סובב מון-בלאן #5 – מתברברים בשחקים ב Lac Blanc

מפה זה טוב. כזו משובצת על השולחן במסעדה איטלקית או כזו מפורטת כשאתה עומד במרומי ההר, וצריך למצוא את דרכך הלאה כשהתנאים משתנים. בכל מקרה, ערכה של מפה הוא גבוה.

היו לנו מפות, בטלפון של ירון שנסע בפתאומיות בחזרה וגם הלכנו עד כה בנתיבים הכי “רשמיים” והכי מתויירים, בלי סטיות לשבילי צד בכל. אבל קורה ומתברברים. ברוח הבלוג מזה שנים ארוכות, אני אמנע מליצור מתח ואומר שלמרות רגעים טיפה מתוחים בדרך, הכל הסתיים בשלום, כצפוי.

TMB_Day6_132031_190702

מימין: דרור, רוי, עופר, אבי, רונן, אנוכי

תקציר הפרקים הקודמים

השנה אנחנו, שבעה חברים עוד מימי בית הספר, נחליף קידומת. לכבוד האירוע החלטנו לעשות משהו בקנה מידה שקצת גדול מעלינו והחלטנו לצאת לאירופה ולהלך בשביל המקיף את הר המון בלאן ועובר בצרפת, איטליה ושוויץ – ה TMB, ה Tour du Mont Blanc. אנחנו כבר הולכים כמה ימים, חצינו כמה מעברי הרים ומצרפת לאיטליה. אנחנו עומדים להתעורר בעיירת הסקי ההררית  Courmayeur ולהמשיך הלאה.

חוצים חזרה לצרפת

לפי התכנון, אין לנו מספיק זמן לבצע סיבוב שלם של ה TMB. אולי כבר יש מספיק כושר ואולי אפילו רצון אבל זה לא התכנון והיה ברור שמתישהו נצטרך לחתוך את הלופ הטבעתי העגלגל ולחצות לצד השני. היום נעשה זאת דרך מנהרה קסומה העוברת מתחת להרים ולמון-בלאן עצמו. יש רכבל מ Courmayeur שעולה למון-בלאן ויורד לצד השני, לצרפת. חישוב מהיר הראה שמדובר בהוצאה רצינית (לפחות 80 יורו לאדם) לעומת הסעה שתעלה לשישתנו (ירון עזב אותנו בפרק הקודם) כ 120 יורו ותיקח הרבה פחות זמן.

התכנון היום הוא לעשות קטע בצד הצרפתי העולה לאגם הכלוא בינות להרים, קטע הידוע בשם Lac Blanc. האגם נמצא בגובה של 2,352מ’ מעל פני הים ולצידו אפילו יש בקתה. הכוונה שלנו שההסעה תיקח אותנו לתחילת המסלול, נעלה כ 900מ’ לאגם ואז נרד אל העיר שאמוני שם נלון. יש רכבלים שיורדים לעיר ועל כך בנינו, כדי לקצר ולשמור על הברכיים. ידענו גם שהרכבל הראשי שיורד (ועולה) לאתר הסקי הסמוך, רכבל La Flégère סגור לשיפוצים אבל הפייסבוק של כל הישראלים הסביר שפשוט ממשיכים לרכבל הבא ויורדים איתו. נשמע פשוט. רמז דק – זה לא היה פשוט

TMB Day6 Trail Map

לאחר לילה סוער מבחינת גשמים וברקים, האויר האיטלקי היה קריספי ממש וקשה היה להאמין שיכול להיות יפה יותר. עלינו על הוואן שחיכה לנו ויצאנו בדרכנו לפה הפעור של מנהרת מון-בלאן – הישג הנדסי מרשים שאורכו יותר מ11 ק”מ ולוקח כ 20 דקות לחצות מצד לצד.

נרגשים, נכנסנו באיטליה ומשועממים יצאנו חזרה לאור השמש בצרפת. נסיעה קצרה נוספת ועצרנו בפתח השביל. נפרדנו מהנהג שהתחיל חביב, נעשה פחות כשגילה שהישראלים המשוגעים רוצים שיקח אותם מעלה והלאה לפתח השביל וחזר להיות חביב לאחר שקיבלנו בהבנה את תוספת המחיר והתלבשנו שוב עם כל הציוד. לאחר יום קליל אתמול, זה היה משעשע לחזור לציוד מלא ולהתכונן לטיפוס. (אפילו מצאתי את פתח השביל על המפה)

TMB_Day6_092952_190702

השלטים כרגיל מספרים סיפור חלקי. הטענה היא לכמעט 3 שעות לאגם. רוי, שעשה את הקטע הזה לפני שנה, הזהיר אותנו שזה לא מסלול לחוששים מפחד גבהים כיון שהשביל עולה מהר לגובה ואז את שארית הדרך עושים על סולמות וחבלים ומדרגות תלולות בסלע. אין לאף אחד מאיתנו חששות כאלו אז יאללה לדרך.

