האי סקאי-לגעת לזקן ברגליים

יש לי תיאוריה שאומנם היא מרתקת ומדעית אך איני חושב שהיא תביא כבוד רב לאומה כשיעניקו לי את פרס נובל, כיון שאין פרס נובל לגיאוגרפיה. התיאוריה שלי, שאכנה אותה "הנחת האיים של איתן" היא כזו:

לכל אי בריטי יש אי קטן לידו

ההנחה הזו כמובן היא חוזרת על עצמה שכן לאי הקטן יש אי משלו וכן הלאה. ההנחה נבדקה בתצפיות במשך יומיים שלושה ולכן היא נראית לי מדעית למדי. יש לי גם שני עדים במושב האחורי שהם בלתי תלויים לחלוטין, למרות שהם קוראים לי אבא.

לאי הבריטי, אי מכובד לכל הדעות, יש לו אפילו מלכה, יש שורה של איי לוויין שאחד מהם הוא האי סקאי (נשמע כמו המילה לשמיים – Island of Skye) שאמנם יש לו גשר שמחבר אותו עם האי הבריטי המוכר, גשר בשם המצלצל כל כך יפה – Skye Bridge אבל הוא עדיין אי.

SkyeLocationMap

מחלון חדר הילדים ב B&B שלנו על האי – ניתן לצפות בעוד איים, בלי מאמץ, קטנים, איי לוויין לאי סקאי

Portree_1886_111013

אך לא לציד איים אנו באנו וטרחנו והגענו לאי סקאי, אלא להנות מהנוף המדהים ותופעות הטבע המרשימות שבו. לשם כך יצאנו צפונה לאזור הStorr, איזור צוקים מרשים על רכס ה Trotternish שעל האי.

ומי הוא הזקן? מי הוא Old Man of Storr?

זה הזקן!

OldManStorr_1929_111013

עמוד אבן אימתני המתנוסס לו בבדידותו מעל הרכס, אמנם גובהו "רק" 50 מ' אבל הוא עומד על כתפיים גבוהות. למה השם? תשאלו את הויקינגים!

המשפחה המטיילת עלתה על הציוד כיון שהבטיחו יום יפה היו 13 מעלות. ברגע שיוצאים מהמכונית ושיר הבוקר עדיין מזדמזם לו (זוכרים, I'm gonna be של הProclaimers) פשוט חוטפים את המזג בפנים – כובעים, כפפות, מעילי רוח – הכל.

OldManStorr_1899_111013

מה שמצחיק הוא שאנו הישראלים רגילים לטייל עם 17 ליטר מים לבן אדם ביום חורף וכאן אנו מגלים שצריכת המים בטיול רגלי נמוכה מאוד ואין צורך לסחוב את כל המים האלו.

הדרך עולה בחדות דרך יער, אמיתי, כזה שאם אתה עוזב את השביל אפשר ללכת לאיבוד (טוב, רק קצת כי היער לא כזה ענק ובסופו של דבר אנחנו על אי…)

OldManStorr_1901_111013

למרות הערפל הכבד ולמרות שהתחיל לרדת גשם קל, ממשיכים הלאה כשמדי פעם הזקן, ההוא שראה את הויקינגים באים והולכים ואחריהם כל מי שעבר באי, הזקן ההוא נותן בנו מבט נוסף מבעד לעצים

OldManStorr_1905_111013

ושוב נכנסים ליער, כל כך סבוך שממש חושך שם בפנים תחת לעצים. מדי פעם איזה נחל מפכפך לו לצד הדרך אבל ממשיכים הלאה בשיפוע מעלה. המסלול היה ריק עד עתה, פרט לאיזה סיני עם שקית ניילון ושני החברה הנמרצים שהגיחו מאחור, אבל אין לחץ על השביל

OldManStorr_1910_111013

יש שיטענו כי לאוהד יש יותר תמונות, ובכן מי שנשאר ליד הצלם, יצטלם יותר ויעשיר (?) את הצלם באוסף עשיר של עובדות על בעלי חיים, בעלי כנף מקומיים ושאר דברים שזוחלים, עפים, שוחים או סתם קופצים עליך בלי אזהרה – בין אם הצלם רוצה לשמוע או לא…

OldManStorr_1913_111013

חדות  העין שבינכן יבחינו שלמרות הגשם הקל, הצוות כבר התחמם ופשט את השכבות העליונות. כל מי שהיה בדרך למעלה נראה לבוש היטב והיורדים שהחלו לחלוף, היו לבושים קל. הזקן יושב שם עדיין, מחכה על קו הרכס, עטוף לו בשמיכה של ערפל שהחל לרדת עלינו גם.

השביל הולך, עולה עד שעוזב את קו היער, ומגיעה לערבה וגדר. עד כאן ההמלצה לעלות ולראות את תצורות הסלעים. השער כמו אומר, מכאן – על אחריותך.

OldManStorr_1921_111013

התייעצות קצרה ויש החלטה גורפת להמשיך, בשביל מה באנו אם לא לדגדג לזקן את רגליו? מכאן הדרך חשופה יותר לרוחות החזקות ולראיה לא גדל בערבה הזו (moorlands ) שום דבר מעל שיח קצר – הרוחות ייקחו את כל מה שיש

OldManStorr_1931_111013

נדב ואני התחלנו להתקדם קדימה ולמעלה, נמשכים אל העמוד הבודד שהלך והתבהר

OldManStorr_1925_111013

ברגע שאיבדנו את מחסה העצים הרוח החלה להכות בנו ללא רחם אבל הנוף, הנוף השכיח את הרוח והקור. לפתע, כמו לפי הזמנה או זריקת עידוד שכזו נפתחו העננים וקרן שמש חזקה האירה את האופק, כמו ביקשה להזכיר שגם היא חלק מהעסק למרות ששכבת עננים כבדה מסתירה את פניה. זה היה מאוד מרשים, תמונה תנ"כית ממש.

OldManStorr_1937_111013

ברגע מסוים נעמדנו מתחת לזקן. המסלול המשיך הלאה אבל הנשים והטף נעצרו והודיעו שהם לא ממשיכים. נדב ואני החלטנו שאנחנו עולים ומטפסים עד לרגליו של הזקן, ממש לבסיס. הנוף הלך ונעשה ירחי מרגע לרגע עם שפיצים חדים שמזדקרים אל על, וצוקים תלולים מאחור כשלמרגלותיהם בולדרים גדולים שניתקו ונפלו (זה גם הסיכון בשבילים הלאה משם פנימה אל תוך אזור הStorr כי אי אפשר לדעת מתי סלע בגודל של מכונית יחליט ליפול לו.

OldManStorr_1944_111013

הטיפוס שלנו הלך ונעשה קשה. הסלעים חלקלקים והמדרון אינו יציב. העובדה שהייתי עם נדב הקשתה עלי באורח פלא כי דאגתי לו כל הזמן שלא יחליק. לא נתתי לו יד או משכתי אותו אלא האחריות הכבידה קצת בטיפוס ואתה שם כל רגל בכבדות יותר. די הפתיע אותנו הקושי לטפס ממש לבסיס, כי הכל היה רטוב וחלק והרוח לא ממש עשתה את החיים קלים.

אבל לבסוף עמדו רגלנו לבסיסו של האיש הזקן של סטור.

OldManStorr_1950_111013

נדב לקח את ההישג ברצינות אבל ההישג הוא כלום כשמסתובבים לאחור ורואים את הנוף, הנוף שהאיש הזקן רואה כל יום מזריחת החמה ועד שהיא שוקעת.

OldManStorr_1953_111013

לשמחתי הגיעו למעלה עוד כמה אנשים ואחד התנדב לצלם

OldManStorr_1957_111013

עכשיו נדב למד עוד אמת חשובה – הרבה פעמים יותר קל לטפס ולעלות מלרדת במורד חלקלק עם דרדרת של אבנים קטנות. תוך כמה דקות התחלנו להתקדם מטה חזרה אל נקודת היציאה שלנו, מתחקים על עקבותיהם של אוהד ונורית שמאסו לחכות לנו בקור וברוח.

OldManStorr_1961_111013

לרגע אחד של חסד, יצאה השמש, באחד מאותם רגעים נדירים והאירה את הזקן וסביבתו באור בוהק. אנחנו כבר היינו בתנופה בירידה מנופפים לאוהד ונורית ממעלה ההר.

OldManStorr_1965_111013

אני רוצה להבהיר. זה היה מסלול יפה וישנם עוד המון מסלולים שממשיכים משם הלאה אל תוך הנוף אבל איני משווה את הטיפוס להישג של טנזינג והילארי. הנוף הוא כל כך שונה ממה שאנחנו מכירים ומוקירים וכל צעד סוחט קריאת התפעלות גם בגשם וברוח. אבל מה שהריץ את כולם למטה הייתה הבטחה לצ'ופר במכונית. אוהד פשוט שעט למטה ביער שוכח הכול רק כדי להגיע לארץ המובטחת – לא נשברנו ולא חשפנו את הצ'ופר עד שהגענו – נתח שמן וגדול של פאדג' סקוטי משובח שנקנה באדינברו – טרי, טעים ומכיל 77% סוכר לפחות – בדיוק בעיטת הסוכר שכולנו היינו צריכים.

