טוקיו, חזרנו אליך שנית – סיכום וסיום

כמו גודזילה שחזרה שוב ושוב לטוקיו, גם אנחנו חזרנו לטוקיו בסוף הסיבוב. רק שגודזילה חוזרת לחרב את טוקיו ואנו באנו ליהנות שוב.

רק אמש חתכנו מהאקונה, לאור מזג האוויר שלא ממש איפשר את ההמשך ולקחנו רכבת חזרה לטוקיו. לאט לאט, התבהרו השמיים ככול שעזבנו את אזור ההרים, הרכבת הלכה והתמלאה באנשים לבושים יותר מתוחכם, יותר חליפות, יותר נשים לבושות אופנתי, הנוף הלך והפך אורבני עד שנכנסנו שוב לתחנת שינג’וקו העצומה.

זה הפתיע מאוד איך הכל נראה מוכר. אנחנו כבר כמעט שלושה שבועות מסתובבים ביפן ודברים נעשו ברורים ופשוטים. הרחובות שסביב לתחנה היו ממש מוכרים כי זה האזור שהיה סביב המלון שלנו. אנו חוזרים למלון שפתח את הסיבוב, לא מתוך נאמנות אלא מתוך הכרה שהוא היה הכי נוח ועם החדר הכי גדול כדי לארוז את כל הדברים שנוספו בדרך (וגם יש לנו מזוודה ותיק שם).

אבל יש בנו נינוחות. הכל נראה מוכר וידוע. כשהיינו כאן בפעם האחרונה, בתחילת הסיבוב כל דבר היה זר, משונה, מפתיע ולא מוכר. המון מיומנויות שאספנו לסביבה העירונית היפנית, לרכבות, לאוכל  – עכשיו הכל פשוט וזורם.

רצינו להוסיף יום למלון המוזמן, כי הסטנו יום מהאקונה לטוקיו אבל לא היה מקום. רצינו לנסות מלון קפסולה, רק ללילה אחד, כדי שנוכל לומר שהיינו שם. אבל, מסתבר שקפסולות לא מארחות גברים ונשים יחדיו וצריך למצוא מלון שיש לו גם וגם וכבר לא היה מקום ותכל’ס היינו צריכים לשלם הרבה כדי לקבל מעט. אז מצאנו פתרון אחר בדמות חדרון פצפון שלא היה רחוק מקפסולה. ויצאנו לתור את האזור הידוע בשם Piss Alley – הייתי מתרגם לסמטה מסריחה – סמטה קטנה וארוכה המתחילה ליד תחנת הרכבת של שינגו’קו ומלאה בברים שהמילה קטנים גדולה עליהם וכולם מגישים את אותו יקיטורי (שיפודים יפנים) ובירה. הנה מיקום אם בא לכם

עצרנו שם בפינת רחוב (זו ששלחתי אתכם אליה) בדוכן ראמן שמגיש שלוש מנות ראמן שנקראות מספר 1, מספר 2 או 3. יש שמונה מקומות, תור ארוך ושני טבחים שעובדים בקצב מהיר בטירוף. אתה מסיים ללגום, מניח את הקערה וקם. כמו שאמר אלברט, עליו השלום, מחומוס טעמי הירושלמי – “לבלוע, לא ללעוס!”

TokyoPissAlley_7051_180418

אחרי שהרגענו את הרעב והרגשנו “טוקיו,חזרנו אליך!” המשכנו לתור ולחפש מקום לשבת. כל מקומות מגישים את אותו התפריט ואת אותה הבירה. כולם בגודל של חדר האמבטיה שלכם – אולי קצת פחות.

מזמינים בירה וכמה שיפודים ונהנים מחוויה באמת פשוטה

TokyoPissAlley_7043_180418

TokyoPissAlley_7058_180418

כל פעם שמישהו רוצה לצאת – כולם יוצאים כי יושבים על ספסל ונשענים על הקיר האחורי – אין לעבור מאחור. גריל קטן, ערימה של שיפודים, דלפק פצפון ומקרר עם סוג בירה אחד. מסעדה, אבל משעשעת.

המטרה של הימים האחרונים בטוקיו הם גם לראות דברים קטנים שלא ראינו ולקנות דברים שלא קנינו.

בשל חיבתי העזה למטבח שלי ולכל מה שאני מייצר בו, מצאנו את עצמנו למחרת בבוקר בפתחו של רחוב Kappabashi-dori, רחוב קאפבאשי שגם נקרא Kitchen Town.