TMB_Day6_093918_190702

השביל מתחיל ביער. אדמה רכה ומדרגות עץ וסלע שמראות כיוון אחד – מעלה בזיג זג רצוף. הכל ירוק בצורה מטורפת וריח כבד של אדמה ושל צמחייה. אין יותר מדי בוץ אבל האוויר לח כזה ומתחיל להתחמם (אנחנו עוברים גל חום ששוטף את כל אירופה)

TMB_Day6_094507_190702

TMB_Day6_09_190702

אנחנו מטפסים בקצב טוב. כרגיל, מי מהר יותר ומי לאט יותר, מי בשירה קצובה ומי בנשיפות קצובות. אנחנו חולפים על פני מטיילים עמוסי ציוד ויש סוסונים אנושיים שחולפים על פנינו עמוסי ציוד טיפוס לעייפה. שוב, גם חלקם של הצרפתים המבוגרים יותר לא נופל ועוברים אותנו גם מטיילים שהייתי מפנה להם מקום באוטובוס, כשהם מסלסלים שריקות בחולפם על פנינו, מאירי פנים ומאירי “בונג’ור!”. בולט במיוחד אדם מבוגר עם ילד שמגיחים מאחור וממשיכים הלאה. זכורנה אותו. עוד נפגוש אותו הלאה.

TMB_Day6_39_190702

ככל שאנו עולים הצמחייה נעשית נמוכה יותר, העצים דלילים יותר וכל פעם מגיח העמק ממול והוא מדהים. ממש כמו סימולציה לעמק שנוצר מקרחונים עם הפסגות המקיפות ושני קרחונים עצומים התלויים מעליו (לא סתם קרוי העמק בשם הציורי  Mer de Glace – ים הקרחונים) ומהם גולשים מפלי ענק. המנוחה עשתה את שלה וזה נראה יותר קל למרות שמדובר פה בטיפוס ואולי הגוף שהתרגל כבר לעבודה הזו לוקח את זה בקלות. אנחנו עולים ועולים עד שרואים מעלינו קירות סלע זקופים ואת אלו שעקפו אותנו עם ציוד הטיפוס.

עצירה באחו, ליד עוד סימון שביל ורוג’ום של אבנים (זה לא רוג’ום בערבית אלא בצרפתית – רו-ג’ום עם דגש על הג’ ומתחרז עם בום). אנחנו עוצרים למנוחה, לחטוף משהו קטן לאכול, לתדלק את המכונה. אני סוחב עדיין חבילות של בשר מיובש, beef jerky אמריקאי. מצד אחד, זה חלבון טעים ומהווה אבן בניין מצויינת לשרירים. מצד שני אין לי סוכר שהוא רמאות כזו, דלק לעכשיו, מהיר שנשרף בדקות ונותן כוח רגעי. בפעם הבאה צריך לשלב. כולנו גם עסוקים בצילומים והנצחות. הנוף הוא מדהים והמזג חם אבל לא חום מזעזע. מולנו, הקרחונים העצומים והמפלים שזורמים מהם. מסוק עובר לו בינות להרים, נמוך בעמק, כשאנחנו צופים בו מעליו. זה מזכיר לי את הספר שאני כרגע קורא.

TMB_Day6_14_190702

לפני שיצאנו, ארזתי את הקינדל שלי. הכי פשוט. קורא ספרים דיגיטלי שמאפשר לקרוא גם בחושך, לרגעים האלו של דעיכה לקראת שינה והרגעים של הבוקר השקט, לפני שכולם קמים ומתחיל הכל. כדי להעלות את העניין, חפרתי ומצאתי ורכשתי ספר מתח שקורה פה באלפים. זה לא ספר מופת אבל הוא אחלה ספר והוא מודרני – Damnation מאת Peter Beck מ 2018 והוא נפתח כשמסוק טס באלפים בין ההרים ומנסה לנחות. זה העמוד הראשון ואני עומד פה באלפים ורואה מסוק מנסה לנחות. רק שבספר זה לא נגמר טוב (נו, זה קורה בעמוד הראשון, תרגיעו).

36911456

זה נהדר לקרוא על נופים שאני רואה כל יום וכשהגיבור טום ווינטר יוצא להרים – הוא ואני רואים את אותו הדבר.

הנה, אני אפילו מנסה להנציח את הרגע באחו, כשאנחנו נחים לפני הזינוק הלאה.

