אהבה פלסטית על החוף

שיר הקיץ הכי אהוב עלי הוא של דני סנדרסון:

לכבוד הקיץ שהגיע כתבתי שיר.
אמנם אני עוד לא מזיע, אבל איני מסתיר
את תשוקתי אל העונה ששמה קץ לקור.
ולכבודה עם עפרון כתבתי שיר מזמור…

לכבוד הקיץ שהגיע, יצא לי לתעד אהבה ממבט ראשון של דוגמנית הבית אורטל פייגנבאום (היא כבר היתה פה, פעם) לבין עלם חמודות שגלש לו על גלי החוף. בהתחלה נראה היה שהוא קצת מטריד, אבל טיפה דיבורים – לא חשבתי שמשפט הנפל "יש לי בעיה עם העיניים – אני לא מצליח להפסיק להסתכל עלייך" יעבוד לו, אבל לפעמים האהבה מנצחת…

PlaymobilBeachLove_2364_170416.jpg

DSC_2378_LRO.jpg

PlaymobilBeachLove_2328_170416.jpg

Playmobil_BeachLove_2368_170416.jpg

פורסם בקטגוריה Playmobil | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

לה גאזטה – האופרה כמרשמלו

לא בטוח שיש לי משהו טוב לומר על מרשמלו. צבעוני, מתוק מלוא הסוכר, מלהיב לרגע ונשכח במהירות. אז ככה גם האופרה “לה גאזטה” שתיעדתי במסגרת צילומי האופרה שהתמזל מזלי ואני בחוג הנכון. תנאי הפתיחה לא היו טובים במיוחד. אחרי השיא המטורף של פאוסט היה ברור שתבוא נפילה. כמו אחרי השיא של שורה משובחת של קולומביאני מובחר (שמעתי שאומרים…) יבוא הדאון.

אז בואו ונשים דברים במקומם. “לה גאזטה” – La gazzetta – היא אופרה די שכוחה של רוסיני מ 1816 כלומר בת 200 שנה. מומחי האופרה די מזלזלים בה והיא מלאה בציטוטים מוזיקלים מאופרות אחרות של רוסיני. קצת כמו אוכל משבת שמחממים בראשון בערב. טעים אבל לא ממש מקורי.

ההפקה שראינו היא הפקה בקופסה – מגיעה כמו שהיא מליאז’ הבלגית, עיר הידועה בישראל כעיר שהשליכה את גיא לוזון מאימון קבוצת הכדורגל סטנדרד ליאז'. ההפקה מיובאת כולה  על הזמרים, תזמורת ומקהלה וכמובן תפאורה ותלבושות. התפאורה והתלבושות עשו את העסק מבחינתי.

OperaLaGazzetta_1550_170328

אחרי העלילה לא ממש הצלחתי לעקוב. זו קומדיה של כל כך הרבה טעויות שממש קשה להבין מה נכון ומה טעות. דון פומפוניו, נובוריש ומשרתו המשעשע אנסלמו מגיעים לעיר עם בנותיו של הדון, ליזטה ודולריצ'ה. הדון רוצה להשיא את ליזטה וכיון שהוא מתקשה בכך הוא מפרסם במגזין (לכן השם la gazzetta – מגזין) מודעה שהוא נמצא במלון זה וזה ומזמין מחזרים ראויים. אבל כמובן שליזטה מתאהבת במישהו במלון אבל שורה של מחזרים לא ראויים עוברים במלון כולל איזה קוויקר משונה וכמובן שגם דולריצ'ה מתאהבת אבל אני מודה שלא הצלחתי לעקוב גם בעזרתם של כמה אתרים.

OperaLaGazzetta_1332_170328

למי שמודאגת, האהבה מנצחת!

הנה לכן, משמאל לימין דולריצ'ה, ליזטה ואיזה אורחת – המדאם לה רוז (שכל הזמן, מין הסתם, לבושה ורוד)

OperaLaGazzetta_1603_170328

הבמה היא המלון. הלובי וקומת החדרים העליונה, עם המסעדה של המלון ברקע וגם בר. חברי המקהלה כל הזמן יושבים בבר או במסעדה ומהווים רקע משעשע להתרחשות המרכזית. כמו תנועה קלה בזווית העין. חדרניות לבושות אדום מטופפות להן על עקבים בין החדרים (או שאלו לא חדרניות? מה הן?!) וכל הזמן יש תנועה שזה נחמד

OperaLaGazzetta_1278_170328

כמו שצ’כוב רמז – מעלית שמופיעה במערכה הראשונה, האוהבים ישירו בה בעוד הם לא מצליחים להיפגש בין שתי המעליות – זו יורדת וזו עולה

OperaLaGazzetta_1397_170328

עד לרגע השיא של האַרִיָה (Aria) שאז האוהבים מצליחים להגניב נשיקה

OperaLaGazzetta_1442_170328

הזמרים הם גם שחקנים מצוינים עם הבעות פנים והופעות משחק שאינון קשורות לשירה. הדון והמשרת ממש היו משעשעים עם פרצופים מתאימים לקומדיה, בלי מתים ובלי דרמות קשות.

OperaLaGazzetta_1254_170328

OperaLaGazzetta_1666_170328

התלבושות היו צבעוניות ברמה מטורפת, ממש תצוגת אופנה של צבעים וצורות גיאומטריות מה שמאוד תרם למאות התמונות שצילמתי. אם בפאוסט זה היה דרמטי, כאן זה היה מרשמלו. צבעוני ומתוק

OperaLaGazzetta_1468_170328

OperaLaGazzetta_1250_170328

לבמאי הייתה חיבה לחתונות ישראליות מהזן היותר שיכור כי מדי פעם יצאו כל הצוות לצעוד ברכבת ברחבי הבמה תוך כדי שהם שרים. לא ממש ברור אבל זה קרה מדי פעם.