TokyoLastDay_7060_180419

קילומטר של חנויות שקשורות בכל מה שאוכל, פרט למוצרי מזון. כלי מטבח לכל דבר יפני, כלי אוכל, דברי חשמל, דגמים של אוכל שרואים בחלונות ראווה, כל מה שמסעדה תצטרך, כולל שילוט, בגדים – הכל מהכל. תנו לי שבוע ואעבור חנות חנות ולא אשבע. אני חסיד גדול של הקומפלקס של מיסטרל, בדרום תל אביב – אז כזה רק בגודל של עשרות חנויות לאורך קילומטר וכולן מוכרות כל מה שיש לו איזה קישור להכנת אוכל או שתייה.

אז יצאתי ברכוש גדול. כל מה שאצטרך כדי להכין Onigiri – אותם משולשי אורז, מחבת נחושת לטאמגו, כל מיני כלים קטנים שישדרגו את הסושי שלנו. כל מה שצריך כדי לשתות תה (חוץ מקומקום שנורית סירבה לקנות). וגולת הכותרת – שני סכינים שרק מלהסתכל עליהן אפשר להיחתך – סכין דגים מפלדה עשירת פחמן שמגיעה לחדות של איזמל מנתחים וסכין נוספת. שתיהן במקדש הסכינים היפני של Kamata. המתחרה הכי גדול, Kamasa נמצא במרחק של בלוק או שניים ואלו הם יצרני סכינים בין הנחשבים ביותר בטוקיו, שניהם כבר כמעט מאה שנה של סכינאות. אושר רב המגולם בסכין אשר מסוגל לחתוך ג’ירף שלם באיבחה אחת (לאורך, רבותי, לא לרוחב!).

בנקודה מסוימת נורית חשה עומס רגשי מסוים והודיעה שנמאס לה.

ארוחת סושי קלה והמשכנו הלאה, לדברים יותר רוחניים

TokyoLastDay_7069_180419

אלו הם Hokkigai או surf clams – משונה וטעים

 TokyoLastDay_7063_180419

רוחני יותר – מוזיאון ומרכז האוריגמי –  Origami Kaikan  – שם נורית חזרה לשנות העשרה שלה כשחיוך תמידי על שפתותיה. כמה קומות עם חללי תצוגה וסדנאות של אוריגנמי, וואשי וצביעת ניירות עבור שני האחרונים. היא קיוותה להיכנס לסדנה אבל נרתעה כששמעה שיש סדנה של 4 שעות שבה לומדים להכין את הגלימה של בובת הקיסר שעליה כרגע מתמקדים (4-5 שיעורים ויש בובת וואשי מדוייקת של הקיסר). אז במשך שעה הסתובבה בחנות, בוחנת ספרים, ניירות לקיפול, קיטים ושאר דברים חשובים. אני איבדתי את היכולת להתנגד לאחר הסיור הממושך ברחוב המטבחים, ברחוב קאפבאשי.

עוד תותים נהדרים ומחית שועית בטעם מאצ’ה בתוך כדור בצק אורז והלאה. משם זו פשוט קפיצה קטנה לחלל הגלריות המעולה 3331 Arts Chiyoda.

TokyoLastDay_143421_180419

היינו שם, בחצר, ביומנו השני בטוקיו. בית ספר שכונתי שעצר פעילות כי אין מספיק ילדים בשכונה, עוד אספקט של יפן כמדינת כל זקניה. יפן מזדקנת ולא נולדים מספיק ילדים – פירמידה דמוגרפית הפוכה. ואז בית ספר ישן מוסב לחלל גלריות מגניב קשות.

TokyoLastDay_7101_180419

הכיתות הישנות הפכו לחללי תצוגה, יש בית קפה מעולה ופעילות לילדים, גם לילדי האשכנזים.

כך למשל פגשנו את Asakura Kouhei – יפני חביב עם כישרון ציור מרשים ואנגלית מצחיקה שהגיב נכון כשנורית הראתה לו עבודות של אוהד – התרשם ברצינות. הנה, יש לו אתר http://www.asakurakouhei.com

TokyoLastDay_7075_180419

הוא מצייר סצינות טבע מטורפות בתוך דמויות של חיות. רמות הפירוט הן מדהימות.

