שני ספרים שנראה שנכתבו עבורי

לאחרונה סיימתי שני ספרים שאי אפשר למצוא ביניהם אף קו מקשר כמעט. שניהם מעולים ושניהם נראו כאילו ישב הסופר והסופרת וכתבו אותם עבורי. כאילו היה להם את קורות החיים שלי ובכל נקודה פשוט חשבו "מה יגרום לו לחיוך הזה בזווית הפה? מה הוא היה חושב?"  והמשיכו הלאה. הרשו לי להמליץ על שני ספרים (שניהם קראתי בשפת הגויים, בנוצרית, אבל אחד מהם יש בעברית)

the_lacuna_g8jp  Ready-Player-One-Paperback-Cover

הראשון, הלקונה, יצא גם בעברית והוא רומן מעין היסטורי העוקב אחר סופר, אדם החי את חייו בין ארה"ב ומקסיקו של שנות ה20-30-40 של המאה הקודמת. השני, Ready Player One (אני אקרא לו RPO לשם קיצור) לא תורגם עדיין והוא מעין סייבר-פאנק/מדע בדיוני הקורה בעתיד הרוס למדי כשרוב האנושות מחוברת למשחק מקוון ומנהלת שם מרדף אחר הפרס האולטימטיבי של שליטה בעולם. האחד קורה בעבר ומחובר בעבותות חזקים להיסטוריה ולאמנות והשני מרח. על גבולות הדמיון בעתיד. שניהם מעולים ואני מתחבר אליהם בכל כך הרבה רמות שקשה לי לתאר. אבל, אני אנסה.

הלקונה – ברברה קינגסולבר

The Lacuna – Barbara Kingsolver

הריסון שפרד הוא ילד שאימו מקסיקאית ואביו אמריקאי. אימו, יפיפייה אבל שטחית למדי לוקחת אותו למקסיקו, שם היא בחיפוש מתמיד אחר תומך עשיר שיאפשר לה לחיות את חיי העושר שהיא כה מחבבת. הספר נפתח באי קטן, לחופי הריביירה המקסיקאית. שם הילד שמתרועע עם המשרתים לומד לבשל ולומד לצלול בים הטורקיז, ומגלה את הלקונה, החור, מערה תת מימית, מעין חור כחול בים שמושך אותו בעבותות של סקרנות. החור הזה ממשיך גם בחייו כאשר הוא גדל ועובר הלאה עם אימו, בחיפושה המתמיד ומגיע לעיר מקסיקו סיטי שם מיומנויות האפיה והלישה שלו מכינות אותו לעבוד ולהכין גבס לציורי הקיר העצומים של האמן המקסיקאי הכי ידוע – דייגו ריברה. ריברה מביא אותו לביתו שם פוגש הריסון את פרידה קאלו ולאחר שהופך לחלק ממשק הבית פוגש גם את ליאון (לב) טרוצקי. הוא הופך למזכירו האישי דרך כל התהפוכות ההיסטוריות.

BE062797פרידה קאלו ודייגו ריברה,

שפרד ביחד עם הסיפור מדלגים בין ארה"ב ומקסיקו, דרך כל מיני מאורעות היסטוריים ידועים, כמעין פורסט גאמפ סיפרותי. כל הספר נכתב במחברות שעליהן הוא שומר, בהן הוא מתבטא ודרכן הוא גם מתכתב עם פרידה קאלו הקוראת את מחברותיו. הוא מתעד את כל חייו, את קולו הפנימי, מחשבותיו ואמונותיו. הוא לעולם לא נמשך ומחויב לרעיונות אלו ואחרים – הוא תמיד מסתכל מהצד, כאילו הוא מביט על המציאות שסביבו מתוך אותה מערה תת מימית באי ילדותו.

קולה של עורכת מופיעה מדי פעם ועם הזמן והדפים אנו מתוודעים לויולט בראון, מזכירתו האישית לאחר שהוא עוקר לארה"ב והופך לסופר מפורסם. עדיין הוא מסתתר בחור, במערה, מסרב לצאת את ביתו, מסרב להתחבר לעולם האמיתי ובוחר לשוב, לחזור ולכתוב על מקסיקו של האצטקים ושל קורטז. הוא ממשיך ככה עד שעולם המציאות של שנות החמישים בארה"ב, תקופה אפלה למדי מכריחה אותו להתמודד איתה. הפנקסים הקטנים שלו שאנו עוקבים אחריהם, שבהם הוא מתעד את חייו, מתכונן לספר שלעולם לא יכתוב לא מספקים לו את המסתור שהוא מתאווה לו.