TMB_Day6_114226_190702

והנה דרור מנציח אותי מנציח את הרגע

TMB_Day6_6534_190702

אחרי מנוחה קלה וכמה שיחות טלפון – חלקן מקצועיות (לא שלי), חלקן שיחות וידאו רק כדי להוציא לצד השני את העיניים עם סריקה איטית של הנוף. כל השיחות הן תכלס מדהימות כי אנחנו יושבים פה על הר, בגובה מעל העמק שם יש עיירות אבל ברור לנו לחלוטין שזה יעבוד, בלי לדפוק חשבון על הסיבוכיות של תקשורת ככה, עם וידאו אל הארץ.

מנצלים את העובדה שיש עוד אנשים בשטח המנוחה לצלם את התמונה שפתחה את הפוסט, של כולנו וחדות העין תבחנה כמובן ששוב דרור החליף בגדים.

ממשיכים לטפס הלאה בשביל. הצוקים נראים קרובים מתמיד.

TMB_Day6_105715_190702

ואז השביל מסתיים. בקיר.

מסביבנו יש צוקים, מגיחים ישר למעלה ועל חלק מהם כבר פרושים חבלים ומטפסים שעברו אותנו עמוסי ציוד כבר דבוקים לפני הסלע ועולים. מכאן אנחנו ממשיכים על סולמות. בעוד שאנחנו מתארגנים לעלייה (מהדקים דברים, מקפלים מוטות הליכה ומאבטחים לתיק ועוד) חבורה קטנה מטפסת על עמוד סלע ענק המזדקר מצלע ההר. זה לא נראה טפיס אבל כמו נמלים שקדניות הם זוחלים במעלה העמוד והנה כבר מישהו עומדת למעלה וצועקת באקסטזה. TMB_Day6_53_190702

לתת לכן קצת קנה מידה, הנה אותו עמוד אבן ענק במבט מלמעלה. זה מזכיר את השאלה שתיאולוגים נוצרים שברו עליה את הראש לאורך מאות שנים – “כמה מלאכים יכולים לרקוד על ראש סיכה?”

TMB_Day6_12_190702

בזמן שאנחנו מתארגנים (ודרור מחליף חולצה שוב) נשלף מקל הסלפי שלי

TMB_Day6_112021_190702

משמאל: רוי, רונן,אבי, אנוכי, עופר ודרור

מכאן יש קטע שהוא ממש לא למי שסובל מפחד גבהים. אוסף גדול של סולמות וחבלים מחכה לנו. אני ממליץ לקרוא את הפסקאות הבאות בישיבה ולא להביט למטה.

VintageSnakesLadders

ישנם מסלולים עם סולמות גם בארץ, נחל אוג תחתון למשל, מסלול נחל צפית-תמר (שהתפרסם בצורה טרגית), ברכת צפירה (שגם התפרסם בצורה טרגית, המממ, צריך דוגמאות נוספות) או נחל גוב (שם אוהד בזמנו נקע כתף, מה יהיה עם הדוגמאות האלו?!). אבל באלפים כמו באלפים – ארוך יותר, נמצא בגובה גבוה יותר והרבה יותר ירוק מכל מסלולי המדבר.

ברור לי שהמסלול בטוח לחלוטין. ביום חלש בעונה עוברים בו מאות אנשים אם לא יותר. יש הרבה אנשים שיעדיפו לדלג על הקטע הזה ולהגיע מכיוון אחר, תוך שימוש באחד הרכבלים שיקפיץ אותם לגובה אבל אנחנו סבבה עם לטפס וזה גם שינוי מבורך לשרירים – לתת לעוד שרירים הזדמנות לבטא את עצמם. גם הידיים התחזקו בהכנות לטיול הזה וגם שרירי הכתף רוצים להגיח לקדמת הבמה ולהראות מה הם יכולים לעשות – די עם עריצות הארבע ראשי!

הקטע הבא מאופיין בסולמות

TMB_Day6_28_190702

חבלים (שהם מוטות ברזל שתקועים בקיר ועוזרים לך ללכת על שביל או לאורך סלע צר מאוד – והעיקר? לא לפחד כלל)

TMB_Day6_112801_190702

והמון מדרגות כאלו חביבות שתקועות בסלע אבל בלי שום מעקה להפריד בינך לבין קרקע המציאות הקשה

TMB_Day6_113740_190702

ההבדל מכל אותם מסלולי מדבר יהודה שציינתי קודם הוא שכאן הנפילה היא הרבה יותר גבוהה וכשאתה עולה, אתה רואה רחוק ורואה שקוף.

TMB_Day6_113010_190702

אז מטפסים.

אני לא מתבייש לומר שחלק מהמדרגות, עברתי עם הידיים, להרגיש טיפה יותר בטוח, וחלק פשוט בטיפוס מדרגות רגיל, מודה ל14 הקומות בבית שאותן עליתי וירדתי בחודשים האחרונים.

