סובב מון בלאן #2 – מקונטמין אל לה-שאפיו ולילה טוב משוטר

יום שני להליכה. היום ממנו חששתי הכי הרבה. היום בו נטפס הכי הרבה, נרד הכי הרבה ונגיע ממש ממש גבוה. לשמחתי, קמנו בלי שום שרירים תפוסים חוץ מקצת נוקשות שתעלם במאמץ הראשון. אולי היה זו שנת הלילה הטובה או הכדורים שדרור חילק בארוחת הערב אתמול (“זה מגנזיום. יאללה, תבלעו”)

תקציר הפרקים הקודמים

השנה אנחנו, שבעה חברים עוד מימי בית הספר, נחליף קידומת. לכבוד האירוע החלטנו לעשות משהו בקנה מידה שקצת גדול מעלינו והחלטנו לצאת לאירופה ולהלך בשביל המקיף את הר המון בלאן ועובר בצרפת, איטליה ושוויץ – ה TMB, ה Tour du Mont Blanc. יום אחד של הליכה כבר עבר עלינו. לחלקנו זה היה די קשה ולא היה ברור אם נעמוד באתגר. אבל עכשיו בוקר של היום הבא ונראה מה קורה

יום 2 להליכה – קונטמין אל לה-שאפיו דרך קול-דו-בוןהום

על שני דברים עלי לדבר הבוקר הזה. ראשית, היכולת האנושית להדחיק ולשכוח. בארוחת הערב של אתמול אחרי שחלק מאיתנו הגיע על אדי דלק אל המלון, הייתה שיחה בנימות ייאוש קלות. ואילו הבוקר, הכל נשכח ונסלח וכאילו כלום. קמים לארוחת בוקר ולארוז תיקים ולמלא מים והכל סבבה.

TMB_DAY3_064554_190629

הדבר השני שאני רוצה לדבר עליו זה שיפוע.

היום אנחנו יוצאים מהעיירה קונטמין ונעלה כ 1,300 מטר עד למעבר ההרים הכי גבוה במסלול שלנו (ואחד הכי גבוהים ב TMB בכלל) Col de la Croix du Bonhomme  שהוא בגובה 2443 מ’. ממנו נרד למקום הלינה שלנו כ 950מ’ של ירידה.

Climbing Explained

אני איעזר בשרטוט שהכינותי מראש. הנקודה היא השיפועים. שני השיפועים בציור עולים לאותו הגובה, אבל α יותר מתונה מ β וזה אומר המון כשצריך תכלס לטפס את הכל. ולנו יש וואחד טיפוס.

דרור הודיע לנו, מראש, שבגלל מצב הברכיים שלו, הוא מוותר מראש. אני גם חששתי על הברכיים אבל עבדתי המון לחזק אותן ולראייה, כישצאתי לדרך, ברך שמאל שלי שדפקתי מזמן, היתה בסדר גמור וגם הוספתי עליהן תמיכה – Pro-Tec Athletics Gel Force Knee Sleeve (הנה הן, כאן) שבדיעבד עבדה מעולה.

s-l500

רוי, שעשה חלקים מהמסלול לפני שנה, היה המדריך הרוחני שלנו וגם בשל כושרו הגופני הטוב מרובנו, היה גם המדריך הפיזי שלנו הכין אותנו מראש לשלבי המסלול והסביר שזה יהיה בסבבה. בהתחלה מטפסים רגיל אבל אחר כך? אחר מטפסים חזק ואז מגיעים למעבר הראשון ושם כבר נראה את הטיפוס למעבר הגבוה ממש.

הנה המסלול שעברנו באותו היום כפי שהוקלט ע”י שעון הפלא של רוי

Day 3 Trail Map

יוצאים – Notre Dame de la Gorge אל Refuge de la Balme

TMB_DAY3_081008_190629

מתחילים ב8 בבוקר, בכנסית נוטרה-דאם דה לה גורג’ – גבירתנו של הערוץ. היום נהיה שישה. דרור יצטרף לשירות ההסעות של התיקים שיביא אותו אל היעד הסופי של היום.

השביל מיד מתחיל לטפס. משטחי אבן תחת רגלינו, השיפוע חריף ומתחילים ישר. אין פה שום משחק מקדים וכבר בכמה צעדים והכל מתחיל להתחמם. המזג עדיין נעים ולא יוקד. אנחנו גם מטפסים ביער יפה ויש לידנו את הערוץ שזורם בשצף קצף ובנקודות מסויימות חוטפים משב קריר מכיוונו. כבר על ההתחלה השלטים המוכרים מציינים את הכיוון. הראשון הוא שלנו ומציין את כל הנקודות שנעבור עד לשיא הגובה. הם טוענים שנגיע לשם בעוד 5 שעות. נראה.

