צלילת עומק בסואטו

ביום השני להיותי תייר ביוהנסבורג, דרום אפריקה קמתי עם החלטה לצלול. מה לעשות ויוהנסבורג מרוחקת מכל חוף ים, מהלך 5 שעות לפחות ונמצאת כ 1753 מעל פני הים?!

צלילה היא גם מטאפורית. רציתי להשיל מעלי את שכבת התיירות המפונפנת ולנסות עוד יותר להבין את הפסיפס המורכב הזה שהוא דרום אפריקה. אני לא מתיימר להיות אינסטנט מומחה, רק להוסיף מים ולערבב, אבל בימים האחרונים חפרתי לאנשים הרבים שדיברתי איתם בניסיון להרכיב לעצמי תמונה בראש, משהו שאינו שטחי אלא עם טיפה יותר עומק – לראות את הזרמים הנמוכים יותר, את מה שנאמר, מה שלא נאמר ומה שנעשה, למשל, כמו קבוצת האנשים שבפניהם שטחתי את דברי המפעל – כמה שחורים היו מול כמה לבנים ואיך כשיש כסף ישן (Old Money) – אין ממש שחורים.

מקום טוב להבין ולראות את דרום אפריקה של הצד השני הוא בסואטו (Soweto – South West Townships). זה לא מקום שאני רוצה או יכול להסתובב בו לבד, גם כי מדובר באזור ששטחו 200 קמ"ר וגם לא ממש בטוח לאשכנזי כמוני להסתובב שם ללא השגחה והדרכה. אני ויתרתי על הסיורים הרגילים שאפשר לקחת מהמלון וניסיתי למצוא משהו יותר מעניין ועמוק מסתם סיור באוטובוס תיירים. דרך סוכנות ששמעתי עליה אבל לא היו להם סיורים בסופשה"ש הכירו לי את אסטל.

כבר בשיחת הטלפון הראשונה הבנתי שיש כאן משהו אחר. אישה מבוגרת ענתה, עם קול שהסגיר שנים ארוכות. המבטא רמז על מוצא אפריקאנס והדוברת הציגה עצמה כמי שעבדה שנים רבות בסואטו ודוברת את השפות השחורות ושתשמח לקחת אותי.

ובכן, הרשינה לי להציג לכן את אסטל בֶּסְטֵר (Estelle Bester, מימין).

אסטל היא פנסיונרית. היא עבדה שנים רבות, קרוב לחמישים שנה בשרות הציבורי בעיירות השחורים וחלק גדול מהזמן הזה עבדה בסואטו, נושאת גם בתפקידים במועצה המקומית בנושאי דיור. באופן מפתיע היא דוברת פרט לאנגלית ואפריקאנס גם שפות מקומיות (Zulu, Sotho ואולי עוד). היא לא המדריכה הטיפוסית שחשבתן עליה.

SowetoTour_2092_140309

I decided I needed a deeper dive into South Africa, in this shortest of stay that I had. Soweto, is the place to get a grasp on the undercurrents, away from the inner city of Johannesburg. Luckily, I found Estelle. Estelle Bester (on the right) was an amazing guide into Soweto, with a years of experience as a community worker there , she knows everyone and everyone knows her and is a small but overflowing fountain of information and anecdotes on everything you wanted to know about Soweto (see her full contact details at the bottom of the post or contact Estelle Bester on 083 586 8591, or email her at besterestelle@telkomsa.net) and send my regards

קבענו במלון והיא הגיעה בטויוטה קטנה והציגה את עצמה. אחרי קצת התברברויות בכבישים – היא הסבירה שהיא נוהגת כמו אישה טיפוסית (הגדרה שלה, לפני שאתן צועקות עלי) וקצת הלכה לאיבוד, מה שעורר אצלי חשד קל אבל ביחד מצאנו את דרכנו החוצה מסנדטון, האזור שבו שהיתי. בשטח שלה, בסואטו, היא ניווטה יפה מאוד אבל בתור התחלה זה עורר חשד. ברגע שעלינו על הדרך היא החלה לדבר.

אסטל כל הזמן מדברת. אני מדבר המון ויש לי מה לומר בכל נושא שבעולם אבל אני שתקתי רוב היום, חוץ מלכוון את הדיון. בתחילה ישבתי ופשוט ספגתי את שטף האינפורמציה. הדרך לסואטו היתה ארוכה (כ 40 דקות) ולאורכה היא הלכה אחורה ופשוט הסבירה את כל ההיסטוריה של המקום.

בדרך עצרה לי רגע להראות לי את אצטדיון הכדורגל שנבנה למונדיאל ב Soccer City, אצטדיון שנקרא בפי המקומים The Calabash על שם סיר הבישול האפריקאי שלפיו הוא מעוצב והוא מכוסה באריחים המדמים אש המגיעה מלמטה.

SowetoTour_1893_140309

המשכנו בנסיעה, וכהרגלי, אני אנצל את הזמן שאסטל נוהגת ואני מקשיב, להסביר קצת על סואטו. אמנם היא הלכה ממש רחוק אחורה בזמן, למאה ה17 ולהתיישבות ההולנדית של הקייפ  (הקצה הדרומי של היבשת)כתחנת עצירה בנתיב שעקף את אפריקה ולמלחמות האנגלו-בוריות של המאה ה 19 על השליטה במחצבים (זהב, יהלומים). אני אדלג על זה ורק אספר שסואטו, אוסף העיירות דרום מערבית לעיר החלו עם בהלת הזהב שהקימה את יוהנסבורג ושם יושבו הפועלים השחורים שבאו לעבוד במכרות הזהב(אסטל ידעה לספר לי את שמות המגלים הראשונים של זהב, איפה מצאו, כמה שקל וכמה כוסות שתו אחר כך באושר רב. ב1904, לאחר שפרצה מגפה ביוהנסבורג, העיר, השלטונות הבריטים 'פינו' את האוכלוסיה השחורה, בין לילה, לאזור. ב 1944, תנועת ה Squatters, תנועת ההתנחלות של השחורים בראשות אחד James Mpanza השתלטה על שטחים נוספים באזור והקימו עוד כמה עיירות וככה קמה לה סואטו כפי שאנו מכירים אותה היום.

