סיפורים מהקופסא של לילי פרנקו

בשנים האחרונות לא חסרות לי תזכורות לגילי המופלג. כל פעם חוגגים 20 שנה ליציאת האלבום ההוא, 15 שנה להופעה ההיא, 40 שנה למלחמה ההיא. חלק מציוני הדרך האלו מודבקים (20 שנה לקומדי סטור!, 15 שנה לסרט 'ביג ליבובסקי', 20 שנה לגלגל"צ ולכבוד המאורע משמיעים את כל הפלייליסט של ה20 שנה בשעתיים)  ויש כאלו שיותר משמעותיים, לפחות לי. כי בסופו של דבר זה הבלוג שלי ותיבת התפוזים שעליה אני עומד כמו משוגע בהייד פארק וצועק.

רבותי, עברו וחלפו להם 25 שנה, חצי יובל (יו שלם) מאז הוציא רמי פורטיס את אלבום המופת שלו שפרץ דרך למה שהיום נראה כברור מאילו ברוק הישראלי. בהפקה הרזה בסאונד אך מושלמת שלו, המילים שהם לא מכאן אבל נוגעות (פורטיס וסחרוף דילגו לכאן מבלגיה המושלגת והמופנמת, הקליטו את האלבום וחזרו ל'מינימל קומפקט' בבלגיה), בצליל הכל כך שונה ממה שהיה פה באותו רגע. כל כך הרבה אמנים ישראלים מציינים את הרגע המכונן ששמעו את הסיפורים מהקופסא והקופסא פתחה להם את הדרך.

אני חייב לתת קרדיט למי שהביאה את הקלטת ההיא של פורטיס עם הרובוט הוורוד. דנה, אחותי חזרה יום אחד והביאה את הקלטת שנטחנה עד דוק (מעניין איפה היא, הקלטת ההיא היום?) מסתובבת לה בטייפ הדו-צדדי שלי (זה עם הראש המתהפך שלא צריך להפוך את הקסטה כשנגמר צד – טכנולוגיה, בייבי!)

המוזיקה עדיין נשמעת רלוונטית גם היום ואני עדיין שומע את האלבום ונהנה. זה אלבום נצחי, חלק מארון הספרים האלבומים היהודי. כלום לא התיישן בו ופורטיס היקר לליבי שהמשיך הלאה ויצר עוד המון דברים מצוינים (וגם כאלו שלא) והפך לאחרונה לטאלנט אמיתי – יש לו מניות יסוד ברוק הישראלי.

קרדיט נוסף אני חייב לתת לבן שלו מהארץ שכתב בבוקר על ההופעה (מה שזירז אותי לרכוש כרטיסים) וניתח באופן מבריק את האלבום (האם כבר אמרתי שכשאהיה גדול, אני רוצה לכתוב על מוזיקה כמו בן שלו?!)

כל זה ניסיתי להסביר בעוד שעשינו דרכנו אל האוזןבר בתל אביב, שם נחגג יובל 25 השנים בהופעה מסקרנת שבה להקת 'לילי פרנקו' תבצע את שירי האלבום בלווית מוזמנים רבים. שמנו פעמינו אל הכרך הסואן, נורית, ירון, ידידי כעך לי ואנוכי. כמדומני שהיו  כמה הזדמנויות שאני וירון עמדנו מתחת לבמה של פורטיס ושאגנו בקול ניחר "פורטיס משוגע!", אולי עוד בימי הרוקסן, אללה ירחמו…

בעוד שלילי פרנקו עולים על הבימונת ועירא נוסבאום מתחיל את 'סיפורים מהקופסא' ("חיילי הבדיל פרשו בשקט / כי היה זה קרב טיפש"), אני אסביר על הלהקה

לילי פרנקו היא להקה צעירה שאף אחד מחבריה לא נולד עדיין כשפורטיס הוציא את האלבום שהם מבצעים הערב. על הבמה היו עירא נוסבאום (שירה, גיטרות), דרור תשובה (בס, שירה) מייקי גלאס (תופים) וקלידן שאיני זוכר את שמו. יש להם כבר שני אלבומים ויש להם סאונד מצוין ותקוות גדולות. יחד איתם עלה גם מי שלפי החוברת הוא עמי שלו מהמונוטוניקס – פרקשניסט מזוקן עם ניצוץ משוגע בעיניים ולידו כיסא (לכיסא תפקיד חשוב – יכנס אחר כך)

כשלילי פרנקו פתחו עם הרצועה הראשונה 'סיפורים מהקופסא' זה היה כמו לפגוש חבר ותיק לאחר 25 שנה. הוא נראה קצת שונה ונשמע קצת שונה אבל זה אותו חבר ותיק. לילי פרנקו, להקת רוק יותר שלדית לקחה את הצליל המסונתז של פורטיס והעניקה לו את הטיפול שלה. עירא שר יותר מונוטוני מהמקור אבל הם ביצעו את השיר ללא חרדת קודש.

רועי פרייליך, שאותו לא הכרתי, חלף על פנינו וזינק אל הבמה במלוא בלוריתו המתנפנפת

הוא שר את 'תחנה סופית'  ("כן גם פה המלחמה צועקת / בתוך שקט דימיוני / כמו מתפאורה של סרט /
ברלין נראית לי כמו חלום").  בפזמון של "הגבול פה זר ואין בו ערך / אין שום מגע ואין שום דרך" הסתכלתי סביב, לראות שכולם צועקים יחד את השורות הידועות. הקהל נחלק לכאלו שזוכרים את האלבום בזמן אמת וכאלו שמצאו אותו שנים אחרי שנולדו. שמחתי לראות זקנים ממני וגם צעירים שלא התחילו להתגלח (טוב, אני מגזים, אבל צעירים).

