לאורו של המגדלור – ערב רומאי משעשע

בניגוד ליורם גאון, אני הייתי בפאריס אבל עוד לא ברומא. עברתי כמה וכמה פעמים בשדה התעופה המקומי בדרך למקומות אחרים אבל הדרכים עוד לא הובילו אותי לרומא.

עד עכשיו.

שוב הצורך לפנות לליבם הערל של הגויים, שיקנו מתוצרת המפעל. Haven't the jewish people suffered enough? כיון שהפגישה התחילה בשישי בבוקר והסתיימה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, לא הייתה ברירה אלא לעשות את סופהשבוע ברומא. וגם כי נורית פרגנה לי. גם הגויים וגם נורית.

רומא מדהימה. יותר ממה שציפיתי וצפיתי בכל הסרטים שצולמו שם. אבל כולם היו ברומא או יהיו אז לא אתחיל להישמע מתלהב ולספר על הקולוסיאום או מזרקת טרווי  אלא אשתף בפנינה אחת  משעשעת.

הסקרנות אולי הרגה את החתול, אבל הסקרנות היא הרבה פעמים ערך בריא לתייר.

היינו שניים, אלון, אף הוא מהמפעל ואנוכי. חזרנו מהפגישה, ירדנו למדי ב' והתחלנו לתור את העיר, כשאלון משחק מדריך תיירים. הוא לקח אותי למדרגות הספרדיות, שעליהן שמעתי פעם ראשונה בספר. שם הופיע גוּלִי פוֹיְל, מהספר 'פני מועדות לכוכבים' שאותו קראתי לראשונה כשהייתי נער (ואני חוזר אליו מדי פעם). אחר כך המשכנו למזרקה של טרווי שהכתה אותי בתדהמה. ראיתי תמונות, שמעתי את שמעה אבל לראות את הדבר הזה, על 1627 האנשים שיושבים סביבה זה משהו אחר לגמרי.

RomeWind_195516_130705

אחרי שנמאס לו ממני והפליאה שלי מהמזרקה, חתכנו פנימה דרך הרחובות הקטנים. הלכנו לנו על via del tritone (דרך הטריטון) ועברנו ליד סמטונת פצפונה. הסתכלתי פנימה והסקרנות קפצה. היה שם שלט של תיאטרון בשם  teatro de servi וכמה אנשים עומדים ומעשנים בחוץ

(התמונות צולמו ע"י raccontidalfaro )
(Some of the following photos are from raccontidalfaro's Facebook)

הנה התאטרון

984240_265908456881614_1401761657_n(Photo by raccontidalfaro's Facebook )

לידם היה תלוי פוסטר של הופעה, הפוסטר הזה:

179729_270996879706105_248911973_n

הסתכלנו.

לא מכיר אף אחד או אחת. אבל זה לא אומר שלא צריך לברר מה קורה כאן. ניסיתי את שני החבר'ה שנראו כמו אנשי סאונד, מקועקעים כאלו, לבושים שחור. הם היו מאוד נחמדים וניסו לעזור, אבל לא ממש דיברו אנגלית והאיטלקית לא ממש קיימת (למרות שהשתפרה בימים אחר כך).  כששאלתי על כרטיסים, הם פשוט נדו בראש והזמינו אותנו להיכנס.

בפנים, תיאטרון קטן ומהודר, כמה אנשים לבושים היטב, כמה צעירות שלבושות כמו הסדרניות שיהיו יותר מאוחר וגבר גבוה, מהודר במקצת שפנה אלינו באנגלית טובה.

– "מה יש פה? הופעה?", שאלתי את האיש שהציג עצמו כאלכס
– "סוג של הופעה", הסביר ידידי החדש, "אתה מכיר כמובן את קתרינה שפאק?!"

המבט שלו הפך נדהם כשבחיוך מבויש הודיתי שאני לא ממש מכיר אותה או אף אחד אחר שמופיע על הפוסטר.

