טייפספוטינג ביפו – ריאליטי משפחתי

מה מביא כמות נאה של אנשים לחכות קצרי רוח בנקודת הזינוק בנמל יפו, כולם אוחזים מעטפות חומות בידיהם?

טייפספוטינג ביפו, או כמאמר הגויים Type Spotting in Jaffa – גרסה מודרנית של חפש את המטמון עם פיתול בעלילה.

TypeSpottingJFA_7534_120602

חיים חפר כתב

אֵין כְּמוֹ יָפוֹ בְּלֵילוֹת
אֵין כְּמוֹ יָפוֹ בְּעוֹלָם
כְּשֶׁעוֹבְרוֹת הַחֲתִיכוֹת
עִם שְׂפָתַיִם צָבַע דָּם.

אין ספק שלמאיר סדן ועופר להר (הנה הם, השניים) עבר משהו מזה בראש כשבחרו את יפו כזירת המשחק השלישית לטייפספוטינג. השניים, שני מעצבים גרפיים, יבאו את המשחק מארה"ב והתאימו אותו לתנאי הארץ. טייפספוטינג בא מהמילים Type שפירושה הוא אותיות (גופנים? פונטים?) וספוטינג שהוא איתור וזה מהדהד גם את הספורט הכל כך בריטי Trainspotting. כיון שאני מכיר את יכולת הריכוז הנמוכה של קוראי הבלוג (שוב שכחתם את הכדור הבוקר?!) אני אסביר.

ראשית, מקבלים ברישום לתחרות את הדף הבא (המקור ניתן להורדה מכאן):

TypeSpottingJFA_GamePage_120602[6]

אחר כך מתרוצצים בעיר (באזור התחום ע"י המפה שבצדו השני של הדף) ומנסים למצוא את המקור. למשל, רמז מספר 12 (שהיה קשה! – אני רוצה להודות בזאת לבחורה מחנות WheelBee שהיו לה כמה הברקות) הוא שלט של חנות המוכרת פריטים של מעצבים צעירים, בשם אסופה (שם ממש יפה ומתאים, אם כבר בעברית עסקינן)

TypeSpottingJFA_7560_120602

השלב הבא הוא לאתר את המדבקה של המשחק שלפעמים מוחבאת היטב ולוקחים ממנה את מילת הקוד שמוכיחה שאכן הייתם שם

TypeSpottingJFA_7561_120602

זהו. עכשיו אתם ערוכים למשחק הבא וגם לסיפור המעשה.

אז המעשה מתחיל בעובדה שגיליתי שהמשחק נערך בסופה"ש וניסיתי להלהיב את משפחתי וחוג מכרים קרוב. את תמיכתה של נורית יש לי בד"כ לדברים האלו (עדיין איני לוקח כלום כמובן מאליו) אבל בתמיכתם של בני היקרים עלי לזכות, כמו חבר כנסת מהליכוד המחזר אחרי חברי מרכז. עם כניסתם לתחום האפור של מתבגרים זה נעשה קשה והפעם נאלצתי להשתמש בסמכות הורית (!) והודעתי שאין ברירה. תוך כדי "אוף!" ושאר נהמות נדחקו השניים למכונית. כבר במגרש החנייה של נמל יפו מצב הרוח השתנה במכונית, כאילו בריזת הים העיפה את כל השליליות מהחלון וברישום כבר היה אפשר לחתוך את ההתרגשות בסכין.

TypeSpottingJFA_7532_120602

נדב הוא זה שהציע את שם הקבוצה שלנו – "מפלצות בע"מ" ואני שהייתי תחת הרושם של הוויכוח של השעה הקודמת בבית הסכמתי מיד כי חשבתי שזה באמת מגדיר את המצב. כיון שקבוצה מוגבלת לשלושה משתתפים, נורית זכתה בתואר של היועצת הארגונית שלנו וקיבלנו שלוש סיכות ד"ש ומעטפה חומה גדולה וחתומה.

