הופ ו501 פוסטים בבלוג

אני יושב כאן, מקיש ורושם פוסטים כבר שנים. כותב מכמנים ארוכים ומשתדל לשמור על שנינות והגינות. והופ פתאום רואה את המספר הזה, מציג לו למעלה ומבשר לי שכבר כתבתי 500 פוסטים בבלוג הזה מאז יולי 2010 שאז פתחתי את הבלוג הזה (שלא לדבר על הבלוג המיתולוגי שתיעד את הטיול היותר מיתולוגי).

זהו הפוסט ה 501 בבלוג.

לא יודע מה איתכן, אבל ברגע שאני רואה 501, יש לי אסוציאציה ישירה. גם אם זה יהיה במספר רכב חדש (יש המון כאלו כרגע, עם 501 בסופם).

מה זה 501?

Levis Two Horse Logo_2462 600px

זה הג’ינס המיתולוגי ביותר, המלבוש הכי איקוני בתרבות המערב מאז זר הדפנה והטוגה של מיודענו יוליוס קיסר. תיכף נגיע אליו.

501 פוסטים. זה המון. זה שעות על גבי שעות שישבתי וכתבתי טקסט. למי? לרוב, לעצמי. זה לא בלוג מקצועי שזכות הקיום שלו היא ההמונים המבקרים בו. אני לא מוכר כלום (למרות שאת א’ הצפוני זה משגע), אין לי פה איזה אג’נדה להעביר. אין פה אפילו כיוון כללי, רבאק. פעם היו המון חיים אישים שלנו וילדים וזה תפס כיוונים ככל שאני גדלתי והחיים השתנו. עכשיו יש פוסטים על אופרה שאני בטוח שכולכן קוראות בשקיקה, עם קערה של פופקורן ליד.

פעם גם הייתי כותב יותר. הפוסטים של פעם היו קצרים יותר ותכופים יותר. אבל דברים משתנים, המון ויזואליה שאני מצלם עברה לאינסטוש (תסתכלו שם ויש גם פה בצד, משמאל –> הצצה). לעיתים הגיג קצר שהיה הופך פעם לפוסט מוצא דרכו לטוויטר וגם יש לי פחות זמן. אין פה התנצלות כי אין על מה. למען האמת כיום, היחס הוא 1:4 – רק אחד מתוך ארבעה או חמישה רעיונות לפוסט מוצא את דרכו לבלוג.

אבל –

כשאני יושב, זו המדיטציה הכי טובה בשבילי. הטקסט זורם וזה סוג של zone, איזה שלווה שיורדת ומוגבלת רק בקצב התקתוק האיטי שלי יותר בעברית. אבל הכתיבה שזורמת לכל כיוון, בלווית מוזיקה (ברוך בורא פרי הסטרימינג, שהכל נעשה בדברו) היא איזה שחרור כזה ושקט. זורמת הלאה.

הזורמת זה הכיף והבעיה. אני מתחיל במשהו ואז רגע בודק את עצמי כי חשוב לי לדייק ולהיות נכון. אם כתבתי על מערת המלח בהר סדום שהחזירה לעצמה את התואר מערת המלח הארוכה בעולם לאחר שמערה אירנית לקחה את התואר לפני 13 שנה, אז ברור שאאתר את שם המערה האירנית, אקרא כמה דפים עליה ואז משם אסתעף לקרוא על החוקר האירני ומה קרה לו בתקופה של עליית משמרות המהפכה ואז משם אזכר בספר ההוא על רוס פרו, המיליארדר האמריקאי (שמת לא מזמן) שבפרשה חצי עלומה מימין ואימן כוח פשיטה שהורכב ממנהליו הבכירים של הקונצרן שלו שיצאו לחלץ שני מנהלים שנכלאו בימים הראשונים של המהפכה האיסלאמית באירן (ספר מדהים של קן פולט “על כנפי נשרים”, או באמזון)

רואים?