OperaLaGazzetta_1647_170328

והקטע בכי הזוי באופרה קורה לקראת הסוף כאשר כנראה הסיפור מדבר על מחזר תורכי שצריך להגיע ואז כמובן ההגיון הוא שצריך לארגן נשף מסיכות תורכי וכל הצוות מתלבש כמו אלף לילה ולילה. לא ממש ברור למה ומה בדיוק קורה, אבל כולם מסתובבים כמו סרט ערבי סוג ד’ על הבמה עד ששני זוגות האוהבים מתאחדים ובורחים.

OperaLaGazzetta_1704_170328

מה אני אומר לכן – מרשמלו. אני כותב כאן, זמן מה אחרי ולא נשאר לי כלום, שום רגש אל המגזין. נו ככה זה כשרוסיני מחפף לפני 200 שנה, זה עדיין מחופף בימינו אנו

פורסם בקטגוריה Music | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

דור שני לראפ – שיר לשירוטו

חשבנו שעין כרם, בפאתי ירושלים תהיה מקום יפה וקריר בצהרי יום שישי עם חום מטורף. אוקי. גם קיבלנו הצעה להצטרף לפסטיבל סופר לוקאלי של מוזיקה אקרובלאנס ושאר ירקות. ההזמנה הגיעה (תופים בבקשה) מאותו מקור שהגיעה ההזמנה לערב הגרייטפול דד העברי שנמצא פוסט אחד שמאלה.

פסטישולה. אין לי מושג מי זאת שולה ולמה יש על שמה פסטיבל אבל זה נראה לי בדיחה פרטית.

שם אחד בלט לעיני מרשימת המופיעים – שירוטו, שהוא בנו של סגול 59 (הלוא הוא חן רותם מהפוסט הקודם!). לא רק שבלט, אלא הסגול עצמו הודיע שיגיע לתמוך בדור הבא.

Shiroto@Festishula_2410_170421

אני בטוח שקוראות הבלוג האנינות יניחו עכשיו בשאט נפש את כוס השרדונה הצונן אך חמאתי שבוודאי הן לוגמות בעוד מאזינות לג’אז קריר, ליד הצלחת עם הטרטר. מה זה פה? הבלוג הפך לשופרה של משפחת רותם? כמו ישראל היום רק בתפוצה קטנה יותר (קצת) ועושר קטן יותר מאחוריו (קטן? מיקרוסקופי!)

אז ראשית, לא.

שנית, כמו ששרה לסלי גור בשנת 1963 – It’s my party and I can cry if I want to, זה הבלוג שלי ואני יעשה בו כרצוני!

הנה, לסלי, למי שלא ידע אותה.

אז יאללה, יצאנו בספונטניות למרות שהתקבלה במערכת הזמנה לפסטיבל פליאו ברמת הנדיב והמחשבה על שורות של גרילים ומעשנות עד האופק אכן גרמו לנו לפקפוק, אבל המחשבה הזו על סמטאות האבן, מוזיקה שמימית בכנסייה קרירה וגם מבט אל הכרס שצמחה לה בפסח שלחו אותנו אל בירת ישראל הנצחית.

Festishula Collage

מודה אנוכי שלא הענקנו את מלוא תשומת הלב לכל המופיעים ויצאנו לפגוש כריך (היינו רעבים) ואת מור וחן. ואז חזרנו בסמטאות האבן המהבילות מחום אל המתחם היפיפה של הכנסייה ואל אולם ההופעה הרותח. בעוד שצעירים גמישים וחדורי גמישות וחוסן הניפו אחד את השני בעוז ואיזנו בשלווה את בני ובנות זוגן (היו יותר נשים מגברים) אנחנו התרכזנו במוזיקה.

ואז עלה שירוטו.

Shiroto@Festishula_2429_170421

כמו שהכריז די מהר, הסצנה צריכה משהו חדש. אז הוא בא (“הנה אני כאן”)

 

אין לי את הכלים לשפוט ראפר צעיר. שירוטו היה טוב. היה לו פלואו טוב (flow הוא היכולת של ראפר לשים את המילים מהודק לקצב שיש מאחוריו), החרוזים היו משעשעים וכמובן הדרישה המקצועית להלל את עצמו ואת מקורותיו. מתי לאחרונה שמעתם ראפ על גבעת זאב?!

Shiroto@Festishula_2410_170421

הנה השיר על הHood של גבעת זאב.

 

כמישהו שהוא בן של איש הייטק מאוד ותיק וידוע (היי, אבא!) אני פונה אל תומי רותם ומתנצל. אתה עומד בפני עצמך אבל עדיין אין הרבה ראפרים בארץ שהם דור שני לראפ.

Shiroto@Festishula_2513_170421

אבא ובן. מה עושים? הולכים לדוג יחד, משחקים שש בש או קטאן אולי רואים יחד כדורגל על הספה.

סגול 59 ובנו שירוטו עושים ראפ ביחד.

זה כמו לעורך דין יהיה ילד עורך דין, כי זה מה שינק בבית. בת של רופאה עלולה להיות רופאה גם היא. בת של טייס תנשום אדי דלק סילון מגיל צעיר ויום אחד תהיה מפקדת חיל האוויר.

בבית של ראפר שומעים ראפ ורואים ראפ וכמו ששירוטו אמר בשיר הנה אני כאן – “(אני) ראיתי יותר סגול מחטיבת גבעתי”.

הייתה אחלה הופעה והיה משעשע לראות אב גאה שלוקח את המיקרופון בהזמנת בנו ועולה לשיר אתו

Shiroto@Festishula_2484_170421

סמטאות עין כרם בדרך חזרה כבר לא היו חמות. האבן הירושלמית היפה המצפה את קירות הרחובות הצרים והכל כך ציוריים פלטה חום כמו תנור פיצה. לא פלא שהעצים שם נראים ככה.

Shiroto@Festishula_2532_170421

אם בא לכן, הנה האלבום של שירוטו, אפשר לשמוע ואפילו לרכוש (לא יוצא לי מזה כלום, מבטיח)

פורסם בקטגוריה Music | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

שירי הארץ המובטחת – הגרייטפול דד בעברית

ב 1965 קם איש והקים להקה בלי לדעת שהיא תמשוך אנשים כמו כת ושברבות הימים בן וג’רי יקראו על שמו לטעם גלידה. אלו הם כמובן ג’רי גרסיה, צ’רי גרסיה וכמובן הגרייטפול דד.