TMB_DAY3_081509_190629

את הטיפוס מתחילים בין המון אנשים נוספים כי כולם הגיעו אחרי ארוחות הבוקר בלינות השונות וכולם רוצים להתחיל בשעה נורמלית. סיבולת הלב והריאה תפריד את המקבץ ותיצור מרווחים גדולים יותר.

TMB_DAY3_083831_190629

העלייה קשה. הקבוצה שלנו גם מתפרקת קלות לפי יכולת הטיפוס. ירון שנמאס לו להיסחב בסוף, נותן גז ונעלם קדימה. רוי, אבי ורונן מתקדמים בחבורה ואני ועופר סוגרים.

מה שהכי משגע זה הצרפתיות המבוגרות. בעוד שאנו מתנשפים בכבדות במעלה השביל חולפת על פנינו צרפתייה לא צעירה. אולי 65? נראה שיותר. היא רזה, לא סוחבת כלום עליה. מכנסיים קצרות, מקלות הליכה שווים וקצב מטורף. “בונז’ור!” היא מברכת בקול גבוה ומשאירה לנו אבק. מאוחר יותר נפגוש אותה שנית, כשהיא בירידה חזרה, אחרי שנגעה בשיא הגובה וחזרה. היא תברך אותנו ב”בון אפטי!” ותזדרז מטה בקלילות מעצבנת. והיא לא יחידה.

העלייה מפנה מקומה לאט לאָחוּ ענק. אפשר לומר שאלו הם רצף של אָחוּ או בעברית צחה אֲחָוִים. הנשימה שמחה כי השיפוע כאן הוא בין מתון ללא כלום

TMB_DAY3_47_190629

זה לא יאמן. היופי. הירוק הזה המטורף וכל ההרים מסביב. השמש זורחת, הפרחים פורחים, הפרפרים פורחים גם הם. יש ריח ירוק שכזה, של דשא עשיר וזה מרחיב את הדעת ואת הריאות. על הרוח נישאים קולות דינדוני פעמונים.

עדרים של פרות חומות ובריאות למראה, משוטט לו. כל אחת מהן עונדת חגורת עור סביב צווארה עם פעמון. היופי הוא שהפעמונים לא כוונו מוזיקלית וכל אחד מדנדן לו בצליל אחר. בטח להנעים לפרות את הזמן במרעה. אחר כך לא פלא שהחמאה יוצאת מעולה

TMB_DAY3_093924_190629

הבלוג, האמון על בדיקה של עובדות עד הסוף שמח לבשר שהחוט הנראה בפינה השמאלית התחתונה אכן נושא מתח חשמלי מעקצץ ושחולצה מיוזעת מוליכה חשמל בצורה טובה מאוד.

ואז האחו נגמר ומתחילים שוב לטפס ובקצב גבוה

TMB_DAY3_101708_190629

רוי ועופר ממשיכים לטפס ובפינה, הכלב האוסטרלי החמוד, גינס

עדיין יש מספיק אוויר לנהל שיחות עם זוג אוסטרליות שמטיילות בספונטניות, רק כי עברו באיזור, בלי כל הציוד ועם כלב חמוד בשם גינס (על שם הבירה) שלא נראה שהטיפוס והגובה מטריד אותו והוא מתרוצץ באושר רב.

כשאנחנו עוצרים לרגע ליד בקתת La Balme אני נדהם להציץ אל הסדרי הלינה בבקתה – אתה שוכר מזרון ללילה ובהצלחה עם זה.

TMB_DAY3_101525_190629

העמק שהלכנו לאורכו וטיפסנו בו נפרש מאחורינו וזה מרחיב את הלב והריאות לראות את כל היופי הזה (וגם הבנו כולנו שזו הפוזה המקובלת במקומות כאלו)

TMB_DAY3_100216_190629

מטפסים אל Col du Bonhomme

ושוב מתחילים לטפס. זה כמו שלבים במשחק מחשב. כל פעם עולים לשלב הבא. אולי כמו ריאליטי, רק שזה באמת ריאליטי וכולנו מקבלים את בחירת הצופים וכולנו עולים לשלב הבא.

