צריך שלושה לטנגו – ציפורים, רקדנים וסיטאר

שמן ומים. הם לא מתערבבים בדרך כלל אבל אם לוחצים עליהם מספיק, הם יתאחדו. גם כשאתה מטייל ואין לך המון זמן ויש המון חוויות שאתה חייב לעצמך – אם לוחצים מספיק – הכל נכנס.

מחר אני עוזב את בואנוס איירס. יש עוד יום מלא אחד שצריך למלא אותו עוד יותר. בדיעבד הצלחתי לדחוס אותו להפליא.

BuenosAires_IconCollage

 

עם הנץ החמה יצאתי לי לטבע. איזה טבע תשאלו בצדק, בתוך כל הרצף העירוני העצום הזה של 3 מיליון תושבים?

השמורה האקולוגית של בואנוס איירס הידועה גם בשמה רזרבה אחולוגיקה (או  Reserva Ecológica de Buenos Aires, או אפילו למהדרין Costanera Sur Ecological Reserv) היא, כפי ששמה רומז, שמורה אקולוגית גדולה הנמצאת בין העיר לנהר. לא אלאה את כל שלוש הקוראות איך ולמה קמה השמורה אבל רק אומר שהיא נמצאת שם והיא די גדולה (הנה, כאן בהשוואה לגני יהושע בת"א). אחרי כמה ימים אורבניים, אני רוצה לראות קצת ירוק וציפורים.

Costanera Sur Ecological Reserve Map

המשעשע ביותר שהיא ממש מתחת לאף שלי, מרחק של 15 דקות הליכה. התכנון שלי הוא לשכור אופניים ולטייל בשמורה, לצפות בכל בעלי החיים והציפורים שקראתי עליהם המאכלסים את השמורה, לשבת וללגום מים צוננים אל מול הנהר, כשבריזה עדינה מבדרת את שערי והשמש נשברת על הפליז המלוטש של פעמון האופניים…

אז זהו. שלא.

באמת ניסיתי לשכור אופניים. ראשית שלחו אותי לשער הדרומי. הלכתי קילומטר לגלות שלא, צריך ללכת לשער הצפוני. עוד קילומטר וחצי וקצת חיפוש הביא אותי לסוכנות שמשכירה אופניים בעיר אבל כאן גיליתי את החיבה הארגנטינית לבירוקרטיה. כנראה שהיה לי יותר קל להוציא משכנתה על ארמון הנשיאות מאשר לעבור את התהליך המורכב של שכירת אופניים. ירקתי בבוז על האופניים שלהם ויצאתי ברגל.

כשנכנסתי בשער הפארק סוככתי על ראשי בידי, מצפה למטר של ציפורים מדהימות ולעשרות זוחלים ושאר יונקים שיחצו את דרכי. הצטערתי שלא שכרתי מצ'טה כדי לפלס את דרכי בשמורה לאחר כל מה שקראתי עליה.

אז זהו. שלא.

השבילים רחבים ונוחים. אמנם ירוק ויפה אבל אני רציתי ג'ונגל ולא פארק הירקון.

BuenosAiresEcoReserva_7012_130510

אמנם לא באופניים, אבל התחלתי ללכת בשבילים המסומנים היטב כשאני מפנים את העובדה שהסיבוב שאני יוצא אליו ארוך הוא ואין קיצורי דרך.

הפארק משעמם. אחת אחרי השנייה ציפיותיי נגוזו כשאגלי הזיעה החלו להיצבר על המצח. היה חם, ריק ולא ממש מעניין. אמנם הגעתי לנהר וזכיתי לשבת לחופו אבל הוא לא מאוד נקי ולא ממש רצוי לשבת לחופו. לא הייתה שום בריזה ובקבוק המים שלי כבר לא היה קר. הנהר לא ממש נראה נהר, דרך אגב, אלא ממש כמו ים. משום מה, עלה לי בראש שירו של שלמה יידוב, ערב כחול עמוק. לא יודע למה. אולי כי הוא יליד העיר, אולי הוא מזכיר את הנהר בשיר, לא יודע, אבל ישבתי כמו זקן על הספסל מול החוף ובראשי, במקום הבריזה שרציתי שתקרר אותי, שמעתי את יידוב במבטאו הרך.

