גיבויים זה לא הכל

היה זה בצהרי היום. ישבתי לי בערבו של חג, מקיש בחופזה על מקשיו הקפיציים של לפטופי, כאשר נשלחתי בפתאומיות לרכוש ירקות טריים כדי שילדי יקבלו את כל הויטמנים והאנטי-אוקסידנטים שהם צריכים על מנת שיגדלו ויסעדו אותי בעת זיקנתי (כאן מי שמכיר את השניים נוחר בבוז כיון שאלו אוכלים ירקות רק אם הם רוסקו ונאפו על פיצה, בושלו עד זרא וסוננו, או נכתשו למשהו לא ברור אבל שלא שואלים עליו).

לאחר שחזרתי מהיקרן ציפתה לי הפתעה:

Blue_Screen_of_Death_by_kevfilth

המסך הכחול של המוות או כפי שהוא ידוע Blue Screen of Death. לא התרגשתי. לחצתי ברגש על כפתור האיתחול וכלום לא קרה.

זאת אומרת כלום טוב.

היו דברים על המסך אבל הם בעיקר הסבירו לי שהדיסק הקשיח קצת סובל אבל כיון שהמחשב הוא של המפעל והמפעל שם הצפנה על הדיסק, עלי להקיש קוד. אבל לי אין את הקוד והתמיכה הטכנית גם היא יצאה לחופש של ערב חג (ולאחרונה היו כאלו, ברוך השם, בכמויות). אבל המפעל הוא מפעל בינלאומי ומחזיק גם תמיכה בהודו.

אז ניסיתי לתפוס את התמיכה הטכנית בהודו. וכשאני אומר ניסיתי – באמת ניסיתי.

צלצול הטלפון שלי הדהד ברחבי תת היבשת ההודית. את כל העצבים שלי העברתי אליו בטכניקות יוגה וגלגול נשמות מיוחדות. רק שאף אחד לא ענה. מימי הגנגס עצרו לרגע, צריחי הטאג' מהאל רטטו בקצב הצלצול, הירח מעל גואה עבר להיות מלא ברגע אחד – אבל אף אחד לא ענה.

בסוף, כשמישהו כן ענה והביע נכונות אין קץ לעזור, הוא הכתיב לי קוד ארוך של 20 או יותר ספרות שרק עליו ביל גייטס היה צריך לתרום גם לי ולא רק לאפריקה. הקוד נמסר לי במבטא הודי כבד עד כבד מאוד מה שגרם לכמה טעויות אבל לבסוף היה הקוד בידי. הקשתי את הקוד ביד רועדת וקיבלתי אישור ואז במשך שעות המחשב ישב וחשב על מה שהוא עשה.

מה אני מבלבל לכם בשכל – הצלחתי להחיות במעט את הדיסק הגוסס. בדחילו ורחימו התחלתי להעתיק ממנו חומר – יש לי גיבוי אבל תמיד עדיף לסמוך על חומר טרי. במשך יומיים של חג העתיק המנוול עוד קובץ ועוד קובץ, מדי פעם כושל ונופל ואני מעביר בפינצטה בייט אחר בייט.

עכשיו יש דיסק חדש, עם הגיבוי אבל צריך לבנות מחדש את כל מארג התוכנות, השיפצורים, הדברים הקטנים שעשו את החיים קלים ועוד. גיבוי זה לא הכל. מחשב נבנה לאיטו, כמו כפכף שסופג את צורת הרגל שלך, כמו כורסא אהובה שמתרככת ומקבלת את ישבנך באהבה, כמו כתף של אבא שמתעגלת לקבל בשמחה ראש של ילד או אמא שמונחים בסרט. זה לוקח זמן וסבלנות.

וכל הפרוזה הזו באה להסביר שהבלוג לא הלך לשום מקום, הוא פשוט סבל מתסמונת החגים וגיבויים ששוחזרו. עכשיו שהגיע אחרי החגים נראה אם אצליח לחזור למסלול. הזמן החסר הוא יריבו הגדול של הבלוג. אני לא צריך שעון קיץ או חורף אלא צריך שעון עם עוד כמה שעות ספייר.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Thoughts, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s