לפני שאקים על עצמי ערימת אנשים מכובדת ובהם כמה חברים – אני לא ממש מכיר את המוזיקה של ה Greatful Dead. אני מכיר את הסיפורים על, כמה מהאגדות ושמעתי פה ושם שירים שלהם מספיק לומר שאני מתחבר לסגנון האקלקטי של הלהקה ואני יכול להבין את המשיכה והתנועה של ה deadheads – מעריצי הלהקה הרציניים יותר. לכמה מהם אפילו אני קורא חברים…

ולמה נדרשתי אל הגרייטפול דד, 52 שנים לאחר שנוסדו בפאלו אלטו אשר בקליפורניה ו 22 שנים לאחר שאותו ג’רי גרסיה הלך מאיתנו אל  העולם הבא?

ב 2015, היוצר חן רותם, הידוע במקומותינו בשם סגול 59 הוציא אלבום של ביצועים בעברית לשירי הלהקה שהיא יותר ממוזיקה אלא תנועה. ובתיווכה של מור מצאנו את עצמנו נורית ואנוכי (ועוד אנשים שמור כפרעליה, גייסה) יושבים 17 ס”מ מהבימונת עליה נוגנו שירי האלבום בלייב.

ThePromisedLand_2154_170415

                   ^
רואים את הבקבוק פה, מימין, בחץ? שם אני יושב. אין קרוב יותר….

מכיר אני את קוראות הבלוג, וכיון שהמוטו שלי לאורך השנים הוא שאין צורך במתח כיון שהוא משפיע לא טוב על המערכת אני אפתח ואומר שהיה מעולה. לא מכיר את שירי המקור אבל הגרסאות העבריות שוטפות וזורמות כמו הבניאס במרוצו.

ThePromisedLand_2297_170415חן רותם / סגול 59

a3010932145_16

גילוי נאות – אני רואה עצמי כידיד המשפחה ומכיר את חן אבל אין לי שום מניות במפעליו. חן רותם (שהוא סגול 59, כינוי שחושף את עברו הקיבוצניקי) ועמי יארס תרגמו מבחר של שירי הדד באישורם של חברי הלהקה. כחובב גדול של השפה העברית זה מרשים איך תורגמו שירים שחיים ביקום אחר משלנו, אמריקנה מושלמת, מיתולוגיה אמריקאית מודרנית של חיים פשוטים, אלכוהול, הימורים ודרך חיים היפית ומוקמו פה בארץ  בעברית שלא נשמעת מאולצת ואפילו שוטפת. אם לא הייתי יודע שאלו הם תרגומים הייתי בטוח שזו יצירה מקורית. בלי להישמע פלצן יותר מהרגיל, המצלול, המשקל והחריזה נשמעים ממש טבעיים וזורמים.

הרשינה לי להעניק כמה דוגמאות

בשיר Tennessee Jed הדובר חוזר לטנסי אבל בשיר העברי הוא שב לכפר הנשיא וכשצריך חרוז למילה מזרון הוא שב במהרה לגליל העליון שגיאוגרפית זה נכון והתחליף הזה ממש גאון.

ThePromisedLand_2192_170415

יובל גליקו – גיטרה

הדוגמה הכי משעשעת היא בשיר שאפילו נכנס לפלייליסט של גלגל”צ (כפי שחן ציין בגאווה) “חבר של השטן” במקור

אן מרי הופכת לחנ’לה ורמלה ונהלל מחליפות את צ’ינו וצ’רוקי אבל זה זורם חלק ונעים וזה ממקם את זה בארץ כמו איזה שלמה ארצי או אהוד בנאי.

Friend Of The Devil Lyrics

והנה המקור – פחות רך ונחמד, פחות פלאפי…

ThePromisedLand_2223_170415אלון כץ – כלי הקשה

אני לא יודע איך הדדהדס הישראלים מקבלים את האלבום הזה. אני מקווה שאני לא מעליב אף אחד אבל זה לא רחוק משירי האמריקנה הישראלית סטייל ג’יין בורדו. יש הבדלים גדולים בטקסט ובנשכנות של המוזיקה אבל לאוזניים הלא מורגלות לדד המקוריים זה נשמע פולק/קאנטרי ישראלי מקורי וטהור.

ThePromisedLand_2180_170415בטי מעוז – בס

היו שני אורחים שממש בעטו את המוזיקה אל מעבר האוקיינוס – גיא דגן, אמן המפוחית ששמעתי כמה פעמים (הנה למשל בקונטיינר וגם מחמם את מופע הבלוז של הכומר ק.מ. וויליאמס) שעיטר את המוזיקה ונתן לה נופך מדורות ומרחבים פתוחים של ערבות אמריקאיות.

ThePromisedLand_2207_170415גיא דגן – מפוחית

השוס הכי גדול לטעמי היה בשיר האחרון שם הצטרף לכל החבורה אייל עצמון, איש הסאונד של הבר. מסתבר שהוא חובב של הגרייטפול דד ושנית – הוא מנגן בבאנג’ו אמריקאי (בניגוד לאירי, כפי שהוא הסביר לי בסוף)

ThePromisedLand_2306_170415

ThePromisedLand_2311_170415אייל עצמון – באנג’ו

ניכרה בחן ובשאר החבורה נינוחות מסוימת, אני מניח שיש קילומטראז’ מספיק גדול עם שירי המקור ולטעמי, בעוד שהשירים העבריים מתנגנים לי ברקע, ההופעה הייתה עוד יותר נינוחה מהאלבום. להקה שונה, אנרגיה שונה, וייב אחר של המקום עם רוקדות ברקע.

