יש לזיכרון טעם ויש טעם לזיכרון

לאחר שנודע לי שאני עומד לנסוע לבואנוס איירס צלצלתי לסבתא, לספר לה (למי שפספס, הנה הסיפורים מכאן ואילך). היא שמחה מאוד כמובן, שאלה אם אצור קשר עם הסניף המקומי של המשפחה וכשסיפרתי לה שאני עומד לקחת לי כמה ימים לראות את העיר, ששמעתי עליה הרבה, אבל מעולם לא הייתי בה אמרה לי בפשטות:

– "סע ואני אראה את העיר דרך העיניים שלך…"

יש לומר שסבתא אינה מטיילת יותר כמו שפעם הסתובבה, היום רוב הטיולים שלה הם בעיני רוחה, בעזרת הספרים הרבים שהיא קוראת.

– "אני אביא לך אלפחורס מארגנטינה", הבטחתי
– "אלפחורס? אלפחורס רק ממאר דל פלטה!" ציוותה עלי ובירכה אותי לנסיעה טובה.

Savta_7355_130524[4]

סבתא שלי נולדה 1918 בארגנטינה, בישוב שנקרא Linea 25, ישוב קטן בנפת Entre Rios בארגנטינה, באזור הכפרי (מה שהם קוראים ב campo). העיר הגדולה הקרובה ביותר הייתה Basavilbaso,  עיר שהוקמה  ב 1887 וב 1892 הגיעו לשם המהגרים היהודים הראשונים בארגנטינה שהקימו בה התיישבות חקלאית וקואופרטיב חקלאי ונודעו לעולם כ"גאוצ'וס היהודים" – הבוקרים היהודים – זוכרים את הברון הירש מהבגרות בהיסטוריה?!

כשעמדה לעלות לכיתה א', עברו הוריה מהכפר אל העיר הגדולה בואנוס איירס ועם השנים התקדמו פנימה, לכיוון המרכז, לשכונות טובות יותר.

אמנם שם קראו לה קלרה, אבל אנחנו, הנכדים שלה קוראים לה סבתא חיה (כן, אני מכיר את הסרט ויצירת הפולחן, מבצע סבתא). לארץ עלתה בשנת 1950 עם סבא שלי שהיה ציוני גדול ולאחר שעזר וסייע בעלייה מדרום אמריקה, עזר גם לעצמו לעלות לארץ ישראל, מצ'ילה, היכן שגרו קודם לכן.

נסעתי לי להרביץ תורה בגויי הארצות וגם לטייל קצת בבירה הארגנטינית. ביום האחרון, עצרתי להצטייד. כמובן שנכנסתי לסניף קרוב של אימפריית האלפחורס – Havanna – לקנות קופסאות של העוגיות הכי טובות שניתנות להטסה. אכלתי גם במהלך הסיבוב אלפחורס טריים בקונדיטוריות פה ושם – אבל הן לא החזיקו מעמד יותר מכמה שעות. לפני שארזו לי אותן, הסתכלתי טוב על הקופסאות. הוקל לי לראות שהכיתוב עליהן אמר

HavannaAlfajoresDetail_7958_130617

Elaborado en Mar Del Plata – יוצרו במאר דל פלטה (שהיא עיר חוף ונופש גדולה וידועה בארגנטינה). הנה כל הקופסא, למי שלא מכיר, עם שני הטעמים, עטופים בניירותיהם (מצופה שוקולד ומצופה מרנג!)

HavannaAlfajores_7958_130617

חוצמזה, עצרתי וגם קניתי עוד כמה מצרכים, בעיקר לה, לסבתא.

כשחזרתי, נסעתי אליה, לחלוק חוויות, להראות תמונות, לספר סיפורים, ולתת לה את כל המזכרות הקולינריות שהבאתי לה. ישבנו שנינו על הספה ועברנו תמונה, תמונה, סיפור, סיפור כשהיא שואלת שאלות ונזכרת.

