פלפלים חריפים בפארק וסוכריה קופצת אחת

(נכון זה שייך לשנה שעברה, אבל אני אכפר על כך בקרוב)

בסוף הם באמת באו לארץ, ה  Red Hot Chilli Peppers או הפלפלונים. אז הלכנו. אני ונדב. נדב ואני – כי הילד צריך חינוך וזה נדבך חשוב בחינוך. ללכת לראשונה לקונצרט רוק, עם כל האנשים, על הדשא, החימום, הבלגן, הרעש והאנרגיה המטורפת הזו – גם זה משהו שצריך לחוות ושאולי יישאר לו גם בעוד שנים רבות. אני לא יודע מי עוד יגיע שאני אהיה מוכן להשקיע בו בפארק הירקון  (Kings of Leon?) אבל אם לצטט את ירון א. אין הרבה להקות פעילות שיש זקנים בני 40+ ששרים את השירים הישנים וילדים רכים שמכירים את השירים החדשים בעל פה. הסטונס עדיין מופיעים פה ושם אבל מתי הם הוציאו משהו חדש שווה? קולדפליי? חדשים מדי, U2? צדקניים מדי. וכן הלאה…

אז הפלפלונים מגיעים לארץ. אני חשתי צורך ללכת ולראות אותם ולו רק בשל blood sex sugar magik אלבום המופת שלהם. אז הצעתי לנדב והוא חשב על זה והחליט שכן. מיד קיבל שיעורי בית בדמות אלבום האוסף של הפלפלונים והאלבום האחרון (היום נורא פשוט לראות מה יהיו השירים שיופיעו – פשוט מחפשים SetList ורואים מה שרה הלהקה בכל אחד מהופעות הסיבוב). הסברתי לו שזה בחומר לבחינה.

לצערי ולשמחתי לא הורשתי להכניס מצלמה. רציתי מאוד לצלם אבל בדיעבד לא הייתי בשום מקום שיכולתי לצלם והמצלמה הייתה רק מכבידה. יש המון תמונות ברשת מההופעה אבל הקוד האתי של הבלוג מונע ממני להשתמש בהן ולכן אתם תקבלו תמונות טלפון!

RHCPinTLV_IMG_20120910_181655_120910

זה נחמד ללכת עם הבן שלך להופעה. הוא כבר מספיק גדול ויש בזה גם male bonding וגם קטע של אבא ובן. לי זה הכול מוכר, כל התרגולת של הכניסות והשערים וכר הדשא של פארק הירקון ולו? לו זה היה חדש ומרגש אז זה קצת נדבק. בשנים האחרונות אני הולך להופעות קטנות יותר, לא לקונצרטים ענקיים שכאלו – האחרון שראיתי ככה היה כריס קורנל וגם זה היה ב 2009.

פעם, לפני המון שנים היינו הולכים לשמוע הופעות בפארק בתור נערים צעירים. לא תמיד היה לנו כסף להיכנס אז לפחות פעם אחת התפלחנו פנימה (לדייר סטרייטס?!), לפעמים התיישבנו בחוץ ולפעמים גם נכנסנו. כשסיפרתי את זה לנדב הוא הזדעזע אבל אני לא רואה איך היום עם כל מעגלי השמירה והברקודים אפשר להתפלח. אבל אנחנו נכנסו עם הכרטיסים שקניתי, טבין ותקילין.

את ההופעה פתחה הסוכרייה הקופצת של הערב, ריף כהן. אני מת עליה.

