1stDay_212336_180416

כשסיימנו, כבר התחילו לנקות ולסדר את המסעדה לקראת סגירה. השף שלנו ביקש את סליחתנו ושייף את המשטח הלוהט לרמה של יצא-עכשיו-מהמפעל. עם ניירות שיוף וספוגים קשים הוא וחבריו החזירו את המסעדה למקור.

שקלנו את מצבנו. אנחנו נינוחים, חמימים וטוב לנו. טיפה שתויים וקר בחוץ ויש לנו 700 מטר של טיפוס בשיפוע מטורף. Haven’t the jewish people suffered enough?

מונית, שתיקח אותנו 700 מטר למעלה. 700 ין. אחד לכל מטר. 22 השקל שהושקעו הכי טוב לאחרונה. הבעיה היחידה היתה שהנהג לא לקח אותנו עד לחדר. אבל הסתדרנו ושקענו לתוך מיטות הענן שלנו וזהו.

מחר מצפה לנו יום גשום. נראה מה נצליח להציל מהתוכניות המקוריות.

אני אותיר אתכן עם השיר היפיפה של דני ליטני ודן אלמגור. אני כבר השתמשתי בו, אבל בבלוג אחר לפני הרבה שנים – בטיול ההוא הגדול, למורדות הר סט. הלנס. יש התיישנות ולכן מותר לי.

תקשיבו לשיר. אני יודע שיש לו משמעות נוספת שהיא תמיד אקטואלית בישראל, אבל תנו דעתכן גם לפשט ולא רק לדרש

לפתח הר געש

דני ליטני

מילים: דן אלמגור
לחן: דני ליטני

כשאתה קורא בעיתונים
על התפרצות הר געש בסיציליה
על קבורתם של שני כפרים שלמים
בניקרגואה בצ'ילה או בהודו

כשאתה קורא בעיתונים
אתה שואל את עצמך מדוע
מדוע זה שבים האיכרים
דווקא למדרונות אשר בגדו

מדוע זה אינם נסים משם
ומחפשים מקום יותר בטוח
שבו יוכלו סוף סוף לחיות בשקט
אחת ולתמיד

הרי אחת לכל כמה שנים
כך בפרוש כתוב בעיתונים
שוב תתפרץ הלבה מן ההר
ותאיים לקבור את כל הכפר

מדוע זה לחזור הם מתעקשים
מדוע את הכפר אינם נוטשים
אחת ולתמיד

יש לפעמים אתה פוגש תייר
והוא שואל אמור נא לי מדוע
מדוע מתעקשים אתם לחיות
דווקא לפתח הר הגעש

הרי ניתן למצוא עוד בעולם
פינות שקטות ללא עשן ורעש
ואדמה מוצקת וטובה
שלא תרעד מתחת רגליכם

מדוע זה אינכם זזים מכאן
ומחפשים מקום יותר בטוח
שבו תוכלו לחיות סוף סוף בשקט
אחת ולתמיד

הרי אחת לכל כמה שנים
כך בפרוש כתוב בעיתונים
שוב מתפרצת הלבה מן ההר
ומאיימת שוב על כל הכפר

מדוע זה אתם כה מתעקשים
מדוע את הכפר אינכם נוטשים
אחת ולתמיד

ואז פתאום אתה מבין אותם
את האיכר שעל הצ'ימבוראסו
ואת האם שעל הפוג'יסאן
ואת הילד על הוזוב

גם הם יודעים ודאי שבעולם
פינות שקטות יותר מהר געש
ואדמה המוצקה מזו
שבו טמונים בתי אבותיהם

גם הם יכלו אולי לזוז משם
ולחפש מקום יותר בטוח
שבו יוכלו סוף סוף לחיות בשקט
אחת ולתמיד

אך הם דבקים למדרונות ההר
ומחכים אולי, אולי מחר
ומקווים ליום שכבר יבוא
שבו ההר ישקוט מזעפו

ואז על הבזלת השחורה
איך אז יוריק הדשא ויפרח
אחת ולתמיד

פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

הפנים של טאקיאמה

המון אנשים עובר בפסטיבל טאקיאמה. תלבושות ססגוניות ומפורטות ברמות שרק יפנים יכולים לשים לב אליהם. צילמתי מאות תמונות אבל הפנים והטיפוסים שעלו בעדשה חייבים לקבל טיפה יחס. סיפרתי כבר על כל הפסטיבל פה, אבל כאן אני אתן לפנים של פסטיבל טאקיאמה לדבר

TakayamaFaces_5969_180415

מבקר וחבר שהולבש כרקדן בריקוד האריות

TakayamaFaces_6249_180415

בלם, ברקס אנושי לאחת עגלות הענק

TakayamaFaces_6113_180415

ילדה בצעדה לפריחת הדובדבן

TakayamaFaces_6135_180415

שוגון בריקשתו

TakayamaFaces_6152_180415

שוגון בריקשתו

TakayamaFaces_5889_180415

מתכוננים למצעד

TakayamaFaces_6015_180415

החלילנית מטאקאימה

TakayamaFaces_6011_180415

אריה מקומי

TakayamaFaces_5995_180415

רקדן עם תוף

TakayamaFaces_6077_180415

צועד לבוש כבן מעמד סוחרים

TakayamaFaces_6082_180415

צועד לבוש כבן מעמד סוחרים

TakayamaFaces_6100_180415

צועד לבוש כבן מעמד סוחרים

TakayamaFaces_6074_180415

צועד לבוש כבן מעמד סוחרים

TakayamaFaces_6106_180415

מחללים את הפסטיבל

TakayamaFaces_6157_180415

הפקידות הגבוהה

TakayamaFaces_6250_180415

איש עגלות-ענק בקסדתו

TakayamaFaces_5955_180415

הכהן הגדול בטקיאמה ג'יניה

TakayamaFaces_5910_180415

הטובים לגודזילה

TakayamaFaces_6006_180415

תהלוכת אריות

TakayamaFaces_6500_180415

סוף הפסטיבל מורגש

 

פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , , | תגובה אחת

קולן של אלפי אכזבות בפסטיבל טאקיאמה

למאתיים אלף אכזבות יש צליל מאוד מסוים. זה צליל של טיפות גשם שמנות צונחות על עיר עץ יפנית. פסטיבל טאקיאמה המתקיים פעמיים בשנה היה העוגן שסביבו סבב הטיול וכשענני סערה החלו להמטיר גשם זלעפות על פסטיבל הרחוב, אפשר היה לחוש את האכזבה באוויר.

הדבר הראשון שעשינו לאחר שדאגנו לכרטיסי הטיסה והבנו את המה, מי ואיך – סגרנו תאריכים ולינה בטאקיאמה. עיר קטנה ומסורתית שמתקיים בה כל אביב וסתיו פסטיבל רחוב מסורתי המושך כמאתיים אלפי מבקרים מיפן והעולם. כל שנה, באפריל 14-15 ואוקטובר 9-10. אחד הפסטיבלים הכי ידועים ביפן, הוא מתקיים כבר יותר מ 360 שנה, מאז 1652 ודווקא השנה הוחלט שירד גשם.

כיון שהפסטיבל אורך יומיים, תיכננו שם שני לילות ואני אשאיר לקוראות המתוחות לגלול לאור הפוסט ולשאול את עצמן האם האכזבה הצדיקה את עצמה או שלא?!

Takayama_5607_180414

את ענני הגשם ראינו כבר מעל שירקאווה-גו ובאפליקצית YR הנורבגית לחיזוי מזג האוויר אליה התמכרנו בצורה מזעזעת (“בוקר טוב! איך ישנת? מה אומרים הנורבגים על היום?”). אין איל להתעדכן על מצב הפסטיבל והדיווחים לא ממש זרמו כי אנחנו במאחורה של הקצה של הפריפריה של היפן, אבל כל מבט לשמיים השחורים נשא עימו תפילה חרישית “אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי?”