ומגיעים שוב למישור קטן אבל השלג נראה קרוב יותר מתמיד ויש ערוצים משמעותיים של מים שזורמים ומפזרים קור נעים באוויר. המים עצמם קפואים ואנחנו רואים המון מפלים מסביב, נובעים מהפשרות שלגים בכל הפסגות שסביבנו

TMB_DAY3_41_190629

רונן ועופר ואני ואבי בודקים עמידות של גשר עץ

הפגישה הראשונה עם שלג על המסלול מרגשת. ערימת ישראלים, שגדול בארץ חצי שחונה וחצי שכונה. שרואים שלג אולי מדי פעם בחרמון או ערימה של קרח בעובי של סנטימטר בהרי ירושלים ומתלהבים. חלק טורחים לצאת לסקי פעם בשנה אבל פה זה ממש ללכת בשלג.

את הקטע הראשון לקח לנו לחצות זמן רב. בגלל התמונות. לא הקור, הקושי, העומק. פשוט, כמו ערימת טינאייג’רים מקשישים עמדנו ועשינו פוזות. שלג ראשון, נו.

TMB_DAY3_34_190629

אני, רונן, אבי ורוי בפוזה קרבית בשלג ראשון

אבל די מהר זה הפך למטרד קל כשהיינו צריכים גם לטפס על השלג. מעולם לא יצא לי לטפס על מדרון מושלג כזה גדול. חרמון זה לא רציני ובטח לא בטיפוס לאורך זמן. בהתחלה, בא לך ללכת ולכבוש שלג נקי ורך אבל כששקעתי עד הברכיים ובקושי יצאתי, הבנתי את מה שאמרתי שנים לילדים שלי, בעצמי – “השביל חכם מהולכים בו”. הולכים על השביל של השלג המלוכלך בבוץ והדחוס וזה יותר פשוט. עדיין מבוססים קצת, כמו בחול בים. רק בעלייה. הנה רונן מטפס בדוגמנות

TMB_DAY3_121848_190629

מכאן, זה פשוט הפך למאמץ טיפוס די אישי. אמנם עופר היה פחות או יותר לצידי אבל זה לא נגמר. עולים ועולים ועולים ועולים והדופק גם עולה ועולה ומדי פעם פשוט עומד ומחזיר נישמתי. לעצמי, כן, לא למקומות אחרים אבל כשאני שומע את הלמות הלב באוזניים, זה זמן לעצור ולקחת אוויר ולהסתכל על כל היופי שמסביב

ואז לשים רגל לפני רגל ולעלות לאט הלאה כי ההר לא יטפס את עצמו ורוב החבורה שם, מעלי. לפחות אני עם ירוק זרחני שבוהק על השלג. מוטות ההליכה הם לא מותרות או משהו שהייתי מוותר עליו. אתה נשען עליהם, שם את משקלך ואת יהבך ומטפס הלאה. על השלג אפילו הדסקיות המגוחכות האלו שמגיעות עם מוטות ההליכה, אפילו הן היו מועילות להפליא ומנעו שקיעה של המוטות

ועולים ועולים, ושלג ושלג, והשלג הופך למדרון סלעי וממשיכים לטפס ולא קר בכלל. אני מזיע מרוב חום והרוח הקרה מנדפת ממני את הזיעה וממשיך לטפס. כל פעם נראה שזהו אבל מתקדמים ורואים שיש עוד קצת.

ואז פתאום, יש ערימת אבנים גדולה. עמוד עקום וכל החבורה הקדמית יושבת ומנשנשת. בלי שום טקסים, חצוצרות ומדליות הגענו למעבר ההרים.

TMB_DAY3_02_190629-2

עופר, אנוכי, ירון, רוי, אבי ורונן – קול דו בוןהום

הנה, השלט. מצד אחד מעולה! הגענו!

TMB_DAY3_134217_190629

אבל זה לא הסוף. ישנו מעבר הלאה, יותר גבוה במאה ומשהו מטר. השלט מבטיח 50 דקות צרפתיות עד לשם. אז יוצאים לדרך הלאה, אחרי שנחים קצת, מנשנשים חטיפי אנרגיה (אני סוחב עלי ביף ג’רקי, בשר מיובש שאמור להיות היחס הכי טוב בין אנרגיה למשקל וגם טעים – אבל אין שם שום סוכר…). בין לבין גם מנצלים את הקליטה הסלולרית המפתיעה וכולנו עושים שיחות וידאו עם הבית – “תראו! איזה יופי! שלג! הרים! כן, אנחנו בסדר! יאללה, נדבר אחר כך”. זה האקדח של צ’כוב. הוא עוד יירה במערכה האחרונה שבה יהיה גם שוטר.