BuenosAiresEcoReserva_6963_130510

כשקמתי, מעמיס את עצמי שוב על הרגליים הדואבות (בכל זאת אני כבר טוחן את העיר בהליכה כמה ימים) שמעתי ציוץ ציפורים. חלק מהעניין של לטייל בשמורה זה לראות ציפורים ולצלם אותם לאוהד. להפתעתי, הציפורים שחיכיתי להם שמעו שהגעתי. כנראה רק עכשיו גמרו לשים להם סוללות. כמיטב המסורת, הרשו לי להציג תקציר. כל בעלי החיים זוהו בעזרתו האדיבה של אוהד שגם זכה במגדיר ציפורי ארגנטינה (ואני זכיתי באושר רב ממנו). ישבנו שנינו ערב אחד ניסינו לזהות ביחד מה כל דבר.

BuenosAiresEcoReserva_collage

 

  1. דררה אפורת לחי או  Monk Parakeet שלמרבה הפלא ניתן גם למצוא את התוכי החביב הזה בארץ כמין פולש שברח מהשבי.
  2. פרפר מסוג דנאית  – כנראה מונרך (Monarch), אותו אחד שנודד ממקסיקו לארה"ב בנחילים עצומים
  3. מקל שיכור (palo borracho) – עץ מסוג Ceiba speciosa שידוע בשם מקל שיכור משום מה. הפירות מכילים סיבים כמו כותנה ולכן הוא נקרא באנגלית silk floss tree
  4. תוכי ראש שחור – Nanday Parakeet also known as the Black-hooded Parakee
  5. ציפור
  6. גיבתון כלשהוא – אוהד סגור על זה שזה גיבתון. אין לי את הידע לא להסכים איתו
  7. בינות לקנים ולביצות תמיד גורדי השחקים של פוארטו מדירו, רובע הנמל החדיש מציצים
  8. חטפית (Flycatcher) כלשהיא – שוב אני מצטט את אוהד ולא מעיז להטיל ספק
  9. נץ שחור גדול – Great black hawk – שהבהלתי מרבצו כשהעזתי לרדת מהשביל.

אז מה שקראתן נכון. במפה מסומנים אגמים אבל לא רואים כלום מהשביל. אמנם יש שלטים כל הזמן שלא לרדת מהשביל אבל כשראיתי נתיב שמישהו פרץ פנימה לתוך הסבך, פתאום קיבלתי אמנזיה ושכחתי איך קוראים ספרדית ופשוט ירדתי מהשביל.

BuenosAiresEcoReserva_7027_130510

    אם קודם שירכתי את רגלי בשממון קל, מקיף את הפארק בדרך ליציאה כי המסוק שהתפללתי אליו לא הגיע, עכשיו זה נעשה מעניין. פתאום פרחים וציפורים (שמופיעות בסיכום למעלה) והספקתי לראות משהו נעלם בשיחים כהמשכתי להעמיק כמו חוקר ארצות. תחושת גילוי השכיחה ממני את הרגליים, החום והצמא (לגבי השלפוחית המלאה, זה קל לפתור כשאתה מחוץ לשביל).

    BuenosAiresEcoReserva_7031_130510

פתאום נפתח לפני אגמון קטן. הצצה במפה גילתה שזה אחד האגמים שמופיע על המפה, אבל אין אליו גישה. ספק אגם, ספק ביצה, הוא מוקף כולו בצמחייה, מה שכנראה טוב לחיות אבל לא לאנשים שרוצים להישאר על השביל.

BuenosAiresEcoReserva_7043_130510

בעוד אני מסתכל, מבסוט מעצם הגילוי, הבהלתי (והוא הבהיל אותי עד שכמעט נפלתי למים) משהו ממש גדול שנסק לשמיים. עד שהתעשתתי הוא כבר התרחק. אוהד עזר לי לגלות שמדובר בנץ שחור גדול – Great black hawk  שזינק וריחף לו למעלה אל מול המגדלים של פוארטו מדירו.

BuenosAiresEcoReserva_7033_130510

כשיצאתי החוצה מהפארק, שמחתי לראות שהגיע כבר שעת הצהריים. לאורך הטיילת הארוכה שמפרידה את העיר והפארק פרושים דוכנים של אוכל עממי, בשר על האש עם כל מיני דברים טובים בלחמנייה. כולם אוכלים שם, בטלנים, טיילנים, כאלו ששרפו 50 קלוריות בפארק ובאים לתקוע 500, אנשים ממגדלי המשרדים שממול – כולם עומדים בתור, מחכים לתורם לקבל איזה סטייק על האש בלחמנייה על צלחת פלסטיק שרוטה.

קולינריה במיטבה.