עוד אסטל מדברת והשלט הבא הפציע בדרכנו

SowetoTour_1898_140309

לאחר שקיבלתי את כל ההוראות לשים את התיק בתא המטען (בסדר, בגאז') כדי למנוע חטיפה של התיק (פותחים דלת, שוברים חלון ולוקחים) ולא להראות את המצלמה כדי לא למשוך תשומת לב – התרכזתי בלהסתכל ולספוג.

זה מתחיל בדוכני הרחוב הצבעוניים מצד אחד והעלובים מצד שני

SowetoTour_1908_140309

SowetoTour_2087_140309

SowetoTour_1994_140309

ממשיך באנשים שלא נראים עניים אבל לעומת זאת ראיתי גם ילדים משחקים בצעצועים שלא בדיוק הגיעו מחנות יוקרה (מדהים כמה אושר אפשר לייצר מבקבוק שמן ריק ארבעה גלגלים ומוט מתכת)

SowetoTour_2105_140309

אסטל ירדה מהכביש הראשי מיד, פונה פנימה אל תוך אחת השכונות. "אנשים לפעמים אומרים לי שהם מאוכזבים, כשאני מראה להם את האזור הזה", אמרה תוך כדי שהיא נוהגת אל תוך אזור שממש לא השתלב לי בכל מה שידעתי על סואטו.

SowetoTour_1901_140309

היו שם בתים יפים!

לא הייתי מאוכזב, כפי שאסטל אמרה, אבל מאוד מופתע. אני ציפיתי למשהו שיגרום למחנה פליטים עזתי להסמיק במבוכה, אחרי שעברתי אתמול עם קלאס בדרך לפארק החיות דרך אזור שנראה כל כולו צריפי פח עם לכלוך וזבל ואנשים מוזנחים, ציפיתי למשהו כזה אבל בקנה מידה ענק.

לא ציפיתי לדברים כאלו:

SowetoTour_1904_140309 

אני מוכן לכזה בית. אולי במקום אחר, אבל זה נראה מעולה. אסטל עצרה והסבירה לי שבתקופת האפרטהייד נבנו בתים קטנים ומאוד זולים, בתי קופסת הגפרורים, קראו להם (Matchbox houses) לשכן את השחורים. שבשנים מאז תום שלטון האפרטהייד יש אנשים בסואטו שקיבלו את הבעלות על הקרקע ושיפרו את הבתים. כיון שבתקופת האפרטהייד גם אם היית איש עסקים שחור מצליח או פועל מכרות פשוט היית מחויב לגור בסואטו, יש אזורים שבהם מתגוררים אנשים אמידים אבל הם חיו כל חייהם בסואטו, כל משפחתם והחוג החברתי שלהם שם – אז הם נשארו שם ושיפרו את תנאי חייהם. חלקם אפילו עברו פנימה ליוהנסבורג, אבל מחזיקים את הבתים שלהם שם, בסואטו וחוזרים לסופי שבוע, לחגיגות וכך שומרים על החיבור שלהם לעברם ולחברה שממנו יצאו.

District 9 Posterבכל אופן, סואטו לא נראית כמו מה שחשבתי או חשבתם שתראו. אני מניח שיש אזורים יותר גרועים, שם עדיין הפחונים והבוץ ברחובות אבל בכל היום שהסתובבנו לא ראיתי את המה שחשבתי שהיא סואטו. חלק גדול מזה נבנה, לפחות בעיני רוחי, בסרט המדהים 'מחוז 9' (District 9), סרט מדע בדיוני משנת 2009 בבימויו של הדרום אפריקאי ניל בלומקאמפ. הסרט מספר את סיפורו של 'מחוז 9' שמוקם בשנות ה80 ביוהנסבורג כדי לאכלס חייזרים שמגיעים לכדור הארץ ונתקעים פה, תשושים וחלשים. המחוז הוא מחנה פליטים עלוב וההקבלה לשלטון האפרטהייד הוא חד וחלק, כולל ההתעמרות של השלטון הלבן בחייזרים ויחידות המשטרה המיוחדות המסתובבות המחנה הפליטים העלוב. הסרט צולם באזור סואטו ב 2008 והציג נוף אורבני עלוב שזה מה שציפיתי לראות. אני מניח שגם שם יש שיפור וגם אולי לא לוקחים לשם תיירים. בכל מקרה, הסרט מרתק ומבוסס על אירועים אמיתיים שקרו במחוז 6 בקייפטאון ב 1970. תראו אותו, למרות שהוא לא נחמד אבל הוא מרתק.

סואטו היא ענקית ומחולקת לעיירות קטנות. אז נסענו ל Orlando East, עוברים דרך אצטדיון הכדורגל של אורלנדו, ביתם של ה Orlando Pirates, אחת משתי קבוצות הכדורגל של סואטו (ה Kaizer Chiefs היא השניה ודרבי שם הוא מחזה מרהיב). שם היה טקס הפתיחה של המונדיאל של 2010 ושם התחוללו כמה מהמאורעות המכוננים של המאבק באפרטהייד, אבל אני אשאיר אתכן בחשיכה בינתיים, כמו שאסטל השאירה אותי כשזרקה לי, כל פעם, רמזים על המהומות של 76'.

בתוך האזור של מזרח אורלנדו, עצרנו אל מול בית קטנטן.