RHCPinTLV_20120910_185149_120910

בשמלה זהובה ושתי צמות, ילדה קטנה, יחידה ותמה עמדה ושרה על במה ענקית מול קהל של עשרות אלפים, לראשונה בחייה ולא הרגשנו שום לחץ או רעד בקול שלה, כאילו עשתה זאת מאות פעמים. שרה בצרפתית מול קהל שרובו לא הכיר אותה או את שיריה. אני נתקלתי בה לפני שנה או יותר ואפילו סחבתי את נורית ועוד חברים לראות אותה בבארבי במסגרת ערב גלוקאלי. יש לה כריזמה ואנרגיה שלא ניתנת לעצירה ושירים מופלאים בצרפתית, ערבית ועוד. אני הייתי מבסוט ממנה. נתנה שעה, ומסביבי אנשים שלראשונה נתקלים בה, שרואים בה את מה שמפריד ביניהם לפלפלונים – גם האנשים האלו קיפצצו למשמע A Paris

אחרי הריף עלו להקת החימום שמלווה את הפלפלונים בעולם, להקת בשם Fool's Gold, זהב של שוטים. כמו פיריט, אותה מתכת שכונתה זהב של שוטים כי אנשים חשבו שהיא זהב והיא אכזבה אותם, כך גם להקת הקירור שעלו לפני הפלפלונים – גם הם צריכים היו להיות משהו מצוין אם נבחרו בידי הפלפלונים – אבל לא. הם עשו רוק גיטרות אמריקאי ושילבו קצת מקצבים אפריקאים פנימה. מעניין, אבל ההמונים לא התחברו. גם כשלוק טופ, הסולן החל לדבר עברית וציין כי נולד בתל אביב. אפילו ללוקאל פטריוטיות יש גבולות. אנחנו מצאנו עצמנו בתור לנקניקיות כמו רוב הקהל שניצל את ההפוגה וחוסר העניין להצטייד לקראת האירוע המרכזי. כאן המקום לציין שלהבא אפשר להכניס את הקהל חינם בתנאי שיקנה נקניקיה ומים. 13 ש"ח לבקבוק מים קטן זה בערך 10 ש"ח רווח (מי לא רוצה 500% שולי רווח?!).  זה גם המקום לציין שבעוד שאנו ממתינים לתורנו לשלם סכומים מגוחכים עלה שוקי וייס, האמרגן, לנאום אל מול הקהל וביקש (ביקש? התחנן!) שאנשים ישתו. "זה יום חם", כך וייס, "אנא שתו משהו, בין אם זה מים, קולה, אייס טי או בירה, שתו מספיק כדי לשמור על עצמכם". במקרה הוא קלע לרשימת הנוזלים שנמכרה במחירים יותר ממופקעים לקהל השבוי שלא הורשה להכניס שתיה מבחוץ. זה טוב לראות אמרגן שבאמת מביע דאגה כנה לשלום הציבור.

אבל אז הוחשכו האורות ו 50,000 איש פרצו בתשואות. המוזיקה התחילה ישר ומזל שזה היה בחומר של הבחינה. הפלפלונים פתחו בMonarchy of Roses הפותח את אלבומם האחרון שעליו התכוננו אני ונדב.

RHCPinTLV_20120910_210539_120910

אבל את הפארק הרימו כמה צלילי בס שהגיעו מיד לאחר השיר הזה, תה-תה-תה-דה, הריף המוכר שפותח את Around the World שכולם מכירים. כולם, כולל אותי ולשמחתי את גם את נדב, שרים באדיקות. על הבמה, אנתוני קידיס, הסולן השרירי, המקועקע וחסר החולצה שר בעוצמה, ולמרות שהוא נושק לחמישים, מתרוצץ על הבמה. הבסיסט המופלא של הפלפלונים פלי (Flea) מתרוצץ אף הוא אבל באנרגיה מטורפת כאילו היה מתבגר על טורבו. הדאגה של כולם היתה ג'וש קלינגהופר, הגיטריסט הצעיר שהחליף את ג'ון פרושיאנטה – הגיטריסט האגדי של הלהקה. אבל הצעיר היה מעולה ולמרות ששבר את רגלו בתחילת הסיבוב ונאלץ לשבת ברוב הזמן, נתן את כל כולו ופסע יפה אל תוך הנעליים הענקיות של פרושיאנטה.

