מה המשותף לאופרה חלום ליל קיץ ולסרטי סופרמן האחרונים, ולריאן ועיר אלף הכוכבים, כל סרטי הרובוטריקים וכמובן סאקר פאנץ’
אומר זאת כך, יונית – “העלילה לא מפריעה בכלל לחוויית הצפייה”
זה לגמרי נכון לגבי האופרה “חלום ליל קיץ” שמועלית בימים אלו בהפקת מקור של האופרה הישראלית. אופרה מודרנית למדי, שנכתבה ב 1960 ובאנגלית שנשמעת משונה באוזן אחרי כל האופרות באיטלקית ובשאר שפות שאינן אנגלית.
המקור, הקומדיה של שייקספיר כבר עושה את החיים קשים. זו אגדה כל כך מסובכת עם קווי עלילה שמתפצלים ומתחברים כך שבא לך פשוט לשים את המוח במצב המתנה ופשוט לתת לעיניים לעבוד על ניוטרל.
אבל האופרה הישראלית לקחו את המחזה השייקספירי המתרחש בלילה אחד ביער הפיות ושמו אותו בהוליווד של שנות ה40 בהברקה מעולה. לא ברור לי אם זה תרם להבנה אבל זה נתן מקום לבנות במה יפיפייה.
אוברון, מלך הפיות אצל שיקספיר, הפך לבמאי הוליוודי שמסתובב כמו מלך על הסט. טיטניה, מלכת הפיות, היא השחקנית הראשית, דיווה אמיתית.
השדון פָּאק, הוא סוג של פרד אסטר דקיק ושרירי שרוקד על הבמה מעולה כולל קטע ריקוד אמנותי שלא ברור איך הוא שייך אבל בבלאגן ששורר בלילה שאוברון משתולל, זה משתלב יפה.
ראשית, אני חייב להזכיר לקוראות. הכותב אינו מומחה אופרות.
שנית, המוזיקה ממש לא עניינה אותי. גם לא השירה. הכל היה גם קצת ארכני ואפילו איטי יחסית לאופרות הקודמות שראיתי וצילמתי שם פוסע מישהו אל קדמת הבמה המעוצבת ושר איזה 10 דקות בלי לזוז.
‘צטערת
יחסית לאופרה בריטית הייתי אומר It was not my cup of tea
אבל נהניתי לצלם!
הבמאי עידו ריקלין, אלכסנדר ליסיאנסקי, מעצב התפאורה ואבי יונה בואנו (במבי מתהילת המופעים של שלמה ארצי) שעיצב את התאורה בנו לי סט מושלם. ההמצאות היו נהדרות. כולל עיגול מרחף שכל פעם היה משהו אחר. ירח המאיר תמונה נוגה של הלנה השרה
או יהלום ענק המאיר את אמבט קצף של טיטניה
בכלל כל סצינת האמבט העיפה לי את הסכך. יש לי מלאנתלאפים תמונות משם. אתן מקבלות רק שתיים
יש בקומדיה המקורית של שייקספיר וגם באופרה עלילה מקבילה על חבורה של פשוטי עם שרוצה להפיק מחזה לדוכס והדוכסית המקומיים. בהפקה של האופרה הישראלית ניק בוטום וחבריו הם פועלי במה שזה משתלב יפה בקונספט של הוליווד שנת 40.
זה גם מרים להנחתה כי הדמויות השונות במחזה שבתוך האופרה הופכות לדמויות היסטוריות מעברה של הוליווד הקלאסית – קאובוי, דורותי מארץ עוץ, האריה הפחדן שגם משחק אותה כמו האריה של MGM, גראצ’ו מרקס, צ’ארלי צ’אפלין ועוד
לא רואה ממש סיבה למה לעשות את זה ככה, אבל למה לא?
כדי לתת עוד קצת אוירת שנות ה40 בהוליווד, פתיחת האופרה וסופה מלווים בהקרנות קולנוע ישנות, משהו כמו יומני קולנוע ישנים שבהם שתולים ברמה מעולה (אני יודע להעריך עבודת וידאו טובה) גם השחקנים ולאורך כל האופרה מדי פעם, על מסכים מאולתרים כמו סדין גדול או איזה מפרש מוקרנים קטעי קולנוע שהשחקנים שעל הבמה מגיבים להם. כמו למשל דמטריוס השר אל הלנה הנופלת מצוק. הלנה מוקרנת על מסך גדול כשהיא נופלת הרחק, הלאה מהמצלמה ודמיטריוס עומד בדלת ה EXIT של הקולנוע. רפרנס בתוך רפרנס בתוך רפרנס. בדיוק בשבילי.
וגם מקהלת פיות יש, נערות מקהלה דמויות שירלי טמפל שכאלו (נו, נועה קיריל של 1930) ששרות בגוון מלאכי בנקודות המפתח בעלילה הלא ברורה, אבל, מה אכפת לי.
וכמובן הרגע לו כולם חיכו – הרגע בו השדון פאק הופך את ניק בוטום, פועל הבמה לחמור. התאורה פה נראתה כמו יער פיות שכזה, בין הקונספט של בימת הסרטים לבין התפיסה הרגילה של יער הפיות.
וכמובן בסופו של אותו ליל שימורים פאק הופך את ניק בוטום חזרה לדמות אדם לאחר שבילה לילה עם מלכת הפיות טיטניה.
לסיכומה של אופרה – אני נהנתי. ויזואלית היה מדהים. כאופרה? וואלה לא יודע, לא השאיר עלי כזה רושם אבל אני לא דוגמה כזו טובה לקהל חובבי האופרה באשר הם. אני מניח שטהרני האופרה ושמרניה יתקשו לבלוע את הצפרדע (שלא לומר את החמור) אבל אם תפתחו את הראש, אולי זה ישמע אחרת.
