שירים שאפשר ללעוס בחצר האחורית

עומד איש לא צעיר, עם שם שכל כולו הוא ארץ ישראל של פעם – יענקל’ה רוטבליט ומסביבו קבוצה קטנה של יוצרים צעירים שיכולים להיות בניו ובמובן מסוים הם באמת. הם מסתכלים עליו בהערצה והוא עליהם ואני על כולם.

HachatzerHa'achorit_0017_170308

היכל התרבות בתל אביב. הופעה חגיגית של החצר האחורית.

מי?

החצר האחורית. עוד חור בהשכלה המוזיקלית שלכם. אולי לא חור, אבל הם פלא מנגן ושר שצריך להיות הרבה יותר קדימה מאחורה. מתי ישבתם לאחרונה והקשבתם למילים של שיר? חשבתם על מה הוא אומר? מתי לאחרונה היו לנו שירי מחאה כנים ואמיתיים שגם נשמעים טוב והם לא למיטיבי שמע בלבד?(למרות שבתחום הראפ העברי המתחדש יש כמה דברים משובחים)

הנה, קחו טעימה – ‘ים המוות’

“שם במקום הכי נמוך בעולם
תראו איך הים הולך ונעלם
לאורך החוף נפערים בולענים
בולעים בלי ללעוס כבישים ומבנים”

HachatzerHa'achorit_0015_170308

יענקל’ה רוטבליט הוא אחד מכותבי המילים הטובים ביותר במוזיקה העברית ב 50 השנים האחרונות. אתן מכירות את השירים שלו. כולם שרו אותם –  יהודית רביץ, שלום חנוך, שמוליק קראוס ,מתי כספי, נורית גלרון, ריקי גל, קורין אלאל, יהודה פוליקר, שלמה ארצי, מיקי גבריאלוב, ג'וזי כץ, להקת תיסלם, כיף התקווה הטובה, להקת אחרית הימים, השלושרים, יגאל בשן, אריאל זילבר, יזהר אשדות, נינט טייב ותמר אייזנמן וגם החצר האחורית. “בלדה לעוזב קיבוץ”, “אני רואה אותה בדרך לגימנסיה”, “דברים שרציתי לומר”, “באה מאהבה”, “דרכנו” (לא קלה היא) וכמובן “שיר לשלום” – כל אלו הם פסקול המלווה את המוזיקה הישראלית לאורך דרכה.

רוטבליט לא מעקם את השפה והמרחב כמו מאיר אריאל אבל האמירה שלו ברורה תמיד יש סיפור בשירים שלו ויש בו מחאה. מחאה רהוטה, סדורה שאין היום בקרב הדור הצעיר (בוא נשים את שאנן סטריט ועוד כמה רגע בצד) שירה כזו שמביעה דאגה סדורה למצב החברתי, פוליטי וכלכלי פה. אני מפחד להישמע קשיש מכפי גילי אבל ב”נמסטה” של סטטיק ובן אל, שלא לדבר על עומר אדם – אין יותר מדי תוכן עמוק או אמירה.

הבעיה של רוטבליט, אני מניח שהייתה בו מחאה אבל לא איך להוציא אותה החוצה כפי שתמיד עשה ולכן ב 2011 כשחיפש אנשים שיבצעו שירים חדשים שלו מצא שלושה – תומר יוסף, איתמר ציגלר וגֶדי רונן. לא יוצרים מתחילים בתחילת דרכם אלא מוזיקאים מובחרים הפועלים באזורים אחרים לחלוטין של המוזיקה הישראלית (בלקן ביט בוקס של תומר יוסף, למשל). ההרכב הוא נפלא. יש שם המון כבוד הדדי ועושה רושם שהם נהנים יחדיו – הנביא הקשיש נהנה מהאנרגיות המתפרצות (תומר יוסף לבדו מייצר יותר אנרגיה מכל הכורים בפוקושימה) והשלושה מקבלים מילים והיסטוריה ומסלול להמריא גבוה, גבוה.

יאללה חפרת מספיק. איך הייתה ההופעה?!

ההופעה הייתה נהדרת.

ימים אחרי אני עדיין חושב עליה ומזמזם לי שירים. נדב ואוהד אפילו תופסים אותי ומתחילים לשיר את המילים, כך שכנראה היה להופעה השפעה.

HachatzerHa'achorit_0059_170308

ראשית זה רוטבליט.

צולע פנימה לבמה (את הרגל השאיר בירושלים, בששת הימים) עם שיער לבן הראוי לנביא ירושלמי אבל עם חיוך רחבה וקסם שמיד זוכה לנהרה של חיוכים מהקהל.