TMB_Day6_120936_190702

אבל זה לא נגמר בסולמות. אחרי קטעי הסולמות ממשיך ההר לעלות בשלווה וגם אנחנו איתו, חלק בשלווה וחלק בשלווה משולבת בהתנשפות. לפחות לא עוברים אותנו כל מיני צרפתים מסוקסים עם ערימות חבלים וגרזינים בקלילות. הם נשארו לעלות ולרדת על הסלעים.

וכמובן שמתחילים קטעי השלג ואגמונים קטנים הכלואים בין הסלעים. יש להם צבע טורקיז נפלא, מכל המשקעים שהקרחונים גרסו מהסלעים בחורף, שכן אלו הם מי הפשרת שלגים ואני מניח שיעלמו לאיטם במהלך חודשי הקיץ. אפילו גבי מים הנבלות האלו עושים יותר גדול ויותר יפה

TMB_Day6_56_190702

זה נחמד לפגוש שוב שלג בטיפוס, מקרר את הגוף ועדיין קשה בעלייה. אנחנו כבר מספיק חכמים שלא לפרוץ דרכים חדשות ולטפס באותו נתיב שכבר הלכו לפנינו ודחסו את השלג למשהו שלא שוקעים בו.

TMB_Day6_39_190702-2

רונן מסביר שלג כשמאחוריו עופר, דרור ואנוכי בירוק

TMB_Day6_133427_190702

אני, עם הפנים אל העתיד (ולא זה לא ממש כרס, זה רוח!)

והבקתה כבר למעלה, במרחק נגיעה. כמו שאמרתי כבר בימים קודמים, הגוף התרגל למאמץ ולא שלא התנשפתי ועליתי לאיטי, אבל זה היה יותר קל. הספיקה גם עצירה של 10 שניות כדי להסדיר את הנשימה ולהמשיך הלאה. זה שרואים את הבקתה שמסמלת כרגע את נקודת העצירה והמטרה שלנו ממש עוזר, כי היא כבר כאן, מעלינו. את הקטע האחרון עשיתי עם הטלפון בשיחת וידאו לילדים, שיראו את הנוף (למרות שהם התלוננו שהמצלמה שהייתה תלויה לי על רצועת החזה זזה יותר מדי בגלל הנשימות שלי. נודניקים)

TMB_Day6_6686_190702

אבי, רונן ורוי מטפסים את הקטע האחרון לבקתה

פתאום מזדמנת לנו פגישה משעשעת:

אתן בוודאי זוכרות את האדם המבוגר והילד שחלפו על פנינו בקלילות בתחילת המסלול (נו, ביקשתי לזכור!). בעוד אנו עושים את דרכנו לאט למעלה, ורואים את הבקתה, חולפים על פנינו אותם שניים בדרכם מטה, אחרי שהגיעו לבקתה, שתו משהו קל, ועכשיו יורדים. רוי תחקר אותם במיומנות משתמש בכישוריו המקצועיים ובצרפתית.

מתברר שהם סבא ונכד. בן 75 ובן 12. הסבא שאל את הנכד “מה נעשה היום?” ובמקום לשבת על יוטיוב כמו ילד נורמלי ולתת לסבא שקט, הוחלט לטפס לאגם הלבן, בגובה 2352 מטר. הסבא כנראה עושה את זה מאז שהוא היה ילד ולא נראה שהוא מתקשה. להיפך, הוא עודד אותנו בצרפתית טובה והבטיח שרק עוד קצת.

זה נהדר. וזה לא ממש יוצא דופן שם. הייתי מאחל זאת לכל אחד וגם לעצמי אבל אין לנו ממש את התשתית והתרבות לטפס בהרים (ובכן, חסרים לנו הרים) כל שבוע מגיל 7 ועד גיל 87.

TMB_Day6_135443_190702

ואז הגענו אל האגם הלבן

למען האמת ציפיתי קצת ללוך נס או מינימום כינרת או אגם טיטיקה הזכור לטובה מהטיול לדרום אמריקה. הוא עדיין מדהים והוא כמו כמו שניצל שנזכרת ברגע האחרון והוצאת מהפריזר לשיש – הוא ברובו קפוא עדיין.

