סובבים את פטרה ובנותיה – וואו בן אלפי שנים, בארות ומזבחים

רגש יכול להיצמד למקום. אם מספיק אנשים חשו את אותו הרגש באותו המקום, כמו ריח שום הוא נדבק לאבנים ולסלעים וישפיע הלאה, על האנשים הבאים שיאמרו לעצמם “המפפפ, זה מריח כאן כמו שום” וכך הלאה. בדיוק כך, בקניון המוביל לתוך פטרה, הסיק המפורסם, יש נקודה בה מבעד לחרך הצר מופיעה פטרה ואנחת “וואו!” נסחטת מליבך באופן כמעט לא רצוני.

PetraDay2_3877_191017_Layered

המבנה הכי מפורסם בפטרה הוא בית האוצר, או החזנה. הנבטים גילפו את החזית הידועה באבן החול אי שם בין המאה הראשונה לפני הספירה, למאה הראשונה לספירה. כך או כך היא עומדת שם כבר אלפיים שנה. הכניסה הראשית לפטרה הייתה ונותרה דרך אותו קניון צר, סדק טבעי שהורחב על ידי החתרנים הבלתי נלאים האלו. אתה הולך לאורך יותר מקילומטר (אלא אם לקחת עגלה או חמור) בקניון צר שקירותיו בגובה יותר ממאה מטר ורוחבו לעיתים מטרים בודדים ואז, ברגע אחד, הפיתול האחרון מתיישר לך ואתה רואה פנימה, כמו שראה סוחר אדומי לפני אלפיים שנה או סנטוריון רומי, לפני, אהה, אהה, אלפיים שנה.

PetraDay2_3891_191017

אולי הם לא אמרו “קושלירבאק! וואו!”. יכול להיות שהם מלמלו מילת התפעלות אחרת כמו “יא ווארדי!” או “Ecce! Me­hercle” (לטינית ל Behold, by Hercules). אבל אני חושב שגם סטיבי וונדר היה עומד שם ומתפעם, כי פשוט הקירות ספוגים במיליוני התפעלויות אנושיות שנספגו לאיטן באבן החול הרכה וזה משפיע עליך, גם אם יש לך לב של אבן חול.

תקציר הפרק הקודם

אנחנו ביומו השני של מסע הליכה בן ארבעה ימים, סביב פטרה והאזור. כל בני המשפחה מהלכים, גם אם זה חם וקשה זוכרים שאת כל הטוב הזה יזמה נורית (בלי ציניות). אנחנו לא לבד, אלא בטיול מאורגן דרך אקו טיולי שטח והמדריך שמורה לנו את הדרך הוא גלעד דנון, כפרעליו יחד עם סלאח המדריך המקומי.

אתמול חצינו את הגבול ועשינו מסלול ארוך מפטרה הקטנה, דרך ההר, אל אֵד-דֶיִר, הלוא הוא המנזר הידוע ועלינו חזרה דרך הכניסה האחורית, בלי לעבור בשכיות החמדה של פטרה. היום נתחיל כמו שצריך.

פטרה, העיר בסלע

“לא באנו ליהנות” היא סיסמה שגורה בפי וגלעד אף חזר עליה והוסיף “באנו לטייל ולא ליהנות”. לפיכך כשהשעון צלצל ב 05:45:00 היה זה ברור. קמים, מתארגנים מהר. הילדים, לאור החינוך המוצלח שעברו קמו עצמאית בחדר שלהם והיו מוכנים לפנינו. ארוחת בוקר ירדנית ואנחנו בחוץ ב 06:45 לטקס המים.

מהו טקס המים?

תמיד אני לוקח שלושה ליטר מים לאדם מהלך בטיול. תמיד הצמחים מקבלים את השאריות אבל אתמול גמרנו את המים עד תום. ולכן, כל בוקר ממלאים מים עד הסוף. כיון שמי הברז לא ראויים לשתייה, גלעד, מדריכנו היקר, מטהר כמות גדולה של מים (בלי טעם!) ואנחנו מוזגים ברגש לבקבוקים, שלוקרים ושאר שקיות מים. 19 אנשים, כ5 ליטר מים לאיש, ארבעה ימים – מעל 250 בקבוקי פלסטיק שלא נזרקו לפח. כבר אמרתי כפרעליו?!

