מצלמים אוכל – מזעקת הפטרוזיליה לחיוך העגבניה

ב24 שעות ישבתי (וגררתי את נורית :-)) לשני אירועי צילום ואוכל שהגדירו שני קצוות – אייל שָני מדבר על אוכל וצילום, זהו הקצה הקשה והלא מתפשר לעומת סדנא של צילום אוכל של ריאן פרויס ושיר הלפרן שהגדירו את הקצה הרך והרגוע של הסקאלה. היה מעניין, מרתק, כיף ויש לי ערימה של תמונות בנושא עגבניות…

הכל נערך במסגרת של ‘חשיפה קצרה’. חשיפה קצרה הוא פרויקט של 90 יום שבו סטודיו הצילום של אלדד רפאלי ואייל לנדסמן נודד לנמל תל אביב ומציע  סדנאות, מפגשים עם צלמים ושאר פיגורות מעניינות, סיורים ועוד. כשעברתי על התוכניה לתקופה הקרובה קפץ לי שם אחד החוצה מיד – אייל שני שיעביר סדנא בשם “עגבניה רוצה שיצלמו אותה”. ברור שאני צריך להיות שם – אייל שני – האיש והאגדה, השף שלוקח את האוכל והעברית למקומות שלא חשבו שיהיו שם, צלם מוכשר כפי שהעידו שנים של מדור אוכל במוסף הארץ ודמות מרתקת. הוא מדבר ביום חמישי אחה”צ ואילו בשישי בבוקר, התוכניה ציינה, יש סדנא של צילום אוכל בשוק האיכרים. אז נרשמתי ורשמתי את נורית בתואנה שיהיה משעשע.

כשנכנסנו לחדר בנמל, במתחם חשיפה קצרה, לא האמנו שכל כך הרבה אנשים יצליחו להתישב בחדר אחד. שורות, שורות של כיסאות, מסך עם מחשב (אייל הוא מק ולא PC) וציפיה. כולם דרוכים לכניסה ואז הוא נכנס, ברעמתו המאפירה וכפכפי הטבח שלו. הוא התחיל במה שנראה כמבוכה קלה אבל די מהר התחמם והחל מדבר בצרידות החצי לחישה שלו.

שלא במפתיע, אייל שני נתגלה כמרצה מצויין בעל יכולת להחזיק קהל. אני נכנסתי להרצאה כשבעיני רוחי ראיתי את הפרסונה הטלוויזיונית שלו – קצת פסיכי והרבה רוח וצילצולים ויצאתי כשאני רואה את האדם בעיניים חדשות – הוא אכן יוצא דופן אבל יש הגיון בשגעון והוא שלם – זו לא רק חזות טלוויוינית אלא צורת הסתכלות ושנה לחלוטין על מכלול החיים השלם ולא רק על אוכל. אייל דיבר על צילום ועל מטוסים ועל כדורי ביליארד באותה התלהבות והאנשה של חפצים דוממים שהפכה לסמלו המסחרי ובאיזה מקום, הוא שכנע אותי. הוא נראה מקשה אחת – פיו וליבו שווים

הוא דיבר על חצילים וכמה שהם מושלמים. אם לא היו מושלמים ויצירת מופת של הטבע הרי שלא היתה להם זכות קיום והעובדה שמחצילים יוצא דור חדש של חצילים הרי שהם הגיעו למושלמות (אחרת היו הופכים למשהו אחר). הוא המשיל זאת בסיפור שסיפר על אדם שרצה ארוחה, מהנדס אלומיניום בתעשיה האוירית (משלמים שם יפה) ושבשיחת ההיכרות בינהם (מסתבר שאייל מקבל הזמנות לבשל לאנשים ארוחה, אבל הם צריכים לעניין אותו…) הסביר לו אותו מהנדס שמטוס מודרני הוא מושלם – אם היה בו חסר מסוים, לא היה מצליח לעזוב את הקרקע ואם היה בו יתירות כלשהיא, הרי היה צולל מן השמיים כמו אבן.

FoodPhotography_6213_101104

כשנגע לנושא ההרצאה הוא ממש זרח – מתברר שהשף הידוע גם מצלם שנים רבות. הוא מצלם עדיין על פילם (כמובן…) ומחזיק במטבחו מצלמת לינהוף (Linhof) משנת 45 שמצלמת על לוחות פילם של 4×5 (4 אינטש על 5 אינטש) ומצלמה נוספת (האסלבלאד?!) של 6×6 – לא משהו שמוצאים בכל בית. מדובר במשהו כזה: Linhof שני דיבר על הנקודה של הצילום – מבחינתו יש נקודה אחת באוכל או בחומר הגלם שממנה אפשר לצלם. הוא בחר להדגים זאת ע”י חביתה – לטענתו, כשעושים חביתה מסובבים את המחבת לכאן ולשם עד שהעין עוצרת בנקודה שהחביתה נראית לה הכי טוב ונכון וזו הנקודה שבה היד הולכת ושמה מלח ובמקרה אחר זו הנקודה שממנה ניתן להכניס את העדשה ולצלם. זו מעין נקודת שבר שבה ורק בה ניתן לצלם (מילים שלו – לא שלי). הוא החל להראות תמונות של חומרי גלם שצילם במטבח איך שקיבל אותם, כמו זוג תמנונים, כנראה זכר ונקבה שנדוגו ביחד או דגים ערופי ראש, ירקות ושאר דברים. כאן אני ונורית נפרדנו בהסתכלות שלנו. כשהראה תמונה של שוק טלה, ערומה על תבנית נירוסטה שרובה ריקה דיבר על הדיאלוג בין הריקנות של המגש לבין החלל שהשוק תופסת. כשהסבתי את הראש להסתכל לנורית בעיניים, היא חייכה ולחשה לי שהוא לגמרי רוח וצילצולים ואילו אני הבנתי אותו באיזה מקום. אבל התמונות שלו היו מאוד קרות ולעיתים היתה בהן איזה אלימות מוסוות כמו זוג פלמידות חסרות ראש בנייר או נתחי בשר ערומים וחפים מכל אור מחמיא.

