שנה עברה וסבתא שלי עדיין חסרה

לפני שנה סבתא שלי נפטרה. בת יותר מ97 שנים הייתה. אנשים אומרים לי “זכית, לי לא הייתה סבתא עד לגיל מאוחר…”. נכון, זכיתי אבל השבוע, שנה למותה, ברור לי שהיא ממש חסרה לי. כמו לשון שמלטפת את המקום שבו יש חור או שן חלב שנפלה ובלי משים, אתה חוזר לשם שוב ושוב.

Savta_7355_130524סבתא בת 94, ב 2013

Young Couple 600px
סבא יהודה וסבתא חיה צעירים ויפים בארגנטינה

כמה שזה נשמע מצחיק, לסבתא שלי קראו חיה. כן, היה לה גם את השם ששירת אותה בארגנטינה, קלרה או קלריטה בפי כל המשפחה אבל לי היא הייתה סבתא חיה (וכן, אני מכיר את “מבצע סבתא”).

אישה קטנה, צלולה להפליא, שקטה, מיזנתרופית בצורה משעשעת, עם ניסיון חיים עמוס אירועים ואסונות שלא אאחל לאף אחד ותמיד נשארה שלווה ושקטה. לא עושים כאלו יותר. פשוט לא נשאר חומר נוקשה כזה בטבע. אשת תרבות שקראה ספריות שלמות והיו לנו שעות של דיונים על ספרים שקראנו או שהיא בדיוק סיימה. אבל היא גם הייתה בשלנית לא ממש מוצלחת בעלת יכולות מופלאות לשרוף מים, בלגניסטית ברמות שלא נודעו כמותן. היא זו שהעניקה לנכדיה את היכולת לא לזרוק כלום כי בטוח זה שימושי למשהו.

זה באמת נדיר שהיא חייתה לה כל כך הרבה זמן, מחשבתה נשארה ברורה וחדה והגוף הוא זה שהלך ונשחק. אני הייתי הנכד הגדול ונדב היה הנין הבכור. בעוד שסבא יהודה, בעלה, הלך לעולמו כשהייתי בתיכון והזיכרונות שלי ממנו הם של ילד צעיר בעוד שאיתה ישבתי ודיברתי עוד לפני שנה.

שנה עברה ולמרות שהזמן מקהה את החסר, כמו שישבתי ותיקנתי בפוטושופ את התמונות הישנות שכאן,  מחליק קמטים ומסיר סדקים, עדיין היא חסרה לי בכל מיני מקומות שתמיד הייתה לאורך כל חיי.

SavtaYahrzeit_7833_070430סבתא באפריל 2007, צעירונת בת 89

שנים היא גרה בירושלים. בקטמון הישנה. יש לי זיכרונות עמומים מבתים אחרים, אבל את רעש שער הברזל החורק הזה, אני אכיר בכל מקום. יש לי, לנו, לנכדים המון זיכרונות משותפים מהמרפסת הגדולה והספרייה הענקית והבית הזה עם המרצפות המצוירות והתקרות הגבוהות. רובם הם של כל מיני הרפתקאות של כולנו יחד ושל סבתא מאלתרת איזה משהו יצירתי בשביל הנכדים או לוקחת אותנו, חמישה במספר (אז) לפעילויות סביב ירושלים.

SavtaYahrzeit_20130811_104419

אבל את השנים האחרונות עשתה סבתא בכפר הגמלאים ברמת אפעל. מקום ירוק ושקט שלמדה לחבב. יושבת לה וקוראת במשקפיים הישנות של סבא עם הידית השבורה שתיקנה מיליון פעם בסלוטייפ.

היא חסרה לי פה, בכיסאות הפלסטיק הלבנים שמתחת לבניין שלה, מול הדשא, שם היינו יושבים זו לצד זה ומדברים. קופץ אליה לפעמים בשבתות או לפני ארוחת שישי בערב אצל זהבה ומרסל, הסמוכים. לפעמים הייתי מגיע עם תמונות להראות לה איפה הייתי ומה עשיתי. לפעמים עם איזה ילד תורן.

SavtaYahrzeit_2446_160610

היא חסרה לי על הספסל, שם הייתה ממתינה לי כשאני בא לאסוף אותה – לארוחות שישי בדרך כלל, או לכל מיני סידורים וענייניים. תמיד רצה לה, ממהרת ולכן סוכם שפה היא מחכה למרות שלעיתים לא הייתה לה אפילו הסבלנות לשבת בשקט אלא פשוט עמדה וחיכתה לצידו.

SavtaYahrzeit_2449_160610

בתקופה הארוכה שעבדתי במפעל, הבית שלה היה בדרך לעבודה. לעיתים היינו קובעים לקפה, ואז היינו יוצאים לבית הקפה הסמוך במרכז המסחרי ויושבים על כוס קפה וקרואסון . דייט שכזה שבו אני מספר על קורותיי ומה עושים הילדים והיא מתענגת על המאפה, על ההפוך ומחזירה בסיפורי מעשה שתמיד משכתי אותה חזרה אל ארגנטינה וצ’ילה. אחר כך, הייתי מוריד אותה ליד הספסל וממשיך ליום עבודה בלב כבד יותר כשהייתי רואה אותה מתרחקת ממני, השנים מזנקות עליה שוב כשהיא לבדה ובלב קל יותר כי אני נהניתי וגם היא נהנתה.

גם כאן, אני עובר לפעמים, מסתכל על הכיסאות הריקים ורואה אותה שם, טובלת את הקרואסון הפריך בחלב החם.