לפני שבע בבוקר אנחנו בתנועה. הולכים לשער של האתר שנמצא כ 300 מטר מפתח המלון ומשם אוספים את סלאח וממשיכים בהליכה מהירה אל האתר. הכוונה היא להקדים את ההמונים ולנסות לראות את האתר לפני שהוא מוצף.

בהתחלה אנחנו עוד מתלהבים מהקברים הראשונים. מקוביות אבן ענקיות עם חור בראשן שהרוח המדברית שורקת דרכן ולכן הן נקראות קוביות ג’ין (Djin Block) כי לעוברי האורח זה נשמע כמו שריקות של שדים.

PetraDay2_3838_191017

שדים לא פגשנו אבל חתולים בכיף והם קיבלו אותנו בפיהוק רחב.

PetraDay2_3841_191017

ואז נכנסים לסִיק. קניון צר שהתחיל כתופעה טקטונית והורחב על ידי הנבטים שניצלו את קווי השבר ופתחו את הקניון.

בינתיים, כשאנחנו הולכים בסיק בואו ונדבר רגע על הקונספט של העיר האבודה, The lost city of Petra.

באמת?

למה מי איבד אותה?

פטרה לא היתה אבודה מעולם, כמו שגם מאצ’ו פיצ’ו בפרו לא היתה אבודה. כמו שפאלנקה במקסיקו לא הלכה לאיבוד, גם אנגקור וואט הקמבודי לא אבד מעולם וגם לא טיקאל הגוואטמלית. אני הלכתי לאיבוד פעם בפתח תקווה כשנגמרה לי הסוללה בטלפון והלך הוויז. זה באמת אבוד. אבל פטרה ושאר חברותיה לרשימה המכובדת היו מוכרות למקומיים תמיד. האדם הלבן, המערבי, שלא לומר האשכנזי הוא זה שלא ידע עליה וגילה אותן מאוחר יותר והחליט שהן אבודות. הבדואים התגוררו במערות ובקברים מאז ומתמיד והם לא הרגישו אבודים. נראה שלבדואים יש קשת רגשות רחבה, אבל תחושה של איבוד לא נכללת שם.

אז בואו ונוריד את הדיבור השלילי הזה של ‘העיר האבודה’.

ונחזור ללכת בסיק בשקט, אחרי שהורדנו את זה מהלב.

PetraDay2_3854_191017

עד לפני כמה שנים חול כיסה את הרצפה, פרט למקומות שבהם הרומאים, (כפרעליהם) ריצפו. כשהרומאים מרצפים, זה מחזיק אלפי שנים. הסכנה הכי גדולה בסיק היא דריסה על ידי אחת העגלות המובילה תיירים שאינם מיטיבי לכת או מתוקתקות. על תופעת המתוקתקות אשוחח מאוחר יותר או בפוסט נפרד, רק אומר שזה הכינוי שלי לבנות האינסטגרם שמגיעות להצטלם באתר ואינן יכולות ממש ללכת ולהזיע לפני הצילומים.

PetraDay2_3871_191017

PetraDay2_3864_191017

הסיק מרשים. הוא גבוה, צר מאוד ומלא בתצורות סלע נהדרות ושרידים של מערכות המים המתוחכמות שהובילו מים אל תוך העיר. שאריות של פסלי שיירות גמלים, פסלי אלילים נבטים (הדת הנבטית הייתה דת ערבית טרום-מוסלמית. הם עבדו את האל הערבי דושרא שהוא פשוט אבן או הר). אבל כולם נמתחים לרגע הזה, של החשיפה, להצצה הראשונה.

PetraDay2_3921_191017

אין מה לומר. המבנה הזה, בית האוצר או אלחזנה בערבית מדהים. כן, הוא בלגן מוחלט מבחינת סגנון, כמו איזה נובוריש שבונה וילה עם עמודים רומיים, כותרות קורינתיות, עיטורים מצריים וכל מה שנראה לו מרשים. אבל זה עובד נפלא. החזית היא למעשה ריקה מתוכן. יש חלל קטן בפנים וההשערה שזה היה מאוזילאום למלך נבטי (ארטאס הרביעי, אם אתן מתעקשות). הנבטים החתרניים האלו פשוט הורידו שכבות של אבן ופיסלו את החזית הזו, עם כל הפסלים המדהימים המעטרים את החזנה. המקום נקרא בית האוצר כיון שהייתה אגדה שאוצר מוחבא בפנים, כי הדורות שאחרי הנבטים לא האמינו שמישהו משקיע ככה בלי שיש שם איזה אוצר. עקבות הקליעים שנורו למבנה כדי לחפש אוצר, עדיין ניכרים.

