הצדיק מהפחחות – עוד ל"ה צדיקים למנאייק

המסורת היהודית טוענת שבכל דור ודור ישנם ל"ו שהם 36 צדיקים נסתרים שבזכותם קיים העולם. אני לא יPlaymobilCarSaint_3620_170603 saintודע אם הוא מקיים את העולם, אבל אני שמח לבשר שמצאתי צדיק. אולי אני קצת נשמע כמו חיים הכט, אבל מישהו שדפק לנו את הרכב, הודה, לא נעלם, שמר על קשר ושילם על התיקון – מגיע לו לפחות פרח צדיקות, או צדיק חגורה לבנה או תואר של צדיק מתחיל.

סיפורנו מתחיל, כמו כל סיפור טוב ביהדות – במדבר.

לא סתם במדבר, גם בלילה…

ולא סתם לילה חשוך ונשוב רוחות חזקות עד הוריקן אלא לילה חשוך, רוחני למרגלות המצדה!

“אהה!” אני יכול לשמוע את הקוראת הנאמנה, זו שזוכרת שהיינו, רק לפני זמן מה, בהופעה של צרפתי בא בימים בלילה במצדה. ז’אן מישל ז’אר הביא אותנו למצדה בשעת לילה מאוחרת. משטרת ישראל כיוונה אותנו אל מגרשי חנייה עצומים שהוכנו מבעוד מועד ושם כוונו לחנות בשורות ארוכות.

לפנינו נסע וחנה רכב אחר. כשיצאתי את הרכב, פתח הנוסע את הדלת בנון שלנטיות אבל הרוחות המטורפות שנשבו חטפו את הדלת וטרקו אותה אל תוך הדלת שלנו שהשמיעה קול מעיכה מעורר פלצות.

רק לאחרונה, עם עזיבתי את המפעל, רכשתי מהם את הרכב ששירת אותנו נאמנה בעסקה כדאית לכל הצדדים (כזו שכל צד יודע בוודאות שהוא דפק את הצד השני). הוא אפילו יצא לבקר פחח כדי לשוות לו מראה חדש יותר לאחר כל מיני שריטות ונגיעות.

ועכשיו מעיכה נאה בדלת. לרגע, הבאסה והעצבים השכיחו ממני את השמחה המתלווה לכל פעם שהולכים להופעה.

אבל, היה פה שיפור.

מהרכב השני יצאו שני חברה צעירים. הנהג, ששמו שמור במערכת אבל נקרא לו ארז פנה והסתכל. בתחילה המעיט בערך המכה מה שהרים לי את רמת העצבים אבל אז אמר “עזוב, אני אשלם. הנה הפרטים שלי ובוא נלך להופעה”.

ההיגיון הקר ניצח (היה קר קצת) והחלפנו מספרי טלפון וצילמנו איש איש את המכונית PlaymobilCarSaint_3620_170603 carהשנייה ונפרדנו.

כשיצאנו, הם עדיין נשארו. אבל חזרתי אליו לאחר יומיים – לא ממש מצפה לקבל תשובה אבל הוא ענה, ביקש ארכה כי הוא בחופש. תחושת הבטן שלי אמרה שזהו.

אבל הוא חזר אלי עם. אני העברתי לו הצעת מחיר מפחח שקיבל את הרכב והוא אמר שימצא זול יותר וכך עברו להם הימים כשאמונתי במין האנושי והחוסן המוסרי שלו הולכת ופוחתת

אבל יום אחד, אני שוב חייגתי אל אותו ארז והוא פשוט ענה ולפני שהתחלתי אמר לי “שמע, חבל על הזמן. לך לפחח שלך שאתה מכיר וההפרשים במחיר יהיו זניחים. תודיע לי כשאתה מסיים ואני אתן לו כרטיס אשראי”

שלושה ימים לאחר מכן, כך היה. הדלת שבה לקדמותה, ללא כל זכר למכה וארז אכן ענה לי ברגע האמת ונתן פרטי כרטיס אשראי לפחח ואז בהרגשה של “יש שופטים בירושלים!” הודעתי לכל הצדדים שהמע”מ עלי – ארז הופתע אבל לא ממש התנגד. והעיסקה הושלמה.

PlaymobilCarSaint_3620_170603

הופתעתי. לא ציפיתי ממישהו, בטח בחור צעיר לעמוד בדיבורו ולקחת אחריות. בדורות קודמים של תרבות אחרת זה היה מובן מאליו אבל לא היום. סיכוי גדול הוא שפשוט יעלם, יסנן, יתעלם וזהו. אבל לכן גם לי היה חשוב לשלם חלק – לתחזק התנהגות כזו, לתקן את העולם, צעד קטן אחד אחרי השני.

