שני שברים אפריקאים ביום אחד

לפעמים למילה יש כמה משמעויות. כמו למילה שֶׁבֶר.  מצד אחד, יש לנו את השבר הסורי-אפריקאי שיצר את אגמי בארינגו ובוגוריה שבהם נבקר היום, מצד שני שבר זה גם מקרה חמור של חוסר מזל הגובל בנאחס רציני שגם זה היה לנו היום בכמויות גדולות ומצד שלישי זה פשוט משהו שנשבר שזה גם היה היום – עם המיניבוס שלנו והנהג שלנו.

אבל סיפור מתחילים בהתחלה, רצוי טובה למרות שהסוף אינו כל כך טוב. לכולם שלום, אבל לא היה פשוט…

אז הנה ההתחלה.

כמה רע יכול להיות יום כשמתעוררים במיטה של נסיכות בלודג' מפנק? מיטת אפיריון מפנקת עם כילה ובקבוקי מים חמים שהוכנסו למיטה בערב, בעוד שאנו סועדים ארוחת ערב מרשימה.

מתעוררים בחדר באגם נקורו לאחר Game Drive מעולה, שהוא בעגה המקומית נסיעת ספארי ברכב הפתוח. כיון שאנחנו לחופו של אגם אמורים להיות יתושים, אבל לא היו כל כך הרבה, לפחות לא מספיק לכמויות החומרים נגד יתושים שרכשתי בארה"ב שחלקם אסורים לשימוש לפי 12 אמנות בינלאומיות שונות אבל אותי זה לא מעניין. שימותו היתושים.

LakeNakuru_1831_150807

מתארגנים ויוצאים. כרגיל, שורה של סבלים סוחבת את הציוד שלנו מהחדר, משל היינו משלחתו של סטנלי שיצא לחפש את ליוינגסטון באפריקה. היום יש לנו נסיעה ארוכה. אנו מתחילים באגם נקורו אליו הגענו אתמול אחה"צ, עולים צפונה לאגם בארינגו (Baringo), יורדים הצידה לאגם בוגוריה (Bogoria), חוזרים לנקודת הפתיחה בעיר נקורו וממשיכים דרומה לאגם נאיוושה (Naivasha). כל אלו אגמים שנוצרו בתחתית השבר הסורי אפריקאי

LakeBaringo_MAP_150808

בדרך החוצה אנחנו פוגשים קבוצת בבונים גדולה (לא סתם, אלא כמו שאוהד העיר לי Olive Baboon) שם הבחנו ברגע קסום של אהבת אם

LakeNakuru_1836_150808

הנסיעות הן ארוכות. אני יושב מקדימה, משוחח קלות עם ניקולס המדריך/נהג שלנו ומאחורה, כולם מסתדרים. הילדים עם ספרים ואוזניות, שמותרים בנסיעות הארוכות שמנוצלות גם לניקורים ארוכים. אוהד מגלה את עולמו המופלא של הארי פוטר ונדב משוטט בעולם היפני הדמיוני של Tales of the otori.

LakeBaringo_1872_150808

כיון שהבלוג חמוש בטכנולוגיות מתקדמות, הרשו לי לדלג על שעתיים ויותר של נסיעה שהיא מעניינת בפני עצמה, כשהיא חושפת את קניה האמיתית, לא זו של הלודג'ים המפנקים, אלא את קניה של העוני הפשוט אך לא העלוב, החנויות הססגוניות בצידי הדרכים, דוכני האכל והתוצרת ההחקלאים, של כל האנשים שהולכים בצד הכביש וכל צורות שבהם אנשים מתניידים, מובילים עדרי בקר וכו' – כל אלו ראויים לסיפור משלהם, אבל אני כבר שם אתכם, שלושת הקוראים, בחופו של אגם בארינגו.

אנו עולים על סירה, להפליג באגם ולראות מה יש שם, אז קודם נעזוב את החוף ואז אספר את סיפורו של האגם. על סירת הפיברגלס הצרה יושב כל הצוות עם שניים מקומיים.

הפיראט (Arrrr, matey)

LakeBaringo_1898_150808

הצפר המדופלם –

LakeBaringo_1899_150808

וכמובן הנסיכה שהתלבשה היום כמו שתיירת אמריקאית טיפוסית הייתה מתלבשת ליום ספארי

LakeBaringo_1900_150808

בשנים האחרונות עלה מפלס המים באגם בצורה משמעותית. שמענו שתי סיבות, אחת הגיונית ושניה מגניבה. כמות הגשמים עלתה מאוד ולכן האגמים הלכו וגדלו (כמו שראינו גם באגם נקורו אתמול שעליית המים שינתה את המליחות שלו והבריחה את הפלמינגו). המקומיים טענו שהשקע הסורי-אפריקאי פועל באיטיות ותחתית האגם משתנה, או שנפתחו עוד מקורות מים בתחתית (האגמים ענקיים אך רדודים – 18 מטר בחלקם העמוק). זה ניכר מאוד בכפרים שמסביב לאגם, בעצים המתים המזדקרים מהמים השלווים או הבתים השקועים – שלטענת מדריך הסירה היה בית היתומים המקומי (מה שגרם לי לחיוך, בלתי רצוני – האם הוא מכין כבר את הבקשה לתרומה קלה לקהילה, לעזור ליתומים המסכנים שנאלצים לישון ליד התנינים?)

LakeBaringo_1938_150808

יש כאלו ששמחים על עליית המים והעובדה שיש עצים שרחוקים מכל מיני טורפים שמטפסים על העץ – ציפורי האורג המקומיות (הצפר מוסר שיש תת מין שחי רק באגם הזה). אלו הם אורגים מסוג Lesser Masked Weaver (ולא ה Northern Masked Weaver) שייחודי לאגם.

LakeBaringo_1920_150808

הן מאוד משעשעות. ראשית הן יפות עד כאב. שנית הן מפטפטות בינהן כל הזמן שאנו שטים מתחת לעץ שלהן. הזכרים אמורים לארוג קינים מגבעולים. הנקבה מביעה דעתה על הקן ואם הוא טוב בעיניה, תיכנס אליו להטיל ביציה. למרבה השעשוע, יש על העץ התחלות של קינים שלא צלחו. איזה בר מזל קיבל ביקורת לפני שבנה את כל הקן, הבין שחבל לו על הזמן ונטש את התחלה הבנייה.

LakeBaringo_1927_150808

בעצים אחרים ראינו סגנון אחרי של קינים. אולי זו שכונת הפאר, או שאלו ציפורים מעט שונות.

LakeBaringo_1937_150808

בכל מקום יש קורמורנים בכמויות מסחריות. גם קטנים שחורים וגם גדולים (Great Cormorant)

LakeBaringo_1897_150808

אנחנו לא ממש מתרחקים מהחוף ומספיקים להבחין בלטאת כוח גדולה, שיושבת לה על הסלעים בחופו של האגם. ה Nile Monitor – לטאת כוח הנילוס הן שחניות מעולות וגם מתרוצצות יפה על החוף. באופן משעשע, הן אויבי התנינים של האגם, כיון שהן אוכולות את הביצים שהתנינות מטילות

LakeBaringo_1904_150808

ואם בתנינים עסקינן, התיירים רוצים לראות אותם. נהג הסירה נע לאזור מסוים ואז החל לחפש. די מהר זיהינו עיניים במים לידנו

LakeBaringo_1948_150808

זהו ה Dwarf Nile Crocodile, אליבא ד'אוהד. הדייגים המקומיים לא ממש חוששים מהתנינים. זה שלנו, חבט במים כשהוא קורא לתנין ואז הטיל אליו דג למים.

LakeBaringo_1967_150808

התנין אסף את הדג מיד, גרר אותו הלאה ואז, בתנועה מיומנת, השליך אותו באויר, פתח פה גדול ותפס אותו בביס גדול

LakeBaringo_1997_150808

התנינים ממש לא מהווים איום או חשש לדייגים המקומים המשוטטים על האגם בסירות קטנות עשויות עץ בלזה הגדל בחופי האגם. הם חותרים בידיים עם פלסטיקים חתוכים ממיכלים גדולים.

LakeBaringo_2006_150808

LakeBaringo_2012_150808

LakeBaringo_2022_150808

עצרנו אחד שהציג לראווה שלל גדול של דגי ענק מסוג Lungfish שהוא דג מגעיל למראה, שמסוגל גם לשאוף אויר מעל המים, במקרה שהוא חי במקומות שמתייבשים. הממשלה הקנייתית הוסיפה אותו לאגם בשנות ה 70 והוא מתרבה יפה ומחסל את הדגה המקומית, מה שמעניין את הדייגים המקומיים כמו קשקשים ישנים.

LakeBaringo_2040_150808

לפני שהפלגנו הלאה, אוהד שמח לגלות על ענף קרוב אנפת  גוליית (Goliath Heron), האנפה הכי גדולה שיש, כזו שיכולה להגיע ל 150 ס"מ בגובה ו 2.30 מ' של מוטת כנפיים. אוהד רואה אותם מרחוק, מאושר להפליא ומכריז על המציאה, באנגלית. בד"כ יש שיחה בינו ובין המדריך, שיחה של דיוקים על הזיהוי. אני יושב מהצד מבסוט לחלוטין מהמצב.

LakeBaringo_1945_150808Goliath Heron

לא רק תנינים יש במימיו הרדודים של האגם, אלא גם היפופוטמים. הרבה כאלו. כידוע, ההיפופוטמים מאוד טריטוריאלים ויתקיפו כל מה שיכנס להם לשטח. אתה מסתכל על האגם ופתאום צרור בועות מכריז על בואו של היפופוטם. אנחנו שומרים מרחק של כבוד, מהחיה הכי מסוכנת באפריקה .אין ממש נתונים, אבל הטענה היא שההיפופוטמים מחסלים יותר אנשים בשנה מאשר אריות, פילים, נמרים, תאו וקרנפים גם יחד. אבל המקומיים לוקחים את הסיכון המחושב, עד שעה מאוחרת שבה ההיפופוטמים יוצאים החוצה לאכול דשא (בוגר יכול לאכול 80 ק"ג כשהוא רעב). אז גם המקומיים תופסים מרחק.

LakeBaringo_2145_150808

ההיפו מאוד רגישים לשמש. הם נשרפים בקלות בשמש ולכן יעדיפו לא לצאת מהמים עד הערב. לכן גם אנו הסתובבנו לידם, למרות ששמרנו מרחק גדול מהם. הכפריים נראה שמעריכים את העובדה והם עושים כביסה ומתרחצים ממש ליד. בעוד שאנחנו

LakeBaringo_2090_150808

אנחנו מבקרים עוד איזה ינשוף שמי האגם העולים השאירו את העץ שלו תקוע באמצע המים, יושב לו שם ומנסה להעביר את היום בצל וממשיכים החוצה. זה אינו סתם ינשוף, אלא Grayish Eagle Owl

LakeBaringo_2192_150808

לאחר פרידה קשה מהקפטן של הסירה ומסגנו עולים חזרה למיונבאני – המיניבוס שלנו כדי להמשיך את התוכנית הצפופה לעין ארוך. אנו נעצור לביקור בכפש של אנשי ה Njemps.

LakeBaringo_1894_150808

אנשי ה Njemps שייכים לשבט הMaa שאליו משתייכים המסאי, שנפגוש לקראת סיוף הטיול ושבטי הסמבורו אצלם היינו. סיור קצר בכפר הקטן שהופתע למראה האשכנזים שהגיעו פתאום, ונראה יותר אמיתי מהקודם, בסמבורו. גם כאן, בקתות של מוטות עץ מצופים בבוץ וגללי פרות לאיטום מהחום וגגות קש ועשב שמאפשרים לעשן לצאת (למרות שבפנים קריר אבל מסריח). העשן מסייע לסלק מזיקים וגללי הפרות לא ממש מסריחים, בטח אחרי שיובשו לחלוטין. הסתכלתי על מבנה המטבח שהיה בית בוץ וחרא קטן ובו כלום פרט ללבני בוץ המסודרות בצורת האות חית (האות U לקוראים בחו"ל, בתנאי שהם עומדים מהצד השני של המטבח) וחשבתי שאני מאכיל משפחה של ארבעה במטבח ענק שגודלו כמו כל הבקתה והם מאכילים כמה משפחות בדבר הקטן הזה.

עוני,  לא עליבות. עוני, לא אומללות. אבל אין שום דבר רומנטי בכך.

LakeBaringo_2216_150808

אנו קונים דלעת חלולה לנשיאת מים, כמחווה של רצון טוב, מעבר לתשלום ששולם על הביקור, מתמקחים בעצלתנות נינוחה יותר בשביל הקטע מאשר לחיסכון ומשאירים שם הרבה מעבר למה שזה באמת שווה ומזנקים אל המכונית לקטע הבא, שיוביל אותנו לאגם בוגוריה (Lake Bogoria).

ושוב אנו חוזרים על הדרך אחורה, עוברים נופים ועיירות קטנות עם מהמורות גדולות בכביש – כאלו שכבר עברנו. חולפים על פני שדות גדולים של צמח גדול. ניקולס מפטיר מילה אחת והכל מתבהר. סיסל.

אלו הם שיחים אגבת סיסל שעליה משמשים ליצירת סיבים שמהם קולעים חבלים. היינו שמחים לעצור לראות את התהליך אבל אין לנו זמן לשום ספונטניות היום, יש יותר מדי לנסוע ולראות.

LakeBaringo_1860_150808

בכניסה לשמורת בוגוריה, כשעה וחצי אחרי שיצאנו לדרך מתחיל בלאגן קטן. ניקולס יוצא למשרד כדי לארגן את הכניסה המשולמת מראש. מישהו שמציץ עלינו במכונית ועל הילדים הקוראים, חוזר למשרד ואומר בשפה המקומית שלכאורה ניקולס לא מבין "האיש הזה משקר, הם לא מתחת לשמונה-עשרה, הם חייבים בתשלום שני מבוגר". מתחילים עצבים, כי ניקולס כן הבין ודרכונים נשלפים להוכיח שמדובר בשני גודזילות אבל כרונולוגית הם צעירים. ניקולס רותח וזה סימן לבאות.

אגם בוגוריה הוא אגם של מים מלוחים. זה אומר שיש סרטונונים במים וזה אומר שיש פלמינגו, שאותם לא מצאנו אתמול.

Bogoria_2272_150808

אני מת עליהם. עופות מופרעים. יש בצווחות שלהם ובצבע הורוד הזה משהו לא הגיוני, משוגע קצת, לא יודע למה, אולי זה מתוך Alice in Wonderland או מקום אחר, אבל זה מה שיש לי בראש. אבל הם יפים והשטיחים האלו הוורודים, הנעים והפועמים במימי האגם הם פשוט פלא. אם לא היה חם ומגעיל הייתי פורס לי שמיכה, בירה Tusker מקומית קרה ופשוט בוהה בהמון הזה. יש לכמות הזו רעש משונה, כמו רעש של פטפוט באולם גדול, מעין מלמול-קרקור שכזה. ממשרד הצפרות נמסר שרוב רובה של אוכלוסיית העופות הוורודים היא  מסוג Lesser Flamingo עם כמה פריטים של Greater Flamingo.

אנחנו יורדים בזהירות אל משטחי המלח שנסוגו מהאגם ופוסעים בזהירות קדימה, ככל שהקרקע תחזיק אותנו מעל הבוץ שמתחת. המלח מבריק ומחזיר את האור ומחמם את האווירה שכבר חמה.

Bogoria_2300_150808

Bogoria_2264_150808

אני ואוהד סוחבים את כל האופטיקה מהרכב, מקימים מוצב קדמי, עם שתי החצובות הגדולות, הטלסקופ שלו והעדשה הענקית שלי. את נורית זה משעשע…

Bogoria_140022_150808

הקונטרסט גדול. בין הפלמינגו המרהיבים פוסעת לה בשקט חסידת מרבו מכוערת להפליא.

Bogoria_2241_150808marabou stork

Bogoria_2264_150808

ניקולס מציע שנחזור מהר למכונית כי הוא רוצה לקחת אותנו למעיינות החמים, מרחק של 20 דקות.

בלילה, כשהכל נגמר, בניתוח אירועי היום, הגענו למסקנה שכאן זה התחיל.

מתברר שהכביש נעלם תחת מימי האגם וישנה דרך חלופית שלקרוא לה קשה זו בדיחה. המכונית, שהיא בסופו של יום מיניבוס עם הנעה רגילה התקשתה. הטלטלות היו קשות והדרך רק התארכה.והתארכה, מעלה אבק ברמה של פודרה איכותית שאילץ אותנו לסגור חלונות ולסבול את החום ברכב האטום. כל פעם חשבנו שזה נגמר, ואז הופיע עוד סיבוב. ניקולס התנצל ואמר שהדרך השתנתה ותיכף מגיעים.

ואז עצר.

מחוג טמפרטורת המנוע עמד על התחום האדום וקול בעבוע נשמע. מנוע המכונית רותח. הוא כיבה את המנוע ואמר שנחכה שיתקרר ונראה מה הלאה. התיישבנו לאכול את הארוחה שסופקה לנו ע"י הלודג' בקופסאות, כשהמכונית מזרימה מים אל הקרקע המאובקת בכמויות. ניקולס בדק בבגאז' שלו וציין בעיניים מודאגות שאין לו מספיק מים להוסיף במקום אלו שזורמים אל הקרקע, רותחים ושאנו נאלץ להשלים ממאגר המים המינרלים שלנו. מיותר לציין שהיינו מודאגים קלות, כיון שאנחנו תקועים על שביל זניח וקשה בתוך שמורה ולא ברור (לי לפחות) למה המנוע רותח (כי הם לא עושים זאת ספונטנית כשקצת קשה – הם עושים זאת כשמשהו לא בסדר) ובקרב הדור הצעיר נרשם לחץ גדול יותר.

במשך שעה, ישבנו שם וחיכינו, גובים מים ממכוניות חולפות, עד שקולות הבעבוע נרגעו ומד טמפרטורת המנוע ירד למינימום. החל תרגול של מילוי מים למנוע, שהיה בסופו של דבר מאוד מגבש, כי כל הצוות עמד, חלק ממלאים בקבוקים ריקים ממיכל מים מאולתר מצידנית, חלק מוסרים לניקולס ששופך פנימה ומעביר בקבוקים ריקים.

לאחר כמה דקות מתוחות, הותנעה המכונית ונראה היה שהכל תקין. שאלנו את ניקולס בחשש אם שווה להמשיך. "כמובן!", אמר, "לא מוותרים!". חצי השעה שהובטחה כבר היתה לשעה וחצי ועוד לא הגענו ויש לנו עוד 4-5 שעות נהיגה ללינת הלילה. אבל נעתרנו והמשכנו בדרך שבג"ץ היו שוללים מכל וכל בטענה שטלטולים כאלו אינם עומדים בשום מבחן של שימוש בעינויים. כרבע שעה לאחר מכן הגענו.

תפסתי את ניקולס לשיחה בשקט. "אתה צריך לבדוק את הרכב", אמרתי לו, "הוא לא רותח סתם ככה, משהו לא בסדר". "אין בעיה", השיב, "האקונה מטטה. מחר, בזמן שאתם משייטים עצמאית, אני אגש איתו לבדיקה ולסדר אותו לפני שאנחנו ממשיכים".

חוף האגם היה מלא בתלמידי תיכון. הם אחזו בענפים שאליהם קשרו שקיות ניילון ובהם ביצים טריות. את הביצים שלשלו בזהירות לבורות שבעבעו מים רותחים ואדים חמים עם ארומה קלה של גופרית

Bogoria_2328_150808

כיון שאיבדנו זמן רב בלוח הזמנים הצפוף של היום ירדנו במהירות לראות את התופעה שבה השקענו כל כך הרבה. בחוכמת הדיעבד, זה לא היה שווה את זה. ראינו ונראה עוד מעיינות חמים. אבל הייתה הקלה רבה ששוב המכונית זזה ונרשמה הרפתקאה שתדווח בבלוג.

Bogoria_2333_150808

Bogoria_2342_150808

יצאנו את המעיינות החמים כעשר דקות לאחר שהגענו, מוכנים נפשית לטלטול רציני בדרך החוצה ואז עוד שעות רבות של נסיעה.

לא אוכזבנו. לקח לנו שעה לצאת את המעיינות חזרה לאזור השער, שעה של קפיצות ואבק. ניקולס היה זהיר יותר כיון שלא רצה לחמם את המנוע שוב ונהג בריכוז רב. ברגע שפגשנו כביש סלול רווח לנו. הילדים חזרו לספרים, נורית נמנמה קלות ואני שלפתי את מחשבי הנאמן והתחלתי כותב לכם, שלושת קוראי הנאמנים.

למעשה חזרנו את כל הדרך חזרה לנקורו. אם אנחנו בקטע של חוכמת הבדיעבד, לא ברור שהיום הזה שווה את הנסיעות הארוכות הלוך וחזור, אלא אם אולי נשארים באזור. כשהגענו לנקורו כבר היה חושך והמשכנו הלאה – צריכים להגיע ל Lake Naivasha, מרחק של 90 ק"מ שבמונחים של תנועה בקניה פירושו כשעה וחצי של נסיעה לפחות. המשכנו הלאה, מברכים את ניקולס שהשכיל לברוח מהתנועה הכבדה של נקורו והמשיך הלאה, עד שלפתע נשמע צפצוף חזק מלוח המכשירים שהואר כולו בכל נורות האזהרה כולל המפחיד מכל, זה עם ציור המנוע שכתוב עליו Fault.

igindicמקור: טויוטה

המיניבוס שלנו, ניומבני חירחר ונעצר בשולי דרך מהירה חשוכה וצפופה המובילה מנקורו, העיר השלישית בגודלה בקניה לכיוון אגם נאיבשה.

לי ברור היה שזה יותר חמור מקצת מים שרתחו. מבט אחד בפניו של ניקולס הבהיר לי שאני צודק. הוא לא אמר "Hakuna matata", שמתאים לכל מצב שפירושו no problem. הוא התחיל לחפור ולנסות להבין מה קרה. באותו רגע עצר לידינו בשולי הדרך מיניבוס דומה, שהמקומיים קוראים לו Matatu, אותם קווי מוניות פרטיים שנפוצים בכל אפריקה. שני הנהגים שירדו התחילו, יחד עם ניקולס, הנהג שלנו לחפש את התקלה, תוך שימוש בפנסי הטלפונים שלהם. לקח זמן מה עד שהקשיבו לי שיש לי בבגאז' הנעול פנסים חזקים (לא עוזב לטיול בלי פנסי ראש) ועוד כמה דקות מורטות עצבים עד שאיתרנו אותם בתיקים הארוזים כשאני מרגיש את הרוח של המכוניות שעוברות לידינו.

כשנמצאו הפנסים נתגלתה התקלה. צינור המים של הרכב נקרע ואין לי מושג כמה זמן הוא נסע ללא קירור. אני הייתי מחוץ לדיון שהתנהל בסוואהילית מהירה אבל ההחלטה שנתקבלה שם הייתה שהמונית, אותה matatu יגרור אותנו לעיר הקרובה, יקח אותנו ללודג' הבא ובבוקר יהיה רכב חלופי.  ניקולס שלף ערכה של כבלי פלדה לגרירה והשלושה הלמו ברכיבים שונים עד שיתחברו באופן מאוד מעורר אמון. "רק כמה קילומטרים", פנה אלנו ניקולס, "למקום שנוכל להשאיר את הרכב ולהמשיך הלאה עם מונית ה matatu. אני אביא אתכם למלון ואחזור לרכב".

השעה הייתה כבר 20:00 כשהתחיל המסע. הנהג החל לנסוע כשניקולס מנסה לצעוק לו הוראות בסווהילית כשהוא דופק בכוח על דלת המכונית כדי למשוך את תשומת ליבו. המיניבוס שלנו זינק בתנועה מפחידה והחל להתגלגל. לקח זמן עד שהשניים האיצו אבל כל פעם שהגיעו לבור והראשון האט, השני, הקשור כמטר, מטר וחצי אחוריו כמעט התנגש בו. כיון שכבל הפלדה היה אלתור הוא לא היה ממש במרכז והמיניבוס שלנו החל לשייט לו ימין ושמאל, כשניקולס מנסה להתיישר מאחורי הגורר, אבל כל תנועה קטנה של הגורר שלחה אותנו בצורה קרובה מאוד לנתיב הבא ממול שהיה מלא בתנועה של רכבים ומשאיות. כיון שנענו באיטיות רבה בין 20 ל30 קמ"ש, עקפו אותנו תוך כדי צפצופים גם בשוליים במרחק אפס מאיתנו.

במושבים האחוריים שררה מתיחות. אוהד היה ממוטט מעייפות ונרדם כל הזמן. נדב היה לחוץ ואני ונורית היינו הרבה יותר מלחוצים כי כל משאית שכמעט נכנסה בנו חזיתית כשהיטלטלנו לכיוון הנתיב השני הבהירה לנו את הסיכון העצום. ביקשנו מהילדים להישאר ערים ולשבת טוב כי אין חגורות בטיחות .

ואז עברנו את הישוב הקרוב. ויצאנו אותו.

זה לא היה בתוכנית הפעולה כפי שהבנו אותה. נגמרה כל הסחבקיות ופנינו לניקולס בשאלה. למה לא עצרנו? רק עוד קצת הוא השיב, בעוד כמה קילומטרים יש מקום טוב יותר לעצור. זו הנקודה שבה פקעה הסובלנות שלנו. ראינו שלט דרכים שהראה שיש עוד 28 ק"מ לעיר נאיבשה והתרענו בפני ניקולס שלא יתכן שיגרור אותנו לשם – מרחק של שעה בקצב ההתקדמות שלנו. כבר החלנו לפעול מול הסוכנת בארץ, להסביר את מצבנו ולפי הטלפונים שהוא התחיל לקבל, מנהל המשרד המקומי החל להבין שמשהו לא בסדר.

שעה שלמה נגררנו ככה, בחוסר אונים עד שעברנו תחנת דלק ענקית ומוארת ושם פתחנו בצעקות על ניקולס שיעצור. די. זה מספיק. אבל, זה בלתי אפשרי, כי אין לו קשר עם הרכב הגורר שממשיך בדרכו למרות הצעקות של ניקולס, הוא המשיך הלאה. רק לאחר 10 דקות כשנכנסנו לעיר נאיבשה, שלא רצינו להגיע אליה ככה, הם שמעו אותו והתגלגלנו לתחנת דלק שם נסתיים מסע האימים.

אנחנו רתחנו מזעם. כל החבריות שנבנתה בימים האחרונים נעלמה כלא הייתה. הוא לא הבין. הוא לא הבין שהכעס שלנו עליו הוא בשל הסכנה שהוא העמיד אותנו בה ובשל אוסף שיקולי הדעת המוטעים שנלקחו. רכב חלופי כבר הוזנק מניירובי ואמור היה להגיע תוך 20 דקות. אנחנו בחרנו להמתין בתחנת הדלק, כשהאמון שלנו קצת פגום. מעילים לקור וקצת קולה לילדים העייפים, להכניס סוכר קצת למערכת, הוסיף והעובדה שאנחנו על הרגליים, בטוחים תרמה מאוד לתחושה שלנו.

NaivashaTotalGas_221140_150808

אבל היו לנו המון ספיקות. איך נמשיך? עכשיו נתחיל עם נהג חדש? אבל לאור משבר האמון שלנו, לא ברור שאנחנו יכולים להמשיך עם ניקולס שגם התחיל להבין ולהפנים את אירועי הערב. לאחר כמה פעמים שהסברנו לו שמבחינתנו, בטיחות הנוסעים והוא עצמו היא ערך עליון ואם היה משאיר את המיניבוס בעצירה הראשונה ומישהו היה פורץ אליו – זה כסף, זה אפשר להסתדר, אבל לא עם פגיעה אישית, חלילה וחס.

לאחר חצי שעה או יותר, קרוב לחצות הגיע רכב חלופי עם נהג חדש. ג'יג'י שמו. נראה גמור, שכן הוקפץ בהתראת אפס לאחר שחזר ממסע ספארי. העברנו את הציוד ופתאום הבנו שאנחנו נפרדים מניקולס. הוא התנצל עמוקות וביקש את סליחתנו שאותה קיבל מה שיישר קצת את ההדורים.

יצאנו אל הלודג' גמורים מכל מצב. לא אכלנו או שתינו כמעט כל אותו יום, כיון שאת בקבוקי השתייה שלנו רוקנו אל מיכל המים של הרכב ובארוחת הצהריים הארוזה כמעט לא נגענו כי לא הייתה טעימה והיינו לחוצים. במלון היו ערוכים לקראתנו והגישו לנו שאריות (לא ממש מוצלחות) מארוחת הערב שהוגשה ארבע שעות לפני כן, התקלחנו ונפלנו שדודים על משכבנו. מחר מתחילים מחדש. ממש מחדש.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Travel, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s