מעבר לעובדה שהספר כתוב בצורה מבריקה ומושכת (צריך להתמודד עם פתיחה איטית) ומדבר בתשוקה אמיתית על אמנות, על מקסיקו ומתאר את העולם שנראה פשוט יותר של אז בצורה כל כך עגולה, אני מצאתי בו רובד נוסף. רובד נוסטלגי.

כשהריסון שפרד, הגיבור מתאר את העולם שהוא רואה דרך עיניו, אם זה באי שלו בריביירה המקסיקאית או במקסיקו סיטי או בקויוקאן, שם התגוררו פרידה ודייגו – אני הייתי שם. ראיתי את הנופים הללו במו עיני כשטיילנו ברחבי מקסיקו. כשהריסון יוצא עם פרידה לשוק, או עם הנהג הקשיש (עד שהוא לומד לנהוג בעצמו) – היינו בשוק הזה ממש. כשהוא מתאר את הריחות והאבק אני שומע את קריאות הרוכלים, את הריחות החריפים, הצבעים המטורפים של כל הירקות והפירות.

MexicoLacuna_3964_070826

כל פעם שהריסון נכנס למטבח וסיפר מה הוא מכין, אני ריירתי על הקינדל שלי. לפחות אפשר לנגב את זה לפני שזה עושה נזק. אני זוכר את רוב המאכלים האלו, את המאפים המטורפים, הלחמים האווריריים שקנינו במאפיה קטנה ברחוב צדדי בזקטקס. ארוחות הבוקר שלו עם צ'ילקילס, (Chilaquiles) טורטיות ושאר מעדנים גורמים לי לנוע באי נוחות על מושבי וללכת לצוד משהו במקרר. כשהוא ופרידה מסתובבים ברחובות הצרים של קויוקאן (Coyoacán) אני רואה את הסמטאות הללו, בעיני רוחי ואת סוצ'ימילקו (Xochimilco) אז, בתקופה שהספר מתאר כפרים קטנים והיום חלק מהמפלצת האורבנית המשתרעת של מקסיקו סיטי.

את המוראלים, ציורי הקיר העצומים שדייגו ריברה צייר במקסיקו סיטי ושבספר עומד לידו הריסון ומכין לו את הגבס הצבעוני – ראינו במו עינינו. כשישבתי וקראתי על הטיול שלו ושל פרידה לטֶאוֹטִיהוּאֲקַן (Teotihuacan) כאבו לי שרירי הרגליים כשפרידה הנכה טיפסה באיטיות אל מרומי פירמידת השמש

DSC_6233

MexicoLacuna_6250_071010

בלי שום ספויילרים, כשהריסון מדבר על השלדים שנמצאו באתר ומתאר אותם בהתרגשות, עדות לקדמונים ולאכזריותם, לא יכולת לא לנוד בראשי בהבנה כי גם את השלדים של לוחמים שנקברו באתר, לאחר שנרצחו בצורה טיקסית , עונדים שרשראות של לסת אנושית – גם אותם אני מכיר

MexicoLacuna_6219_071010

ולבסוף גם הלקונה, החור שקורא לו שוב ושוב – גם הוא מוכר לי – הסנוטות של חצי האי יוקטן, אותן בריכות מסתוריות שמופיעות גם באמצע הג'ונגל (הסבר מלא יש כאן) צלולות ושקופות (אלו שלא חשופות לשמש) ועמוקות בצורה מפחידה – היינו, ראינו, שנירקלנו, נדהמנו

MexicoLacuna_5491_5481_5612_5385 copy

את הנופים של ארה"ב בחלקים שהריסון מתגורר שם כולם מכירים, את העיר הקטנה והחיים בה – מכל הסרטים שרק ניתן לחשוב עליהם.

ישבתי וקראתי את הספר. הוא מתחיל קצת לאט ולוקח זמן להבין את הקול המספר אבל הוא הולך ומאיץ. הסופרת טווה מעשיה מרתקת והדמויות שלה כל כך חיות שהן ממש עומדות מעליך, ממתינות שתהפוך עוד דף, תראה מה קרה להן. הדמויות של פרידה, לב טרוצקי, דייגו וכל הפמלייה שמסביב עשירות להפליא ומעניקות נפח לדמויות שרק אחרי שסיימתי גיליתי שהן חלקן פיקציה ספרותית.

אמנות, אוכל, היסטוריה, נופים והמון מקסיקו וגם ארה"ב. הכל יש בלקונה של ברברה קינגסולבר. לעצלנים, יש אותו גם בעברית (למי שלא מכיר, הציור הוא פרט מתוך ציור קיר של ריברה – הידל שעומד במרכז, נוצן יד לשלדית קתרינה ומאחוריהם פרידה קאלו)

הלקונה-מאת-ברברה-קינגסולבר

הבטחתי עוד ספר אבל כתבתי כל כך הרבה שאני אדחה את זה לפעם אחרת…

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Creative, Thoughts, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s