את הגשם בטאקיאמה קיבלנו כבר ביציאה מתחנת האוטובוס. טפטוף קל אך טורדני, כמו קולו של יתוש ב 2:42 לפנות בוקר ליד האוזן. מטריד, אך אפשר להסתדר. כיון שרק שם, בטאקיאמה הבנו שאירועי הפסטיבל החלו כבר בבוקר הזדרזנו לחדרנו ב AirBnB היפני המסורתי והמצחיק ויצאנו בריצה קלה למרכז העיר (החדר הוא במרחק 6 דקות מהגשר האדום שמחבר את המרכז למרכז היותר מרכזי של הפסטיבל).

לאחר שהטפטוף כבר הפך לאלמנט קבוע שהתעלמנו ממנו הוחלט ברשויות השמיים היפניות שאפשר לעבור לתוכנית ב’ ואז פתחו את ארובות השמיים וגשם אמיתי החל לרדת. טיפות כבדות, מעוצבות להפליא, נאמנות למסורות בנות אלפי שנים ירדו בכוח.

בסמטאות הפסטיבל יכולנו לראות אנשים לבושים מסורתית רצים לכל כיוון ואז ראינו את העגלות.

Takayama_5589_180414

העגלות הללו, או Floats בלעז הן לב הסיפור. עגלות ענק, השוקלות כמה טון כל אחת. הן נבנו במאה ה 17 וכולן ידועות ומוכרות ולכל אחת יש שם וסגנון עם עיטורים, קישוטים ואלמנטים  משלה. הן נעות על גלגלי עץ עצומים, נמשכות בידי צוותים ומכוסות בפיתוחים של עץ וזהב. לכל אחת יש מוסך בתוך העיר העתיקה ושם היא מאוחסנת כל השנה עד שתצא בפסטיבלים. כל עגלה מייצגת רובע או אזור ואנשיו הם שיטפלו ויניעו אותה. יש כ 11 עגלות לפסטיבל הסתיו ומספר דומה לפסטיבל האביב. כמה מהעגלות מכילות בחלקן העליון תיאטרון בובות.

הנה, היישר מהאתר הרשמי של הפסטיבל, רשימת כל העגלות ושמותיהן. מאוד יפני, כמו רובוטי ענק הלוחמים בלטאות עוד יותר ענקיות – יש שמות לכל אחת (הנה, מהאתר הרשמי – זהירות, PDF)

כשראינו את העגלה הראשונה, צוות לבוש מתואם דחף אותה תחת לחץ מסויים אחורה, לכיוון המוסך שלה ואז זינק עם מגבות לבנות והחל לנגב את העגלה מלמעלה עד למטה ביסודיות יפנית. אני לא נלחץ בקלות מדברים כאלו אז ניגשתי לברר.

– “שלום”, כך אני, “למה מחנים את העגלה ברברס?”
– “הה, הה, הה, הה, הה”, התנשף יפני עם כובע מצחיק שכרגע דחף עגלה של כמה טון לתוך מוסך
– “ובכל זאת? קצת גשם אז נשברים?”
– “גשם. צריך להגן על העגלה”, אמר היפני באנגלית שבורה, “הפסטיבל בוטל!”
– “אח שלי, יאללה, בואו תצאו – לא יקרה כלום”, ניסיתי לפנות לליבו היפני
– “זו עגלה בת 300, מעץ ומכוסה בזהב. גשם משחיר את הזהב ומקלקל”, כך ההוא והלך לקחת מגבת.

אז רשמית בוטל הפסטיבל. אם מחר יהיה שינוי במזג האויר, אז יבטלו את הביטול. אולי. לא יודעים.

Takayama_5613_180414

במורד אותה הסמטה חזרה סצינה דומה עם עגלה אחרת. גם הם נגבו את העגלה ביסודיות. ועמדו ליד המוסך והסבירו פנים לכל האשכנזים והיפנים. אז עמדתי שם וצילמתי עגלה במוסך. אבל אז הופיעה הודעה על מסך הטלפון.

רבקה (Rebecka) וריצ’רד שפגשנו עוד בקויה-סאן וגם אתמול בקנזאווה מסתובבים באותן הסמטאות. לקח לנו כמה דקות לחבור איתם ועם בנם המתוק ג’אספר והגשם הסוחף זרק אותנו לבית קפה מקומי. ישבנו בשקט, לוגמים תה ואוכלים באן מקומי בעוד שהגשמים דוחפים עוד ועוד תיירים לבית הקפה. למרבה הפלא בשעה 17:00:00.00 בדיוק הודיעו לנו שבית הקפה נסגר, ולא עניין אותם כלום, כמו למשל שהמקום מפוצץ ואנשים קונים עוד ועוד. סדר יהיה פה!

השיחה קלחה. זה ממש כיף להכיר אנשים מרתקים בחו”ל – מגשרים על פערים ממש מהר ומספרים בקלות את סיפור חייך ושומעים את סיפוריהם, מה הם עושים ומה שלום הבן שלהם. זה היה כל כך נחמד שכשזרקו אותנו החלטנו להמשיך לארוחת ערב משותפת ושמנו פעמינו אל:

המלצה:
Hida Takayama Kyoya

1 Chome-77 Oshinmachi, Takayama
http://www.kyoya-hida.jp/
מיקום: https://goo.gl/maps/7sPdKV2npXC2

מסעדה נהדרת המתמחה בגריל ובבקר הידה (Hida Beef) שהוא הבקר המקומי והוא נפלא קשות. ישבנו בפנים על מחצלות והכרנו לעומק. ג’אספר שרק החל לעמוד היה מאושר ופשוט חיבר את כל האנשים במסעדה שפשוט נמסו למראה החיוך שלו. שמענו על החיים של גרמניה ובריטי בדרום אפריקה , סיפרנו על חייהם של זוג ישראלים בישראל. וכמו שקורה לפעמים, הזמן עצר מלכת והיינו ארבעה אנשים שמעולם לא נפגשו אבל ישבנו ודיברנו שעות ונהנו. בירות זרמו, גשם לא הפסיק לרדת לשניה אבל בפנים היה חמים ושהאוכל החל להגיע, קיבלנו נושא שיחה חדש.

טאקיאמה נמצאת במחוז Gifu והיא מרכז של בשר ה Hida. כולם שמעו על Kobe אבל יש עוד כל כך הרבה לטעום ולא במחירים המופקעים של בשר קובה. מדובר בנתחים משוישים של בשר מעולה שנצלים לאטם והם עסיסים ורבי טעם שכבר עכשיו, רק מלתאר לכן כמה הם עסיסיים ורבי טעם, אני מרייר על המקלדת כמו תינוק בן 7 חודשים. לא זול במיוחד ויש מערכת דירוגים (כמובן…) שמשפיעה על המחיר והטעם. אנחנו הזמנו דרגה 4 (בתמנה – 150 ש”ח ל 200 ג’) ורבקה שנמאס לה מכל הדגים לקחה דרגה 5 (ב 260 ש”ח ל150 ג’). צלינו אותם לאט על הגריל ובטעימה ממש לא עיוורת אפשר להרגיש את ההבדל וזה מטורף. הבשר נימוח ורב טעמים כמו שום דבר שטעמנו ביפן. עסיסי וממלא את הפה בטעם מובהק בשרי בלי להתחבא מאחורי שום תבלין או מסתור.

Takayama_5655_180414

ישבנו הלאה, צולים עוד ירקות, איזה נתחון קטן וממשיכים

Takayama_5656_180414

עד שכבר היה מאוחר ומסביבנו התחלפו כבר כל השולחנות. מדובר בערב שבו הפסטיבל שמושך רבבות לעיר בוטל. אז ברור שכולם צובאים על המסעדות. ולנו היה בשולחן סועד צעיר שכבר הלך ודעך.

אז החלפנו פרטים, קבענו שניפגש במקום כלשהו אחר בעולם ונפרדנו

Takayama_5664TOUCHED_180414

הגשם ליווה אותנו כל הדרך לחדר שלנו. בית מסורתי קטן ומצחיק ליד הנהר ברחוב מקביל לפסטיבל ויש בו 10 חדרים המושכרים ב AirBnB ובעלת בית קשישה על טורים גבוהים. הכל קטן, מינימליסטי עם חדרי אמבטיה משותפים וקירות נייר. לא מפנק ודי בסיסי אבל יבש ונוח וקרוב.