אולי צדיק זה גדול מדי, אבל הצדיקים הנסתרים, הם ניצבים מעל סביבתם ולכן אני אשאר בעמדתי ועם דלת תקינה.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Playmobil, Thoughts | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

כוחו של גורל – גרסת הפליימוביל

זה פשוט התבקש מאליו, לא היה בידי לעצור זאת וזה זרם הלאה.

“כוחו של גורל” או La forza del destino היא אופרה של ורדי שצילמתי ועליה כתבתי ממש לאחרונה. ברגע המפתח של העלילה, הרגע שבו הכל הולך לעזאזל, יורה (בטעות!) דון אלווארו באביה של לאונורה והורג אותו.

ביקשתי מהחבר’ה להיות רציניים, בכל זאת, רגע דרמטי באופרה, אבל הם לא הצליחו למחוק את החיוך למרות ששיחקו אותה מבחינת הסצנה

PlaymobilLaForzaDelDestino_0012_160527

לא רע, בלי יותר מדי חזרות ובלי במאי ומנצח!

 

פורסם בקטגוריה Music, Playmobil | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

כוחו של גורל – אופרה בפירוק והרכבה

כשהייתי צעיר יותר, מעט יותר ממה שאני עכשיו, מצאתי בבית של סבתא שלי (זו Vintage Alarm Clockשסיפרתי עליה כאן רק לאחרונה) שעון ישן. היה זה שעון מעורר, מכני, כזה עם שני פעמונים שלא ממש עבד טוב. או כך לפחות שכנעתי את עצמי, כנראה.

חמוש במברג ופלייר פירקתי אותו לגורמים. שחררתי לחופשי את כל קפיציו וגלגלי השיניים שלו מניח אותם בצורה מסודרת, פחות או יותר. רציתי לראות איך זה עובד ואולי אפילו לתקן אותו.

אבל אני לא ראש ממשלה לשעבר שהיה גם רמטכ”ל וידוע כמפרק שעונים ידוע. ההבדל הקטן ביננו הוא שאני לא ממש הצלחתי להרכיב את השעון חזרה ונאלצתי להחביא אותו לאחר שדחסתי פנימה את כל החלקים. לפחות יכול היה לשמש רעשן לפורים.

ולמה, נשאלת השאלה, נזכרתי באותו השעון ומה בדיוק הקשר לאופרה המופיעה בכותרת? (אוףףףף, עוד פעם אופרה?!)

פשוט מאוד, קורא בודד שצלח עד כה, הפעם יצא לי לראות איך מפרקים אופרה ומרכיבים אותה חזרה.

“כוחו של גורל” או La forza del destino היא אופרה של ורדי. בגדול, העלילה המורכבת מדי מדברת על בחורה, לאונורה, שמאוהבת בדון אלווארו, אינדיאני רזה (המשוחק על ידי מונגולי שמן – זה כוחה של האופרה) אבל אבא שלה לא מסכים. בטעות יורה בו דון אלווארו האינדיאני ונאלץ לברוח כשאחיה של לאונורה, דון קרלו נשבע להרוג אותו ולנקום את אביו. כאן מתחילה מסכת ארוכה של השלושה שמתחפשים כל פעם לדמות אחרת שקשה לעקוב אחריהן והגורל מפגיש אותם שוב ושוב בתוך מלחמת העצמאות של איטליה עד שבסוף כולם מתים.

כרגיל, העלילה לא ממש מפריעה לאופרה. היו תמונות ורגעים שנראו כאילו נלקחו מציור של גויה

LaForzaDelDestino_3301_170510

הנה דון אלווארו ודון קרלו נפגשים בשדה הקרב בלי לדעת שהם זה הם.

והנה ה“שלושה במאי 1808” של הצייר הספרדי פרנסיסקו גויה. איך שהוא זה מתחבר לי – הדמות בלבן שעומדת למות, החושך מסביב והחיילים. ממש לא אותה המלחמה ולא אותה תקופה לא אותם חיילים אבל לי זה דומה. זה הבלוג שלי ולכן אני מחליט עלי.

1200px-El_Tres_de_Mayo,_by_Francisco_de_Goya,_from_Prado_thin_black_margin

LaForzaDelDestino_3259_170510מחזיקים ידיים כשהכול בוער סביב – אהבת אמת.

אבל מה עם הפירוק? ההרכבה?