מנוחה והעובדה שהגענו לנקודה מוסיפה המון אנרגיה. אני יוצא מאושש לדרך והנוף משתנה. אנחנו חוצים את ההרים במעבר שאפילו (כמו שרוי חזר ושינן לנו) הרומאים עברו. מי יודע, אולי חניבעל עבר פה עם הפילים ויש לנו סיכוי לדרוך בחרה קפוא של פיל!

המעברים האלו שימשו את האירופאים מזה שנים. המנוולים עדיין הולכים שם כאילו כלום. אדוני ההרים בלי להזיע אפילו ועם ביגוד תואם.

עכשיו זה טיפוס מתון יותר אבל רואים רחוק ושקוף. הרבה מאוד שדות שלג חוסמים את השבילים ועלינו לחצות אותם, מדי פעם בשיפועי צד שצריך לשים אליהם לב כי החלקה כאן עלולה להסתיים רחוק

TMB_DAY3_134949_190629

TMB_DAY3_02_190629

ירון, אבי, רוי ומי שעוד מעט תתגלה כקלייר

הרוח טובה וגם מצב הרוח טובה כי, אני לפחות, כבשתי את הפחד הכי גדול שלי, לעלות את ההר הזה, בלי בושות. עכשיו הולכים ומסתכלים יותר על הכל מסביב והכל יפה כל כך ואנחנו למעלה ויש אגמים כחולים-טורקיזיים בכל מיני מקומות מסביב וזה פשוט לא יאמן ביופיו וגם מוסיפה העובדה שכבשנו את זה במו רגלינו החטובות.

TMB_DAY3_37_190629

ואז פתאום, אחרי הטיפוס מגיעים לשפיץ של המעבר. לנקודה הכי גבוהה במסלול ובין הגבוהות בכלל על השביל (לפחות הסטנדרטי) – אל Col de la Croix du Bonhomme

TMB_DAY3_141413_190629

זה באמת הרגע לשבת ולשתוק קצת מול הנוף. אנחנו כבר מטפסים כמעט שש שעות ועכשיו תחושה של פסגת העולם. שקט מוחלט וההרים נפרשים לפנינו.

TMB_DAY3_06_190629

אבל אין כזה שקט כי מסביבנו יש המון מטיילים אחרים שכולם נרגשים באותה המידה ועוצרים לאסוף את עצמם, להצטלם וכמובן לעשות סלפים בפוזות ידועות מראש. משפחה אסיאתית נרגשת, ערימת צרפתים שרירית, כמה אמריקאים ובחורה אחת שתיכף נכיר והיא תלווה אותנו בימים הקרובים – קלייר, קנדית בת 23 מוונקובר שתידבק אלינו מתוך נוחות גרידא של ערימת קשישים חביבה שלא מציקה לה. כנראה. כי רק עכשיו לכאורה פגשנו אותה (ונו, אני כותב בדיעבד, כן?!)

TMB_DAY3_39_190629

עד כאן זו הייתה סיבולת לב-ריאה וקצת שרירי רגליים. לטפס יותר קל, טוענים חלק. מעכשיו זו ירידה. על הברקסים והברכיים. בתחילת הירידה יש refuge, בקתת הרים הידועה בשם Refuge du col de la Croix du Bonhomme. יעד מועדף לרבים העושים את השביל וככה חותכים את קטע ההליכה הזה לשניים. אבל צוות ההיגוי שלנו בחר שלא לעצור בבקתה (היא לא מאוד נוחה ויש שיתארו אותה כמלוכלכת וגם צריך מקום לשבעה ודרור לא איתנו היום) אלא להמשיך הלאה אל העמק שמתחת. כרגע סיימנו לעלות לגובה של 2,443מ’, עלייה של 1300 מ’ בערך ועכשיו עלינו לרדת כ 950 מ’ אל העמק שם מחכה לנו הבקתה ‘שלנו’

ירידה מ Col de la Croix du Bonhomme אל Les Chapieux

ראשית, ירדנו אל הבקתה, למלא מים. גל החום השוטף את אירופה משפיע גם עלינו. החום ממש גבוה, 28 ויותר מעלות ואנחנו שותים יותר מים. מעל גובה מסוים נעלמים הברזים ששימשו אותנו למילוי מים ולכן הברז במטבח הציבורי של הבקתה הוא מקור מים מצוין.