ובעוד הגשם דופק נמרצות על הגג והחלונות פרשנו את הפוטונים על הטאטאמי וצנחנו לישון.

Takayama_5692_180414

 

למחרת הבוקר קמנו ליומו השני של הפסטיבל שבוטל אתמול בערב

 

נחילים של אשכנזים נראו ברחובות הרטובים, נעים בנחישות אל תחנת הרכבת והאוטובוס המרכזית, כמו עכברים רטובים העוזבים את האנייה. בעוד שאנו שריינו מראש את כרטיסי הרכבת מבעוד מועד ההמונים צבאו על עמדות המידע וחיפשו דרכי יציאה. כמו סרטי אסונות, אנשים הרגישו שהם חייבים לצאת לחופשי מהעיר שטופת הגשם הזו. אבל יש כמות סופית של רכבות ואוטובוסים וחלק מהתיירים נאלצו לשבת ולחכות שעות ארוכות בתורים לקרונות הרכבת שמאפשרים ישיבה לא מוזמנת או יצאו באוטובוסים לעיר גדולה אקראית שממנה ימשיכו הלאה. אנחנו המשכנו הלאה, מאושרים בעליונותנו המוסרית והארגונית בחסותה של נורית שדאגה מראש לכל הדברים ויצאנו בגשם חזרה למרכז העיר.

הגשם לא ממש פסק אבל נחלש. חצינו שוב את הנהר ונדהמנו לגלות כמה עלה במשך הלילה.

Takayama_5698_180415

Takayama_5720_180415

רק אתמול עמדנו על הגשר הסמוך לביתנו ודיברנו על כמה יכול הנהר לעלות, בהתחשב בגדות המסודרות והנה במשך הלילה עלה מפלס הנהר משמעותית ונראה זועף יותר בקצפו. הנורבגים של YR.no שאותם אספנו מריצ’רד שנשבע בדיוק מדהים שלהם והוכיחו את עצמם בימים האחרונים טענו שלקראת הצהריים יפסק הגשם ואף הוסיפו שהשמש תפציע.

הלכנו למקור, לשאול.

עצרנו במוסך עגלות קרוב (מיקומן מופיע על המפות יחד עם שם העגלה שיש שם) לשאול מתי הם יאותו לצאת. מצאנו צוות שלדי שבישל לעצמו ארוחת בוקר וחילל את שלוות הבוקר במנגינה יפה אך מונוטונית משהו. הם מלמלו משהו על יציאה בצהריים (אחר גילינו שזו עגלה עם מריונטה – ראו למעלה – ולהן יש לוח זמנים אחר).

Takayama_5712_180415

אז יצאנו להיות תיירים בטאקיאמה, בתקווה שיצאו כל החוגגים עד הצהריים. העיר בהחלט התרוקנה מאשכנזים והיה פחות צפוף. עד שיתחיל משהו, אם בכלל, יצאנו לבית העיריה העתיק של העיר – Takayama Jinya. קומפלקס שנבנה בשנת 1603 ושופץ מחדש במאה ה 19 והולאם מהשליט המקומי כבניין ממשל מרכזי לנפת Gifu תחת שלטון השוגון ואחר כך הקיסר. מעניין, יפה, אבל אוזננו הייתה כְּרוּיָה לשקט שלאחר הסערה – אין יותר גשם וניכרת המולה.

הנורבגים צדקו.

הגשם פסק לקראת הצהריים. בכיכר שמול בית הממשל העתיק, כיכר Nakabashi החלו להישמע קולות מוזיקה. כשהגענו האריות הראשונים כבר רקדו.

Takayama_5751_180415

לא זכור לי שהיו אריות ביפן אבל הריקוד הגיע מסין. ה shishi-mai כפי שהוא נקרא ביפנית צחה הוא ריקוד שמביא מזל טוב כי האריות מפחידים את הרוחות הרעות ואם לא הם אז המוזיקה המונוטונית של החלילים והתופים. שני רקדנים, אחד אוחז בראש אריה מעץ ונוקש בלסתותיו ברעש רוקדים עם סנדלי חבל.

לצערנו הרב, קול התוף נשמע למרחקים ואסף תיירים רבים. המזל הוא שהיפנים ורוב האסייתיים אינם גבוהים אבל הם דוחפים חזק. היה קשה להתקרב למעגל הפנימי אבל למען קוראות הבלוג ידעתי שעלי לעמוד במשימה.

Takayama_5859_180415

Takayama_5793_180415

Takayama_5775_180415

זה די מגניב לראות אותם. יש המון אנשים מסביב שלוקחים חלק, אולי כי הרקדנים לא ממש רואים כלום ויש לחשנים וכל מיני עוזרים שדואגים שהכל יעבור חלק. לקח לי זמן לשלוף טלפון כדי לתעדו וזה סיום הריקוד אבל הנה טעימה קלה מהריקוד

לאחר שהסתיים הריקוד וכל הרוחות הרעות עזבו את האזור בפחד בלתי מוסבר יצאו האריות למנוחה ופאתי הכיכר נגלו הרקדנים, מיוזעים אך מרוצים

Takayama_5870_180415

ואז האריות הלכו וכיכר העיר התרוקנה פחות או יותר. כל הנגנים והלבושים מסורתית יצאו הלאה והכיכר נותרה מלאה אשכנזים שחצי תאוותם בידם. קיבלו טעימה וזהו.

אז הלכנו להיות תיירים בתוך הTakayama Jinya, אותו קומפלקס ממשל קדום. ובכן, אומר כך יונית, זה מעניין ויש שם כמה חצרות ודברים שאכן דורשים הדרכה והעמקה אבל אני לפחות הייתי בתחושות FOMO קשה כי כל פעם שמענו הלמות תופים מרוחקת ולא ממש ידענו מאיפה ולמה.

כשיצאנו לחצר הקדמית מצאנו ילדות יפניות לבושות ירוק ומאוד נרגשות. מסביבן, אנשים החלו לתפוס מקומות אז מיהרנו לעמוד, בלי להבין למה. פשוט עומדים ומחכים.

Takayama_5906_180415

אנשים לבושים בגלימות החלו להתארגן. נראה היה שמדובר במועדון גמלאים כלשהו ולתגבר אותם הגיעו קבוצת גברים לבושי חליפות ובראשם מישהו שאולי הוא ראש העיר. רציתי לרוץ אליו, לאחוז בדשיו ולצעוק “מה קורה עם הפסטיבל? haven’t the jewish people suffered enough?” אבל חששתי שכיפני הוא שולט בטכניקות הטלה ויעשה לי טומואה נגה ישירות וישסה בי את אחד האריות המסתובבים ברחובות. אז ויתרתי.

הם לא בזבזו זמן, הוציאו איזה מזבח נייד והתחילו להביא מנחות. ראשית, ענפים ירוקים לטהר את האווירה

Takayama_5915_180415

כולם בורכו באיטיות וביסודיות. זה היה יפה, אך איטי קצת בשבילי. עדיין, רציתי לשמוע מה יהיה לראש העיר לומר, למרות שברור שאין לי מושג ביפנית אבל זה נראה לי חשוב לתת למנהיגים המקומיים את הכבוד. אז התחלתי לשחק קלות במצלמה

Takayama_5919_180415

לאחר כל הברכות שונות, מועדון הגמלאים הסתדר בשורה והחל להעביר מנחות מזון כשהכהן הגדול מסדר אותן יפה בעוד הבנות מחללות את הטקס. כל מנחה נמסרת עם קידה נמרצת ותודה חרישית.

Takayama_5949_180415

כשראש העיר עלה לברך ולשאת דברים איבדנו סבלנות. מה עוד ששמענו הלמות תופים בחוץ אז יצאנו מהר למצוא מעגל רוקד של גברים ונערים עם תופים.

Takayama_5989_180415

Takayama_5995_180415

מכאן דברים החלו לזרום מהר.