TMB_Day6_04_190702

לחצנה לגרסה גדולה יותר

ורונן, עם טכנולוגיה סלולרית טובה יותר

לא יודע למה אגם לבן. כשהוא לבן, אז הוא קפוא וזה לא אגם. כשהוא אגם הוא כחול כזה יפה אבל בכל מקרה הוא יושב לו ככה בין הפסגות המערסלות אותו בנינוחות וזה כל כך יפה. ההשתקפות של הפסגות והשמיים והמון ציפורים שמלהטטות במרחק אפס מהאדמה. ניסיתי לצלם אותן אבל הן מהירות יותר. שיחה מהירה לצפר הבית הבהירה שזהו זג-צהוב מקור – Alpine Chough – סוג של עורב. וויקיפדיה הסבירה שהוא “מעופף מצוין, והוא מבצע לעיתים סיבובים, התהפכויות וצלילות מסוגננות, שבמהלכן הוא מקפל את כנפיו, צולל כלפי הקרקע ונוסק למעלה ברגע האחרון. הוא נצפה מעופף בגבהים שמעל 8,000 מטרים מגובה פני הים

TMB_Day6_02_190702

יש פה בקתה, Refuge du Lac Blanc, בגובה של 2,352מ’ עם מסעדה ואפשרות לינה. לא עצרנו לאכול אלא ישבנו ללגום מים קרירים ולחשב את המסלול הלאה.

מצד אחד אנחנו יודעים שהרכבל הקרוב, ב La Flégère (או פלֵגֶ’ר כמו pleasure רק עם פ’ רפוייה) סגור לשיפוצים לפחות עוד חודש. מצד שני, התחזית מבטיחה סערה שתיכנס במהלך אחה”צ וגשם ולא ממש בא לנו ללכת בגשם. מצד שלישי צריך גם לרדת מההר כי הלילה אנחנו ישנים בשאמוני (למרות שהמלון עדיין מסרב לקבל את התיקים בשל בירוקרטיה צרפתית ואטימות הגובלת בניצנוץ קשה – אבל זה יפתר בשיחה עצבנית לקבלה). מצד רביעי, יאללה צריך לזוז.

TMB_Day6_11_190702

בקתת Refuge du Lac Blanc, בגובה של 2,352מ’

אז כמו גיבורים התגברנו על היצר לשבת וללגום משהו ויצאנו לדרך. בקבוצת הפייסבוק הישראלית של הTMB דיווחו שהרכבל הקרוב ( La Flégère ) סגור והציעו ללכת לרכבל הבא בתור, Le Brévent ואיתו לרדת לעמק ולהגיע לשאמוני למנוחה ולנחלה.

יצאנו לדרך לכיוון המשוער. אמנם נעצרנו אני ואבי ליד קבוצה מתנשפת שהחזיקה מפת נייר של האזור ונראה היה לנו שלקחנו את השביל הלא נכון, זה שעולה ולא זה שיורד לכיוון  La Flégère אבל נראה לנו שזה הכיוון הכללי הנכון וידענו שאנחנו צריכים לדלג על הרכבל הקרוב ולכן הצטרפנו לטור שהמשיך בדרך הגבוהה יותר ביציאה מ Lac Blanc ולא עם כל האספסוף שהלך לרכבל הסגור או רוב האנשים שחזרו למסלול הסולמות.

מתברברים קלות בשלג

ברגע שהבקתה נעלמה מאחורינו, המסלול הפך פנוי יותר וטיפס כל הזמן. פה כבר התחלתי לחשוד, דוקטור, כי איפה כולם ומה הם יודעים שאני לא?

המסלול היה נפלא. הרבה פחות מטויל ויותר בתולי. בהתחלה התוואי היה ברור, והיה קל לעקוב אחריו. השלג כיסה חלקים גדולים מהשביל והמשכנו הלאה על השלג הדחוס שהבהיר שמישהו הלך לפנינו כאן.

TMB_Day6_145626_190702

די מהר שמנו לב שאנחנו עוקבים אחרי סימן דרך. היו אלו עיגולי צבע גדולים, בצהוב וסגול המצוירים על סלעים, בדומה לסימני השבילים המוכרים מהארץ

TMB_Day6_37_190702

אבי עם סימן שביל ומעט שלג

די מהר זה הפך למשחק, עומדים בנקודה בה השביל נעלם ומחפשים קרוב ורחוק למצוא סימן נוסף. לעיתים למעלה, לפעמים נמוך יותר ואז הולכים אליו. מחר נגלה עופר ואני במרכז מטיילים שהסימון הזה הוא ל Via Ferrata החוצה את האלפים ותכלס אם היינו ממשיכים עליה, היינו יכולים לחצות את כל האלפים.

TMB_Day6_152533_190702

רוי מהלך על ההרים

העובדה שלא ראינו אף אחד הפיחה בנו רוח קרב והגברנו קצב בצורה מרשימה. משום מה, חתרנו למעלה, למרות שירדנו ועלינו, הכיוון הכללי היה למעלה. לעיתים השביל נעלם כולו מתחת לשלג ורק הנקודה הסגולה ממול סימנה לאיפה צריך להגיע. לפעמים פשוט לא מצאנו את ההמשך ונתפרשנו סביב כדי לחפש את הדרך.

