משינה טבעו את המושג “משהו קטן וטוב”. דידו ואנֵיאָס עונה לכל הצרכים – קטנה, קצרה, טובה ויש המון משמעות למילה ‘טבעו’ כי היא מתרחשת בים ובקרקעיתו.
אמנם המוזיקה שהתנגנה היא מוזיקה בסגנון בריטי עתיק של המלחין האנגלי הנרי פרסל אבל לי התנגנה בראש מוזיקה אחרת – under the sea מתוך ‘בת הים הקטנה’
אחר הצהריים תל אביבי. חבורה של צלמים בחזרה גנרלית של האופרה הישראלית, לפני העלאת דידו ואנֵיאָס אופרה שכתב הנרי פרסל הבריטי, כנראה בסוף המאה ה 17, אולי לחצרו של המלך צ’ארלס השני או אולי לבנות בית הספר לבנות בצ’לסי. בכל מקרה האופרה הועלתה פעם אחת אז, אבדה ולמעשה רק שוחזרה בתחילת המאה ה20. עצוב ככל שזה יהיה, זה קיצר אותה לשעה.
זה ישב לי טוב, הקצר הזה. להגיח החוצה מהאולם החשוך ועדיין אור יום זה משעשע. חוצמזה, האופרה הייתה ויזואלית להפליא, מה שמאוד חביב עלי כי אני שטחי ומספיק שיפה אז אני שמח.
הסיפור של האופרה הוא לא מורכב ומבוסס על דמויות מהאנאידה של וירגיליוס שמספר על מלחמת טרויה. כן, זו שנגמרה בסוס ולקח חשוב לא לסמוך על יוונים. מלכת קרתגו דידו (קרתגו תהיה היריבה המיתולוגית של רומא) מתאהבת בנסיך הטרויאני אנֵיאָס שמגיעה לחופיה כניצול מספינה טובעת לאחר שיצא מטרויה הכבושה בראש אנשיו. הכל נראה סבבה אלא שמכשף/ת הים מחליט שזה לא יקרה ומשכנע את אניאס להמשיך הלאה ודידו שבורת הלב (למרות שחשדה שהאהבה הזו היא חד צדדית, קרתגית אבל חדה) מסיימת את חייה כראוי בכל אופרה ומתאבדת.
דידו ואנֵיאָס שאנחנו ראינו היא תוצר של זוג בימאים, כוריאוגרפים ומעצבים – ססיל רוסה וג'וליין לובק שכבר צילמתי את “לה צ'נרנטולה” שלהם שהייתה צבעונית להפליא וכללה גם המון מחוות ויזואליות ורקדנים שקידמו את העלילה. ובכן יונית, אני רואה כאן קו מנחה.
המון רקדנים, אקרובטים, צבעוניות נהדרת וכל תחבולה בספר להעביר את התחושה שהאופרה מתרחשת בים – אם לחופו, עליו או מתחתיו (כמו במחבואים, לקשישים שביננו).
זה התחיל עם רקדנית שהיא אקרובטית (או הפוך) בתפקיד שליחת האלים שתעבור כל העלילה ותקשר בין עולמם של האלים ומכשף הים לבין עולמם של דידו ואניאס. היא מדהימה בתנועות שלה וכמובן בקטעי האקרובטיקה עוצרי הנשימה שלה.
ואז כמובן, לאחר רמזים שונים ומשונים, וצלליות מאיימות של מתחת למים מופיעה מכשף הים
אני ראיתי אותו, גדול ומאיים על הסלע ומיד קפצה לי אורסולה לראש.
אורסולה היא מכשפת הים מתוך סרט דיסני ידוע – בת הים הקטנה. היא כמובן לא מנותקת ממסורת מוכרת של מכשפים תת-ימיים והחיבור התמנוני לא הומצא על ידי דיסני אבל זו הדמות איקונית וגם אם זוג המעצבים של האופרה לא ראו מימיהם את בת הים הקטנה, זה יושב בזיכרון הקולקטיבי. יחד עם עם ראשים המוארכים של המפלצות של ה.ר. גייגר
ובכלל בנות הים שריחפו להן תוך כדי שירה גרמו לי להעריך יותר את המקצוע כפוי הטובה הזה של זמרות אופרה שאינן הסולנית. לשיר אופרה תוך כדי שאת תלויה מלמעלה זה מרשים!
ואם השקעה כבר, אז אני חייב לומר מילה על הסולנית, דידו שבחזרה שאנחנו ראינו היתה ענת צ’רני (שגם אותה ראינו בעבר כמה פעמים, יש שני קאסטים בדרך כלל כך שסולן שר ערב כן וערב לא) והבחורה בהריון מתקדם ושרה (חודש שמיני אמרה לי מאיה) .
אבל תנו לי להניח רגע את האיזוטריה בצד.
האופרה היתה ממש יפה. המוזיקה בסגנון אנגלי עתיק עם לאוטות, צ’מבלו ושאר כלי נגינה שהניחו אותי ישירות בימי הביניים האנגלים. לשם שינוי, הליברית, הטקסט של האופרה (הה! למדתי משהו לאחר יותר מ 15 אופרות!) הוא באנגלית כך שהצלחתי לעיתים לעקוב אחרי העלילה גם כשהעין דבוקה למצלמה, מחכה לרגע הנכון
ואני חוזר לויזואליה של האופרה. לעיתים זה היה קצת קאמפי, קצת מצחיק ברמת התיאטרליות והדרמטיות המוגזמת. כשאנֵיאָס נלחם במפלצת שנשלחה על ידי מכשף הים יש על הבמה מפלצת נפלאה מבחינת הגיחוך שבה
כשאנֵיאָס תקע את חניתו, באומץ רב, אל ראשה של המפלצת, היא שילחה סילון של נצנצים אדומים שהתפזרו לכל עבר ולמרות שזה רגע דרמטי אני פשוט נקרעתי מצחוק. צר לי אם מישהו נפגע אבל לא יכולתי לעצור את זה. זה פשוט היה מעולה ודרמטי כמו מסיבת סוף השנה בתיכון. בראבו!
הסוף של דידו באמת היה דרמטי ועצור.
כשדידו מבינה שזהו, אנֵיאָס ממשיך הלאה ומשאיר אותה לבד שבורת לב היא, כאמור, מתאבדת. אבל בהפקה יוצאת דידו עם שמלה גדולה שהופכת למסך המדמה את הגלים (הוא עושה גלים) ואז היא נעלמת בו תוך כדי שירת האריה הכי מפורסמת מהאופרה “When I am laid in earth” – הנה תראו אבל לא מכאן
ואז היא נעלמת בגלים ברגע מאוד עצור ויפיפה
תם הטקס.