SavtaYahrzeit-20140730-WA0002SavtaYahrzeit_3531_160704

Dancing at Shlomkes wedding 600pxסבתא חיה וסבא יהודה מפזזים באלגנטיות בחתונה של הורי שלי

זה משונה שהיא לא כאן. בחגיגות של הילדים, בראש השנה ובסדר פסח. המקומות הקבועים שלה, כבר לא שלה. מרים את הראש לכיסא הקבוע שלה אצל אורית והוא כבר לא שלה.

SavtaYahrzeit_2460_160610

בהלוויה של סבתא, קראתי את אחד הפוסטים הכי אהובים עלי מכל ה400 ומשהו שיש כאן לרשותכן. ההוא שכתבתי אחרי שחזרתי מבואנוס איירס, שם הרגשתי שאני באיזו סוג של שליחות. לא ממש קראתי אותו כמו שרציתי כי היה לי קצת קשה, אבל חזרתי אליו עכשיו, נזכר בשיחה ההיא המרגשת שהקימה והעמידה את הצללים של בואנוס איירס וסנטיאגו דה צ’ילה (שמשום מה לא כתבתי אף פעם על הביקורים שלי שם).

Elkin Sumadores Shop 500px
החנות של סבא יהודה בסנטיאגו – לממכר מכונות חישוב וקופות רושמות

אחרי ההלוויה הלכנו כל הנכדים (אלו שבארץ) לפנות את חפציה במה שהפך להיות מסע נוסטלגי. זה היה קשה אבל אנחנו צחקנו, ושמחנו שזכינו לגדול ולהיות לאנשים בוגרים שיש להם סבתא מיוחדת. מדי פעם נתקע משהו בגרון, כששלפנו איזה חפץ זה או אחר או עוד ארגז של תמונות.

כמו שהאירים עושים wake, חגיגה לזכרו של המת, זוכרים אותו בימיו היפים ושמחים שזכינו, ערכנו לנו הנכדים ובני הזוג והנינים ארוחה שווה, ארגנטינאית במיטב המסורת, עם אמפנדס וניסיונות לשחזר את כמה מהמאכלים שסבתא כן ידעה להכין, עם יין דרום אמריקאי ותמונות וזיכרונות. סבתא הייתה ממש נהנית ממנה.

SavtaYahrzeit_2467_160610

שנה עברה מאז. סבתא חסרה לי בכל מיני מקומות משונים ורגעים לא צפויים. שיחה ברדיו על סופר אהוב על שנינו, איזה משהו שצף ועולה ואני זוכר שהיא סיפרה עליו ממקור ראשון. רגעים שתמיד היא היתה שם, לאורך כל חיי ועכשיו היא לא. כל פעם שאני עובר ליד הפניה לכפר הגמלאים והוא בדרכי, יש לי איזה אינסטינקט להיכנס ולחכות ליד הספסל, שתרד. את הסרט הארגנטינאי שתכננתי שנשב לראות ביחד, כבר אין לי כח לראות עד הסוף, כי אין לי עם מי לדבר עליו.

לא הצלחתי לכתוב את הפוסט הזה לפני שנה. הוא נכתב לי בראש ונשאר שם. אבל מחר בבוקר אנחנו הולכים לבקר אותה ואת סבא, אז נראה לי שהגיע הזמן.

SavtaYahrzeit_2438_160610

אבל אני לא אשאיר פה את הסוף בסוף. צריך לסיים עם משהו יותר אופטימי ונוסטלגי, מתקופה שהייתה ולא תשוב עוד – כנראה אי שם בדרום של האמריקה. אז שלום סבתא, נתראה בזיכרונות.

Savta_somewhere in south_america_170511

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Family, Thoughts, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על שנה עברה וסבתא שלי עדיין חסרה

  1. Orit הגיב:

    בראו
    כתבת כל כך מדוייק ומרגש ❤️

  2. דנה הגיב:

    קייטנת סבתא בקיץ :
    לקרר את השוקו יותר מהר ע"י העברה מספל לספל
    תקליט של "חכמי חלם" , "הרשלה" ו"צ'יטי צ'יטי בנג בנג" בפטיפון בתוך ארונית ("אז למה אומרים אנשים , שבחלם ישנם רק טיפשים ?" שואל יוסי בנאי )
    המפלצת בקרית יובל (הלשון הימנית יותר מהירה !)
    להשיט סירות נייר בגיגית פח מלאה מים במרפסת הענקית (לאחת הסירות קראו "בינרנבאום")
    פיקניק ב"גן סאקר"
    ביקור יומי ב"טנק" (אולי היום נצליח להניע אותו סופסוף ?)
    גן הפעמון
    מלחמות "ירוקת החמור"

    • eitanel הגיב:

      וואו. איזה זיכרון!
      לקשור חבל לברוש בקצה המרפסת למשוך אותו וכשהעץ מתכופף לצעוק "חשוורוש!". לנסות לקרר לבד את השוקו ואז לשפוך אותו על המפה הלבנה, לכבס באמבטיה ולגהץ אותה שתתיבש לפני שסבתא חוזרת עם קומקום על הגז. ללכת בסוכות עם סבתא למחנה יהודה וכל נכד בוחר קישוט אחד לסוכה. ללכת על כריות בסלון ולקפוץ על הכרית הענקית עם הפרחים. ללכת לגן הפעמון בערב לשחק. ועוד…
      כמו שאמר אותו יוסי בנאי, היינו ילדים וזה היה מזמן…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s