TMB_Day6_29_190702

בדיעבד, כמו שדורה החוקרת אמרה – צריך לצאת עם מפה. אני מאמין גדול בטכנולוגיה העתיקה הזו של מפה מודפסת על נייר ואם יש צורך, אז גם מצפן כדי לדעת איך להחזיק אותה. יש לה זמן סוללה עצום והיא גם עובדת כשאין קליטה. אבל לא הייתה לנו מפה…

hqdefault

היו כמה קטעים טיפה יותר מאתגרים. בנקודה מסוימת כבר לא היו עקבות על השלג והיינו צריכים לפלס את דרכנו במדרון מושלג שהשביל קבור תחתיו. במקרה בקטע שכזה הייתי ראשון בטור והלכתי באיטיות, נסמך קשות על מקלות ההליכה ונוטה חזק כלפי מעלה, מודע כל הזמן לשיפוע ולמדרון שהתמשך לו מטה. זה לא הכי בטוח שבעולם אבל ברגע הזה כשכבר צברנו נסיון והתקדמנו הלאה והתנאים מעולים, פשוט נזהרנו והתקדמנו באיטיות ובדממה.

הנה דוגמה. נטייה חזקה ימינה כמו חלק גדול מהעם ושלג טהור ונקי תחת רגלינו

ככל כשהתקדמנו התחלנו לראות קווים שחורים באופק. כבלים של רכבל. כמו הפיראט בתצפית שצועק “אדמה, אהוי!”, לראות את התוואי של הרכבל הוא סימן טוב ועדות שאנחנו בכיוון. זה גם נסך אנרגיה נוספת בשרירים כי אנחנו כבר הולכים שעה וחצי או יותר מהבקתה.

TMB_Day6_160037_190702

ואז הגענו אל הרכבל. ראשית נתקלנו במגדלים של המעליות שנראו קצת, אההם, נטושות ולידם יעלים אלפיניים מדובללים.

TMB_Day6_55_190702

טיפוס מהיר מעלה ואנחנו באתר הרכבל.

TMB_Day6_17_190702

יעלים יש בשפע אבל אין אנשים. זה כבר יותר משעשע. מתברר שטיפסנו לרכבל גבוה יותר, שהוא חצי הדרך לפחות לרכבל שאליו תכננו ללכת אבל לא רואים שום שביל מ L’index אל Le Brévent. אנחנו עומדים בקצה של מעלית הסקי של L’index, בגובה של 2,595מ’. לא בדיוק לאיפה שתכננו להגיע.

TMB_Day6_163637_190702

עמדנו באתר הנטוש. מנסים להבין איך ממשיכים. אני מודה שאני אישית קצת התחלתי לדאוג. מדובר בשעת אחר הצהריים. נכון, השמש שוקעת מאוחר ולא נורא קר אבל עדיין מצפים לסופה שתיכנס ואין פה ממש מחסה או מים ולא ברור איך ממשיכים.

לא זכורים לי ויכוחים קשים אבל היו דיונים. עמדנו וניסינו להבין מתוך קליטה איטית של מפות גוגל ומפת מסלולי הגלישה שהרי זה אתר סקי בראש ובראשונה איך ללכת.

מעלינו עדייו יעלים, מסתכלים בשעשוע על החבורה הזו שמדברת בשפה המשונה הזו. מה אכפת ליעל?

TMB_Day6_48_190702

אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים, מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי?

בסוף הוחלט. נעקוב אחר התוואי של מסלולי הסקי. בסופו של דבר המחליקים מגיעים חזרה לציוויליזציה אז אם נלך על מדרונות הסקי, נגיע בסוף. השאלה היא מתי. אנחנו ב 2,600 מ’ והיעד שלנו הוא שאמוני ב 1000מ’. צריכים לרדת 1,600מ’ ומי יודע כמה קילומטרים בדרך.

אז התחלנו.

צר לי, אבל אין תמונות. אני הייתי טיפה לחוץ, ועם עופר התחלנו לחשוב את מי נאכל ראשון לאחר שניתקע (היה לי את הלדרמן שלי עלי). השיפועים למטה היו מזעזעים ולא נורא מעניינים אבל אותנו בעיקר עניין לרדת מההר. אתה יורד וכל הזמן עם הבלמים והברכיים המסכנות עובדות קשה. אני חששתי לברך שמאל שלי שהגיעה דפוקה מהבית אבל חיזקתי מאוד את הרגליים בדיוק בשביל זה והודיתי לאל שרכשתי שני שרוולים לתמיכה בברכיים שעשו אחלה עבודה (דיברתי על זה כבר כאן).