זה ממשיך וזורם ויכול לקחת שעה ויותר. זה כיף, זה מאיר וזה מלמד – אבל זה לא מקרב למטרה שהיא בסופו של דבר להדק טקסט ולהוציא אותו לאור.

ועל כך אומר so fucking what – בעבודה יש חשיבות להוציא מהר. פה פחות.

ובכלל עוד לא דיברתי על הצילום של הפליימוביל שלקח יותר ממה שחשבתי שייקח אבל נהנתי מכל רגע ואז קצת ניקיון פוטושופי לנקות את האלמנטים שמאחורי הקלעים ואם לכתוב זה מדיטציה, לצלם את הפליימוביל זו הנאה ופרץ של יצירה שהוא יותר מהרואין (כך שמעתי, באמת שלא בדקתי – גם לי יש גבולות) והזמן עומד מלכת.

אבל מה עם הג’ינס? הבטחת!

אז הנה דוגמה לזורמת. ראיתי 501 פוסטים. מיד חשבתי על ליוויס ואז יצאתי למסע מרתק בעקבות ליוויס וה 501 המיתולוגי.

ה 501 נולד כמעט לפני 150 שנה, כשאיש בשם הבלתי אפשרי Löb Strauß (משהו כמו לוּבּ שטראוס עם המון אוווו בלווווב) היגר לסן פרנציסקו של 1854 לפתוח סניף של חנות הכולבו של אחיו ואימץ את השם Levi Straus או לוי שטראוס. הוא בנה תכנית עסקית פשוטה – יש בהלה לזהב? יש המון כורים חדשים שמגיעים לא מוכנים? מי ימכור להם כל מה שצריך? אדון שטראוס!

הכל טוב עד שיום אחד פנה אליו לקוח בשם יעקב דווידס ( Jacob Davids ) חייט במקצועו שהייתה לו הארה:  הוא הבין שיש בעיה עם מכנסיים לכורים – הם נקרעים כי הבד לא מוצלח והם ממלאים כיסיהם באבנים שמכילות זהב ומהמשקל הכיסים נקראים. הוא יצר דגם של מכנסיים מבד אחר שנקרא דנים (Denim) והפטנט הגדול היה זה:

Levis Rivets

מסמרות נחושת בנקודות התורפה לחיזוק הכיסים והסגירה של הפתח הקדמי. הם רשמו על זה פטנט ויצרו גם את הסמל הזה עם שני הסוסים:

Two horse Logo on Jeans

בהתחלה עוד קראו לזה the two horse brand עד שב 1928 חברת ליוויס רשמה את השם Levi’s כמותג.

Two Horse brand

רואים?

בסך הכל רציתי להבין קצת על הלוגו של ה 501 כדי שאוכל לצלם את התמונה. צללתי לשעתיים לפחות

Left Horse 600px

גיליתי את הסרטון הזה שמספר את מה שאני חפרתי בקלות רבה

ואז גיליתי את עולמם המופלא והמסוכן של ציידי הדנים – לא נורבגים שלוקחים רובה לקופנהגן, אלא אמריקאים משוגעים שמחפשים ג’ינסים ישנים במכרות נטושים במערב ארה”ב. כמו זה למשל

עכשיו יש לי המון מידע, חסר חשיבות, על ג’ינס, ליוויס והבהלה לזהב. אני בטוח שאמצע מקום להשמיע אותו.

או שפשוט כרגע עשיתי זאת.

אז לחיי ה 501 פוסטים והלוואי שיהיו עוד 500 כי זה מוצא מצוין וסיבה נהדרת להמשיך ולנסות, ללמוד ולשמור את השריר הזה של הכתיבה מתוח.

Right Horse 600px

פוסט זה פורסם בקטגוריה Playmobil, Thoughts, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על הופ ו501 פוסטים בבלוג

  1. fabrexo הגיב:

    As you all know the denim fabric derives it’s name from the French city Nimes and the word jeans is the French name Jean for the English John with a reference to the city Genuain Italy https://www.dictionary.com/e/denim-jeans/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.