ובכן, המנצח היה מאסטרו דניאל אורן. מי שנחשב לעילוי בינלאומי ואחד הפרשנים הטובים ביותר של ורדי. ראינו אותו כבר כמה פעמים במסגרת הסדרה של צילומי האופרה. הנה למשל באופרה הטרובדור

אורן ידוע בידענות מופלגת והכרה כמעט בלתי אנושית את האופרות שעליהן הוא מנצח, בטמפרמנט הסוער שלו ובדרישות הגבוהות לדיוק שהוא דורש.

הפעם הוא עצר את החזרה עשרות פעמים. די בהתחלה הוא חזר על אחד מקטעי הנגינה שוב ושוב, זועק ערבוב של מונחים מקצועיים באיטלקית  והוראות בעברית – “דולצ’ה כאן!”, “כינורות, תנו לי פורטה!”. כמו שען מומחה הוא פירק את הקטע, משקיט חלקים של התזמורת עד שמצא את מבוקשו, חוליית הכינורות הקדמית לא נגנה מדויק מספיק לטעמו אז כמו שען הוא כיוונן אותם. ושוב. ושוב. ושוב.

LaForzaDelDestino_2925_170510

וכך זה חזר על עצמו.לעיתים עצר את הזמרים והדגים להם איך הוא רוצה שישירו, מהמהם ופורץ חזק בשירה אופראית. הוא פשוט ישב וכייל את האופרה. כמו מכוון פסנתרים שמשמיע את אותו הצליל עד שהוא מתיישר בצורה משביעת רצון הוא לקח אחורה וקדימה עד שנרגע.

ראשית, כצופה מהצד, זה היה מרתק. מעל דפי הבלוג חזרתי ואמרתי כמה פעמים שאיני איש של אופרות והאוזן שלי לא מתורגלת לשמוע את הניואנסים הדקים. ברור לי שדניאל אורן משחק על הסקלה שבין טוב מאוד למעולה. בין וויסקי סינגל מאלט של 12 שנה ל18 שנה. אבל כשהם ביחד, וטועמים אותם אחד אחרי השני, שומעים את הטוב ואחר כך את המעולה – מבינים. זה פשוט נשמע טוב יותר, נכון יותר.

שנית, כצלם, החזרות שוב ושוב על אותו מעמד נתנו לי מועד ב’. את ההזדמנות לנסות את אותו הדבר רק אחרת. חוצמזה, קיבלתי גם סצנות משעשעות כאשר דניאל אורן העלה את איתן שמייסר (אני חושב שזה הוא) מנצח בפני עצמו שיעבוד עם המקהלה ואז יש את האיטלקים הלבושים בבגדי התקופה ואיתן.

LaForzaDelDestino_2919_170510

ככה לדוגמא ראיתי שלאונורה (המחופשת לגבר, כי למה למצוא פתרון פשוט) הולכת קדימה ואחורה ואז ידעתי איפה לתפוס אותה בדיוק בזמן

LaForzaDelDestino_3038_170510

כרגיל הבמה יפה, עם הקרנה של נופים על מסך קדמי שקוף מה שנותן עוד יותר תחושה של עומק ועונק

LaForzaDelDestino_2805_170510

לי אין שום בעיה עם זה, אבל מבחינת כשרות, כל האופרות האחרונות היו מלאות צלבים וכאן אפילו תלו את ישו ככה גבוה מעל הבמה. אני מעריך את העובדה שלא הכשירו את האופרה ולא שמו מגן דוד ואולי איזה לוחות הברית ככה על הבמה או סתם פיזרו מלח. דניאל אורן הוא יהודי חובש כיפה ואני מניח שגם אחוז מסוים מהצופים הם כאלו ולפיכך מעניין אותי אם זה ממש מפריע למישהו או שאם אתה בא לאופרה איטלקית אז יש כבר נינוחות מסוימת שאין בקונצרט של פרקי חזנות.

LaForzaDelDestino_3158_170510

LaForzaDelDestino_3174_170510

ובכלל בכל קטעי הכנסייה היו תאורות משוגעות עם כל הנרות הללו שחוצים את הבמה. והחוצים? הם חָצֹה חצוּ החוצה ופנימה כשאני ממלמל “אין נומינה פטריס”

