וינסנט ואן גוך היה היפסטר

וינסנט ואן גוך היה היפסטר. רק בגלל שנולד ב 1853 אני לא יכול לומר שהיה מילניאל אבל לאחר עיון חוזר במורשתו ולאחר ביקור במוזיאון שהקים אחיינו בעיר המעטירה אמסטרדם שלגדות נהר האמסטל, אני די משוכנע שאני צודק.

לא הצליח להחזיק עבודה לאורך זמן וכל הזמן חיפש את עצמו, חי על חשבון הוריו ואחיו, התלבש בכוונה ישן וכפרי כדי להתאים לאג'נדה משלו, אכל מעט וטיפח זקן, היה מיוסר, בחרדות ודכאונות וכל הזמן חיפש להגשים משהו. היפסטר. בחרתי ללוות את הטיעון עם פליימוביל וינסנט שבניתי.

החמניות המפורסמות של ואן -גוך

(דרך אגב, כמעט תמיד אני משוכנע שאני צודק וגם אם לא, אני לא אתן לאף אחד לדעת שאני לא משוכנע. תכונה משפחתית שכזו, לדבר בביטחון עצום על משהו שאתה לא ממש סגור עליו וזה משכנע אנשים כבר הרבה מאוד שנים)

כשהיינו עכשיו באמסטרדם (הנה, תתעדכנו איפה לאכול) ביקרנו במוזיאון ואן-גוך. אחלה מוזיאון יש לוינסנט שההולנדים קוראים לו "פִינְ-סֵנְט פָאן חוֹך". הוא שופץ להפליא ב 2013 והיום זו חוויה מעולה כולל מדריך מולטימדיה מצוין שמדגים איך עושים את זה נכון. המוזיאון יפה ומאורגן בצורה מרשימה המובילה את המבקר לאיטו דרך מקבצים ואוספים שנותנים לך להבין את גדולתו של הצייר ואיך הוא שיחרר את הצ'אקרות של האומנות המודרנית וכמה גאון הוא היה וכמה כואבים היו חייו.

אותי, אישית הכי הרשימה העובדה שרוב הקהל היה צעיר ומגניב. אמנם ממרום קשישותי כולם נראים לי צעירים אבל אני חושב שהיה שם רוב מכריע לאנשים בעשור השני לחייהם, 20-30 שכזה. מדריך המולטימדיה נתן אפשרות לביקור בזק של 40 דקות – מעבר מהיר דרך כל הלהיטים הגדולים וראיתי לא מעט אנשים מתרוצצים עם ההוראות באוזניות ('עלי לקומה שנייה ומצד ימין תלויות הסיגליות של ואן גוך'). אבל רוב האנשים עברו בשקט את השעתיים של המוזיאון.

שולח לך סיגליות בזר קשור בסרט

הכרתי את סיפור חייו של וינסנט, סיפור סוער ולצער כולנו די קצר כי וינסנט ירה בעצמו בגיל 37 לאחר רק עשור (כן, 10 שנים!) של יצירה וציור והשאיר אחריו עושר עצום של יצירות (מעל 2000 יצירות וציורי שמן). אבל בעודי הולך דרך סיפור חייו פתאום הבנתי אותו. כמו התלונות המרובות שיש היום על מיליניאלס וחוסר השקט הטבוע בהם והרדיפה אחר משהו, גם וינסנט הצעיר היה משהו דומה והיה בו משהו היפסטרי, הוא הקפיד על הזקן, על הכובעים הנכונים והבגדים שלו לא תמיד היו ברוח התקופה אלא ניסו לשדר שהוא עממי ופשוט ולא כזה עירוני מתוחכם אלא איש של אדמה ושל הכפר.