אני וירון לא עומדים בפיתוי. אני מזמין לנו בירה וגומעים אותה בכמה שלוקים מהירים כי צריך להתחיל לרדת מההר וצריך להגיע לארוחת הערב בבקתה הבאה וזה לוקח זמן לרדת. אני וירון גונבים ערימה של קוביות סוכר מהשולחנות בבקתה ומתחילים ירידה.

TMB_DAY3_152231_190629

קשה להאמין כמה אנרגיה מקבלים מבירה וערימה של קוביות סוכר לבן פשוטות. אני מכרסם אותן בהנאה גלויה ומתחיל לרוץ בירידה, בשלג. כמו ילדון על התקף סוכר.

TMB_DAY3_155705_190629

ירון ואני, עם המון סוכר בדם

יש קצב בירידה. אמנם מתחילים להרגיש שרירים אבל יש תחושה של שליחות והעמק נראה קרוב מתמיד. השלג הולך ונעלם ומפנה את דרכו לשבילים צרים שמתפצלים ומתאחדים וכולם מובילים מטה. אנחנו חולפים עלי פני מטפסים, אנשים שהולכים לכיוון ההפוך ועושים את הדרך לבקתה. הם אדומי פנים ולחלקם יש מבט מיואש בעיניים. כמה קל להישיר מבט מחייך ולומר “זה רק עוד קצת, אתם תיכף מגיעים”

TMB_DAY3_153420_190629

TMB_DAY3_163921_190629

רונן מוביל את אבי וירון בדרך למטה

וכמו לפי תוכנית אב מסודרת, מגובה מסוים מתחילים שטיחי פרחים לצבוע את כל הירוק הזה מסביב, משטחים צהובים, לבנים, סגולים של פרחים שנראים מוכרים אבל הם לא. כל תמונה היא נשונל ג’יאוגרפיק

TMB_DAY3_15_190629

הסוכר יורד בדם וגם מתעכבים יותר בתמונות אבל יש תחושה של עוד מעט מגיעים לסוף.

לאט, לאט מתחילים להופיע סימני ציביליזציה. מקום הלינה שלנו ב Les Chapieux היא בקתה שיושבת על כביש לתוך עמק נידח, אבל יש כביש ורואים מכונית עוברת ככה מדי פעם. רק קליטה סלולרית אין. מאז המעבר הקודם נעלמו כל סימני הקליטה. זוכרים את האקדח של צ’כוב? הוא מתחיל להעלות עשן…

החבורה מתקדמת בקצב, כל אחד לפי הבלמים שלו ורואים כבר את רצפת העמק. הבקתה לא רחוקה.

מגיעים לבקתת Auberge Refuge Nova

לבסוף מגיעים. דרור מחכה לנו שם בכיליון עיניים, רחוץ ולאחר שבדק את כל מה שיש לבקתה להציע. זהו סוג של פונדק והלילה יש לנו חדר אכסנייה של 10 מיטות. יש שתי נשים וסקוטי אחד חסרי מזל שחולקים איתנו את החדר. הבקתה (או שיש לקרוא לה פונדק) מאוד פשטנית עם שני תאי שירותים המשרתים קומה שלמה וכמה תאי מקלחות אבל הכל נהדר וחוויה.

מתארגנים למקלחת מהירה. תענוג צרוף שאין לתארו, איך שהמים החמימים שוטפים את זיעת היום וכולנו מגיחים החוצה כמו בשיר של מתי כספי – “שביל באמצע שביל בצד, חפופים אחד אחד. איזה נקיון וסדר, איזה יופי של מצעד”

בירה ושיחה. כל באי הבקתה בקושי עומדים בריחות הבוקעים מהמטבח הראשי. ארוחת הערב תוגש לכולם ב 19:15 בדיוק וכולם יושבים ונראים נחמדים ומתורבתים אבל סופרים את הדקות. ב 19:14 חדר האוכל מלא והמגשים מתחילים לזרום.