–  "אפשר לצאת? לצלם?", כך אני
– "כן, כמובן אבל אני תמיד אצא איתך!", כך אסטל
– "טוב", אני מחייך – מה האישה הקטנה הזו תעזור?
– "אני אדבר עם האנשים מסביב, להראות להם שאנחנו בסדר. חוץ מזה, אף אחד לא יתעסק עם אישה לבנה זקנה…"

וכך היה וזה נמשך כל היום. אסטל מגיחה החוצה ומתחילה לדבר עם המקומיים בשפתם הם. בתחילה כשאמרה לי שהיא דוברת את השפות המשונות הללו, רוויות הקליקים, חשבתי שהיא סתם עפה על עצמה. אבל כשראיתי שהיא אכן משוחחת עם אנשים והרחוב מגיב אליה ומתפתחת שיחה של ממש – עף לו חוסר האמון שלי במורד הרחוב.

גם כשסיפרה לי שהיא מכירה את כולם לא ממש קניתי את זה, אבל אחרי האדם השישי שפנה אלינו בכל מיני מקומות ונפל על צווארה בשמחה, מספר לה על הנכד שנולד לו, על השכנה שהתחתנה או על בן משפחה שמת הבנתי שאולי היא מגזימה, אבל לא הרבה…

יצאתי את המכונית כדי לראות את הבית הקטן טוב יותר.

SowetoTour_1912_140309

זה Matchbox house מ 1932, לפי אסטל. הם נבנו ללא חשמל או מים זורמים ונמכרו תמורת 140 ראנד שאז היו 80 פאונד בריטי. השחורים קנו אותם מהממשלה הלבנה וחיו בהם במשך דורות (זו דוגמא מ32' אבל היו גם לפני) עד המהומות של 76' שם החל שינוי במדיניות הדיור והחלו לתת לאנשים בעלות על הקרקע שהבית שלהם עומד עליו. הממשלה דרשה סכומים שעמדו על (בערך) 152 פאונד והשחורים שכבר ככה היו עצבניים התקוממו – "שילמנו את כל הסכומים במשך דורות", הם אמרו , "אין סיבה שנשלם עכשיו שוב על אותו רכוש".

בעוד אסטל מסבירה ומדקדקת, תשומת הלב שלי הלכה בעקבות כבל החשמל שיצא מהבית הקטן (שבינתיים חובר לחשמל, מים וביוב). כבל החשמל הלך שמאלה עד שהתחבר למספרת רחוב!

SowetoTour_1922_140309

כנראה שמדובר היה באחד מהתלמידים הבוגרים של בית ההוראה ללימודי עיצוב השיער של שוקי זיקרי. זה נראה פשוט אבל יש כאן הכל, כולל חלל המתנה (שני שרפרפים כחולים), מתקן לשטיפה (בקבוק קולה עם מים וחור בפקק) ועוד. ככלל הרוב כאן מסתובבים עם ראש מגולח או קצוץ מאוד, או ארוך מאוד, על גבול הרסטות. אסטל הסבירה שכשיש אבל במשפחה כולם מגלחים את הראש, כולל נשים, כמנהג אבלות וחוצמזה קצת לפני שבאתי היה יום/שבוע/חודש מודעות לאיידס שבו כולם גילחו את הראש כיון שהאיידס הוא מכה איומה בדרום אפריקה – בקרב האוכלוסייה הבוגרת כ 18% נדבקו באיידס. יש יותר חולי איידס בדרום אפריקה מאשר בכל מדינה אחרת בעולם. זה גם מסביר למה ויתרתי בנימוס על התור שלי במספרה, למרות שמעצב השיער הציע לי תור לאותו היום.

יש המון מספרות כאלו, בכל מקום. אולי כי יום ראשון ואנשים לא עובדים. בכל דרך וכביש, רואים מספרות מאולתרות, שחלקן זוכה להצלחה רצינית עם תור ארוך בחוץ

SowetoTour_1958_140309

לאחר שראינו כמה מהאזורים היותר מאפיינים של סואטו, רצתה אסטל להראות לי את קניון מָפּוֹנְיָה- לא מדובר בצוק מרשים אלא במרכז קניות חדיש – Maponya Mall, שנבנה ושייך לאיש העסקים השחור ריצ'רד מפוניה שלמרות האיסורים של האפרטהייד בנה אימפריה כלכלית ענקית (אני חושב שהוא השחור העשיר ביותר בדרום אפריקה) ואליבא ד'אסטל מנסה להרים את סואטו למעלה.

הקניון, הוא קניון יפה, מרשים, מערבי לכל הדעות, עם פסל פיל ענק בכניסה, סמל המשפחה של מפוניה. בפנים אותן חנויות שתמצאו בכל מקום, רק יפות ורק שחורים בפנים. דרך אגב, שאלתי את אסטל וגם את קלאס, אתמול, האם הביטוי 'שחורים' הוא מבזה. שניהם הסתכלו עלי בפליאה, אמרו שלא ושאלו איך לקרוא לאוכלוסייה המקומית. אז אני נשאר בכינוי הזה.

SowetoTour_1963_140309

בפנים הקניון יש פסל גדול ומרשים של גבר נושא ילד וילדה רצה לידם. אסטל הסבירה לי שזה הפסל לזכרו של הקטור פיטרסון, מהמהומות של 76' (שעליהן עדיין אני לא יודע יותר מדי, אבל אני מבין שזה חשוב).

SowetoTour_1968_140309

אסטל שאלה אותי אם אני רוצה לאכול בקניון ושמחה לראות את מבט הזוועה שעולה על פני. לא, אני לא מוכן ואני דורש ארוחת צהריים מקומית!

מכל מקום כמעט רואים את תחנת הכוח הנטושה של אורלנדו. ב1998 כובתה התחנה אבל שני מגדלי הקירור העצומים בולטים בשטח ומצויירים להפליא. חדות העין בינכן תשמנה לב לגשר המתוח בין שני מגדלי הקירור בגובה של 100 מטר. משם, מי שמרשים לו, יכול לקפוץ באנג'י, base jumping, או לקפוץ פנימה אל תוך רשתות הפרושות בתוך המגדלים או עוד מליון צורות להחיש את זרימת האדרנלין (הנה יש להם אתר).