ThePromisedLand_2188_170415

הזמן זרם לו בכיף. חן עצר מדי פעם והסביר על ההבדלים בין המקור ונתן לנו, לבורי הדד שלא ממש מכירים את הקישורים והסיפורים, קצת צבע ורקע. היו גיחוכים וקריאות ביניים. כמו שצריך להיות בהופעה אינטימית שכזו.

ThePromisedLand_2200_170415

ואז, כמו תמיד זה נגמר. עמדנו עוד ודיברנו ויצאנו אל הלילה. לי עדיין מתנגן “כפר הנשיא, זה המקום הכי טוב בשבילי!” בראש. מקשיב לשירי הארץ המובטחת ומסתפק בגרסה העברית. אולי זו הצלחה של חן רותם ואולי זה כישלון קטן שלא גרם לי ללכת לחפש את המקור…

ThePromisedLand_2162_170415

הנה האלבום. תקשיבו ואפשר אפילו לקנות אותו כדי לשמוע מהטלפון ואולי גם ברכב!

פורסם בקטגוריה Music | עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

פוטו פרג' – רוצו! (אל תשכחו טישו…)

כשהאורות עולים לאחר הסרט, אין ברירה אלא למחות דמעה. מזמן לא ראיתי סרט ששולח לך אצבע עדינה לתוך הלב ולוחץ בשקט, בטבעיות, בלי רעש. מי שסיכם את הסרט עוד ב1877 היה טולסטוי הקשיש הפותח את ספרו "אנה קארנינה" במשפט הידוע "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה".

Photo_Farag_(film).jpg

KobiFaragקובי פרג' שחקן וקומיקאי המוכר לחלק גדול הציבור מתוכנית הילדים "הפיג'מות" צילם במשך שנים סרט דוקומנטרי על משפחתו. משפחת פרג'. כן, אלו של הצילום והבניין המפואר בדיזנגוף. בדיוק, איפה שאוטובוס 66 מפתח תקווה היה לוקח את הפנייה לדיזנגוף וכמו מבשר – עכשיו הגענו לעיר הגדולה. יש משהו סמלי בקו 66 כי גם משפחת פרג' יצאה את פתח תקווה ועשתה לעצמה שם כמשפחה של צלמים בתל אביב, בדיזנגוף.

הסרט שעשה קובי על משפחתו מתאר את סיפור עלייתה של משפחה עיראקית שעלתה לארץ בעלייה של יהודי עיראק ב 1951 ואיך מאוהל במעברה בנה הצלם הנודע פרג' פרי אימפריה של צילום יחד עם ארבעת אחיו וחמש אחיותיו עד שהגדיר מחדש מהו צילום ובנה ארמון של חנות/סטודיו/מעבדת ענק ברחוב דיזנגוף. אולם כמו בכל טרגדיה עיראקית, עיקארוס עף קרוב מדי לשמש והאופוריה המשפחתית התרסקה למריבה ומרירות רבת שנים ששיסעה את המשפחה. הסרט עוקב בעדינות אחרי הנסיקה והנפילה.

הסרט מרתק. ההיסטוריה המשפחתית שזורה היטב בהיסטוריה הלאומית. כמשפחה של צלמים, לא חסר תיעוד לכלום וזה מרתק לראות, לא רק את ההיסטוריה המשפחתית אלא גם את ישראל מתפתחת את הסליברטאים, הפוליטיקאים וכוכבי קולנוע נושננים. במידה מסוימת אפשר גם לראות את הקיטוב האשכנזי-מזרחי שמסופר בדמותו של נורי חביב, שהיה הדוד של פרג' הצלם ושסולק בבושת פנים מהארץ לאחר שניסה לכונן אימפריה של סרטים שלא ממש עלתה בקנה אחד עם אזור הנוחות של השבט הלבן.

אבל עזבו את המישור הלאומי. הסרט עוקב אחרי המריבה המשפחתית, אחרי כל האחים והאחיות בעדינות מפתיעה.

אנחנו הלכנו להקרנה מיוחדת שנערכת מדי פעם לאחר שהסרט, שהצליח מאוד יחסית לדוקומנטרי מקומי והוקרן מסחרית, ירד מהאקרנים. בהקרנות המיוחדות נערכת שיחה עם קובי פרג' לאחר ההקרנה ובהקרנה שאנחנו היינו היה גם אורח מיוחד – פרג' פרי, כוכב הסרט בעצמו. זה הוסיף לחוויה עוד כמה רבדים של עוצמה ואני ממש, ממש, ממש ממליץ (הנה דף הפייסבוק של הסרט – שם מתפרסמים תאריכי הקרנות נוספים)

FotoFaragScreening Collage.jpg

אני שגדלתי ברמת גן, בלב המעוז העיראקי התרגשתי לראות ולשמוע את האחים המבוגרים. את העברית המופלאה, הנקייה והציורית עם המבטא הרך את עושר הביטוי וכל הדברים שזכרתי מהילדות. גם המשפט של טולסטוי הדהד לי בראש כי אין משפחה בלי רבדים של ריבים וריחוקים כואבים ולמרות שזה שונה, יש משהו שמקרב, משהו שנותן לך הצצה לעומק הקרע המשפחתי של משפחת פרג'.

הנה הטריילר של הסרט. אפילו קולו של מושיק טימור לוחץ על כפתורי הנוסטלגיה.

אני מניח שככל שאנשים יותר בוגרים ממני הם יתחברו ויזהו דברים יותר אבל גם אנשים צעירים שלא ידעו את פרג' ולא צילמו מעולם בפילם ויודעים להעריך את שחקן המשנה של הסרט, הלוא הוא הצילום ייהנו מהסרט. זה לא מלודרמה סוחטת דמעות מקצועית למרות שיש רגעים שאתה מרגיש לחלוחית בזווית העין ויש גם לעיתים שדמעה סוררת זולגת ואתה רואה איך כל השורה שלפניך מושכת באף. לא יפה לומר אבל קובי פרג' שעשה, מבחינתי קריירה של תפקידים קומיים ודרמטיים שהתבססו על דמות מגוחכת ומבטאים התגלה כיוצר מוכשר בטירוף ואדם רגיש ובעל אומץ. לגשת ולפרק את שורש הקרע המשפחתי ולמשוך לנמר בזנב, זה דורש אומץ. בשיחה שלאחר הסרט אמר שזה לקח לו שנים לעשות את הסרט ולהגיע לנקודה הזו.