LaForzaDelDestino_3198_170510

הפירוק וההרכבה של דניאל אורן המשיכו. תיאומים מדויקים של ירידת תפאורה עם כניסת זמרים לבימה, כיוונון שירה עד לרמת הטון הראויה. השיא היה כשהחליט שדון אלווארו, שהוא כפי שהזכרתי קודם לכן, אינדיאני רזה המשוחק בידי מונגולי פחות רזה לא היה מדויק. בערב שצילמנו, היה זה אנקבט אמארטובשין, בריטון מונגולי, הסולן הראשי של האופרה הממלכתית של מונגוליה שבגיל 24 קיבל את תואר האמן המצטיין של מונגוליה. לאוזני הלא מיומנת הוא נשמע סבבה ומעלה אבל המאסטרו אורן רצה לכוונן אותו ולדייק אותו יותר. הוא ניסה באנגלית. הוא ניסה איטלקית. הוא ניסה וניסה ולבסוף הרעים “מי פה מדבר מונגולית?! תסבירו לו!”. הבריטון הנבוך עמד על הבימה עד שצירוף של איטלקית שבורה, תנועות ידיים של זמרים אחרים ושירה מהומהמת הבהירו לו את המצב והוא פשוט שר, קצת למעלה, קצת למטה, קצת מהר, קצת לאט עד שפשוט בנקודה מסוימת הוא פגע בול והעסק המשיך הלאה.
גם לקראת הסוף היה מהלך משעשע שכזה לאחר המלחמה. הכל מתרחש בחצר של המנזר בו מסתתרת לאונורה (זה לא ספויילר, אלוהים אדירים, זה כבר בחוץ מעל 150 שנה). המסך נפתח על חצר המנזר שבו מושלכים על הרצפה המוני אנשים שעוד רגע קט, ירכיבו את ההמון שיגיע בטענות לאחד מהנזירים.

LaForzaDelDestino_3462_170510

גם כאן, התחולל פירוק והרכבה וכל פעם חזרה המקהלה המונה כמה עשרות אנשים אל הרצפה, כל אחד מושלך בנונשלנטיות במקומו הוא. קדימה ואחורה

LaForzaDelDestino_3477_170510

אך למרות העניין ולראות איך הקסם קורה, אני נאלצתי לצאת לפני המערכה האחרונה מה שמביא אותי לשאלה פילוסופית כלשהיא. כמו חתולו של שרדינגר שהיה קיים ולא קיים, חי ולא חי באותו הזמן בהעדר ראייה חותכת לקיומו או מותו – אם לא חזיתי במותם של כולם האם הם מתים או חיים?

ועם שאלה מטאפיזית זו, אני אותיר אתכן קוראות יקרות עם מוות ודאי אחד שהתרחש על בימת “כוחו של גורל”. כאן, יש לי אקדח מעשן!

LaForzaDelDestino_2870_170510

פורסם בקטגוריה Music, photography | עם התגים , , , , , , , , , | תגובה אחת

דאמיט! למה כריס קורנל?!

בצהריים ראיתי בטוויטר את ראשית הידיעות  שכריס קורנל הלך מאיתנו. זה כיווץ לי את הלב. ממש. בן 52, קול מטורף ואדיר, כריזמה שלא נגמרת ומבחינתי – אחד הזמרים הכי אהובים עלי. אשכרה גדלתי עליו.

Image result for chris cornell

יש ז’אנר הידוע בפייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות בשם “המנוח ואני” שמפאר את עצמי בעזרת המנוח. אני אשתדל לא ליפול למלכודת הזו.

תקשיבו, זה ממש רע. עכשיו קראתי שהוא התאבד, ממש לאחר שנתן הופעה בדטרויט. מהצהריים אני שומע שירים שלו ובמיוחד את האלבום הראשון שאבחר לאי בודד, לפני כל הפינק פלוייד והביטלס ודודו זכאי. מבחינתי Euphoria Morning הוא אלבום מושלם. היחידי שמאיים עליו בגזרה הזו הוא האלבום המושלם בריבוע של Temple of the dog – עוד פרויקט של קורנל.

הקול שלו היה מה שהבטיח לי שבכל מקום שפתח את הפה לשיר – זה יהיה משובח (חוץ מאלבום הסולו הגרוע ומטה שלו – Scream). קול שהוא חם ונמוך ויכול לעלות לצרחה אדירה כצליפת שוט. הנה השיר האהוב עלי מ Euphoria morning – הרצועה הרביעית – Follow My Way. תקשיבו ותראו איך עולים מ0 ל100 בשנייה ואז יורדים חזרה.

ראיתי אותו בארץ שלוש פעמים. ב 2009 בגני התערוכה שאז נתן הופעה מעולה וממש ריגש והתרגש. ראיתי אותו עם אוהד, שהפך להיות גרופי קשה שלו גם הוא, ב 2014 כשהגיע לכאן עם סאונדגארדן, להקת הגראנג’ מסיאטל שפרסמה אותו במיוחד עם השיר הכי שחוק שלהם – Black hole sun

זו היתה הופעה מעולה (הנה, סיפרתי לכם כבר אז) שפתחה עולם של הקשבה למפעלות כריס קורנל לאוהד וחזרה אלי.