SowetoTour_1927_140309

ניסיתי לשלב את המגדלים עם עוד דבר שרואים בכל מקום

SowetoTour_1944_140309

יש מערכת תחבורה ציבורית ששופרה מאוד מאז המונדיאל, אבל בכל מקום ישנם המיניבוסים האלו, בנויים לשאת 20 איש בערך אבל כששניים כאלו מתנגשים, כ 60 איש נפצעים. הם בכל מקום. קלאס, מאתמול קילל אותם, נייג'ל שלקח אותי טרמפ מאחת הפגישות טען שהם הבעיה הכי גדולה של הכבישים וגם אסטל לא פסקה לקלל אותם בשפתם הם (אבל בשקט).

הם בכל מקום, עוצרים באמצע הדרך, להוריד או לאסוף נוסע. הם נוהגים כאילו היו היחידים על הכביש. יש להם שיטה המורכבת מצפצוף ארוך של צופר המכונית לשאול לקוחות פוטנציאלים למעוז חפצם ומערכת מורכבת של סימוני שנועדו להצביע על קו הנסיעה (למשל להצביע למעלה עם האצבע – בתנועת 'אנחנו מספר 1!' פירושו נוסע לתוך יוהנסבורג). ברגע שיש הבנה בין העומד בחוץ לנהג, הנהג יעצור ויעשה כל דבר שלא לאבד את הלקוח.

SowetoTour_1960_140309

בעוד אנו נוסעים ברחובות סואטו, כשאסטל מסבירה משהו זה או אחר, מבעד לבתים, בראש גבעה ראיתי קצוות אוהלים לבנים. בראשונה, לא רציתי לעצור את השטף של אסטל, שהמשיכה ודיברה ואת הלו"ז הצפוף שלה. אבל אז נזכרתי שמדובר בסיור של אדם אחד, שזה אני ושאני בסופו של דבר הוא זה שיש לרָצות. "אסטל, קחי אותנו בבקשה למעלה, אל האוהלים ההם", ביקשתי בעדינות והיא, כמו נהג מיניבוס, חתכה מיד והחלה לטפס.

אני חובב שווקים ובמיוחד שוקי סופשבוע, אלו שצצים לרגע ונעלמים. בראש הגבעה, בפארק קטן (בשנים האחרונות כחלק מהניסיון להרים את סואטו, שותלים ומפתחים ריאות ירוקות וגנים) עמד לו מעגל של סככות, מוזיקת רקע שהייתה יכולה להיות בכל מקום אירופאי או בתל אביב, דוכני אוכל קטנים והמון דוכנים של בגדים, תכשיטים – אבל לא אלו לתיירים עם פיל מעץ אלא לאוכלוסייה המקומית.

SowetoTour_1981_140309

בעוד שאסטל הולכת לברר איך הרימו פסטיבל סופשבוע בלי שהיא מודעת לכך, אני הסתובבתי, מחטט בדוכנים ומשוחח עם המוכרים. מהגברת החביבה הזו אפילו רכשתי כמה פריטים בעבודת יד. לבקשתי לצלם היא נעתרה בשמחה ונעמדה בפוזה שהממה את ילדיה הקטנים  SowetoTour_1979_140309

המשעשע היה שבינות לדוכני עבודת היד, היו דוכני אוכל שלבנים הריצו. הלהיט האקזוטי היה מנת קוסקוס עם ירקות. הסתכלתי. נראה טוב, אבל לא באתי עד לכאן לאכול קוסקוס. בעוד אני מדבר עם מפעילי הדוכן, אחד מהם שואל אותי מאיפה אני.

– "מאיפה אתה?", שואל הבחור הלבן עם הכובע
– "ישראל", כך אני
– "אה, ישראל", הבחור עם מבט חולמני בעיניים, "הייתי שם במכביה"
– "באמת?!"  וחושב אם לשאול אותו על השם שיצא למכביה כאתר ההיכרות היהודי הגדול בעולם אבל מוותר
– "ויש לי משפחה גם בישראל!"
– "איפה", אני כבר מנחש את התשובה
– "רעננה"
– "אני מכיר דרום אפריקאי אחד ברעננה, י' שמוקלר ויש לו משפחה פה גם", אני שולח חכה
– "יש לו משפחה פה? אני מכיר אותם!"

וכך על, גבעה מוריקה, בלב ליבה של סואטו הרחוקה, שני יהודים נפגשים ומוצאים שהם למעשה מכירים את אותם אנשים.

ברגע זה ניגשה אלי אסטל והבהירה לי שזה כמובן היום שלי ומה שאני רוצה, אבל סדר צריך להיות כאן!

היא רוצה לבקר בכפר לדוגמה ובמצפה אופנהיימר, שם היא כבר צלצלה לוודא שמחכים לנו כי היא הבינה שאני מתעניין, ויש ארוחת צהריים כמובן ועוד ועוד ועוד וזה בסדר שאני מדבר עם כולם אבל יש לנו עוד כל כך הרבה מה לראות!

בדרך עצרנו רגע ב Mofolo Regional Park, לראות את האנדרטה הנוגעת ללב שהקימו שם לכל חברי הקהילה שלא זכו להגיע לשיבה טובה ומתו בדרכים שונות – HIV, תאונות דרכים ושאר מרעין בישין שנראה כי הם נפוצים באזור. בפסיפס עדין בסגנון ילדותי עם שילוב של מוטיבים עממים מראים את כל הרעות שקרו למנהיגי הקהילה וזאת בתוך פארק ירוק, שליו עם אגם ופיקניקים.