כמובן שקרע בעומק כזה, לאחר כל כך הרבה שנים, לא ניתן לאיחוי. לא כולם שרדו לראות את המצב החדש אבל יש איזה פיוס.

הקשבנה ותקשיבו קוראי הבלוג. ראו פה המלצה עמוקה. תמצאו הקרנה ולכו. אפילו בעוטף נתב"ג הייתה לפני כמה ימים. לכו. רוצו. ואל תשכחו ממחטה.

לאחר השיחה עם קובי ופרג', איש חם וגם אמיץ וסבלני שמוכן לשבת ולראות את הסרט שמציג אותו, שמדבר עליו ולא תמיד באור טוב לא עמדתי בפיתוי – לחצתי את ידו וביקשתי סלפי. "לא כאן, בוא נעמוד פה ונסתכל לשם!" אמר לי "האור נופל יותר טוב וככה זה ממסגר יפה". פעם צלם, תמיד צלם.

PhotoFaragScreening_183642_170304.jpg

פורסם בקטגוריה photography, Thoughts | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

שתי בריתות עם השטן – פעמיים פאוסט

בפעם השנייה קיויתי שאותו פאוסט יבין. איך לא לומדים מטעויות? הוא כרת ברית עם השטן ולא ממש יצא לו טוב וכולם מתים בסוף. אבל ככה זה באופרה, אתה מוכרח לחזור על טעויותיך שוב ושוב.

אופרה? שוב?

וואלה, כן. ויותר מזה. בהפסקה השנייה במהלך החזרה הגנרלית הסתכלתי על יוסי צבקר, צלם וג'נטלמן שישב לידי. "וואו!" אמרתי לו. "וואו ממש", הסכים ואף ציין שזו אחת האופרות הטובות שראה (והוא ראה מאות, בתור הצלם הרשמי של האופרה הישראלית). לא עמדתי בפיתוי ולאחר שיחה מהירה עם נורית היא רכשה שני כרטיסים לאופרה (חכו לסוף!)

אני. אופרה.

מי היה מאמין?!

בזמנו, כשהצטרפתי לקבוצת הצלמים שזכתה לצלם בחזרות הגנרליות של האופרה, נהניתי מהוויזואליות של זה אבל לא ממש התחברתי לכל המהלך המורכב הזה שנקרא אופרה. טענתי אז שזה טעם נרכש ושעוד לא רכשתי אותו. אז כנראה שאחרי ארבע זה מתחיל להידבק.

אבל הרשו לי לחזור לד"ר פאוסט ולטבעת.

כולם מכירים את הסיפור. גם אם לא את המקור הגרמני של גתה, לפחות את העיקרון של האיש שמוכר את נשמתו לשטן. בתמורה להטבה חומרית בעולם הזה הוא מבטיח את מקומו לצד השטן בעולם הבא. אצל גתה וגם באופרה של גונו הצרפתי, ד"ר פאוסט חותם עם השטן, מפיסטופלס, על מנת להיות שוב צעיר ונאהב. לאחר מכן הוא מפתה נערה צעירה ותמימה, מרגריט בגרסת האופרה ולבסוף מכניס אותה להריון. כשהיא מבינה מה ומי היא הורגת את תינוקה ועל כך נאסרת, אבל לבסוף בעוד שפאוסט מגיע לגיהנום, מרגריט ניצלת ועולה לשמיים בשל תמימותה. זה בערך. באופרה זה לוקח יותר משלוש שעות להגיע לאותה המסקנה.

והטבעת?

הטבעת היא השחקנית הראשית בהפקה המדהימה שהועלתה פה.


כשהמסך עולה, יש על הבמה טבעת. ענקית. במשך כל הערב היא תעלה, תרד, תסתובב וכל פעם תמסגר את ההתרחשות. לעיתים היא רקע לקטע אינטימי (וזה לאחר שגדלו בתוכה שני עצים ענקיים)



ובמערכות האחרונות, כאשר סיפור המעשה עובר אל הגיהינום, הטבעת סוגרת על הנשמות המתות כשמפיסטו, אדון הגיהינום ופאוסט הולכים מסביב, על החומה הסוגרת על הנשמות . בפעם הראשונה, בחזרה הגנרלית שם נדחקנו לשורות אחוריות יותר משאנו מורגלים, לפי דרישת הבמאי, התקשיתי לעקוב אחר העלילה אבל מצד שני, היו רגעים רבים שפשוט הרמתי את העין מהמצלמה על החצובה, כי פשוט רציתי לראות את התמונה הגדולה ולא חלק ממנה.

לעומת זאת היו הרבה רגעים שפשוט היה לי קשה להוציא את העין מהזום כי רמת הפרטים על הבמה הייתה חולנית. הבמאי האיטלקי, סטפנו פודה, שנושא בתארים במאי, מעצב תפאורה, תלבושות ותאורה וגם כוראוגרף עיצב את התלבושות ואת הבמה עם נגיעות קטנות שלא ברור לי למי כיוון אותם כי רוב הקהל לא יכול לראות אותו, בוודאי אם נניח שרוב קהל חובבי האופרה בארץ הקודש הוא, אההם, קהל בוגר שראייתו לא טובה כבימי נעוריו (כולל אותי…)

למשל, כשהצמד, פאוסט ומפיסטופלס יורדים לגהנום, הטבעת שעל הבמה הופכת לחומות הגהנום ועליה ניצבים שדי השאול השומרים על הנשמות

OperaFaust_0698_170303.jpg

אני לא יודע מי ראה את כתרי הקוצים, סטייל ישו, על ראשי הנשמות התועות, כולל האיפור והדם הנוזל על מצחם וכל הלבוש המדמם הזה.