אחר כך זה השלישיה שישבו לרוחב הבמה, תומר יוסף, איתמר ציגלר וגֶדי רונן, במעין חצי מעגל ולא במבנה רגיל של להקה כשהתופים מאחור וגיטרה לפנים. נותנים כבוד וכולם שווים. יחד איתם עלו גם הגיטריסט רון בונקר והקלידנית תום דרום (הי, זכרתי שראיתי אותה ולשמחתי החיפוש בבלוג העלה את תום דרום עם אסף אבידן, אז ב2012). רק ספי ציזלינג בחצוצרה ויאיר סלוצקי בטרומבון הוגלו לאחור

HachatzerHa'achorit_0031_170308

קשה לי לקרוא להם להקה. אולי הרכב או סופרגרופ יותר יתאימו. הם שרים ומנגנים בהרמוניה נפלאה. לכולם יש מקום והחיבור בין מוזיקה למילים נדיר. “מבינים אותם ממש טוב”, אמרה לי אורית שישבה לידי. זה נכון וגם זה נדיר. אני מניח שעם כזה טקסט, לכל היושבים על הבמה חשובה ההגייה של כל מילה ומילה ואתה יושב בחושך עדיין אורית שלא עשתה שיעורי בית כנדרש התפעלה מעומק הביטוי כי היא שומעת ומבינה. החריזה, המצלול הכל יושב מהודק במקום ופשוט מתדפק על האוזן ונכנס עמוק בין שתיהן.

הטקסט חוגג את עצם קיומנו כאן (“הסיפור הגדול”) מדבר על פערים בין עניים לעשירים ("שיר האביונים"), על החיסול של ים המלח ("ים המוות"), מזכיר את הטייקונים (“קורח הטייקון”) ולא שוכח לומר ש”כל האופציות על השולחן”.

כל פעם חצרן אחר שר והאחרים ליוו אותו. רוטבליט הוא זמר חלש אבל משכנע בדיקלום הזה שלו. תומר יוסף הוא זמר מעולה וקשה לי להבין איך הוא מתופף בהתלהבות ושר בדבקות ומשדר כל כך הרבה גרוב

HachatzerHa'achorit_0108_170308

בכלל המוזיקה נעה דרך כל כך הרבה סגנונות חלקם גרובים, עם המון Fאנק וחלקם חוזרים לימי אריק איינשטיין (רק תקשיבו ל”איש בחליפת הזכוכית” ששר איתמר ציגלר).

HachatzerHa'achorit_0133_170308

הקהל הוא קהל שבע של היכל התרבות, כחלק מפסטיבל 60 שנה להיכל התרבות וכשרוטבליט דיבר אליו ועל השינויים באווירה נדו הרבה ראשים בהבנה. כשאיתמר ציגלר שר במלאכיות על “האור החדש”, זה דיבר בדיוק על זה – על השינוי האיטי שחל בחברה ובמדינה, לא מהפכות אלא חשיכה שיורדת לאיטה.

החושך ירד על הארץ
לא בבת אחת, לא פתאום
האור הלך ופחת והלך ופחת
מעט מעט, יום יום

תחילה כה מעט , עד כי מתי מעט
נתנו עיניהם להבדל
כי לאט לאט מצטמצם האור
ומתארך הצל

מזל שהיו כלי נשיפה ותומר יוסף שהרימו שוב ושוב והזכירו גם את הצד הכיפי של החצר האחורית שגם אם יש להם משהו נוקב לומר, הם יודעים לומר אותו בזמן שאתה רוצה לרקוד.

HachatzerHa'achorit_0127_170308

קשה להאמין כמה תוכן ושירים יש להרכב רק משני אלבומים אבל אם אתחבר למסורת הירושלמית של יענקל’ה רוטבליט – כל שיר מלמיליאן. כמובן שאת אגרוף הפלדה בכפפת הקטיפה הם השאירו להדרן כי כמו שאמר רוטבליט "לא נלך בלי לעשות לכם מצב רוח טוב".

(תומר יוסף גם ביים וערך, האיש הוא תופעה)

הפליט הוא שיר שפשוט בועט ישר בבטן או נמוך ממנה. מקפיץ, שמח ואקטואלי בכל משפט, חרוז ובית חוזר. לשים אותו בסוף הבטיח דיון ער בכיכר הבימה שאליה נפלט כל הקהל ואולי גם זו היתה הכוונה למרות שלדעתי זו מחאה למשוכנעים וכולנו יצאנו מתבוססים בצדקת כפינו ומרגישים שהנה עשינו משהו (ולא עשינו כלום)

אבל לא אסיים בלי לעשות לכם מצב רוח טוב. הנה עוד שיר, אחד האהובים עלי של החצר האחורית

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Music, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s