ירד פרייליך ועלתה אליוט. אליוט גם היא מוכרת לי מימי הקסטות העליזים – אז הייתה לי גם קלטת של פוליאנה פרנק, עם השירים הידועים 'גיבור צבא ההגנה' וכמובן 'זיוה'. יש קווי דמיון בין פורטיס לאליוט ששניהם יצאו לאירופה לעצב את דרכם המוזיקלית – הוא בבלגיה והיא באמסטרדם ולונדון  ושניהם (אם אשתמש בלשון ריאליטי) דבקו באמת שלהם.

אליוט ביצעה את 'בוקר של קטיפה'. ליתר דיוק, עירא שר את 'בוקר של קטיפה' ואליוט שרה את התפקיד הנשי. במקור הפורטיסי שרה אותו ביתו בת ה 12 של יוסי לדרמן שתיכנת את הסמפלרים באלבום המקורי (השיר עצמו תורגם מאנגלית ושם שרה את התפקיד ננסי סינטרה הצעירה).

אמנם אין לאליוט את הקול התמים של ילדה בת 12 אבל היא טענה יפה את השיר ונתנה לו צבע אחר.

מירב פלדמן (שגם אותה לא הכרתי…) הצטרפה אחרי אליוט אל 'לילי פרנקו' לשיר את 'כוכב הקופים'

ג'נגו היה האורח הבא בתור, אבל אורח עם יחוס. ג'נגו הוא אחד מ'האחים פורטיס' שליוו את פורטיס לאורך שני אלבומים וג'נגו עדיין משתף פעולה עם פורטיס (אותו ג'נגו מתערובת אסקוט). ג'נגו הוא בסיסט מצוין ובעודו עונד את גיטרת הבס סביב צווארו שלף סלולרי מהכיס, הניף אותו באוויר והקריא

הוא הסביר שפורטיס הוזמן כאורח של כבוד לערב שנערך עבורו ואפילו שקל לבוא אבל החליט ברגע האחרון שלא להגיע ושלח לג'נגו הודעה ארוכה, מעין הצהרה שבא הסביר כי הוא פחד להיות מובך אבל מודה על הכבוד ונתלה גם בתירוץ שזמנו כרגע הוא די עמוס (אני מניח שלעבור ממצב של אומן אינדי לטאלנט בלב הקונצנזוס של X-פקטור יש את העומס שלו).

ג'נגו ביצע את 'באוויר' וגם את 'חתול מפלצת' שנראה לי שהיה הלהיט הכי גדול באלבום אבל אני הכי פחות אוהב אותו. שני הבסיסטים – ג'נגו ודרור תשובה (לילי פרנקו) נתנו ליין בס מצוין שפרע את שערי בשל הקירבה לרמקולים בקדמת הבמה

ב'חתול מפלצת', עמי שלו, המקישן המזוקן ביצע את המחווה הכי יפה למתופף המנוח של מינימל קומפקט – ז'אן ז'אק גולדברג. בזמנו, פורטיס וסחרוף בחרו להשתמש במכונת תופים במקום מתופף. גולדברג שניגן איתם במינימל קומפקט רצה להיות שותף גם הוא אבל הצמד לא רצה לוותר על הצליל המסונתז של מכונת התופים אז גולדברג תופף על כיסא בשיר 'חתול מפלצת'. גולדברג נפטר מסרטן ב 2006 ולזכרו הונח שרפרף על הבמה וברגע הנכון לקח עמי שלו את המקלות ותופף על הכיסא, מעלה באוב את רוחו של גולדברג.

סלוצקי ודומינגז, שדרני הרדיו בתוכנית הבוקר של 102FM היו משעשעים יותר ממוזיקלים. צר לי אם אני שובר את ליבם אבל אני לא בטוח ששירה תיקח אותם רחוק. הם עלו לשיר את 'אין קשר' ("כסף, כסף, כסף / שורף לי את קצה היד") ועשו זאת בחן. לפחות מעריצה אחת שלהם באה לראותם (עמדה ממש לפני והחליפה הודעות ווטסאפ עם אחד מהם)

אני חיכיתי וקיבלתי ביצוע אקזוטי עם דיסטורשן מרשים לשיר 'לייפציג, ברצלונה' עם השורה האלמותית שנוגנה במלוא האלימות – 'כשהגיטרה מנסרת את הלילה'

עוד שיר ואז נגמר האלבום.

לילי פרנקו לא התבלבלו, והזמינו את כולם לבמה לבצע את הלהיט הגדול של פורטיס שלא נכנס לאלבום ההוא, אלא לבא אחריו (ל "1900?") – 'חלום כחול'. יחד עם רוב הכנופיה זינקה גם מישהי מהקהל (אחר גיליתי שזו דפנה טלמון) שגם היא התרוצצה עם מצלמה. הביצוע של המקהלה היה חופפני משהו אבל מלא תקווה.

(עם המתולתלת שקיפצה לפנינו כל הזמן, ללא כל חשיבות להיכן שזזנו)

לאחר ההדרן של 'חלום כחול' והתודות התרוקן המועדון כהרף עין, למרות מסיבת שנות ה80-90 שהחלה לנגן ברקע. לפני שפינינו את השטח בעצמנו, הונצחנו אני וירון, בסופה של עוד מחווה פורטיסית באוזןבר (היינו כאן גם במחווה לפלונטר הקדום של פורטיס)

מבסוטים וטובי לב, נפלטנו בצעקה צרודה אל חשכת הליל הקריר של רחוב המלך קינג ג'ורג'.