נגמר לנו השביל – גבר בלי בשורה

באוטובוס 434 לחיפה. יש בזה לעג קל שאחרי 4 ימי הליכה, האוטובוס מכסה את המרחק בכלום זמן. אנחנו  מסתכלים מהחלון ורואים את סימני הדרך שלנו, את קרני חיטין באופק, את קיבוץ לביא, את צומת גולני והשילוט שמורה לכיוון נצרת. 

הבוקר נפתח במושב ארבל,  למרגלות, אהם…  הר ארבל. ארוחת הבוקר במקום הלינה שלנו היתה מפוארת ומפנקת אצל משפחת שביט 

זה היום האחרון לטיול הזה. כמו תמיד, מיומנויות שנרכשו לאיטן הולכות להיעלם. התנהלות  הבוקר כל אחד ותפקידו, אריזה מהירה, מילוי מים, לסגור את העברת הצ'ימידן לנקודה הבאה ועוד כל מיני משימות קטנות  והתארגנויות שעכשיו אנחנו מבצעים ביעילות ובמהירות. מתארגנים ליציאה כשכל דבר מקבל משמעות – זהו, לא נעשה זאת שוב בטיול. 

שביל ישו ממשיך עד לכפר נחום שהם קוראים לו קפרנאום, כעוד כמה קילומטרים על שפת הכינרת, דרך כרי דשא וכנסיית נס הדגים. אני מבין את הצורך לומר שהלכנו את השביל מקצה עד קצה אבל בסופו של יום, ישו לא כל כך מרתק אותנו ואנחנו לא מונחי צליינות שחייבים להגיע למקומות האלו. הנוף בהליכה בקטע הזה, פחות מעניין ואני מעדיף לחתוך לפני, לכיוון טבריה ולהתחיל את התנועה הביתה. 

שמים את הצ'ימידן אצל ישראל, בעל הבית שאמר לי שיגיע לטבריה בצהריים ויוכל להקפיץ את התיק. זה מציב מגבלת זמן ועשר דקות אחרי זה אנחנו על השביל. 

לאזן קצת, עצרנו בבית כנסת קדום, כדי שנוכל לומר שכיבדנו את הנוצרים, המוסלמים, הדרוזים והיהודים. אולי נעצור בחיפה לכבד את הבהאים? 

כפי שנדב ציין בצדק רב, משום מה כל בוקר נפתח בטיפוס מהגיהינום, לחמם אותנו. גם היום העליה לארבל לא מאכזבת ודי מהר שנינו פושטים שכבה עליונה וממשיכים לחתור למגע עם מצוק הארבל.

לא חשוב כמה פעמים אני אגיע לשם, הנוף מקצה מצוק הארבל, מדהים. לראות את האדים עולים מהכינרת, את השדות את כל הגודל הזה זה תמיד יפה

ואז יורדים. ויורדים. ויורדים. ומטפסים מטה.  ויורדים. ה gps כמעט לא זז אבל מסכים לומר לי שאנחנו מאבדים גובה מהר במורד הצוק של הארבל

מצד אחד חבל לסיים מהר ומצד שני התיק שלנו צפוי להיכנס לטבריה בזמן קצוב. אנחנו ממשיכים,  ומשוחחים עם זוג גרמני מבוגר שמנווט לפי ספר גרמני של 41 מסלולים בישראל ואפליקציה שחצייה עברית. שלפתי מפת סימון שבילים והראיתי להם את רצף צבעי השבילים שעליהם  לעבור.  גם קבוצת פנסיונרים שעלתה את הארבל לאיטה, כולם עם מוטות הליכה וציוד הליכה היוו הפתעה. הם צועדים את שביל ישראל, קטע כל שבועיים בהדרכת מכון אבשלום ותוך חמש שנים ישלימו את השביל. אני חשבתי שזה מעולה ויש לי למה לצפות 

לבסוף הגענו למטה ליד הכפר הערבי חמאם שהוא כפר בדואי שהוקם לשבטי אל-ע'וארנה שהם הדחויים מבין  הדחויים, השבטים שהתגוררו בשטחי ביצות, בצפון החולה, והיום כאן ובג'סר א זרקא. שם, פגשנו את הסימן האחרון שלנו לשביל ישו ולשביל הבשורה. נפרדנו בדמעות. 

זהו 

זה נגמר. ההליכה הסתיימה. אנחנו רואים את הכינרת והשביל פונה צפונה לקטע שכבר לא מעניין אותנו. עכשיו זו לוגיסטיקה. לחזור הביתה. 

אוטובוס  לטבריה לתחנה מרכזית. פלאפל. איחוד מרגש עם התיק שלנו. אוטובוס 434 לחיפה. רכבת מחיפה לנתב"ג. טרמפ עם אם הבנים משם אל הבית והמקלחת שלי. רק שלי. ושלה. אבל שלי. בלי שותפים וטריקים של מים חמים ועם המגבת הבשרנית שלי. 

נשב בשקט מחר לסכם ולספור. אנחנו היינו אבא ובן על שביל ישו, מנצרת עד לכינרת מהלך ארבעה ימים. 

עצה קטנה אחת לי לכם. אם אתם הערב באזור עוטף נתב"ג, בשעה שאני ונדב מסירים נעליים ומאווררים גרביים. קחו נשימה עמוקה. יש אמנות בינלאומיות נגד מפגעים שכאלו

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Travel, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s