המורה, זה לא אני!

– "אבל המורה! זה לא אני!"
– "המורה, אני לא דיברתי!"
– "זה לא שלי!"
– "המורה, ב׳אמאשלי!"
– "אני לא הייתי שם בכלל!"
–  "אני? לא!!!"
(תלמידי שכבת ט' למורים שונים כשמעמתים אותם עם לכלוך טרי שנמצא תחת רגליהם או בקשת שקט – נוסח וזוקק ע"י עדי)

שלושה ימים ליוויתי את שכבת ט', השכבה של נדב בחטיבה, בטיול השנתי שלהם האחרון שלהם לפני שיעלו לתיכון. בחוזר שהגיש לי הבן יקיר לי ימים ספורים לפני הטיול, באותיות הקטנות, היה כתוב שהם מוכנים לקבל הורים מלווים. רפי, הוא זה שמשך את תשומת ליבי, אחרי שכבר בנינו זוגיות בריאה כשליווינו את הטיול השנתי הדו-יומי בשכבת ו'. אז פיניתי את מה ומי שהייתי צריך לפנות במפעל, ביקשתי רשות לצאת מנדב (to smaller the hashpala), ביקשתי רשות מהמחנכת של נדב, התחלתי לארוז תיק ובבוקר יום שלישי יצאתי עם נדב אל בית הספר.

אחד הכיפים הכי גדולים היה לא להיות אחראי. לא להיות המנהל, המדריך, זה שמתכנן, עושה קניות, מכין מסלול. יש מי שמחליט על מסלול ובודק ומשנה אם צריך, יש מי שמתכנן ארוחות ועושה קניות. אני רק עוקב אחרי כולם אבל אני בהחלט חושב שסייענו הרבה, בלי שיבקשו ואני (וגם רפי) מאוד נהנו ואם תתרנה לי, אני חושב שגם המורות נהנו מהעזרה.

SchoolTrip2013__6362_130424

יצאנו לשלושה ימי טיול, לינת "שטח", באוהלים במתחם הקמפינג של אגם המונפורט במעלות. היינו שני אבאים, כמות נאה של מורים וחלק גדול משכבת ט', כ 150-170 ילדים נערים ונערות. אני מאוד נהניתי ואני חושב שתרמנו סיוע של ממש לטיול, רפי ואנוכי – המלווים הראשונים מזה זמן רב. אלו היו שלושה ימים מאוד אינטנסיביים ומאוד משעשעים.

SchoolTrip2013__6357_130424

מצד אחד, היו לי כוונות אלטרואיסטיות (זוּלָתָנוּת) לעזור ולסייע איפה שאפשר למערכת שבה נמצא נדב שישה ימים בשבוע. מצד שני, אנוכי לחלוטין, רציתי להיות ולחוות את הסביבה שנדב חי בה, להיות חלק מעולמו, רגע לפני שהוא משתחרר עוד קצת ויוצא לתיכון וחוצמזה, שלושה ימי טיול עם מסלולים שנשמעים סבבה – מה רע?!

SchoolTrip2013__6430_130425(נדב ואני בכיכר המעיין במרכזה של פקיעין על רקע גיבורי הדרוזים)

ביום הראשון יצאנו צפונה והלכנו את שביל הפיסגה במירון ומשם נסענו לדקות ספורות בקברו של רשב"י ומשם למעלות, שם הקמנו מתחם לינת אוהלים. ביום השני הלכנו במסלול נחל כזיב מהירידה מפארק גורן עד לעלייה אל חניון הזיתים ואת היום השלישי הקדשנו לפקיעין על כל פניה. בתור קשיש שליווה את הצעירים האלו הלכתי ביניהם, דיברתי, שמעתי ובעיקר נהנתי לצפות בדור הזה שלמרות שאני מבין אותו ואיני חושב שנוצר פער דורות גדול מהדור שלי, אני לא מבין אותו ונוצר פער דורות ביננו…

היו קטעים מצחיקים. היו רגעים מעצבנים. היו רגעים שעמדתי משתאה. היו רגעים של שמחה. אני נהניתי והייתי מאוד משועשע. רציתי לחלוק אנקדוטות, סיפורים ותובנות.