ChrisCornell_TLV2014_211608_140618

לפני שנה הלכנו שלושתנו לשמוע אותו שוב, כאן במופע סולו אקוסטי שהיה נפלא. מצאנו יוצר בוגר עם קול מדהים ונהנינו מאוד. רציתי כבר אז לספר לכם כמה טוב היה, אבל למחרת סבתא שלי הלכה לעולמה וזה פשוט נדחק – מדהים איך שזה מתחבר הכל יחד.

ChrisCornell_TLV2016_214811_160506

 

ChrisCornell_TLV2016_235646_160506

אני בטוח שבימים הקרובים יהיו הספדים מסודרים וסיכומי פועלו אבל תקשיבו, אני “גיליתי” אותו בתחילת שנות ה90 ושמרתי על הגחלת והעברתי אותה הלאה. מסאונדגארדן, דרך אלבומי הסולו, אודיוסלייב המופלאה ושוב אלבומי הסולו. אבל עדיין, חבל נורא.

עקבתי אחריו בטוויטר, אכלתי את הלב כשפרסם שהוא אוסף את  ההרכב החד פעמי של Temple of the dog והם יוצאים לחמש הופעות. ישבתי והסתכלתי לראות איך אני פוגש אותם אבל זה לא יצא. אין אני מתיימר לבחון כליות ולב אבל הוא נראה אופטימי מדי מכדי לסיים הופעה של סאונדגארדן בדטרויט ואז לחזור למלון ולשים קץ לחייו.

איכשהו זה יושב לי יותר כבד מדייויד בואי ואפילו פרינס, אללה ירחמם. אולי כי ראיתי אותו, אולי כי הוא היה יותר נגיש, יותר אנושי מאשר שני המופלאים הללו. אין מה לומר. זה ממש מבאס.

אם אצטט מהשיר  Follow My Way זה שנתתי לכם לשמוע למעלה, הוא פותח ואומר

Little one don't be a fool
I'm a wreck when I look mighty

וכנראה שזה מה שקרה, ממרום תהילתו הוא נפל לתהום.

הנה עוד שיר, hunger strike מתוך אלבום המופת Temple of the Dog

הנה סיכום (חלקי לדעתי) של שיריו של מגזין המוזיקה Rolling Stone

אוףףף, כמה חבל. כמו שאמרו חז”ל “דאבדין ודלא משתכחין”.

פורסם בקטגוריה Music, Thoughts | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

שנה עברה וסבתא שלי עדיין חסרה

לפני שנה סבתא שלי נפטרה. בת יותר מ97 שנים הייתה. אנשים אומרים לי “זכית, לי לא הייתה סבתא עד לגיל מאוחר…”. נכון, זכיתי אבל השבוע, שנה למותה, ברור לי שהיא ממש חסרה לי. כמו לשון שמלטפת את המקום שבו יש חור או שן חלב שנפלה ובלי משים, אתה חוזר לשם שוב ושוב.

Savta_7355_130524סבתא בת 94, ב 2013

Young Couple 600px
סבא יהודה וסבתא חיה צעירים ויפים בארגנטינה

כמה שזה נשמע מצחיק, לסבתא שלי קראו חיה. כן, היה לה גם את השם ששירת אותה בארגנטינה, קלרה או קלריטה בפי כל המשפחה אבל לי היא הייתה סבתא חיה (וכן, אני מכיר את “מבצע סבתא”).

אישה קטנה, צלולה להפליא, שקטה, מיזנתרופית בצורה משעשעת, עם ניסיון חיים עמוס אירועים ואסונות שלא אאחל לאף אחד ותמיד נשארה שלווה ושקטה. לא עושים כאלו יותר. פשוט לא נשאר חומר נוקשה כזה בטבע. אשת תרבות שקראה ספריות שלמות והיו לנו שעות של דיונים על ספרים שקראנו או שהיא בדיוק סיימה. אבל היא גם הייתה בשלנית לא ממש מוצלחת בעלת יכולות מופלאות לשרוף מים, בלגניסטית ברמות שלא נודעו כמותן. היא זו שהעניקה לנכדיה את היכולת לא לזרוק כלום כי בטוח זה שימושי למשהו.

זה באמת נדיר שהיא חייתה לה כל כך הרבה זמן, מחשבתה נשארה ברורה וחדה והגוף הוא זה שהלך ונשחק. אני הייתי הנכד הגדול ונדב היה הנין הבכור. בעוד שסבא יהודה, בעלה, הלך לעולמו כשהייתי בתיכון והזיכרונות שלי ממנו הם של ילד צעיר בעוד שאיתה ישבתי ודיברתי עוד לפני שנה.

