פרידה מחברה זהובה

נפגשנו לראשונה לפני 13 שנה לערך. בחוף הים ביפו, בגבעת העלייה ליד הלמון (מנוחתו עדן). היא הייתה יפה אבל הייתה של מישהו אחר. חבר טוב, אבל עדיין, שלו. זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון אבל הייתה הערכה.  אי אפשר היה להתעלם מהגוף המעוצב.

שנתיים וחצי בערך לאחר מכן הוא צלצל, רונן, אמר שהם נפרדים, שהם מיצו את זה ושאם אני רוצה, היא יכולה להיות שלי. אמנם כבר הייתי במקום אחר, אבל אותו שישי קסום אחר הצהריים, אל מול הים חזר לי לראש ולקחתי החלטה. דיברתי עם רונן, וידאתי שאין לו בעיה עם זה ואחרי כמה ימים יצאנו יחד אל האופק.

מאז, אנחנו יחד יותר מ 11 שנים, משנת 1999 לא נפרדנו. אנשים התרגלו לראות אותנו ביחד ואם ראו אותה אז חיפשו אותי ולהיפך. היו לנו מורדות ועליות, היו רגעי משבר אבל תמיד ידענו להתגבר והיה יחס של אמון ברקע. ברבות השנים הכרנו עמוקות, כל קול וכל מחווה. שנינו הזדקנו וקמטים הופיעו בה ויופייה הועם אך לא איבד מקסמו. השנים ניכרו בה אבל עדיין כוחה עדיין במותניה. פשוט קלאסית – אבל אני החלטתי שאני ממשיך הלאה, כי שמתי לי עין על מישהי אחרת, צעירה, מחוטבת, עם יופי לטיני – מה לעשות, לפעמים לגבר יש צרכים.

וכך, לאחר 11 שנה אני נפרד מהפיג'ו 306 הזהובה שלי, בלב כבד ועובר לסיאט ליאון חדשה ומנוילנת

Peugeot_7332_110114

אני מזוהה עם הפיג'ו הזהובה. אין כאלו הרבה בדרכים ויש פחות ופחות ולכן אנשים זיהו אותי מרחוק. בכל מגרש חניה היא בלטה מרחוק וגם התאימה מאוד לחיבה שלי לצבעים בולטים.

Peugeot_7371_110114

אם אניח לרגע קט את כובע מומחה הרכב על הראש, מדובר במכונית מופלאה – האחרונה הראויה שהתגלגלה מפתח מפעל פיג'ו. מרחב פנימי ענק, ראות מצוינת, זריזות מופלאה על הכביש, הגוי מצוין והגה שמתקשר יפה עם הכביש ומוט הילוכים שעובר חלק עם הילוכים שמחולקים בדיוק כמו שצריך. לא סתם זכתה ה306 לסטטוס של קלאסיקה מודרנית

Peugeot_7378_110114

וזו, זו נהיתה חלק מהמשפחה. היא הצטרפה אלינו קצת אחר שנדב הצטרף לזוג הצעיר ולא היה לה כל בעיה לסחוב את כסאות התינוק, והעגלה וכל מה שהצטרף לתינוק החדש ולאחיו שבא אחריו. כל השנים אני התניידתי עם הפיג'ו כשנורית מקבלת את הזכות לעיתים מאוד רחוקות. הפיג'ו קיבלה את התואר "האוטו של אבא" והייתה הממלכה שלי על כל המשתמע מכך (תא מטען מלא בשטויות חשובות ואוסף אקלקטי של עיתונים מתחנות דלק על המושב שלצידי.

ה 306 שלי הייתה כמו קתרין דנב – צרפתייה קלאסית, אחרונה לדור גדול שהזדקנה לה בחן ועדיין יש לה את השרמנטיות והקוקטיות שאין לצעירות שאולי יותר מהירות ועם גוף צעיר יותר.  אבל היא קצת פרימדונה, וכמה פעמים החליטה להיכנס להתקפת עצבים ורתחה עלי. אבל היא תמיד הייתה מפנקת ואם התייחסת אליה יפה, ידעה לחייך אליך ונתנה את כל כולה – קלאסיקה, כבר אמרתי?