TMB_DAY3_190439_190629

עופר, ירון, אנוכי, רונן, אבי ודרור (הבן האובד)

באופן מפתיע, לא רעבים במהלך המאמץ היומי. אין תחושת רעב והאכילה היא יותר לתדלק מתוך ידיעה שאנחנו מוציאים כמות פסיכית של אנרגיה. אבל ברגע שנוחתות קדירות המרק על השולחן, משהו משתחרר ופתאום שד רעב מגיח

TMB_DAY3_6122_190629

רוי ואנוכי מתכוננים למרק

TMB_DAY3_6123_190629

עופר הרבה יותר נינוח לאחר כמה כפות

מהרגע שהגענו שרר ריח כבד של צלי מתבשל במשך שעות. עכשיו הגיעו מגשים של תפוחי אדמה וצלי בשר שפשוט עף במהירות. הצוות עובד בקצב מטורף ומוציא מגש אחר מגש, זהים לחלוטין אל כל השולחנות. יש בחוץ אנשים שיושבים במסעדה אבל בפנים יהום הסער. כולם רעבים וכולם רוצים עכשיו לאכול.

TMB_DAY3_194223_190629

מרגע שהמגש הראשון נחת. השתררה דממה בחדר. כול הנוכחים הם מטיילים שעבדו קשה היום. כולם אוכלים במכה הראשונה ועובר זמן עד שהשיחה מתחילה ואז כול החדר ניצת בשיחות נינוחות.

יופי של הרגשה. אנחנו נקיים, מקולחים, שבעים ובעיקר מאושרים לאחר האתגר. רוי מדבר כבר על מחר ועל המסלול של מחר והכל רגוע. אמנם מחשיך לאט אבל אנחנו בעמק סגור מוקף הרים גבוהים אז מחשיך יותר מהר.

בינתיים מישראל נכנסת המשטרה לתמונה!

הערב נסגר בגיחוכים רבים כשכולנו פתחנו לראשונה את הליינרים, אותם שרוולים דמויי שק שינה שנועדו לסוכך ביננו לבין המצעים שלא ממש מוחלפים בבקתה. ההנחה והצפייה היא שכולם ישתמשו בליינרים ואכן כולם עושים זאת. החדר צפוף, המיטות קומותיים מחוברות זו לזו ונגלה שלא פשוט יהיה לרדת בלילה לשירותים (כן, מדובר בחדר של פנסיונרים ולא רק אנחנו).

TMB_DAY3_6142_190629

בעוד שאנחנו בהכנות לשינה, לא היינו מודעים לדרמה המתחוללת בארץ!

שעות לפני כן, בשיא הפסגה, כולנו דיברנו עם הבית. אבל כשחלפו השעות ולא דיווחנו על הגעה בשלום החלו שיחות בקרב הנשארות ברמת דחיפות עולה. השמות שמורים במערכת כדי להגן על התמימות. אבל התחילו חששות שאולי שבעת המופלאים מצאו את דרכם לאיזה בקע חשוך או משהו אחר.

לא שחסרה שם יוזמה. די מהר הגיעה ל’ אל פבריס, שוטר במשמרת במשטרת שאמוני. הוא לא ממש נבהל והסביר לה, כששמע את המסלול שלנו לאותו היום “אבל מאדאם! זה מסלול שילדים עושים!” וביקש להרגיע. נ’ הגדילה ראש והגיעה אפילו לביקתה שם אפילו וויפי לא היה אבל ענו לה בצרפתית וסירבו לאנגלית.

לפני שחיליק מגנוס נשלח, ירון יצר קשר. הוא מצא מכולת שמכרה חצי שעה וויפי צולע במיוחד במחיר מופקע ושלח הודעה וכך גילינו על הפרס שיצא על ראשנו במשטרת שאמוני. מאוחר יותר למדנו שבביקתה הודיעו למצלצלות שהלכנו לישון וסגרו להם. ירון עצר את ההסלמה וקטע את החששות באיבן. מיותר לומר שהחדשות על החתירה למגע חיממו את ליבנו בחדר שגם ככה היה חם מאוד ובעוד האור כבה והנחרות מתחילות לנסר את הלילה הגיתי ביום הזה, שהיה כל מה שחשבתי שיהיה ואף יותר. כמה דקות קריאה בקינדל בחושך עזרו לי לתת לראש את השקט ותוך דקות נשמטתי גם אני אל זרועותיה של שנת ישרים.

מחר יש עוד טיפוס, למעבר הרים ב Col de la Seigne שם נחצה מצרפת לאיטליה.

ולפני סיום, בעוד שהסערה במטה משטרת שאמוני שוככת הנה נתוני ההליכה של היום משעון הפלא של רוי

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Sports, Travel, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.