RHCPinTLV_20120910_214017_120910

פלי, אחד הבסיסטים הכי שווים ברוק, מפלרטט עם הקהל ולא מפסיק להתרוצץ. הוא מנגן מדהים, ממש מוציא מלודיות מגיטרת הבס שלו, מזנק, רץ, מתכופף לנגן על הרצפה. קידיס נראה קצת פחות 'רעב'. שניהם נושקים לחמישים ושניהם מופיעים כמעט שלושים שנה על במות אז המקצועיות לוקחת אותו הלאה. חטיבת הקצב של פלי ושל המתופף, צ'אד סמית, מחזיקים אותו היטב.

נוכח נפקד נוסף בהופעה היה המנוח, הילל סלובק, מי שהיה אחד מהמקימים של הלהקה, הגיטריסט הראשון שלה ומי שעיצב את הצליל המיוחד. הילל, חיפאי במקור, שלמד עם קידיס ופלי בבית ספר ושם הקימו את הגרעין הראשוני שהפך לפלפלונים, מת ממנת יתר של הירואין (הוא וקידיס היו מכורים, אבל קידיס היה חזק יותר). במסכים הראו כמה פעמים את השלט שנשאו כמה חברה צעירים שהוריהם עוד לא הכירו כשסלובק מת, עליו היה כתוב Hillel is with you. קידיס הקדיש את השיר Otherside לעיר חיפה שבה נולד הילל ופלי מנצל את ההפוגה אחרי Throw away your television לשאת כמה מילים על הילל ועל הFאנק שלו.

אני מסתכל על נדב. למרות הדוחק והחום נראה שהוא נהנה.

RHCPinTLV_20120910_222630_120910

לעיתים מגיעים שירים שלא היו בחומר הלימוד שנתתי לו ואז הוא מסתכל עלי בתמיהה. גם אני לא מכיר את כל השירים, יש תקופה באמצע שלא עקבתי אחרי הפלפלונים. זה מצחיק לראות את נדב שלא תמיד יודע מה צריך לעשות בכל רגע. יש קוד התנהגות בהופעות כאלו והוא נרכש. מתי קופצים, מתי צורחים, מתי מרימים טלפון אל על במקום המצתים של פעם, מתי מניפים יד אם אצבע שלוחה בקצב השירה. אבל הוא רוכש את המנהגים מהר.

RHCPinTLV_20120910_221938_120910

Californication הופך להמנון אצטדיונים, כולם שרים כאחד, צעירים ומבוגרים וכשאנחנו מסתכלים אחורה, עשרות אלפי סמארטפונים מאירים (זה הדבר היחיד שיכלו לעשות כי קליטה אין).

By the Way סוגר את ההופעה לפני ההדרן וכשפלפלים שבים לבמה, לאיטם ופותחים את ההדרן בשיר The Power of Equality הפותח את האלבום הכי טוב של הפלפלונים, האלבום שהגדיר אותם – Blood Sugar Sex Magik. כאן נראים הבדלי הגיל. כולם צרחו ביחד את By the Way הידוע אבל רק הקשישים, כמוני, מכירים את האלבום מ 1991, מהמאה הקודמת…

בסוף עם Give it away הם מסיימים. הילד ואני מבסוטים. הולכים בחושך בפארק למכונית ומדברים על ההופעה כשנדב מהמהם לו שירים מההופעה ואני מצטרף. אנחנו הולכים בנחיל ארוך ולמרות שההופעה הסתיימה האנרגיה נשארה ויש גם חום ותחושת ביחד בטור הארוך שצועד בחזרה למכוניות.

מעבר לחוויה המוזיקלית המצוינת, היה כיף לחוות אותה עם נדב. ביום יום, לא תמיד מצליחים למצוא את הרגעים הנדירים האלו שהלבבות מתחברים ותחת מסך הצלילים וחום ההמונים התחברנו יחדיו בהנאה וזו חוויה שתישאר.

RHCP120910

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Music, Thoughts, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s