לכל מקום שפנינו, בכל סמטה שהצצנו אליה, היתה תהלוכה. לא ממש הצלחנו לראות איזה תבנית מסודרת, איזו תוכנית אב של התהלוכות. נראה היה שכולם חוגגים את תום הגשם ופשוט יוצאים אחרי שישבו וחיכו.

Takayama_6007_180415

Takayama_6113_180415

Takayama_6087_180415

עוד ועוד תהלוכות, עוד אנשים לבושים בתלבושות מסורתיות שונות לחלוטין אבל נראה שכל תהלוכה יש לה איזה היגיון פנימי משלה.

Takayama_6098_180415

Takayama_6128_180415

עוד אריות הגיעו, מכל מיני כיוונים

Takayama_6050_180415

ונגנים. המון נגנים, המון מתופפים עם תופים שנעים בין ממש גדול למוגזם וכולם מכוסים ניילון מפחד הגשם. חלילים מכל מיני סוגים וכולם מנגנים בצורה די מונוטונית.

Takayama_6125_180415

Takayama_6065_180415

Takayama_6106_180415

Takayama_6122_180415

והמון אנשים סוחבים דברים אחריהם, כל מיני מזבחים ניידים או שוגונים

Takayama_6135_180415

Takayama_6077_180415

Takayama_6074_180415

Takayama_6082_180415

אני הייתי מוקסם מכל הצבעים והאנשים. יש לי יותר מ 1000 תמונות מאותו יום. חלומו של כל צלם. לזכותה של נורית, כפרעליה, היא שיתפה פעולה, גם הייתה ספוטרית מעולה וגם עמדה בשקט כשאני רצתי כל פעם לאגף איזו תהלוכה כדי לקבל את הזווית הנכונה או את הרקע שרציתי.

ככה גם עמדה בשקט למרות שכל חושיה אמרו לה שצריך לזוז כשהתחילו להגיע התותחים הכבדים.

Takayama_6161_180415

לאור ההבטחות של הנורבגים והתבהרות השמיים העגלות הגדולות החלו לזרום. לא ממש לפי התוכנייה שהחזקנו בידנו אבל תפסנו את ההפקה שמסתובבת בשטח והוצאנו מהם, בדרכי נועם, את השעה והמיקום של תנועת העגלות.

חיכיתי ליד עץ הדובדבן הזה הרבה זמן כשההמונים שואטים הלאה אבל ידעתי שהפריים הזה יגיע.

Takayama_6195_180415

(לחצנה על התמונה לקבל גרסה גדולה יותר)

כל עגלה (וזאת שמעל, שמה Shakkyotai, לפי הברושור הרשמי) שוקלת כמה טונות, כשהגדולות מגיעות ל 10 טון (לשם השוואה קיה ספורטאג’ חדשה שוקלת טון וחצי – אז מדובר בשלוש עד שבע קיות שכאלו). צוות מיומן מושך אותן בחבלים ועבד מאוד קשה להעלות את העגלה הזו על הגשר

מלמעלה, במרומי העגלה יושבים ילדים שאמורים לנגן, לתופף ולחלל אבל הסקרנות גוברת על הכל (לצד הילדה, בובה שעוד רגע תופיע בבלוג כמעשה צ’כובי)

Takayama_6205_180415

ועוד עגלה עושה דרכה מעל הגשר

Takayama_6225_180415

(גרסה גדולה בלחיצה)

וכשעולים על גשר קמור אז עובדים קשה למשוך אבל אחר כך יש לך ביד עגלה ששוקלת טונות ושואפת להתגלגל קדימה ללא מעצורים לתוך המון. הברקסים היחידים הם סנדלי החבל של החבר’ה.

Takayama_6242_180415

ילדה קטנה ומתוקה שעמדה בצד, הביטה בעגלה העצומה העוברת, בחבורת האנשים המיוזעת הדוחפת אותה ופניה היו הבעת פליאה אחת מרשימה

Takayama_6254_180415

כמו שני רודפי אמבולנס מנוולים, נצמדנו לצוות האחורי של העגלה השנייה מתוך השתיים וצעדנו בטקסיות אל תוך ההמון, פוסעים לצלילי הילדים המנגנים במרומי העגלה כשאנו נעצרים בדיוק באמצע, במיקום מושלם ומברכים את עצמנו על הטקטיקה.

Takayama_6320_180415

Takayama_6340_180415

אבל אז נשמעו תופים מאחורינו והסתובבנו לראות את העגלה האחרונה מבין השלוש שאמורות להציג תאטרון בובות חוצה את הגשר. צריך לפנות שטח גדול לעגלה לתמרן והיפנים המתמחים בלדחוף אנשים לקרונות רכבת שאי אפשר להכניס בהם זבוב החלו לדחוף בחוזקה. לפתע גם לנשום נראה כמותרות. נדחסנו כמו שלא נדחסנו בשום הופעה בפארק הירקון או בשום תור יפני.

Takayama_6283_180415

Takayama_6306_180415

העגלה חלפה על פנינו, על פני כל מצלמות הטלוויזיה והכתבים שהיו פרוסים על כל הגגות הקרובים ונעצרה.

עכשיו היה זה משחק שרידה. במרומי העגלות ניכרה תכונה רבה. אנשים החלו להרים את הגגות, שישבו על כלונסאות ואחרים הכינו את המריונטות בראש כל עגלה.

Takayama_6372_180415

Takayama_6300_180415

המריונטות, או בובות בראש שלושת העגלות הן דוגמא מושלמת לאמנות מהמאה ה 17 של בניית אוטומטים. כל אחת נשלטת על ידי 36 חוטים ומוטות המופעלים על ידי כמה בובנאים, לעיתים 9 במקביל. הן משהו די עדין ומסתמך על טכנולוגיה עתיקת יומין וחומרים ישנים כמו קפיצים מזיפים של לוויתן בלני (Right Whale) שהיפנים טוענים שאי אפשר להחליף ולכן צדים ליוויתן חדש כל פעם שצריך לתקן בובה.

כשכל העגלות היו מוכנות אנחנו כבר התמזגנו לחלוטין לכל הסובבים אותנו. כל כך צפוף היה, שהייתי צריך להחליט להשאיר את הידיים מעל לכתפיים ואת הארנק השלכתי אל תחתוני לאחר שמערכת הכריזה השמיעה אזהרות שוב ושוב מטעם משטרת טאקיאמה מביאה לתשומת ליבנו את האפשרות של כיוס בהמון.

ואז התחילה ההופעה.

איך אומרים באידיש? נו שוין.

Takayama_6354_180415

הנה שתי הופעות לדוגמה. המוזיקה נשמעת מרמקולים גדולים בהיקף הכיכר

Takayama_6372_180415

בתחילתו של כל מופע הסביר קול נעלם מעל מערכת ההגברה מה פירושו של הסיפור שיומחז בעזרת הבובות ומה משמעותו. הקריינית הנסתרת הזהירה את הקהל מפני ההופעה השנייה שבמשך שנים נחשבת לוולגרית במיוחד כי בובת הגבירה העדינה הופכת לאריה בעזרת ראש אריה המגיח מעכוזה ולכן במשך שנים ארוכות לא הציגו את ההצגה בשל החשש לפגוע ברגשותיו של הציבור  היפני. הנה היא, שניות לפני המהפך הנורא, רוקדת עם אריה בידה.

Takayama_6401_180415

למרות שלבסוף די נמאס לנו מההופעה המאוד סטטית הזו, היינו נטועים במקומנו עד שתם סיפור המעשייה האחרון על הנזיר והשד. מזג האויר שהשתפר והסיפורי המוסר היפנים גרמו לנו לרעב שאותו שברנו עם סושי מקומי שהסתמך על נתחי הבקר של טאקיאמה. לא ראינו כזה בשום מקום וזה היה נפלא, עם בירה קרה.

Takayama_6506_180415

השמש והשמיים הכחולים הוציאו את כל העגלות לרחוב, לא לתהלוכה רשמית כי היו אלו שעותיו האחרונות של הפסטיבל בן היומיים אבל לפחות לתצוגה.

Takayama_6515_180415

לקראת שקיעת החמה, החלו העגלות להתקפל והרחובות הפכו פנויים שוב.

