עשרים ושישה קילומטר, בייבי – דרך, גבר, בשורה 

אנקת הרווחה לאחר שהסרתי את הנעליים הייתה כמעט מגונה. הלכנו 26 קילומטר היום וטיפסנו ועלינו וירדנו ושוב עלינו ושוב עלינו. לא עצרנו לרגע, לא ישבנו אלא להסיר נעליים לפני הכניסה לקיברו של נבי שועייב. יצאנו מאילניה, 2 ק"מ דרומית למפלץ גולני החדש  עד למושב ארבל אבל בדרכי אירוך יפות ומרתקות.

אבל כמו שאמר לאו טסו, גם מסע של 26 ק"מ מתחיל בארוחת בוקר טובה. את הלילה עשינו בחוות ירוק עז, חווה אקולוגית באילניה. נרדמנו באושר רב אל מול קמין העצים באוהל לאחר שהאבסנו אותו בגזעים. זו חויה ראשונה  שלי מאז מדורות ל"ג בעומר של נעורי שם נרדמנו כמו מפגרים מול האש בנסיון להראות בוגרים. האש המרצדת בחושך, החום הנפלא המקרין מארובת הקמין והרעשים של האש המפצלחת את העצים, בשילוב עם עייפות השרירים מכל ההליכה – זה מתכון להרדמות מתוקה ליד נדב.

 להתעורר בשלוש בבוקר, בחושך מוחלט וקור מקפיא כי האש נגמרה ואני  צריך לצאת להשתין, זה פחות כיף. מזל שהמזגן הציל אותנו קצת. 

ידענו שלכל המאוחר  עלינו  לצאת לפני שמונה בבוקר. בשש וחצי יצאתי אל גן הירק (ברשות!)  לראות מה אני  יכול לנצל. 

כרישה שקטפתי, ראש ברוקולי וכמה עלי מנגולד מצאו את עצמם בחביתת ירק יחד עם הביצים הטריות שהדר, בעלת  הבית,  קטפה בלול של החווה

הבחור זכה בחביתה עם גבינה כי הירק ממנו והלאה 

וקצת לפני שמונה, היינו בדרך, חוצים את מחלף גולני המפלצתי במעבר תת קרקעי וממשיכים אל יער לביא השרוף למחצה. די מהר איבדנו קשר עם הציביליזציה בשטח פתוח, ירוק ופורח עם נופים מופלאים של גבעות מוריקות

הארבל שהוא מחוז חפצנו לסיום יום זה התנוסס מולנו מרגע זה ועד סוף היום, כמו שההר הבודד, ארבור, התנוסס אל מול החבורה של ההוביט והגמדים לאורך מסעם. תמיד שם ותזכורת קלה שצריך לטפס את החרא הזה וגם לרדת אותו. 

היום הוא יום של טבע וקצת הסטוריה. לגבי ישו ששלח אותנו לדרך? הוא קצת נפקד. השביל על שמו מתפתל ולמרות שעל המפה יש קיצורי דרך, אנחנו לא מוותרים לעצמנו. עולים לאיטנו לכיוון קרני חיטין, התל הגעשי שבו נסגר וחוסל, למעשה מסע הצלב השני. צלאח א דין  הוביל את אנשיו של גי דה ליזיניאן מלך ירושלים למקום ושם טבח בהם וחיסל כמעט את כל הצבא הצלבני במקום,  כ  12,000  איש. 4 ליולי 1187 והחום כבד

הצלבנים בשריון שלהם, עם כתונת הצמר הגס שמתחת לאחר שצעדו יומיים מציפורי,  דרך שגם אנחנו יכולים להעיד שהיא קשה, מנסיון אישי,  בלי מספיק  מים. המוסלמים שלטו על מקורות המים, לבשו שריון קל וגם טרחו להבעיר את הקוצים מסביב. 

זה היה טבח. הצלבנים נשרו כמו עלים. צלאח א דין גם חיסל את הצבא שעמד מולו וגם נחל ניצחון מורלי אדיר שהפך את המגמה והביא לסגירת הסיפור הצלבני עד למסע הצלב השלישי. 

עכשיו נעים וחמים וירוק אבל ביולי זה כבשן. גם אנחנו עבדנו קשה לרדת מהתל של קרני חיטין דרך סלעי בזלת ענקיים. 