OperaFaust_0698_170303 DETAIL.jpg

ובכלל התלבושות מרהיבות וכוללות המון פירוט שחשתי שרק אני (וחבריי לשורה, חמושים בעדשות זום בעצמם) יכול לראות – אם זה הכיתוב שעל הבימה והכדור וכל הפרטים של התלבושות

OperaFaust_0508_170303.jpg

OperaFaust_0084_170303.jpg

ואם בתלבושות עסקינן, הרי שהאופרה נראתה כמו תצוגת אופנה. מדי פעם, נהרו אל הבימה נשים וגברים לבושים באופנה עילית תפורה היטב. משקפי שמש וכובעים רחבי תיתורה לנשים ביריד שנערך בעיר כשפאוסט ומפיסופלס מגיעים.

OperaFaust_0201_170303.jpg

ושוב ושוב הטבעת הזו.

כל פעם זה מפתיע מחדש, הטבעת נעה, הבימה מסתובבת ויוצרת וממסגרת את המתרחש בצורה מושלמת. כמה פשוט וכמה מבריק.

בין אם הטבעת היא חומת הגהינום על שומריה והנפשות המתות או רקע להתחבטויות הנפש של סיביל, צעיר המתחרה עם פאוסט על ליבה של מרגריט בלי שהוא מבין שהוא מתעסק פה עם כוחו של השטן

OperaFaust_0363_170303.jpg

או שהטבעת מתכסה בצלב גדול כאשר נוצר הקונפליקט בין הגיהנום שמתחת לשמיים שמעל (וכן ההיא שם בצד ערומה).

OperaFaust_0827_170303.jpg

אחרי זמן מה החלטתי לנסות ולתת תחושה של זמן לטבעת הזו, לצורה שהיא ממסגרת את הדרמה ופתחתי את המצלמה לחשיפה ארוכה – 10 שניות שנראו לי כמו נצח אבל קיבלתי את שרציתי.

OperaFaust_0764_170303.jpg

לאחר שמרגריט הורגת את תינוקה, תוצאת הלילה בו פאוסט כבש אותה, היא מושמת בכלא שאותו היטיב הבמאי להציג, שוב באמצעות הטבעת האחת, זו ששולטת בכל.

OperaFaust_1036_170303.jpg

ספויילר – בסוף מרגריט לא יורדת לגיהנום, למרות החטא הקיצוני שלה. בגלל שהיא הייתה תמימה ולמרות שמפפיסטופלס מקלל אותה, היא נגאלת ורק לפניה נפתחים שערי השמיים – עוד טבעת שנפערת בסוף האופרה

OperaFaust_1071_170303.jpg

מה שחיסל אותי סופית היו הרקדנים.

"מה עכשיו?" אתם שואלים "לא די באופרה וזמרים כאלו שעומדים על הבימה ועושים אוווווווווווו חזק כזה שאתה מביא לנו ריקוד?"

תקשיבו. זה מטורף. אחרי שיש לנו זמרים שהם שחקנים מעולים שנותנים לא רק שירת אופרה (שלאוזני הלא מיומנות נשמעת מושלמת) שנשמעת בכל מקום וגם משחקים נהדר, על כל הניואנסים

OperaFaust_0519_170303.jpg

יש גם מקהלה שמהלכת, ושרה לבושה במיטב האופנה ויש גם רקדנים. הם משחקים את הנשמות בגיהנום. כשהטבעת מתרוממת, נחשפת קבוצת אנשים עירומה הצבועים בשחור ורק גלגלי העיניים הלבנות מביעות הכל ואז מתחיל קטע ריקוד מטורף.

גם אופרה וגם בלט מודרני. שניים במחיר של אחד. מה שכל ישראלי אוהב.

OperaFaust_0955_170303.jpg

פאוסט מהלך לו בינהם עד שברגע מסויים הוא צובעים עליו והוא פשוט טובע. מרוב התפעלות אני כמעט שכחתי לצלם את התמונה המטורפת הזו שכולנו תפסנו (ראיתי דוגמאות טובות משלי). זה פשוט נקודה שאתה אומר לעצמך – הבמאי גאון. איך הוא צייר את התמונה הזו, יצר אותה בעיני רוחו ואז בנה אותה על הבימה.

זו רבותי, אופרה. הכל גדול מהחיים.

OperaFaust_0984_170303.jpg

וזו בדיוק הסיבה שסחבתי את נורית לאופרה פאוסט.

לא ראיתי כזה דבר. אמנם יש לי רק ארבע אופרות על החגורה, אבל אני יודע להעריך משהו יוצא דופן.

אז קנינו כרטיסים ובערב ההוא הודעתי לה שצריך לכבד את המעמד ויצאנו יפים ומכובדים אל האופרה. פרוות כבר לא ממש באופנה אבל שאלתי ממרסל פפיון (אך אבוי, אין לי חולצה מתאימה!) ויצאנו אל האופרה.

היה מעולה. אני נהנתי לחלוק עם נורית את התחביב החדש והיה לי משונה לראות הכל בלי מצלמה. היה הבדל אחד עצום. אני לא הייתי מוכן להשקיע כדי לקנות את המושבים שאנו יושבים בהם במהלך הצילומים, בצנטרום של הפיילה, כמו שאמרו הגששים ולכן ישבנו למעלה במושבים של היותר בזול.

יש הבדל, רבותי. אולי הייתי צריך לקחת את נורית לפעם הראשונה למקומות השווים, אבל לא קרה ולפי העדות שנגבתה ממנה בדרך חזרה, היא אכן נהנתה למרות שציינה שהיה די אכזרי, מה שנכון.

OperaFaust_195759_170311.jpg

 יש כבר עוד אופרה בקנה. אבל, היא כבר נידונה להיות פחותה, לאחר הגובה המטורף שזו תפסה.

פורסם בקטגוריה Music, photography, Uncategorized | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

לפזז עם ז'אן מישל ז'אר במדבר!