TokyoLastDay_7073_180419

TokyoLastDay_7072_180419

הנה עשיתי לכן זום שתראנה

TokyoLastDay_7086_180419

המסדרונות קצת מדכאים אבל כל חלל תצוגה מפתיע. או בשיעמומו – כל מיני פרוייקטים של התחדשות עירונית שלא ממש נוגעים בנו או אמנות מטורפת כמו של Kang Sukho  הקוראני שבוחר ספרים, שם אותם בקופסת פלסטיק ומזין פנימה טרמיטים שהוא אוסף בטבע. הטרמיטים אוכלים ובונים מחילות בספר ויוצרים משהו חדש. הבחירה שלו בספר שלעיתים היא פוליטית מאוד ומה שקורה לספר – פשוט מרתק

לפרוייקט הוא קורא Trans-Society ויש גם ספרים וגם צילומים לאורך חודשים ושנים שמראים את השינוייםTokyoLastDay_7081_180419

מצאתי סרט שלו, מתצוגה ישנה בסיאול

עמדתי שם והבטתי בספרים ובמחילות, במגזינים הישנים ובסרטונים שמראים את הטרמיטים וזה משהו אחר. בכיתה הבאה יש פוסטרים מרתקים וכך הלאה.

יש גם חללים לילדים אבל לנו אין פה שום ילדים לשים בחלל המשחק.

TokyoLastDay_7093_180419

TokyoLastDay_7094_180419

כפי שציינתי, היינו שם במקום, בחצר במסגרת סיור חינמי שלקחנו ביום לאחר הנחיתה. אבל אז, עץ הדובדבן שבחצר פרח במלוא העוצמה

TokyoDay2_2971_180404

ושלושה שבועות אחרי, אין אפילו פרח אחד על הרצפה. אותו עץ בדיוק.

TokyoLastDay_7103_180419

כבדים בחוויות ובשקיות המשכנו הלאה כשהערב יורד על הלילה לפני האחרון. זינוק מהיר ל Roppongi hills, אזור שלא ממש ביקרנו לפני, הביא אותנו לבר שלא רצינו לשבת בו ולמקדש טמפורה שממש רצינו לשבת בו אבל נגמר להם הכל () ואז מצאנו את Warayakiya Roppongi – איזאקיה, או בר יפני שמתמחה בגריל קש.

רק בגלל זה רציתי לשבת שם, חוץ מהעובדה שהמקום סופר מגניב ומלא אנשים מגניבים – הרבה יפנים וגם אשכנזים.

המלצה:
בר-מסעדה  Warayakiya Roppongi
צריך להזמין מקום
(יש עוד סניפים שלהם)
הנה מיקום: https://goo.gl/maps/wLEV3aJ41ND2

במרכזו, בור ענק עם ארובה אימתנית. הם ממלאים את הבור בקש יבש ואז מציתים אותו והוא נדלק בחום עצום ומהירות גבוהה, כמו שכולנו מכירים משיחים יבשים שזורקים למדורות ל”ג בעומר. על הדבר הזה, הם צולים בשר. זו צורה אלימה ומהירה לבשל משהו ומאוד משעשעת.

ואיך זה יוצא?

TokyoLastDay_222853_180419

מעולה ומבחינתי בדיוק בדרגת העשייה הנכונה להנות מבשר ווגיו משובח. עם כוס סאקה או בירה – הערב פשוט זורם נפלא.

למען האמת נכנסנו לשם בגלל שרצינו לאכות ב Tempura Mikaku שנמצא מעבר לסימטה אבל כשנכנסנו בערב, בערך בשמונה וחצי, תשע, אמרו לנו שני הטבחים הבאים בימים שלא נשאר להם כלום מה לטמפר ושכל הנבלות שבאו לפנינו אכלו את הכל. זה אמור להיות אחד ממקדשי הטמפורה המקומיים וממש רצינו ארוחת טמפורה אבל אכלנו קש.

אז למקרה הצורך, הנה הם:

המלצה – מסעדת טמפורה ב Roppongi
Tempura Mikaku

http://www.tenpura-mikaku.com
הנה מיקום (זו סמטה קטנה): https://goo.gl/maps/JpHpYN55sTt

בבוקר קמנו ליום אחרון של טוקיו.

בשקט, סגרנו מעגלים.