אי אפשר שלא לעצור ולצלם. יש מיליוני תמונות, אבל גם אני חייב לצלם. ברור לי שכל זווית וכל צורה שאבחר כבר נוסתה בעבר אבל אני חייב. כולם תיירים וכולם חייבים להצטלם עם החזנה.

PetraDay2_3909_191017

ויש את המתוקתקות. במיוחד בבוקר, מגיעות נשים כשהן מתוקתקות – פן מושלם בשיער, איפור קל, שמלה או שיער ארוך פזור שיתבדר ברוח הבוקר והן מצטלמות בפוזות ידועות, ב”אופס, במקרה תפסת אותי….” ומעלות לאינסטוש. יש אבטיפוס שלם של תמונות כאלו. יש לי המון מה לומר על כך אבל אז אני אשמע כמו זקן נרגן, אז אעצור.

גם מקרוב, בית האוצר הוא מעורר השתאות. האבן שממנה הוא נחצב ניכרת בכל מקום ויש משחקי צבע וצורה ומרקמים והלב מתמלא יאוש במחשבה על כל העבודה שהושקעה פה לחשוף את החזית שהתחבאה לה בתוך הסלעים.

אוהד נפעם גם מקירות הסלע המקיפים את החזנה, שהמים והחול גילפו בהם חריצים וחרירים שנראים מרחוק כמו קליגרפיה שגולפה ביד אומן.

dig

צילום: אוהד אלקין

ככל שהזמן נוקף הרחבה מתמלאת יותר ואנחנו נעים הלאה. יש בשורות טובות ורעות. הטובות הן שאחוז ניכר מהמבקרים עוצרים כאן. בטוח שהמתוקתקות לא ממשיכות הלאה. זה גם בשורות רעות כי אם הגעתם עד לכאן, לא תמשיכו הלאה?

אנחנו מושכים הלאה, דרך הרחוב המתרחב, המרכזי של פטרה. דרך האמפיתאטרון המרשים, דרך קברים הפרושים על הצוקים מסביב. הרבה קברים נשארו. חלק גדול מתושבי פטרה חיו בבתים ששילבו עץ או אוהלים משערות עיזים – זה לא השתמר בכלל. אבל קברים, לא חסר. עדיין, המקום מרשים. לכל כיוון שתביט, ניכרים עקבות ופתחים של קברים או מבנים, כולל את המכלול עוצר הנשימה של קברי המלכים, מעל לרחוב הראשי.

גם קניות לא חסר. יסלחו לי אחינו בני ירדן, הבדווים האצילים ושאר חברי לטיול אבל 98.7% ממה שכל החנויות בפטרה מוכרות יוגדר כג’אנק על פי אמנת לאס ווגאס לזבל תיירותי. פגיונות ממתכת מפוקפקת, צמידי כסף עם פיתוחים העשויים פח מבריק, שטיחים שראינו גם במרכז אמריקה ושאר קשקושים. רק הכחל הבדואי מפיל ברשתו חלק ניכר מהמטיילות ובראשן המטיילת הפרטית שלנו. בדואי, דמוי ג’וני דפ מורח בשרמנטיות מיומנת משחה שחורה מפוקפקת סביב העין בעודו מסביר כמה זה מעולה. כמובן שכמה וכמה בקבוקונים נרכשו והקבוצה המשיכה הלאה כשחלק מהנשים מביטות אל המדבר בעיניים מצועפות ומבט פתייני.