שנה עברה ולמרות שהזמן מקהה את החסר, כמו שישבתי ותיקנתי בפוטושופ את התמונות הישנות שכאן,  מחליק קמטים ומסיר סדקים, עדיין היא חסרה לי בכל מיני מקומות שתמיד הייתה לאורך כל חיי.

SavtaYahrzeit_7833_070430סבתא באפריל 2007, צעירונת בת 89

שנים היא גרה בירושלים. בקטמון הישנה. יש לי זיכרונות עמומים מבתים אחרים, אבל את רעש שער הברזל החורק הזה, אני אכיר בכל מקום. יש לי, לנו, לנכדים המון זיכרונות משותפים מהמרפסת הגדולה והספרייה הענקית והבית הזה עם המרצפות המצוירות והתקרות הגבוהות. רובם הם של כל מיני הרפתקאות של כולנו יחד ושל סבתא מאלתרת איזה משהו יצירתי בשביל הנכדים או לוקחת אותנו, חמישה במספר (אז) לפעילויות סביב ירושלים.

SavtaYahrzeit_20130811_104419

אבל את השנים האחרונות עשתה סבתא בכפר הגמלאים ברמת אפעל. מקום ירוק ושקט שלמדה לחבב. יושבת לה וקוראת במשקפיים הישנות של סבא עם הידית השבורה שתיקנה מיליון פעם בסלוטייפ.

היא חסרה לי פה, בכיסאות הפלסטיק הלבנים שמתחת לבניין שלה, מול הדשא, שם היינו יושבים זו לצד זה ומדברים. קופץ אליה לפעמים בשבתות או לפני ארוחת שישי בערב אצל זהבה ומרסל, הסמוכים. לפעמים הייתי מגיע עם תמונות להראות לה איפה הייתי ומה עשיתי. לפעמים עם איזה ילד תורן.

SavtaYahrzeit_2446_160610

היא חסרה לי על הספסל, שם הייתה ממתינה לי כשאני בא לאסוף אותה – לארוחות שישי בדרך כלל, או לכל מיני סידורים וענייניים. תמיד רצה לה, ממהרת ולכן סוכם שפה היא מחכה למרות שלעיתים לא הייתה לה אפילו הסבלנות לשבת בשקט אלא פשוט עמדה וחיכתה לצידו.

SavtaYahrzeit_2449_160610

בתקופה הארוכה שעבדתי במפעל, הבית שלה היה בדרך לעבודה. לעיתים היינו קובעים לקפה, ואז היינו יוצאים לבית הקפה הסמוך במרכז המסחרי ויושבים על כוס קפה וקרואסון . דייט שכזה שבו אני מספר על קורותיי ומה עושים הילדים והיא מתענגת על המאפה, על ההפוך ומחזירה בסיפורי מעשה שתמיד משכתי אותה חזרה אל ארגנטינה וצ’ילה. אחר כך, הייתי מוריד אותה ליד הספסל וממשיך ליום עבודה בלב כבד יותר כשהייתי רואה אותה מתרחקת ממני, השנים מזנקות עליה שוב כשהיא לבדה ובלב קל יותר כי אני נהניתי וגם היא נהנתה.

גם כאן, אני עובר לפעמים, מסתכל על הכיסאות הריקים ורואה אותה שם, טובלת את הקרואסון הפריך בחלב החם.

SavtaYahrzeit-20140730-WA0002SavtaYahrzeit_3531_160704

Dancing at Shlomkes wedding 600pxסבתא חיה וסבא יהודה מפזזים באלגנטיות בחתונה של הורי שלי

זה משונה שהיא לא כאן. בחגיגות של הילדים, בראש השנה ובסדר פסח. המקומות הקבועים שלה, כבר לא שלה. מרים את הראש לכיסא הקבוע שלה אצל אורית והוא כבר לא שלה.

SavtaYahrzeit_2460_160610

בהלוויה של סבתא, קראתי את אחד הפוסטים הכי אהובים עלי מכל ה400 ומשהו שיש כאן לרשותכן. ההוא שכתבתי אחרי שחזרתי מבואנוס איירס, שם הרגשתי שאני באיזו סוג של שליחות. לא ממש קראתי אותו כמו שרציתי כי היה לי קצת קשה, אבל חזרתי אליו עכשיו, נזכר בשיחה ההיא המרגשת שהקימה והעמידה את הצללים של בואנוס איירס וסנטיאגו דה צ’ילה (שמשום מה לא כתבתי אף פעם על הביקורים שלי שם).