SowetoTour_1989_140309

בעוד אנו נוסעים לכיוון פארק אופנהיימר  אסטל הסבירה לי ששם תפקיד אותי בידי חבר יקר. בחור צעיר שהיא עובדת איתו כבר שבע שנים ועוזרת לו להפוך למדריך תיירות. הוא יקח אותי סביב האזור והיא כבר צלצלה קדימה לוודא שהוא יהיה שם ושיהיה פנוי.

הרשו לי להכניס לעלילה את לֶבּוֹ (Lebo – שפירושו תודה ב Sotho, השפה השחורה השניה בגודלה בדרום אפריקה).

SowetoTour_2034_140309

אסטל ולבו נפלו זה על כתפיה של זו בשמחה. לאורך כל הביקור הם בחנו אחד את השני בשמות של צמחים, אלים, מסורות ושאר דברים. אחר כך, כשהסתובבתי איתו הוצאתי ממנו את סיפורו. הוא רקדן במקור, רקדן מקצועי שנפצע והודות לאסטל עשה הסבה והיום הוא מתפרנס מהדרכה בפארק (תנו לו טיפ אם אתם מבקרים אותו!). הפארק הוקם ע"י ארנסט אופנהיימר ("אחד משלכם", כפי שאסטל הקפידה לציין) שהיה אייל יהלומים וזהב אבל גם תרם לקהילה והיה פילנתרופ. בכספי התרומות שלו הפארק נבנה ונפתח ב 1957, הרבה לפני שאפרטהייד נשבר, בלב סואטו. בפארק נמצא המצפה על שמו, מגדל תצפית הצופה מעל סואטו, בגובה של 30 מטר הבנוי מהלבנים של בתי העוני שהיו באזור ופורקו להקמת בתים טובים יותר. אליו אני ולבו טיפסנו (שם למעלה, איפה שהוא נשען על המעקה ומאחוריו בתי סואטו). הפארק מלא גם בצמחים ששימשו את השחורים, צמחי ריפוי כמו אוזן הפיל הזה שלבו ואסטל התחרו זה בזו מי ידע יותר (הוא ניצח בקלות)

SowetoTour_2000_140309

הצמח הבשרני הזה, גדל בכל מיני מקומות וכשיש כאב אוזניים או שיניים, שוברים עלה ולוחצים חזק עד שטיפות נוזל ירוק מטפטפות ומרגיעות את המקום. היו עוד המון צמחים שהשניים עמדו והקניטו אחד את השני אם הם זוכרים את השם והשימוש – אבל אני המשכתי הלאה.

בתוך הפארק נמצא Credo Mutwa Cultural Village.

קרדו מוטוואה (Credo Mutwa כשמוטוואה פירושו בזולו אדם קטן) הוא אדם מעניין. הוא מכשף, שמאן או מרפא זולו – דור אחרון למשפחה של מרפאים מסורתיים. הוא עדיין חי, בן 93 בצפון המדינה, כותב ומעורה. הוא גם סופר, פסל וצייר ועושה רושם שהשחורים, מעריכים אותו מאוד (גם אסטל). הוא הקים, בלב הפארק כפר מסורתי. המטרה שלו הייתה לשמר את הקשר של אותם שחורים שהיגרו מהכפרים אל תוך העיר ועיירות העוני של סואטו, עם מסורת אבותיהם ולתת להם מקום לבוא ולזכור את חיי הכפר, ללמד את הילדים את אורחותיהם ולשמור על הזהות שלהם.

הבקתות, כמו הבקתה בסגנון עדות הזולו שכאן למטה נבנו כמו בכפרים ממש, מאותם חומרים

SowetoTour_2006_140309

SowetoTour_2007_140309ההבדל היחידי, לטובת המבקרים הוא שהרצפה היא בטון ולא חרא פרות מיובש כמו שזה בכפרים. בבקתה שאליה נכנסנו, אני ולבו, בקתה בסגנון עדות ה Sotho, הגג קצת שונה אבל אפשר לראות את הצורה שבה היא נבנתה, עמידה בגשם, בחום ובקור. מתברר שחרא מיובש של פרות הוא חומר שימושי מאוד – גם לציפוי הרצפה ששומר על בידוד ומגן מכל מיני מזיקים שלא נכנסים דרך הרצפה (אין ריח לחומר היבש). במדורה גם שורפים את גללי הפרות המיובשים שמעלים עשן קל, שלא חונק אבל מרחיק יתושים מהבקתה. ממש אידיליה. אני אנסה לזכור ולהתחיל ליבש גללים לעונת הקיץ והיתושים.

בליבו של הכפר יש שטח פולחן. בכל כפר, לפי לבו, יש במרכז אזור שבו מתכנסים אנשי הכפר לספר סיפורים, לקיים טקסים ולחגוג חגיגות עם האלים השונים. המקום יכול להיות פשוט עם פסלי עץ מאוד בסיסיים או מקום שדורות של אמנים קישטו ופיסלו.

קרדו מוטוואה בנה את המקום שלו בלב הכפר לדוגמא. הוא פיסל את הפסלים המונומנטליים – של האם, האב ושאר הסממנים הסימבוליים. אותי שימח שילדים מקומיים משחקים במקום, גם אם הם לא ממש מבינים את כל המשמעויות, עדיין, זה חלק מהחיים שלהם. אז כמובן שסילקו אותם מהמקום כדי שלא יפריעו לתייר עם המצלמה…

SowetoTour_2012_140309

במרכז, יש אבן עומדת (באמצע התמונה) שהיא מזבח שעליו שוחטים בעל חיים, כמו עז. משמאל שולחן אבן שעליו מחלקים את הבשר ובאמצע יש מזבח שבו שורפים את החלקים שמוקרבים לאלים. מאחורה דמות אמא-אדמה יש לה 4 עיניים (אחת נוספת במצח ושניה בחזה) שמניקה שני ילדים שרבים בינהם, רמז לכך שאפילו שכולם הם בניה, הם רבים ביניהם. האב הגדול מימין, עם 4 ראשים, אחד לכל גזע בדרום אפריקה (שחורים, אירופאים, הודים, אסיאתים). לבו התעכב והסביר המון אבל אני מקצר לכם (אם הגעתם בקריאה לכאן – כל הכבוד!)