חזרנו לשוק הדגים של צוקיג’י לאחר שהיינו שם בהתחלה. למען האמת, הלכנו, בראש ובראשונה לבקר את הסושי של שני הזקנים. אז עוד לא קיימתי מצוות המלצות אז הנה הם:

TokyoLastDay_7117_180420

המלצה – מסעדת סושי בשוק הדגים של טוקיו
Tsukiji Itadori Bekkan
הסושי הכי טוב שאכלנו בטוקיו, בין הכי טובים בטיול, אם לא הכי.
נמצא במסדרון פנימי בבניין בין שני רחובות בשוק
הנה מיקום: https://goo.gl/maps/anTcx1p9dBw

רק כששלפתי את סושימן הפליימוביל הם נזכרו באשכנזים המצחיקים. רק זקן אחד היה הפעם, ואיתו מישהו נוסף אבל לאחר שלושה שבועות של אוכל יפני, אין שום דבר שמתקרב אליהם, לסקאלופ הטרי, לשרימפ המים המתוקים ולטונה שלהם. מושלם.

TokyoLastDay_7114_180420

את שאר הבוקר בצוקיג’י בילינו בלקנות מוצרים (אצות מובחרות, תה משובח) וקומקום תה. נורית פסלה עשרות, אם לא מאות קנקני תה במבט מצמית וקבעה שזה לא זה. עד שנמצא הקנקן הראוי ויכולנו להמשיך בקארמה שלנו.

TokyoLastDay_7143_180420

TokyoLastDay_7143_180420-2

תפילה האחרונה במקדש שינטו וחותמת אחרונה. הפעם כבר מבקשים דברים רחוקים יותר, גדולים יותר כי חוזרים, עוד קצת מעט, לשיגרת החיים.

TokyoLastDay_121924_180420

את שארית טוקיו העברנו בקניות בשיבויה, מתישהו צריך ללכת ולעשות קניות מתוך כוונה ולא על הדרך. לפנות ערב, חזרנו מי מרוצה יותר ומי פחות לחדר למשימת האריזה הלא תאמן. נורית, קוסמת האריזה, שתוכל לארוז קרקס על פיליו ונמריו לתוך תיק כלי רחצה שינסה מותניה, אני ניסיתי להצטמצם ככל שיכולתי, לעמוד בפינה ולחשוב טוב-טוב על מה עשיתי.

לבסוף הכל היה ארוז ונצור, הכל על סף המותר ויכולנו לנום ולקום מוקדם לנסיגה מהירה וקלילה מטוקיו דרך וורשה וחזרה לבית.

כמה מילים לסיכום הטיול

אני כותב את המילים האלו כחודש לאחר שחזרנו. כן, התאריך למעלה הוא של היום ההוא ביפן אבל אל תאמינו לאינטרנטים האלו.

כשהמראנו חזרה לאחר שלושה שבועות, חשנו שהיה מדהים. בפרספקטיבה אחורה של חודש, מדהים זה קצת מקטין את החוויה. זה היה יוצא דופן גם בחוויות טיול שלנו. יפן היא משהו אחר. תקופת הזמן, של שלושה שבועות נתנה לנו את היכולת והכלים לשקוע עמוק לתוך החוויה, והניתוק שהשרינו על עצמנו (בלי שום הודעות פוש בטלפונים, בלי שיחות אלא עם בני משפחה, לא אתרי חדשות, לא מיילים – כלום) פתח אותנו לספוג ולהיטמע.

יפן היא באמת שונה מכל מקום אחר. כאילו, חייזרים נחתו באיים האלו והם מקיימים קשר עם שאר העולם אבל עדיין חיים את החיים שלהם. דברים פשוט אחרים – אם זה האוכל והרכבות והבניינים וכל הדברים השונים כמו מחוות גוף, ההצבעה המהירה על הקופה הרושמת עם כף היד כאילו מציגה אותה לפני כל פתיחה שלה וההשתחוות של הכרטיסן לכל רכבת עוברת. הכל שונה. התרבות שונה לחלוטין וזכינו להיטמע ולקלוט.

יכול להיות שהגענו כבר מראש מנקודת שפל של בריאות ומשפחה ואז העצבים היו חשופים יותר, החושים יותר חדים והנכונות לשקוע עמוקה יותר. זה היה לנו נפלא מבחינת שנינו לבד, לראשונה מזה שנים ארוכות לאורך זמן שכזה (אני מסתכן ומנחש שהפעם האחרונה שהיינו כך היו לנו מוצ’ילות על הגב).