Elkin Sumadores Shop 500px
החנות של סבא יהודה בסנטיאגו – לממכר מכונות חישוב וקופות רושמות

אחרי ההלוויה הלכנו כל הנכדים (אלו שבארץ) לפנות את חפציה במה שהפך להיות מסע נוסטלגי. זה היה קשה אבל אנחנו צחקנו, ושמחנו שזכינו לגדול ולהיות לאנשים בוגרים שיש להם סבתא מיוחדת. מדי פעם נתקע משהו בגרון, כששלפנו איזה חפץ זה או אחר או עוד ארגז של תמונות.

כמו שהאירים עושים wake, חגיגה לזכרו של המת, זוכרים אותו בימיו היפים ושמחים שזכינו, ערכנו לנו הנכדים ובני הזוג והנינים ארוחה שווה, ארגנטינאית במיטב המסורת, עם אמפנדס וניסיונות לשחזר את כמה מהמאכלים שסבתא כן ידעה להכין, עם יין דרום אמריקאי ותמונות וזיכרונות. סבתא הייתה ממש נהנית ממנה.

SavtaYahrzeit_2467_160610

שנה עברה מאז. סבתא חסרה לי בכל מיני מקומות משונים ורגעים לא צפויים. שיחה ברדיו על סופר אהוב על שנינו, איזה משהו שצף ועולה ואני זוכר שהיא סיפרה עליו ממקור ראשון. רגעים שתמיד היא היתה שם, לאורך כל חיי ועכשיו היא לא. כל פעם שאני עובר ליד הפניה לכפר הגמלאים והוא בדרכי, יש לי איזה אינסטינקט להיכנס ולחכות ליד הספסל, שתרד. את הסרט הארגנטינאי שתכננתי שנשב לראות ביחד, כבר אין לי כח לראות עד הסוף, כי אין לי עם מי לדבר עליו.

לא הצלחתי לכתוב את הפוסט הזה לפני שנה. הוא נכתב לי בראש ונשאר שם. אבל מחר בבוקר אנחנו הולכים לבקר אותה ואת סבא, אז נראה לי שהגיע הזמן.

SavtaYahrzeit_2438_160610

אבל אני לא אשאיר פה את הסוף בסוף. צריך לסיים עם משהו יותר אופטימי ונוסטלגי, מתקופה שהייתה ולא תשוב עוד – כנראה אי שם בדרום של האמריקה. אז שלום סבתא, נתראה בזיכרונות.

Savta_somewhere in south_america_170511

פורסם בקטגוריה Family, Thoughts | עם התגים , , , , , | 3 תגובות

אהבה פלסטית על החוף

שיר הקיץ הכי אהוב עלי הוא של דני סנדרסון:

לכבוד הקיץ שהגיע כתבתי שיר.
אמנם אני עוד לא מזיע, אבל איני מסתיר
את תשוקתי אל העונה ששמה קץ לקור.
ולכבודה עם עפרון כתבתי שיר מזמור…

לכבוד הקיץ שהגיע, יצא לי לתעד אהבה ממבט ראשון של דוגמנית הבית אורטל פייגנבאום (היא כבר היתה פה, פעם) לבין עלם חמודות שגלש לו על גלי החוף. בהתחלה נראה היה שהוא קצת מטריד, אבל טיפה דיבורים – לא חשבתי שמשפט הנפל "יש לי בעיה עם העיניים – אני לא מצליח להפסיק להסתכל עלייך" יעבוד לו, אבל לפעמים האהבה מנצחת…

PlaymobilBeachLove_2364_170416.jpg

DSC_2378_LRO.jpg

PlaymobilBeachLove_2328_170416.jpg

Playmobil_BeachLove_2368_170416.jpg

פורסם בקטגוריה Playmobil | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

לה גאזטה – האופרה כמרשמלו

לא בטוח שיש לי משהו טוב לומר על מרשמלו. צבעוני, מתוק מלוא הסוכר, מלהיב לרגע ונשכח במהירות. אז ככה גם האופרה “לה גאזטה” שתיעדתי במסגרת צילומי האופרה שהתמזל מזלי ואני בחוג הנכון. תנאי הפתיחה לא היו טובים במיוחד. אחרי השיא המטורף של פאוסט היה ברור שתבוא נפילה. כמו אחרי השיא של שורה משובחת של קולומביאני מובחר (שמעתי שאומרים…) יבוא הדאון.

אז בואו ונשים דברים במקומם. “לה גאזטה” – La gazzetta – היא אופרה די שכוחה של רוסיני מ 1816 כלומר בת 200 שנה. מומחי האופרה די מזלזלים בה והיא מלאה בציטוטים מוזיקלים מאופרות אחרות של רוסיני. קצת כמו אוכל משבת שמחממים בראשון בערב. טעים אבל לא ממש מקורי.