SowetoTour_2027_140309

SowetoTour_2026_140309

בתוך בקתה ישנו פסל גדול של אמא-אדמה היושבת על אריה, כסמל לנשיות החזקה ומולו הפריט החשוב של הכפר.

SowetoTour_2014_140309

קרדו מוטוואה (Credo Mutwa) נחשב שמאן בעיני השחורים וגם לבנים רבים. הוא גם נחשב כנביא ונטען שהוא חזה, עוד בשנות ה70 את מגפת האיידס ואפילו את אסון התאומים. הנבואה שלו מתבטאת בציור שאחד מהם תלוי בכפר. זה ציור שנחתם ב 1979, כפי שמראה הפינה הימנית.

SowetoTour_2017_Perspective_140309

לבו, הסביר ארוכות את הציור, בעוד אסטל עומדת בצד ומהנהנת בראש ברצינות ובהסכמה. כל פרט ופרט september11בציור יש בו משמעות. הבולט ביותר הוא מטוס הנוסעים שמתקרב אל שני גורדי השחקים, המרובעים והזהים. המכוניות ובמיוחד זו שנראית כמו מכונית באטמן משייכות את האזור ההוא לארה"ב. מימין, יש גולגולת שעוטה עליה עקאל, אותו קישוט ראש ששמים על הכאפיה מה שמעיד על מעורבות האיסלאם בסיפור. יש עוד ועוד אבל זמננו קצר. אני לא בטוח שאדון מוטוואה הוא נביא גדול אבל הציור, התלוי בכפר שנים רבות לפני שאדון בין לאדן החל לתכנן וללמד טרוריסטים להטיס מטוס, מפתיע מאוד. נכון שאפשר לפרשן אותו בהמון צורות אבל צירוף המקרים מעורר פליאה.

לאחר נבואות הזעם, נפרדה ממני אסטל כשהיא משאירה אותי בידיו של לבו ואנו עלינו אל המגדל הצופה מעל סואטו. הבתים הקטנים נפרשו אל האופק שם ענני סערה הטיחו גשם בגגות.

SowetoTour_2029_140309

SowetoTour_2032_140309

ממרומי המגדל, שאל אותי לבו אם יעניין אותי לרדת ולהסתובב קצת ברחובות של סואטו, איתו, ברגל ואולי ללכת לשתות איזה כוסית קטנה בבר לא חוקי (לשעבר, היום הוא חוקי). "אל תדאג", הסביר, "אסטל הציעה את זה והיא לחלוטין מודעת".

לבר לא הגענו.

מה לעשות, אני לא עומד בתכנונים. בעוד אנו הולכים ומדברים, אני הלבן עם המצלמה באמצע הרחוב, שמעתי קולות שירה ותופים. כבר מעל המגדל שמעתי את השירה אבל כשירדנו במורד הרחוב זה הלך והתחזק. כשעברנו ליד אחד הבתים ראיתי המון אנשים, שחורים, לבושים לבן.

– "מה זה,לבו? חגיגה?"
– "זו כנסיה בחצר של מישהו", הסביר לי לבו כשהוא מאט את הליכתו
– "כנסיה, ככה סתם?"
– "כן", ענה לי לבו, "הנה הכומר" אמר והצביע על אדם בסוודר אדום, "בוא ונשאל אותו".

השניים שוחחו בשפתם במהירות ולבו הצביע עלי. הכומר חייך וסימן לי לבוא אחריו. התחלתי ללכת באיטיות אחריו כשלבו נשאר מאחורי. לא הרגשתי מספיק בטוח בעצמי והסתובבתי אליו.

– "אני לא יכול להיכנס ככה לכנסיה", אמר לי לבו, מצביע על חולצתו הקצרה והמרוטה.
– "אבל אני לבוש קצר גם כן", הסתכלתי עליו בתמיהה
– "כן, אבל אתה אורח…", הסביר לבו ואני חשבתי שאולי גם צבע העור הבוקע מהשרוול הקצר משנה.
לבו, שכנראה חש את המצוקה שלי, תפס ילד ברחוב ושלח אותו עם הכומר אל הבית. דקה אחר כך חזר הילד עם ז'אקט שחור ארוך שרוולים שאותו לבש לבו ושנינו פסענו פנימה אל חצר הבית.

החצר הייתה מפוצצת באנשים. רובם לבושים לבן עם סרט אדום רחב. הנשים שרות מסביב והגברים מקדימה, יחד עם כומר לבוש גלימות שברך והשפריץ מים קדושים על ערימות בגדים לבנים וסרטים אדומים. טקס הטבלה של מצטרפים חדשים – את הבגדים מטבילים ואנשים תורמים כסף (כ 20 ש"ח בערך, לפי מה שראיתי).

המבטים שהופנו אלי היו סקרניים וידידותיים. זה היה מפתיע גם להם שהלבנבן הזה פתאום מופיע. הכומר הראשון דחף אותי קדימה, מאיץ בי לראות את הכל. סובבתי את ראשי אחורה, מחפש את לבו, הקשר היחיד שנותר לי לעולם המוכר לי, מרים את המצלמה בשאלה. לבו חייך והנהן, כאומר, "זה בסדר".

SowetoTour_2048_140309

ניסיתי לצלם גם בוידאו, בניסיון לתפוס את המוזיקה את הצליל הנהדר הזה שסבב אותי ופחות את התמונה. (בשנייה ה 26 רואים את זרועו של לבו שמזמין אותי להיכנס פנימה יותר, אל תוך הקהל)

כל פעם השירה דעכה עד שמישהו בתוך הקהל פתח בשיר אחר, כל פעם ניגש נגן תורן אל התוף הגדול ונתן קצב כשהקהל נענה בהתלהבות לשירה, נע, רוקד וחוזר על המילים.