הקולה הייתה צוננת ומופלאה אחרי ההליכה והסטייק בלחמנייה, התחרה בטובים שדגמתי בימים האחרונים. החביתה מעל הוסיפה רק טוב והאושר היה מירבי.

BuenosAiresEcoReserva_7067_130510[4]

משימה ראשונה הושגה. אחרי חזרה לבסיס האם ומקלחת טובה אפשר להמשיך לתוכנית הבאה. טנגו.

ארגנטינה כידוע לכולנו היא האמא של הטנגו. בואנוס איירס היא הלב הפועם של אותה אמא. כתייר אתה צריך להחליט: או שתזרום עם הרוב ותלך לאיזה Tango Show כמו בלאס ווגאס. במה מסתובבת, נמרים בוערים, כנר שמנגן בזמן שהוא קופץ בנג'י ורקדנים מקצועיים שיגרמו לאנה אהרונוב להיראות כחיגרת. הנפות, השלכות של הרקדנית כשהיא מתלפפת סביב הרקדן כמו נחש בריח, הכל דרמטי ומחושב לקסום לתייר. האמת, נשמע לא רע (עד שמגיעים למחיר) ויש עשרות אם לא מאות הופעות כאלה ביום. אני שקלתי ללכת לאחת כזו ואפילו במלון כבר החלו לארגן אבל זה מביא לי את הסעיף כי אני אותנטי (!!!).

אז בחנתי את האופציה השניה. העיר זרועה במקומות, מועדונים הנקראים מילונגה (Milonga). מילונגה הוא מקום שבו רוקדים טנגו. כל יום יש מקומות שפותחים שעריהם, בד"כ בלי תזמורת אבל יש כאלה שיש בהם מוזיקה חיה. אנשים באים לרקוד. הרבה פעמים השעות הראשונות הם למתלמדים ויש אפשרות לקחת שיעור (שקלתי לכמה דקות אבל למרות שיש לי יכולות מדהימות, שעה של טנגו לא תהפוך אותי לרקדן לטיני חושני). אני רציתי לראות טנגו אמיתי, לראות את הילידים רוקדים למרות שזה לא ספקטקולרי, אלא מסורתי,

בחיפושי עליתי על אתר שנקרא Hoy Milonga, שם יש פירוט יומיומי של מועדונים, שעות ופעילות (Hoy – היום). חפרתי כמו שצריך ומצאתי את המקום האידיאלי ללכת לראות ילידים רוקדים.

BuenosAiresTangoMilonga_233530_130510

Confiteria Ideal (או בלשון העברים – הקונדיטוריה האידאלית) נמצאת ממש לידי. התלבשתי יפה ויצאתי למקום.

הייתי כבר פה השבוע אבל פספסתי את הזמן שבו הכניסה פתוחה לכל (לא הבנתי נכון את החוקים) אבל הפעם הגעתי בזמן. במקרה עליתי על האמא של המילונגות. המוסד פתח שעריו ב 1912 והוא נראה כך. הוד ישן, שבכות ברזל מפותלות, רצפת שיש, הרבה עץ ואורות עמומים. הם לא מחבבים תיירים עם מצלמות גדולות אז בהעדר מצלמה, גם טלפון יורה.

קומת הכניסה היא בית קפה מואר בשנדלירים גדולים. עמדתי שם, שותה את המראה כששמעתי צלילים מוכרים של טנגו ושל בנדוניאון. שילמתי את מחיר הכניסה (40 פזו, גם למי שלא רוקד, בערך 30 ש"ח נכון לאותו ערב).

BuenosAiresTangoMilonga_233405_130510

עליתי למעלה וזכיתי בכסא שצורף לשולחן שמישהו כבר ישב בו. הקבלן, קראתי לו. גבר אפור שיער, נמוך ומוצק בעל כרס קטנה, חולצת פלאנל משובצת, ג'ינס וצרור מפתחות מרשים תלוי מחגורתו ותחוב בכיסו האחורי. נראה כמו קבלן. אבל הקבלן שקיבל אותי לשולחן בניד ראש לא ממש אירח לי לחברה. הוא לא ישב לרגע והפליא בריקודיו על הרחבה (הנה הוא, למטה מימין)

BuenosAiresTangoMilonga_222416_130510

ישבתי לי בשולחן, לוגם את מה שהקבלן לגם (מתברר שזה מים מוגזים) ושותה את כל האירוע פנימה. הקודים של כל המקום לאט נפרשו בפני. רוב האנשים, גם אם הם מגיעים כזוג, רוקדים עם אחרים. כולם יושבים סביב לרחבה בשולחנות קטנים והשולחנות הקרובים לרחבה שווים יותר. זוגות שרוקדים יחד יושבים יותר מאחור כי הם לא צריכים להשתתף במשחק החיזור. כל פעם יש שלושה שירי טנגו שבהם רוקדים זוגות על הרחבה ואז יש שיר שאינו טנגו שבו כולם נפרדים וחוזרים למקומם (ככה את לא נתקעת עם רקדן שדורך על בהונותייך לכל הריקוד). כשמתחיל שיר יש חיזור במבטים בין הגברים לנשים. כמו טקס חיזור בסרט טבע. הגבר מביט סביב, מחפש בת זוג. תופס את עינה, מניד בראש במבט שואל. אם היא מעוניינת, היא מחייכת ונדה בראשה או שפשוט מתעלמת, כאילו לא ראתה ואז הוא צריך להמשיך ולסרוק הלאה. הנשים לבושות היטב, מקושטות ומפונפנות. חלק מהגברים, כמו הקבלן שלי, לא משקיעים אבל יש גם מטורזנים, עם צווארון מורם, מטפחת משי אדומה על הצוואר ושפמפם פתייני.

אין במילונגה שום שפגטים, הנפות מרשימות אבל יש המון סטייל, הדר של עולם ישן ותנועה מיומנת מרשימה. הקבלן שלי שבר לבבות כמו שהוא שבור קיר בכל פעם שהתיישב. כל פעם שהתיישב, עוד לפני שלגם משהו כבר סגר עם הרקדנית הבאה. כשעלה לרחבה, ממש הפתיע אותי בתנועה עדינה, סוחף ומוביל את בנות זוגו, מנווט אותן בינות לכל הרקדנים.

BuenosAiresTangoMilonga_233317_130510

ים של זמן ישבתי והתבוננתי. מוקסם. הרוב היו מבוגרים. מעל 60. היו גם צעירים, היו גם זוג יפני שרקד מדהים אבל הרוב היו מבוגרים. כל הגינונים, הקידות על רקע הקירות הגבוהים, תקרת הויטראז'ים והמתכת – זה לא המאה ה21, זו מכונת זמן ואנשים שרוקדים את נעוריהם בהנאה. רואים גם מורים שרוקדים עם תלמידים ואת יפיפיות היום, לא תמיד לבושות כראוי לגילן…

כשקמתי היה כבר ערב והייתי רעב.

בא לי משהו שונה. למרות שידעתי שבמרחק כמה רחובות, במלון המקורי שבו שהיתי יש צוות שלם של עובדי המפעל, בא לי להמשיך את הלבד שלי. תמיד קורה משהו משעשע כשאתה לבד.

יצאתי לי אל הלילה שכבר ירד, הולך ברחובות המתרוקנים של המרכז, אל כיכר מאי (Plaza de mayo) שלידה אמצא את המסעדה שלי להערב, Furaibo, מסעדה יפנית בתוך מקדש בודהיסטי. המשהו המשעשע התחיל בצלילי כלי נשיפה.

הכיכר מוארת. ארמון הנשיאות הורוד באור יום, מואר בורוד חזק ומולו כנסיה לבנה מוארת בכחול. בימה גדולה ועליה תזמורת צבאית מלאה, בתלבושת מצועצעת וכסיות, מקהלה ענקית וזמר אופרה שמחמם את הקול במרפסת מעל.

אנשים החלו להצטבר ולמרות שלא ידעתי מה קורה לא הייתי מוכן לוותר על המקום המעולה שתפסתי. אז עמדתי וחיכיתי עם כולם. כשהתחיל זמר האופרה לשיר משהו שזיהיתי בו את המילים "חופש! חופש!" וכולם נעמדו ושרו את מה שהתברר כהמנון הלאומי. מביך.

BuenosAires_024623_130511

עמדתי באמצע ההמון הקטן בכיכר, שומע את מחיאות הכפיים מצד אחד וקריאות מחאה מכמה מחרחרי מדון שהגיעו מהכיכר שמאחורי, שרידים לאיזה הפגנה נגד מישהו, בעד משהו. זה היה משעשע עד שהרעב הרים את ראשו בקירקור. נפרדתי מההופעה וצעדתי לי החוצה מהכיכר לצלילי מארש צבאי כלשהוא.