האגדה מספרת שמלאך בא לצלאח א דין לפני הקרב בלילה, בחלום. הוא הבטיח לו נצחון בתנאי שאחרי הקרב ירכב מערבה. במקום שסוסו יעצור לנוח שם ימצא את קברו של נבי שועייב. שועייב זה הוא יתרו התנ"כי, חותנו של משה והנביא הכי חשוב לדרוזים שהקימו מתחם אדיר במקום. 

ירדנו מקרני חיטין. אמנם השביל הכתום פנה הלאה אבל היינו בימים האחרונים בבתי תפילה וקדושה של כל הדתות, לא נעשה כבוד לדרוזים? 

אז הלכנו. קיבלנו מבטים משתוממים מגברים גדולים עם שפם אדיר אבל לא עצרנו. גם למראה השלט המופלא שכיוון אותנו לכל מיני אטרקציות כולל המרפסת לשחיטת כבשים, לא עצרנו 

למעלה,  הוצמד אלינו בחור גדול בשם עיסאם שהעניק לנו חולצות ארוכות וכובעים ולקח אותנו לראות את קיברו של הנביא המכוסה פרוכת ירוקה ואת טביעת רגלו באבן. "הוא ממש כעס, אז הוא רקע באבן והטביע את רגלו"  הסביר עיסאם ברצינות אין קץ

ירדנו מנבי שועייב לכיוון כפר זיתים וכאן ניצבה בפנינו דילמה. המסלול הכתום,  דרך ישו,  ממשיך הלאה,  מזרחה לתוך מסלול נוסף של נחל ארבל, אל הואדי שמתחת להר. נאמר לנו שהמסלול יפיפה, אבל רק עכשיו כי בקיץ אין מים והכל  חרב.  אבל, התריאה הדר בפנינו, זה יוסיף עוד שעתיים הליכה לפחות ולכן צריך להגיע לכפר זיתים לא יאוחר מ 14:00

הרגליים עייפות. השעה 13:04 ואנחנו לא ממש עצרנו לנוח מ8 בבוקר. אבל מסלול זה מסלול ואין הנחות ולמרות שמפת סימון השבילים הטופוגרפית מראה שבסופו של הואדי יש טיפוס שגם צלאח א דין היה מתאבד לפני שמתחיל  אותו –  שולפים קבנוס מהתיק ומתחילים לצעוד פנימה. 

קודם בין שדות חיטה של כפר זיתים 

ואח"כ פנימה אל השטח,  לפרחים ועצים ומים זורמים ויופי. 

אפילו עדר צבאים מפגין נוכחות וממריא לו על גדות הואדי בקלילות מעוררת קנאה. 

הנחל זורם וממלא את המסלול בשלוליות ענק שאנחנו מנסים כל הזמן לעקוף תוך כדי גילויי יצירתיות  מרשימים. 

שקט ברמות בלתי נתפסות. לפעמים אנחנו צועדים בשתיקה, נהנים מצליל השקט והציפורים. לפעמים בשיחות שטחיות ולעיתים גם קצת יותר לעומק 

ואז מגיעים לקצה המסלול. מעלינו הארבל ולצידו סוף המסלול שלנו ועלייה שנראית כמו העליה השלישת. 

מאה מטר בגובה בכמה דקות,  זה לא הולך ברגל. זה כן לגבינו אבל זה תלול כמו ומפחיד כמו יציע של בית"ר בטדי. נשמתי כמעט פרחה עד שהגענו לישוב ארבל והבאסה גדלה הלאה כשגילינו שיש עוד קילומטר בישוב עד לגסטהאוס של היום. 

עכשיו אחרי שמונה בערב וארוחה בגסטהואס של משק שביט. העייפות זוחלת גם על הבחור אבל בשקט אפשר לסכם שהיה זה יום הליכה קשה אך מעולה קשות 

מחר אנחנו צריכים להתמודד עם הארבל והשרירים שבטח יגבו מאיתנו תג מחיר על הפעילות  של היום. אח"כ מסיימים את המסע המופלא ושמים פעמינו לעוטף נתב"ג באוטובוס. נראה לי שזה הכי ארוך וקשה… 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Travel, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s