אבל לאחרונה, כבר התחלתי לפזול הצידה. כמו שחקנית מזקנת החלה לשתות בהיחבא, לוגמת לה מעט שמן כל פעם והחלה מתמכרת. גם הגיל נתן פה ושם את אותותיו. ואני? בכל זאת, יהודי מכובד ובא בימים שכמוני ראוי ורשאי לרצות עוד. היא, כשחשה את הפרידה הצפויה נתנה את עצמה עוד יותר אבל אני כבר לטשתי עיניים הלאה. עברתי בין הסוכנויות השונות לחפש לי את הבאה וכמו גבר טיפוסי, חיפשתי את הקודמת בבאה – אירופאית איכותית, ידנית עם גוף שמשאיר טעם של עוד.

אחסוך מהקוראות את כל סיפור ההחלטה והרכישה (ותאמינו לי – יש סיפור…) ומקתרין דנב הקלאסית עברתי לספרדייה צעירה, מהממת וסוערת כמו פנלופה קרוז עם חמוקים עגלגלים וטמפרמנט ספרדי סוער

PenelopeCruz003

סיאט ליאון, 1.8TSI (כלומר על מנוע של 1,800 סמ"ק יש עוד מגדש טורבו, שלא יחסר  Smile)

Peugeot_7344_110114

Peugeot_7354_110114

הליאון החדשה מדהימה. יש לה כל פינוק אפשרי, מנוע מופלא עם גמישות אינסופית, והיא מסובבת ראשים. עדיין כשמדי פעם חזרתי לפיג'ו זה היה כמו לחזור הביתה. זו לא נטרה טינה וכמו אמרה, גם אני יכולה. נורית שקצת נסעה על שתיהן (ושעליה אי אפשר לומר שהיא משוחדת והיא חסינה לקסמים של שתי אלו) הודתה שיש בה משהו, בצרפתיה הזו הזהובה. הספרדיה היא צעירה על ספידים – הכל מודרני ומהיר ואילו הצרפתייה יותר מדברת אליך, גוף רחב שנותן מרחבים פנימיים אדירים, עיצוב שלא מוותר על חלונות וראות והיגוי שלא מרגיש צעצוע.

אוהד ביטא את זה בצורה יפה – כשהתיישב בליאון אמר שאין לה את הריח המיוחד של הפיג'ו  – ריח של משהו ישן, של מושבים שראו שמש, של מרק שהכתים את המרבד, של תינוקות שישנו ונשמו את נשימותיהם המתוקות אל תוך חלל המכונית – ריח של בית.

Peugeot_7364_110114

השלב הבא היה להיפרד רשמית, בחסות משרד התחבורה. מודעה נוסחה יפה, המודיעה לציבור על מעלותיה הטרומיות של הפיג'ו. בסתר ליבי קיוויתי למצוא לה בית חם ומישהו חדש שיאהב אותה.

Peugeot_7362_110114

לבסוף אחרי ערימה של קשקשנים שהטרידו אותי בטלפון, נמצא הקונה המאושר (שהתברר שהוא שכן שלנו, שגר שתי קומות מעלינו – מעולם לא ראיתי אותו). הוא רכש את הפיג'ו עבור בנו שעומד להשתחרר מצה"ל ולאור העובדה שהם יורדים ללקק אותה יום-יום (כן היא עדיין חונה בחניית הבניין שלנו, עד שהבחור ישתחרר וייקח אותה אליו) נראה שלמרות העסקה הקשוחה, ה 306 קיבלה לה בית שיאהב אותה.

Peugeot_7398_110114[1]

זהו.

תם ונשלם פרק של 11 שנה בחיינו.

יש לליאון ציפיות גבוהות לעמוד בהן.

Peugeot_7377_110114

אני רק מאחל לליאון (ולי… Smile) שתקבל כזה פוסט ביום מן הימים

Peugeot_7369_110114Peugeot_7369_110114Peugeot_7369_110114

(צולם ביום שישי שמשי בפאתי מושב בני עטרות – חסד אחרון לפיג'ו – אני יודע איזה צד שלה יותר פוטוגני)

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה General, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על פרידה מחברה זהובה

  1. האחות הגדולה מהעיר השמשית הגיב:

    חשבתי שאתה מדבר על סוניה פרס.
    ( אנחנו בדרך לסטנלי – איזה כיף 🙂 )

  2. זהר הגיב:

    פנלופי קרוז כבר לא צעירה. בת 37.

  3. eitanel הגיב:

    נכון היא לא צעירה (הגברת קרוז תבדל"א, הגברת פרס הלכה לעולמה בשיבה טובה) אבל לא ממש מצאתי ספרדיה צעירה אחרת – אני פתוח להצעות…

  4. גילי הגיב:

    איתן הקטן,
    מרגש ויפה.

  5. גילי הגיב:

    מרגש אנושי ויפה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s