הטלפון הפך לחלק אינטגרלי בחיים של רוב הנערים והנערות המטיילים. הם כל הזמן מחזיקים אותו ביד ואם הוא נשלח לכיס אז זה רק כי כרגע הם צריכים את היד הזו של הטלפון. מתקיימים בו, בטלפון הסלולרי החכם, הפסוקים וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ

גם כשהולכים במסלול, כשהכל ירוק ומדהים מסביבך, גם אם הדעת נותנת שהירידה התלולה לנחל כזיב דורשת מעט תשומת לב, לפחות לראות איפה לשים את הרגלים – גם שם, לאורך הירידה, הראש בטלפון.

SchoolTrip2013__6370_130424

המסלול והחוויות נחלקים לקטעים שיש בהם קליטה וכאלו שאין בהם. צריך להצטלם כל הזמן, במיוחד במראה הברווז עם שפתיים משורבבות (אם את בת) ולהעלות לפייסבוק או לאינסטוש. הכל בטלפון כל הזמן, והצורך האמיתי נקרא "טעינה" שהוא מושג אמורפי שמדבר על זמן הסוללה שנותר לך בטלפון. השימושים במושג רבים: "יש לך טעינה?", "המורה, אני לא יכול ללכת לישון בלי טעינה", "כמה טעינה יש לך?", "יש לי 13% טעינה". תלמידים שהילכו לצידנו בפקיעין לא ידעו איפה הם נמצאים בארץ אבל כל אחד ידע בדיוק כמה טעינה יש לו בכל רגע נתון כולל חישובים של דעיכת סוללה.בערב, כשחזרנו למאהל, השקעים הבודדים הותקפו במערכים משונים של מפצלים וכבלים. מעלים עולה לאל המַטעֵנים.

SchoolTrip2013__6423_130425

גם כשחברה שלה התייבשה במסלול נחל כזיב (שילוב מעולה של חוסר אכילה – לא צריך, חוסר שתיה – לא מגניב להסתובב עם בקבוק וחוסר מתן נוזלים בטבע) התגובה הראשונה של חברתה הטובה ביותר היתה לשלוף את הטלפון ולהקליד כמו משוגעת כאשר רפי ואנוכי מזדעקים אחריה שלא תעלה כלום לפיסבוק ("הנה הרגעים האחרונים…") או חס וחלילה תסמס להורים לפני שאנחנו יודעים מה מצבה. המיובשת חולצה בידי צוות חילוץ של השמורה וכבר בערב התלוצצה עם רופאיה.

המלחמה האמיתית על השקעים בתוך אולם ההתעמלות שאירח את הבנות על אוהליהן כנגד הקור, הייתה בין אלה שחסר להם "טעינה" לבין הבנות שצריכות היו את השקעים למחליקי שיער. בערב, נפתחו מספרות מאולתרות בהן ניתנו שירותי החלקה והברשה. כשקמתי מוקדם בבוקר ב 6 או קצת לפני כבר מצאתי בבניין המקלחות נערות עם מחליקי שיער בוערים במלוא עוצמתם. בערב אי אפשר היה לקיים מצוות כיבוי אורות בשל ריבוי המספרות ועומס העבודה. אבל, כמו שהסבירה לי מורה, אם לא להיראות טוב בטיול השנתי, אז מתי?

אלו שלא עוסקים בטיפוח, עוסקים בקריאוקי. טוב, לא כולם. כמו בימינו אנו, יש חבורות חבורות מחולקות לפי תיוגים שונים – צופיפניקים, מש"צניקים, חובבי מוזיקה וקריאוקי ושאר חלוקות. חובבי המוזיקה מתאספים סביב יחידת בידורית שהובאה מבית הספר והפסקול נע ונד בין טראנס עצבני של סקאזי למזרחי הארדקור שאני מתקשה לזהות (מהז'אנר הבכייני). כל פעם טלפון אחר מחובר אבל המוזיקה חוזרת על עצמה.

אני מסתכל על הטקסט שכתבתי ונראה לי שהוא קצת מתלונן, קצת "הנוער של היום…", קצת כמו אברהם שפירא, זקן השומרים שנטען שאמר – "זה נוער זה? זה חרא!" אבל אז אני נשמע כמו זקן השומרים…

בתוך הטיול עלה לי הסעיף מדי פעם והגעתי לביעבוע. לא לרתיחה, רק לביעבוע. אם אני משווה את הטיול הזה לטיול כיתה ו' של נדב שגם אותו ליוויתי במשך יומיים אני יכול לציין בסיפוק שיש שיפור. הם הופכים לאנשים. אמנם אנשים כאלו מצחיקים, צעירים, חלקם חסרי ביטחון וחלקם מלאים כל כך הרבה ביטחון עצמי שאתה מחייך לעצמך כשאתה רואה שלצ'ק אין כיסוי. בשיחות מדי פעם עם נער או נערה חולף אתה מוצא ניצוץ כזה בעיניים, משהו שמראה שבתוך הראש הצעיר הזה עובד מוח שמתחיל להיות מושחז. לא כולם. יש כאלו שאתה מדבר איתם (או איתן) ומאבד עניין מהר או תקווה. יש תרבות צריכה ויש תרבות מגיע לי ויש תרבות של ערסיות קשה שמלווה בחוסר מרות וחוסר נכונות לשמוע, להקשיב, ללמוד. אני מניח שתמיד היו כאלו אבל נראה לי שזה יותר קיצוני. המקרים הקשים יותר של חוסר נכונות לקבל מרות של בית הספר בכלל לא יצאו וכמו שאמרה לי אחת המורות כשעזרתי לה בכיבוי האורות באולם "הם כולם ילדים טובים בסופו של דבר. אתה חייב להאמין בזה כדי שתוכל להמשיך".

אני מוריד את כובעי בפני צוות המורים. זה קשה. אין להם כלים להתמודד עם המקרים הקשים יותר. חוזרי מנכ"ל ותובנות חינוכיות וטובת התלמיד ועוד – הותירו אותם ללא כלים להשליט שקט ולהתמודד. אם מישהו משליך זבל על הרצפה, מישהו נכנס לנחל בלי רשות במקום שיש בו סיכון , קבוצת בנות שיוצאת מהמקלחות לאחר סיום הטיפוח באיטיות כשכולם כבר על האוטובוס מוכנים ליציאה – רק צעקות וכריזמה אישית יכולים לעשות משהו. אין עונש, אין איום – אין כלום. כשחבורה של נערים השתרכה מאחור ועשו קצת שטויות בפקיעין, גערתי בהם וביקשתי שיתקדמו. "המורה, המורה, זה בסדר" הם השיבו. "אני לא מורה ואני לא מחויב בשום תקנה של משרד החינוך ואם לא תזוזו אני בועט בכם", השבתי והזזתי אותם. כמו שאמרתי בסופו של הטיול שאם זה היה תלוי בי, מתוך ה 170 הייתי מחזיר 20, משאיר בשטח את כל אלו שלא בא להם, לא מתאים להם ולא עכשיו המורה, אח"כ.

אז יש כאלו שמתחברות עם התלמידים ומדברות איתם בגובה העיניים, יש כאלו שמציפות אותם באהבה בלתי מסויגת שלבסוף מרככת גם את הקשים ביותר, יש כאלו שמחזיקות קצר, גוערות ומלטפות. כל זה בעבור חופן דולרים. אתה רואה את המסירות ויודע שאנחנו לא ממש מתגמלים את האנשים האלו שלפעמים נמצאים במערכת 30 ויותר שנים.

טוב, אתן אומרות, איך היה הטיול – אתה רק מלהג ומהגג. מה יהיה?!

אז ביום הראשון הלכנו את שביל הפיסגה במירון. כיון ששבוע לפני ירד גשם בכמויות, השביל היה בוצי עד גבה בוצי.

SchoolTrip2013__6330_130423

– "המורה, אני לא יכולה ללכת כאן!"
– "למה? מה הבעיה?", עונה המורה
– "אלה טימברלנד חדשות, המורה, אני לא יכולה ללכת כאן", אומרת ומצביעה על נעלי הליכה גבוהות צהובות של טימברלנד, חדשות וכמובן שאינן שרוכות
– "למה באת עם הנעליים הכי חדשות לטיול? לא ידעת שיהיה בוץ?"
– "לא המורה, לא אמרתם שיהיה בוץ"
– "אבל ירד גשם חזק כמה ימים ברצף, עד אתמול, מה חשבת?!", כך אני, משועשע
– "לא חשבתי…"

בנים ובנות, מבית הספר שלנו וכאלו שבאו ממול, הופכים את השביל לעיסה בוצית – כולם הידסו בזהירות, לא ללכלך את מיטב ההנעלה ואני מאחורה, יודע שמתישהו, הרגל תנחת בערימת בוץ, הנעל תתלכלך ואז יתחילו ללכת.

אם במירון עסקינן, הרי שאי אפשר שלא לעבור ולדרוש בשלומו של רשב"י, רבי שמעון בר יוחאי, במיוחד כשהימים הם ימים ספורים לפני ל"ג בעומר וההילולה הגדולה.

SchoolTrip2013__6355_130423

מעולם לא הייתי שם, במתחם הקבר, בטח שלא בתכונה הרבה לפני ההילולה. הייתי מאוד שמח להתיישב שם בצד ולעסוק בספורט החביב עלי – להביט באנשים. זה מרתק להסתכל ולראות את כולם עוברים שם ואת התעשייה המפותחת השוררת שם במתחם הקבר. גם בין התלמידים רואים את אלו שקברי צדיקים והדת קרובה יותר אצלם מאשר אחרים. הערכתי למשל את ההשקעה של כמה מהנערים שקמו מוקדם והניחו תפילין, זכר לבר המצווה שהיה לא כל כך מזמן.

בכלל הטיול השנתי נתן כבוד לרשב"י כשביקרנו גם ביום האחרון במערה שלו (מערה? יותר כוכון) שם לפי המסורת התחבאו שמעון בר יוחאי ובנו במשך 13 שנה ואכלו חרובים מהעץ שמעל המערה (שהוא עץ זכרי שאינו נותן פירות אבל אז זה עוד יותר נס שנעשה להם – לכל שאלה – תשובה!)

SchoolTrip2013__6421_130425

גולת הכותרת של הטיול, לדעתי, הייתה היום השני שבו הלכנו לאורכו של נחל כזיב, יורדים באיטיות מפארק גורן, כשמצודת המונפורט שראתה דורות של צלבנים מביטה בנו בשתיקה.

כמובן שהמעברים במים עוררו אוסף מרשים של תגובות אבל אני חושב שהרוב היו מבסוטים. בגדול, כל אחד תפס את תפקידו המגדרי – בנים מאושרים, בנות מזועזעות אבל היו הרבה ששברו את הכלל.

SchoolTrip2013__6395_130424

הלכתי בנחל פעמים רבות אבל עדיין אני נהנה. המסלול יפיפה ולמרות שהוא מלא בתי ספר, עדיין יש בו פינות חמד שקטות שפשוט קשה להאמין שזה כאן.

DSC_6412_3_4_tonemapped 2x500

SchoolTrip2013__6411_130424

הפעם לא נתקלנו בשום יחמור, כמו אותה הפעם, כשירדנו בשש בבוקר אל הנחל, ראינו. רק עדי, חדת העין הבחינה בזיקית

SchoolTrip2013__6409_130424

אחד הרגעים הקומיים התרחש כשמדריך השל"ח הותיק שליוה את אחת הכיתות עצר, הושיב את כולם וניסה להסביר:
– "הסכיתו לסיפור", כך המדריך
– "הה? מה?", כך התלמידים
– "תקשיבו לסיפור", התנדבה אחת המורות לתרגם
– "ראשית, הביטו למעלה אל ההוד של הצוק"
– "מה???????????? מי?"
– " 'סתכלו למעלה, זה ממש אינסטוש!", נידבתי הצעת תרגום שלוותה במבטים למעלה

וכל הזמן אוכלים. כל עצירה, גם היא לשתי דקות מלווה בשאלה חוזרת "המדריך! מותר לאכול?!". רק כיון שאני אב גאה לשני שואבי אבק, הייתי מוכן לתופעה הזו של נערים בגיל ההתבגרות שפשוט טוחנים כל הזמן עוד ועוד אוכל. בארוחות הערב והבוקר, הגל הראשון של דורשי מזון היה ממש מפחיד וכשעמדתי עם ארגז לחמניות ממש התנפצו עלי תלמידים רעבים (שרק לפני שעה אכלו כריך ושקית ביסלי)

ואחרי שלושה ימים שבהם הייתי רק שם, זה נגמר. ציפיתי שאחרי שני לילות של שינה קצרה יפלו שדודים באוטובוס אבל זה לא היה המקרה. היה משונה להיפרד מכל הטיול אחר אינטנסיביות של שלושה ימים אבל לאחר אמירות השלום העמסתי את התרמילים ויצאתי אחר נדב וחבריו גיבורי התהילה חזרה אל הבית

SchoolTrip2013__6451_130425

את הכיף של מקלחת חמה ממש באמבטיה שלי וישיבה משחררת על האסלה שלי אני לא צריך להסביר וכך עם ערימת בגדים שנתחבת אל פתחה הפעור של מכונת הכביסה, הסתיים הטיול השנתי האחרון של נדב.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Thoughts, Travel, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s