מבחינתי, הייתה זו חוויה מטורפת. גם הרגליים שלי כבר החלו לזוז בקצב כשטפיחה חזקה על כתפי החזירה אותי לקרקע המציאות. היה זה לבו, עם מבט מודאג בעיניו, מסמן לי לצאת. בדרך עוד נפרדנו מבעלת הבית ששמחה שבאתי לבקר והודתה לי. ניסיתי לשחק קצת עם בנה המתוק שלא ממש הבין את הזר המשונה הזה והמשכנו הלאה, החוצה.

SowetoTour_2059_140309

בחוץ הסביר לי לבו שאסטל כבר החלה לדאוג שלא חזרנו מהסיבוב בסמטאות וצלצלה אליו. הרגעתי אותו באומרי שאני לוקח את כל האחריות ושאסטל כבר הבינה עם מי יש לה עסק, שאני מתבדר ומתקשה להיצמד לתוכנית שלה. אסטל אכן החלה להסביר שיש לנו עוד מה לעשות ואני הודיתי שנסחפתי ונפרדנו מלבו (שקיבל ממני גמול על הזמן שהשקיע בי).

עכשיו הרעב תפס מקום. אסטל הבטיחה מקום מסורתי. כהרגלה, בעודה מנווטת ברחובות הקטנים הסבירה לי על מוסד ה Shebeen. מילה אירית במקור, השֶבִּין, הוא בית מרזח לא חוקי. בתקופת האפרטהייד אסור היה לשחורים להיכנס לברים או פאבים של אירופאים. גם על סוג האלכוהול היו מגבלות. לכן, הוקמו בתי שתייה לא חוקיים בתוך העיירות השחורות, כשלרוב הוגשו משקות ממבשלות ביתיות. רוב השבין הפכו לחוקיים עם תום שלטון האפרטהייד. אחד המפורסמים ביותר הוא Wandies Place. זהו המקום, כאן למטה

SowetoTour_2072_140309

אלו הם וואנדי עצמו ואסטל. וואנדי פתח את המקום בבית בו נולד, גדל והתגורר מתברר שאסטל, בתפקידה הרשמי בעירייה עזרה לוואנדי להלבין את בית המרזח הלא-חוקי שלו ולקבל רישיון עסק. הם נפלו באושר רב זו על זה וואנדי עצמו ישב איתנו, מספר לנו על הימים של האפרטהייד ועל הפשיטות שהיו מבצעים כוחות המשטרה על המקום ואיך נהג לשחד את הקצין באיזה בקבוק משובח, רק כדי שלא יחרים לו את כל המשקאות.

SowetoTour_2071_140309

האוכל עצמו היה מאוד מעניין. מוגש כמזנון, עברה איתי מלצרית והסבירה לי הכל. על הצלחת יש את כל מה שהעזתי לשים. שעועית ודגן, תרד מבושל, משהו עמילני לבן ומבושל שנקרא pap – מעין דייסת עמילן תירס לבן וצמיג, כבד שור, קארי חריף ונקניקיות מקומיות. על תבשיל קיבה שחורה של פר ויתרתי.

SowetoTour_2062_140309

פרטי המסעדה:

Wandies Place
No. 618 Makhalemele Street
Dube Village
Soweto
Restaurant reservations only: +27 (0)11 982 2796
Mobile: (+27) 82 992 3888

reservations@wandiesplace.co.za
www.wandiesplace.co.za

עכשיו שהקיבה מלאה, אפשר להתגלגל לחלק האחרון של היום – סיפור המהומות של 1976 וסיפורו של מנדלה.

כיון שארובות השמיים נפתחו וגשם מטורף החל לרדת, לא נצא מהמכונית ואספר לכם את הרקע למהומות. ב 1974 קבע שלטון האפרטהייד שהלימודים בבית הספר יהיו 50:50 באנגלית ואפריקאנס, השפה של המתיישבים הבורים (הקרובה מאוד לפלמית). השחורים לא ראו זאת בעין יפה. הם לא ראו סיבה ללמוד בשפה של הדיכוי וחוץ מזה לא היו מורים עם שליטה באפריקאנס. רוחות של שחרור החלו מנשבות מארה"ב וב 16 ליוני 1976 יצאו כל התיכוניסטים בסואטו בצעדה שלווה לכיוון אצטדיון אורלנדו במזרח אורלנדו. המספרים הלכו וגדלו עד שכ10,000 ילדים ונוער צעדו בשירה, שמחים וטובי לב שהתבטל להם יום לימודים. לא כולם אפילו ידעו שיש צעדה. הם עלו במעלה הדרך עד שנתקלו במחסום משטרתי, שרים ורוקדים. לא ברור מה הצית את המהומה, למה נורתה הירייה הראשונה. ישנן טענות שהילדים זרקו אבנים, ישנן טענות שהמשטרה הלבנה שחררה כלבים על הנערים שסקלו אותם באבנים והרגו אותם. מישהו החל לירות. ישירות אל תוך קהל הילדים. כמה ילדים נפגעו ואחד גם נהרג אבל הסמל הגדול, מה שהצית את האש הגדולה היה Hector_pietersonנער בן 13 בשם הקטור פיטרסון (Hector Pieterson). הוא בכלל לא צעד או התכוון למשהו. אחותו, בת ה17 צעדה והוא פשוט יצא לראות מה קורה וחטף כדור כשהוא נופל בפינת רחוב וילקאזי (Vilakazi St. תזכרו, זה חשוב)נער אחר, Mbuyisa Makhubo בן 18 הרים את הילד המדמם ורץ איתו בידיים, כשאחותו של הקטור רצה לידו לעבר המכונית של צלם העיתונות Sam Nzima. הצלם הספיק לצלם פריים אחד שנכנס להיסטוריה, העלה את הנערים למכונית וטס למרפאה, רק כדי לקבוע את מותו של הקטור.