כשנכנסתי למסעדה התחלתי לחייך. מדובר במסעדה יפנית, אבל בתוכה נראה כמו מקדש. בעל הבית פגש אותי, נתן קידה ושאל אם ארצה לשבת על הבר כיון שאני לבד. כשחציתי את חלל המסעדה לא יכולתי שלא לשמוע ולראות את הזוג שישב על הרצפה וניגן על סיטאר וטאבלות. היה משהו היפנוטי כמעט בשניים האלו וכשהתיישבתי על הבר, מעיין בתפריט היפני בספרדית, היה לי את המקום הכי טוב לצפות וליהנות מההופעה.

BuenosAiresFuraibo_041730_130511

יש יתרון רב בלטייל לבד, אם אתה חברותי מספיק. כשאתה לבד, אז חושיך החברתיים מתחדדים, כמו שעיוור שומע טוב יותר. כך אני יכול לספר לכם שמדובר בסרגיו המנגן בסיטאר ולידו בנו, פדרו המנגן בטאבלות. כשלקחו הפסקה והתיישבו לנשנש משהו, פתחתי איתם בשיחה.

כל הערב ישבנו ודיברנו. על מוזיקה, על ארגנטינה וישראל, בלי להיכנס לפוליטיקה. שמעתי את סיפור חייו המרתק של סרגיו, על נסיעותיו להודו ללמוד לנגן על הסיטאר. גם פדרו, תרם קצת לשיחה למרות שהוא צעיר למדי. מפעם לפעם סרגיו ביקש סליחה והם חזרו לנגן עוד קטע (או ראגה הודית). אותי הרשים התיאום ביניהם וכשציינתי את זה בפניהם הם ביטלו את דברי והסבירו לי שיש מבנה קשיח למדי לראגה שהיא מבנה מלודי הודי והטאבלות עוקבות אחרי הסיטאר ולכן , פטר את ההרמוניה בינהם כמובנת מאילו. אני הבטתי בו בפליאה והמשכתי לנשנש את הגיוזות.

אבא ובן. ארגנטינאים. צמחוניים (לא חשבתי שזה מותר בארגנטינה). עונים לשם המשפחה בולגקוב (כמו הסופר) אבל לא חושבים שהם רוסים. מנגנים  במסעדה כל יום שישי בערב. מנגנים מדהים (יש לסרגיו כבר 8 דיסקים, הנה, האתר שלו מפרט הכל ונמצא כאן).

ישבתי כל הערב שם, שוחחתי עם השניים שהיו מרתקים כשבעל הבית היפני גם מדי פעם מתערב ואפילו שכנע אותי לקחת את גלידת הווסאבי שלו (מ-ע-ו-ל-ה!). בקיצור שוב הוכחה התיאוריה שלי שאם אתה לבד, יותר דברים משעשעים קורים.  בסוף הערב, כשנפרדתי מסרג'יו ופדרו, ביקשתי חשבון ואז בדרכי החוצה, גייסתי את מעט היפנית שלי והודיתי לבעל הבית ולצוות היפני (במה שנשמע לי כמבטא משכנע).

ההוא התרגש עמוקות, ביקש שאמתין רגע ורץ פנימה להביא משהו. הוא חזר עם ארגז קטן כשהוא נאבק להוציא משהו.

בכבוד רב הגיש לי (בשתי ידיים) את לוח השנה הרשמי של המסעדה, עם תמונות מיפן ותמונת מהמסעדה, עם חגים יפנים וארגנטינאים. משעשע, כבר אמרתי?

קדתי קידה, לקחתי את הלוח בשתי ידי והודיתי לי שוב. דמעות נקוו בעיניו. אמרתי לעצמי שגם אם אזרוק את הלוח בפינת הרחוב, לא אעשה זאת בתחומי ארגנטינה שלא לפגוע בכבודו שהרי יש סכינים חדות במטבח (הלוח נתלה לבסוף במשרדי שבמפעל)

BuenosAiresFuraibo_041827_130511

דרך הרחובות החשוכים ודרך סיום הקונצרט החגיגי, חזרתי למלון. למחרת כבר לופטהנזה לקחו אותי הביתה, דרך פרנקפורט הקפואה אל נתב"ג החם והלח. תם ונשלם הפרק הארגנטינאי.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Travel, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על צריך שלושה לטנגו – ציפורים, רקדנים וסיטאר

  1. ניב הגיב:

    במילה אחת – WOW!
    רשמתי לי ללכת למסעדה הזו בשישי!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s