ההפקה שראינו היא הפקה בקופסה – מגיעה כמו שהיא מליאז’ הבלגית, עיר הידועה בישראל כעיר שהשליכה את גיא לוזון מאימון קבוצת הכדורגל סטנדרד ליאז'. ההפקה מיובאת כולה  על הזמרים, תזמורת ומקהלה וכמובן תפאורה ותלבושות. התפאורה והתלבושות עשו את העסק מבחינתי.

OperaLaGazzetta_1550_170328

אחרי העלילה לא ממש הצלחתי לעקוב. זו קומדיה של כל כך הרבה טעויות שממש קשה להבין מה נכון ומה טעות. דון פומפוניו, נובוריש ומשרתו המשעשע אנסלמו מגיעים לעיר עם בנותיו של הדון, ליזטה ודולריצ'ה. הדון רוצה להשיא את ליזטה וכיון שהוא מתקשה בכך הוא מפרסם במגזין (לכן השם la gazzetta – מגזין) מודעה שהוא נמצא במלון זה וזה ומזמין מחזרים ראויים. אבל כמובן שליזטה מתאהבת במישהו במלון אבל שורה של מחזרים לא ראויים עוברים במלון כולל איזה קוויקר משונה וכמובן שגם דולריצ'ה מתאהבת אבל אני מודה שלא הצלחתי לעקוב גם בעזרתם של כמה אתרים.

OperaLaGazzetta_1332_170328

למי שמודאגת, האהבה מנצחת!

הנה לכן, משמאל לימין דולריצ'ה, ליזטה ואיזה אורחת – המדאם לה רוז (שכל הזמן, מין הסתם, לבושה ורוד)

OperaLaGazzetta_1603_170328

הבמה היא המלון. הלובי וקומת החדרים העליונה, עם המסעדה של המלון ברקע וגם בר. חברי המקהלה כל הזמן יושבים בבר או במסעדה ומהווים רקע משעשע להתרחשות המרכזית. כמו תנועה קלה בזווית העין. חדרניות לבושות אדום מטופפות להן על עקבים בין החדרים (או שאלו לא חדרניות? מה הן?!) וכל הזמן יש תנועה שזה נחמד

OperaLaGazzetta_1278_170328

כמו שצ’כוב רמז – מעלית שמופיעה במערכה הראשונה, האוהבים ישירו בה בעוד הם לא מצליחים להיפגש בין שתי המעליות – זו יורדת וזו עולה

OperaLaGazzetta_1397_170328

עד לרגע השיא של האַרִיָה (Aria) שאז האוהבים מצליחים להגניב נשיקה

OperaLaGazzetta_1442_170328

הזמרים הם גם שחקנים מצוינים עם הבעות פנים והופעות משחק שאינון קשורות לשירה. הדון והמשרת ממש היו משעשעים עם פרצופים מתאימים לקומדיה, בלי מתים ובלי דרמות קשות.

OperaLaGazzetta_1254_170328

OperaLaGazzetta_1666_170328

התלבושות היו צבעוניות ברמה מטורפת, ממש תצוגת אופנה של צבעים וצורות גיאומטריות מה שמאוד תרם למאות התמונות שצילמתי. אם בפאוסט זה היה דרמטי, כאן זה היה מרשמלו. צבעוני ומתוק

OperaLaGazzetta_1468_170328

OperaLaGazzetta_1250_170328

לבמאי הייתה חיבה לחתונות ישראליות מהזן היותר שיכור כי מדי פעם יצאו כל הצוות לצעוד ברכבת ברחבי הבמה תוך כדי שהם שרים. לא ממש ברור אבל זה קרה מדי פעם.

OperaLaGazzetta_1647_170328

והקטע בכי הזוי באופרה קורה לקראת הסוף כאשר כנראה הסיפור מדבר על מחזר תורכי שצריך להגיע ואז כמובן ההגיון הוא שצריך לארגן נשף מסיכות תורכי וכל הצוות מתלבש כמו אלף לילה ולילה. לא ממש ברור למה ומה בדיוק קורה, אבל כולם מסתובבים כמו סרט ערבי סוג ד’ על הבמה עד ששני זוגות האוהבים מתאחדים ובורחים.

OperaLaGazzetta_1704_170328

מה אני אומר לכן – מרשמלו. אני כותב כאן, זמן מה אחרי ולא נשאר לי כלום, שום רגש אל המגזין. נו ככה זה כשרוסיני מחפף לפני 200 שנה, זה עדיין מחופף בימינו אנו

פורסם בקטגוריה Music | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה