נשף המסכות – קצת נגמר מהאופרה

וְלַפְּעָמִים
הָאוֹפֵּרָה נִגְמֶרֶת
כִּבּוּי אוֹרוֹת
הַחֲצוֹצְרָה אוֹמֶרֶת
שָׁלוֹם לַכִּנּוֹרוֹת
אַשְׁמֹרֶת תיכונה נוֹשֶׁקֶת לַשְּׁלִישִׁית –
לָקוּם מָחָר בַּבֹּקֶר וּלְהַתְחִיל מבראשית.
(נעמי שמר, בערך)

קורה וקצת נגמר לך. אני לא מאלו המתמידים בעשייה חוזרת (אפילו פה, בבלוג יש תקופות) ובכל זאת אני כן מתמיד (הנה הבלוג שיש בו תקופות אבל וואלק,  תשע שנים אם לא סופרים את הקודם) אבל צריך לרענן. נשף המסכות של ורדי הציג באופרה הישראלית ובמסגרת קבוצת הצילום, אני כן התמדתי וחזרתי וצילמתי. האופרה כבר ירדה מהבמה ותיכף עולה טוסקה, אבל יש לי מה לומר.

נחמדה האופרה, מוזיקה פשוטה לאוזני ומלודית והסיפור ברור. בגרסה הזו, המושל של בוסטון, גוסטבו מגלה דרך מגדת עתידות, שיש נגדו מזימה לרצוח אותו. הוא מאוהב באמליה, אישתו של ראנטו, חברו ויועצו ורנאטו לבסוף ירצח אותו על חשדותיו על הרומן, באמצע נשף מסכות. כרגיל מתים ובלאגנים באופרה, אבל יפה.

זו כבר העונה השלישית וחצי שאני מצלם באופרה. אנחנו מצלמים בחזרה הגנרלית, עם כל התלבושות, מוזיקה, תאורה, כל החוויה במלואה, כולל לעיתים, החשיפה המרשימה של החוטים הנסתרים – כאשר מנצח או במאי עוצרים ונותנים כיוון אחרון שמראה את הגדולה והמורכבות של צורת האמנות הזו. לאחר מכן, ימים או שבועות אחרי שהמסך ירד, הקבוצה מתכנסת בחדר ישיבות מנומנם ומציגה ביקורת עבודות. ערב של צילומים בחזרה מניב כמה מאות של תמונות. לעיתים אני נושק לאלף תמונות או יותר. האתגר הגדול הוא לצמצם ולבחור כעשר תמונות טובות. לאחרונה ירדנו לחמש, שש תמונות – לאפשר לכולם להציג ולא להיתקע לארבע שעות בכל פעם.

זה לא פשוט. שמעתי פעם הרצאה של צלם אמריקאי, בעל מקצוע שיוצא לצלם באירועים וכנסים. הוא סיפר שהוא חוזר ממשימה עם קרוב ל10,000 תמונות. הוא צריך למסור עשרות, או מאות בודדות. כאיש מקצוע שמזמין צלמים כאלו בנסיבות מקצועיות אני מכיר את זה. אין מה לעשות עם אלפי תמונות ולעיתים צריך להעביר אחת, שתיים לעיתון או לבחור להגדיל בסלון. הוא דיבר על תהליך הבחירה והצמצום והשתמש בביטוי שמאז גנבתי לו – "You got to learn to kill your darlings" – עליך ללמוד לחסל את היקרים לליבך. אל תתאהב בתמונות שלך. גם בין שתיים מושלמות, יש אחת מושלמת קצת יותר.

פה, בבלוג יש לי את הפריבילגיה להיות הצלם, המפיק, הכותב והעורך הראשי – אני יכול להרשות לעצמי להעביר יותר תמונות אבל גם הבלוג דורש אופי מסוים של דימויים. אם אני מספר סיפור, עלי לעזור לעצמי ולבחור תמונות שמקדמות את הסיפור, מספרות אותו, מדגימות אותו. תמונות מתארות או בשפתם, descriptive images  ופחות אמנותיות.

זה תיאורי

זה אמנותי

אבל זה מתחיל כבר לחזור על עצמו. ככה קצת.

כל אופרה היא באמת סיפור אחר. גם מה שקורה על הבמה וגם האתגרים של התאורה, התזוזה המיקום של הדברים, הגודל המטורף של הבמה והצורך לעיתים להיות קרוב ולתפוס איזה רגע יפיפה של רגש מתפרץ לעומת הרצון להיות רחוק ולתפוס את כל העוצמה הזו של במה שהפכה למעוז מורדים הררי, ארמון, סמטאות באיזה עיר נמל או אי בודד.

אבל יש דברים שחוזרים על עצמם. נוסף על כך היא העובדה שיש עוד 12-15 צלמים נוספים באותה המסגרת שיושבים לצידי ועברו דרך דומה ולבסוף כולם מתרכזים לאותם רגעים דרמטיים של החרב הנשלפת, הזעקה הקשה או לנקודת הזמן שהקללה מוטלת על הגיבור.

במפגש לעיתים מוצאים את אותו הרגע מוגש בדרכים שונות. לא אותה הזווית, לא אותו הטיפול בתאורה וברוחב הדימוי, לא אותה השנייה אבל יש דמיון ואתה אומר, לעיתים בקול רם ולעיתים לעצמך בראש "אה, יש לי בדיוק אותו הפריים! טוב יותר / חד יותר / מדויק פחות או פשוט אחר"

אומר בכנות ואודה שלעיתים, אני מוצא שהתמונה של חבריי, מאותה נקודה בזמן, טובה משלי. מה לעשות. מדובר בחבורה מוכשרת. יש הברקות וישנם גם דברים חדשים. כמה מחברי הקבוצה החלו לפתח לעצמם סגנון חדש, אמנותי יותר ופחות תיאורי.

בברצלונה יש מוזיאון של פיקאסו. מוצג שם אוסף מרשים מאוד של האמן. למה אני הולך לשם? אסביר. בין המוצגים יש גם רישומים של פבלו הצעיר. חלקם רישומים מנערותו, שנות העשרה שלו ותחילת שנות העשרים לחייו. הרישומים מדהימים ביופיים. פיקאסו הצעיר תפס שם את רוח האובייקט שצייר ורשם אותו בדיוק רב ותנופה. אחר כך יש במוזיאון את הציורים המופשטים שלו. קודם פיקאסו הוכיח שהוא יודע לתאר ציורית את האובייקטים שלו בצורה מעולה. תראו את האמא והילד שלו

ועכשיו הביטו באותו הקונספט של אמא וילד. אבל זה בסדר. הוא מתפרע לאחר שהוכיח שהוא יודע ומבין איך לצייר דברים בפשטותם.

 

רחל הייתה הראשונה להציג תמונות מטושטשות ומרוחות כהבעה אמנותית משלה. יואל עבר להתעלל בתמונות שלו בשחור לבן וחיסולים ממוקדים. פרנסואה גם הוא החל למרוח ולשבש. אבותינו כבר שנו – מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי.

רובנו מנסים, מחפשים ריגושים חדשים בצילום. מדי פעם, אני לוקח פסק זמן, במהלך ההתרחשות על הבמה ומנסה דברים. האופרה היא כר מקסים להתנסות כזו כי קצת ההתרחשות בדרך כלל הוא איטי ומטה. יש זמן להחליף עדשה או לכייל את המצלמה אחרת לחלוטין ולנסות

הפעם ניסיתי לשחק עם חשיפות מרובות של אותו הפריים. זה גרם לי לחפש צורת הבעה חדשה של תנועה ולאחר כמה נסיונות הגעתי למסקנה שאני יכול להציג תזוזה ורגש באמצעות תמונה אחת.

למשל, המצוקה של גוסטבו

או אוסקר, השמש של ריקרדו, המחפש פתרון בדחיפות

נשף המסיכות עצמו – ריקוד בתמונה אחת

וכיוון שאני הוא אני ורואה תמיד את המגוחך ואת מה שמשעשע אותי יש לי גם תמיד רגעים שאני נוצר כדי לעבד אחר כך. בתחילת האופרה מציירים כולם את ריקרדו

ואז זה קורה וזה מחייב אותי להגיב

או מה שהפך להיות המאסטרפיס שלי מהאופרה הזו

(לחצנה להגדלה)

וזה, גבירותיי ורבותי הפואנטה של תחביב. לא חייב לאף אחד כלום ואם בא לי לשים טלפונים סלולרים בידיהם של גיבורי האופרה – אני אשים וזהו. העובדה שזה הצחיק את הנוכחים ואנשים הגיבו בהתלהבות – זה בונוס.

ותמיד אחפש את התמונה ההיא שהיא כמו מכה בבטן. היא תגיע כל פעם מחדש.

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Music, photography, Thoughts, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.