לבסוף, לקראת סיום הקהל החל לנוע באי נוחות. שעה וחצי אייל שני מדבר ולא ראינו עגבניה אחת!

נכנע לדרישה הפופולרית של הקהל הוא פתח את המחשב והחל מחפש באוספי התמונות שלו כאשר הוא ממלמל על כך שהוא חושף את נשמתו בפנינו – שמות התיקיות אכן חשפו את האיש יותר משרצה – לא היה שם שום דבר עסיסי אבל כל מיני “טיול עם אלמוני בערבה” שהעלה חיוך. לבסוף מצא. ערימת תיקיות של עגבניות, כולל החממות שהוא מחזיק שם מגדלים את העגבניות שלו שעליהן הוא גובה סכום שערוריתי במסעדת סלון שלו (משהו כמו 90 ש”ח ל 5 עגניות שרי – לפי הדיווח של נ’ שאכלה שם בלי לדעת למה היא נכנסת).

בקיצור, היה מרתק למרות שנחלקנו בדעותינו לגבי האיש. אני יצאתי עם הערכה להגיון שבשגעון ואילו נורית יצאה עם ההכרה שהבן אדם פשוט פסיכי גם אם הוא טבח מצויין. אי אפשר להשאר אדיש אליו. אחר כך הלכנו לאכול אצל שף גדול אחר, אצל רושפלד בטפאס אחד העם אבל זה סיפור אחר.

למחרת בבוקר חזרנו לנמל, כששוב אני גורר את נורית איתי לסדנת צילום בשוק האיכרים.

את הסדנא העבירו יחדיו ריאן פרויס (צלמת ועורכת צילומים בידיעות תקשורת – עד כמה שזכור לי) ושיר הלפרן שהיא שפית, עיתונאית אוכל ומי שהרימה את שוק האיכרים בנמל. הרעיון – הם יצאו לקניות בשוק בבוקר, שיר תכין כמה מנות וריאן תסביר עקרונות המנחים אותה בצילום אוכל ב15 השנים האחרונות.

הן פתחו בהצגת תמונות שרק עשו אותנו רעבים יותר. בניגוד לאייל שני, השתיים הציגו פן אחר, פרקטי יותר (מצלמים מנות באור ותנאים קיימים), יותר מכוון תוצאה (ריאן מצלמת ישר ב JPG בלי פטנטים ועם מחשבה להשאיר מקום לטקסט של העיתון) ורגוע יותר. בשיחה שהיתה לי עם ריאן היא ממש הסתייגה מאייל שני וצילומיו שאותם הגדירה ממש קשים. הן ישבו והראו תמונות וסיפרו את הסיפורים מאחרי כל תמונה, סיפורים שהיו מעין מורשת קרב משעשעת מאוד. לי קסם הסיפור על השף הצפוני שבא אל ריאן הביתה לבשל ולצלם מרק ערמונים ושחזר ועשה אותו שוב ושוב כי המרק נראה נורא ואז הגיעה אחר הצהריים, ילדיה היו אמורים לחזור והיא פשוט הודיעה לו שזה מה שיש וגירשה אותו – לא החתירה לפרפקציוניזם של אייל שני שצילם עשרות תבניות ריקות עד שיגיע לאותה תוצאה מושלמת אלא פרקטיות נשית של אמא שצריכה להספיק הכל. הן חזרו והדגישו שהן לא מאפרות את האוכל, לא מוסיפות גליצרין והסוד שלהן הוא להשתמש בחומרי גלם טריים כמה שיותר כדי שיראו טוב ולצלם במקום כמה שיותר קרוב להכנה כדי שהכל יראה יפה וטעים. הסיפורים על הסטייליסטית שהן עובדות איתה (רותם?!) שדואגת למשוח לאק חדש ויפה על אצבעותיה של היד שתופיע בתמונה אוחזת באיזו מאפה ומגיעה עם כלים, מפות וים של אקססוריז שנראים טבעיים לחלוטין בתמונה הסופית.

ואחרי כל הסיפורים, שיר הכינה כמה סלטים והתבקשנו לקחת ולנסות ולצלם אותם לפי כל העקרונות שריאן חזרה והדגימה בתמונותיה שלה – כרגיל, זה הכל נע סביב האור.

סלט של גזר סגול ונבטוטים על דֵק העץ של הנמל

FoodPhotography_6261_101105

כריך גבינה והים

FoodPhotography_6268_101105

ואם אייל שני דיבר על עגבניות, אז שיר הלפרן הביאה אותן – עגבניות וים (התמונה היא לפני שאני התחלתי להוריד אותן – עגבניות מעולות וטריות עם שמן זית עדין…)

FoodPhotography_6270_101105

 

יש לי עוד המון עגבניות וכריכים וגבינות צאן עם פחם ועוד ועוד ועוד – אבל מספיק.

חזרנו רעבים אך מרוצים…

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה photography, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מצלמים אוכל – מזעקת הפטרוזיליה לחיוך העגבניה

  1. edennuriel הגיב:

    tomatos are easy I'm waiting to see a good photo of hummus, just the hummus no Pita

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s