די מהר נכנסו לשיגרה. הולכים למטה ולמטה בסלאלום שכזה והתחלנו לראות מרחוק ולמטה עוד רכבל. בדיקה מהירה בטלפונים אישרה שזה הרכבל הסגור La Flégère אבל ראינו רכבים זזים ותנועה והנחנו שנוכל לשכנע מישהו לעזור לנו.

מה שלא עשינו זה לאסוף שלג נקי לתוך בקבוקי המים כי נגמרו לנו המים אבל הנחנו שברכבל יהיו ברזים. אין כמו חוכמת הבדיעבד. שעה לאחר מכן הגענו, אל La Flégère שנראה שבור לחלוטין. צרפתי חביב בבגדי עבודה הסתכל בתמיהה על ערימת הישראלים שירדה מההר.

– “בונג’ור מיסייה!”, בירכנו בכבוד את המקומי
– “בונג’ור…”, כך הוא
– “אנגלית אולי?”, שאלנו בתקווה, בהעדפה ברורה לבקשת עזרה בשפה נורמלית
– “לא. לא ממש”, כך הבחור המסוקס
– “טוב, איך מגיעים מכאן לשאמוני? אנחנו מחפשים את הדרך והלכנו לאיבוד”
– “אה, זה פשוט מאוד – הולכים על כביש הגישה ועוד שעתיים מגיעים”, חייך המסוקס
– “אולי תיקח אותנו?”, ניסינו רעיון, “עוד מעט תסיימו לעבוד ואז נבוא איתכם”
– “לא יכול”, החיוך נעלם
– “נשלם לכם…..”, ניסינו טקטיקה ישראלית ידועה
– “לא יכולים, אנחנו ישנים פה במבנה, לא יורדים למטה ואנחנו בונים את הרכבל והבקתה מחדש”
– “אז תרדו ותעלו, מה לא שווה לכם?!”, ניסינו חדשנות ותוקפנות ישראלית במקביל

הוא הובך קלות אבל לא נשבר. ממש חומר לקורס טיס. בודדנו אותו וניסינו שוב אבל הבנו שאין עם מי לעבוד פה ואם נמשיך ללחוץ פה לא נצליח אבל יחשיך לנו בדרך למטה.

אז הידקנו רצועות תרמיל והמשכנו ללכת על השביל שהתפתל לו בין עצי היער שכיסה את ההר בגובה הזה. בנקודה מסויימת אבי הציע לחתוך דרך היער כי זה פשוט יותר נחמד ללכת. המקטע הראשון היה באמת מקסים, עם קרקע קפיצית ממחטים וטחב ואפילו יותר קריר בינות לעצים. מצד שני, היה לנו תחושה שאנחנו מאבדים את השביל שברור היה שיורד לכביש הראשי למטה. אבל הכיוון הכללי היה טוב אז המשכנו. עופר שמשך קדימה לא היה שותף להחלטה וידענו שהוא סיבוב אחד קדימה וברור היה לנו שנחתוך את השביל ונפגוש את עופר.

אבל זה לא קרה.

TMB_Day6_LOST_190702_LRO

וככה המשכנו, למטה ולמטה וכל פעם שחתכנו את הכביש ניסינו לראות את עופר וכלום. שלחנו לו הודעות ברגע שנכנסנו חזרה לכיסוי סלולרי אבל לא הצלחנו למצוא אחד את השני. ברור היה שנגיע למטה אבל השאלה היתה איפה. הוא ירד על כביש העפר המוביל את המשאיות לאתר הרכבל ואנחנו ביער.

אחרי שעה ומשהו של ירידה מאז אותו פועל חביב התחלנו לראות שלטי כיוון. הפועל אמר לנו שהכביש יורד למסלול הגולף של שאמוני אבל השלטים הצביעו למקומות אחרים בכיוון הכללי של שאמוני. אז המשכנו לשם.

למטה ביער היה כבר חם, בלי רוח הפסגות ועוד לא מצאנו מים והזיעה דבקה בנו והעייפות כבר שרתה בשרירים. בכל זאת, הולכים מ 9:30 בבוקר וכבר משהו כמו 8 שעות הליכה רצופות וירידה מטורפת.

אז במעבר מים קטן נתתי גליץ’ פיצי עם הרגל. רק החלקונת קלה. מכה קלה בכנף ונעלתי את הברך לאחור, פנימה. צליפה מהירה וזהו. על אותה ברך שמאל שחששתי עליה חודשים.