TypeSpottingJFA_img7518_120602
צלמת: נעם וייס

היו לנו עוד 10 דקות עד להזנקה הרשמית בשעה 15:00:00.00 ממרכז נמל יפו. את ה"לא בא לי" המאוס החליפו התלהבות וניצנים ראשונים של תחרותיות ברוכה החלו לבצבץ.  את הדקות הקרובות בילו השניים בבדיקת ההוראות המדויקות שהיו על המעטפה החתומה וכיון שהמשחק הפעם התהדר בממשק לטלפונים חכמים גם אני וגם נורית נכנסנו לדף המשחק באינטרנט והתכוננו נפשית באמצעות בקבוק בירה קריר (מכבי פרסו חסות על המשחק וחילקו בקבוקי מכבי קפואים – עברו המווווןןן שנים מאז שלגמתי מכבי)

TypeSpottingJFA_7533_120602

בשעה 14:58:02 אנחנו ושני קצרי הרוח המתנו תחת שלט הזינוק. מאיר, אחד משני אבות המשחק הגיע להזניק אך התנצל שכיון שרוב השחקנים הם מעצבים גרפים וקשה להם עם דיוק בזמנים

TypeSpottingJFA_7541_120602

החוקים פשוטים. מזנקים ממרכז הנמל. רק אז מותר לפתוח את המעטפות. עלינו לאסוף כמה שיותר שלטים מהרמזים ולהגיע לנקודת הזינוק לא יאוחר מ 18:00 (3 שעות משחק). אסור לנוע בשום כלי ממונע אבל אופניים, ושאר מתגלגלים מותרים. מותר להתפצל אבל על הצוות לחזור כצוות. הנה הסטטיסטיקות (מאתר המשחק): 23 קבוצות הוזנקו , מתוכן 7 קבוצות שצעדו ברגל (זה אנחנו!) והשאר רכובים על אופניים. בתחרות השתתפו 2 משפחות עם ילדים (קשה לקרוא להם ככה אבל זה אנחנו!). 18 קבוצות שיחקו במשחק באמצעות הסמארטפון, וקיבלו רמזים ועדכונים שוטפים על מצבם במשחק. היו כמה קבוצות עם שמות משעשעים (אני נותן דוז-פואה לזוג שקרה לעצמו "גָרצַגֵי הנינג'ה") (גָרצַג הוא Pixel לפי האקדמיה ללשון עברית משום שהוא גר על הצג) וב15:15, למפח רוחו של נדב הדייקן, הוזנק המשחק והמעטפות נפתחו.

את 14, זיהינו מיד כשלט של חנות המוזיקה חלילית. בדיקת האתר שלהם העלתה שיש להם סניף בכיכר השעון. זה נתן לנו את הכיוון הראשון ויצאנו בהליכה מהירה. את שלט צופי הים של יפו (מספר 13) מצאנו מיד יחד עם כולם. למרות שחזרתי והסברתי שאנחנו לא הקבוצה האופטימלית לניצחון, שכן ראינו קבוצות על אופניים שהתפצלו מיד ויצאו לדרך עם סכין בין השיניים, הצעירים שלנו תפסו ריצה

TypeSpottingJFA_7544_120602

כמה פעמים עברתם ברחובות האלו? נוסעים לאבולאפיה, הולכים לחומוס, מטיילים, עוברים – אני חושב שאני מכיר את יפו, לפחות את האזור הקרוב לים ולשוק הפשפשים, לא רע. אבל הגאוניות של המשחק היא שהוא מכריח אותך להסתכל. לא לראות אלא להסתכל. כמו המקבילה הויזואלית של ההבדל בין לשמוע ולהקשיב. אנחנו הולכים בסימטאות ומסתכלים טוב על פתחי הבתים ופתאום צצים ועולים דברים יפיפיים. איזה משקוף מגולף באבן, איזה שלט ישן, פתאום דרך מבוא חשוך מבחינים בחצר פנימית מטופחת. החושים מתחדדים ואתה אומר לעצמך "בואנה, איזה מקום יפה זה!".