אנו גילינו בדרך הקשה שהערב השני של הפסטיבל, כשההנחה שרוב התיירים כבר עושים את דרכם החוצה הוא יותר מורכב מבחינת מסעדות אבל מצאנו עוד גריל קטן וחגגנו את סוף הפסטיבל.

Takayama_6545_180415

לסיכום החוויה – לא ברור לנו אם הפסטיבל שווה את הזינוק הארוך שעשינו אליו. אולי כי לא חזינו במלוא עוצמתו אבל קיבלנו המון עגלות ובובות ותלבושות ואריות. אולי אם היינו נשארים יותר זמן באזור או הופכים את זה למשהו שעוצרים בו על הדרך היה זה שונה. יש לנו מחר נסיעה ארוכה החוצה, חזרה למסלול הטיול שלנו ולהאקונה אבל אני אשאיר אתכם עם אריה אחד אחרון

Takayama_6011_180415

פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

שירקאווה-גו ואויר הרים צלול כיין בו

כל מעוז בורגנות ישראלי מודרני ניכר בגגות הרעפים המשולשים. רק כך, כמויות השלג המצטברות כל חורף יחליקו לקרקע ולא יצטברו למשקל על הגג. לכן, כשנהג האוטובוס משך שמאלה אל תוך התחנה המרכזית של שירקאווה-גו ולפני נפרסו שורות של גגות מחודדים חשתי בורגני.

Shirakawago_5572_180414

אבל שירקאווה-גו אינה גרסה מקומית לכפר שמריהו, אלא דווקא כפר הררי שהמילה עוני קטנה עליו. זה כמובן היה לפני שנים רבות, לפני שהפך אתר תיירות וכמובן בעיית העוני המקומית נפתרה לאחר שבני הזוג נורית ואיתן קנו כמה בקבוקי מים.

אנחנו בדרך לטאקיאמה שם יתחיל בעוד שעות פסטיבל האביב הידוע.

בשל הפופולריות המטורפת של הפסטיבל, גם בין האשכנזים (למי שרק נחת כאן, מדובר בכינוי כולל למי שאינו יפני מבטן ומלידה) וגם בין היפנים – ממש קשה למצוא מקומות לינה בזמן הפסטיבל וגם דרכי ההגעה אינן פשוטות. את מושבינו על האוטובוס המוביל מקנזאווה אל טאקיאמה הזמנו חודש מראש. בכל יום נפתחת המכירה ליום המקביל בחודש הבא. כדי להיות ב 14 לאפריל על האוטובוס קמתי מוקדם ב14 למרץ וצלצלתי אל היפנים (הנה, למי שמחפש, האתר ושם לימי הפסטיבל היה מספר טלפון להזמנה) ושריינתי שני מקומות. האוטובוס עוצר בשירקאווה-גו ורוב האנשים, בהם גם אנחנו בוחרים לאחסן את מיטלטליהם בתחנה ולצאת לכמה שעות של חקר בכפר ולהמשיך.

אז מי אתה, שירקאווה-גו?

Shirakawago_5463_180414

שִירָקַאווה-גוֹ או Shirakawa-go או 白川村 בשפתם הוא אחד משלושה כפרי הרים שהוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסקו. הכפרים תקועים בעמק, באמצע ההרים והיערות וידועים בכמויות השלג המרשימות שהם סופגים כל חורף. עד שנות החמישים של המאה העשרים הם היו מנותקים מרשת הדרכים ונאלצו להסתדר לבד בנוגע לחקלאות קיומית ושרידה.

היום הכפר מחובר. מנהרת Hida עוברת ליד מאז 1986 ויש גישה. הכפרים עוברים לאיטם מחקלאות הכי בסיסית ומסורתית לטיפוח תיירים. ויש להם מה להראות. למשל – פסלים מסורתיים של הלו-קיטי הנשקפים מעל לעמק

Shirakawago_5474_180414

ובכלל, השילוב של פריחת הדובדבן והשלג שעוד לא נמס על פסגות ההרים המקיפות אכן יוצר נוף שהמילה מרהיב עושה לו עוול קשה.

Shirakawago_5471_180414

(לחצנה על התמונה לגרסה מרהיבה יותר)

אז עצרנו לבדוק את הכפר. התחנה המרכזית היא בגודל של סוכת מציל תל אביבית אבל כמות האנשים והאוטובוסים שהיא מנווטת שקולה לגרנד סנטרל במנהטן. הכל מסודר, מתוקתק ושקט. יפני ממש. השלכנו מזוודות בידיו של יזם אחסנה זמנית מקומי ויצאנו לתור.

Shirakawago_5461_180414

ראשית, קר.

Shirakawago_5481_180414

שנית, ממש קר.

ממש קר כי אנחנו בתחתיתו של עמק צר המוקף בהרים של 1,500 מטר. לפי הסיפורים והתמונות, החורף ממש קשה בעמקים הללו ולכן התפתחה פה צורת בניה הנקראת בפיהם בתי Gasshou , בתים גדולים עם גגות משופעים מאוד שנראים כמו שתי ידיים משולבות בתפילה חרישית וזה גם משמעות השם ביפנית ( prayer-hands construction 合 掌 ובכלל הסימן הראשון ביפנית נראה כמו בית אז הכל מתלבש יפה). גגות קש עבים מאוד וכפי הנראה חזקים מאוד המסייעים לשלג לגלוש במורד הגג אבל דואגים לבידוד טוב.

החקלאות המסורתית מתבטאת בשדות אורז קטנים המנקדים את הנוף וגם גידול דגנים נוספים למזון. חוצמזה, התפתחה בכפרים גם תעשיית משי קטנה, גידול תולעי המשי וטוויה.

Shirakawago_5493_180414

יש כמה בתים פתוחים ואחד מהם הוא מוזיאון שבו רואים את כל הקומות (3,4 קומות לפעמים, אבל נמוכות). את הקומה העליונה, מתחת לגג, שמרו לתעשייה זעירה של משי. שם היה מספיק חם כדי שהתולעים יהפכו לגלמים ויתחיל תהליך הטוויה. הקורות המחזיקות את הגג אגודות בחבלים ושכבות של במבוק והכל שחור משנים של עשן שעלה מהקומות התחתונות, מאש החימום והבישול. שוב, אין מסמר אחד בשום מקום (ממש כמו בטירה של קנזאווה)

Shirakawago_5528_180414

Shirakawago_5487_180414

שלוש שעות הספיקו לנו די והותר. קיבלנו את אות התייר המצטיין לאחר שטיפסנו אל נקודת התצפית בהר למעלה, ברוח חזקה. היינו בשני בתים פתוחים, רכשנו שתי לחמניות מאודות ממולאות בבשר (מעולות לחלוטין, רכות, נימוחות, טעימות ומאוד מחבקות)

Shirakawago_5536_180414

רכשנו עוד כמה חטיפים משונים שאותם נביא אל ילדינו המחכים בקן, הרחק, כמו זוג ציפורים הנושאים מזון במקורם וכך המשכנו לתמוך בכלכלה המקומית. רכשנו גם או-ניגירי מקומי – משולש אורז קלוי שהיה טעים באופן בלתי צפוי. כאשר פניתי אל הצעירה בעלת היוזמה המקומית להבין איך ומדוע, הסבירה לי באורך רוח שמדובר באורז טרי שאבא שלה מגדל בשדה ההוא שם ולכן משולש אורז קלוי בלי כלום יוצא טעים בצורה בלתי צפויה.

Shirakawago_5563_180414

אבל אז נגמר לנו.

יש עוד שעה לפחות עד שהאוטובוס שלנו ממשיך הלאה. אנחנו סיימנו לתייר, השמש שקצת חיממה נעלמה מזמן וענני מלחמה שחורים החלו למלא את השמיים ולהוריד עלינו גשם ורוח קרה באה מפסגות ההרים המושלגות והקפיאה לנו את התחת.

זוג יזמי מקומי פתר לנו את הדילמה.

