חודש במסדרונות

בית חולים בדרך כלל אינו מקום נחמד. אולי רק במחלקת יולדות יש יותר שמחה. בשאר המקומות אין יותר מדי כיף. בחודש האחרון ביליתי שם הרבה יותר מדי. אמא שלי נכנסה לתקן את הגב, לאחר שהדברים באמת הגיעו למצב לא סביר. בניגוד ליצחק שמעוני, התחלנו וברור שנסיים אך כרגע לא ברור מתי.

PlaymobilHospital_074822_180227

בינתיים המחלקה האורתופדית הפכה לבית שני, עם כל החורבן שיש בה – אנשים שמגיעים כשהם נראים תקינים (אבל כנראה לא) ויוצאים כשהם נראים שבורים (אבל כנראה לא). ניתוח בעמוד השדרה הוא עניין לא פשוט ולצערי נכון לרגע זה כבר מגיע לאימי ניתוח נוסף חינם לאחר שעברה כבר שלושה. אני מניח שכולנו נוותר על הזכות הזו. יש מספיק חזיתות נוספות בקרב על הבריאות (עוד אמא, ילד אחד – לא חסר)

הימים ארוכים. הלילות עוד יותר. אין שקט אמיתי במחלקה. בלילה נותרים החולים עם עצמם וכאבם וזה פורץ ויוצא. במשך כמה לילות ישבתי על הכורסה הלא נוחה ליד מיטתה, מאזין לנשימות, דואג לבקש עוד משכך כאבים, עוד משהו לעזור ברגע שצריך כי אין ממש סיבה לסבול. כמו בטיסה, יושב על כורסה לא נוחה, מכוסה בשמיכה דקה ועם הכרית לצוואר שהבאתי, זו השמורה עימי לטיסות הארוכות. כמו בטיסה לא ממש מוצא מנוח וכל רגע מעירים אותי. לפחות בטיסה אני מתעורר במקום אחר.

הצוות, סבלנים במשימה הקשה שמוטלת עליהם. כל אחד בכאבו לא רואה את האחר, לא מבין את סדרי העדיפויות ולא את התהליך עד שמגיעה התרופה המצופה, משהו שיקהה את חודו של הכאב.

PlaymobilHospital_070003_180301

לעיתים דברים לוקחים דקות ארוכות, שעות וימים. ההנחה היא שיש לחולה מלווה, בן משפחה שידאג, יזרים וייעל את התהליכים. לא פעם ולא פעמיים חגנו סביב תחנת האחיות, אורבים לרופא, לאח, לאחות עוסקים בניג’וס זהיר כדי לוודא שלא שכחו, שהרופא יגיע לתת מבט, לבדוק, לעזור.

ובין לבין, שעות ארוכות ליד מיטתה, שיחות ארוכות ומתפתלות רק כדי להעביר את הזמן. סיפורים על הילדים, סיפורי עבר, זיכרונות ובניית תכנונים ליום שאחרי האחרי – לרגע שהכל יהיה מאחורינו.

ובשעות המתות, בלילות כשאני מסתובב במסדרונות או כשאני מגורש מהחדר לצורכי טיפול או ניקיון אני שולף משהו לעשות. מניח את הצוות הרפואי שאני נושא בתיק בין הצוות הרפואי המשועשע ולבין החולים ששוכחים לרגע שלא טוב להם ומצלם.

PlaymobilHospital_080210_180227

התמונות מוצאות את דרכן אל האינסטוש שלי. יש לי שניים, האחד כללי לכל מה שעובר ורואה והשני מוקדש לאנשים הקטנים מפלסטיק (@eitan.elkin וגם @playmoscope ). מושכות תשומת לב ויש אלו ששמים לב למיקום ושואלים מה קרה. אז זה מה שקרה.

והימים חולפים. כמו בטנגו, אנחנו מתקדמים שניים קדימה ושניים אחורה. שלושה ניתוחים חלפו וכל פעם מטפסים מחדש למעלה, החוצה מהבור וכל פעם מתחילים מנמוך יותר.

PlaymobilHospital_063851_180301

אולי קשה לי, לנו, אנשים רציונליים של מדדים ומידע עם האמירה של הרופאים שלא יודעים מה בדיוק ואין להם מסלול מדויק ולוחות זמנים. אין הערכות ואין ציפייה. יש את היום ויש את מחר. ויש צינורות ומיכלים ומידות של נוזלים ומסתכלים קדימה רק קצת. חולמים על הבית וקדימה רחוק, אבל זה לשיחות הארוכות ולהמתנה.

ובסופו של יום, מעבר לכל המדע והסטטיסטיקה והידע והבדיקות יש תמיד מקום לתקווה. להאמין שיהיה טוב, להתכוון שיהיה טוב ויתקדם ויצליח וישתפר וזה יקרה. לכל אחד זה עובד אחרת – מי בקריאת תהילים, מי בתפילה חרישית או סתם בקשה מפייה שמרחפת במחלקה האורתופדית

PlaymobilHospital_125811_180316

אין מוסר השכל. זה יהיה טוב ויגמר. חייב. יש לנו תוכניות ליפן ויש פליימוביל כבר לאירוע, אז חייב להיות טוב. ומהר וקל ובלי כאבים אם אפשר. אמא יש רק אחת.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Playmobil, Thoughts, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על חודש במסדרונות

  1. יניב הגיב:

    קודם כל רפואות שלמות לכולם.
    יפן??? אתמול חזרתי והיה תענוג. צפוי לכם כיף לא נורמלי. לא יכול לחכות לפוסטים משם.

  2. תמר הגיב:

    היטבת לתאר… מאחלת בריאות מהירה וטובה!
    איך אני כבר מחכה לפוסטים על יפן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.