PetraDay2_3931_191017

ג’וֹדי, יעל ונורית לומדות על יתרונות הכחל הבדואי

אחרי שנרכשו, בנוסף גם עותקים מספרה הנוקב של מרגריט ואן גלדרמאלסן (“הייתי אישתו של בדואי”) ולאחר שסלאח וגלעד הרחיבו דעתנו בהסברים על תושביה הקדומים של פטרה וכל הכובשים שעברו במקום והשאירו חותמם בארכיטקטורה של המקום הגיע הזמן להזיע בצורה מרשימה יותר. יורדים ברחוב הרומי המרוצף, דרך שדרת העמודים אל מרכז העיר וממנו זונחים את הזרם התיירותי.

מטפסים אל אום-אל-בִּיַארָה – אם הבארות

ככל שחדרנו פנימה אל תוככי פטרה כמות התיירים דעכה. כמו באירוע כיתתי, לקראת הסוף, כשהנותרים צריכים לסדר את הכיתה חזרה. כשיצאנו מהמקדש הגדול והחלנו מטפסים נשארנו מהר מאוד לבד, בלי שום מטיילים סביבנו. כמו שאמר בזמנו זוהר ארגוב:

בָּדָד, בַּמִּשְׁעוֹל אֶל הַאֵין
בָּדָד, בַּנָּתִיב לְלֹא כְּלוּם
בָּדָד, עִם הַזְּמַן הַבּוֹרֵחַ

בָּדָד, כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ אנדודה
בָּדָד, בַּמִּדְבָּר הַלּוֹהֵט
בָּדָד, גַּם דְּמָעוֹת הֵן רַק הֶבֶל
שִׁיר מִזְמוֹר אֵין לַסֵּבֶל

אנחנו עולים על הצוק הזה משמאל לסלאח. אוּם-אל-בִּיַארָה (Umm al Biyara), אם הבארות או אם בורות המים. צוק גבוה מעל פטרה שראשו מעוטר במישור משופע ובו בורות מים רבים ומערכת שמורידה מים לעיר.

PetraDay2_3949_191017

הדרך מטפסת. כרגיל, מתחילים בחול טובעני ותובעני, ממשיכים בדרך סלעית ואז מגיעים למדרגות. אין באום-אל-ביארה שתי מדרגות דומות. לא זהות, אלא שונות לגמרי. אחת בנויה לרגליו של גמד וזו אחריה דורשת סולם כדי לעלות עליה. האחת צרה והשנייה רחבה למדי. הכל מוכן לשרירי הירך, לשריר הגדול הארבע-ראשי.

PetraDay2_3976_191017

מדי פעם השביל חוזר להיות שבילי שכזה, עם עוד עצי ערער קשוחים. אנחנו באמצע המדבר, בגובה של מעל 800 מ’ מעל פני הים ויש עצים. עצי הערער (Juniper) נראים מאוד מסוקסים, כמו גרסת הנינג’ה של העצים. הם גם נורא יפים. הם העצים שמעטרים כל מערבון מכובד וגדלים במקומות שקשה להאמין שיוכלו לקיים עץ כזה גדול. טעמתי את הפירות והם בכלל לא מזכירים לי ג’ין וטוניק, אז עזבתי.

PetraDay2_3974_191017

הם גם מספקים צל קטן בדרך הלאה, במעלה ההר והמדרגות. אוהד ספר כ860 מדרגות אבל לא עולים רק במדרגות אלא גם על משטחי אבן ארוכים וחמימים המשקיפים על הנוף המאדימי שנשקף ככל שעולים מעלה.

PetraDay2_3978_191017

נדב. הוגה.

לבסוף, באנקת שרירים וזיעה הגענו אל הרמה שעל פסגתו של אוּם-אל-בִּיַארָה. למען האמת, הצוק, או ההר גם עומד לבדו, כמו מצדה, אבל הנבטים לא עשו מזה עניין ולא טרחו ליצור נרטיב של מאבק והקרבה, מקסימום הקרבת זיעה בטיפוס. מי צריך את זה כשיש למטה פטרה וממול את הר המזבח (תיכף יגיע, סבלנות).

ובכן. הגענו אל הלמעלה. פלטה שטוחה אך משופעת מה שהועיל לאספני המים הקדומים להזרים מים אל בורות האגירה. קצת מבאס לטפס למעלה בשביל מים, כי נראה לי שמזיעים 28% מהמים שתצליח לאסוף אבל במדבר, כל בור נצבר.