בתוך בית מסורתי, אל מול המקדש המקומי ועל שדה אורז קטן יש מקום בשם Kyoshu. חלונות זכוכית ענקיים פונים אל הנוף. מחצלות טאטמי ומושבים נמוכים, קפה בלבד ופרוסת עוגה ונוף נפלא. נחה דעתו של אדם וכל נראה נהדר כשחם לו וקפה מהביל נלגם אל מול כל האשכנזים שלא השכילו להיכנס והם משחקים לפניך במעין מחזה מורכב של גשם ומקדשים וקר.

Shirakawago_5570_180414

אבל אז, נזכרים האדם וזוגתו שהם צריכים לרוץ לאוטובוס ולהמשיך למחוז חפצנו שהוא העוגן הכי גדול של הטיול – טאקיאמה והחום עוזב.

יציאה מהירה אל הקור, אל תחנת האוטובוס ומשם אל טאקיאמה. ענני הגשם השחורים שמלווים אותנו לאורך הדרך לא מבשרים טובות ונראה שאנו בדרך לאכזבה גדולה בפסטיבל האביב של טאקיאמה

Shirakawago_5561_180414

פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה

בורגנות סמוראית וטירות מעץ – קנזאווה

טירה שלמה, כמו באגדות, עם צריחים, חרכי ירי, תעלת מים עם ברווזים רצחניים (אין תנינים ביפן) הכל מעץ ואין מסמר מתכת אחד לרפואה. רק חיבורי עץ. נו, יפנים.

קנזאווה (Kanazawa)  היא המקום שסופסוף פוגשים קצת אלימות, מכות, סמוראים, חרבות ובלאגנים. עד כה היו לנו המון דברים שלווים, אצילים, אסתטיים וקדושים. אבל אני, מתוך שנים של אומנות לחימה ונינג’ות וחרבות קטאנה יפניות רוצה קצת אקשן. בסוף הוא בא אבל גם כאן, כשהיפנים כבר בונים טירות להגנה ומלחמה, הן עדיין יפות ואסתטיות.

Kanazawa_5262_180413

קנזאווה. עיר לא גדולה לחופה של ים. עוד עיר ששרדה את ההפצצות של מלחמת העולם השנייה והיא מספיק קטנה כדי לחשוב שאפשר לכסות אותה לעומק. הבעיה היא שיש לנו יש יום אחד וזה משאיר טעם לעוד.

MapOfJapanWithKanazawa

הגענו אתמול בלילה היישר מההר הקדוש קויה-סאן. שש שעות של רכבות ואוטובוס והגענו. דפקנו סרטן גדול והלכנו לישון. ככה אנחנו, נאלצים להסתגל.

היתרון של עיר יפנית ליד הים זה שוק דגים סוער.

Kanazawa_5179_180413

Kanazawa_5185_180413

שוק אומיצ’ו הוא לא שוק דגים כמו שוק צוקיג’י של טוקיו אבל הוא משעשע מאוד בפני עצמו וכיון שהוא מטר וחצי מהמלון שלנו – זה נפלא לפתוח את הבוקר בביקור בשוק וסקירה של המיקום המדוייק שבו נאכל את ארוחת הבוקר הממש לא סטנדרטית שלנו.

בינות לארגזים שמכילים המוני סוגי דגים וערימות של סרטנים בגדלים שלא חשבתי שאפגוש, יש דוכנים של ירקות שאני עובר עליהם ומנסה לזהות. יש המון דברים שהם כמו שלנו, אבל כזה ליד, לא בדיוק. יש דברים שאין לי מושג מה זה ואני משחק ב’נדמה לי’ ומנסה לדובב מוכרים בשוק.

Kanazawa_5187_180413

Kanazawa_5191_180413

למשל זה.

בהתחלה חשבתי שזה ערימת תולעים שכזו, עד שגיליתי שזה צמחים, כמו שרך שכזה שהם סופר עונתיים ונקטפים בהרים. יכול להיות שאכלנו כזה באותה ארוחה מטורפת בקיוטו אבל לא מרשים לגעת.

Kanazawa_5195_180413

ויש ווסאבי טרי שעושה חשק נורא לקחת וללטף אבל נראה לי שזה מסוכן. בדקתי את האופציה להביא ולגדל באדנית אבל גיליתי שווסאבי דורש טמפרטורת גידול של 8 עד 20 מעלות ומים קרים שזורמים עליו כל הזמן. בדיוק מה שיש לי במרפסת. אז אשאיר את הווסאבי פה,

Kanazawa_5196_180413

יש כל מיני מסעדות בשוק, אבל בשעה שכזו, רובן ריקות ובא לנו סושי בשמונה בבוקר. זה כבר איבוד מהמוזרות של הרעיון. אכלנו כל מיני דברים משונים בבוקר שזה נראה הגיוני לפתוח את היום בסושי.

כדי לעשות את זה יותר מעניין, הולכים לאכול Running Sushi – סושי שרץ על מסועים ואתה פשוט בוחר מצלחות שחולפות על פניך. עורם צלחות לידך ומשלם לפי צבע הצלחת. אם רוצה משהו אחר, יש טאבלט שממנו בוחרים משהו אחר שמוגש לך מיד. רצוי וכדאי להבין מתי אתה מזמין יותר מדי אחרת אתה מקבל המון עותקים של אותו סושי. פשוט נודע לי במקרה ורציתי לחלוק

Kanazawa_5198_180413

למזלי יש לי שף סושי פרטי שמעורר גיחוך בכל מקום והיפנים שמחים לראות שהוא חבוש סרט שכתוב עליו ‘סושי’.

Kanazawa_094010_180413

זה אחלה קונספט, סושי טרי על הבוקר. אבל ממש טרי. זה סוד הקסם – דג טרי לחלוטין שנחתך ביד אמן ותו לא. זה לא שני הזקנים הנפלאים משוק צוקיג’י אבל זה ממש לא רע ועולה כלום, יחסית לערימת הצלחות שערמנו, רק של דברים ממש ממש שווים.

Kanazawa_094331_180413

את הקינוח האופנתי של השוק קנינו אחר כך. עוד פעם משחק כלשהוא עם פנקייק עדין ומילוי של שעועית אדומה מתוקה. אבל אני כל כך אוהב את השילוב הזה וזה יפה מאוד וכמובן נעטף כמו למלכת אנגליה

Kanazawa_5201_180413

ההפתעה חיכתה לנו בבית הקפה הסמוך. היפנים הולכים ומתאהבים בקפה. הם פותחים בתי קפה מתוחכמים וכמו יפנים הם חופרים ונכנסים ומדייקים יותר ויותר – עד הסוף.

ממש ליד היציאה מהשוק בית קפה Kanazawaya coffee beans shop. מגיש רק קפה ועוגה אחת. תפריט קפה עשיר לפי חוזק וטעמים. מגישים קפה בטכניקה של טפטוף דרך פילטר פלאנל. יופי של קפה.

בעוד שאנו יושבים ושותים קפה, נפתחת הדלת ונכנסים שני אנשים ותינוק. ריצ’רד, רבקה ובנם ג’ספר אותם פגשנו לראשונה לפני יומיים בקויה-סאן. אצבע הגורל הפגישה אותנו. ישבנו לנו יחדיו ופטפטנו כאילו אנחנו מכירים מזמן. היו לנו עוד המון יעדים לסמן הבוקר אבל זה היה נעים להפליא ובשביל זה אני מטייל – לפגוש אנשים חדשים.

יש את הקסם הזה, כשאתה פוגש אנשים לרגע בטיול. המגננות יורדות, כל הקולטנים פתוחים ואתה קשוב. אתה מוכן לשמוע ולקבל ולדבר ולהתחבר עם זרים גמורים בידיעה שרוב הסיכויים – לא תפגשו שוב אבל יש משהו בחווית הזרות הזו המשותפת והיכולת לקבל מישהו רק לכאן ולעכשיו, בלי שום ידע עבר.

אז השמש עלתה והרחובות התחממו ואנחנו ישבנו וקשקשנו ושתינו עוד קפה. הנה הם השלושה (אבל לא בבית הקפה המדובר)

RichardRebeckaTakayma_5624_180414

והמשכנו החוצה, הולכים ומדברים בדרך אל הפארק הגדול בקנזוואה.