OldManStorr_1974_111013

אמנם לקח לנו לעלות ולחזור כשעתיים וחצי אבל הרוח העיפה חלק גדול מהאנרגיות מאיתנו והלאה. בדיוק מה שפאדג' שוקולד וקרם מחזיר ללחיים. כיף ללכת ולאמץ את השרירים אחרי כמה ימים שהיו יותר רגועים.

מכאן הדרך לקחה אותנו צפונה הלאה. קשה לראות בכביש הזה את הדרך הראשית של האי אבל ככה נראית האוטוסטרדה הראשית של האי  – מסלול אחד לשני הכיוונים עם נקודות רחבות לחלוף על פני מכוניות שמגיעות מהכיוון השני. יש גם קטעים של שני מסלולים, אבל זה הרוב.

OldManStorr_1896_111013

לקח לי קצת זמן להבין שהבהוב אורות גדולים, שבארץ נחשב לאזהרה בסגנון "לך, לך יא זבל!" כאן נחשב כמו "תודה, בחורי הטוב!". אתה עוצר ונותן לשני לחלוף והוא מהבהב בשמחה ואתה מנופף בידידות. קשה, אבל מתרגלים.

בעוד אנו משייטים בשקט לכיוון Kilt Rock, אני מבחין בסיני עם שקית ניילון שממש לא ערוך למזג האויר הולך על הכביש בשקט. כן, זה אותו אחד שפגשנו כשעלינו לאיש הזקן של סטור והוא הולך לו על הכביש, בשקט סיני שכזה. עצרנו לידו, וניסינו להציע טרמפ. הוא שמח ובאנגלית שבורה ומטה ניסה לשאול כמה רחוק הוא Kilt Rock. לקח לנו לא מעט זמן להסביר שאנחנו ניקח אותו. הוא זינק פנימה בשמחה. Kilt Rock  הוא צוק גדול שנופל אל הים המקיף את האי, אבל בגלל אופיו הוולקני, הוא קפא בצורת קפלים שסקוטי שתוי החליט שהם נראים לו כמו קפלים של חצאית סקוטית.

אבל לפני, יש עוד נקודת עצירה ואחרי שהבטחתי לילדים שלא הולכים יותר ממאה מטר הם זינקו בשימחה. עכשיו צריך להסביר לסיני שלנו מה התוכנית. זה היה קשה.

עד שלא יצאתי מהמכונית הוא לא יצא. הוא התעלם בנימוס מנורית ועקב אחרי, כנראה הבין שאולי היא מנהלת את העסק אבל לי יש את המפתחות

היתרון היחידי בטרמפיסט סיני שבקושי דובר אנגלית – הוא יכול ללחוץ על כפתור ולצלם

Lealt_1985_111013

בדרך למגרש החניה הבחנתי בהזדמנות למחווה קטנה לנורית (היום יום הנישואין שלנו!) – פרח Buttercup המתורגם לנורית (כמו שיודע כל מי שראה את הנסיכה הקסומה)

Lealt_1988_111013

הסיני החדש שלנו לא עזב אותי לרגע ולא התרשם מהעובדה שנורית והילדים הלכו. הוא הלך איתי, עם המפתחות של המכונית שחיכתה לנו בנאמנות.

Lealt_1991_111013

כבר התחלנו לחשוש שמרוב דאגה לשלומו, אנחנו תקועים עם הסיני, אבל ברגע שהגענו למחוז חפצינו – זינק החוצה, הודה לי עמוקות והזמין אותי לבוא ולהנות בשנגחאי – בטח ניתקל זה בזה. הוא הותיר אותנו לבדנו – לגשת למרפסת התצפית ולהסתכל על משהו שאראה רק בסרט אוואטר – מפלי מים שנשפכים ככה סתם אל הים

KiltRock_1992_111013

וברקע, Kilt Rock עצמו על כל כפליו ומפליו

KiltRock_2007_111013

הצוקים, המפל והים מהפנטים. היינו כחולמים, עומדים ומסתכלים עד שנדב זיהה במים, ישר מתחתינו כלב ים גדול שהשתעשע לו בינות לגלים ואז המפל נשכח כי יש לנו סדרי עדיפויות. כשהחיה צללה ונעלמה שוב חזרנו אל המפל ולמחשבה הנוגה והישראלית כל כך – לא חבל? לא חבל על כל המים האלו שפשוט הולכים ונשפכים אל הים? תחשבו על המפל הזה ליד נחל דויד בעין גדי? ים המלח מתמלא בימים ספורים!

אנחנו ממשיכים הלאה, אבל כיון שאני פשוט נרדם על המקלדת ומייצר מיללללללללללללליםםםםםם כאלו, אני אספר את סיפורי האי סקאי בחלק ב' מהפכני – רק ארמוז שאישה יפה ואופה תכנס לחיינו (או ליתר דיוק אנו לחייה), נשרים, כבשים, טלפונים ועמק של פיות (!)

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Family, photography, Travel, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s