Petra Umm Biyara waterhole - Vered Kuttner

גלעד מדגים בור מים וקסם עם יד. צילום: ורד קוטנר

כאן גם נפתרה תעלומת הצהריים כשבדואי וחמור הופיעו, עם שקי אוכף מלאים בכל טוב, ירקות טעימים במיוחד (בצלים נפלאים! מתוקים כאלו), פיתות דקיקות, קופסאות שימורי סרדינים, טחינה וכו’. אני עפתי על החומוס בקופסאות טטרפאק, כאלו כמו של שמנת מתוקה. לא שהטעם היה משהו מיוחד, אבל כשרעבים בקצהו של הר תלול בפטרה, בדרך כלל, לא ממש בררניים בחומוס שלך, בטח עם טחינה טובה, פיתה דקה ובצל שרק הזיכרון אליו מעלה לי דמעות.

Tetra Brik® Aseptic carton package with Mezete hummus, 135g

ישבנו בנקיק קטן בצד. חצי צל וכולם נכנסים לפעולה, מי להכין, מי לחתוך ומי להעמיס. קשה היה להאמים אבל בהתחלה היו רגעים של שקט שכולם התרכזו בלאכול – הורדנו כמה קלוריות, אז צריך מהר להחזיר שלא יחסר. אבל תה טוב, חלווה מתוקה להחריד אבל מתאימה למצב עשו יופי להרגעת הקהל. קפה קטן של חזרה לפעולה והעניין של כולם חזר ונדלק. כשרעש הבטן המקרקרת נדם, אפשר לדבר על שוכני המקום, על מערכות המים ועל התרבויות שחיו כאן (כולל מבנים ניאוליתים מלפני 9000 שנה).

PetraDay2_4000_191017

PetraDay2_3997_191017

מה שרואים הכי טוב מקצה ההר היא העובדה שצריך לרדת אותו במיליון מדרגות וברכיים, לחצות את העמק ולטפס על ההר שממול. למה? כי באנו לטייל, לא ליהנות.

אז יורדים.

ופוגשים חרדון מקומי שגורם לכל המגדירים לעצור ולהתווכח האם זה חרדון צב, חרדון מצוי, או דרקון קומודו גמדי עם ראש כחול. אני מאמין באוהד ובחרדון מצוי.

PetraDay2_4010_191017

PetraDay2_4007_191017

הירידה הייתה קלה מהמצופה, למרות המדרגות והכל. אולי כי כבר אכלנו ואולי בגלל הסיבה המיסטית בעטיה תמיד הדרך חזרה קלה יותר. אבל אנחנו לא חוזרים. פנינו אל המזבח.

עולים אל גֵ’בֶּל אַל-מַדְבָּח – הר המזבח

חשובנה בבקשה על האות הלועזית U. הסתכלו עליה. נסו לתאר כיצד אתן עומדות על קצה ה U, למעלה ומביטות עין בעין, tête-à-tête, בצידה השני. ואז יורדות את הקו הימני, הליכה מהירה בחולות שבתחתית ה U ואז צריך לטפס את הצד השני כן?

כך ירדנו מהר בורות המים, הילכנו לנו בחולות האדומים של פטרה ובערוצים המבתרים את השטח לכיוונו של קבר החייל הרומאי. באמצע, נתקלנו בחצב שגרם אף הוא לדיון מפולפל, האם הוא מקדים, מאחר את זמנו או שבשל האקלים והגובה הוא פורח בדיוק מוחלט בזמנו. השארנו את החצב ניצב והמשכנו.

PetraDay2_4013_191017

קבר החייל הרומאי הוא בין הקברים הכי שמורים ויפים בפטרה ואינו במסלול התיירים הברור מאליו. חזית מרשימה עם שלוש דמויות שבהם דמות ברורה של חייל רומאי. זה מכלול שלם עם אולם אירועים ממול שחצוב באבן כל כך יפה שאפילו הנבטים לא כיסו אותה. כמו עורקים של שיש עשיר במיוחד, בצהוב, ורוד, שחור, אדום, כתום וכל מה שביניהם. הכל חצוב לעומק הסלע ומשויף חלק. הרמתי את המצלמה לעין ולא ראיתי איך אני תופס את היופי הזה. יש מיליון תמונות באינטרנט. לכו לחפש.

