נרקיסים – פואמה, צלם ומשורר בהרי ירושלים

(לנדב שכרגע עושה מגן באנגלית)

יצאנו במשימת צילום נועזת, עם צלם המערכת, מר הנס שפק להרי ירושלים שם עדיין פריחת הנרקיסים בולטת ושולטתתת.

בעודי ממתין למר שפק שיגמור כבר עם הצילומים נזכרתי בפואמה של המשורר האנגלי ויליאם וורדסוורת' (William Wordsworth‏) שלדעתי למדתי אותה לבגרות (חלפו שנה או שתיים). זוהי הפואמה היפה Daffodils או בעברית – נרקיסים.

NahalKarmila_7335_141129

הַנַּרְקִיסִים
מאת: ויליאם וורדסוורת'
תרגם מאנגלית: אליהו ציפר

כְּעָנָן בּוֹדֵד, שׁוֹטֵט נוֹדֵד
עֲלֵי גִּבְעָה רְחַף, אוֹ עֵמֶק וּגְבָהִים,
לְפֶתַע עֵת צָפִיתִי מִתְגּוֹדֵד –
אֶגֶד נַרְקִיסִים מֻזְהָבִים,
‎לְצַד אֲגַם וְעֵץ שָחוּחַ,
רִקֵּד פִּזֵּז בְּצַפְרִירָי‎ו, עִמוֹ מַשַּׁב שֶׁל רוּחַ.

בְּלֹא לָפוּג, כִּבְרַק כּוֹכָב נוֹצֵץ
וּבִקְרִיצָה שֶׁל שְׁבִיל חָלָב,
וְנִמְתָּחִים בְּקַו אֵינְסוֹף אֵין-קֵץ,
‎אֶל תּוֹךְ מִפְרָץ אֱלֵי שׁוּלָיו.
כִּרְבָבָה בְּמִנְסָרָה רָאִיתִי בְּהֶבְהֶק,
רֹאשָׁם יָנִיעוּ בְּחֶדְוָה וּמְחוֹלָם שׁוֹקֵק.

הָרוּחַ לְצִדָּם רִקְדָה, אַךְ הֵם –
שִׁפְעַת בּוּעוֹת, שִׂמְחַת-חַיִּים
וְהַמְּשׁוֹרֵר, בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, לֹא יוּכַל הֱיוֹת שָׁלֵם
בְּקֶרֶב מֵרֵעִים בְהִלּוּלִים.
‎תָּהָה, בָּהָה, שָׁקַע בְּמַחֲשָבָה,
כֵּיצַד הֵבִיאָה לוֹ אוֹתָהּ חָזוּת – ‎חֶדְוָה.

וְלִפְעָמִים, בְּשָׁכְבוֹ עַל יְצוּעוֹ
‎עֵת מְנוּחָה, אוֹ עֵת הָגוּת,
הֵם בּוֹרְקִים בְּתוֹךְ בָּבַת-עֵינוֹ
כְּשִׂיא אֹשְׁרָה שֶׁל הַבְּדִידוּת.
אָז יִמָּלֵא לִבּוֹ עָסִיס –
לָצֵאת לָחוּל עִם הַנַּרְקִיס.

Daffodils
by William Wordsworth

I wandered lonely as a cloud
That floats on high o'er vales and hills,
When all at once I saw a crowd,
A host, of golden daffodils;
Beside the lake, beneath the trees,
Fluttering and dancing in the breeze.

Continuous as the stars that shine
And twinkle on the milky way,
They stretched in never-ending line
Along the margin of a bay:
Ten thousand saw I at a glance,
Tossing their heads in sprightly dance.

The waves beside them danced; but they
Out-did the sparkling waves in glee:
A poet could not but be gay,
In such a jocund company:
I gazed–and gazed–but little thought
What wealth the show to me had brought:

For oft, when on my couch I lie
In vacant or in pensive mood,
They flash upon that inward eye
Which is the bliss of solitude;
And then my heart with pleasure fills,
And dances with the daffodils.

NahalKarmila_7359_141129

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Playmobil, Thoughts, עם התגים , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s