פתאום עצרה לידינו מכונית ועל לוח מחוונים היה נייר התחרות. נדרכנו. זה הפרה בוטה של כללי המשחק וכל הכיף כאן הוא שכולם מצייתים לחוקים. הזוג שיצא, הרגיע אותנו. הם הצלמים הרשמיים (!) של התחרות. את הפוסט היום מעטרים גם תצלומי אבל גם אלו של נעם וייס, הצלמת הרשמית של טייפספוטינג יפו.

TypeSpottingJFA_img7431_120602צלמת: נעם וייס

כאשר מיצינו את הרעיונות שלנו פנינו לציבור הרחב ברחוב. 10 שנים ויותר של תכניות ריאליטי אימנו את הציבור. כאשר פונה אליהם מישהו מיוזע ומודיע להם שהוא בתחרות ומראה להם כתב חידה, אנשים נדרכים ומוכנים מיד לעזור.  תוכניות כמו ה'מירוץ למיליון' שבהן צפו כולם בנויות על העיקרון הזה של 'אל תשאל שאלות, הנה החוקים, הנה הבעיה – תעזור!'. היו כמה ששאלו אותי איפה המצלמות ולא הבינו איך אנחנו רצים בחום הצהריים בלי איזה מיליון שקל בקצה, אבל עזרו. מוכר בחנות נרגילות שנורית תחקרה אותו ידע המון. הוא נתן לנו כיוונים מדויקים. ראינו שלמרות הסיכוי הנמוך יש לנו כבר די הרבה שלטים שמצאנו ולכן זה עודד אותנו להתפצל. נורית ונדב (צוות נון) נפרדו מאתנו אוהד ואני (צוות אלף). נפרדנו בשדרות ירושלים לשלום וצפינו בצוות נון שיצא לדרכו.

TypeSpottingJFA_7549_120602

בכל מיני פינות נתקלנו בקבוצות האחרות. חוקי הריאליטי שלטו כי גם המתחרים שולטים ברזי ההתנהגות. נדב למשל, כשראה שלט, רץ לכיוונו, האט לשנייה קלה רק כדי לקרוא את המדבקה והמשיך בריצה נכלולית כדי לא להסגיר לקבוצות המתחרות. בנשימה כבדה לחש על אוזנינו את מילת הקוד ואנו הקלדנו אותה לטלפון שאישר לנו את המציאה

TypeSpottingJFA_img7514_120602
צלמת: נעם וייס

אני ואוהד יצאנו בהליכה מהירה לכיוון השני לעקוב אחרי כמה רמזים אפשריים. היו כמה כתובות ששיגעו אותנו כמו 8 ו 11 שנראו נורא מוכרות, אבל עדיין לא הסכמנו להפעיל את שני גלגלי ההצלה שניתנו לנו. גם ניסיונות לנחמד את צוות הצילום שפגש אותנו שוב ולשדל אותם לזרוק איזה רמז כשלו (הנהג דווקא החל להישבר, גם כי אוהד עם כל התלתלים מצא חן בעיניהם, אבל נעם, הצלמת, הייתה קשוחה) – כל שקיבלנו הייתה עוד תמונה.

TypeSpottingJFA_img7520_120602צלמת: נעם וייס

לבסוף החום גבר על התחרותיות. צוות נ' וצוות א' נפגשו בגלידריה על יפת והוחלט לשנות את הטקטיקה. בעוד שהבנים הצטננו להם בעזרת גביעי גלידה משובחת נורית הקימה חפ"ק ואני יצאתי ללא מצלמה ותיק לריצה ביפו בעקבות כמה רמזים שקיבלנו (כולל כמה משובחים מאותה בחורה בחנות להשכרת אופניים כי הנחתי שמי שמשכיר אופניים מסתובב איתם ביפו ואז יכיר – הנחה נכונה, בדיעבד).