הקבר יושב לו על תחילתו של שביל קדוש, המוביל אל מתחם פולחני בראש ההר. הנתיב המשיך הלאה, לטפס והגענו אל המכלול של מקדש הגן (The Garden Temple or Garden Tomb). עוד קבר חצוב בסלע עם עמודים גדולים וחלל פנימי לפניו שבו ישנו בור מים שניכרים בו עוד זכר לקשת שאולי החזיקה גג. זה נראה לגמרי מקום שבו טובלים, אולי כטהרה.

לפני שנמשיך ונטפס הרשו לי להזכיר תקרית בוטנית וזואולוגית שהשאירה חותם ניכר במשפחה המטיילת.

dig

כּוּשָן ארסי, בלאט! צילום: אוהד אלקין

זהו כּוּשָן ארסי. חגב רעיל להפליא שיושב לו על שיח מסוג מסמור סינַי (לא מסין, אלא חצי האי סיני). אליבא ד’גלעד יש שיח אחד כזה בארץ עליו עולים לרגל הבוטנאים. וכאן? יש אותו כמו זבל. צמח רעיל שהחלב שלו יכול לגרום להאטת קצב הלב עד למוות. מי כן אוכל אותו? חגב שמן שיש לו עמידות לרעל אבל הוא מוציא אותו מחוץ לגוף ויכול להתיז אותו למרחק קצר לצריבה ועד לפגיעה בלב (של חיות קטנות, כן?!). למה ההתרגשות?

בהיות אוהד בכיתה ה’ הם נתבקשו לכתוב עבודה בביולוגיה. כל הילדים בחרו משהו פשוט ומוכר ורק אוהד, הזואולוג הצעיר, בא והודיע שהוא כותב עבודה על הכושן הארסי. לא שמענו עליו מעולם ואין יותר מדי כאלו בארץ. הוא מצא אותו במגדיר החרקים שלו והחליט לחפור לעומק. הוא כתב עבודת מחקר מרשימה על החגב שאני בטוח שהמורה לא שמעה עליו לפני ואחרי מעולם. והנה כאן, שיח מסמור מלא בכושנים שכרסמו את כל עליו והם יושבים עליו, שמנים ואיטיים כמו משפחה אחרי הצ’ולנט של שבת בצהריים.

PetraDay2_4017_191017

בעוד גלעד מסביר לנו את כל זה, אוהד עמד בצד, זורח מאושר, מהנהן ונותן לי בשקט פרשנות נוספת (לא נכנס לדברי גלעד, מפאת הכבוד). הוא צילם אותם בשמחה רבה. מצחיק איך החגבים האיזוטריים של כיתה ה’ הופיעו פה פתאום לאחר שבע שנים.

ממשיכים לטפס. הפעם קל יותר כי אין מדרגות והשיפועים משתנים כל הזמן וגם עצרנו לראות דברים וגם השמש כבר פחות קופחת. השביל ממשיך מעלה, אל אזור הפולחן שלמעלה ואנחנו נתקלים בעדות הבאה לעובדה שהיה זה שביל מקודש לעולי רגל. מזרקה מפוארת כדי שיוכלו העולים לרחוץ רגליהם ולהיטהר בדרך אל האתר הקדוש שבפסגה.

PetraDay2_4018_191017

אריה גדול חצוב בסלע ושאריות של מערכת מים (חרך ריבועי בחלק העליון של התמונה) שהובילה מים מלמעלה ודאגה שיצאו מפיו של האריה.

למי שלא רואה אריה, ישבתי והכנתי משהו פשוט (מה פשוט, מה? ישבתי על זה איזה שעה וחצי, בלאט!)

PetraDay2_4018_191017_3D_Lion

רק שהאריה של הנבטים היה שמח יותר, עם זנב למעלה וראש מורם. אבל זה קירוב טוב.

מזרקת האריה עושה את העבודה ואנחנו מטפסים באיזו ציפיה דרוכה. זה לא סתם שביל, אלא שביל שסותת ברגלי אנשים שעלו לרגל. נתיב קדוש שעברו בו לפני אלפי שנים, תחת אותה שמש של אחר הצהריים, בדרך אל המזבח למעלה.

