אשה, נדב, בית

גם בפעם השלישית בתוך יומיים, כשהסתיימה ההצגה והחבורה עמדה ונתנה קידה, הציפו אותי המון רגשות. הנה על הבמה,  עומד הילד הזה, נדב, שרק אתמול נתן לי יד והלך לגן ועכשיו הוא עומד על בימת תיאטרון בסוף של הסוף – בסופו של פסטיבל תיאטרון, בסופה של כיתה י"ב, בסוף הלימודים שלו ובעיקר בסופה של תקופה לחוצה של הפקה – והילד הקטן הזה במשך כשעה נתן הופעה מרשימה!

NadavSchoolPlay_9141_160307

כשעלה לתיכון, הפתיע אותנו נדב ותפר למתמטיקה (שאותה סיים בשנה הראשונה של התיכון) ולפיזיקה שבחר, גם מגמת תיאטרון. זה לא היה ממש בלתי צפוי כי ראינו את אהבת הבמה כבר בחטיבה, אבל זה עדיין 5 יחידות תיאטרון. אבל אם אפשר להעביר את התיכון בכיף (ולא בים) אז למה לא?

בי"א העלו הוא וחברו איתן דיאלוג והמחיזו אותו ובכיתה י"ב מגיע האתגר – הפקה של הצגת תיאטרון שלמה כאשר כל אחד בקבוצה צריך לקבל תפקיד על הבמה ומאחוריה – במאי, תאורן, עורך מוזיקלי, מחזאי שיערוך מחזה קיים לתנאי ההפקה וכו'.

אני לא אלאה את הקוראות בכל הלבטים, הקשיים, הלחצים והעצבים שליוו את ההפקה – גם אצל הנער וכמובן אצל הוריו שחטפו ותמכו. היו לא מעט אבל ברגע שעלה האור על הבמה ונדב שלנו ישב על הספה, מאחורי עיתון (לידו עדי ועל הכורסה נועה) הכל נשכח.

NadavSchoolPlay_8738_160306

"אישה, בעל, בית" הוא מחזה מאת שמואל הספרי. הסיפור מציג לנו את יואל (נדב) ואת אשתו נאוה (נועה) השואפת לשפץ את הדירה הישנה שהיא ויואל גרים בה, דירה שיואל גדל בה במרכז תל אביב. היא רוצה לשבור את הקירות ולזרוק את הריהוט הישן והספרים. אבל יואל מתנגד ונאחז בדירה, ובחדר הילדים ונאבק באשתו, משפחתו ובשיפוץ כדי לשמר את הבית בדיוק כפי שהוא : "פנינה ארכיטקטונית בסגנון הבאוהאוס". אבל נאוה לא מוותרת וכפי שאומר המחזה "אישה שנכנס בה השיפוץ, זה כוח טבע, זה טייפון, לא תוציא את זה ממנה גם בבוקסים". למתקדמים, הנה המחזה המקורי של הספרי (זהירות, PDF)

אישה בעל בית

כדי להתאים למגבלות ההפקה ולעובדה שההפקה היא ברובה נשית, המחזה שונה (בידי נדב)  אבל שמר על המרכז. הנה המחזה כולו, כפי שצילמתי בפעם השלישית שעלה:

(מוטב לראות אותו במסך מלא – ככה)

לעיתים היה קשה לראות את הנערות והנערים שנראו גדולים ממה שהם באמת ועל הבמה קמו ועלו אנשים בוגרים המתמודדים עם עבר קשה. לעיתים הם נראו צעירים, קטנים ומחופשים בבגדים של ההורים. מחזה לא קל הם בחרו לעצמם (נעמה, הבמאית בחרה אותו למען האמת והם בחרו בה), סיפור שנע בין קומי לעומקים קשים של יחסים רעועים, עם שכול והאשמות קשות שמוחזקות בבטן. סיפור כל-ישראלי שכולם יכולים למצוא את עצמם שם.

NadavSchoolPlay_8605_160306נאוה (נועה ברקוביץ') נכנסת ביואל (נדב אלקין)

הדמויות של יואל ונאוה היו קשות ודרמטיות. קשה היה לי יותר לנתק את נדב, והמניירות הכה מוכרות עם המחוות שאנחנו רגילים מהבית ולראות את יואל שסובל בשיפוץ ובורח לעולם דמיוני מדי פעם. נועה מבחינתי הייתה נאוה – ומבעד לזום של המצלמה ראיתי את העיניים שנמלאו דמעות ברגע הנכון.

NadavSchoolPlay_8891_160306

את קדוש, קבלן השיפוצים החליפה מזל שאותה שיחקה מאי בז'ה בקול מדוד ושקול, הצוק שאליו מתנפץ יואל שוב ושוב. היא הייתה השיפוצניקית מהגיהינום, עם חוכמת חיים שאותה היא מפזרת גם כשלא צריך.

NadavSchoolPlay_8674_160306מזל (מאי בז'ה) מוצאת נחמה בפטיש

מבחינה זו, כאשר מאי הניפה את נדב וטלטלה אותו כמו בחקירה שוב ושוב, אני רק יכולתי לחייך. בכל הצגה נוספת היא הניפה אותו יותר, מקבלת תעוזה.

NadavSchoolPlay_8629_160306

ציפה וסוניה – אימו ואחותו של יואל היוו יציאה קומית משעשעת ולא תמיד היה ברור שמתחת לשיער המאפיר והשטויות שיוצאות מהפה יש נערה בת 17.

NadavSchoolPlay_8667_160306סוניה (נעמה חלובה, מימין) וציפה (ליאור דוד, משמאל) מנסות להיזכר

האווירה בבית הספר בערב היא קסומה. יש פסטיבל תיאטרון ויש שש הפקות וכולם הולכים לראות את כולם. חברים באים לראות הצגות וכמובן המשפחות על ההורים, הסבתות, הדודות, האחים, חברים ושאר קרובים. אלו שלא מעלים הצגה באים לצפות בחבריהם. וברקע יושבת הבוחנת של משרד החינוך שהרי אחת ההופעות (השנייה משלוש במקרה "שלנו") היא ההופעה שתקבע מרכיב מרכזי בציון הבגרות.

היחידי ששיחק את עצמו היה רועי, שגם במחזה הוא בן 17, בלבטים שלפני גיוס ומולו נעמי, פסיכולוגית מנוסה (ואחותו של יואל)

NadavSchoolPlay_8646_160306רגע של עימות בין רועי (יואב טל) לבין נעמי (עדי זכריה)

המסתורין ביובל, הלוא היא דר שמעוני המרחפת לה בסצינות חלום נפתר לקראת הסוף ברגע של גילוי שמכווץ את החזה והלב.

NadavSchoolPlay_8976_160307יובל (דר שמעוני) מרחפת לה בחולמניות

אנחנו הלכנו לשלושת ההצגות – מסתכלים על התהליך שעברה החבורה – מהלחץ של הבכורה מול החברים, לשחרור בבחינת הבגרות ולהנאה שבניסיון והידיעה שזה הסוף בהצגה השלישית. ישבנו כל פעם במקום אחר, לקבל פרספקטיבה אחרת (וגם אני צריך לתפוס זוויות שונות של צילום) וצפינו בנער שהיה פעם פעוט חמוד עובר תהליכים על הבימה.

NadavSchoolPlay_8689_160306

NadavSchoolPlay_8967_160307

NadavSchoolPlay_9070_160307

ואחרי כ 50 דקות זה מסתיים, שוב ושוב. תשואות בעמידה, פרחים לכוכבות ונשיקות לכוכב שלנו.

NadavSchoolPlay_8729_160306

הם אולי לא מבינים, אין להם את המרחק הדרוש, אבל אני מקווה שהם יזכרו את הרגע הזה, את התקופה הזו עוד שנים ארוכות. הזמן והטבע האנושי יחליקו את הקמטים ואת הוויכוחים והכעסים. מה שיישאר היא התמונה הזו, של התענוג הגדול של הבימה עם נחשול של אהבה והערכה ממולם, כשהכל פתוח והדרך לפניהם. מי יודע, אולי עוד נלך לבימה לראות אותם באור הזרקורים.

NadavSchoolPlay_8733_160306

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Creative, Family, Thoughts, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s