הוא לא ממש הצליח להחזיק עבודות, האדון לבית ואן גוך. בגיל 16 התקבל לעבודה בבית מסחר באמנות (art dealership) בהאג ולאחר מכן התחיל להסתובב בעולם לכמה שנים טובות – הועבר לסניף בבריסל ואז, לאחר כמה חודשים, הועף לסניף בלונדון ומשם לסניף בפאריס. שש שנים הסתובב לו הבחור עם קריירה בתחום האמנות וכנראה היה טוב אבל היה חמוץ וחיפש כל הזמן את עצמו. אני מניח שהיום הוא היה גם דואג להשיג קצת ציפרלקס או כיון שמדובר במאה ה19, כנראה פרוזק. בן האדם היה קצת מדוכא וחשב שיש יותר מהחיים מסתם לסחור באמנות עד שנמאס לו ועזב הכל וחזר לבית של ההורים והחליט לחזור בתשובה קצת ולהתקרב לדת. לא בדיוק היפסטרי אבל אני לא אתן לעובדות לבלבל אותי והגשמה עצמית היא הגשמה עצמית אפילו כשחוזרים להורים אחרי שחיית כבר יפה בחוץ.

ב 1876 וינסטנט החליט שהוא יהיה מורה ומטיף (אבא שלו היה איש דת פרוטסטנטי, כך שזה קצת ללכת אחרי אבא). יצא לאנגליה לבית ספר ואז חזר להולנד, החליט שזה לא זה והלך לעבוד בחנות ספרים ואז שוב שינה כיוון ועבר לאמסטרדם ללמוד לימודי דת. תוך שנה נשבר לו והוא עזב הכל והחליט ללכת להגשים את החזון ולעבוד עם כורי הפחם ולהרביץ בהם תורה. אבל גם זה עבר לו תוך שנה והוא החליט שהוא אמן!

יש תנועה במוזיאון ואן-גוך

לאורך חלק גדול מהתקופה הזו, תמכו בו אנשים אחרים כלכלית.  הוא היה מוזנח קלות ושנורר ככה מחייה כל פעם אבל הוריו תמכו בו כלכלית בהתחלה ואז אחיו, תיאו. הוא רק הסתובב וצייר והתלבש עם מגבעות קש שביטאו את הקשר שלו לאנשים הפשוטים ובגדים שסימלו את השתייכותו למעמדות העומלים, למרות שהוא לא ממש עמל. דיכאונות הציקו לו כל הזמן (רגע, אחר כך אוזן). זה שהוא היה גאון ופיתח סגנון ציור מדהים וראייה שפתחה לאנשים את הראש לחלוטין זה ברור. לא אקח זאת ממנו. הציורים שלו המאוחרים, עם מערבולות הצבע, יש להם חיים משלהם וכשהוא שמח אז הציור קורן אור מיוחד, צהוב ויפה ולי, שמביט ביצירה, אני חש התרוממות רוח ושמחה.


בואו ונדבר על אוזן

בואו ונדבר על אוזן. ב 1888 כחלק מהנדודים שלו הגיע וינסנט לעיר ארל, בפרובאנס. הוא היה במצב רוח מרומם מהנוף והאור ומצא לו מקום לגור, בבית הצהוב. הוא חלם על מושבה של אמנים, שכולם יבואו אליו והם ככה יהיו בצ'יל ויציירו יחד וישתו יין צרפתי זול ויאכלו בגט. חבר אחד שלו, הצייר פול גוגן באמת הגיע ווינסט סיבלט לו מקום והם גרו ביחד וציירו ביחד והכל היה טוב. אבל לאט הויכולים שלהם התחילו לעלות לוינסנט על העצבים. ויכוחים אידאולוגים על ציור ויצירה. ערב אחד, וינסנט היה בהתקף דיכאוני ופסיכוטי ורב עם חברו, פול גוגן כשבידו סכין חדה. גוגן עזב בטריקת דלת ווינסנט, בהבלחת זעם רגעית חתך לעצמו חתיכה מאוזן שמאל. הוא לא זכר כלום לאחר מכן (הנה, ההסבר המעולה מאתר המוזיאון – שווה)

טרנט רזנור וניין אינץ' ניילס שרו על זה במקור, אבל אתם מכירים את הגרסה של ג'וני קאש

יכול להיות שוינסנט חתך את עצמו כדי לראות אם הוא עדיין חש. לא יודע. אני לא מוסמך לשום מסקנה חוץ מהעובדה שהמקום הזה כאן הוא שלי.

לבסוף ירה וינסנט בעצמו. לאחר אישפוזים חוזרים ונשנים הדיכאון שלו גדל והוא בחר לעזוב הכל מאחריו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Creative, Playmobil, Thoughts, Travel, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.