נפרד מהמפעל – 12 שנה עברו בשוונג

אתה יודע על זה מראש. בהתחלה לבד, בינך לבינך ואז עוד כמה אנשים וכמובן שיש עוד צד, כי עדיין לא עשית את המכה שתאפשר לך לשבת בחופי טולום וללגום מרגריטות. מגיע היום הזה, של הדפיקות לב והלחץ שבו אתה מודיע, קודם למנהל ואז לחברים. כמו אדוות בבריכה אחרי שזרקת אבן המעגלים גדלים. ואז מגיע היום האחרון במפעל שבו בילית כ 12 שנה ואתה חוזר הביתה. יושב על הספה בסלון החשוך כשהגשם דופק על החלון ואין כלום.

כן, יש ציפיה דרוכה למקום הבא, לאתגרים חדשים, לאנשים לא מוכרים וסלנג חדש. אבל זה כמו סוס שמכיר את הדרך לאורווה ואז הזיזו לו את האורווה. הרגלים שנבנו במשך שנים פשוט נעלמים ומתמוטטים בהרף עין. אין בזה כל רע. זה רק משונה נורא. פקקים חדשים, אוכל שונה – ידע שלם של מסתורי הבנינים ההם, על גרמי המדרגות הסודיים וקיצורי הדרך של המפעל פשוט יורד לטמיון.

קוראות הבלוג מכירות את הסיפורים שלי על המפעל. בדרך כלל על איך המפעל שלח אותי לכל מיני מקומות. המונח מפעל נכנס כל כך חזקל לשפה עד שאנשים החלו להשתמש בו כשמדברים איתי. אז לאחר 12 שנות מפעל, אני החלטתי ללכת ולחפש את מזלי במקום אחר.

בוטיק, נקרא לו.

ננסה.

לא הענקתי לכך מחשבה עמוקה אבל זה נשמע כינוי הולם. מקום קטן, תפירה הדוקה ואנרגיות מתפרצות.

לרגל האירוע שלחתי, פנימית לכל חברי, ידידי ושאר מוקירי זכרי כרטיס ברכה. סיפרתי על עזיבתי המתקרבת, על כך שאני אורז את חפצי על סוסי הנאמן ויוצא לדרך חדשה.

DSC_9640_AmdocsFarewell CLEAN 600px.jpg
(מי שמכיר את המקום ולא זיהה עדיין ברבות השנים, שיחייך לעצמו בשקט)

בשבוע האחרון, כל יום הפך לאגו טריפ מטורף כשכל מיני אנשים עלו לרגל ותפסו אותי במסדרונות הארוכים לומר לי שחבל ושהיה כיף לעבוד יחד וחיברו לי לפופיק משאבה של אגו וניפחו לי אותו היטב, בלטיפות קלות על הראש. מזל שחזרתי הביתה ושני הגודזילות הזועפים ונורית שעוברת תקופה לא קלה במפעל שלה, התעלמו ממני והורידו אותי חזרה ארצה, להכין להם משהו טעים לארוחת ערב.

יש נוהל פרידה מרצון מסודר, עם אירוע פרידה (יש מקומות הקוראים לו פריסה, יש הקוראים לו שתייה). הודעתי על אחד כזה לרשימה של אנשים שאיתם עבדתי במרוצת השנים ואז זה פשוט יצא משליטה. קיבלתי טונות של אישורי הגעה וברכות עד שיומיים לפני התעוררתי מוקדם מאוד בבוקר כשאני מבין שעלי לשאת כמה דברים, כי זה לא הולך להיות אינטימי.

אז ישבתי וכתבתי מצגת שאותה אחלוק כאן.
(אפשר לעצור ולדלג אחד אחד, רק ללחוץ)

בגדול, ניסיתי להעביר את התחושה שהמפעל, על כל מִפְעלותיו ומִפעלִיוּתו ׁהיה ארץ האפשרויות הפתוחות עם הגבלה עבורי. שהצלחתי לעסוק בו בדברים שונים, נושאים שונים, החלפתי מקצוע כמה פעמים (לכו ללינקדאין, לדברים האלו) ושתמיד יהיה לי את המפעל. היו המון אנשים שעבדתי איתם על כל הספקטרום מדובוני אכפת לי שהיה, כמובן, אכפת להם, דרך מיניונים שהתכוונו אולי לטוב אבל יצא להם פחות טוב ועד לאנשים שהם פשוט רשעים.

People Gauge 600px.jpg

הנה, לשיפוטכם.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 זהו. יוצא לדרך חדשה. זה מרגש. אפילו ציניקן דרגה 7 עם דירוג שריון (AC) של 16 כמוני, טיפה חש פרפרים בבטן במבט קדימה ואיזה דוק של נוסטלגיה במבט לאחור.

אסיים בשיר מופתי של אדם שהוא גם שבדי, גם ניגרי וגם דוקטור!

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Playmobil, Thoughts, Uncategorized, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על נפרד מהמפעל – 12 שנה עברו בשוונג

  1. Evyatar Ben Halevi-Arbib הגיב:

    קורא כל פוסט ☺
    המון בהצלחה ושבת שלום!
    אביתר

  2. יניב מולאי הגיב:

    פששש. הבוטיק גם שולח להסתובב קצת?
    אפשר להעסיק אותך כבונה מצגות?

    • eitanel הגיב:

      נראה אם הבוטיק ישלח. לא בהשלכות לקצוות תבל, אלא ממוקד יותר. לגבי מצגות, זאת בקטנה. חוצמזה, חלק מהדימויים לא הגיעו לגמר כי חששתי מציניות יתר שבה נתברכתי…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s