בין ההיסטוריה של השביל, אי אפשר להתעלם מהטבע. האור של אחר הצהריים צובע את הסלעים בצבעים רכים לאחר שהרוח, החול והמים פיסלו אותם לצורות מטורפות. הכל מלא בתבניות שאי אפשר לסתת או לתכנן אותן

PetraDay2_4020_191017

PetraDay2_4021_191017

והשביל עולה ומטפס.

הסימנים של מקום פולחן הולכים ומתרבים. שלושה מונוליטים מאבן, אובליסקים שכאלו בולטים בשטח, כמו שער אל המדרגות המובילות את המאמינים אל המתחם שלמעלה. שם, על משטח אבן מסותת עומדים מזבח ומקום להקרבת קורבנות. כל המתחם חצוב בסלע. פשוט הסירו את כיפת ההר והשאירו את המונומנטים חצובים. בפטישי אבן ואיזמלים ידניים. ממש פשוט.

PetraDay2_4025_191017

עלי לפחות זה משאיר רושם עז. המזבח (מימין) עם המדרגות שמובילות אליו ולשמאלו מקום מסודר להקרבת קורבנות עם כיור חצוב להניח את הגדי או מה שזה יהיה ותעלות להוליך את הדם. ממש מאורגן.

זה מדהים. תמיד אתה שומע, קורא, רואה בסרטים על המזבח בפסגת ההר. אתה קורא על עקידת יצחק וגם שר כל חנוכה בקול ניחר (ואם אתה מדליק נרות עם אבא שלי, אז גם שרים קול ב’)

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי
לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי
וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ
מִצָּר הַמְנַבֵּחַ
אָז אֶגְמֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר
חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ

מולי, אני רואה את זה ממש. מזבח קדום שנראה לחלוטין פונקציונלי. לבוא, לשחוט ולשרוף. יצא לי לאחרונה להיות נוכח בטקס הכנה להקרבת קורבן הפסח של נאמני הר הבית שם הם הקריבו גדי (סיפור ארוך שלא העליתי לכאן כי קצת לא היה לי נעים מהאנשים) וזה יושב לי בראש וממש מתלבש בדיוק על מה שאני רואה.

באמת ובתמים מרשים.

PetraDay2_4027_191017

ומאחורי המזבח? הנוף של פטרה, הקברים המלכותיים ורחוק באופק, המנזר מאתמול. אני עומד עם אוהד ומביטים בשמש היורדת לאיטה ובצללים המתארכים על פטרה.

זה רגע כל כך רציני שהייתי חייב לשבור אותו.

PetraDay2_4036_191017

מכאן אנחנו בירידה לכיוון היציאה מפטרה. הולכים בקצב טוב, כשהלאות מתפשטת לה בשרירים והאור הולך ומזהיב ואז מתחיל להכחיל. אנחנו מגיחים מהמסלול אל דרך היציאה מפטרה, הולכים בינות לתיירים המפונפנים שלא יודעים שאנחנו משהו מיוחד. אנחנו הלכנו היום משבע בבוקר, 16-17 קילומטר, עלינו משהו כמו 600 מטר וירדנו 400 לפחות.

יותר מאוששים, לאחר מקלחות ואוכל יצאנו חבורה לקרוע את הכפר בניצוחו של גלעד. הקריעה התבררה כבליסה של כנאפה ושאר מתוקים בכנאפייה הכי טובה מבין השלוש של וואדי מוסה (לפי גלעד המצוי במקום ובדק את הנושא בכובד ראש). לי אין שום נקיפות מצפון לתקוע את הבצק והדבש הזה. אני מרגיש שהרווחתי את זה בכבוד. אולי שרפתי 2000 קלוריות, אז מה יקרה אם אתקע 50,000?!

כל הסוכר והקפה בדם לא מזיזים בכלל ברגע שהראש פוגש בכרית שעל המיטה. מחר שוב קמים בשעה קשה והולכים לבקר את אהרון הכהן במקום מנוחתו האחרונה.

PetraDay2_0009_191028

כל הקבוצה, על אום-אל-בִּיַארָה

פוסט זה פורסם בקטגוריה Family, Travel, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.