תרועת הפיל שהידהדה ממצוקי מצדה הזרימה לי כמות אדרנלין ואושר לפרצוף שהייתי יכול לפרק מחנה רומאי לבד. הכי טוב פיל. הכי טוב שז'אן מישל ז'אר פתח את ההופעה שלו עם הפתיחה הכי איקונית שיש לו והכי מרימה. אמנם הוא לא ממש עמד בזמנים שלו – גם לא עלה ב 11 בלילה כפי שהובטח וגם הגיע לארץ 25 שנה מאוחר מדי אבל עדיין הצלילים של ילדותי.

אני יודע שזו קלישאה, אבל גדלתי עליו.

את Oxygene קיבלתי כתקליט בהיותי נער. פעם ראשונה ששמעתי מוזיקה אלקטרונית שמכילה כל כך הרבה רגש. גם בהאזנה היום זה נשמע קצת פשטני אבל עדיין מצויין. שעות הייתי טוחן בהקשבה, בוחן בתשומת לב את העטיפה המאויירת ואת הצרפתי הצעיר מאחור, עם החליפה הלבנה.

Image result for oxygeneOxygene Vinyl BackSide.jpg

ועכשיו הוא פה. כבר לא צעיר וגם המוזיקה שלו כבר לא מהפכנית. אבל כשראיתי שהוא בא למופע ענק במצדה ידעתי שאני צריך להיות שם. לא בגלל שהוא מאבות המוזיקה האלקטרונית של היום, האדם שמחזיק בשיאי עולם להופעות הכי גדולות בעולם ומי שמכר מעל 80 מיליון אלבומים. אני צריך להיות שם כי היו לי את רוב התקליטים הישנים שלו ואח"כ המרתי אותם לדיסקים כשאלו יצאו (ומכרתי את כל הוינילים שלי בעבור פחות מנזיד עדשים – ארורים תהיו "חור בשחור"!) וחרשתי אותם הלוך וחרוש. לקחתי כמה ימים לשמוע אותם שוב. הנה כל השווים ישירות מהיו-טיוב. שימו ברקע ותמשיכו לקרוא.

אני מחכה.

JMJ@Masada_194137_170406.jpg

מתנגן?

למה לא? מה קשה כל כך? מה כבר ביקשתי.

אני ממתין. המוזיקה לא תתנגן מעצמה. יאללה.

נו טוב, אני אניח ש Oxygene כבר מתנגן. תחשבו, הוא יצא ב 1976. איזה דבר זה!

כמובן שקניתי כרטיסים. גם נורית קיבלה כרטיס כי ברגע שקיבלה טבעת היא קיבלה את כל החבילה. ובכלל הרפתקאה של כל הלילה במצדה. מה רע?

JMJ@Masada_234337_170406.jpg

דבר ראשון הרוח. זה היה לא ממש מוצלח. אמנם בבית הטמפרטורה הראתה 21 מעלות, בירושלים, בדרך לים המלח זה ירד ל12 מעלות אבל במצדה היו 26 מעלות. חמים אבל הרוח שיגעה אותנו. כמו איזה מערבון מופרך התגלגלו להם שיחים בדרך אל המתחם שבהק מרחוק כמו איזה חללית. נורית שלפה את השכבות החמות מיד ובהמשך הלילה גם המעיל הרביץ סיבוב.

אנחנו היינו בחלק של הבזול, לא של הביוקר (היו מתחמים של 2,600 ש"ח לכרטיס ואפילו יותר) ובאורח פלא זה היה המתחם הצמוד לבימה. לקחנו צעד אחורה כדי לקבל תמונה טוב של הבימה הענקית על כל וילונות הלד והמסכים המטורפים (שאליהם הוצמדו אנשים כדי שיחזיקו אותם ברוח).

מחצלות נפרשו ופופים חולקו לפני שהגענו. כמובן שעם ישראל הוא עם סגולה. עשרים איש עומדים ושני אנשים שוכבים על ערימת פופים שהנסיכה על העדשה היתה מתגאה בהם.

ואז התחילה ספירה לאחור. הנה טעימה קלה – הכל צולם בטלפון, הסמסונג S7 כפרעליו

היתה זו הופעה לכל החושים – ראיה ושמיעה קיבלו המון. ריח הוויד/גראס/מריחואנה/גאנג'ה מילא את הנחיריים כשאנשים סביבנו הדליקו (כולל ההוא שהוציא משהו בגודל של קונוס של מע"צ). חוש המישוש קיבל את שלו בחיבוקים והרוח דאגה מדי פעם לטעם של אבק.

אבל אני היית מבסוט. ללא אלכוהול (ארוכה הדרך הביתה) או סמים למיניהם – אני הייתי מתודלק על מוזיקה ומופע מרהיב

JMJ@Masada_235225_170406.jpg

"מה הופעה בדיוק במוזיקה אלקטרונית?" אני שומע אתכם (עדיין מנגן ברקע, אני מקווה). אז הג'אר ניגן על קונסולות עתידניות למראה

JMJ@Masada_233619_170406.jpg

בלווית שני מתופפים צרפתיים, הוא ניגן, או לפחות עשה כאילו, את התפקידים הראשיים של היצירות. אח"כ שחרר רחפן, שקרא לו איגור שריחף מעליו ומדי פעם עף אל הקהל וצילם את המתרחש מלמעלה. הוא הגדיל ועשה וחבש משקפיים שצילמו את ידיו, מנגנות על הקונסולות, כאילו קרא את המחשבה הציבורית הכוללת – "הוא לא באמת מנגן, נכון?!.

זה נשמע שונה מספיק בקטנה כדי להאמין שהוא עושה משהו על הבימה.

מדי פעם עצר את המומנטום ויצא אל קידמת הבימה וחפר לי בראש. מעין שעטנז רוחני וקינה על גורלו של ים המלח אבל לא נראה שנאם לקהל במקום. אולי כל הצלמים והמצלמות שמסביב הם בעצם הכנה לקמפיין גדול יותר ואז סחתיין עליו

JMJ@Masada_232633_170406.jpg

המוזיקה?