– "מי זאת?", כך אני, "זמרת מפורסמת? אנחנו פשוט לא ממש מפה, אני מתנצל…"
– "שחקנית ידועה", הודיע לי אלכס, "וגם השאר הם מוזיקאים ידועים. זו לא הופעת מוזיקה רגילה אלא מוזיקת ג'אז כזו, מקורית והיא תקריא קטעים קריאה על רקע המוזיקה"
– "בסגנון של Spoken Word?", שאלתי, מקווה להישמע מתוחכם מספיק
– "כן…", השיב אלכס כשהאור חוזר לעיניו.
– "נשמע מרתק! כמה עולה כרטיס?", שאלתי אותו
– "ובכן, לא ממש מוכרים כרטיסים. המופע הוא למוזמנים בלבד."
– "את מי עלינו להכיר כדי להיות מוזמנים" שאלתי את אלכס עם חיוך קטן, מנסה לנחמד אותו.
– "המופיעים הזמינו ידידים, מכרים ומשפחה", אלכס הסביר, סוגר מבחינתו את הדיון.
– "ו…", המשכתי אחריו. הוא הסתכל עלי. נראה היה שהוא אומד אותי ואת אלון שעמד מאחורי, בוחן אותנו, חוכך בדעתו ואז הפתיע אותי: הוא ניגש לדלפק, ביקש את המחברת, הסתכל שוב ושאל לשמי. לאחר מכן שאל אותי כמה נהייה ורשם ברשימת המוזמנים, רשימת הVIP, את שמי ולידו רשם את הספרה שתיים  – 2 כרטיסים להופעה.

– "חיזרו ב 20:30 ועכשיו לכו!", התרה בנו אלכס ושלח אותנו לדרכנו. עד שמונה וחצי הסתובבנו ברחובות הסמוכים, דנים ביננו האם ראוי לחזור כאשר אנו לבושים בג'ינס, חולצות פשוטות וסניקרס. אני טענתי שלא אכפת לי ושהסקרנות והחוויה גדולים וחשובים יותר ואני אחזור בכל מקרה.

כשחזרנו, קהל הערב מילא את הסמטה הקטנה, לבוש היטב ומהודר, מעשנים סיגריות ומפטפטים באיטלקית מהירה. נכנסנו פנימה. אלכס, חברי החדש חיכה לנו בפנים. הוא פרש את מפת הישיבה וחכך בדעתו איפה להושיב אותנו. ביקשתי שישים אותנו בצד, מתכנן את הנסיגה בחשיכה במקרה של פיאסקו נוראי.

התיישבנו במקומנו, יחד עם כולם, האולם החשיך וההופעה החלה.

על הבמה עלו שני גיטריסטים, מתופף וקלידן. כל הבימה נראתה כמו שמישהו התאמץ שתזכיר חוף, עם רשתות דיג פרושות וגיטריסטים יחפים ומכנסיים מקופלות לחשוף קרסוליים איטלקים.

לאחר קטע נגינה ראשון שתפס אותי ואת אלון לא מוכנים, לאיכות וליופי, עצר הקהל את נשמתו כשקתרין שפאק פסעה מעדנות אל תוך הבמה, יחפה אף היא והתפרקדה לה בכורסא גדולה שהונחה על הבמה, כפי שהייתה עושה זאת מול האח הבוער בביתה שלה. רכנה לימינה, אל הרדיו עתיק היומין שמונח שם, כאילו מדליקה אותו, נטלה ספר גדול והחלה לקרוא בקול רך ובאיטלקית מתגלגלת.

1012162_278268465645613_797801327_n
(Photo by raccontidalfaro's Facebook )

אני לא דובר איטלקית אבל עם אנגלית, קצת ספרדית וקצת צרפתית הצלחתי להבין פה ושם וניסיתי לחבר את הקווים בעוד שהיא מדברת. בכל קטע קריאה נגן אחד ליווה אותה ומאחוריה תמונות, סצנות הקשורות לטקסט, כולן יפות וסובבות סביב מגדלור.