זה כאב. ממש כאב. עצרתי. ישבתי וניסיתי. הכל זז. לא מרגיש נזק אבל וואלה כואב. הרגשתי כמו ילד שמחפש תשומת לב כי קיבלתי המון תשומת לב. עצרנו לקצת, כשהחברים מקוששים סוכר וקיבלתי סוכריה מרוי כי הייתי גיבור. לאט הכאב פחת ונעמדתי על הרגליים, הולך לאט, יותר חושש לעתידה של הברך. הדקות נקפו והמקלות עזרו ולאט הכאב נרגע. כמו ילד קטן, הסוכר עזר להרים את האנרגיה והרוח. אבל אין ברירה, חייבים להמשיך ולרדת ובתוך העצים מחשיך יותר מהר.

מילאנו מים במפלון קטן, מים קרירים שזרמו בשצף, בלי לחשוב אם אפשר או לא, פשוט היינו צמאים והמים עד כה ששתינו מהטבע היו נהדרים וטריים. גם עכשיו, זה היה מרווה וגמאנו כמו חמישה גמלים שנפלו על נווה מדבר (חמישה, כי עופר עדיין באיבוד, נע לכיוון הכביש).

השביל הוביל אותנו לאזור ה Petit Balcon Sud (הבלקון הדרומי הקטן) שם מצאנו להפתעתנו מעין בקתה קטנה עם מרפסת ענקית שכמה צעירים ישבו ועישנו וויד בשלווה. עצרנו לשתות קולה קרה וזה היה נפלא ברמות של הרבה יותר מהמים. זה היה קר, מתוק ושחור. כל מה שהיינו צריכים. ישבנו לכמה דקות כשאני קשוב לרגל שלי ומנסה להרגיש מה קורה. האמת שבמקרים של מתיחה, הגוף מוצף באדרנלין ואנדורפינים ואנחנו גם בפעילות גופנית מאומצת אז ברור שהכל הרגיש בסדר עם כאב קל.

מאוששים מהקולה המשכנו הלאה ותוך 40 דקות לערך התחלנו לראות מתחתינו גגות רעפים של שולי העיירה שאמוני. ואז חצרות בתים ואז פתאום הגענו לקצה של סמטה סלולה.

בתחילה חשבנו על אוטובוס. אבל גוגל הסביר שהמלון הוא בערך 20 דקות הליכה אז יאללה, מה זה 20 דקות הליכה לאחר 10 שעות?!

עופר, מסתבר כבר הילך על הכביש בואכה שאמוני וקבענו לחבור במלון. המשכנו ללכת בעיירה עד שהגענו למרכז ועצרנו. מסתכלים על כל האנשים שלא מבינים שאנחנו גיבורים. שירדנו את כל ההר הזה מאחורה בשלוש וחצי שעות. שחשבנו שאנחנו באיבוד. שהלכנו מלאנתאלפים שעות וקילומטרים וירידות והם רק טרודים באיפה יאכלו עכשיו.

TMB_Day6_59_190703

השמש החלה לשקוע ואנחנו הלכנו לאיטנו למלון הספא שלנו בקצה העיירה. כולנו בטלפונים. אני הרגעתי את המשפחה בבית שלא ידעו אפילו שהיה מקום לדאגה, בטח אחרי הנזיפה של משטרת שאמוני מלפני כמה ימים (הנה, כאן). בכניסה למלון, פגשנו את עופר, שמח וטוב לב. הולך לו בשלווה, עם מוזיקה מהטלפון, נהנה מהשקט שלו.

אחרי מקלחת ומנוחה קלה, אחרי שיצאנו לפאב ממול לבירה ופאניני, נכנסה הסופה. מטחי גשם עזים ליוו אותנו בריצה למלון.

זהו.

התכנון היה לתת עוד יום הליכה מחר, אבל לאור העובדה שתכננו יום הליכה בינוני היום ויום הליכה קצר מחר, הוחלט לקחת יום חופש מחר ולעשות ביום האחרון משהו קצר. באופן מופלא, לא נשמעו התנגדויות

לדואגות ודואגים – חודש אחרי, הברך שלי בגדול בסדר, מחזק אותה שוב וזה מסתדר. אבל אם מתחשק למישהו לפנק – אני ממש צריך את זה.

הנה הסטטיסטיקות משעון הפלא של רוי. הפעם הוא לא היה פלא כל כך, כי חסרים לנו כמה וכמה קילומטרים בעלייה (השלמתי את המפה למעלה לבד לאחר שהשעון התחיל מאוחר ופסק באמצע). נראה שהיו שם קרוב ל 30 ק”מ וירידה מטורפת בסוף של 1,600מ’ מ 2,600 ל 1,000

TMB Day6 Trail Data

זהו. נראה שההליכה הרצינית כבר מאחורינו ומחר יש לנו מלון מפנק במיוחד להירגע בו ולבדוק את העיירה לעומקה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Sports, Travel, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.