סיפרתי לה למשל, על אותו יום שבו הלכתי לחפש טנגו, מקום שבו אוכל לראות טנגו אמיתי,  לא מופע לתיירים, מועדון טנגו ותיק שבו עדיין רוקדים טנגו ואיך שמצאתי אחד כזה, לא רחוק מהמלון שלי. איך שהראיתי לה את תמונה הזו

סבתא נתנה מבט אחד ואמרה לי "או, זו קונפיטריה אידאל, שם ברחוב Suipacha ליד Corrientes. אני זוכרת את המקום. מאוד יפה שם!"

אני הייתי המום. היא עזבה את העיר בשנות ה40, חזרה לשם כתיירת פה ושם עם השנים. כששאלה אותי איפה היה המלון שלי ואמרתי לה שברחוב לאבשֶה (Lavalle) היא שאלה אותי כמה רחוק מרחוב פלורידה ומנתה לי את הרחובות שליד. אחר כל נודע לי שהדירה האחרונה שבה גרה לפני שנישאה לסבא שלי ועברה איתו לצ'ילה, הייתה באותו רחוב, מרחק קילומטר וחצי בערך מהמלון שלי…

בינות לתמונות התיישבנו לפתוח את שקית ההפתעות שהבאתי לה

ArgentinianDelicacies

ראשית הרתחתי מים (הייתי אומר שקמתי לשפות קומקום, כי זה יותר סבתאי אבל מי מבין?!) ואז פתחתי את הניילון מעל חבילת שקיקי הMate, אותה תערובת עשבים דרום אמריקאית שכולם מכורים אליה.

סבתא הגישה את החבילה לאפה, נשמה עמוקות הסתכלה עלי ואמרה בפליאה – "אני זוכרת!"

– "מה את זוכרת?", שאלתי
– "את הריח הזה", אמרה ולקחה לגימה מהכוס החמה, "ואת הטעם הזה אני זוכרת"

היה זה כאילו לזיכרון יש טעם משלו והריח הזה, המיוחד, שגם אני מכיר, שיחרר שטף של זיכרונות. כמו מפתח שזה עתה נמצא ומתאים למנעול של תיבה ישנה, כך נפתחה לה תיבת זיכרונות שלמה

כשפתחתי גם את הקופסה של האלפחורס, אותן עוגיות שכל כך מזוהות עם ארגנטינה, היא דחתה מעליה בבוז את אלו המצופות שוקולד, בחרה אחת מצופה מרנג, הסירה את העטיפה הכסופה, נגסה וראיתי איך הטעם המוכר של העוגייה, ריבת החלב והכל ביחד, עם המאטַה, הכל התיישב לה טוב. היא התחילה לספר לי סיפורים על העיר, כשהיא מביטה בתמונות שלי, שאני צילמתי ודיברה. ישבנו שעה, שעה וחצי, לוגמים מאטה והיא לקחה אותי לבואנוס איירס של תחילת המאה העשרים, לתור הזהב של ארגנטינה, לתקופה שאת שרידיה אני צילמתי ברחובות.

אני רגיל לזה שסבתא חדה כתער ושולפת זיכרונות ועובדות בקלילות אבל זו הייתה שעה יפה כשמול עיני קמו ועלו כל אותם אנשים שאני ראיתי בתמונות ישנות ושמעתי סיפורים. ואת הכול מלווים הטעמים והריחות שהגיעו מרחוק.

לפני שיצאתי, השארתי הוראות שלא תחלוק את העושר הקטן עם אף אחד. שתשמור את התענוג הקטן, של עוגיה טובה, של פרוסת Dulce de Membrillo עם פרוסת גבינה ליד כוס מאטה – לעצמה.

יצאתי משם, הביתה, לעולמי שלי, כשאני משאיר אותה עם הכוס החמה ביד, אישה קטנה וחלון לעבר שלא יחזור.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Family, Thoughts, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על יש לזיכרון טעם ויש טעם לזיכרון

  1. זהר (לא החבר) הגיב:

    מדהים!

  2. נועה אלקין הגיב:

    מקסים ,מרגש ,נועה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s