'סיפורים מהמגדלור'  – כפי שקראתי קודם לכן באינטרנט, עם תרגום הודות לגוגל, סובב סביב אישה הקוראת פרקים מיומנה לאחר שאובחנה בטעות כחולה במחלה עד שהיא חוזרת לחיים. קטע יומן, קטע נגינה ומדי פעם זמרת מתולתלת מגיחה אל הבימה ושרה. הכול באורך רוח שקט ושלו, כשהים והמגדלור נוכחים נפקדים עם התמונות והדימויים מאחור. קטעי המוזיקה היו מעולים ונעו בין מוזיקת מעליות משודרגת לג'אז רך שבוצע במיומנות רבה כשקתרין שפאק נחה לה על הכורסה בחושך כמו חתולה מנומנמת.

מודה אני, שניקרתי לקראת הסוף. אולי היה זה רגוע מדי למי שיצא את ביתו ב 4:05 בבוקר ויושב עכשיו בתיאטרון חשוך בשעה של רגיעה. עד שנגמר והקהל ועמו שני הישראלים המשועשעים מחא כפיים בעוצמה.

קמנו, מוכנים לצאת אל הלילה הרומאי הממתין אבל ראינו שדלתות האולם סגורות ואנו זורמים עם הקהל החוצה לאולם שני. שם המתין לנו קוקטייל חגיגי. הסתכלנו זה על זה, שואלים לאן עוד נוביל את החוצפה ואת העובדה שאנו לבושים כאחד הפלבאים בינות לאלגנטיים. השחקנית והזמרים התווספו גם הם וכולם נפלו על צוואריהם באושר רב. ניכר היה שכולם מכירים את כולם ותהינו שמא עומדים אנו בקרב האליטה התרבותית של רומא ואנחנו אפילו לא יודעים את זה, שהשמן עם השיער הלבן והצעיף האדום הדרמטי, אולי הוא בימאי חשוב, שני לפליני ואולי הגבוה עם שיער הכסף המשוך לאחור הוא מפיק ידוע?

כוס הרוזה הצוננת הראשונה שנמזגה לנו הייתה קרירה ומצוינת. היא נתנה את האות לפתיחה של כריכונים קטנים, מגדים, מתאבנים וסתם תופינים. גלגל פרמזן ענק שנבצע והונח כדי שהאורחים ינגסו בשברי פרמג'אנו ריג'אנו היווה אבן שואבת. עמדנו לנו ככה, משוחחים ביננו, מתבוננים, מנסים וטועמים וחושבים בקול רם:

"למה מגיע לנו כל הטוב הזה?!"

לאחר שהקיבה התמלאה במעדנים והחגיגה הפכה אישית יותר, חמקנו שנינו אל תוך הלילה הרומאי, חולפים על פני כלת השמחה במנוד ראש.

המינימום שאני יכול לומר הוא שהיה משעשע. נכון שביומיים אחר כך הספקתי לטעום על קצה קצהו של מזלג את טעמה של בירת האימפריה אבל זה היה ערב בלתי נשכח, הרבה בגלל השתלשלות המקרים והסקרנות. אמנם לא זרקתי מטבע אל תוך מזרקת טרווי, סגולה לחזרה לרומא, אבל אסיים במילותיו של המשורר האוסטרי הנודע, ארנולד שוורצנגר – I'll be back!

RomeWind_105926_130707

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Music, Travel, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על לאורו של המגדלור – ערב רומאי משעשע

  1. רונן הגיב:

    ואיך לא צילמת את טאצה ד'ה אורו TAZZA D'ORO המקורי? מתפלא עליך.

    • eitanel הגיב:

      כי מגדלור ו Orro נראה שייך?

      המקורי נמצא בנווה צדק. יש ברומא העתק חיוור…
      (עכשיו ראיתי שהייתי מטר ממנו, ממש ליד הפנתיאון ולא ידעתי – זה מה שקורה כשאתה מוקפץ ללא הכנה)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s