חלק רצועות מוכרות מהעבר, גם הרבה רצועות לא מוכרות אבל מוכרות בערך. הבעיה היתה שהוא לא היה עקבי. עד שהרים את הקהל עם קטע קצבי וחזק הוא עצר, שאל באנגלית במבטא צרפתי כבד "?are you ok" ועיטר ב"תודה רבה" במבטא עוד יותר כבד וכיבה את הקהל. ראו את זה לפי מדד הקיפוצים והפיזוז. חוסר אחידות וחוסר כיוון היו בולטים. במקום לבנות את הערב וללכת מהקל אל הכבד, עם הפסקות מהורהרות מדי פעם הז'אר נע דרך היצירה שלו, לעיתים מרים ולפעמים עושה כיבוי צופי ומרגיע את השטח. רק הדלוקה שלפנינו המשיכה לקפץ גם כשהוא עמד ודיבר על ים המלח, מונעת מכוח פנימי וחומר כנראה משובח.

גם אני המשכתי לפזז ולקפץ בקטעים הראויים אבל נורית כבר התיישבה. עדות אילמת לזה שהבחור לא הצליח להרים את הקהל על רגליו. גם הרוח נתנה טון ומדי פעם הרימה את ראשה.

JMJ@Masada_005303_170407.jpg

לא יודע אם ז'אר היה גדול בברית המועצות אבל כמות יוצאי בריה"מ היתה ממש לא פרופרציונית. הקהל היה מורכב מהמון אנשים בוגרים ומבוגרים גם יותר מאיתנו. המון יוצאי בריה"מ, צרפתים וגם המון צעירים שכנראה באו למסיבה שהתחילה לפניו ותימשך עד אור הבוקר. היו גם קהל המסיבות הברור, על מדיו – קטן, מבריק וצמוד לבנות וגופיות לבנים. ערבוב שלם שהניף טלפוניו מעלה מעלה, לרוב לצלם וגם כדי להאיר בנר קטן לפי בקשת הז'אן

JMJ@Masada_011403_170407.jpg

לא צעיר הז'אן מישל הזה, בן 68 ברגע זה אבל הוא קיפץ וניגן כמו אחרון הדלוקים בקהל. מדי פעם יצא עם איזה כלי נגינה נוסף – סינתיסייזר ואפילו גיטרה חשמלית (איגור מעליו)

JMJ@Masada_000849_170407.jpg

הבימה היתה מהמממת. לא סתם וידאו ארט אלא הכל מחובר יפה, כולל ראיון עם אדוארד סנודן לרגל קטע שהז'אר כתב איתו במוסקבה – קטע שלא מבייש אף מוזיקאי טראנס מודרני. זו גם נקודת החולשה שלו.

ז'אן מישל ז'אר הוא אחד מאבות המוזיקה האלקטרונית. הוא הניח יסודות שאחר כך כולם צעדו עליהם. הוא נשאר טיפה מאחור אבל כמו סרט פעולה ישן – הוא עדיין טוב וצריך לתת את הדעת שגם אם שמעת וראית את זה כבר פעם – הוא עשה את זה ראשון.

JMJ@Masada_001802_170407

לקראת הסוף הוא הוציא את תותח הלייזר הכבד. נבל הלייזר הפך לסימן ההיכר של הצרפתי מאז שנות השמונים. זה עדיין נראה טוב ומרשים כשהוא עומד ומנגן באלומות אור ירוק הנורות אל השמיים

JMJ@Masada_010221_170407

ואז הוא ירד ועשה את תרגיל ההדרן הידוע לקול קריאות קצובות של "ז'אן מישל! ז'אן מישל! ז'אן מישל" לפי נעימת "הפועל! הפועל! הפועל!" וחזר ונתן כמה מהרצועות היותר ידועות. לקראת 1:40 בירך אותנו סופית וכמו שדרן רדיו הסביר שאחריו יבוא DJ Ravin אושיית הבודהה בר הפריזאי. "אולי אחזור אחר כך", אמר הז'אן וירד. הליינאפ ציין שהוא יעלה ב 03:00 עם צמד הטראנס הישראלי אסטרל פרוג'קשן (שהכרתי מהעבר, אבל לא ידעתי שהם ממשיכים לפעול). נורית פעלה בהתאם ופשוט התיישבה

JMJ@Masada_014853_170407

התחיל להיות קר. חבורה מיומנת לידנו פשוט שלפו שקי שינה ונשכבו על המחצלות לישון, כנראה בהמתנה לזמנים טובים יותר. הדיג'י המדובר התחיל סט והאמת שלא ממש הרים את הקהל על הרגליים. הקהל ברובו היה על הרגליים ונהר החוצה. תוך 15 דקות משהו כמו 70% מהקהל פשוט נעלם. אני רציתי להמשיך ולראות מה קורה הלאה, סוג של FOMO אבל לאט לאט, כשדיג'י רווין לא ממש הביא שום חזון ויותר עשה נעימי בגב וברור היה שאף אחד לא ממש עומד בזמנים של הליינאפ ומסיבה ענקית ואנשים בה מעט גם אנחנו התחלנו נסיגה אחורה לאזור המרכז והשמש הזורחת כבר תפסה אותנו בעוטף נתב"ג.

היה סבבה. כל ההרפתקאה מסביב בהחלט תרמה והיה כיף לפזז לצלילי ז'אן מישל ז'אר במדבר כשבכל רגע וצליל אני נזכר איך אהבתי אותו בעבר ולמרות הכל הוא עדיין נשאר יוצר מוכר ומדובר.

עדכון: נאמר לי שלא מובן אם נהנתי או לא. אז אעשה את זה פשוט. נהנו שנינו ולו היה עלינו להחליט שוב, היינו שוב יורדים (ומכניסים מצלמה ראויה יותר – אני מתנצל בפני סמסונג – ושקי שינה).

JMJ@Masada_005740_170407.jpg

פורסם בקטגוריה Music, Uncategorized | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה