על חבתנים וסנאים

(כמו המחזה של ג'ון סטיינבק, רק עם סוף טוב יותר ולעכברים יש זנב שעיר אדום)

אולי זה רק אני, אבל לי יש חיבה לאנדרדוג, לחלש שמנסה ומצליח למרות גודלו הקט לעומת ענק משומן היטב. אתמול היינו במזקקת הויסקי הקטנה ביותר בסקוטלנד והיום עומדות רגלנו בשערי גלנפידיך (Glenfiddich) – מזקקת הסינגל מאלט ויסקי הגדולה ביותר בסקוטלנד.

הגודל והעוצמה ניכרים בכל. החל בעובדה שהסיור והטעימה בסופו הם בחינם וגם כמות המבנים, מחסנים וסטטיסטיקות הניתנות כל הזמן. ב Edradour משתמשים בשק שעורה של טון אחד ליום (כ 350 לשנה) ואילו בגלנפידיך הם משתמשים ב 88,000 טון לשנה. אבל נניח את השריטות האישיות שלי בצד ונהנה מסיור שהוא מהוקצע להפליא, משויף ומשופשף שאיש שיווק עם נעלי עור יקרות הגה ותכנן ומדריכה משועממת ומצוננת לוקחת אותנו לסיבוב.

Glenfidich_1568_111011

מבנה הפגודה הוא אופייני למזקקות האזור, מזקקות ה Speyside שליד הנהר Spey

שוב, אניח את השריטות והאנטי לקונצרנים גדולים בצד ואז רק נותר להתרשם מהגודל של התהליך שכאן ניתן לראות אותו קורה – דוודי הנחושת הענקיים שם השעורה המונבטת פוגשת מי מעיין טהורים ומתחממת על מנת להוציא את כל הסוכרים מהגרגרים.

Glenfidich_1582_111011

מבט פנימה אל החלונות מראה את התערובת החמה והמשוטים שמערבבים את הכל

Glenfidich_1581_111011

והכל חם ונעים והריח הנפלא הזה של השעורה התוססת והשמרים. מטפסים הלאה אל החדר בו התערובת המקוררת עומדת לתסיסה של 3-4 ימים. שוב, חדר חביות ענק אחד מתוך כמה (ארבעה, כמדומני) החביות ענקיות כל כך שעושים אותן מלוחות של אלון דאגלס אמריקאי שרק הוא מספיק גבוה.

Glenfidich_1587_111011

הלאה, אל אולם הזיקוק ששם הריח ואדי הויסקי עושים לי נעים אבל גם בלי הריחות, כל הנחושת הזו העגלגלה פשוט יושבת טוב על העיניים.

Glenfidich_1592_111011

על מנת לשמור על הסגנון היחודי של גלנפידיך הם מעתיקים את גודל וצורת דודי הזיקוק של וויליאם גרנט, המייסד, שוב ושוב ולא עוברים לדודים גדולים. לכן יש להם 28 כאלו. גם אתמול במזקקת אדרדור סיפרו לנו על הניסיון המשעשע לשמור על צורת דוד הזיקוק שיש לו השפעה על הטעם. אם צריכים להחליף דוד (וזה קורה אחת לכמה עשרות רבות של שנים או תיקונים) שומרים בדיוק על המבנה ואם יש שריטה או מכה על הדוד, חרש הנחושת יעתיק את המכה לחדש כדי לא לשנות את הצורה בכלום.

אחרי הסיור נערכה טעימה ובה נורית גילתה שויסקי בן 18 הרבה יותר טעים ומעניין מויסקי בן 12. שקלתי להדגים את העובדה הזו עם ויסקי בן 50, העומד למכירה בחנות אבל המחיר קצת הרתיע אותי.

Glenfidich_1611_111011

האמת היא שהויסקי שלהם הוא טוב, אבל מה שמיייחד את גלנפידיך והם עצמם מסבירים את זה בסרט שמקדים את הסיור (סרט יפיפה!) הוא שאחד מבניו של וויליאם גרנט יצא למסע של שנה בתחילת המאה העשרים למכור את הויסקי בכל העולם. הם יצרו מותג חזק, עם בקבוק שכל אחד מכיר (משולש כזה, יפה) ופשוט עושים מהלכי שיווק מעולים. גם אנחנו נסחפנו להצטלם עם הלוגו של החברה, הצבי (גלנפידיך פירושו בגאלית עמק הצבי)

Glenfidich_1607_111011

Glenfidich_1618_111011

כיון שילדים ותקנות נהיגה תחת השפעת אלכוהול קובעות שמספיק מזקקה אחת ליום, המשכנו הלאה לאחד הביקורים הכי מענינים באזור הויסקי הזה – מפעל חביות.

חבתנות (תבדקו אותי, יש כזו מילה חבתן לעושה חביות ולא לשף חביתות) היא מקצוע עתיק מאוד. חבית היא מיכל שימושי שהיה קיים מאות בשנים ולא הרבה השתנה בתחום. אומנם היום מקובלים מיכלי מתכת ופלסטיק אבל ליישון של משקאות ושאר דברי מזון – חבית עץ היא האופציה היחידה.

SpeysideCooperage_1629_111011

המפעל גם מציע סיור, ואני מוכן הייתי להביא כיסא מעל רצפת הייצור ופשוט לשבת ולהסתכל שעות על חבורה של בעלי מקצוע שאין להם תנועה מיותרת אחת. אמנם נכנסו מכונות אבל בשוליים של העשייה – כשעושים חבקים לחבית – אותן רצועות מתכת שחובקות את הקרשים, יש היום פטיש הידראולי שממסמר את הרצועה לעיגול. הסיור מתחיל בסרט שמסביר את כל השלבים הרבים והמומחיות שלאחר הסיור עומדת למבחן. אח"כ יוצאים למרפסת סגורה מעל אזור העבודה

SpeysideCooperage_1620_111011

העבודה היא ידנית, עם ארגז כלים שמעולם לא ראיתי כמותם. רוב העבודה היא תיקון וחידוש חביות ויצור של חדשות נעשה לפי הזמנה. החבתנים מקבלים תשלום על כל חבית שהם משלימים ועוברת בדיקת תקינות של דחיסת מים ואויר.

תעבוד לאט, תקבל מעט

SpeysideCooperage_1627_111011.

והם עובדים בקצב מטורף, בוחרים להם קרשים מתאימים ומפרקים חבקים במכות פטיש, מכניסים קש לאטימה ומגלגלים חביות לקלייה על אש בחוץ (להוספת טעם ואטימה). הם עובדים מ 7 בבוקר עד 5 אחה"צ בעבודה גופנית קשה, עם הספק של 25-30 חביות ליום (!) ועדיין יש רשימת המתנה ארוכה להתקבל כמתלמד ל4 שנים (ביררתי כבר…). יש כסף וגאווה מקצועית בחבתנות.

זה מופלא. אחד מהמקצועות האחרונים של מיומנות ידנית ושיטות עתיקות. עמדתי שם מוקסם לחלוטין כשאחד המדריכים, בעצמו חבתן בעבר עומד לידי ומסביר לי כל תנועה וכל אספקט (היתרון של אוקטובר, בלי המוני תיירים). נורית והבנים החליטו לבדוק את יכולתם וניסו לבנות חבית מערימת קרשים מסודרת וחתוכה נכון.

SpeysideCooperage_1625_111011

בחמש ידיים וזמן לא מועט הצליח לבנות חבית קטנטנה. האלו שלמטה בונים מאפס חבית גדולה, בשלוש שעות. יש מה ללמוד ולמה לשאוף.

ואם לשאוף, אז אנו שואפים להגיע פעם אחת מוקדם, להכנס לB&B בשעה נורמלית ולכן שמנו פעמנו הלאה, לכיוון אינברנס. אבל אנחנו לא אנשים של הכביש הראשי. בדרכים הקטנות והצפופות מצוי היופי של סקוטלנד.

RoadToFtGeorge_1633_111011

וכשעייפים, נכנסים לאכול משהו, למשל ב Revack Estate על אם הדרך שם גילינו אחוזה שכולה שבילי הליכה ביער ובית קפה נחמד באמצע. מה שממש עשה אותו מושך הוא החלק שיוצא החוצה מהבניין, כולו זכוכית ומולו תחנת האכלה לציפורים, מה שאוסף לשם, ממש מתחת לאפו של אוהד, המון סוגי ציפורים.

למשל פסיונים (שכבר למדנו להתעלם מהם, כל כך הרבה ראינו וכמעט נכנסו בהם על הכביש)

RevackEstate_1643_111011

גם ירגזים הגיעו ומשהואים אדומים שאין לי מושג איך קוראים להם

RevackEstate_1671_111011

אוהד ישב עם מגדיר הציפורים שקיבל מוקדם יותר וזרח מאושר. עוד ועוד ציפורים באו והלכו, אבל המלכים האמיתים של המופע, מי שגנב את ההצגה היו שני סנאים שמדי פעם הגיעו, גירשו באלימות את הציפורים וישבו לחלץ אגוזים ממתקן ההאכלה של הציפורים

RevackEstate_1658_111011

הוא המשיך להטריד את הציפורים וכל פעם התיישב לו בלב המתקן והסתכל סביב, על העולם.

RevackEstate_1678_111011

מדי פעם הגיע סנאי נוסף והשניים הלכו מכות לצהלות הילדים. הם לא ממש חכמים (הסנאים…) אבל הם חמודים (גם הסנאים…). כשלבסוף נמאס לאחד מהם וחזר לעץ שם עקבתי אחריו ואוהד לידי, מסרב להמשיך הלאה, עד שנאלצנו לגרור אותו חזרה למכונית.

RevackEstate_1680_111011

יש מחיר קשה לכבישים הקטנים – אני נוסע לעיתים בדרך של מסלול אחד לשני הכיוונים כשמדי פעם יש התרחבות לשם חליפה של כל הרכב אחד על פני השני. אותי זה קצת מלחיץ כי המנוולים לא תמיד יורדים הצידה ואני נאלץ לרדת תוך כדי שימת לב לכיוונים והתעלמות מהאינסטינקט לרדת ימינה. היתרון של כבישים קטנים הוא הנוף

RoadToFtGeorge_1689_111011

וחיות משק רגילות לבריטניה שמעוררות התרגשות במכונית, מה עוד שרואים כבר את הים

RoadToFtGeorge_1693_111011

אם הים כבר קרוב, אזי גם פורט ג'ורג קרוב. מצודה צבאית שיושבת על לשון ים בכניסה למפרץ הצפוף של אינברנס שהיא דוגמא למצודה צבאית כמעט מודרנית שנבנתה בראש ובראשונה להרגיע את הסקוטים שכל הזמן ניסו למרוד. זו מצודה של ממש ולא טירה עם תותחים שנועדו לשמור את המיצרים פתוחים. אביה של הקופאית בקפה (זה למעלה, עם הסנאים) שירת שם, למשל, במלחמת העולם השניה.

כמובן שהגענו בשניה לפני שסגרו את המצודה. אבל קצת שיכנוע של הגברת וטכניקות ניחמוד שונות – היא נתנה לנו להכנס, בלי כרטיסים רק בהבטחה שנתנהג יפה ונצא לפני 16:45.

המצודה והביצורים היו שלנו לבד. הבעיה היא הרוח והקור.

FortGeorge_1717_111011

הביצורים הפונים אל הים מרשימים, על מגדלי השמירה וחרכי הירי

FortGeorge_1726_111011

אבל נשאלת השאלה, האם יש באלו עוד צורך? האם בריטניה שוב תותקף מבחוץ או הפעם הבאה תבוא מבפנים? למה הם שומרים את המצודות כמחנות צבא?

לא ממש קיבלתי תשובות, פרט לכמה צרחות של שחפים מעל מגדלי השמירה הריקים

FortGeorge_1729_111011

לראשונה מזה זמן רב, הגענו למקום לינה בשעת אור יום ונהנו לנו מערב נעים בחוץ באינברנס – קרש הקפיצה אל תוך לוך נס

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Family, photography, Travel, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s