הם מטיילים עם תינוק בן 7 חודשים שהיה חולה כבר כמה ימים ואנחנו כבר אוחזים בשניים גדולים, אבל זוכרים את המיומנויות. חצינו את הפארק הגדול של קנזאווה. באיטיות, דרך פריחת הדובדבן הנושרת, מדשאות מרהיבות ומראה הטירה שברקע, מדברים על כל נושא שבעולם.

Kanazawa_5217_180413

שערי הטירה הפרידו ביננו.

רבקה וריצ’רד המשיכו הלאה, הם שבעו טירות עוד באוסקה. קבענו להיפגש מאוחר יותר ויצאנו לחקור את טירת קנזאווה.

Kanazawa_5225_180413

הנה מגיע קטע חפירות ראשון לפעם זו. לא סתם מצורפת תמונה של חפיר.

טירת קנזאווה הוקמה ב 1580 במרכזה של עיר מבוצרת שהפכה לאיטה לקנזאווה. גבעה בין שני נהרות היא אחלה מקום לבצר. היא החליפה ידיים עד שנחתה בידי שבט מַאֶדָה (Maeda clan) – שיותר נכון לכנות אותם חמולת מַאֶדָה. החמולה היא חמולת של סמוראים – שנייה בעוצמתה לחמולה ששלטה ביפן באותו התקופה, זו של השוגון טוקגאווה שבנה את טוקיו כבירה החדשה של יפן. חמולת מַאֶדָה בנתה את הטירה במשך 12 שנה ואז כל פעם שטירת העץ נשרפה הם הקימו מחדש ושיפרו אותה שוב ושוב, גם לאור לקחי מלחמות אזוריות. 300 שנה שלטה החמולה של מַאֶדָה על האזור, למעשה עד תקופת מייג’י שבה הקיסר שב ותפס את השלטון ביפן ופירק את מעמד הסמוראים.

רק ליישר קו – סמוראים הם גם חתולים שאוכלים פיצה בסדרת הילדים של שנות ה 90 אבל הם גם היו מעמד של אצילים ולוחמים שאמנם לא היה גדול כל כך מבחינת האוכלוסייה ביפן (פחות מ10% בתקופות השיא) אבל אורח החיים שלהם, קודי ההתנהגות הנוקשה וקוד הכבוד שלהם, טקטיקות הלחימה שלהם – הכל מזוהה היום עם יפן כולה. פירוש השם סמוראי הוא ‘איש שמשרת’ והם היו שכבת הקצונה, אם תרצו של השליט הפאודלי המקומי ששלט תחת חסותו של השוגון שיושב בטוקיו. אלו היו 24 שניות הסבר.

Kanazawa_5227_180413

סמוראי מקומי, ממשפחת מַאֶדָה המאוחרת יותר

הטירה מגניבה.

משופצת מחדש, יד שנייה מסמוראי. ב 2001 החל מאמץ שיחזור של הטירה, תוך שימוש בכמות אינסופית של בעלי מקצוע שהשתמשו בטכניקות מסורתיות.

Kanazawa_5243_180413

Kanazawa_5221_180413

הטירה ריקה ברובה אבל עדיין מרשימה. בנויה כרגיל, עם שערים וגשרים ושכבות של הגנה ופניות שונות ומשונות כדי לשבור התקפה. ברור לחלוטין שהיא נבנתה לתקופה שלא כללה נשק חם אבל אותי היא שכנעה. המיצגים בפנים מראים חתך רוחב של הקירות שבנויים על בסיס של רשתות במבוק וחבלים ועליהם שכבות של אדמה, טיח ואבן. אם צריך, מוסיפים חיפוי ברזל ממוסמר.

Kanazawa_5251_180413

כל הטירה, במקור וגם במצבה המשוחזר עשויה עץ. הכל בנוי מקורות עצומות שכמובן לא יהיו בנויות ישר, בזוויות ישרות כי זה לא יפה אלא כל המגדל המרכזי בנוי בצורת יהלום, שמכתיב זוויות חיבור לא ישרות שרק המחשבה על הדיוק בלי שום מכשיר מודרני עושה לי צמרמורת.

כמו שיעורי מלאכה בבית ספר – הכל חיבורי עץ מטורפים. שיניים ומחברים שננעלים בדיוק שגם איקאה לא יודעת לחקות וננעצים עם יתד עץ אחת או שתיים במקום אסטרטגי וזהו. בלי דבק, מסמר או בורג.

יש בתוך הטירה אזור שגרם לי עונג רב שמדגים את החיבורים, עם עמדה שהייתי צריך לגרש ממנה ילדים יפנים תאבי ידע כדי שלא יפריעו לאשכנזי לשחק בחיבורי קורות. מנוולים. להם יש את זה כל יום.

Kanazawa_5239_180413

https://youtu.be/yxBip3wdGGQ

הנופים מראש המגדל מסבירים למה בונים טירה על לשון יבשה גבוהה בין שני נהרות, בעמק בין הרים וים. לא צריך שלטי הסברה ביפנית.

Kanazawa_5234_180413

להשלמת הרושם, לאחר שיצאנו, חגה מעלינו ציפור ענקית, עוף דורס שהזכיר לשנינו את הצפר של הבלוג שנשאר מאחור (8,888 קילומטר מאחור במעוף הציפור) ולי את העדשה הענקית של הציפורים שנשארה גם היא מאחור. לא בטוח למי התגעגעתי יותר באותו רגע אבל ציפור ענקית מעל הטירה – ציפור בר לחלוטין, לא איזה מייצג לתיירים – זה מרשים.

בדיקה מאוחרת עם הצפר המרוחק העלתה שמדובר בדַיָה שחורה (Black Kite -とび – tobi) שיש גם בארץ אבל ההיא שם נראתה שמסוגלת לשאת סמוראי קטן כדי להאכיל את גוזליה. לפחות הרזולוציה של המצלמה איפשרה להתקרב.

Kanazawa_5276_180413

Kanazawa_5286_180413

כל האושר הזה היה חייב לקבל מענה.

לפעמים סוכר הוא חבר. בטח אם מדובר בסוג של אוזן המן יפנית (רק שהבצק הוא רך כמו פנקייק, המילוי הוא משחתי ולא גרגירי, הטעם הוא שעועית אדומה ולא פרג אבל חוץ מזה, זה ממש אותו דבר). נעזרנו בחפץ חד כדי לחלוק.

Kanazawa_125041_180413

לצורך איזון, לאחר טירה לצרכי מלחמה, צריך משהו לעיתות שלום.

גן Kenrokuen הוא גן ידוע ומפורסם בכל יפן. מודה אני ששבענו קצת מגנים ולכן רף הריגוש שלנו טיפה עלה וצריך חבטה רצינית לפנים כדי להוציא מאיתנו ‘וואו’ אבל וואלה יפה.

Kanazawa_5326_180413

Kanazawa_5337_180413

Kanazawa_5306_180413

Kanazawa_5313_180413

כמובן שזה לא בא בחינם ומדי פעם יש גדוד של עובדים שמורטים את הדשא כמו סימה מורטת הגבות. לא עובד אחד של העיריה על משהו בגודל פארק הירקון אלא יותר עובד אחד שמכסה שטח של אדנית

Kanazawa_5345_180413

בשלב זה של הטיול אנחנו נינוחים ומיומנים מספיק כדי להחליט שאמנם יש המון מה לראות אבל להיכנס לבית תה, באמצע הגן ולשתות תה יפני בכאילו טקס תה יפני  – זה סבבה וצריך גם כזה. ולאכול עוגה משונה עם פריחת דובדבן במקל מצחיק שכזה רק מוסיף.

Kanazawa_5323_5322_180413

Kanazawa_5330_180413

אבל אנחנו עדיין ליד הטירה הגדולה של קנזאווה. ומי יגור מסביב לטירה?

סמוראים!