מוכר בשוק הפשפשים סיפק לי את אחד השלטים הקשים יותר ('משה', במספר 15) באומרו "זה השלט של משה, עורך הדין שלי, שם ליד הביטוח הלאומי!". לקח לי למצוא את השלט הקטן איזה 20 דקות כשאני עובר על פניו 5 פעמים. משתתף אחר שריחם עלי, עצר אותי והצביע על השלט והמדבקה.

מבט מהיר לשעון הראה שכבר יש פחות משעה. מפגש אקראי עם רוכב מצוות אחר בסמטאות הניב שיתוף פעולה. ראשית, אמר לי, הצוות הראשון כבר הגיע ב 17:00, פחות משעתיים מהרגע שזינקו. להם עצמם חסרים שניים שלושה והם כבר בלי גלגלי הצלה. אם נפעיל את שלנו עבורם, ייתן לי כמה רמזים. נורית בחפ"ק ביררה עבור שנינו את הכתובת המעצבנת של 11, כתובת שאחראית על שלושה ק"מ שרצנו כי כולם שלחו אותנו לכל מיני בתי כנסת בעיר. הכתובת הייתה בכניסה לבית הקברות היהודי ביהודה מרגוזה…

חברתי לשאר משפחתי בכניסה לנמל, קצר נשימה לאחר הריצה בכל העיר ועם אדרנלין בכמויות מסחריות. אשתי היקרה, צ'יפרה אותי בבירה קפואה שהייתה הדבר הכי במקום שיכול להיות.

TypeSpottingJFA_img7868_120602צלמת: נעם וייס

לא השלמנו את כל הרמזים, אבל בקטגורית המשפחות שנעו ברגל היינו הראשונים! אז קיבלנו תעודה ממאיר.

TypeSpottingJFA_7554_120602

וזה היה הגביע של הקבוצה הראשונה, גביע נאות למשחק שכל כולו אהבת עיצוב וגופנים.

TypeSpottingJFA_img7991_120602
צלמת: נעם וייס

את סיום המשחק חגגה המשפחה המורעבת ב'איטלקייה בפשפשים'. אנחנו רצים כבר 3 שעות – נכון שבקבוק בירה הוא ארוחה שלמה ויש בבירה את כל אבות המזון – לחם, אלכוהול, מים וקור – אבל עדיין צריך משהו להכניס.

TypeSpottingJFA_7565_120602

המשעשע היה שהמסעדה נמצאת מטרים ספורים מהחנות שנקראת אסופה (זאת שבתחילת הפוסט) ועברתי ליד המסעדה שלוש פעמים אבל המארחת (בימין התמונה) לא שמה לב לתנועה מיוחדת של אנשים באזור. אבל כשהראנו לה את דף הרמזים, שלפה איזה שישה מראשה בלי לחשוב פעמיים ובמשך הארוחה נזכרה בעוד אחד או שניים. לפעמים צריך לדעת את מי לשאול…

אחרי הפסטה, פיצה והמון מים קרים, בדרך הביתה, בעוד ירח מלא מאיר את רחובותיה של יפו שאלתי את הספסל האחורי אם הם נהנו. בגרות היא להודות שטעית ואכן הופגנה בגרות נאותה מאחור. אני מאוד נהניתי גם מחוויית המשחק וגם מכל היופי שפתאום ראינו ברחובות המוכרים. אני מסיר את הכובע בפני המארגנים וכבר מחכה למשחק הבא…

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Creative, Event, Family, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על טייפספוטינג ביפו – ריאליטי משפחתי

  1. מאיר הגיב:

    תודה לך איתן, היה תענוג לארח אותך ואת המשפחה ביפו.
    כמארגנים תמיד חסרה לנו התחושה של המשחק בשטח – איך זה באמת נחווה אצל המשתתפים ומה עובר להם בראש. מה שכתבת על לא לראות אלא להסתכל וכו' הוא פידבק חשוב ומשמעותי עבורנו – זה אומר שהשגנו את מטרתנו ואף מעבר לזה. אנחנו נמשיך לנסות ולשפר את המשחק לטובת המתחילים והמתקדמים יחד, ובתקווה שכשניפגש במשחק הבא יהיה לא פחות כיף!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s