הצילום, אותו לא הכרתי הפך לאייקון בינלאומי, כמו החייל הנופל של רוברט קאפה. זה צילום חזק, קשה שכל כולו רגש חשוף. הצילום הזה גרם לשני גיבוריו – הנער והצלם להטרדות קשות מהשלטונות. הנער, מבוייסה ברח לניגריה ועקבותיו לא נודעו. על הצלם היו איומים רבים והוא היה תחת מעקב ומנעו ממנו לעבוד שנים רבות. על סמך הצילום הזה, נוצר הפסל שראינו הבוקר בקניון ובמקום שבו נפל הקטור, הוקמה אנדרטה מרשימה ומוזיאון. להשלמת הסיפור, רק אוסיף שהצילום תרם להפצת המהומות ולפעפוע ההתנגדות לשלטון האפרטהייד בכל העולם. המהומות ביססו את מעמדו של ה ANC, הארגון השחור שמנדלה הוביל לבסוף.

את כל זה למדתי בעוד אנחנו ממתינים להפוגה בגשם ויוצאים אל האנדרטה (בצילום הראשון, שם למעלה, במרחק 80 מסכים מכאן). האנדרטה, ברגע שמבינים את כל הסימבוליזם שלה מאוד מרשימה בשקט ובעוצמה שלה. מנדלה עצמו חנך אותה ב 1992.

SowetoTour_2090_140309

המוזיאון מאוד חזק ומעורר מחשבה. הוא משלב תמונות ענק מאותו יום, המראות המון של נערים ונערות שרים, רוקדים ושמחים, לא יודעים שעוד זמן מה, השמחה תהפוך למרחץ דמים. חלק משלטי הקרטון שהם מחזיקים בתמונות נמצאים במוזיאון, עדות לאותו יום. גם מכסי פחי רחוב שאז היו עשויים מפלדה נמצאים שם, עם חורי כדורים לאחר שנערים הרימו אותם כמגינים. לאחר המהומות השלטון החליף את מכסי הפחים לגומי. יש סרטונים שמראים את האווירה של אותם ימים, את התסיסה של השחורים שהוכרחו להתחנך בשפת האפריקנס, את התלישות המוחלטת של הלבנים מהמציאות ששררה לידם. אמנם המליצו לי רבים על מוזיאון האפרטהייד, אבל זה מוזיאון לא פחות ראוי.

ואם אנחנו בפינת רחוב וילקאזי, חובה עלינו לבקר באטרקציה הכי ידועה בו.

רחוב וילקאזי (Vilakazi) הוא, כפי שדרום אפריקאים רבים מתגאים, הרחוב היחידי בעולם בו גרו זה ליד זה שני זוכי פרס נובל לשלום – הארכיבישופ דזמונד טוטו שזכה בפרס ב 1984 ונלסון מנדלה שזכה בפרס ב 1993. אמנם טוטו לא ממש נמצא בבית ומנדלה עזב את הבית מזמן אבל עדיין הכבוד נשאר ברחוב.

אסטל הובילה אותי אל בית מנדלה, שהוא מוזיאון קטן. היא הורתה לי להצטלם בפוזה האופיינית ליד השלט של רחוב וילקאזי 8115, הבית האחרון שבו גר מנדלה וממנו נלקח למאסר של 27 שנה ושאליו שב, ב 1994, ביום ששוחרר מהכלא.

SowetoTour_2102_140309

SowetoTour_2095_140309

לא אכביר מילים על הסיור בבית הקטן שהוא matchbox house כמו שפגשנו בבוקר. הבית חרוש בחורי כדורים וסימני שריפה מבקבוקי תבערה שנזרקו עליו בעבר. הוא מלא בזיכרונות של מנדלה ונותן תמונה ותחושה של האיש ומאיפה הוא בא.

זו הייתה התחנה האחרונה במסענו אל תוך סואטו. מכאן, לקחה אותי אסטל חזרה אל תוככי יוהנסבורג, אל המרכז, הרחק מכל ההיסטוריה וההיסטריה. היה זה יום מרתק, שפתח לי חלון קטן למורכבות של המדינה הגדולה הזו. לא נראה שבדורנו ישרור שוויון מלא אבל נראה שיש תקווה בדרך. ההשלמה עם העבר והסליחה שניכרת במונומנטים השונים ובשיחות עם האנשים היא מפתח חשוב, לדעתי, לעתיד לבוא. כשאני מסתכל על דרום אפריקה בעיניים של מי שבא ממקום אחר של סכסוך עתיק יומין וצמא דם, אני יכול רק לקנא בניסיון לתת לעבר את מקומו אבל לנסות לנוע קדימה.

ואסטל?

Estelle Backאסטל היא תגלית השנה. בדרך הארוכה חזרה שוחחנו עליה ועל מה שהיא עושה. היא אמרה לי שהיא מבינה שלא תוכל עוד זמן רב להסתובב כך, ונראה היה שהיא מנסה להעביר ולהוציא את כל מה שצברה לאנשים השונים שהיא פוגשת. עכשיו הבנתי את הדחיפות שלה להסביר ולהספיק כל היום. את היום סיימנו כאשר הזמנתי אותה לקפה וישבנו אל מול פסלו של מנדלה, בלב ליבה של כיכר מנדלה בסנדטון. כאשר נפרדנו, היא חזרה להיות האישה הקטנה שפגשתי בבוקר, הולכת לאט לטויוטה הקטנה.

אני ממליץ כמובן לקחת את אסטל להדרכה. הנה שוב הפרטים שלה:

call Estelle Bester on 083 586 8591, or email at besterestelle@telkomsa.net

Estelle Card Front

תמסרו לה ד"ש ממני ותכינו סבלנות. זה שווה את זה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Thoughts, Travel, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s