קנזאווה ידועה ברובע הסמוראים שלה. סביוני סמוראים, אם תרצו. בורגנות סמוראית במיטבה. משפחות הסמוראים היו משפחות אמידות ונהנו ממגורים רחבים (במונחים יפנים, כן) כשאסתטיקה היא מעל לכל. במאה ה 17 75% מאוכלוסיית העיר הייתה משפחות סמוראים. נראה אתכם רבים עם השכנים כשהוא סמוראי חמוש בשתי חרבות. בדרך כלל הם קיבלו משהו כמו חצי דונם לפחות לבית שהקיף גן יפה והיה מוקף חומה. זה אם אתה סמוראי דרגה 1. ככל שהיית רציני יותר קיבלת יותר שטח ואנשים לפקד עליהם.

אנחנו הילכנו לנו בשקט ושלווה ברחובות שכונת Nagamachi שהיא כמו הנווה צדק של קנזאווה – רובע סמוראים שקט וציורי. רחובות קטנים שלעיתים זורם בהם יובל מהנהר

Kanazawa_5371_180413

עד ל Nomura-ke שהוא בית סמוראים משוחזר – שמר על כל המאפיינים והיום הוא פתוח לציבור הרחב ותאב הידע.

שוב, מתוך שנים של אימונים בנינג’יטסו שכללו גם טכניקות חרב יפניות (קאטות, שליפות וכו’) אושר רב הוא להיפגש עם שריונות סמוראים. טכניקות שלמות של אומנות החרב (קאטורי) מכוונות לנקודות התורפה של השריון, הנפות חרב למעלה שנועדו לעקוף מכשולים בקסדה – והנה שריון אמיתי לפנינו ולא כזה של הסוס בראש התהלוכה, אלא אחד פושט יותר, של איש עבודה.

Kanazawa_5347_180413

אבל גם כאן יש גן, יפה עם כל הניואנסים שיש בגן יפני ודווקא הקטן הזה, הדחוס יותר יפה לי יותר בעין מאשר הגנים הענקיים. גן שמישהו נותן את הנשמה והברכיים בו.

Kanazawa_5370_180413

Kanazawa_5367_180413

די כבר עם נורית בכל מקום. הנה אשכנזייה אמיתית, יוצאת עדות איטליה שהתחפשה לה ונעתרה לבקשתי.

DSC_5355

Kanazawa_5352_180413

הבית חסר רהיטים אבל מעביר את תחושת הסדר והאסתטיקה שמזוהה עם היפנים והסמוראים בפרט.

Kanazawa_5378_180413

יש במרחק של 50 מטר לערך עוד בית, שם בסביוני הסמוראים, בשכונת Nagamachi – בית של סוחר, בית מרקחת של משפחה ממעמד הסוחרים שהחלו לעלות בסולם החברתי עם שקיעת מעמד הסמוראים. זה מרתק לראות איך זה דומה ושונה במרחק כזה קצר אבל ממעמדות ומזמנים שונים.

עוד מוזיאון סמוראים שאסור לצלם בו וכבר אחרי הצהריים ואנחנו ר-ע-ב-י-ם. פרט לכל מיני עוגות ודברים משונים. הרוחות קצת נסערות בשל הרעב וצריך למצוא מזון. בעוד אנו משוטטים קיבלנו המלצה בחנות משקפיים שנכנסנו לראות (משקפפורים או לא) אבל במסעדה צחקו עלינו. בלי הזמנה מראש, אין סיכוי. תחזרו ב 2019.

הנה כשירות לקהל – המיקום המשוער, ליד חנות משקפיים מגניבה בקצה של סמטה יפיפייה. ככה נראית הכניסה:

Kanazawa_170621_180413

המשכנו לשוטט וכבר מאוחר וקשה לחשוב ברעש שהבטן עושה. ואז ברחוב קטן (הנה, מיקום) ראינו כמה אנשים עומדים בתור.

אנחנו למדנו כבר שיעור חשוב בהילכות התור היפני: קודם עומדים בתור. אח”כ השני הולך לברר למה מחכים בעצם.

נורית נעמדה בתור לפני משהו שנראה כמו מסעדה

Kanazawa_5403_180413

אין שום שלט חוץ מהגדול מעל הדלת. Google טען, לאחר שהפעלתי את התרגום שמדובר ב Ferocious Grill – גריל אימתני. זה כבר נשמע טוב.

השלט היחיד שבישר משהו קבע שפותחים ב 17:30. קצת מאוחר לארוחת צהריים אבל נורית שיצאה לסיור באזור בעוד שהגנתי על מיקומנו בתור, בחירוף נפש, קבעה בשאט נפש שאין משהו טוב יותר באזור. יש לנו עוד כ 17 דקות להמתין ויש כבר תור ארוך מאחורנו כך שהדבר האחרון שאנו רוצים זה להיתפס כפראיירים בעיר ששלט בה הכבוד הסמוראי.

אז המשכנו לחכות.

בפנים נראה היה שעובדים קשה. פרט לאשכנזי אחד שהגיע. התור הלך וגדל וכולו יפני. ב 17:28 החל לצאת איש שכל פעם תלה עוד שלט, הרים פנס נייר אורז עם לוגו, חיבר אותו לחשמל, תלה את הוילון שמברך את הלקוחות בבואם פנימה ולאט לאט המקום החל לקבל צביון.

ב 17:30:00.00 לפי השעון האטומי של הירושימה נפתחה הדלת והזוג הראשון הוזמן פנימה בטקסיות.

Kanazawa_5407_180413

וכך גילינו שמצאנו את Itaru Honten – בר יפני או איזאקאיה אם תתעקשו – מוסד מוכר בקנזאווה.

המלצה:
בר יפני, Izakaya
Itaru Honten –
מיקום: Location: 2 Chome-7-5 Katamachi, Kanazawa
אין אתר, אבל הנה משהו וגם TripAdvisor

בפנים חמים ונעים. התיישבנו על הבר. שלפתי שף סושי מפליימוביל לקבל יחס מועדף שלא קיבלתי, למרות קריאות ההתפעלות של הטבחים והמלצרית. אבל האוכל היה מעולה, גם אם נוריד את המקדם הגבוה של הרעב והבירה

Kanazawa_5411_180413

למשל פיסות טונה שמנה (Fatty Tuna) עם ביצה טרייה ומעט תיבול

Kanazawa_5410_180413

כל מיני תמנונים מטוגנים

Kanazawa_5418_180413

ומהגריל (שגוגל אמרו שהוא אימתני אבל הוא היה קטן) דג צלוי שאפילו אני, איתן אלקין שלא אוכל דגים מבושלים אכלתי בתיאבון.

Kanazawa_5419_180413

לא מסעדת פאר אבל הכל היה טעים וטרי והוכן במיומנות שכיף היה להסתכל. כל הזמן זרמו פנימה עוד ועוד יפנים ולאחר יום ארוך של הליכה וסמוראים, חמימות התפשטה בגופינו והכל הפך נינוח. ככה זה כששותים אלכוהול על בטן ריקה.

Kanazawa_5416_180413

ואם אלכוהול כבר בעניין – לאחר שחברינו מהבוקר, על תינוקם הצעיר נפלו לשינה, יצאנו אנו לסיבוב לילי ברובע הגיישות של קנזאווה, מובלים בעיקר בעקבות תחושת פספוס – FOMO שכזה.

הרחובות היו ריקים. כל מקום שניסינו להכנס היה סגור. זה נראה אזור ששווה סקירה באור יום אבל אנחנו ממשיכים הלאה מחר.

את הערב סגרנו במבשלת בירה מקומית. אמנם אווירה בינלאומית אבל עדיין, יופי של בירה

המלצה: מבשלת בירה
Oriental Brewing
http://www.orientalbrewing.com

 

מיקום: Location: 3 Chome-2-22 Higashiyama, Kanazawa

Kanazawa_211603_180413

ההליכה חזרה למלון היתה קשה – קר ובירה אבל מחר אנחנו על האוטובוס לטאקיאמה – העוגן של הטיול וצריך לקום ממש, מוקדם.

כדי שלא תצאו מכאן במתח. קמנו. בזמן. הגענו לתחנה המרכזית היפיפייה של קנזאווה בזמן, אפילו הספקנו קפה.

Kanazawa_5422_180414

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה Travel | עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה