לפעמים הגודל כן קובע. בקנזס.

במכוניות. במכוניות הגודל כן קובע. לפעמים.

במהלך 30 היום האחרונים ביקרתי בקנזס סיטי פעמיים. המפעל שלח אותי להרביץ קצת תורה ולהנחיל מעט מורשת קרב בקרב אנשי קנזס שאפילו לא ידעו שהם צמאים לידע. כנראה שעשיתי עבודה טובה מדי בפעם הראשונה, כי מקנזס סיטי יצתה בת קול ואמרה "תביאו עוד פעם את ההוא עם המשקפיים שמדבר עם הידיים ומספר סיפורים שלא תמיד קשורים לעניין". אז חזרתי שוב לספר סיפורים. זינוקים קצרים של 23 שעות הלוך ו20 שעות חזור.

אבל זה לא הסיפור.

הסיפור הוא שבפעם הראשונה נחת המטוס המגוחך בקטנותו בשדה התעופה הבינלאומי (!) של קנזס סיטי לאחר השעה אחת עשרה בערב. עד שאספתי מזוודה ומצאתי את דרכי לבניין של חברות השכרת הרכב כבר השעה הייתה כמעט חצות. צעירה עייפה ומשועממת התבוננה בי בלאות כשהגעתי לדלפק.

– "כן, יש לי את ההזמנה שלך, תן לי לבדוק שהרכב שלך כאן"
– "מעולה, אני ממתין"
– "תקשיב", ככה אומרת לי העייפה, "אין לי את הרכב שהזמנת"

אני מכיר את צעדי הריקוד האלו. אני אגיד "אויש" והיא תציע לי שדרוג ואני אומר "טוב, נו, אם אין ברירה" ואחייך פנימה ואז במבט של קבלת דין התנועה אני אשמע את גזר הדין ואצא עם רכב שווה יותר מהרכב הקטן-בינוני שהוזמן מראש. רק לוודא שאני גם לא משלם על השדרוג והכל סבבה.

– "חכה רגע, יש לי רכב אחר"
– "אויש", כך אני
– "אני אתן לך SUV, במקום, זה בסדר מבחינתך?"
– "טוב, נו, אם אין ברירה…", אני אומר ומהנהן, משתדל לא לחייך יותר מדי כשאני מקבל על עצמי את צוו הגורל

היא מוסרת לי ביד מפתחות שעליהם כתוב Jeep ומבשרת שבחניה E72 מחכה לי ג'יפ גרנד צ'רוקי. אויר הלילה הקר מחכה לי בחוץ, יושב בכבדות על מגרש חנייה עצום וריק ברובו. אני לוחץ על הכפתור ובמרחק רכב גדול מהבהב לי חזרה. ככול שאני מתקרב אני מבין שזה די גדול כי היא נתנה לי את הגרסה הגדולה של הרכב הגדול מלכתחילה.

הנה תמונה להדגמה. זה לא אני צילמתי כי ראשית אין לי מצלמה, שנית אני קיבלתי לבן ושלישית קנזס שטוחה כמו מרק אפונה ביום סגריר. אבל זה מוסיף את הנופך הנכון.

KansasCityCars_600_150619

אני מטפס פנימה ומנסה להתאקלם. המושב הקדמי כל כך אחורה, שנדמה שלברון ג'ימס ישב פה לפני. מחפש איך מזיזים אותו קדימה ולוחץ על כל מיני כפתורים שמעלים אותי לתקרה, משפילים את המושב אחורה, מנפחים לי כריות קטנות שמדגדגות לי בצלעות  ורק לבסוף, לפני שלחצתי על כפתור ההפלטה, הצלחתי.

הישבן שלי נח על מושב עור מהודר. במרכז הקונסולה המפוארת נעוץ מסך בגודל של הטלוויזיה שלי בסלון שנמצא 10,520 ק"מ משם. הכל זועק נוחות. רעש המנוע מפתיע אותי ולחיצה קלה על דוושת הגז מרשימה אותי כשהג'יפ נוהם כמו גריזלי מיוחם בעונתו. בנסיעה משדה התעופה למלון, מרחק 45 דקות אני מגלה שיש לי רדיו לווניי עם מוזיקה מעולה ומערכת ניווט משולבת שדואגת לצייר לי את הפניות הבאות לא רק במסך אלא גם במרכז לוח השעונים תוך שהיא מתריעה בפני בקול חושני, כשהגעתי למלון ויצאתי את הרכב שכחתי כמה גבוה אני מעל הכביש ופשוט נפלתי קדימה. מזל שהשעה הייתה כבר אחת אחרי חצות ואף אחד לא ראה.

בימים הקרובים התרגלתי למרחבים הפתוחים, לפינוקים ולעוצמה של המנוע המטורף הזה. למדתי ליהנות מהמוגזמות הזו ורק הצטערתי שאין לי איזה שטח לנסות את מה שאמור להיות רכב שטח מהמעלה הראשונה, רק שאני לא הייתי שולח כזה פאר לנגב, לעלות את מעלה עשוש, למשל. חראם על כל הפינוקים וכל היופי הזה. ראיתי לא מעט כאלו חולפים על פני בכבישים, או בפקקי הבוקר (לפחות משהו אחד אנחנו יכולים ללמד אותם, מה זה פקק רציני!). אני עובר על פני ג'יפ כזה אחר ומחפש את המבט של הנהג, להחליף הנהון של שותפות לדרך ורחמים על כל האנשים הקטנים האלו מסביבנו שלא שפר עליהם גורלם והם לא נוסעים בג'יפ גרנד צ'ירוקי לימיטד עם כל התוספות, כמונו. אבל האמריקאים מסתכלים ישר תמיד, אפילו ברמזורים.

פרידות תמיד קשות והיה לי קשה להיפרד מהחבר המוטורי החדש שלי. מי יודע מי ינהג בו אחרי, האם יעביר עליו ליטוף אוהב כמוני כל בוקר, האם גם אליו הוא יהבהב באורותיו במעין חיוך שלוחצים לו על השלט.

אז לפני הפרידה עשינו הוא ואני סלפי. שיהיה למזכרת. למרות שנראה לי שהוא לא יכתוב.

KansasCityCars_073729_150521

ולמלעיזים, כן יש לי מוט סלפי. איך אני אקח סלפים שווים אחרת?

בשדרה התעופה נפרדנו. השתדלתי לא להסתכל אחורה, להקל על שנינו למרות נראה היה לי שהוא מרים את גג השמש קלות לפרידה, כאילו בירך אותי לשלום. או שזו הייתה הנציגה חסרת רוב השיניים של חברת ההשכרה שבדקה אותו.

חודש לאחר מכן, חזר הסיפור על עצמו. רק שהטיסה הראשונה עזבה את נתב"ג בשעתיים איחור תוך כדי שהיא מורידה את זמן הקישור שלי בניו ג'רזי משעתיים וארבעים חמש דקות לארבעים וחמש דקות. את רובן ביליתי בריצה וניסיון לשמור על מראית עין של רוגע בעודי ממתין לאנשי בטחון אמריקאים חסרי הומור וחמלה.

רק כשהגעתי לטרמינל השני הטלפון שלי מצא את עצמו והודיע לי על עיכוב בטיסת ההמשך. ישבתי כשלוש ומשהו שעות אל מול השער, מתבונן בשלט שדוחה את הטיסה כל פעם בעוד כמה דקות. הפעם שבתי לקנזס אחרי חצות. כמו סוס שחוזר לאורווה שמתי פעמי לדלפק השכרת הרכב.

אותה עייפה עמדה שם. התפלאתי שהיא לא זכרה אותי אבל קשה להאשים אותה. היא עייפה.

– "כן, יש לי את ההזמנה שלך, תן לי לבדוק שהרכב שלך כאן"
– "מעולה, אני ממתין"
– "תקשיב", ככה אומרת לי העייפה, "אין לי את הרכב שהזמנת"

התמתחתי, מכין את עצמי לריקוד המוכר.

– "חכה רגע, יש לי רכב אחר"
– "אויש", כך אני
– "אני אתן לך RAM, במקום, זה בסדר מבחינתך?"
– "טוב, נו, אם אין ברירה…", אני אומר ומהנהן, משתדל לא לחייך יותר מדי כשאני מקבל על עצמי את צוו הגורל

יצאתי החוצה. אויר הלילה החם והלח חיכה לי, נח על המגרש הריק ברובו בשלוליות. אני לוחץ על הכפתור וברחקים מהבהב לי רכב. הוא נראה אדום וגדול וטנדר. עם ארגז גדול מאחור. במבט שני הוא נראה ממש גדול ולא משהו שאני רוצה ואני חוזר פנימה.

העייפה לא יודעת את נפשה מרוב לאות. האיש המעצבן חזר.

– "תקשיבי", אני פונה אליה בנימוס, "אני רוצה רכב עם תא מטען סגור. כדי שאוכל להשאיר מזוודה ברכב"
– "אין לי רכב אחר", כך העייפה, "חכה אני אקרא למנהל"

בחור צעיר ונצרץ מדי לשעת לילה שכזו מצטרף אלינו. אני מסביר והוא מבקש להסביר גם"

– "זה הרכב האחרון שיש לנו", מסביר לי המנהל באיטיות , "לקחו לנו הכל"
– "תמצא לי משהו אחר", אני פונה ללב שלו, "אני מוכן גם משהו קטן", אני שומע ולא מאמין שכרגע אמרתי את זה

הוא בודק נכנס למשרד ויוצא וסביר לי שזה או ה RAM הזה או אחד משני מיניבוסים של 12 מקומות .

שוב יצאתי החוצה. אויר הלילה החם והלח עדיין חיכה לי, נח על המגרש הריק ברובו בשלוליות. אני לוחץ על הכפתור וברחקים מהבהב לי הטנדר שלי ליומיים הבאים. הוא נראה אדום וגדול וטנדר. עם ארגז גדול מאחור. ככל שאני מתקרב הוא נראה יותר גדול. אני מגיע ופותח דלת שמפתיעה אותי בכבדותה והעובדה שהיא מאיימת לפגוע לי בפופיק.

כך נפגשתי עם המכונית המוגזמת מספר שתיים בחודש.  יש לי Ram truck 1500, מנוע ששה ליטר (5.7 לצייקנים), הנעה 4×4 וכמות כרום שתעשה לגוגל נעים בבטן וארגז שאליו אני יכול להעמיס את הג'יפ מפעם קודמת. בעוד אני מטפס למרומי הקבינה, הנה ככה זה נראה

KansasCityCars__150619מחסני התבואה ברקע אינם במרחק. הם ממש לידו. פשוט ליד הראם גם מחסן ענק נראה קטן.

הגובה שלו תפס אותי בהפתעה. אתה מרים רגל אלעל ואז תופס ידית אחיזה ומניף את עצמך למעלה במשיכה. כפי שהתמונה מציגה למעלה, הראם ירגיש בנוחות בחווה ואני הייתי בהלם קל מהמרחבים העצומים שנתגלו בראם. צעקתי קלות והופתעתי לשמוע כמה זמן לקח עד שההד חזר אלי. לאחר הסתבכות קלה עם מעצור הרגל וכפתור השחרור הלא ברור ועזרה מהמנהל שבא לפתוח לי את השער (כבר 1:30 בבוקר, אין נפש חיה בשום מקום) אני יוצא לדרך. כשמערכת הניווט שולחת אותי בפניה שמאלה, אני נדהם לגלות שהראם שלי מבצע פניות חזיריות ממש, כמו אוטובוס. בימים הקרובים, כשאצא מהמלון בדרכי לעבודה ואבצע כל בוקר סיבוב פרסה, אני כבר אלמד שאני פונה מהנתיב השמאלי  ביותר ועם תכנון מדוקדק אגיע לנתיב הימני מתוך שלושה. לדבר הזה יש רדיוס פנייה כמו של כוכב שביט סביב השמש וזה עולה לי מדי פעם בלעלות על המדרכה או הדשא בצידי הכביש.

גם הפעם יש לי מסך ענק ורדיו לוויני ומערכת ניווט אבל זה רכב קשוח. הוא כמו אבא בחווה – קשוח אבל מעניק. כשאני עולה על הכביש המהיר אני לא יכול שלא לחייך. שישה ליטר של מנוע נשמע כמו להקת אריות צמאה לדם. יש למפלצת הזו עוצמה קמאית ממש, ואני סוחט בעדינות את דוושת הגז ונבהל איך שענק הפלדה מזנק קדימה. מה לעשות שלא העמסתי 4 פרות מאחורה וקל לו. הכבישים ריקים וזה מפתה אבל הברקים ואויר הלילה הדחוס והחם מפנה את דרכו לסופת גשם תנ"כית במימדיה. עד שאני מוצא איך מפעילים את מגבים (אין ידית מגבים) אני כמעט בודק את יכולות השטח של הבהמה הזו. אבל גם במהירות הגבוהה ביותר המגבים הרחבים לא מצליחים להתמודד עם המים. חושך כי מי צריך אור על הכביש באמצע הלילה. אנשים טובים כבר מזמן ישנים. ועם כל העוצמה הענקית אני מאיט ל 40-50 קמ"ש ונוסע בזהירות כשכל העייפות מ 26 שעות של טיסות מתפיידת במהירות מרוב אדרנלין.

כמובן ששעה לאחר מכן, כשאני פונה אל תוך המלון הגשם מפסיק. ואני יוצא את הרכב, כמעט עף לתוך שלולית כי שכחתי שאני איזה מטר מעל האדמה.

למחרת גיליתי את חדוות החניה של ענק הפלדה. בעבודה יש כמה מגדלי חנייה צפופים למדי. מעולם לא ראיתי את התקרה קרובה כל כך. לעיתים נאלצתי לנווט בינות לשלטים בתלויים כדי להשאיר את אנטנת הרדיו אצלי. גם הסיבובים התגלו כמאתגרים בנסיון נואש שלא לעצב מחדש את המכוניות סביבי . על כמה מקומות חנייה ויתרתי לאחר שהבנתי שהם צרים מדי עד שהשתחלתי למקום פנוי. כשהבטתי לאחור ראיתי את הענק בולט משורת המכוניות באיזה מטר וחצי, כאילו היה שחקן NBA בביקור בכיתה א' .

KansasCityCars_122403_150618

כשיצאתי עם כמה עובדים נוספים למרכז המסחרי הסמוך לקפה, הייתי זה עם המפתחות ולכן התנודבתי להיות הנהג וגם כי כולם רצו לראות את ענק הפלדה. אפילו רבקה הקנדית הייתה משועשעת כי לעסק של בעלה יש כזה להובלות כבדות והנה אני, מסתובב לי במשאית שכזו. 'חברי' רצו שאקצר דרך המדשאות או אולי להיכנס לאיזה אגמון או שלולית, רק לראות איך זה. אבל אני הייתי חזק יותר.

גם מענק הפלדה נפרדתי. לא לפני שמילאתי את שליש מיכל הדלק ששתה ורק זה היה כמו מיכל דלק נורמלי המצוי במקומותינו.

כשחזרתי הביתה הסתכלתי על המכונית הקטנה שלי, על הליאון שלי. משונה לא לשבת מעל לראש של כולם, לעשות סיבוב על מטבע של חצי שקל, לשמוע את רזי ברקאי ולא את ערוץ הגראנג' שמשדר לו בשלווה מהלווין מוזיקה משובחת.

אין מוסר השכל. הם מגזימים האמריקאים. אין באמת צורך במפלצות עתירות גודל ועוצמה שכאלו. אולי אם אתה חוואי, אבל לא עקרת בית שיוצאת לקנות נוזל דמוי קפה בסטארבקס. אבל, גם הגזמה היא פינוק. ומעבר לכל זו אמריקה – גדולה, שמנה, בעלת עוצמה אבל לא יעילה, הרבה נוצץ וכרום ופומפוזיות ועם כל זאת –  בכיף.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Thoughts, Travel, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על לפעמים הגודל כן קובע. בקנזס.

  1. kirschilan הגיב:

    ענק. תרתי משמע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s