יפן מדהימה אך לא זורמת. דרושים תכנון והכנה, מה שלנו הולך ונעשה קשה. למזלנו, נורית ערכה תכנון אבל בכל זאת יצא לנו להתרסק על כמה סלעי עקשנות יפנית שבה הגמישות המחשבתית שלנו הייתה קצת יותר מדי לסדר היפני (מבחינת הזמנות מראש ושאר מעקפים קטנים של טיול). אבל הם צודקים. סדר צריך להיות ומאוד נהנו מהעובדה שהכל מסודר ומתקתק.

זה לא קשה לטייל ביפן, אבל צריך להיות קשוב. פתוח ולתת מעצמך – הם בסוף יצליחו להעביר את המסר. לעיתים זה מתסכל – לא רק השפה שהיא בלתי מובנת לחלוטין, אלא הבדלים עמוקים יותר של תפיסות תרבותיות. אבל מחייכים, לא מתעקשים וכמו באומנות לחימה, זורמים סביב.

ואם כבר אומנות לחימה, השנים הארוכות שאני עוסק בנינג’יטסו תרמו יותר משחשבתי – מעבר ליכולת לשבת בסזה (Seiza, על ברכיים ועקבים תחת לתחת) המון תובנות על כבוד ומנהגים, על תנועות קטנות – הרבה פעמים ידעתי שזה מה שצריך לעשות ובמקומות הכי פחות צפויים (כמו במקדש בקויה-סאן) היפנים הגיבו בחיוך לאשכנזי שידע. לי זה העצים את החוויה.

טוקיו ליפן היא כמו ניו-יורק לשאר ארה”ב. זה לא מייצג וזה אחר. שמחנו שחזרנו לטוקיו אחרי שחידדנו את היכולות היפניות וזו היתה חוויה נהדרת. הביקור בטאקיאמה בפסטיבל שהיה עוגן לטיול והכל נבנה סביבו – זה הוסיף המון שעות רכבת ואני מניח שבלי הפסטיבל הייתה זו טעות. עדיין אנחנו לא יודעים אם הפסטיבל שווה את הריצה (במסלול שאנחנו הרכבנו) אבל העלייה והלילה במקדש בקויה-סאן היו חוויה נפלאה ואחד מגולות הכותרת של הטיול.

יש טבע ביפן והוא יפה ואחר ונותן נקודות מבט על שאר התרבות היפנית וצר היה לי, לנו, שלא הענקנו יותר זמן לטבע, למסלולי הליכה וטיולים ויתר התרכזנו בחוויות עירוניות. עדיין, ראינו טבע וטעמנו פה ושם כדי להבין שזה עוד פן מרתק כי נכון שיש טבע בכל מקום ויש עוד מקומות על פני הכדור שיש בהם טבע דומה אבל המקדש הקטן בפסגה של ההר או שני הפסלים המברכים את ההולכים בשביל – מכניסים להקשר אחר ומעבירים את החוויה לרמה אחרת.

בא לנו לחזור, אולי הפעם עם הילדים, לעוד שקיעה עמוקה. אמרנו את זה על הרבה יעדים ולחלקם אכן חזרנו אבל זה דורש תכנון עמוק יותר. אבל אין ספק – אני צריך עוד.

למי שרק נחת בערימת הפוסטים הללו, אפשר לדלג להתחלה ולהתקדם עם הזרם. יש רק 18 פוסטים.

אני אסיים את השידור הזה, היפני בתמונת הסיום.

הגענו הביתה במוצאי שבת בערב. הילדים היו לבדם בבית וביקשתי מנורית להיות בשקט. הנחתי שהם כרגיל מחוברים בחדרם לאוזניות ומחשב, משחקים, רואים עוד קליפ ביו-טיוב ורציתי להיכנס ולשבת על הספה עד שמישהו ישים לב אלינו.

ברגע שהמפתח נגע בכיסוי המנעול, נפתחה הדלת בסערה ושני גודזילים הגדולים ממני זינקו עלינו באושר רב מטפסים עלי כמו על עץ. היה כיף ביפן להיות זוג זוהר וזה נהדר לחזור ולהיות שוב משפחה. אז הנה הסלפי ששלח את המסר – חזרנו.

BackFromJapan_212257_180421

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Playmobil, Travel, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.